ביטול איסור לכתחילה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: תרומות ה ט
בבלי: גיטין נד:
חולין צח
ביצה ד:
בכורות כז.
ירושלמי: תרומות ה ג
רמב"ם: מאכלות אסורות טו כה-כז
שלחן ערוך: יורה דעה צט ה-ז

בגדר האיסור לערב בכוונה תחילה (מזיד) איסור והיתר, באופן שיחול על האיסור דין ביטול ברוב (בתערובת יבש ביבש) או ביטול בשישים (בתערובת לח בלח) [1].

תוכן עניינים

מקורות הדין[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקורות שאסור לבטל איסור לכתחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

"סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, ואחר כן נפלו שם חולין: אם שוגג - מותר, ואם מזיד - אסור." (תרומות, ה, ט).

במשנה זו נלמד שכאשר נופלת תרומה (האסורה באכילה) ומתערבת בהיתר, דין התערובת תלוי אם הייתה כוונה לבטל אותה בהיתר.

בתלמוד הבבלי[עריכה | עריכת קוד מקור]

חולין[עריכה | עריכת קוד מקור]

"ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה... והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור... חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן" (תלמוד בבלי, חולין, צח).

בגמרא זו עולה האפשרות ללמוד מקורבן איל נזיר שניתן לבטל איסור לכתחילה, מכיוון שמבשלים את הזרוע, שהיא איסור דאורייתא, עם שאר האיל שהוא היתר.

סברה זו נדחית מכיוון שלגבי קורבן איל נזיר חידשה התורה במפורש לעשות כך: "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל" (במדבר, ו, יט), ולכן לא ניתן ללמוד ממקור זה לשאר איסורים.

גיטין[עריכה | עריכת קוד מקור]

"נפלו ונתפצעו: אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו, דברי ר"מ ורבי יהודה. רבי יוסי ור' שמעון אומרים: בשוגג יעלו במזיד לא יעלו." (תלמוד בבלי, גיטין, נד:).

בגמרא נחלקו[2] בעניין אגוזי פרך של ערלה (שאינם בטלים[3] אפילו באלף כל עוד הם שלמים) שנפלו לתערובת ונתפצעו לגבי דין התערובת.

לשתי הדעות בגמרא, אם נעשה הדבר בכוונה תחילה (במזיד) התערובת אסורה, כלומר אסור לבטל איסור לכתחילה.

מקורות למקרים שמותר לבטל איסור לכתחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ביצה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמר רב מתנה: עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב, מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן.

והא קא מהפך באיסורא?!

כיון דרובא דהיתרא נינהו, כי קא מהפך - בהיתרא קא מהפך.

והא קא מבטל איסורא לכתחלה, ותנן "אין מבטלין איסור לכתחלה"?

הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין.

ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר?

הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה הכא מקלא קלי איסורא.

על עצים שנשרו מהדקל ביום טוב חל דין מוקצה ואסור להסיק אותם ביום טוב. רב מתנה טען שניתן להרבות עליהם עצים המוכנים מבעוד יום ובכך להתיר את השימוש בהם.

הקשו עליו (מהמשנה בתרומות) שזה ביטול איסור לכתחילה שאסור לגרום.

כתשובה עולה הסברה שהמשנה בתרומות התייחסה לאיסור דאורייתא, ולגבי איסור דרבנן אין אומרים שאסור לבטל איסור לכתחילה.

בכורות[עריכה | עריכת קוד מקור]

"אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב. רבה מבטלה ברוב ואוכל לה בימי טומאתו." (תלמוד בבלי, בכורות, כז.)

שמואל הביא הלכה לגבי תרומת חלה בחוץ לארץ, שבטלה ברוב. רבה (שהיה כהן) היה מבטל אותה לכתחילה ואוכלה.

תוקף האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעקבות הגמרא בחולין (צח, ב), נחלקו האם תוקף האיסור לבטל איסור לכתחילה מהתורה או מדברי חכמים.

דאורייתא[עריכה | עריכת קוד מקור]

לדעת ראב"ד (הובא ברשב"א בתוה"ב, ד, ג בתחילתו, ובר"ן חולין, ז, לה: בדפיו) וראב"ן בגמרא מובא שיש חידוש בתורה לגבי הזרוע של קורבן איל נזיר, שניתן לבטלה לכתחילה. אולם, מכיוון שהתורה חידשה זאת דווקא על מקרה זה, בשאר איסורים ביטול איסור לכתחילה הוא איסור מדאורייתא. למרות זאת אם נעשה הביטול במזיד, התערובת אסורה מתוקף קנס של חכמים (כדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, טו, כה). הדר"ת (לה) כתב שגם לדעת הסוברים שתוקף האיסור מהתורה, זהו איסור בעלמא ואין לוקין עליו.

הפר"ת כתב שהדין הוא הלכה למשה מסיני.

דרבנן[עריכה | עריכת קוד מקור]

"ותירצו בתוספות דמדאורייתא מבטלין, והא דאמרינן אין מבטלין, מדרבנן אמרינן." (רשב"א על חולין צח:, ד"ה והתנן.)

וכך גם כתב הר"ן (על חולין, לה: מדפי הרי"ף) בשם תוספות. הם תירצו את הגמרא שהחידוש המבואר בתורה לגבי ביטול הזרוע, הוא לא עצם ההיתר לבטלה, אלא שיש מצווה לבטלה, מה שאין כן בשאר איסורים שבהם אין מצווה של ביטול איסור לכתחילה (ואפילו גנאי הוא לעושה כן).

הש"ך (צט ז) הביא שהרמ"ע מפאנו (בשו"ת, סימן כז) סובר שתוקף האיסור מדרבנן.

