הבדלים בין גרסאות בדף "איסור תחומין בדעת הרמב"ם"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(נחלקו ר' עקיבא וריה"ג האם איסור תחומין מן התורה, או מדברי חכמים. הרמב"ם פוסק כירושלמי, שמחלק בין תחומין באלפיים אמה, שאיסורו דרבנן, לתחומין בי"ב מיל, שאיסורו דאורייתא.)
(אין הבדלים)

גרסה מ־09:19, 15 בינואר 2020

איסור תחומין עפ"י הרמב"ם הגמרא בעירובין (ד' י"ז ע"ב) אומרת כך: "עירובי תחומין- חייבין, דתני רבי חייא- לוקין על עירובי תחומין, דבר תורה". משפט זה נתון במחלוקת גדולה בש"ס, בראשונים ובאחרונים. אליבא דמי שאומר שאיסור תחומין דאורייתא, איסור זה למד מהפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השבת". נביא לקמן את הגמרות הדנות הגדר איסור תחומין (דאורייתא או דרבנן): הגמרא בשבת (ד' ס"ט) דנה לגבי אדם שלא ידע עיקר שבת, ועבר על כל ל"ט מלאכות. שואלת ע"כ הגמרא, אם לא הכיר את כל ל"ט המלאכות, מה הייתה שונה אצלו השבת מימי החול, ועל איזו הלכה שמר. עונה הגמרא בתירוצה הראשון, שנזהר מאיסור תחומין "ואליבא דרבי עקיבא". עפ"י גמרא זו, נראה לכאורה כי לדעת חכמים אין כל איסור תחומין מן התורה, כ"א מדברי חכמים. הגמרא בסנהדרין (ד' ס"ו) שואלת האם יש איסור שבת שאין חייבים על זדונו סקילה ועל שגגתו חטאת, ועונה "תחומין ואליבא דרבי עקיבא". ושוב, משמע שאליבא דחכמים תחומין מותר מן התורה. בגמרא בעירובין (ד' מ"ו) נאמר כך: "א"ל רבא לאביי, מכדי עירובי תחומין דרבנן, מה לי יחיד במקום רבים". הגמרא בסוטה (ד' ל') מסבירה את מחלוקת ר' עקיבא וריה"ג כך: "במאי קמיפלגי, מר סבר- תחומין דאורייתא, ומר סבר תחומין דרבנן". הגמרא בעירובין (ד' ל"ה) אומרת:" קסבר ר' יוסי- תחומין דאורייתא, ור' יוסי סבר- תחומין דרבנן". הירושלמי בעירובין (פ"ג ה"ד) אומר: "מאלפיים אמה עד י"ב מיל- מדרבנן, וי"ב מיל, כנגד מחנה ישראל- לוקין עליו מן התורה".

דעת הרמב"ם הרמב"ם כותב בספר המצוות מצווה שכ"א, "וז"ל: "שהזהירנו שלא להלך חוץ לתחום המדינה בשבת, והוא אומרו 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' ובאה הקבלה שגבול ההליכה שהיא אסורה מה שנוסף על אלפיים אמה חוץ מן המדינה ואפילו אמה אחת, וללכת אלפיים אמה לכל צד מותר, ולשון מכילתא 'אל יצא איש ממקומו' אלו אלפים אמה", עכ"ל. לכאורה, משמע שהרמב"ם פוסק כר"ע. אולם, בפירוש המשניות (שנכתב לפני ספר המצוות) כותב הרמב"ם (מסכת סוטה פ"ה מ"ה) " ר"ע סבר שאיסור תחומין מדאורייתא ואמר שהם מפורשות בפסוק, ור"א בנו של ר"י הגלילי אומר שתחומין דרבנן... והלכה כר"א בנו של ר"י הגלילי, שאומר- תחומין דרבנן". במשנה תורה, פוסק הרמב"ם כירושלמי, וז"ל: (הל' שבת פ' כ"ז ה"א): "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר (שמות