תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

אמירה לישראל בשבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב סוגיה זו. הסיבה לכך היא: יש לשפר את הסגנון, ולהפוך את הסוגיה לקריאה יותר, באמצעות חלוקה לפיסקאות, הדגשות, קישורים וכו'..
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הקדמה: איסור אמירה לגוי[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב השו"ע (סי' שז',ב') "אסור לשכור פועלים , ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת... שכל מה שהוא אסור לעשותו בשבת אסור לומר לאינו יהודי לעשותו". נאמרו כמה דרכים למקור האיסור של אמירה לגוי:

  • במכילתא (שמות,יב,טז) דרשינן ליה מ'כל מלאכה לא יעשה בהם', -לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה נכרי מלאכתך. ומבואר שהאיסור הוא מדאורייתא. וכן כתבו 'היראים'(סי' שד'), והסמ"ג (ל"ת עה') בהסבר א'.והובאו דבריהם בב"י (סי' רמג').
  • הרמב"ם (שבת פ"ו,א') כתב שהאיסור הוא מדברי סופרים כדי 'שלא תהא שבת קלה בעינהן ויבואו לעשות בעצמם'.
  • רש"י (ע"ז טז. ד"ה 'כיון דזבנה') כתב שמקור האיסור הוא משום 'ממצוא חפציך ודבר דבר', והוא בכלל דיבור של חול שנאסר בשבת.

ובמס' שבת (קנג. ד"ה 'שרו ליה') כתב רש"י שטעם האיסור הוא משום ש'הרי הוא שלוחו'. ואע"פ שאין דין שליחות לגוי, מ"מ מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומרא (כמ"ש רש"י בב"מ עא). ולכל השיטות האחרות צ"ל שדברי המכילתא הם אסמכתא בעלמא, שהרי בגמ' (שבת קנ.) מבואר ש"אמירה לנכרי שבות". וכ"כ הסמ"ג וה'יראים' (שם) בהסבר השני . והסכימו הפוסקים שלהלכה אמירה לנכרי אסורה רק מדרבנן. (משנ"ב סי' רמג',ס"ק ה' ושעה"צ שם). ויש לעיין האם שייך גם איסור אמירה לישראל. כגון להחזיר בשבת תבשיל לח שנצטנן קצת ואין יד סולדת בו. שלדעת השו"ע אסור להחזירו, ולדעת הרמ"א מותר (סי' שיח',טו'). האם מותר לספרדי הנוהג בזה איסור כדעת השו"ע, לומר לאשכנזי הנוהג כדעת הרמ"א להתיר, להחזיר בשבילו. וה"ה במקרים הפוכים שדעת הרמ"א לאסור ודעת השו"ע להתיר, וכן כל כיו"ב. ונראה שיש לדון בזה מכמה עניינים:

  • האם שייך בזה איסור אמירה בשבת כמו שמצינו בגוי.
  • האם יש לאסור בזה משום שליחות [ועדיף מגוי,כיוון שבישראל יש שליחות מדאורייתא].
  • האם יש לאסור בזה משום 'לפני עיוור לא תתן מכשול'.

אמירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

דברי הרשב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

איתא בשבת (קנא.) "אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי". וכתב הרשב"א (שם) וז"ל: "כלומר, אע"פ שהוא אינו יכול לילך שם. דכיוון שהוא מותר לישראל חברו לשומרן אין אמירתו כלום. וכתבו בתוס' דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה. פי' הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה". עכ"ל. הר"ן (סד: בדפי הרי"ף) הביא דברי הרשב"א, וכתב ע"ז: "ולי נראה דאין הנידון דומה לראיה דשאני הכא דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר" עכ"ל. ומרן ה'בית יוסף' (ס"ס רס"ג) העתיק דבריהם בקיצור. ולהלכה פסק בשו"ע(רס"ג,יז) כדעת הרשב"א, שאם קיבל שבת קודם שחשיכה, מותר לו לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה. ויש לחקור בטעם ההיתר האם הוא מצד עושה המלאכה, שעושה המלאכה עושה אותה בהיתר . או משום שלאומר יש היתר, שבידו היה שלא לקבל עליו שבת מבעוד יום. והנפק"מ היא לנידון דידן שאם הטעם הוא משום שעושה המלאכה עושה אותה בהיתר ה"נ מותר לו לצוות לחבירו הנוהג כדעת הרמ"א להתיר להחזיר תבשיל לח שחם בחום שאין יס"ב, שהרי הוא עושה בהיתר. אך אם נאמר שהטעם הוא משום שהיה הוא עצמו יכול לעשות מלאכה זו, אם לא היה מקבל שבת, הכא אינו בידו שהרי הוא מחוייב לנהוג כדעת השו"ע שאוסר.

הסברי האחרונים לדברי הרשב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב. הסבר ה'בית יוסף' והט"ז: ה'בית יוסף' (סי' רסג')הביא השגת הר"ן על הרשב"א, וכתב על דבריו: "ואיני מבין דבריו, דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת, הוא עצמו היה מותר לו לעשות מלאכה" עכ"ל. ויש להסתפק האם כוונת ה'בית יוסף' היא לתת טעם לדברי הרשב"א ולפ"ז וה"נ איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא סיבה להיתר (כצד ב' בחקירה). או שכוונת ה'בית יוסף' לתת סימן להיתר, אבל הסיבה להיתר היא שאזלינן בתר עושה המלאכה שעושה אותה בהיתר (כצד א' בחקירה). מדברי ה'מגן אברהם' (סי' רסג' ס"ק ל) נראה, שאם לא היה מקבל שבת זה סיבה להיתר שכתב: "מותר לומר – דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז ס"ח" (אלא שלא כתב שמקור דבריו הם מהב"י). ונראה שכך הבינו כמה אחרונים (ב"ח, ט"ז, דרישה, וא"ר) בדעת הב"י. שכתבו להקשות על דברי הב"י, דמאי נפק"מ בכך דאי בעי לא היה מקבל שבת, ס"ס עכשיו הרי קיבל שבת ואין לו שום צד היתר בעולם לעשות מלאכה. וא"כ איסור המלאכה הוא אסור עצמי שאינו תלוי בדבר כלשהו. משא"כ התם, בההיא דאומר אדם לחברו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי, שאינו אסור באיסור עצמי אלא אריה הוא דרביע עליה(איסור תחומין), שהרי יש לו היתר בשבת זו כגון אם יבנו הגויים בורגנין ולכן יש בזה היתר אמירה. הט"ז (סי' רס"ג סק"ג) מכח קושיא זו, כתב לבאר טעמו של הרשב"א משום שלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא אסור לכל אדם מישראל. משא"כ בדבר שמותר לזה בשבת ה"ז מותר גם לשני לומר לו לעשותו ע"ש. ומדבריו נראה כצד א' בחקירה שההיתר הוא מצד עושה המלאכה, שעושה אותה בהיתר.

