הבדלים בין גרסאות בדף "דין ערלה באילן שנעקר וניטע שנית"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 9: שורה 9:


== סוגיא דבבא מציעא ==
== סוגיא דבבא מציעא ==
ה'''משנה''' (בבא מציעא ח ה) מדברת על מקרה ששטף נהר עצי זית של אדם מסויים, ונתנן לתוך שדה חבירו, וכעת מתעוררת מחלוקת ביניהם למי שייכים הפירות שגדלו, האם לבעל הזיתים שהרי העצים שלו הם גידלו את הפירות, או לבעל הקרקע שהרי ממנה יונקים הפירות. ומכריעה המשנה שצריכים הם לחלק ביניהם את הפירות שווה בשווה.<BR/>
ה'''משנה''' (בבא מציעא ח ה) מדברת על מקרה ששטף נהר עצי זית של אדם מסויים, ונתנן לתוך שדה חבירו, וכעת מתעוררת מחלוקת ביניהם למי שייכים הפירות שגדלו, האם לבעל הזיתים שהרי הפירות גדלו על העצים שלו, או לבעל הקרקע שהרי ממנה יונקים הפירות. ומכריעה המשנה שצריכים הם לחלק ביניהם את הפירות שווה בשווה.<BR/>
ב'''גמרא''' (בבא מציעא קא א) אומר רבין בשם ריש לקיש, שדין זה אמור דווקא כשנעקרו העצים בגושיהן, כלומר עם העפר שסביבם, אבל אם נעקרו בלא גושי האדמה שסביבן, הכל לבעל הקרקע. וכן הוא אומר שדין החלוקה הוא דווקא בתוך ג' שנים מאז שניטעו שנית בשדה חבירו, אבל לאחר שלוש שנים, הכל לבעל הקרקע.  
ב'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=101&format=pdf (בבא מציעא קא א)] אומר רבין בשם ריש לקיש, שדין זה אמור דווקא כשנעקרו העצים בגושיהן, כלומר עם העפר שסביבם, אבל אם נעקרו בלא גושי האדמה שסביבן, הכל לבעל הקרקע. עוד הוא מסייג ואומר שדין החלוקה הוא דווקא בתוך ג' שנים מאז שניטעו שנית בשדה חבירו, אבל לאחר שלוש שנים, הכל לבעל הקרקע.  


'''רש"י''' (קא א ד"ה ולאחר שלוש) מפרש שטעם הדבר קשור עם מנין שנות ערלה של האילנות, שאם לא נעקרו עם גושיהן, הרי שצריך למנות להם מחדש שנות ערלה, וממילא יהיו אסורים כל שלוש שנים ראשונות. וכן אפילו אם נעקרו בגושיהן אבל עברו ג' שנים, לאחר מכן כבר יונקים הם מהקרקע החדשה ולכן יהיו כל הפירות של בעל השדה. לכן יש לבעל הזיתים חלק בזיתים רק בתוך ג' שנים הראשונות ורק אם אין הפירות אסורים משום ערלה, כלומר שנעקרו בגושיהן. וכן מתבאר מתוך דברי ה'''תוספות''' (ד"ה שנעקרו).
'''רש"י''' (קא א ד"ה ולאחר שלוש) מפרש שטעם הדבר קשור עם מנין שנות ערלה של האילנות, שאם לא נעקרו עם גושיהן, הרי שצריך למנות להם מחדש שנות ערלה, וממילא יהיו אסורים כל שלוש שנים ראשונות. וכן אפילו אם נעקרו בגושיהן אבל עברו ג' שנים, לאחר מכן כבר יונקים הם מהקרקע החדשה ולכן יהיו כל הפירות של בעל השדה. לכן יש לבעל הזיתים חלק בזיתים רק בתוך ג' שנים הראשונות ורק אם אין הפירות אסורים משום ערלה, כלומר שנעקרו בגושיהן. וכן מתבאר מתוך דברי ה'''תוספות''' (ד"ה שנעקרו).

גרסה מ־10:34, 29 בנובמבר 2018

אילן שנעקר על ידי הרוח או בידי אדם, וניטע שנית באותו מקום או במקום אחר, אם צריך למנות מחדש שנות ערלה, או ממשיך את המנין שמנו לו קודם שנעקר. וכן נטיעה שניטעה בעציץ נקוב או אינו נקוב, ולאחר זמן שותלים אותה בארץ, ממתי צריך למנות לה שנות ערלה.