ט"ז) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר". הגר"א ווייס כתב כי הרמב"ם חזר בו. עוד ראיתי שכתב הרב קותי מייזליש, ר"מ בישיבת אור עציון (נכלל בספריית אסיף), כי יש לתרץ אץ דברי הרמב"ם, עפ"י סדר חייו (ראה באנציקלופדיה 'אוצר ישראל', ערך- מיימוני, שמביא את סדר חיבוריו של הרמב"ם, עפ"י המובא להלן). תחילה, שכתב את פירוש המשניות, וסבר שאיסור תחומין הינו דרבנן. אח"כ, שכתב את ספר המצוות, שבר שאיסור תחומין דאורייתא, אף באלפיים אמה. לבסוף, כאשר כתב את משנה תורה, פסק כירושלמי, שתחומין דאורייתא, רק בי"ב מיל. אולם, בתשובת הרמב"ם לראש ישיבת בגדד מפורש שלא כך, וז"ל: (שו"ת הרמב"ם סי' ש"י, מהדורת הרב שילת) "היא אמרנו בזאת התשובה - תחומין דרבנן מאמר סתם ומן הידוע הוא כי התחומין מהם דרבנן ומהם דאורייתא בלי ספק... ולא ביארתי שם ההפרש שיש בין אלפים אמה ובין י"ב מיל לפי שאין כוונת אותו הספר לדעת תלמוד המצות אלא ידיעת ענייניהם בלבד ואמנם בחבור ביארנו זה כפי כוונת הספר" . וכן מביא דברים אלו הרב נחום רבינוביץ' ב'יד פשוטה' על הרמב"ם (הקדמה לפרק כ"ז'), וכן מובא בהרחבה במאמרו של הרב פרופ' דרור פיקסלר 'איסור תחומין ברמב"ם' (אוניברסיטת בר אילן). לימוד תשובות הרמב"ם, איננו נפוץ בחלק מקהילות ישראל, ומסתבר שלא היו בפני הגר"א ווייס דברים אלו. את דברי הרב מייזליש יש לדחות מכל וכול, שכן הרמב"ם בפירוש המשניות כתב כי הלכה כר"י הגלילי ולא כר"ע, וכך פסק למעשה, כי תחומין דרבנן בין א' מיל לי"ב מיל. וליתא מעיקרא. הרמב"ן השיג על הרמב"ם בספר המצוות וחלק עליו, וז"ל: (השגות הרמב"ן, ל"ת שכ"א) "כתב הרב... וזה ודאי טעות וקצור במאמר הזה. שאלו הם דברי רבי עקיבא דאמר אלפים אמה דאורייתא ואין הלכה כמותו. אבל בחיבורו הגדול... וגם זה אינו נכון שאינו כדרך התלמוד שלנו ולא הוזכר השיעור הזה בתלמודנו כלל אלא אלפים אמה דאורייתא לרבי עקיבא ותחומין מדבריהם לרבנן, ובפירוש אמרו במקומות מתלמודנו שיש לאו בתחומין אליבא דרבי עקיבא או בהבערה אליבא דרבי יוסי. הא לרבנן אין בשבת לאו גרידא אלא לאוין שלמלאכה שיש בהם מיתת ב"ד..." . אולם, ר' אברהם בן הרמב"ם, השיב על שאלה זו, וז"ל: (ברכת אברהם, סי' י"ב) " יעלה בדעתי אני, שאין קרוי תחום סתם, אלא אלפיים אמה, וליכא מאן דסבירא ליה דאלפיים אמה דאורייתא, אלא ר' עקיבא, ולפיכך אמרינן בכל מקום- תחומין, ואליבא דר"ע. ולא דחינן תלמוד ערוך, שלוקין על תחומין דבר תורה, ושעל יציאה בשת אמר קרא 'אל יצא איש ממקומו' ". אולם, קושייה גדולה ישנה על הרמב"ם. הרמב"ם פוסק (הל' שבת פ' כ"א ה"ט): "אין רוכבין על גבי בהמה בשבת, שמא יחתוך זמורה להנהיגה". ולכאורה קשה על הרמב"ם משני צדדים. 