הסבר שני בדברי ה'בית יוסף'[עריכה | עריכת קוד מקור]

אך לענ"ד נראה שקשה לומר שהב"י בא לבאר טעמו של הרשב"א, שהרי בדברי הרשב"א מפורש, שטעם ההיתר הוא משום "שהיא נעשית בהיתר לעושה אותה". ולא משום 'דאי בעי לא היה מקבל שבת'. ומדברי הרשב"א נראה יותר כהט"ז, שאין בזה איסור אמירה כיוון שלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא אסור לכל אדם מישראל . ומה שכתב הב"י "דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לו לעשות מלאכה". יש לפרש ע"פ מש"כ הרמ"א ב'דרכי משה' (סי' רסג,ח) שגם הר"ן מודה לדברי הרשב"א דשרי לענין דינא אלא שדחה ראית הרשב"א וכ"כ הט"ז בתוך דבריו(שם). ולפ"ז יש לומר שהב"י רק כתב לתרץ קושיית הר"ן אבל לא נתכוון לומר שזהו טעמו של הרשב"א. ואכן מצאתי ב'מאמר מרדכי' (סי' רסא ס"ק ה וסי' רסג,ס"ק יב) שעמד ע"ז, וכתב שהמעיין בחי' הרשב"א מקור הדין, יראה בבירור דטעמא דמילתא דכיון דמותר לישראל חברו לעשות מלאכה אין באמירתו של זה כלום וכ"מ בר"ן. ומרן ז"ל בב"י לא העתיק לשונו. והרב ט"ז האריך בזה וכפי הנראה בתוך דבריו לא ראה הדברים בשרשם, ומ"מ כיוון לדעת הרשב"א ז"ל. ובסוף דבריו כתב שאפשר שאף הב"י נתכוון לטעמו של הט"ז. ופי' דבריו הוא שכיוון שיש גם לו צד היתר ממילא אין חברו עושה איסור גם לפי דעתו של זה שקיבל שבת, ולכן מותר לומר לו. משא"כ אילו לא היה צד היתר, א"כ חברו עושה איסור לפי דעתו ולא היה היתר אמירה. וכתב לבאר שכוונת הרשב"א לומר שמהגמ' יש ללמוד שבכל מקום שהאיסור איננו מוחלט אין איסור אמירה. ואע"ג דהשתא לית ליה היתר, מ"מ בכך שהיה יכול שלא לקבל שבת ה"ז סימן לכך שהאיסור איננו מוחלט. (ובזה יישב קושיות האחרונים עיי"ש). "ולא נראה כאומר לו לעשות דבר איסור כיוון שבאותה שעה מותר מותר לכמה אנשים לעשות מלאכה ודמיא לבורגנין דשרי". עכת"ד בקיצור ע"ש. וכיו"ב כ' הפמ"ג (משב"ז רס"ג,ג) שהטעם לכך שהב"י השמיט טעמו של הרשב"א הוא משום שרצה לומר שאף אם נאמר שטעם ההיתר הוא משום בורגנין יש ללמוד למי שקיבל שבת משום שיש היתר כאילו לא קיבל שבת או שישאל על נדרו כמ"ש הלבוש. ע"כ. ומדבריו ג"כ נראה שהב"י לא בא להסביר טעמו של הרשב"א אלא לדחות קושיית הר"ן. וכן יש להוכיח מדברי 'ערוך השולחן' (רסג,כו) שכתב להשיג על דברי 'מחצית השקל'(רסג,ל) שכתב שלפי טעמו של הב"י ש'היה יכול שלא לקבל שבת' יוצא שאדם שנמצא בקהל או בביהכנ"ס שרובם קיבלו שבת. אסור לו לומר לאדם מביהכנ"ס אחר שלא קיבל שבת לעשות לו מלאכה, כיון דהכא לא שייך הטעם דאי בעי לא קביל עליה שבת משום שבע"כ נגרר אחריהם. [אלא שבסו"ד כ' קצת להסתפק האם שייך לומר דאי בעו רוב הציבור לא היו מקבלים שבת וסיים דסברא זו דחוקה דעכ"פ לאו בדידיה תליא מילתא].ע"כ. וכתב על דבריו ערוך השולחן שאע"ג דהכא לא שייך הטעם דאי בעי לא קביל עליה שבת, מ"מ מכיון שיש מציאות שלא יקבל מותר. ע"כ. כלומר שדברי הב"י אינם סיבה להיתר, אלא סימן להיתר שהאיסור איננו מוחלט. אבל טעם ההיתר הוא משום שלא נאסרה אמירה בדבר שלעושה המלאכה מותר לעשותה. (ונראה מדבריו בסעי' כו' שגם דברי ה'מגן אברהם' הנ"ל יש לפרש כך.) וזה כמו שכתבנו לעיל. שו"ר בשו"ת 'שמש ומגן' (ח"ג סי' יד') שג"כ עמד בזה וכתב כנ"ל. והוסיף להוכיח זאת 'משו"ע הרב'(סי' רסג,כה ובקונטרס אחרון ס"ק ח') שפי' טעם ההיתר אף לפי הר"ן הב"י והמ"א, משום דכיון ולחברו מותר אין באמירתו איסור כלל. וכן הסביר המ"ב (רסג,ס"ק סד) בדעת מרן השו"ע. נמצאנו למדים שיש מחלוקת באחרונים בהבנת הב"י. האם התכוון לומר שטעם ההיתר הוא משום דאי בעי לא קביל עליה שבת. או שגם הב"י מודה לדברי הט"ז שטעם ההיתר הוא משום שלא נאסרה אמירה אלא בדבר שאסור לכל ישראל . ובפשטות, מדברי הרשב"א נראה כמ"ש הט"ז (כמ"ש ה'מאמר מרדכי').

איסור אמירה בישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

ומבואר שאע"פ שמצינו אמירה לגוי, בישראל אין איסור אמירה. אך יל"ע לפי טעמו של הרמב"ם 'שלא תהא שבת קלה בעניהן ויבאו לעשות בעצמם' למה כאן לא חששו לזה? ועי' בשו"ת הרדב"ז (סי' אלף שכט'/רנח') שדן כיו"ב לגבי יו"ט שני של גלויות, שאסור לבן חו"ל לומר לבן א"י לעשות לו מלאכה משום ש'לא גרע אמירה אמירה לישראל מאמירה לעכו"ם, שהטעם הוא משום גזירה שמא יבוא לעשות הוא. וה"נ הרואה את זה מצווה לנערו לעשות מלאכה ביו"ט שני אתי לזלזולי ביה. וליכא למימר דמילתא דלא שכיח היא ולא גזרו בה רבנן, דהא שכיח ושכיח". אך יש שחלקו בזה על דבריו וכתבו שאין בזה איסור אמירה. ה'גינת ורדים' (או"ח כלל ד סי' טז-יז) הביא דברי המהריק"ש (בסי' תצו ובשו"ת אהלי יעקב סי' צ) שמתיר 'דאין שבות בישראל' ולמד זאת מדברי הרשב"א הנ"ל. (אך ה'גינת ורדים' עצמו כתב לחלוק על דבריו) (עי' כה"ח סי' תצו' ושו"ת יבי"א ח"ט סי' מט') , וטעמם הוא משום שאחר שהוא היתר גמור בשבילו, שאצלו הוא חול גמור לא גזרו אמירה בזה, וכיון שלא גזרו, ממילא אין בכוחינו לאסור. ולטעמו של רש"י שאמירה לגוי אסורה משום 'ממצוא חפציך ודבר דבר', ביאר הגר"ז (קונטרס אחרון ס"ק ח') שכיון שלחבירו הדבר מותר, אין זה נחשב כמתעסק בדבר איסור. משא"כ בגוי שאע"פ שמותרת לו המלאכה, מ"מ כיון שגם בגוי אסורה עצם המלאכה כשהיא עבור הישראל. כשאומר לו לעשותה, הרי הוא מתעסק בדבר איסור. וכן כתב הפמ"ג ללמוד מהט"ז הנ"ל שלא גזרו אמירה בישראל. וכ"כ ה'מאמר מרדכי' (רסא, ה). כלומר שאין איסור אמירה בישראל. ולפי הנ"ל, אם נאמר שטעם ההיתר 'שלא נאסרה אמירה אלא בדבר שאסור לכל ישראל' כמ"ש הט"ז בדעת הרשב"א, א"כ יש לומר שגם בנ"ד אין איסור אמירה, ומותר לספרדי לומר לאשכנזי בשבת לעשות לו דבר שמותר לדעת הרמ"א ואסור לדעת השו"ע [וכן להיפך]. וכ"פ בשו"ת 'שמש ומגן' (ח"ג,יד). אולם בשו"ת 'ציץ אליעזר'(חלק יח,לב,ד. ובתשובה שהובאה במאור השבת ח"א עמ' תקנב) כתב לחלק, דהתם לא גזרו אמירה בכה"ג. משום האמירה היא בזמן שעדיין לא נכנסה שבת 'והוא לא בגדר של איסור חפצא, אלא רק בגדר של איסור גברא דקביל עליה ובידו היה שלא לקבל'. משא"כ בנ"ד שלדעת הב"י הוא איסור גמור מכח השבת דקביעא וקימא. ולכן פסק לאסור אמירה בנ"ד . [ויש שרצו לחלק בזה מטעם דהתם מודה דלחברו מותר לעשות בשבילו שהרי לא נכנסה שבת משא"כ הכא דלדעת השו"ע לחברו אסור ונאריך בזה לקמן]. ולדעת האחרונים שהבינו בב"י שהטעם להיתר הוא משום 'דאי בעי לא קביל עליה שבת' נראה לאסור אמירה שטעם זה לא שייך בנידון דידן, כיון קבלת השו"ע לספרדים והרמ"א לאשכנזים, הוא מכוח קבלת אבותינו ולא בדידיה תליא מילתא.