הנו"ב (כו ד"ה ועכ"פ) כתב שכן דעת רוב הפוסקים. כך כתבו גרש"ק (שו"ת אלף לך שלמה יו"ד, קמו), ערוה"ש (צט כז), ותורת חסד (או"ח כח ח). הרב פפויפר (קיצוש"ע תערובות, ח א הערה 3) כתב שנראה שזו מסקנת רבותינו האחרונים.

כך פסק החת"ס[4] (חו"מ כב ד"ה אמנם אע"ג) אך הוסיף והסביר שנחלקו דווקא בתערובת לח בלח, אבל בתערובת יבש ביבש לכולי עלמא נחשב האיסור לאיסור דאורייתא[5]. כך כתבו גם המהרי"ץ חיות (יומא סז:) הנו"ב (מה ד"ה שלישית. הובא בפת"ש, צט ג להלכה) וערוה"ש (צט כז).

על איזה איסורים חל דין איסור ביטול איסור לכתחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעקבות הגמרא בביצה (ד, ב) נחלקו על איזה איסורים חל דין איסור ביטול איסור לכתחילה.

איסורי תורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרמב"ם: "אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה. ואם ביטל הרי זה מותר..." (משנה תורה לרמב"ם, קדושה, מאכלות אסורות טו כה). כך מוסכם על כלל הפוסקים.

איסורים מדברי חכמים[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת המתירים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרמב"ם: "אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה." (משנה תורה לרמב"ם, קדושה, מאכלות אסורות טו כו)

כך סברו טור (צט ו) בשם רשב"א (תוה"ב הארוך ד ג והקצר לא ב), הגה"מ (על הרמב"ם, אות כ בשם רבינו שמחה), רמב"ן (בכורות ד כב א) ור"ש (חלה ד ח).

מהרש"ל (יש"ש פרק גיד הנשה סימן נט, הובא בבאר היטב צט יד) הסביר שבגמרא בביצה דורשים בהיתר על העצים "משום דמקלא קלי איסורא" מפני שמדובר בדבר שיש לו מתירין, אבל באיסורי דרבנן שאינם דשיל"מ מותר לבטל את האיסור גם בלי לכלותו.

הגר"א (צט יג) הדגיש שלסוברים היתר זה, מדובר דווקא כאשר מוסיף ומרבה היתר כדי לבטל את האיסור[6] (כך הדגישו עוד הרבה פוסקים), והסביר שבגמרא בבכורות ההיתר לערב את האיסור בהיתר בידיים, הוא היתר מיוחד מפני שמדובר על חלת חו"ל שיש בה מספר הקלות.

כך פסק השו"ע (צט ו): "איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידיים כדי לבטלו, ואם עשה כן במזיד אסור. אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו ומבטלו."

כך פסקו ט"ז (יב), זב"צ (מו) וכה"ח (סח).

בעקבות הלשון הכללית של השו"ע נחלקו:

לדעת פר"ח (יז), פמ"ג (שפ"ד יז), זב"צ (מה) וכה"ח (סז) השו"ע לא חילק, ומשמע שבדרבנן מותר להוסיף גם אם יש בתערובת רוב איסור.

לדעת חוו"ד (באורים ס"ק ט), כריתי (יז), ד"ת (פ) וערוגה"ב (ח) בתערובת עם רוב איסור, כל התערובת נחשבת לאיסור לגבי דין הוספת היתר (גם אם אין לה דין חנ"נ), כך שאם יוסיף היתר, לא הוי כמרבה היתר אלא כמערב לכתחילה.

בעקבות מחלוקת זו התיר מעדני השלחן (ס) לבטל רק בשעת הדחק, והוסיף עפ"י רע"א בשם אליה רבה (או"ח תרעז ז) שבמקרה שהפיל את האיסור להיתר בידיו (אפילו שוגג), אסור לבטל את האיסור מלבד בשעת הדחק.

דעת האוסרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרא"ש: "והא דקאמרינן נמי דמבטלין איסורא דרבנן לכתחלה היינו דוקא היכא דמיקלי קלי איסורא. אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה אפילו באיסורא דרבנן ואפילו אין לו מתירין." (רא"ש, ביצה, פרק א, סימן ב). כלומר דווקא בעצי מוקצה התירו להוסיף היתר מפני שאינו נהנה מהאיסור עד שעת ביעורו מן העולם, ואז אין בו ממש, ולכן לא נהנה מממשות האיסור (ט"ז יב ומשנ"ב תקז ח).

כך פסקו ר"ן (ביצה ב ב), תרומת הדשן (נד), הגהש"ד (לט ג ד"ה הרא"ש), רא"ה (בבדק הבית על הרשב"א), מרדכי (בהגהות מרדכי על חולין רמז תשנג), אגודה (ביצה פרק א סימן ז ד"ה ואם), ואיסור והיתר הארוך (כד י).

הר"ן הוסיף שמותר דווקא אם אין לו עיקר בתורה (כמוקצה, לאפוקי אגוזי ערלה), ודוקא כשהאיסור אינו ניכר.

כך פסקו רמ"א (צט ו), ש"ך (יט), חכ"א (נב ז), פמ"ג אא"כ הפס"מ (משב"ז יב).

איסור דאורייתא בשיעור דרבנן[עריכה | עריכת קוד מקור]

לדברי הרשב"א (תורת הבית הארוך ד ג) ההקלה באיסורי דרבנן מתייחסת רק לאיסור דרבנן מקורי, אך לא לאיסור דאורייתא בשיעור דרבנן[7]. כך פסקו פר"ת (א, הובא בפאר השלחן קסח) ופמ"ג (משב"ז יב).

השו"ע ושאר הפוסקים לא חילקו כך, ולכן נראה שדעותיהם חלוקות.