1) אם איסור תחומין דאורייתא, מדוע הגמרא (ביצה ל"ו ע"ב) לא גזרה את האיסור הנ"ל (גם) מטעם זה. 2) אחר שבכל אופן פוסק הרמב"ם (פ' כ"ז ה"א) כי איסור תחומין דאורייתא, מדוע לא הזכיר כלל טעם זה. על השאלה הראשונה, ענו כבר בראשונים מספר תשובות. ה'מרדכי' כותב כי לא היה ניתן לגזור גזירה זו בתוך תחום שבת, כ"א עקב חשש מלאכה כלשהיא, וז"ל: "שרוצה למצוא גזירה אפילו תוך התחום" (מובא בקרבן נתנאל על הרא"ש, ס"ק ס'). עוד תירוץ, כותב הקרבן נתנאל, עפ"י קושיית המהרי"ל. המהרי"ל הקשה, מדוע לא יהיו שניים מותרים לרכוב על הבהמה בשבת, שכן כ"א יזכיר לחבירו איסור תלישה, ואין חשש איסור, כעין ההיתר לקרוא לאור הנר, כאשר יש אדם הנמצא ליד מי שקורא, מפני שלא יניח לו לעבור איסור (רא' פ' ב' שבת), וכן לעניין סחיטה, ואכמ"ל. עונה ע"כ המהרי"ל, כי הגזירה היא "שמא יחתוך זמורה קודם שישב על הסוס". עפ"י דברים אלו, מתרץ הקרבן נתנאל את קושייתנו. אילו הייתה הגזירה מפני איסור תחומין (בי"ב מיל), לא הייתה חלה הגזירה כאשר ירכבו על הבהמה שניים, שכ"א יזכיר לשני עניין תחום שבת, כנ"ל. אולם, היות והגזירה היא מפני חתיכת הזמורה שלפני הרכיבה, לא שייך לחלק בין שניים רוכבים לרוכב אחד. על הקושיה השנייה, כתב הרב רבינוביץ' בספרו 'יד פשוטה' שני תירוצים. אחד, כי איסור תחומין הינו לאו, ואיסור תלישה הינו מלאכה, ומלאכה חמורה מלאו, הזכיר הרמב"ם רק את החשש מהמלאכה. עוד כתב הרב, כי היות והגמרא גזרה גזירה זו מפני חשש תלישה (עפ"י הטעמים הנ"ל), התבטל ממילא החשש מאיסור תחומין, ולא היה צורך להזכיר זאת. אולם, עדיין נותרנו בקושייה רבתי על הרמב"ם. מדוע הרמב"ם פסק כירושלמי, ולא כפשט הבבלי. כפי שראינו לעיל, מכמה סוגיות בש"ס משמע שאליבא דחכמים דרבנן, ורק תחומין דאליבא דר' עקיבא, איסורו דאורייתא. תירוץ אחד, תורץ ע"י ר"א בנו של הרמב"ם, וראינוהו לעיל, וז"ל ר"א" יעלה בדעתי אני, שאין קרוי תחום סתם, אלא אלפיים אמה, וליכא מאן דסבירא ליה דאלפיים אמה דאורייתא, אלא ר' עקיבא, ולפיכך אמרינן בכל מקום- תחומין, ואליבא דר"ע. ולא דחינן תלמוד ערוך, שלוקין על תחומין דבר תורה, ושעל יציאה בשת אמר קרא 'אל יצא איש ממקומו' ". וכ"כ ר' יצחק די-ליאון בספרו 'מגילת אסתר' על ספר המצוות. וכן הביא את דברי ר"א בן הרמב"ם, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ב'יד פשוטה'. הרי, שלפי ר"א, כל הגמרות העוסקות באיסור תחומין, אינן עוסקות כ"א בתחום שבת של אלפיים אמה, חכמים מסכימים כי בי"ב מיל, יש איסור תחומין מה"ת. עוד תירוץ, כתבו שער המלך על הרמב"ם (פ' כ"ז ה' א') וה'בית חדש' (ב"ח) בהגהותיו על הרי"ף (עירובין ד' י"ז) כתבו כי ניתן להביא ראייה מהבבלי לפסק הרמב"ם, מהגמרא בעירובין, ד' נ"ה ע"ב. ז"ל הגמרא: " אמר ר' הונא- יושבי צריפין, אין מודדין להן, אלא מפתח בתיהן... ואמר רבב"ח- לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוי תלתא על תלתא פרסי, ותניא: כשהן נפנין, אין נפנין לא לפניהן ולא לצדיהן, אלא לאחריהן". מכך שנזכר שמקומם היה י"ב מיל על י"ב מיל, משמע שיש חילוק בקשר לשיעור זה. בנוסף, מכך שלא נענה בפשטות בגמרא, שתחומין דרבנן, ולכן במדבר לא נצטווינו ע"כ כלל, משמע שתחומין בי"ב מיל, איסור דאורייתא. (נלע"ד, שגם לשיטתם אין זו הוכחה מכרעת, כ"א ראייה לדעת הרמב"ם, היות ואין היא חזקה כ"כ). עוד ניתן להסביר את פסק הרמב"ם, עפ"י מפרשים שונים, שכתבו כי הרמב"ם נוטה פעמים רבות לפסוק עפ"י הירושלמי, וז"ל המהרי"ק (שורש ק'): "והוא דבר ידוע שרבינו משה (הרמב"ם) רגיל לפסוק על פי ירושלמי יותר מכל הפוסקים הידועים אצלנו. ואפילו במקום שאין תלמודנו מוכיח כדברי הירושלמי, לפעמים יפסוק כמותן, היכא שתלמודנו מעמיד משנה או ברייתא בשינוי דחיקא, והירושלמי מפרשה כפשטא תופס לו שיטת הירושלמי" וכ"כ הגר"א בביאורו לשו"ע " שהרמב"ם תמיד נוטה אחר הירושלמי" (או"ח סי' רל"ה סע' ג'). עפי"ז, גם אם נאמר שמשמע מהירושלמי שלא כבבלי, הרי שהרמב"ם נוטה אחר הירושלמי, וזו דרכו בכל פסקיו. עוד תירוץ מצאתי בספר 'בנין יהושע', כי הסיבה שבש"ס איסור תחומין מה"ת מיוחס לר"ע, היא שאכן אין דעת כולם שאיסור תחומין מה"ת, אלא ר' יוסי חולק ע"כ. אולם, חכמים מסכימים לדברי הירושלמי, שבי"ב מיל יש איסור תחומין מה"ת, ואין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. עפי"ז, אין להעמיד מחלוקת כלל וכלל בים הבבלי לירושלמי, ואכמ"ל. תשובת הרמב"ם בתשובת הרמב"ם, משמע בבירור כי אין איסור תחומין בכרמלית. ה'בית יוסף' (או"ח סי' ת"ד) הביא תשובה זו, אך לא הזכיר כלל בשו"ע חילוק בין תחומין בכרמלית לתחומין ברה"ר. כמה אחרונים אכן כתבו דברים אלו להלכה, כי אין איסור תחומין מדאורייתא בכרמלית (ויש לדון מהי כרמלית, ואכמ"ל), וכ"כ שו"ת זרע אמת, וכ"כ רע"א בהגהותיו על השו"ע (סי ת"ד ס"ק א'), וכ"כ 'כף החיים' סופר (סי' ת"ד סע' ט"ו), וכ"כ רבינו הזקן בעל התניא. אולם, השו"ע והרמ"א לא הזכירו חילוק זה להלכה, וכן אחרונים רבים אשר פוסקים כדעת הרמב"ם לעניין תחומין בי"ב מיל, הלכו בדרך מרן המחבר והרמ"א, ויש לבאר מדוע התעלמו מדברים כמעט מפורשים של הרמב"ם, ואיך יש להבין את דברי הרמב"ם עפ"י זה. עוד יש לבאר את סברת הרמב"ם, מה שייך לחלק בין כרמלית לרה"ר באיסור תחומין, ומה מקור דבריו. ה'ביאור הלכה' מדייק מהרמב"ן שאין הוא סובר כן. ז"ל הרמב"ן בחידושיו (עירובין, ד' מ"ג): "אין אני קורא בזה (תחומין בספינה) 'אל יצא איש ממקומו', כיוון שלא הלך שלש פרסאות ברגליו, שהרי הילוך הספינה אינו קרוי הילוך כלל". משמע מדברי הרמב"ן, כי הפטור לא מפני היות הימים והנהרות כרמלית, כ"א מפני שאין זו הליכה כ"כ, משמע שבמקום שהולך, אין חילוק בין כרמלית לרה"ר. בכף החיים, הסביר