הסבר ה'לבוש'[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם ה'לבוש' (רסג,יז) פי' טעם הרשב"א "שאע"פ שקיבל עליו הוא את השבת להוסיף עליו מחול על הקודש ואסר על עצמו המלאכה, מ"מ לא אסר אלא מלאכת עצמו אבל מלאכת חברו לא אסר עליו". – מבואר שס"ל שקבלת שבת הוי מדין נדר כמ"ש בהמשך דבריו ומש"ה אמרינן שקיבל ע"ע באיסור רק מלאכת עצמו אבל לא מלאכת חברו, וראיית הרשב"א היא כמו שבאיסור תחומין הקל שיש לו היתר ע"י בורגנין או עירובי תחומין, ה"נ לגבי אדם שקיבל שבת שיש לו היתר ע"י היתר נדריו (ועי' בב"ח, ט"ז ו'ישועות יעקב' מה שכתבו להעיר ע"ד). ולפ"ז דברי הרשב"א "הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה" – יתפרשו, שכיון שהיא נעשית בהיתר לעושה אותה, לא קיבל ע"ע את האיסור הזה של אמירה לחברו שיעשה לו מלאכה. ולפי דבריו י"ל, שלא גזרו על אמירה רק לענין קבלת שבת ואין ראיה לנ"ד. [אך צ"ב למה אמר כך בדברי הרשב"א ולא הסביר דברים כפשוטם וכמ"ש הט"ז? ואולי גם הלבוש לא ראה את דברי הרשב"א במקורם שהרי בכל דבריו לא הזכיר את טעמו של הרשב"א "משום שנעשית בהיתר לעושה אותה". וצ"ע.]

שליחות[עריכה | עריכת קוד מקור]

א.אמירה לישראל משום שליחות: ה'ישועות יעקב' (רסג ס"ק ו) כתב להקשות על דברי הרשב"א דלכאו' אין הנידון דומה לראיה דבשלמא אם איסור אמירה היה אסור משום התוצאה האסורה דהינו המלאכה שנעשית באיסור על ידי המצווה, היה שייך לומר שכאשר עושה המלאכה עושה אותה בהיתר אין איסור אמירה. אבל כיוון שאיסור אמירה אינה מצד התוצאה האסורה [שהרי יש איסור אמירה לגוי אע"פ שהגוי עושה את המלאכה בהיתר] אלא מצד האומר שאומר לעשות מלאכה ועובר על 'ממצוא חפציך' א"כ גם כשחברו לא קיבל עליו שבת יש איסור באמירתו כיון שאמר לו לעשות מלאכה האסורה ומה בכך שעושה המלאכה עושה אותה בהיתר? ול"ד לשמור לי פירות בתחומך וכו' שאינו מצווהו על איסור מלאכה כיון שהאיסור לצאת מהתחום הוא משום העדר שביתה בלבד ובמעשה חברו אין מלאכה.(וזה מש"כ האחרונים לחלק כנ"ל א). ואין נראה לפרש שטעמו של הרשב"א משום שלא קיבל עליו השבותים (כמ"ש הלבוש) משום שלא משמע כן מראיות הרשב"א. וכ' "ואלוקים יודע שיגעתי הרבה ליישב את דברי הרשב"א בדרך הפשוט ולא עלתה בידי". לכן כתב לבאר שהיה פשוט לרשב"א שאיסור אמירה לא שייך כשקיבל שבת כיוון שהאיסור שקיבל ע"ע הוא רק כאיסור בין השמשות שאיננו אסור בשבותין כלומר תוספת שבת כך דינה שאינה אסורה בשבותים ולא מטעם שכך קיבל בנדר. וראיית הרשב"א היא על כך שלא אוסרים אמירה בשבת מטעם שליחות עכת"ד. ולפי דברי הישועות יעקב שטעמו של הרשב"א משום שליחות יש לדון לעניננו. דהנה הפמ"ג(סי' רסג, משב"ז ס"ק ג) כתב להקשות על הנידון לעיל לענין קבלת שבת " נימא שלוחו של אדם כמותו וכ"ש למ"ד היכא דאין השליח הוא בר חיובא המשלח חייב. ויש לישב". כלומר במסכת ב"מ (י ע"ב) נחלקו האמוראים האם כל היכא דהמשלח בר חיובא והשליח אינו בר חיובא מחייב שלוחו או לא (כגון כהן שאמר לישראל קדש לי אישה גרושה). וא"כ למ"ד דחייב שולחו וכ"פ הרמ"א (חו"מ קפב,א) הכא כיוון דהשליח הוא לא בר חיובא יתחייב המשלח ואין שייך בזה אין שלד"ע כיון שלשליח אין איסור, ובזה יש שליח לדבר עבירה. וכן נתקשה בזה בשו"ת 'פני יהושע' (יו"ד סו"ס ג) וכתב דלכאו', מה שכתב הרשב"א תלוי במח' האמוראים. שלמ"ד שהיכא דהשליח אינו בר חיובא מחייב שלוחו, ה"נ הרי הוא כמי שעושה את המלאכה בעצמו, דהשליח אינו בר חיובא שהרי לא קיבל שבת ולא נכנסה שבת.? ותי' דאפשר דמ"מ כיוון שאם היה מקבל שבת היה בר חיובא, מקרי בר חיובא, או שכיון שאח"כ יהיה בר חיובא אלא שהזמן גורם מקרי בר חיובא. עכ"ד . (ועי' מה שהעיר עליו בשו"ת רע"א בסי' קצד' ואכמ"ל). וגם בעניננו יש לדון לאסור מצד איסור שליחות דבכה"ג יש שליח לדבר עברה.