ספקות[עריכה | עריכת קוד מקור]

ספק איסור תורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

לדעת הפר"ת (צט ה) גם לסוברים שאיסור ביטול איסור לכתחילה הוא מהתורה, מותר לבטל ספק איסור תורה לכתחילה. כך סברו כנה"ג (הגהות לטור בסימן צט טז), שו"ת אמר שמואל (יו"ד א) וחת"ס (יו"ד סב).

קול אליהו וערך השולחן (הובאו בשדי חמד, מערכת א, ה) חילקו בין הסוברים שדין איסור ביטול איסור לכתחילה הוא מהתורה לבין הסוברים שהוא מדברי חכמים: לסוברים שהאיסור מהתורה, אסור לבטל ספק איסור תורה. לסוברים שהאיסור מדברי חכמים, מותר לבטל ספק איסור תורה. כך כתב ערוך השולחן (צט כח).

לדעת פמ"ג (שפ"ד צט ז) אפילו לסוברים שאיסור ביטול איסור לכתחילה הוא מדברי חכמים, אסור לבטל ספק איסור תורה. כך סברו בית שלמה (הובא בדר"ת צט לז) זבחי צדק (הובא בכה"ח צט ל), רע"א (שו"ת, עז) ואגרות משה (יו"ד ב לב). גרש"ק (אלף לך שלמה, קפו) כתב כך והתיר דווקא כשאין כוונה לבטל.

הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי, יו"ד לו) פסק שבמקום הפסד מרובה יש לסמוך על הסוברים שמותר לבטל ספק איסור לכתחילה.

פאר השלחן (פב) כתב על-פי פמ"ג (שפ"ד צט ז) שאסור להפוך ספק איסור תורה לאיסור דרבנן כדי להתירו.

ספק איסור מדברי חכמים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מעדה"ש (ל) כתב לגבי ספק איסור דרבנן, שלכו"ע מותר לבטלו לכתחילה.[8]

מקרים מיוחדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מעדה"ש (ל) הביא בשם מספר פוסקים רשימת איסורים מיוחדים שבהם מותר לבטל איסור לכתחילה:

איסור מאוס ודבר שמותר בדיעבד בשם פמ"ג. דבר שמותר בהפס"מ בשם מהר"ם שיק. דבר שאסור רק משום מראית עין בשם יד יהודה.

הגדרת שוגג ומזיד לעניין ביטול איסור לכתחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מספר גדרים ניתנו לשוגג:

  1. אם לא ידע כלל שמבטל איסור (לכו"ע).
  2. ידע ושכח שיש שם איסור. לפי פמ"ג (משב"ז ט), ערוך השלחן (צט כג), כה"ח (מא) ועוד אחרונים ומוסכם למעשה.
  3. אם טעה בדין. דוגמא המובאת בט"ז (צט ט): אם שאל מורה הוראה והורה לו בטעות שבמקרה זה מותר לבטל איסור. כך סברו רוב הפוסקים.[9]

אם שאל לאחד הלומדים וטעה, לא נחשב שוגג (פת"ש (צט ה) בשם הצ"צ, וכ"כ מעדה"ש (לד) ופנה"ל (שבת כו ז)).

לגבי מי שלא ידע את דין איסור ביטול איסור לכתחילה, ערוך השלחן (צט כג), פר"ח (ה), ויד יהודה (י) סוברים שדינו כמזיד (מפני ששגגת תלמוד עולה זדון), אולם ט"ז (צט ס"ק ז וס"ק ט) יד אברהם (על הט"ז) פמ"ג (משב"ז ט), כה"ח (לח) ועוד אחרונים סוברים שגם מקרה כזה נקרא שוגג.

כמות ההיתר המבטלת איסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו האם שעת ידיעת התערבות האיסור בהיתר משפיעה על דין התערובת בגלל דין חתיכה נעשית נבילה. לדוגמא: חתיכה הבלועה מאיסור שאין בה ששים כנגדו, וקודם שנודע לו שנאסרה נפלה לתבשיל שיש בו ששים נגד האיסור אך לא נגד כל החתיכה. וכן חתיכת איסור שנפלה לתבשיל שאין בו ששים נגדה, והוסיף בשוגג היתר כך שכעת יש ששים נגדה. 

לפי או"ה (לז ה יד) הכל תלוי בידיעת התערובת: אין אומרים חנ"נ אם לא נודעה התערובת, ואם נודעה התערובת צריך שישים בהיתר הנוסף כנגד כל התערובת גם במקום שלא שייך חנ"נ.

רמ"א (צט ה) הביאו בלשון י"א. ערוה"ש (ה) הסביר שרמ"א הביאו משום שחשש לדבריו לחומרא במקרה שנודעה התערובת שצריך פי ששים נגד כולה אף בתערובת שאין בה חנ"נ, אבל ודאי רמ"א לא סובר כמותו להקל כך שאם לא נודעה התערובת לא אמרינן חנ"נ.

ש"ך (טו) כתב שאין הלכה כלל כאו"ה, דשום פוסק לא חילק כך. וכ"פ יד יהודה (בפי' הארוך כא) וחוו"ד (חידושים יג) ועוד.

חכ"א (מד י) הוסיף שניתן להקל בש"א במקום הפס"מ וסעודת מצוה יחד, שאם הוסיף היתר לתערובת קודם שנודע שנפל בה איסור, מצטרף היתר זה להיתר שבתערובת לששים כנגד האיסור).

מנחת יעקב (פה לח) הוסיף שבתערובת לח בלח בש"א אפשר להקל לכתחילה כשהוסיף היתר קודם שנודעה התערובת.

תערובת שנאסרה מדין ביטול איסור לכתחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

על מי חל איסור לאכול ממנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי רשב"א (תוה"ב הארוך ד ג), טור (צט ה), בי"ו ושו"ע (צט ה) כאשר נעשה ביטול איסור בהיתר במזיד באופן האסור, התערובת אסורה למבטל מקנס של חכמים.