את דברי הרמב"ם, שאין איסור תורה, כ"א במקום שיש דמיון לדגלי מדבר, כלומר, רה"ר. עפי"ז, מוכרח לומר עפ"י הרמב"ם שאיסור תחומין נידון כעין מלאכה, והוא נלמד מהילוך דגלי המדבר. עוד ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח, תשובה קכ"ב), שכתב לבאר את דעת הרמב"ם כך. עפ"י הרמב"ם, אין עוברים על איסור תחומין מה"ת, כ"א כאשר עוברים 'דומיא דדגלי מדבר', כלומר, באופן דומה להליכה במדבר (כמבואר בכה"ח). כמו"כ, עפ"י, תשובת ר"א בן הרמב"ם, ניתן להבין כיצד הרמב"ם מקיש בין הליכת המדבר לאיסור תחומין. שכן, כל מחנה ישראל היה מוכן לכך שאנשים ילכו בו, ומקומו הפרטי של כ"א היה ד' אמות. ולא בירר כ"כ את היוצא מדבריו להלכה, כנראה מפני שלא פסק כרמב"ם, ע"ש. נ"ל, כי אין בדבריו על תשובת בן הרמב"ם לסתור את דברינו להלן, שאיון הוא בא כ"א לשבר את האוזן, ולא לדחות הבנות שונות ברמב"ם. נלע"ד, כי ניתן להסביר את סברתו הכוללת של הרמב"ם, עפ"י שתי מחלוקות שנראה להלן. נחלקו בגדר איסור תחומין. הרמב"ן בחידושיו (עירובין, י"ז) כותב כי האיסור הוא ההליכה עצמה. ה'אור שמח' על הרמב"ם (שבת פ' כ"ז ה' א'), חולק ע"כ, וכותב כי האיסור הוא היציאה מחוץ לתחום. ניתן להסביר בלשון בריסקאית, כי עפ"י הרמב"ן איסור תחומין הינו איסור גברא, המתקיים ע"י כל הליכה והליכה, ואילו עפ"י האור שמח, זהו איסור חפצא, המחייב את האדם שלא לצאת ממקומו בשבת. כתב האור שמח, כי מלשון הרמב"ם " היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה", משמע שדעת הרמב"ם כפי שכתב. (אולם יש להקשות ע"כ מלשון הרמב"ם בספר המצוות "שהזהירנו שלא להלך חוץ לתחום המדינה בשבת". ויל לתרץ, עפ"י מה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות וז"ל: "ואין כוונתי בחיבור זה לפרט דיני איזו מצווה מן המצוות, אלא למנותן בלבד. ואם אפרש מהן משהו בשעת הזכרתן, הרי אפרשנו רק על דרך פירוש השם, כדי שייוודע הציווי הזה או האזהרה מה הוא, ושם זה על מה הוא נאמר". הרי, כי אין לדקדק כ"כ מלשון הרמב"ם בספר המצוות, שאין הפירוש כ"א פירוש פשוט של הדברים, ואין לסתור מהלשון בסה"מ את לשום הרמב"ם במשנה תורה). [רא' באור שמח (שם) כמה נפקא מינות למחלוקת עקרונית זו, אם נלך עפ"י דברי הירושלמי: 1) אם אדם הלך בהיתר י' מיל, והמשיך ללכת לאותו כיוון ג' מיל באיסור- עפ"י הרמב"ן, האדם לא הלך י"ב מיל באיסור, כך שלא עבר את איסור התורה. עפ"י האור שמח, היות והאדם יצא ממקומו באיסור, מתחייב מה"ת. 2) האם אחר שיצא האדם מתחומו בשבת (י"ב על י"ב מיל), מתחייב מלקות על כל פסיעה שפוסע, או שמא אע"פ שהוא ממשיך לעבור את האיסור, אין הוא לוקה אלא אחת. עפ"י הרמב"ן, כל פסיעה הינה גוף האיסור, ומתחייבים עליה מלקות. עפ"י האור שמח, אין האיסור כ"א ביציאה, ואחר שיצא האדם