ברכת המזון של שיכור

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברכת המזון של שיכור

סוגיה זו עוסקת בהגדרת השיכור והשתוי ודינם בסעודה, האם יברכו ברכת המזון במצבם זה, בפורים, יום טוב ושאר ימות השנה.

רמות השכרות[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש כמה רמות של שכרות שנידונו בדברי חז"ל: שתוי, שיכור, שיכור כלוט. שיכור כלוט הרי הוא פטור מכל המצוות, אך שיכור שאינו ברמה כזו הרי הוא כפיקח לכל דבריו, מלבד התפילה שעניינה עמידה לפני ה', ולכן צריכה להעשות בצלילות הדעת. אדם השתוי לא יתפלל לכתחילה - ואם התפלל תפילתו תפילה בדיעבד (עירובין סד). הגמרא בעירובין שם חילקה בין הגדרת השתוי והשיכור:

היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? שתוי - כל שיכול לדבר לפני המלך. שיכור - כל שאינו יכול לדבר לפני המלך.

אף בתלמוד הירושלמי עסקו בשאלת ההבדל בין שתוי ושיכור (תרומות פרק א):

אי זהו שתוי? כל ששתה רביעית. שיכור? ששתה יותר. תמן אמר כל שאינו יכול לדבר לפני המלך.

כפי הנראה, הגדרת הירושלמי היא מחמירה יותר משל הבבלי. לפי הירושלמי, המעבר מרמת שתוי לשיכור אינה תלויה ביכולת הדיבור לפני המלך (תוצאת השתייה) אלא בכמות השתייה. מסתימת הירושלמי מובן כי זו קביעה אובייקטיבית שלא תלויה בהשפעה על השותה - כל ששתה יותר מרביעית חל עליו שם 'שיכור'. אפשרות הבנה נוספת בירושלמי היא שאין מחלוקת בין מסורת ארץ ישראל ובין מסורת בבל, אלא שכל אחד התבטא בלשון אחרת ולדבר אחד נתכונו. כיון שבימות חז"ל היינות היו חזקים ושמא היה שינוי אף בין הארצות - בבל וארץ ישראל, הארצישראלים נקטו שיותר מרביעית היא המשכרת את האדם, ובבבל התבטאו בהגדרת התוצאה של השתייה ולא בכמות- "כל שאינו יכול לדבר לפני המלך".


השיכור בברכת המזון[עריכה | עריכת קוד מקור]

המקור הראשוני לדין השיכור בענין ברכת המזון הוא בירושלמי (תרומות א, ד):

רבי זעורא בעא קומי רבי איסי שיכור מהו שיברך? אמר ליה ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם, לא צורכא דלא, מהו שיקרא שמע וכו'.

בהבנת דרשת חז"ל זו, נחלקו הראשונים, ונתמקד בדברי התוספות:

התוספות עסקו בשני מקומות בדין זה, בברכות (לא, ב) הגמרא לומדת ממעשה עלי וחנה ששיכור אסור להתפלל, וכתבו על כך התוספות:

רבי זירא בעי קמיה דרבי אמי שכור מהו שיברך אמר ליה ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם. פירוש: ואפילו הוא שתוי ושכור כל כך שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת.

כלומר, התוספות למדו שהירושלמי דורש שמדומדם הוא שיכור ומותר בברכת המזון, וניכר שהם ציטטו את הירושלמי בלי ההמשך 'לא צורכא דלא' או מפני שלא גרסו כן או מפני שפירשו ששייך להמשך דברי הירושלמי, אך איני יודע איך אפשר להבין את משמעות הדברים אם שייך להמשך.

לעומת זאת, בעירובין (סד, א ד"ה שיכור) דנו התוספות במי שברך ומצא צואה בתוך ד' אמותיו האם צריך לשוב ולברך כמו בדין תפילה או שברכות ותפילה אינם שווים לנידון זה, וכן הסתפקו במי שברך ברכת המזון בהיותו 'שיכור', האם יחזור ויברך, שהרי בתפילה חייב לחזור. והוכיחו שאינם שווים לכל העניינים מדברי הירושלמי, שהרי לענין תפילה 'שתוי' אל יתפלל עד שיפיג יינו, ולעומת זאת, לענין ברכת המזון לומדים מהירושלמי הנ"ל ש'שתוי' מברך ברכת המזון.

התוספות בברכות הגדירו את אותו אדם שמותר לברך ברכת המזון כ'אינו יכול לדבר כראוי', ומשמע שעוסקים אפילו בשיכור על פי ההגדרה שהבבלי בעירובין הביא שאינו יכול לדבר בפני המלך, ואכן כך כתב המאירי בברכות שם.