אמירה לגוי משום שליחות[עריכה | עריכת קוד מקור]

ובאמת כבר עמדו האחרונים על כך שלפ"ז בכל איסור אמירה לגוי בשבת יש לדון למה אמרו (שבת קנ.) "אמירה לנכרי שבות" ותיפוק ליה משום שליחות, שהרי השליח אינו בר חיובא ושייך שלד"ע. ואע"פ שאין שליחות לגוי (קידושין מא: וב"מ עא:) מ"מ כתבו התוס' (שבועות ג. ד"ה 'על הזקן' ) שלמאן דס"ל דכשהשליח אינו בר חיובא חייב המשלח- אפי' בשליח עכו"ם חייב. וא"כ אמירה לגוי בשבת תיאסר מדאו' ? ולרש"י ב"מ עא שסובר שיש שליחות לגוי לחומרא מדרבנן גם כאן יש לאסור מדין שליחות וא"צ לאיסור אמירה?. "נתיבות המשפט"(סי' שמח',ד') כ' וז"ל: "והנה בתוס' בשבועות(ג.) משמע דלמאן דס"ל דכשהשליח אינו בר חיובא חייב המשלח, אפילו בשליח עכו"ם חייב ע"ש. וכ"ה בשטמ"ק בב"מ(י:) ולכאו' קשה דלפ"ז אמירה לעכו"ם בשבת יהיה דאורייתא? ולכן נראה דדוקא עבירה שנעשה בישראל שהוא מצווה עליו, המשלח חייב כשהשליח אינו בר חיובא כגון כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה שע"י השליחות נתקדשה הגרושה לכהן. וכן באקפי לי גדול שנעשה ישראל מוקף ע"י אבל באומר לעכו"ם בשל לי בשבת שהעכו"ם מותר לבשל בשבת ולא נעשה עברה כלל ומה שאכל הישראל שנתבשל אין בו איסור דאו' כלל" עכ"ל. וביאור דבריו שדווקא היכא שנעשתה עבירה ע"י המעשה, כגון שהאשה הגרושה נתקדשה לכהן או שהאדם הזה ניקפו פיאות ראשו - שייך לומר שאת מעשה העבירה הזה נייחס למשלח ויש שלד"ע . אבל כשגוי עושה מלאכה בשבת לא נעשית שום עבירה בתבשיל שנתבשל וכד' שהרי מותר לגוי לבשל ומעשה הגוי מצד עצמו מותר ואין בו שום איסור, ולא שייך לומר שיהיה שליח של ישראל וע"י כך יתחדש שתהיה עברה לישראל(ועי' ב'מילואי המשפט' שם שהאריך בזה). ובזה תתורץ קושיית הפמ"ג ושו"ת פנ"י שאין איסור כשקיבל שבת לומר לחבירו שלא קיבל שבת משום שעושה המלאכה מותר לו לעשות וכיוון שהשליח מצד עצמו אינו עושה מעשה עבירה לא שייך לומר שנשייך את המעשה למשלח ועל ידי כך יהפך למעשה עבירה. ולפ"ז גם בנ"ד אשכנזי שעושה מלאכה שמותרת לו לפי דעת הרמ"א לא עושה שום איסור ולא שייך לומר בזה שלד"ע.

אמנם ה"בית מאיר" (או"ח רסג וביתר ביאור באה"ע סי' ה' סעי' יד') ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' פד) וכן ה"ישועות יעקב" (רסג' ס"ק ו) כתבו לבאר שאמירה לגוי לא נאסרה משום שליחות, משום ששליח לדבר עבירה שייך דווקא בעבירה שאסורה בעצמותה,כגון סירוס בהמה (ב"מ צ.). משא"כ באיסור שבת שהמלאכות אינם אסורות בעצמותם – שהרי מהתורה מותר להניח קדרה על האש קודם שבת אע"פ שמתבשל בשבת – ואיסור המלאכות בשבת הוא משום "למען ינוח". וא"כ בזה שמצווה לגוי לעשות מלאכה לא עבר שום איסור, שהרי הוא בעצמו נח ולכן לא שייך בזה שליחות. אלא שהבית מאיר העיר ממש"כ רש"י (שבת דף קנג.). שגם בשבת אמירה לגוי אסורה משום שליחות לגוי לחומרא מדרבנן . ולכן ביאר שבאמת איסור אמירה הוא גם משום שליחות, והא דנקטה הגמ' (שם קנ.) אמירה לנכרי שבות, זה משום דחמיר טפי מאשר שליחות דרבנן. וביאר החת"ס (שם) שאיסור אמירה חמיר טפי, משום שהישראל עצמו עובר על ה"ודבר דבר" שלא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול. משא"כ בשליחות לגוי שהדבר נעשה ע"י אחר. וע"ע בשו"ת 'שבט הלוי' (ח"ג סי' כב' וסי' קעב') מש"כ בזה. וה'בית מאיר' וה'ישועות יעקב' כתבו שבזה יש לבאר פלוגתת הרשב"א והר"ן, שדעת הרשב"א שלא שייך בזה משום שליחות ועל כך הביא ראייה מהגמ' שבאיסור שביתה בשבת לא שייך איסור שליחות אך משום איסור אמירה היה פשוט בעיניו שלא שייך בזה משום שלא קיבל עליו לאסור עצמו השבותין דומיא שביה"ש ששבותין לא נאסרו בו. והר"ן נחלק עליו וסבר שגם בשבת שייך איסור שליחות וכוונת דבריו שאמר "שאני התם דאם יש בורגנין הוא עצמו שומר" היינו שלכן לא שייך לאסור בזה משום איסור שליחות אלא רק מצד אמירה ואמירה לא נאסרת כיוון שיש מציאות של היתר. ועי' שולחן ערוך הרב (קונטרס אחרון) שכתב כיו"ב. ע"ש. אבל לענין מי שקיבל ע"ע שבת אע"פ שלא שייך איסור אמירה כנ"ל מ"מ מצד איסור שליחות יש לאסור. וסיים הבית מאיר (באהע"ז שם) דלפ"ז צדקו דברי הפנ"י שדברי הרשב"א תליא בפלוגתא דאמוראי האם יש שליחות לדבר עבירה כשהשליח אינו בר חיובא. ולדברי הישועות יעקב י"ל, דבנ"ד כיון שתוספת שבת זה רק לאיסורים שנאסרו ביה"ש א"כ נראה לפ"ז שלא שייך איסור אמירה בזה לא מצד שליחות ולא מצד ממצוא חפציך.

לפני עיוור[עריכה | עריכת קוד מקור]