כאשר מאכל ההיתר שייך למבטל[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי רשב"א (תוה"ב הארוך ד ג), טור (צט ה), בי"ו ושו"ע (צט ה) כאשר ביטל במזיד באופן האסור, התערובת אסורה גם לכל מי שביטל עבורו, כלומר לכל מי שהיה עתיד לאכול מהתערובת. ש"ך (יא, ע"פ הבי"ו ד"ה ומ"ש רבינו) הסביר את הטעם: שחששו חכמים שאם יאסרו את התערובת רק למבטל, יבואו אנשים לומר לגוי לבטל. פאה"ש (קכה, ע"פ טעמו הראשון של הבי"ו) הוסיף שגם במקום שאין גויים אסור להנות מתערובת שישראל הוסיף לה במזיד, שמא יבואו לומר לישראל לבטל. ואע"פ שהתערובת תהיה אסורה למבטל, ואין אדם חוטא ולא לו, מ"מ חיישינן כאן כיון שאין איסור זה מוכר. 

רע"א (הגהות צט ו) הביא ע"פ ריב"ש (תצח) שאם הביטול נעשה סתם בשביל כל מי שירצה לקנות, הרי זה כמו שנעשה בשבילם בייחוד ואסור לכולם. וכ"ד פר"ח (יג), יד יהודה (בפירושו הקצר כג), ערך השלחן (יב),דלתי תשובה (לו), הרב פפויפר (קיצוש"ע תערובות ח ב 12 ו-14) ובדי השלחן (מג). 

ודייקו רע"א ופר"ח מפשט דברי הראשונים והשו"ע שהתערובת אסורה למי שנתבטלה בשבילו, גם אם הוא לא ידע על מעשה הביטול. וכ"פ חזו"א (לז יג). בדה"ש (מב) ביאר שהרי אם יהנה נמצא שהועילו מעשיו הרעים של המבטל, ולכן שייך בזה הטעם הראשון שכתב הבי"ו: שיבוא לבטל פעם נוספת כדי להאכיל לאוהביו.  

אמנם לדעת ט"ז (י) בשם רש"ל (יש"ש פרק גיד הנשה נט) רק כאשר זה שנתבטלה התערובת גם עבורו יודע מהביטול ונוח לו בו, נאסר עליו להנות ממנה, אבל אם לא ידע מהביטול כלל, מותר לו להנות ממנה דהוי כשוגג. וכ"ד פר"ת (ט),פמ"ג (משב"ז י), חכ"א (נב ז), עצי העולה (ב א), חוו"ד, זב"צ, כנה"ג וערוה"ש (כו). והוסיף בדה"ש (בציונים קלה) שהוא הדין כשזה שנתבטל עבורו ידע וחשב שהדבר מותר. עצי העולה (ב א) הוסיף שהוא הדין כאשר ידע וגילה דעתו שלא נח לו בביטול. 

ב"ח, כנה"ג וזב"צ הוסיפו שהאיסור עבור מי שהיה עתיד לאכול מהתערובת שייך בין אם המבטל התכוון למכור לו או לתיתו לו במתנה. 

ט"ז (י) בשם רש"ל (יש"ש פרק גיד הנשה נט) הסביר שבני ביתו נחשבים כמותו, ולכן גם כאשר ביטל עבור עצמו בלבד (כלומר שהמאכל היה מיועד רק בשבילו), או שביטל גם עבור אחר שאינו מבני ביתו - התערובת אסורה לכל בני ביתם. כך פסקו גם כה"ח (מה), עצי העולה (ב א, מובא במטעה"ש (ט)). וכ"כ הרב פפויפר (קיצוש"ע תערובות ח ב הערה 1) ופאה"ש (קכב וגם קכו). 

כאשר מאכל ההיתר אינו שייך למבטל[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב פפויפר (קיצוש"ע תערובות ח הערה 12 ו-14) ע"פ ט"ז (י) כתב שאם אין המאכל של המבטל, ובעל המאכל לא ידע ממעשה הביטול או שידע וגילה דעתו שלא נוח לו בכך - מותר לבעל המאכל להנות מהתערובת, שכן בכה"ג הוא נחשב שוגג גמור, ואין סיבה לקונסו.

לדעת הרב פפויפר (קיצוש"ע תערובות ח ח) כשבעל המאכל יודע ממעשה הביטול ונוח לו בו, נחשב כאילו הבעלים עצמם ביטלו את האיסור (שאז אם כוונת הביטול היתה עבור אכילת הבעלים עצמם, התערובת אסורה להם ולבני ביתם. ואם כוונת הביטול היתה כדי שיוכלו הבעלים למכור או לתת את התערובת לאחרים, התערובת אסורה גם להם, אם אכן הבעלים ידעו שהוא מבטל בשביל כך).

במקרה שהמאכל לא של המבטל, ולא התכוון לבטל בשביל עצמו, נחלקו האם התערובת אסורה על המבטל:

ש"ך (י) הביא על פי בי"ו (ד"ה ומ"ש רבינו) שאינו נחשב לנהנה ממעשיו הרעים.

יד יהודה (בפירושו הקצר כב) ציין שהרמב"ם ושאר הפוסקים לא כתבו כך, והוא סובר שלמבטל עצמו אסור להנות מהתערובת, בגלל שעל עצם המעשה ראוי לקונסו.