לפי הבנה זו, דברי התוספות בשני המקומות סותרים ואינם מסכימים זה לזה. לפי התוספות בעירובין עולה שדוקא שתוי הוא שמותר בברכת המזון, ואין קרקע מוצקה להתיר לשיכור לברך ברכת המזון.


פסקי הבית יוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

למרות ההבחנה בין הפירושים השונים של דברי הירושלמי וההבדל בדברי התוספות בברכות ועירובין, הבית יוסף (אורח חיים קפה) הביא בסעיף ד את דברי התוספות בברכות, ובסעיף ה את דברי התוספות בעירובין המסתפקים בשיכור שברך כך ברכת המזון האם יצא ידי חובתו, שלא כדין השתוי- שלו הירושלמי מתיר לברך ברכת המזון.

הדרישה הקשה על דברי מרן הבית יוסף שלפי דבריו 'כאילו אין פלוגתא ביניהן, והרי מבואר הפלוגתא כי כל שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך שיכור מקרי'.

השאלה עומדת אף בדברי השולחן ערוך שפסק ש'אפילו נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי יכול לברך ברכת המזון' (סעיף ד) והמשיך בהסתפקות אם שיכור שברך כך ברכת המזון צריך לחזור. המגן אברהם (ס"ק ג) דייק מלשון השלחן ערוך והסביר שאותו שיכור של סעיף ד, המותר לכתחילה, הוא יכול לדבר לפני מלך, אך אינו יכול לדבר כראוי (ורמת קהות החושים שלו פחותה משל השיכור).

החמד משה שם הסביר את דבריו שאותו אדם צלול אך דיבורו איטי וקשה, כך שאינו מדבר כראוי, אמנם לפני המלך אכן מדברים באופן איטי, ולכן הוא ראוי לדבר לפני המלך אך לא לפני חבירו הרגיל.

בדרך דומה, אפשר להסביר עוד על פי דברי השפת אמת (בחידושיו על עירובין שם) שאף אם אינו מדבר כראוי, הרי שבפני המלך ידבר כראוי מפני אימת המלך- 'דודאי אימת המלך מפיג קצת השיכרות'. כלומר, הקריטריון שקבעו חכמים שהאדם יוכל לדבר לפני המלך כדי שלא יחשב כשיכור, אינו בא להחמיר שצריך עמידה מחוייטת ורשמית עם דיבור נאות, אלא הביטוי בא להקל, שאילו היה יכול להתמקד במחשבתו ודיבורו מפני אימת המלך, אין דינו כשיכור. ולאור זאת, יתפרשו דברי השלחן ערוך (ד) שאדם שאינו יכול להתפלל כראוי הוא אדם שתוי, ותאורטית אם יעמוד לפני המלך אכן ידבר כראוי ובאופן שקול ואיטי (חמד משה), או שמחמת אימת המלך יתמקד בדעתו (על פי השפת אמת).

אמנם אחר כל זאת, נראה שקשה לפרש שכך היא הבנת הבית יוסף. כאמור, לשון בעלי התוספות בברכות הוא: "שתוי ושכור כל כך שאינו יכול לדבר כראוי". הם נקטו לשון כפולה- שתוי ושכור, והגדירו אותו כמי שאינו יכול לדבר 'כראוי' . לפירוש המגן אברהם בפסקי מרן השולחן ערוך הכוונה היא שאינו יכול לדבר כראוי לפני סתם אדם, אך לפני המלך יכול לדבר כראוי, ויש לדייק מסתימתם של התוספות שלא הוסיפו את המילים כראוי 'לפני המלך'. אולם, כך הבית יוסף העתיק את לשון התוספות הנ"ל:

ואפילו מדומדם פירוש ואפילו הוא שתוי ושיכור כל כך שאינו יכול לדבר דהכי משמע ושבעת וברכת. וגם סמ"ג (שם קי ע"ג) כתב מדומדם פירוש מלשון אבן דומם פירוש שיכור שאינו יכול לדבר כראוי.