מקורות
משנה:ערלה א ג
בבלי:בבא מציעא ק ב-קא א
רמב"ם:מעשר שני ונטע רבעי י יב
שולחן ערוך:יורה דעה רצד יט-כ

משנה ותוספתא

המשנה (ערלה א ג) אומרת שאילן שנעקר ויחד איתו נעקר הסלע שממנו הוא יונק, אם יכול לחיות, כלומר שהסלע שנעקר עמו נותן לו עדיין חיות באופן שיכול לחיות גם בלי שינטע שנית פטור מלמנות מחדש שנות ערלה. אך אם אינו יכול לחיות אף למרות הסלע שנעקר עמו, צריך למנות לו מחדש שנות ערלה משעה שיטעו אותו שנית.

בתוספתא (ערלה א ג) כתוב דין דומה לזה בענין אחר, שאם נטע בעציץ שאינו נקוב, ונשבר העציץ וחזר ונטעו בארץ, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור.
על פניו דין זה אינו מובן, מדוע אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור, שהרי לכאורה צריך להיות להיפך, שאם יכול לחיות פטור, כיון שכשנוטע בארץ אין זו תחילת גדילת האילן, שהרי יונק הוא עדיין מן הגוש שבעציץ.
להלן יתבאר שבאמת יש שגורסים להיפך - אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב (בדומה לדין המשנה). כלומר אם אחר שנשבר עדיין יכול הוא לחיות מכח האדמה שבעציץ, הרי שעדיין יניקתו ממנו, ואינו צריך למנות שנות ערלה משניטע בארץ. אך אם אין די באדמה שבעציץ כדי להחיות את האילן, חייב למנות שנות ערלה משעה שנוטעו בארץ.

סוגיא דבבא מציעא

המשנה (בבא מציעא ח ה) מדברת על מקרה ששטף נהר עצי זית של אדם מסויים, ונתנן לתוך שדה חבירו, וכעת מתעוררת מחלוקת ביניהם למי שייכים הפירות שגדלו, האם לבעל הזיתים שהרי הפירות גדלו על העצים שלו, או לבעל הקרקע שהרי ממנה יונקים הפירות. ומכריעה המשנה שצריכים הם לחלק ביניהם את הפירות שווה בשווה.
בגמרא (בבא מציעא קא א) אומר רבין בשם ריש לקיש, שדין זה אמור דווקא כשנעקרו העצים בגושיהן, כלומר עם העפר שסביבם, אבל אם נעקרו בלא גושי האדמה שסביבן, הכל לבעל הקרקע. עוד הוא מסייג ואומר שדין החלוקה הוא דווקא בתוך ג' שנים מאז שניטעו שנית בשדה חבירו, אבל לאחר שלוש שנים, הכל לבעל הקרקע.

רש"י (קא א ד"ה ולאחר שלוש) מפרש שטעם הדבר קשור עם מנין שנות ערלה של האילנות, שאם לא נעקרו עם גושיהן, הרי שצריך למנות להם מחדש שנות ערלה, וממילא יהיו אסורים כל שלוש שנים ראשונות. וכן אפילו אם נעקרו בגושיהן אבל עברו ג' שנים, לאחר מכן כבר יונקים הם מהקרקע החדשה ולכן יהיו כל הפירות של בעל השדה. לכן יש לבעל הזיתים חלק בזיתים רק בתוך ג' שנים הראשונות ורק אם אין הפירות אסורים משום ערלה, כלומר שנעקרו בגושיהן. וכן מתבאר מתוך דברי התוספות (ד"ה שנעקרו).

אמנם ברמב"ם (שכנים ד י) לא הזכיר כלל ענין הערלה, ונראה מדבריו שאין כאן שום שייכות לדיני ערלה. שהוא כתב את ההלכה שאמר ריש לקיש כפשוטה, שאם נעקרו בגושיהן, חולקים כל ג' שנים הראשונות, ולאחר מכן הכל לבעל השדה, ולבסוף הוסיף שאם לא נעקרו בגושיהן, הכל לבעל הקרקע מיד. כלומר, אין צריך לחכות ג' שנות ערלה, אלא מותרים לו מיד.

גדר יכול לחיות

המשנה לא פירשה להדיא מהו הגדר של 'יכול לחיות' - כיצד ניתן לדעת דבר זה, וכמה זמן צריך הוא לחיות מכח הסלע בלבד.
אמנם בתוספתא הנ"ל כתוב שישנה דרך לבדוק כיצד יודע אם יכול לחיות או לא - חופר לו גומא בארץ ונוטעו בה, אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור.
במנחת ביכורים כאן מבאר שדין בדיקה זו קאי על דברי המשנה לענין אילן שנעקר והסלע עמו, שבמקרה שנעקר האילן צריך לעשות בדיקה זו לענין חיות האילן מהגוש. אך להלן יתבאר שיש שמפרשים את התוספתא כפשוטה, שדין הבדיקה קאי על הרישא של התוספתא לגבי הנוטע בעציץ שאינו נקוב וחזר ונטע בארץ, כנ"ל.