האם מותר למכור אותה[עריכה | עריכת קוד מקור]

רמ"א (צט ה) ע"פ או"ה (כד י): כאשר עירב במזיד, והתערובת מותרת רק למי שלא עירב עבורו, מותר לתיתה לו רק בחינם (או"ה,ש"ך), ואסור למוכרה לאדם מישראל, שלא יהנה ממעשיו הרעים. אבל לגוי מותר למכור את התערובת (ד"מ,ג בשם או"ה), שכן בכך לא מקרי שנהנה ממעשיו, שהרי לגוי בכ"מ היה יכול למכור גם בעוד אין בהיתר ששים כנגד האיסור (הרב פויפר. ואם זהו איסור שאסור בהנאה, יוריד את דמי שווי האיסור. פמ"ג). וכ"פ רש"ל וב"ח (ד"ה וכתב הרמב"ם). ומסתימת דבריהם משמע שאין מקרה שמותר למכור התערובת לישראל (מנחת יעקב והרב פויפר,ב הערה 4).

ש"ך (יב)- האיסור למכור לישראל הוא דוקא אם ימכור לו במחיר גבוה יותר ממה שמוכרים תערובת כזו לגויים, שבזה אכן נהנה ממעשיו הרעים. אבל למכור לישראל באותו מחיר שמוכר לגוי- מותר, שבכה"ג לא נהנה ממעשיו הרעים, שהרי יכול היה למכור את התערובת לגוי. וכ"פ כרו"פ (ז), פמ"ג (שפ"ד יב), חוו"ד (חידושים יא), חכ"א (נב ז),ערוה"ש (כו), כה"ח (מח) הרב פפויפר (ב ג) ומעדה"ש (מ) ועוד.

פמ"ג הוסיף שאם האיסור אסור בהנאה, ימכור אותו חוץ מדמי האיסור שבו.     

האם חכם צריך לחקור האם התווסף היתר לתערובת[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאשר מדובר על תערובת ששייך בה דין חנ"נ (לשו"ע רק בבב"ח, ולרמ"א גם בש"א) ולא היה בהיתר ששים כנגד האיסור, כך שכל התערובת נעשתה נבילה; תוספת ההיתר צריכה להיות פי ששים מכל התערובת, ולא רק מהאיסור שבה. והשאלה היא, מה הדין במקרה שהשואל מביא את התבשיל כמו שהוא כעת, האם צריך החכם לחקור האם הוסיף היתר לאחר שנפל האיסור, או שהאיסור נפל לתוך כל ההיתר הנכחי; או שרשאי החכם להסתפק בנתון שמציג לפניו השואל על תערובת של איסור בהיתר.

לדעת סמ"ג (לאוין קמ-קמא) וסמ"ק צריך לחקור. כך פסקו בי"ו (צט ה ד"ה ומ"ש רבינו שנ"ל) ורש"ל (יש"ש נט). הבי"ו הסביר את דברי הטור שכתב שלא צריך לחקור עפ"י סברתו שאין חנ"נ בשאר איסורים. דרכי משה (ב) וש"ך (ט) ביארו מדבריו שבבשר בחלב כששייך דין חנ"נ לשיטתו, שצריך לחקור.

רמ"א (צט ה) כתב שלא נוהגים לחקור. ט"ז (יא) וש"ך (טז) ביארו שהטעם הוא שלא מחזיקים איסור, ומשמע שהם מסכימים. אמנם הש"ך הביא בשם התו"ח שטוב להחמיר לכתחילה ולשאול.

הט"ז (יא) הוסיף שההיתר לא לחקור שייך רק כאשר בעל התערובת לא אמר שהוסיף היתר. אך אם אמר לחכם שהוסיף היתר, אלא שלא אומר האם הוסיף לאחר שנפל האיסור או קודם לכן, בזה ודאי יש לחכם לחקור מתי הוסיף את ההיתר.

דין הקדרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בדומה לדיון הנערך בסוגיית מעשה שבת, נחלקו לגבי דין הכלי שנעשה בו מעשה ביטול האיסור[10]:

תבואות שור (לט, ב) שהובא להלכה ברע"א (צט, ה) סובר שקדרה שבוטל בה איסור נאסרת למבטל ולבני ביתו כדין קדרה שבושל בה איסור, אולם לאחרים ביטול האיסור מועיל ולכן הקדרה לא נאסרה עבורם. דר"ת (לט יח) הסכים.

יד יהודה (יח) טען שאין כאן איסור חפצא, אלא רק איסור גברא שלא יהנה ממעשיו הרעים. לכן, מכיוון שאין למבטל הנאה מכך שנבלעה התערובת בקדרה, אין הכלי נאסר.

כאשר יש כוונה אחרת[עריכה | עריכת קוד מקור]

שו"ע (פד יג) קבע שבמקרה שאינו מתכוון לבטל האיסור אלא לדבר אחר, כגון למתק מאכל שהדרך להוסיף לו מאכל אחר כדי למתקו (כך שאף בלא האיסור היה עושה כן) - מותר, ואין בזה משום ביטול איסור לכתחילה. ט"ז (צו ז) הסביר שהיתר זה מתייחס למקרים בהם אין אפשרות היתר נוספת. פמ"ג הוסיף שגם כשאפשר בעניין אחר אך זו טירחא - מותר.

בעקבות דברים אלו, כתב הרב פפויפר (ח ג) על פירות שמוחזקים כנגועים בתולעים, שאם נוהגים תמיד לטוחנם או לרסקם באופן שודאי לא ישארו התולעים שלימות ויתבטלו בששים, אזי אם א"א לו לבודקם או שיש בבדיקתם טירחא גדולה מאוד - מותר לטוחנם או לרסקם בלא בדיקה. ולא הוי כמבטל איסור לכתחילה, כיון שבכה"ג שרגיל לטוחנן מוכח שעיקר מעשה הטחינה לא נועד לבטל האיסור, אלא היה עושה כן אף בלא התולעים.

מטעמים אלו התיר הט"ז (קלז ד) לטחון חיטים אם א"א לבררם. ולכן שו"ע (תנג ג) הקל בטחינת חיטים לקמח עבור פסח אף שודאי יש בהם חיטים מחומצות.

