אפיית פת חלבית או בשרית

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: פסחים ל ב; לו א
ירושלמי:
רמב"ם: מאכלות אסורות ט כב
שלחן ערוך: יורה דעה צז א

הסוגיה עוסקת באיסור ללוש פת חלבית או בשרית, בגדריה השונים ובהיתרים הקיימים.

דברי הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא בפסחים (ל:) אוסרת למרוח שומן בתנור באופן שיהפוך את הלחם הנאפה בתוכו לבשרי, וכן הגמרא (שם לו.) אוסרת ללוש פת בחלב, וממשיכה שבדיעבד אם אדם אפה הרי שהפת אסורה. הגמרא מנמקת את האיסור- מפני הרגל עבירה. פירוש הדבר שיבואו לאכול את הפת שרגילים שהיא פרווה עם מאכלים שהם חלבים או בשריים ויעברו באיסור בשר בחלב. לאחר מכן הגמרא קובעת שאם הדבר נעשה "כעין תורא" יהיה מותר ללוש את הפת בבשר או בחלב.

שאר מאכלים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערוך השולחן(ב) פסק ששאר מאכלים שאינם פת אינם כלולים בגזירא, שהרי הגמרא (חולין קיא:) התירה לאכול צנון שנחתך בסכין בשרית עם בשר,אף על פי שהצנון הפך לבשרי ואסור לאכלו עם חלב. ולמרות שלכאורה זה בדיוק כמו הפת, החילוק הוא כיון שהלחם הוא עיקר מאכלו של אדם (ובדומה לש"ך [פז, ב] שאומר שאסור בפסח לאכול ליד גוי שאוכל לחם ושיש חומרא יתירא בפת עכו"ם משום שעל הלחם יחיה האדם, אך ייתכן שיש לחלק שאצלינו הטעם כיוון שרגיל לאכלו עם כל סוגי המאכלים ואילו שם הטעם כיוון שרגיל לאכלו תמיד וצ"ע). וכ"פ פר"ח ומנח"י וחוות דעת.

אך הט"ז (יו"ד צז, א) חידש שהדין הזה של הפת נכון גם לנושאים אחרים, והעיקרון הוא שדבר פרווה שרגילים להשתמש בו למאכלים שאחר כך מערבים בחלב, אסור לעשותו בשרי מחשש שיטעו וישתמשו בו לחלבי כפי שהיו רגילים ויעברו באיסור בשר וחלב. ולכן הוא הסיק שאף בלנדר (כלי) שמשתמשים בו בפרווה בשביל לאכול עם התוצר בשר או חלב, ובטעות הכינו בו בשרי והוא בלע, אסור להשתמש בבלנדר אפילו לבשרי כיון שזה דומה לדין הפת. וכן כתב הצמח צדק(פת"ש א, וכפי שהוכיח מדבריו ערוה"ש[ח]). אמנם נראה שגם לדעתו אם הופכים את הבלנדר לבשרי באופן קבוע ומסמנים באופן המתאים, אין בכך איסור כי זה נחשב היכר ואין חשש שיבוא לטעות (משב"ז שם, ומביא שכמו הט"ז פסקו כנסה"ג על הטור ב, וכו פר"ת א).

מקרים שבהם לא שייכת הגזירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כעין תורא[עריכה | עריכת קוד מקור]

כמו שאמרנו, הגמרא התירה לעשות פת חלבית\בשרית 'כעין תורא ונאמרו בראשונים שני פירושים למושג כעין תורא ומשם נוצרת מחלוקת ראשונים באופן ההיתר, אךהטור והשו"ע (יורה דעה צז') פסקו להלכה את שני ההסברים לקמן.
מסביר הבית יוסף (שם) על פיהגהות שערי דורא בשם מהרא"י ששתי ההבנות מתקבלות להלכה כיון ששתיהן הגיוניות מבחינת טעם הגזירה, ויש בהן כדי להרחיק את האדם מן העבירה. .

שינוי[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף פרש שהכוונה היא לאפיית הפת בצורה מיוחדת ושונה לדוגמא כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר באפיית מאפים בעלי צורה מיוחדת או שונה שתזכיר לאדם שמדובר במאפה שהוא לא פרווה, וכן פירש הרשב"א.

דיוקים במושג שינוי בלחם[עריכה | עריכת קוד מקור]

ההפרי מגדים(שפ"ד א) הרחיב את ההיתר-שמותר ללוש פת בשומן בשר אם יהיה ניכר עליה השומן כיון שאין חשש שיבואו לאוכלה עם חלב, ולע"ד אפשר לדייק זאת מלשון 'שלשה' שהחלב נבלע ואינו ניכר.