דברי הרשב"א בתשובה ומשא ומתן בדבריו

הרשב"א בשו"ת (ג רכה) נשאל לגבי אילן שנעקר עם שרשיו והעפר שסביבו, וניטע במקום אחר, מה דינו בחו"ל, האם כיון שאין אנו יודעים שיעור הזמן של 'יכול לחיות' אפשר להגדירו כספק, וספק ערלה בחו"ל מותר, או דלמא אין זה אלא ספק ידיעה האסור גם בחוץ לארץ.
הרשב"א שם משיב שהוא נתחבט כמה ימים בדבר זה, כמה זמן צריך שיוכל האילן לחיות, ולא מצא לזה תשובה ברורה. מסברה כתב שנראה לו שאפילו יכול לחיות מקצת ימים, פטור, אפילו שאינו יכול לחיות שלוש שנים שלמות כשנות ערלה. והביא לזה ראיה מהגמרא (בבא מציעא ק ב) לגבי דין שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו, זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו. והגמרא שם מעמידה שנעקרו בגושיהן, כלומר שכעקר הנהר את הזיתים, עקר ביחד איתם גם את גוש האדמה שמחיה אותם. וכן אומר שם רבין, והוא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש שנים, אבל לאחר שלש, הכל לבעל הקרקע. וכתב הרשב"א שפשט הגמרא הוא שיכול לחיות אין הכוונה ג' שנים, שאם כן כל הזיתים יהיו לבעל הזיתים ולא לבעל הקרקע, שהרי לא הועילה להם הקרקע כלל. ובטעם הדבר ביאר שכיוון שכבר נעקרו ממקום שעברו להם ג' שנים, אם כן באו ממקום פטור, ולכן מועילה להם נטיעתן הראשונה לפטרן כל שיכול לחיות קצת, שאותו המעט שנותן לו חיות מה, מעמידו על ההיתר הראשון. והצמיד לזה ראיה נוספת מהמשנה להלן (א ד) לגבי אילן שנעקר ונשתייר בו שורש, שאם יש בשורש כמחט של מיתון, דהיינו שיש לו יניקה כלשהי עדיין פטור מלמנות מחדש שנות ערלה.
ומסיים הרשב"א שמשום כך נראה להלכה שבחוצה לארץ, אם נעקרו גושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו, פטורין. אלא שמהתוספתא דערלה (הנ"ל) שהראתה דרך לבדוק את הדבר על ידי חפירת גומא, יש להסתפק בזה. ולא הרחיב הרשב"א תוכן הסתפקות זו.

הבית יוסף (יורה דע רצד) הביא את תשובת הרשב"א הזו, ולא ביאר דבריו, וכן בשלחן ערוך (רצד יט) סתם ולא פירש זמן שצריך האילן לחיות בעפרו.
בפתחי תשובה כתב בשם שו"ת פרח מטה אהרון[דרוש מקור] שאין להקל בזה, כיון שהרשב"א גדול הדור מסתפק ולא הכריע, לכן בעינן שיוכל לחיות ג' שנים כמנין שנות ערלה. וכן מסיק החיד"א בברכי יוסף (רצד יא). ושם הוא מבאר שההסתפקות של הרשב"א מחמת התוספתא היא, שאם היה צריך להמתין רק מספר ימים לראות אם יכול לחיות, למה הוצרכו לבדיקה זו להניחה בגומא וכו', והרי זה דבר הניכר לעין, אלא על כרחך בעינן שיחיה ג' שנים מכח העפר, ולכן כדי לדעת זאת נחוצה הבדיקה בגומא.
אמנם כמה וכמה אחרונים מקילים בדבר זה.
בנו שמואל בן ה'נודע ביהודה' בעל שו"ת שיבת ציון כותב (מט) שאין בזה מקום להחמיר על כל פנים בחוץ לארץ, שעל כל פנים מידי ספק לא יצא הרשב"א, וספק ערלה בחו"ל מותר. אמנם בארץ ישראל יש לאמוד שיעור שיכול לחיות שלוש שנים, שספק ערלה בארץ ישראל אסור.