הרב פפויפר (ח יא) הוסיף שכאשר מדובר בספק איסור, כגון פירות שיש בהם רק מיעוט המצוי של תולעים, אזי אם הדרך לרסקם בלי קשר לביטול התולעים - בדיעבד אם טחנם בלא בדיקה, הפירות מותרים אפילו כשעשה זאת במזיד. שכן בכה"ג הצטרפו שני צדדים להקל ולכן אין הקנס של ביטול איסור לכתחילה חל.

מקרים מיוחדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאכל פרווה הבלוע בו חלב ורוצה לאוכלו או לערבו עם בשר[עריכה | עריכת קוד מקור]

במקרים מסוג זה יש שני שלבים:

  1. התערבות החלב/בשר במאכל הפרווה.
  2. התערבות המאכל הפרווה (הבלוע בו חלב/בשר) בבשר/חלב.

יש 3 אפשרויות לביטול האיסור:

  1. בשלב 1: אם במאכל הפרווה יש פי 60 כנגד הבלוע.
  2. בין השלבים: על-ידי הוספת כמות למאכל הפרווה כדי לבטל את הבלוע.
  3. בשלב 2: אם בבשר/חלב (יחד או בנפרד מהמאכל הפרווה) יש פי 60 כנגד החלב/בשר הבלוע.

לגבי מקרה שחלב התבטל בפי 60 מים ולאחר מכן המים התערבו עם בשר (בדיעבד), פסק הרמ"א (צט ו) על פי האו"ה הארוך (כד) שהתערובת מותרת.

לגבי מקרה שפעולת ההתערבות הראשונה התרחשה, הש"ך (צט כב) הוסיף על דברי הרמ"א על השו"ע את דבריו בתו"ח (פה יא): אפילו לכתחילה מותר להעביר את המים שבלעו חלב ובטלוהו לקדירה של בשר.

מעדה"ש (ל) הביא בשם עצי העולה (ב ה) שמותר להוסיף על עיסה לששים כנגד חלב על מנת לערבה עם בשר.

מעדה"ש (עב) הביא בשם פמ"ג (שפ"ד צט כב), גליון מהרש"א וצ"צ (פ) שאסור לבטל חלב במים על מנת ליתנם לאחר מכן בבשר.

אבל אם לא עושה כן כדי לאוכלו עם בשר, אלא עם כוונה אחרת כגון לערב חלב ביין לבן כדי להדגיש לבנינותו מפני הכבוד, אזי לדעת מהרי"ט (ב יח), כנה"ג (בהגהות הטור אות יד) וחכ"א (נב יא) אם יש ששים ביין הדבר מותר, גם אם הדרך לשתותו עם בשר. אמנם הצ"צ (פ) ומנחת יעקב (ס א) אוסרים גם בכה"ג. הפמ"ג (מ"ז א) כתב להקל רק במקום הפסד. וכ"כ כה"ח (נה) שרק בדיעבד יש להתיר, אפילו עשה כן במזיד. פאה"ש (קב).

נ"ט בר נ"ט[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאשר נפלה טיפת חלב או בשר על מיחם גדול שמחממים בו מים באופן שתמיד יש ששים כנגד הטיפה, כתבו הדר"ת והחכ"א שכיון שגם הוי נ"ט בר נ"ט אפשר להקל ולחמם אח"כ מים במיחם ולשתותם עם בשר או עם חלב. וכ"פ ויזרע יצחק (ע"מ צא) שלא צריך להכשיר את המיחם.

הערמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

פאה"ש (צד) כתב בשם רדב"ז, ברכ"י וכה"ח שבמקרה של מערים להניח תערובת שנפל בה איסור במקום שיפול אליה היתר מעצמו, יש להקל בדיעבד.

ביטול הגורם שאוסר 'דברים שאינם בטלים'[עריכה | עריכת קוד מקור]

פאה"ש (פא) כתב בשם הבי"ו וכה"ח (נד), שמהגמרא בגיטין (נד ב) לגבי אגוזי ערלה שנתפצעו מוכח שגם כשאינו מרבה היתר, אלא רק משנה את האיסור כדי שיהיה בטל, הדבר נחשב לביטול איסור לכתחילה ואסור לעשות כך. ההשלכה של דין זה באה לידי ביטוי ב'דברים שאינם בטלים', כגון שחותך בריה או חהר"ל.

ביטול היתר לפני שנאסר[עריכה | עריכת קוד מקור]

ביטול חמץ לפני פסח[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי המקילים שחמץ אינו חוזר וניעור (לשו"ע בהכל, ולרמ"א בתערובת לח בלח) אסור לערב חמץ בכוונה תחילה לפני הפסח ולבטלו בשישים כדי לאכול את התערובת בפסח (כפירוש פר"ח בדעת שו"ע, מ"ב תמז, סו"ס קב). ורק בדיעבד אם נתערב, מותר באכילה. ולמחמירים, כיוון שאסור באכילה גם אסור בהשהייה, ורק בדיעבד אם עבר הפסח, מותר אחר הפסח באכילה (מ"ב תמז קב).

ואם כבר התערב מעט חמץ לפני הפסח ואין שם פי שישים נגדו, כתב מ"ב (תנג כ), שלפי הט"ז מותר להוסיף כדי לבטלו בשישים, אבל למ"א ורוב הפוסקים אסור, מפני שהוא נראה כמבטל איסור לכתחילה.

ביטול קטניות לפני ובמהלך פסח[עריכה | עריכת קוד מקור]

למנהג האשכנזים שנהגו איסור אכילת קטניות בחג פסח, שייך דין ביטול איסור לכתחילה במהלך פסח. רמ"א (תנג א) פסק שבמקרה ונפלו קטניות לתבשיל בשוגג שהתבשיל אינו נאסר. מ"ב (ט) צמצמם את ההיתר למקרים בהם בתערובת היה רוב כנגד הקטניות[11].