והנה, יש שכתבו לחלק שדווקא בענין קבלת שבת מותר למי שקיבל שבת לומר למי שלא קיבל שבת לעשות לו מלאכה משום שאף הוא מודה שלחברו מותר לעשות מלאכה משא"כ בנ"ד שהספרדים נוהגים כהשו"ע ולדעת השו"ע מעשה זה אסור גם לאשכנזים וכן להיפך. וא"כ אסור לצוות לחברו לעשות שהרי הוא מכשיל אותו ועובר על 'לפני עיור לא תתן מכשול'. וקודם שנדון האם שייך לפני עיוור בכה"ג, יש להעיר בעצם ההנחה ששייך בזה משום לפני עיוור. א.האם מרן ה"בית יוסף" התכוון שכל ישראל יפסקו ע"פ השו"ע: וראשונה יש לדון במה שהעיר בשו"ת "שמש ומגן" (ח"ג סי' יד'), שסברא זו בנויה על כך שלדעת השו"ע אשכנזי שעושה שלא כדבריו טועה ועובר על איסור. משום שלדעת השו"ע דבר זה אסור לכולם. [וכן להיפך]. אך יש לעיין בהנחה זו, שהרי ה'בית יוסף' כתב בהקדמתו שקהל שנהגו במקומם איזה מנהג ינהגו כן ואין להם לשנות.עכ"ד. אך לענ"ד אין ראיה, וז"ל הב"י בהקדמתו: "ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אע"פ שאנו נכריע בהיפך, יחזיקו במנהגם כי כבר קיבלו עליהם דברי החכם האוסר,ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא.) " עכ"ל. הרי שמדקדוק דבריו הוא שאם נהגו אסור להם לנהוג היתר כפי הכרעתו, אך אם נהגו היתר כן צרכים לנהוג איסור ע"פ הכרעתו?!. וכן ראיתי בשו"ת "שואל ונשאל" (ח"ב סי' כט') ובס' "הלכה למשה" (מערכת מ' אות סח') להגאון רבי משה כלפון הכהן שכתב לדקדק כדברינו מדברי הב"י הנ"ל. ומאידך מצאתי שהרב "שלחן גבוה" (או"ח כללי השו"ע אות י') לאחר שהביא דברי הב"י הנ"ל כתב להביא מזה ראיה לדברים שנהגו דלא כמרן בין לקולא ובין לחומרא די"ל דאותו מנהג קדמון הוא קודם שיצא טבעו בעולם. וכמ"ש הוא עצמו בב"י יו"ד סי' לו' גבי ריאה שנשפכה כקיטון , דלהרי"ף והרמב"ם אם המים עכורים טריפה,ולהרא"ש כשרה. וכתב ע"ז דשומעין להריף והרמב"ם אם לא במקום שנהגו.ע"ש . הרי שהירשה שכל אחד יחזיק במנהגו אע"פ שהוא היפך דעתו. עכ"ד. [ועי' בס' הלכה למשה מה שכתב לדחות ראיית השולחן גבוה ומ"ש המגיה שם ליישבו] . וכ"כ בשו"ת "פני יצחק" (ח"ה אבהע"ז סי' ה'). וכן מצאתי ב"שיירי כנסת הגדולה" (סי' תצה', הגב"י,ה') שכתב: כל מקום שהרב ז"ל פוסק כן בב"י דעתו לפסוק לכל המקומות ושינהגו בכל המקומות כפי אותו פסק. אבל כשלא פסק בב"י ההלכה אלא בספר הקצר (שו"ע), דעתו שלא יחוייב אותו פסק אלא בארץ המערב לבד [שידוע שהספר ההוא (השו"ע) מיוסד כולו ע"פ סברת הרמב"ם דמריה דארץ המערב היה. ובספר הזה סתם הכול ע"פ סברת הרמב"ם דנהיגי בארץ המערב כוותיה]" עכ"ל. (הביא דבריו ה'יד מלאכי' כללי השו"ע אות ג') . כ"כ בפשיטות בשו"ת "אור לציון" (ח"ב, מבוא, ענף ג' אות א') שבמקום מנהג לא קיבלנו הוראות מרן כדמוכח מדברי מרן בהקדמתו לבית יוסף. וע"ע בשו"ת "מהר"ם גאלנטי" ובס' "תיקון יששכר" (לרבי יששכר אבן סוסאן מרבני צפת לפני 400 שנה. והביא דבריו ה'חזון עובדיה' פורים עמ') בעניין כמה דברים שעשו שלא כמרן ז"ל ושאלו את פי מרן ואמר שלא ישנו ממנהגם [אלא שדברים אלו לא שייך בהם קולא וחומרא].ע"ש. מ"מ נבוא לדון אף לפי הסברות האומרות שמרן התכוון לפסוק גם לאשכנזים, האם שייך בזה לפני עיוור.

לפני עיוור' כשהמתיר נותן לאוסר[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ת מהרלב"ח (לרבי לוי בן חביב סי' קכא') דן בדברים שיש מקומות שנוהגים בהם איסור ויש מקומות שלא נוהגים בהם איסור. האם יכול אחד שנוהג כאוסרים, להתאכסן בבית אחד שנוהג בו היתר? והאריך בתשובתו בזה. ובריש דבריו (עמ' שכב-שכג) כתב שבודאי אסור למתיר להאכיל לאוסר משום לפני עיוור. בין כשהאיסור ניכר בין כשהאיסור אינו ניכר, ודמי למושיט כוס יין לנזיר שעובר לפני עיור וכתב הר"ן (ע"ז א: בדפי הרי"ף ד"ה מנין) שקמ"ל שאפילו שלדידיה מותר עובר משום לפני עיור. ואע"פ שמדאורייתא עובר דווקא בתרי עברי נהרא, מ"מ כתבו המפרשים שמדרבנן עובר בכל ענין. ועוד דהכא שאוכל בביתו דמי לתרי עברי נהרא ובודאי אסור. ושוב כתב דלא דמי דהתם אפילו המתיר שנותן כוס יין מודה דלנזיר אסור, משא"כ בנ"ד שהאוסר נוהג איסור מדעתו ולדעת המתיר גם לאוסר מותר, ולכן מותר להאכילו אם האיסור ניכר. אבל אם אינו אוסר מדעתו אלא משום מנהג אבותיו ובני מדינתו שנהגו איסור, ודאי אסור דבכה"ג אפילו לדעת המתיר אותו המאכל אסור לאוסר, ודמי ממש למושיט כוס יין לנזיר, כלומר ואפילו איסור ניכר אסור. ובהמשך דבריו (עמ' שכה ד"ה מיהו) הוסיף "אמנם במי שאוסר מחמת מנהג אבותיו וכ"ה בזמננו זה אין כוח בידו לחזור בו וכמו שאסור לו לאכול גם המתיר אסור להאכילו משום ולפני עיור דדמי למושיט כוס יין לנזיר וכדכתיבנא". והביא דבריו בקיצור הש"ך (יו"ד סי' קיט ס"ק כ ע"ש) וכך פסק הרמ"א (שם סעי' ז) "מי שנוהג באיזה דבר איסור משום שסובר שדינא הוא הכי או מכוח חומרא שהחמיר ע"ע מותר לאכול ע"י אחרים שנוהגים בו היתר דודאי לא יאכלהו דבר שהוא נוהג בו איסור" והיינו משום לפני עיור(ש"ך) . א"כ מבואר מדבריהם שאדם שמתיר דבר מכח הכרעתו וסברתו, אסור לו לתת לאוסר אותו דבר משום מנהג אבות אפילו כשהאיסור ניכר, משום 'לפני עיור'. אבל לא נתבאר בדבריהם לענין מקרה הפוך, האם מותר לאוסר דבר לתת למתיר אותו דבר כיוון דלדידיה לפי דעתו שרי. או שגם בזה אסור, משום שלפי דעת הנותן הדבר אסור והרי הוא מכשילו.

'לפני עיוור' כשהאוסר נותן למתיר[עריכה | עריכת קוד מקור]