הרי לפנינו שהבית יוסף השמיט את המילה "כראוי" מלשון הבית יוסף, מה שאומר שלא חש לזאת, ולא ראה אותה כמשמעותית כל כך כפי שצייר המגן אברהם, ואחריו החמד משה. וגם משמעות "אבן דומם" שהשווה הבית יוסף לדעת התוספות עולה, כמובן, בקנה אחד עם הגדרת שיכור גמור שאינו יכול לעמוד ולדבר לפני המלך. אף מדברי האור זרוע בהלכות שחיטה (שסז) ברור ומוכרח שיכול לברך ברכת המזון אפילו השיכור הגמור. הוא למד מהירושלמי הנזכר ששיכור יכול לברך, ומכך לענין שחיטה שכל עוד לא הגיע לשכרותו של לוט שפיר דמי (וכך נראה גם מדבריו בהלכות תפילה סימן פט).

הט"ז (ס"ק ב) כתב שיש ליישב בדוחק את סעיפים ד ו-ה, שהינם משלימים זה את זה. ישנו ספק מה דין שיכור לענין ברכת המזון ושאר ברכות, ולכן השלחן ערוך החמיר בסעיף ד בברכת המזון שהיא דאורייתא ויברך וזהו מחמת הספק שאותו ביאר בסעיף ה (והתקשה מהרמ"א בסימן צט, והשאיר בצ"ע, אולם המגן גבורים כתב כתירוץ זה באופן פשוט).


ביאור הירושלמי[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו הראשונים מה משמעות הדרשה המובאת בירושלמי "ואכלת ושבעת אפילו מדומדם", ומי הוא אותו מדומדם. כאמור, משמע מדברי התוספות בשני מקומות שבעלי התוספות נחלקו בהבנה זו (ראה לשון האבודרהם שכתב כלשון התוספות אך השמיט את המילה "שיכור": ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם. פירוש אפילו כל כך שתוי שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת. ולעומת זאת, הסמ"ג (כז) כתב כדברי התוספות והאבודרהם אך השמיט את המילה "שתוי" ונשאר עם ה"שיכור", כפי שהביאו הבית יוסף).

לענין ביאור הביטוי "מדומדם", הסמ"ג הנזכר לעיל פירש שהמדומדם הוא מלשון אבן דומם, והוא שיכור ממש. אולם, הטור כתב על המדומדם: "פירוש נרדם ואינו מיושב בדעתו", ומשמע שאינו שיכור ממש, אלא יכול לדבר לפני המלך. ובתורה תמימה (דברים ח, י) כתב:

לולא פירוש התוספות הוה אמינא דמדומדם אין ענינו שכור ממש אלא רק שתוי ביותר והוא כמו הפירוש מתנמנם, שהוא כמו נים ולא נים, וכן מורה גוף הלשון מדומדם שענינו כמו הלשון דמדומי חמה, שפירושו הזמן המעורב מיום ולילה, והכא נמי מדומדם שיצא מגדר מנוחת הרעיון ע"י השתיה.

הלשון מדומדם מבטאת מצב ביניים, שבו האדם שרוי בקהות חושים ויצא מ"מנוחת הרעיון" שלו, אך אינו שיכור ממש, חסר כל דעת. אדם זה יוכל לעמוד ולהסדיר דבריו בעומדו לפני המלך.

אף אם נפרש שהמדומדם הינו שיכור ממש, יש להוסיף שלדעת הגר"א (אורח חיים צט) מסקנת הירושלמי נראית לאיסור, שהדיון מסתיים בדברי חזקיה שלפי הגהת הגר"א אומר ששיכור אסור "בין לקרות בין לברך". וכתב הביאור הלכה (סוף קפה) שמהגר"א משמע ש"אפילו לפי הירושלמי אינו ברור שמותר". אך, כלשונו המסוייגת של הביאור הלכה, נראה שהגר"א רק ביאר (לאור הגהתו את לשון הירושלמי) שיש מחלוקת ולא הכריע כלל אם הלכה כחזקיה או כרב אסי ודעימיה, וברמב"ן (ברכות כב, ב) פשוט לו שמסקנת הירושלמי להיתר, וכך פסק ששיכור מותר בקריאת שמע ושאר ברכות כי "לא הזכירו חכמים אלא תפילה... דבעיא כוונה יתירה מפני שהוא כמדבר בפני המלך".


זמנים חריגים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהסבר פשט הדרשה, כיצד אותו מדומדם מוזכר בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", כתב התורה תמימה שם שאנו למדים זאת מסתימת התורה שלא נתנה שיעור והגבלה לשתיה שבסעודה, ויש ללמוד מכך שבכל אופן צריך לברך ברכת המזון מציווי התורה.