לגבי ביטול קטניות בתערובת מאכלים אחרים לפני פסח[12], הרב אליעזר מלמד (פנה"ל פסח ט ו ובהערה 7) פסק שבמקרים שביטול הקטניות נעשה עבור ספרדים הנוהגים היתר באכילת קטניות, הביטול מותר לכתחילה, ואף לנוהגים איסור באכילת קטניות התערובת מותרת.

דוגמאות מעשיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

תערובת שביטל בה גוי איסור לכתחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרב פפויפר (קיצוש"ע תערובות, ח, ד) ע"פ הגש"ד (שער א), מהר"מ מלובלין (קד) וחת"ס (סב), שאם ביטול האיסור נעשה עבור גויים - המאכל מותר באכילה. כגון בית חרושת של גוי שמייצר דברי מאכל עבור גויים, ובתהליך הייצור מערבבים איסור בפי ששים היתר.

אבל אם ביטול האיסור נעשה גם עבור יהודים, למשל אם הוסיפו בכמות המאכל בשבילם, אזי אפילו אם המעשה לא נעשה בכוונה כדי שיוכלו לאכול מאכל שכשר עבורם - אסור לאוכלו, כיון שבכה"ג נחשב לשלוחו של הישראל (הרב פפויפר שם בשם שו"ת הרשב"ש (תקמ) וערוה"ש (צט, ח)).

פאה"ש (צה) הביא בשם רזב"ז, ברכ"י וכה"ח שבדיעבד כאשר יהודי אמר לגוי לבטל עבורו, התערובת אסורה לאומר ולא לאחרים.

קטניות ופירות נגועים בתולעים[עריכה | עריכת קוד מקור]

קטניות, חיטים ופירות שיש בהם תולעים אסורים באכילה, גם אם יש בהם פי שישים כנגד התולעים, מפני שלתולעים יש דין בריה.

הש"ך (פד כט) ביאר שכל פרי שהוחזקו בו תולעים, דינו כדין פרי שיש בו ודאי תולעים. לכן אסור לאכול פירות שהוחזקו בהם תולעים ללא בדיקה שהם נקיים מתולעים.

ריסוק וטחינה[עריכה | עריכת קוד מקור]

במקרה שטחנו או ריסקו את הפירות בשוגג, ויש פי שישים בפירות כנגד התולעים, אם ברור שהתולעים נתרסקו (שו"ע קא ו) או נימוחו (שו"ע פד ט) פקע מהן דין בריה והתערובת מותרת באכילה. כך ביאר הש"ך (פד לב) בשם הראב"ד והר"ן.

אולם, אם הטחינה או הריסוק נעשו במזיד, דין הפירות כדין תערובת שביטלו בה איסור בריה לכתחילה, שאסורה מקנס חכמים (שו"ע קא ו).

מקרים בהם מותר לרסק או לטחון לכתחילה מובאים תחת הכותרת כאשר יש כוונה אחרת.

קלייה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ת הרשב"א (חלק א, סימן תצ"ה ד"ה ומעתה אם) כתב שאין אומרים "אין מבטלין איסור לכתחילה" אלא כשמבטל האיסור ואכלו, אבל לסחוט את האסור ולהוציאו מההיתר, אין זה מבטל איסור, אלא מכשיר את ההיתר ומפריד ממנו האסור (שאם כן ביטלת את דיני הגעלת כלים, ליבון וכחל).

דברים דומים הביא הט"ז (צט ז) עם ציון לסימן פד: מותר לחמם דבש כדי להוציא נמלים מתוכו.

כלי שבשימושו יש פי שישים כנגד איסור הבלוע בו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כשתמיד משתמשים כך שיש פי שישים כנגד האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

השולחן ערוך כתב על פי הראב"ד[13] והרשב"א (תורת הבית הארוך, בית ד, שער ד, לו,א ובקצר לו, ב): "אם נבלע איסור מועט לתוך כלי בשר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר, מותר להשתמש בו לכתחלה, כיון שהאיסור מועט ואי אפשר לבוא לידי נתינת טעם... ואפילו בבן יומו." (שולחן ערוך יו"ד צט ז).

בדה"ש (עז) הסביר שבמקרה כזה אין ביטול איסור לכתחילה מפני שלא מתכוון להנות מהאיסור אלא מהכלי, כפי שמבואר בשו"ע (פד יג).

כשלפעמים משתמשים כך שיש פי שישים כנגד האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

"...אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בה, אסור להשתמש אפילו בשפע, גזירה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם." (המשך השו"ע יו"ד צט ז).

וכן הסכים רמ"א[14]. בדה"ש (ציונים רכ) הביא שכן דעת פר"ח, כנפי יונה ומטה יהונתן ושכ"נ דעת הגר"א . ויזרע יצחק (ע"מ צא) הביא שכ"ד ר' יונה וריב"ש והוסיף שכ"ד כה"ח מדינא.

ב"ח ע"פ הרא"ה והטור- לא קבלו היתר זה, דחיישינן שמא יתן בכלי מעט אוכל ויאסר. וכ"פ הש"ך (בסימן קכב) והט"ז (בסימן צט). וכ"פ הלבוש. וכ"פ החכ"א וכתב שכ"ד כל האחרונים (ולכן כך פסק גם בדה"ש).