'שער המלך' (אישות ט,טז) כתב וז"ל: "ומתוך האמור נראה שיש להוכיח מה שיש מן הספק למונעים עצמם מלהדליק טוטון (מקטרת) בנר של חלב אי שרי להו לתנם במי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפני עיוור כיון שלדידיה שרי, ועיין בספר משאת משה חיו"ד סי' ד ומתוך דברי השטמ"ק הנזכרת שכתבנו נראה שאע"ג שלאחר שרי אפ"ה כיוון שלגבי דידיה איסורא קעביד עבר אלפני עיוור." וכן ב"שערי תשובה" (או"ח סו"ס רי') הביא דברי ה"משאת משה הנ"ל. וכ"כ הגרי"ש אלישיב זצ"ל ('קובץ תשובות' ח"ג סי' לא'). ועי' ב'מאור השבת' (ח"ב עמ' תקלד' בהערות שם) שהביא עוד דעות דס"ל הכי. אך בשו"ת 'כתב סופר' (יו"ד סימן עז') חלק על דברי 'שער המלך'. וכתב שאין בזה משום לפני עיוור כשהאוסר נותן למתיר, משום שלדידיה שרי. וכתב להביא לזה ראיה מהגמ' בחולין (מד:) דאמרינן "ההיא פסוקת הגורגרת דאתא לקמיה דרב יתיב וקבדיק לה ברוב עוביה, אמרו ליה רב כהנא לרב אסי לרב לימדתנו רבנו ברוב חללה שהדרא לקמיה דרבה בב"ח בדקה ברוב חללה ואכשרה". כלומר רב ס"ל לאסור בכה"ג וא"כ קשה איך שלח את השואל שאינו בר הכי להכריע לרבב"ח שמתיר. הרי הוא מכשיל את השואל לפי דעתו? אע"כ שכיוון שרבב"ח ס"ל שמותר,מותר לרב לספות לו וכן מותר לו לומר לשואל לך אצל המתיר. וכיו"ב איתא שם בדף צט ע"ב "כי אתו לקמיה דר' אמי משדו להו לקמיה דר' יצחק בן חלוב דמורי בה להיתרא משום דר' יהושע בן לוי, וליה לא סבירא ליה", וכן בדף מח. (שם) "דכי אתו לקמיה דרבי יוחנן משדר להו לקמיה דרבי יהודה בר' שמעון דמורי בה משמיה דר' אלעזר בר' שמעון להיתרא". אלא שכתב לדחות קצת שאולי בכל הנ"ל לא ברירא להו איסורא ולא החמירו לעצמם אלא מספק ושלחו השואל אצל דברירא ליה להיתרא, וכיוון שגם בעיניהם המתיר לאו טועה הוא שהרי גם הם מסופקים ומודים שיש צד להתיר לכן שלחו את השואל אבל היכא דהוא אוסר בודאי ולפי דעתו המתיר טועה בכה"ג איכא משום לפני עיוור. [ועכ"פ למדנו מדבריו שבמקום שאינו אוסר מדינא, אלא מספק או דרך חומרא, אין משום לפני עיוור כשנותן למתיר]. ולכן כתב להביא ראיה מהגמ' ביבמות(יד:) דאמרינן התם גבי ב"ש וב"ה "כל טהרות וכל הטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאים לא נמנעו לעשות טהרות אלו ע"ג אלו, אי אמרת בשלמא דמודעי להו משום הכי לא נמנעו, אלא אי אמרת דלא מודעי להו, בשלמא ב"ש מבית הלל לא נמנעו דטמאות דב"ה לב"ש טהורות נינהו, אלא ב"ה מב"ש אמאי לא נמנעו טהרות לב"ש לב"ה טמאות נינהו, אלא לאו דמודעי להו, ש"מ".[וכן לגבי צרת ערוה]. א"כ מבואר בסוגיא שב"ש שסברו שהכלים טהורים לקחו מב"ה כלים, וגם ב"ה שסברו שהכלים טמאים לא נמנעו מזה ואדרבא השאילו כלים לב"ש כמו שכתב רש"י במשנה יג ע"ב. וקשה דבשלמא ב"ש לקחו מב"ה כלים כיוון שסברו שהם טהורים, אלא ב"ה איך השאילו לב"ש כלים הרי לפי דעתם שהכלים טמאים הם מכשילים אותם? אלא ש"מ שכיוון שלפי דעתם של ב"ש הדבר מותר גם לב"ה אין איסור להשאיל להם כלים, אבל כשב"ש היו משאילים כלים לב"ה היו מודיעים להם שהכלים הללו טמאים לדעתם של ב"ה כמסקנת הגמ', והיינו משום שכיוון שב"ה מחזיקים הדבר לאיסור גם לב"ש יש איסור להכשיל אע"פ שלדעתם הדבר מותר. והרי לך כחילוק שחילקנו שהמתיר אסור לתת לאוסר ולאוסר מותר לתת למתיר. עכת"ד. וכיוון בראייתו לדברי המבי"ט (שו"ת המבי"ט ח"א ס"ס כ"א- עמ' ה') שדן לעניין הנזהרים ואוכלים פירות שביעית שנמכרו לגוי בקדושה שמותר להם לקנות או למכור פירות שביעית לאותם שאינם אוכלים אותם בקדושה כיוון שסומכים על המורים להם היתר בדין תורה לא נדון אותם לדעתנו כעיוורים שלא לתת להם מכשול בדבר הנראה לנו איסור וראיה ממתני' דפ"ק דיבמות וכו'. וכן מצאתי בשו"ת 'אגרות משה' (או"ח ח"א סי' קפו' ד"ה 'ואף') שכתב וז"ל: " פשוט, שכיון שהם עושים ע"פ הוראה ליכא איסור לפני עיור, ולא איסור מסייע ידי עוברי עבירה. שהעושה ע"פ הוראה, אין לו שום חטא ועון אף אם ההלכה שלא כמותו. כל זמן שלא עמדו למנין בקיבוץ כל חכמי הדור ונפסק שלא כמותו. כמו שלא חטאו מקומו של רבי יוסי הגליל כלום בזה שאכלו בשר עוף בחלב (חולין קטז.). והעושים כרבי אליעזר עוד קיבלו שכר על עשיית סכין למול בשבת (שבת קל.) אף שהאמת לדינא שהוא עוד בחיוב סקילה" עכ"ל. (וע"ע בשו"ת 'אגרות משה' אבהע"ז ח"ד סי' סא',ב'.)

דעת פוסקי דורינו[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ת מנחת שלמה (סי' מד ובמעדני ארץ, קובץ הערות ז. ובסי' ח, כג עמ' קסג) העלה להתיר לקנות פירות שביעית למי שאינו סומך כלל על היתר מכירה מחנווני הסומך על היתר מכירה ע"פ דברי המבי"ט והכת"ס, (וצירף עוד צדדים להקל). וכתב שאע"פ שהשער המלך אוסר לספות למתיר משום לפני עיוור מ"מ כבר כתב הכת"ס שראייתו של שער המלך דחויה מעיקרה ומבואר מהכת"ס שמתיר אף באיסורי תורה, ואפשר שבדרבנן גם שער המלך יתיר ולא אסר אלא רק בעישון ביו"ט שלדעת האוסרים מפני שאינו שווה לכל נפש מפני שהרי זה אסור מהתורה. ובאות ב' הוסיף "ולכן נראה כדאמרן שאין שום איסור לקנות מהם ואף שלרגל התפשטות ההיתר יש הרבה חנוונים שלצערנו הגדול אינם יודעים מאומה מדיני שביעית, מ"מ אם ברור הדבר שאלמלא היו יודעים היו שומעים ודאי למתירים אין לחוש לזה משום נתינת מכשול" עכ"ל. וחזר על הדברים בקיצור בסי' נא' (אות נה') והוסיף להביא ראיה לדברי המבי"ט והכת"ס מהגמ' ב"ב (כו :)'אמר ליה 'מר אי ניחא ליה ליקוץ 'אע"ג דהוא עצמו סבר שאסור לקוץ וגם עובר בלאו [וע"ע בבן יהוידע שם] . 