מתחומו, אין הוא לוקה כ"א אחת בכל אופן. ורא' שם, בביאור הגמרא בראש השנה.] בעניין אחר, נחלקו בגדר רה"ר. ז"ל הרמב"ם (הל' שבת פ' י"ד ה' א'): "אי זו היא רה"ר? מדברות, ויערים, ושווקים, ודרכים המפולשין להם, ובלבד שיהא רוחב הדרך שש עשרה אמה, ולא יהיה עליו תקרה". לכאורה הרמב"ם תמוה מאוד. מה היה לו לרמב"ם לכתוב מדברות ויערים כהסבר לרה"ר, והרי לכאורה מקומות אלו הינם כרמלית גמורה. הרב רבינוביץ' בספרו 'יד פשוטה' (שם), מבאר עפ"י תשובת ר"א בן הרמב"ם, את התנאים לרה"ר עפ"י הרמב"ם, וז"ל הרב רבינוביץ': "רה"ר היא מקום שעונה בין השאר על שלש דרישות אלו: א) יש רשות לרבים ללכת שם ואין זכות יתירה לאף אחד, להוציא בקעה ושדות... ב) יש אפשרות ללכת שם בלי תחבולות יתר, להוציא ים שא"א לעבור שם כ"א בספינה... ג) למעשה, הולכים שם רבים מפני הצורך או מפני סיבות אחרות, להוציא זוויות וכיו"ב ", עכ"ל הרב. וכן ראיתי ב'ערוך השולחן' (סי' שמ"ה סע' כ"ה) שהסביר את דברי הרמב"ם בדרך זו, וז"ל: "צ"ל דכוונתו דבזמן שהיו ישראל במדבר, היה כל המדבר כבקעה ושדה, אבל מקום שישראל עמדו... הוה רה"ר. וכתב עוד דיערים עדיפי מבקעה ושדה, שאין רבים הולכים לשם, משא"כ ליער-הכל צריכים לעצים, ע"ש. ובמדבר, צ"ל דתמיד יש בו שיירות". לעומ"ז, מרן השו"ע פוסק להלכה אחרת, וז"ל (או"ח, סי שמ"ה סע' ז'): "איזהו רה"ר- רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה, ואינם מקורים, ואין להם חומה". הרי שלא קיבל את הגדרת הרמב"ם לרה"ר. פסיקת מרן המחבר מסתמכת על ראשונים אחרים. רש"י מפרש (שבת ג' ע"ב) את המילה כרמלית, "לשון יער". הרשב"א (עבודת הקודש, ש"ג ס"א) כלל מדברות ויערים בכלל כרמלית. וכן המגיד משנה על הרמב"ם, הקשה על לשון זו, וכתב כרש"י ורשב"א. וכ"כ מרן המחבר ב'בית יוסף' (סי שמ"ה אות ח'). וכ"כ ערוך השולחן (שם) "וכל הפוסקים לא הודו לא, וסבירא ליה דמדברות ויערות הווין כרמלית, וכ"כ הרשב"א". מוכרח לומר, כי ראשונים אלו הגדירו בצורה שונה את רה"ר. הרשב"א (שם) כותב כי רה"ר היא מקום שאנשים הולכים אליו לסחורה. משמע, שיותר משמעותי מה מעשיהם של האנשים הבאים למקום מסוים, מאשר כמות האנשים. כמו"כ, ראיתי ב'אשל אברהם' (סי שמ"ה אות ה') שהסביר את פסק השו"ע לעניין רחובות "דהוי כשכיחי רבים". (עוד יש להעיר, שמחלוקת זו הינה אליבא דדעת הרמב"ם וראשונים אחרים, שלא כתבו את תנאי של הילוך ס' ריבוא ברה"ר. אולם, השו"ע הזכיר בסוף הסעיף (שם) את דעת בה"ג, וז"ל: "וי"א, שכל שאין עוברים בו שישים ריבוא בכל יום, אינו רה"ר"). נלע"ד, כי ניתן להסביר את דעת הרמב"ם באיסור תחומין, עפ"י שתי המחלוקות שראינו לעיל. אם נאמר, שעפ"י הרמב"ם הינו איסור חפצא, המתקיים ע"י היציאה ממקום האדם, והתנאי העיקרי לרה"ר הינו הליכת רבים בפועל, ניתן לומר