ההיתר של שינוי לפי הרבה אחרונים לא נוגע לרוצה למכור בשוק (מהרי"ט [ב, יח], פרי מגדים, פתחי תשובה[ג], חוות דעת). וקצת קשה, שלא נזכר חילוק כזה כלל. ועוד, הרי אם עושים את זה בצורה מוזרה אפשר שאנשים יבואו לשאול מה הבעיה שעשו את הפת בצורה מוזרה, וכך ידעו שזה חלבי. ונראה שהשו"ע ורמ"א לא הזכירו את זה וחולקים על דין זה.

כמות מועטת[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבנו חננאל ורש"י פירשו שהכוונה לאפיית כמות קטנה כמו עין של שור. דהיינו- אסור ללוש פת חלבית אלא אם כן מדובר בכמות קטנה של מאפים. נראה שהסיבה לכך היא שהם נאכלים בזמן סמוך לאפייה ואין חשש שיבואו להתבלבל ולערב בשר וחלב.

לגבי שיעור הזמן שבו צריך לאכול כתב רש"י..... והבי"ו הביא את שיבולי הלקט שכתב שמותר לאפות פת חלבית בכמות שתספיק לכל חג השבועות כיון שכל החג נחשב כאכילה סמוכה, וכן הדין לגבי אפיית פת בשרית לשבת שיהיה מותר לאפות כמות שתספיק לכל השבת. השו"ע פסק שצריך 'כדי אכילה בפעם אחת ואילו הרמ"א הביא את לשון שיבולי הלקט, ונחלקו האחרונים מה המחלוקת בין הרמ"א לשו"ע. לעניות דעתי לא ברור שיש מחלוקת כלל, הרמ"א בא להתיר באופן נקודתי בזמנים שבהם גם כמות גדולה בוודאי תאכל בצורה רצופה ואין חשש להתבלבל, וגם השו"ע יסכים לדין זה. היו שהבינו שהם חולקים- הרמ"א מתיר עבור יום והשו"ע מתיר עבור ארוחה סמוכה, וקשה עליהם שהרי הרמ"א התיר רק בשבועות ובשבת ליום שלם, משמע שלא התיר סתם ככה ליום אלא שבא להרחיב את העיקרון של השו"ע גם לימים מסוימים שנחשבים כאכילה סמוכה.

דברים שאין רגילים לאכלם עם המין השני[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המהרי"ט שבמיני מתיקות אין איסור כיון שרגילים לאכלם לבדם, בלא בשר או חלב, ולא גזרו שמא יאכל חלב בתוך שש שעות של בשר והביאו הפת"ש(ג), וכמותו פסקו ערוה"ש (ז) פר"ח(א) ובדי השולחן.

דברים שאנשים חוקרים עליהם[עריכה | עריכת קוד מקור]

דבר שדרך לעשותו גם בשרי וגם חלבי אנשים חוקרים בזה ואין חשש. והיו שהחמירו ונראה כמקילים (תפארת אדם) וכך המנהג.

מאכל חלבי\בשרי מובהק[עריכה | עריכת קוד מקור]

שדבר שנתפרסם שהוא חלבי אפילו אם אין בו שינוי ומלכתחילה היה אסור לאוכלו עכשיו שנתפרסם הדבר מותר. (ערוה"ש, בשם מהרי"ט) ואמר שצריך עיון להלכה האם להורות כך. אך באמת הסברא היא שדבר שנתפרסם שיש לו צורה קבועה של חלבי אז יודעים שהוא חלבי למרות שלא קבעו מלכתחילה משהו מיוחד, לדוגמא בקלאווה או בלינצ'ס. כל דבר שידוע שעושים אותו חלבי לא נראה שיהיה בו בעיה ובאמת לכן גזרו דווקא בלחם שהוא פרווה תמיד.


מהות האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם אסור באכילה אבל לפי רוה"פ מותר למכור לגוי כיון שהיא לא אסורה בהנאה. ואין חשש שימכרנה לישראל. (בדי השולחן)

יש שרצה לאסור אפילו אם אין טעם.(כו"פ) ורוב הפוסקים הקלו.

מותר לכתחילה לבטל בשישים (מהרי"ט), וחלקו עליו (צמח צדק, פרי מגדים).

עוד יש לעיין האם אפשר לטעום את הפת ולראות האם יש בה טעם חלב ועפ"י להתיר. יש מי שהחמיר אבל הרבה הקלו בזה וכן נראה.

ועוד יש לעיין האם אפשר לכתחילה לסמוך על ביטול בשישים ונראה לבדי השולחן להחמיר וכך גם נראה.