וב'מאור השבת' (ח"א עמ' תסג) שאל את הגרש"ז בנ"ד. ורצה להביא ראיה להתיר ממי שקיבל שבת, מדברי הט"ז שאפי' בשבת גמורה אין איסור אמירה בדבר שמותר לחברו ושוב חילק דשאני התם שהוא מודה שלחברו מותר לעשות את המלאכה מה שאין כן הכא שלדעת הב"י דין זה אסור לכל ישראל וענה לו הגרש"ז בזה הלשון "ובדבר השאלה אם הנוהג כדעת הב"י שיכול לומר לדעת הנוהג כרמ"א (סי' שיח, טו) להניח עבורו תבשיל שלא הצטנן על האש, הוא מח' קדומה כמו אם מי שנמנע מלעשן ביו"ט רשאי לכבד את חברו בסגריה הואיל והוא כן רגיל. ואם המחמיר סובר מכוח הכרעתו שאסור מסתבר שגם צריך לחשוש ללפני עיוור אבל אם רק מחמיר על עצמו מכוח מנהג אבותיו או רבותיו בכגון דא אין לחוש ללפני עיוור כי גם זה שנוהג איסור יודע שחברו אין צריך להחמיר כמותו וכל אחד כמנהג אבותיו וכן לדידן במי שמחמיר במוצש"ק כר"ת עכ"ל. והנה במה שכ' שאם מחמיר מכוח הכרעתו לאסור יש לחשוש ללפני עיוור לפי הנראה דבריו סותרים למה שכ' בסי' מד ובסי' נא לפסוק הלכה כדברי המבי"ט והכת"ס שגם בכה"ג אין איסור של לפני עיוור? ועמד בזה ב'מאור השבת' (ח"ב עמ' תקלד') והשיב לו הגרש"ז, שכוונתו היא שיש לחלק בין מקרה שהאוסר רק 'סתם מחמיר' שבכה"ג אין בזה חשש של לפני עיוור למי שנוהג להקל. לבין מקרה שהוא עצמו הכריע להלכה שאסור, שאז יש מקום לדון. ע"כ. ומזה נראה שהגרש"ז לא סמך על דברי המבי"ט והכת"ס להקל אלא רק בנידון ההיתר מכירה, משום ששם יש עוד צדדים להקל, כמו שכ' שם "וא"כ בנידון דידן של שביעית בזה"ז אם רק מדרבנן וגם רוב המחמירים אינם מחזיקים הדבר לודאי איסור וכו'". ולפ"ז הא דהיקל במח' הרמ"א והש"ע בבישול זה דווקא התם משום שהאוסר אוסר מכוח מנהג אבותיו או רבותיו. אבל היכא שהוא ס"ל למיסר מכוח הכרעתו חמיר טפי. ואולי ההיא דשביעית איירי שנוהג כרבותיו שאוסרים היתר מכירה ולא שהוא הכריע שהיתר מכירה אסור ולכן היקל. העולה מדברי הגרש"ז בנידון דידן שיש ג' דרגות בדבר: 1. מקרה שהוא פסק מכוח הכרעתו לאסור הגענו למח' האחרונים ונראה בדבריו במנחת שלמה שצריך לחשוש בזה ללפני עיוור. 2. מקרה שאוסר מכוח הכרעת השו"ע או הרמ"א דהיינו לפי מנהג אבותיו או לפי רבותיו אין לחשוש ללפני עיוור. 3. מקרה שהוא סתם מחמיר אין לחשוש ללפני עיוור וכן אם גם לא ידע את ההלכה ואנו יודעים שאילו היה שומע למתירים אין בזה לפני עיוור.

דעת מרן הראש"ל הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב'ילקוט יוסף' שבת ח"ג (עמ' ריז'-ריט') דן בנידון דידן וכתב לחלק בין ההיא שקיבל שבת שמודה שלחברו מותר ולהכי שריא אמירה להכא שלדעת השו"ע הדבר אסור לכולם וכן להיפך. וכ' לדמות זאת למה שדנו הפוסקים לענין בן חו"ל עושה חו"ט שני של גלויות האם מותר לומר לבן א"י שיעשה לו, שלעת מהריק"ש מותר ולדעת הגינת ורדים ועוד אסור. וכיוון שרוב האחרונים דעתם להחמיר לענין יו"ט שני א"כ הכא נמי בנידון דידן. אלא שאם אשכנזי עשה כן מעצמו לצורך ספרדי אין צריך למחות בידו.וכן הסכים איתו אביו זצ"ל. עכ"ד. וכן שמעתי מהגר"ע יוסף בשיעורו מוצ"ש פ' ראה אב תשע"א. אמנם עי' ב'הליכות עולם' (ח"ו עמ' רנ-רנב) שכתב לדון במה שנחלקו השו"ע והרמ"א בבהמה שנשחטה ונמצאה טרפה והוגלד פי המכה, שדעת מרן השו"ע שהחלב והגבינות שבאו מהחלב שנחלב לפני ג' ימים לשחיטה אסורים, ודעת הרמ"א להתיר וכ' לדון האם מותר לספרדי למכור גבינות אלו לאשכנזי שמתיר כהרמ"א. והביא דברי השער המלך הנ"ל ושוב כתב שהמעשה חושב והכת"ס דחו ראייתו, אלא שלפי מה שכתב הכת"ס שבמקרה ששניהם יודים שיש מתירים ויש אוסרים אין בזה משום לפני עיוור, ה"נ יש לומר שמותר לספרדי לתת לאשכנזי דבר שמרן הכריע לאיסור והרמ"א הכריע להיתר. שהרי אין איתנו מי יודע עד מה להכריע לכאן ולכאן אלא שאנו אוסרים מכוח שקיבלנו הוראות מרן ואילו לאחינו האשכנזים שיקבלו הוראות הרמ"א היתר גמור הוא, בפרט לפי מש"כ בשו"ת 'נדיב לב' (חו"מ סי' סג) שאף שקיבלנו הוראות מרן אין הקבלה עושה דעת מרן כודאי איסור .עכ"ד הנדיב לב. וה"ה לדבר שמרן מתיר והרמ"א אוסר שמותר לאשכנזי לתנו לספרדי ושכן פסק בשו"ת עמק התשובה שאם נזדמן שמרן אוסר והרמ"א מתיר מותר לאשכנזי לתנו במתנה לספרדי וכן להיפך, וכן דעת הרב המבי"ט וכן אמרו כמה גדולים בתורה שכן המנהג בירושלים שכן המנהג בירושלים. עכת"ד. לפ"ז י"ל לתמוה על מה שאמר מרן הגר"ע זצ"ל לאסור בנידון דידן שהרי בישול אחר בישול דעת הרבה מהראשונים להקל ובפרט שבשו"ת יבי"א ח"ט (סי' מט') העלה להתיר אמירה בבן חו"ל ובח"י (יו"ד סי' מב אות י') הביא דברי המבי"ט והכת"ס להלכה לגבי היתר מכירה.

ושוב יצא לאור ספר 'חזון עובדיה' שבת ח"ד (עמ' שצז) והדר ביה משמעתיה.  וכתב: "תבשיל מרק שנצטנן בשבת ועדיין הוא חם קצת שדעת מרן הוא שיש בישול אחר בישול בשלח ואסור לחממו עד שתהיה יד סולדת בו. י"א שאסור לספרדי לומר לאשכנזי שיחמם לו אותו אע"פ שאשכנזים נוהגים כהרמ"א להתיר בזה. ויש מתירים, והמיקל בזה כשיש צורך בדבר יש לו על מי לסמוך כיוון שאשכנזים יוצאים ביד רמ"א סומכים בזה על היתר הרמ"א. עכ"ל. ובהערה הביא דברי שער המלך. ואע"פ שאמירה לבן חו"ל היקל בזה בשו"ת יבי"א ח"ט שאני התם שלגבי תושב א"י זה יום חול גמור ועוד דאנן בקיאינן בקיבועא דירחא ויו"ט שני הוא רק בתורת מנהג אבל כאן הדבר שרוי במחלוקת ודעת מרן לאסור אסור. אך כתב שלאחר העיון יש להקל בזה לפי מה שכתב בשו"ת 'חקרי לב' (ח"א יו"ד קכז) ובנו ה"נדיב לב" (הנ"ל) שקבלת הוראות מרן אינה כודאי איסור לבטל הדעה החולקת . אלא ס' איסור ואם יצטרף ס' נוסף מתירים מכוח ס"ס וה"נ איכא ס"ס ,דהרבה ראשונים מרבותינו הספרדים ס"ל דאין בא"ב בלח ויש להקל בספק איסור לפני עיוור כש"כ הט"ז ביו"ד ריש סי' קנא. עכת"ד.