עפ"י הרמב"ם, שכל מקום הסמוך לעיר, שאין אנשים הולכים בו כ"כ, הרי מה"ת הוא כעין 'נספח' אל העיר לעניין תחומין, ואין איסור היציאה מן המקום מה"ת מתקיים כ"א ביציאה ממקום שביתתו (עי' באור שמח), כל המקום הנספח אל העיר בה שובת, נחשב מקומו מה"ת. אולם, אם נאמר שהאיסור הוא על עצם ההליכה, כדברי הרמב"ן, הרי שאין כל סברה לחלק בים הליכה ברה"ר להליכה בכרמלית, ששתיהן הליכה מחץ לתחום. אולם, אם האיסור הוא על החפצא, הרי שהחפצא כוללת גל את הכרמלית הסמוכה לרה"ר. [ויש לעיין הרבה בכך שמרן המחבר הביא את דברי הרמב"ם ב'בית יוסף' ולא בשו"ע. אם תאמר שפסק כדעת סתמא, בסימן שמ"ה, כי א"צ ס' ריבוא כדי להגדיר רה"ר, מובן מדוע השמיט את דברי הרמב"ם, מפני שחולק על יסוד הדרת רה"ר. אולם, א"ת שמרן המחבר פוסק להלכה כדעת בה"ג ורש"י (כ"כ מגן אברהם, סי' שמ"ה סע' ז'), כי צריך ס' ריבוא כדי להגדיר רה"ר, לכאורה סברת הרמב"ם מתקבלת, שהולכים אחר ההולכים בפועל. אלא, שייתכן כי אפשרות זו נדחית מסברה, שלא ייתכן שיהא איסור תחומין מה"ת רק ברה"ר עם ס' ריבוא אנשים. כמו"כ, א"ת כמו ערוה"ש ו'בית אפרים', עפ"י כמה ראשונים, שאף לדעת בה"ג, א"צ שיעברו ס' ריבוא בכל יום, כ"א שיהיה פוטנציאל להליכת ס' ריבוא אנשים, אין מתקבלת סברת הרמב"ם כלל, שכל הגדרת רה"ר הולכת אחר הפוטנציאל שלה, ולא אחר ההולכים בה בפועל. יש לעיין, אך אין כוונתנו פה אלא לבאר את דעת הרמב"ם].


התחשבות בדעת הרמב"ם להלכה עפ"י מה שביארנו לעיל, נראה כי דחוק לצרף את תשובת הרמב"ם עפ"י דעת בה"ג להלכה, כלומר, שאין איסור תחומין מה"ת (אף עפ"י הירושלמי) ברחובות שלנו, היות ואין הולכים בהם ס' ריבוא. זאת מפני, שרבים מהפוסקים שקיבלו את דברי הירושלמי להלכה, לא פסקו את דברי הרמב"ם בתשובתו, וביניהם: מרן המחבר, רמ"א, משנ"ב, ולענ"ד נראה כי הסיבה לכך היא הסברה המובאת לעיל. אולם, עפ"י הסבר כף החיים בדברי הרמב"ם, ניתן לומר כי עפ"י רמב"ם אליבא דבה"ג (שדעתו נפסקה להלכה בכמה אחרונים, וביניהם: מגן אברהם, טורי זהב, ערך השולחן, וכ"כ כמה אחרונים בדעת השו"ע, רא' במג"א ובערה"ש, סי שמ"ה) ברחובות שלנו אין תחומין מה"ת, ולצרף זאת לקולא. וכן ראיתי בשו"ת 'חלקת יעקב' שצירף דעה זאת להלכה. (כפי שכתבתי, כל כוונת מאמר זה לבאר את דעת הרמב"ם. אולם, להלכה רבים לא קיבלו את דעת הירושלמי והרמב"ם, וביניהם: גר"א, מג"א ואחרונים אחרים. וכן פסק הגר"ש גורן, לגבי חיילים. כמו"כ, במקרה של ספק, יהיה ניתן לכאורה לעשות כעין ספק- ספיקא ולהתיר, שכן מדאורייתא, שמא הלכה כרשב"א, וא"ת שהלכה כרמב"ם, שמא אין איסור מטעם אחר, ומדרבנן- ספיקא דרבנן לקולא {רא' ב'יביע אומר' כרך ט' סי' ל"ג, שפסק בדרך זו, עפ"י ס"ס. ויש להרחיב רבות בפסיקת ההלכה, אך אין כוונת מאמר זה כ"א לברר את דעת הרמב"ם, כאמור).