יש להוסיף על דבריו, על פי דרשת רבי מאיר (ברכות מט, ב) "ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתייה", ולפי זה אין האדם מתחייב בברכת המזון מן התורה עד שישתה (ושיטה זו הוזכרה ברמ"א להלכה בסימן קצז, ד). ונראה לבאר שרבי מאיר דרש את לשון התורה ושבעת כעין וסבאת, ובמשלי כג, כ "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן". ובדברים כא, כ על בן סורר ומורה: "זוֹלֵל וְסֹבֵא", והוא שאכל כמות משמעותית של בשר ושתה יין. וכן פירש האדר"ת (קובץ תורני צהר, טו דף טז) שדרשת רבי מאיר היא "וסבאת" ותלה את המחלוקת לגבי שיכור בברכת המזון, במחלוקת האם חייב לשתות בסעודה כדי להתחייב בברכת המזון (ר"מ) או שהשביעה המדוברת היא שיעור וכמות של האכילה (רבי יהודה), ולכן השלחן ערוך פסק ששיכור לא יברך, בעקביות לשיטתו לענין שתיה בסעודה, שאינה חובה, ואי אפשר ללמוד שמברך על המזון למרות ששתה והשתכר, וסיים בצריך עיון.

יסוד הדרשה, לפי זה, הוא שאם התורה נתנה הוראה לשתות בסעודה, לא יתכן שיהיה איסור לשיכור לברך, כיון שהתורה נתנה לאדם את האשראי להכנס למצב שיכרות בסעודה. דברים דומים כתב הרש"ל (ים של שלמה ביצה פרק ב, אות ה) לענין תפילת מנחה ביום טוב, שיש מצוה לשמוח, וחלק ממצוה זו הוא השתיה בסעודת היום, ואי אפשר להמתין עד שתפוג השפעת היין, אם כן ברור שאין חשש בתפילה למרות שהאדם שתוי (ודבריו הובאו להלכה במשנה ברורה סוף צט). וכתב עוד, שכך עשה רב שהתפלל מנחה של יום טוב כשהיה שתוי, כי חכמים לא גזרו שלא להתפלל כך ביום טוב שמצוה לשמוח, "והקב"ה מקבל תפלתו, מאחר שהוא שמח וטוב לב בשמחתו של מקום".

מתוך הגדרה זו יש ללמוד גם לענין שיכור בפורים, שרבים תופסים להלכה כפשטות לשון התלמוד (מגילה ז) שחייב אדם לשתות בפורים, ואם כן יש לשאול, מה חשבו חכמים שיעשה אדם לענין התפילה שיהיה שתוי (אם סועד מוקדם, יפסיד מנחה; ואם סועד מאוחר ביום יפסיד ערבית). באשר על כן, כיון שיש מצוה לשתות ביום זה, אפשר להתפלל במצב זה שהאדם שתוי, וכך פסק המגן גיבורים (סוף סימן צט) הראי"ה קוק (עולת הראי"ה א, עמוד תמ). ואם יגיע למצב של שיכור ממש שאזי תפילתו תועבה, פסק הראי"ה שהרי הוא פטור מן מצות התפילה כיון שעוסק הוא במצות השתייה ושמחת פורים, וזאת שלא כדעת החיי אדם (ראה עולת הראי"ה הנזכר, ובאורח משפט השמטות ז).


סיכום הלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיכור הוא האדם שאינו יכול לדבר לפני המלך, והוא אסור להתפלל, ואף בדיעבד תפילתו תועבה וחייב להתפלל שנית. הראשונים נחלקו מה דין השיכור, לענין ברכות וברכת המזון, וזאת על פי ההבנה של דרשת הירושלמי בתרומות, וכן יש לדון מה מסקנת הירושלמי (על פי הגר"א).

בשולחן ערוך יש חוסר בהירות כיון שמתחילה כתב ששיכור יברך, ואחר כך כתב שיש הסתפקות לענין דיעבד אם שיכור ברכת המזון, ומובן שאי אפשר לכלכל את שני הדברים יחד:

מגן אברהם: כוונת השלחן ערוך שלכתחילה יברך שתוי, והוא יכול לדבר לפני מלך.

ט"ז: ישנו ספק, בדאורייתא מחמירים.

כך פסק אף המשנה ברורה שם להחמיר לענין ברכת המזון שמן התורה, ולכאורה יש לדון אם לא שבע מסעודתו, ואינה מן התורה, האם יברך, ונראה שסב"ל ולא יברך. את דינים אלו יש להחיל אף בפורים, כיון שישנו ספק אם יצא בדיעבד בברכת המזון, כמו שכתב השלחן ערוך (קפה, ה), ספק ברכות להקל, והעוסק במצות השמחה והשתייה, פטור ממצות הברכה, כדברי הראי"ה.