אך צ"ב במ"ש שרק כשיש עוד צירוף נוסף יש להקל שהרי בד"כ כשהרמ"א נחלק על מרן זו דעה אחרת בראשונים וא"כ בכל מח' של השו"ע ורמ"א יש להקל ואין זה נידון פרטי לגבי בא"ב בלח? ובאמת הלשון בילקו"י הנד"מ (מהד' תשע"א עמ' רמ') "כל דבר אסור לספרדי לעשותו ע"פ דעת השו"ע שקיבלנו הוראותיו מותר לו לומר לאשכנזי שיעשה כן עבורו אם דעת הרמ"א להתיר כגון וכו'".עכ"ד. ועי' מ"ש שם להשיב על ראיות הגרש"ז. ואכמ"ל. כלומר דעת מרן הראש"ל שלהלכה יש לפסוק כדברי שער המלך וסיעתיה דס"ל שיש לפני עיוור כשהאוסר נותן למתיר, ולא היקל אלא בדברים שנחלקו בהם מרן השו"ע והרמ"א, שאז יש להקל מטעם אחר, שדעת מרן אינה מבטלת הדיעה החולקת. אבל בדברים שנחלקו הפוסקים, אחד אוסר ואחד מתיר יש לאסור משום לפני עיוור, כיוון שלדעת האוסר, אף המתיר צריך לנהוג איסור, והרי הוא מכשילו. ויל"ע לדעת מרן הגרע"י, במקרה שלא פסק בעצמו לאסור, אלא נוהג כדעת רב מסוים לאסור, ואדם אחר נוהג כדעת רב אחר להתיר. האם גם בזה נאמר שיש לחוש ללפני עיוור כיוון שלדעת רבו גם השני צריך לנהוג איסור (כמ"ש שער המלך). או שכיוון שגם האוסר אינו אוסר מחמת דאיהו ס"ל הכי אלא רק בגלל שרבו פסק כן, וגם הוא מודה שיש מי שמתיר, א"כ אין השני צריך לנהוג איסור לפי דעתו ואין לחוש בזה ללפני עיוור (אף לדעת שער המלך) וצ"ע. ולפ"ז יצא שגם לדעת מרן הראש"ל זצ"ל יש ג' דרגות בדבר : 1. מקרה שהוא פסק מכוח הכרעתו לאסור, אסור לומר למתיר משום שהלכה כדברי שער המלך וסיעתיה שיש בזה לפני עיוור. 2. מקרה שאוסר מכוח הכרעת השו"ע או הרמ"א דהיינו לפי מנהג אבותיו אין לחשוש ללפני עיוור. משום שמודה שלחבירו מותר כיון שאין דעת מרן מבטלת הדיעה החולקת. [וכשנוהג ע"פ רבותיו צ"ע אם יש לחוש ללפני עיוור כיוון שגם לדעתו אין חבירו מחוייב לנהוג כך]. 3. מקרה שהוא סתם מחמיר אין לחשוש ללפני עיוור (אף לדעת שער המלך-עי' חזו"ע סכות עמ' שכג'- הובא לעיל הערה 12).


דעת הגר"ש משאש זצ"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ת 'שמש ומגן' (ח"ג סי' יד') כתב שיש להקל בזה. ע"פ מ"ש הט"ז, שאין איסור אמירה בדבר שלא אסור לכל ישראל. וגם דעת הב"י כן (והביא הראיות כמ"ש לעיל). ואין לחלק ולומר דשאני הכא, משום שלדעת הב"י גם לאשכנזי אסור לעשות כן. משום שהב"י כבר כתב בהקדמתו שקהל שנהגו במקומם איזה מנהג ינהגו כן ואין להם לשנות. ע"כ. נמצא א"כ שלא עשה ספרו לכל ישראל. ואף לדעת האוסרים אמירה, אינו אסור אלא מדרבנן(כמ"ש הגר"ז רסג',ח') ואף דעת הב"י מסופקת וספיקא דרבנן לקולא.

דעת ה'ציץ אליעזר' ועוד אחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ת 'ציץ אליעזר' (חלק יח,לב,ד. ובמאור השבת ח"א עמ' תקנב) כתב לאסור אמירה בנ"ד. ושאני מההוא דקיבל שבת שמותר לו אמירה ,דהתם לא גזרו אמירה בכה"ג, משום האמירה היא בזמן שעדיין לא נכנסה שבת 'והוא לא בגדר של איסור חפצא אלא רק בגדר של איסור גברא דקביל עליה ובידו היה שלא לקבל', משא"כ בנ"ד שלדעת הב"י הוא איסור גמור מכח השבת דקביעא וקימא. והוסיף לדון לפי דבריו, האם בדיעבד יש לאסור מדין מעשה שבת. ומסיק שלא נאסר כמ"ש המשנ"ב סי' (שיח',ג) שכל דבר שיש בו מח' הפוס' אין לאסור בדיעבד משום מעשה שבת ע"ש. וכ"כ בשו"ת "וישמע משה" בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל לאסור מהטעם הנ"ל. ושו"ר ראיתי לאחר זמן שגם בשו"ת 'אהלה של תורה' וכן בשו"ת 'מנחת אשר' ח"א (וע"ע בח"ב) וכן בשו"ת 'דבר חברון' שכתבו להחמיר בזה. ואכמ"ל.

ובמקום שהאוסר מודה שמותר מדינא אלא שמחמיר על עצמו, לכו"ע מותר לו לומר למיקל לעשות לו כדמוכח בתשובת הכת"ס הנ"ל, וכ"כ האחרונים. (עי' חזו"ע סוכות,עמ' שכג', שו"ת 'שבט הלוי', ח"א סי' נג', 'שו"ת 'שבט הקהתי' ח"ו,סי' רנא'.)

ולענ"ד נראה, דע"פ המבואר מכל הנ"ל יש להקל באמירה בישראל בפשיטות: דמשום איסור אמירה נתבאר בדברי הט"ז שלא אסרו אמירה אלא בדבר שנאסר לכל ישראל.ולפ"ז יש להתיר בנ"ד. ובדברי הב"י נחלקו האחרונים בביאור כוונתו, ויותר מסתבר שמודה לדברי הט"ז כמבואר לעיל (2,ג). וכיוון שאף לדעת האוסרים אמירה, אינו אסור אלא מדרבנן(כמ"ש הגר"ז רסג',ח') ואף דעת הב"י מסופקת, וא"כ י"ל בזה ספיקא דרבנן לקולא, כמ"ש בשו"ת 'שמש ומגן'. ומשום שליחות נתבאר שאין לאסור, או מצד זה שלשליח אין איסור במעשה ואין אומרין שנייחס את המעשה למשלח וע"י כך יהפך לאיסור. או מצד שעיקר איסור מלאכות בשבת הוא משום "למען ינוח", והרי נח. ומה"ט נתבאר באחרונים שלא אסרו אמירה לגוי משום שליחות. ומשום "לפני עיוור" נתבאר שנחלקו האחרונים האם שייך לפני עיוור כשהמתיר נותר לאוסר. ולכאורה יש לפסוק כדברי המתירים שהביאו ראיה מהגמ' לדבריהם, וכמו שפסק הגרשז"א, [ואף הגר"ע יוסף כתב בהליכות עולם, ובשו"ת יבי"א להסתמך ע"ד, אלא שיש סתירה בדבריו כנ"ל 5,ב].