והוסיף הט"ז (טו) שכאשר האיסור הבלוע בקדירה נותן טעם לפגם בתבשיל אפילו כאשר טעם האיסור עצמו משובח - רק במקרה זה אפשר להקל בכה"ג שהדרך תמיד להשתמש בכלי זה באופן שיש ששים נגד האיסור הבלוע בו. אבל בכל שאר המקרים יש לגזור ולאסור, ולכן אם מדובר על איסור שנותן טעם לשבח בתבשיל, אזי גם אם עבר על הכלי מעל"ע וכעת האיסור הבלוע פגום, אין להקל ולהשתמש בקדירה זו אף אם מדובר על כלי שהדרך תמיד להשתמש בו באופן שיש ששים נגד האיסור הבלוע, שמא ישתמש בו באופן שהאיסור הבלוע בו יתן טעם לשבח בתבשיל. והובאו דבריו להלכה בחוו"ד, פמ"ג, יד יהודה, חכ"א וישועות חיים.

היד אברהם וערוה"ש כתבו להקל אף בכלי שאינו ב"י.

הוספת שמן לשמן שנשאר מנרות חנוכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

השו"ע כתב בהלכות חנוכה (או"ח תרעז ד) על השמן שנותר מנר חנוכה שכבה תוך חצי שעה והתערב בשמן אחר, שיש מי שאומר שאין להוסיף עליו שמן ולבטלו בששים. הקשו הפוסקים שלכאורה כיון שהוא איסור דרבנן, היה לשו"ע להתיר.

ותרצו (מובא במטעמה"ש, יג בסוף): ש"ך (יט) טען ששמן של נר חנוכה חמור מכיוון שהוקצה למצוותו, ודוחק לתרץ כך, וצ"ע. גם הט"ז (יב) הקשה ולא הביא תירוץ. המ"א (או"ח תרעז יב) הציע שיתכן שהשו"ע כתב כן בשם יש מי שאומר אך הוא עצמו לא סובר כך. והביא תירוץ נוסף, שיתכן דשאני הכא דהוי דשיל"מ, שהרי יכול להשתמש בשמן בשנה הבאה, ובכה"ג מודה השו"ע שאסור להוסיף אף בדרבנן (שרק בעצי מוקצה התירו בכה"ג כיון דמקלא קלי איסורא). ואף שדשיל"מ לא בטל כלל כתב השו"ע שבטל בששים מפני שבנד"ד אינו מן הדין לדעתו לאוסרו בנתערב (מחצה"ש (יו"ד צט יט) ולבושי שרד). חוו"ד­- בחנוכה זה איסור הנאה וכשמבטלו בשישים עדיין נהנה מהאיסור. אך בביטול אוכל, הטעם מתבטל כראוי ולכן אינו נהנה ממנו. מ"ב (תרעז, כ) כתב שהעיקר כדכתוב ביו"ד שמותר לבטל בדרבנן וה"ה הכא, אלא שכאן רק הזכיר את דעת האוסרים. ומעין זה כתב הילקו"י (מועדים עמ' רלג-רלד) שהשו"ע חזר בו ביו"ד ופסק להקל.

להרחבה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. לגבי מקרים נוספים בהם עשויים לחול דיני ביטול בעקבות מעשה מכוון, ראו התייחסויות בהמשך.
  2. נחלקו לגבי דין התערובת במקרה שביטול האגוזים נעשה בשוגג: לר"מ ורבי יהודה התערובת אסורה - שגזרו שוגג אטו מזיד, לרבי יוסי ור' שמעון התערובת מותרת.
  3. מפני שהם נחשבים ל'דבר חשוב', הנמנה בין ה'איסורים שאינם בטלים'.
  4. עיין בדבריו על או"ח, קכט ד"ה ומ"ש פמ"ג וביו"ד שיט סוף ד"ה ועתה אחזה.
  5. מכיוון שבביטול איסור בתערובת לח בלח הוי כמבער איסור מהעולם, מה שאין כן בביטול יבש ביבש.
  6. כפי שמתוארת בגמרא בביצה הוספת עצים.
  7. לדוגמא: בתערובת איסור והיתר מין במינו, האיסור בטל ברוב מדאורייתא ובפי שישים מדברי חכמים. לשיטת הרשב"א אם יש רוב כנגד האיסור (ולכן הוא בטל מדאורייתא ושיעור איסור התורה הפך לשיעור דרבנן), אסור להוסיף לתערובת היתר שיצטרף לפי שישים מהאיסור כדי לבטלו גם מדרבנן.
  8. הדבר פשוט, מפני שספק איסור דרבנן מותר באכילה כמות שהוא.
  9. כך כתבו הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה שבת כו ז ובהרחבות ובספר הצבא כהלכה לג, 12; שכל שידוע לאדם שלא בירר היטב את ההלכה אינו נחשב שוגג. ולכן חילוני שיודע שהמעשה שעושה אסור לפי התורה, ודאי נחשב מזיד. ורק אם לא שמע כלל שמעשה מסויים אסור אצל שומרי המצוות דינו כשוגג. ובכל מקרה שיש מקום לחשוש שאם אחרים יהנו ממעשיהם אזי שוב יעשו את העבירה בעתיד, אסור להנות משום 'לפני עיור'.
  10. הכוונה למקרים בהם הכלי לא נאסר עוד לפני שהאיסור התבטל. לדוגמא יש להבדיל בין מקרה שהוסיף בו היתר על האיסור, לבין מקרה שהפיל את האיסור לתוך תבשיל שיש בו פי שישים כנגד האיסור.
  11. מפני שהתבשיל הולך אחרי רובו, ובמקרה שרובו מקטניות הוא נחשב לתבשיל קטניות.
  12. לדוגמא: שוקולדים וממתקים.
  13. ריב"ש (שמ"ט) ור"ן (עבודה זרה, יב, ב ד"ה איבעיא) הביאו דין זה בשם הראב"ד באיסורי משהו, אך בהגהות והערות על שולחן ערוך מהדורת פריעדמאן מופיע שהדברים לא מופיעים בדברי הראב"ד שלפנינו.
  14. שלא חלק. פאה"ש (רז) הביא שכך כתב כה"ח בדעתו, והוסיף שכך משמע בתו"ח.