איסור חמץ בערב פסח

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: פסחים א ד
בבלי: פסחים ד ב, כח ב
ירושלמי:
רמב"ם: חמץ ומצה א ח
שלחן ערוך: אורח חיים תמג א

גדר איסור אכילה והנאה מחמץ בערב פסח, וזמן התחלתו.

תוכן עניינים

סוגיות התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

מחלוקת התנאים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בברייתא בגמרא (פסחים כח א) מובאות שתי דעות תנאים לענין איסור אכילת חמץ בערב פסח. דעת ר' יהודה שלפני זמנו, כלומר ביום י"ד משש שעות ולמעלה ועד הערב עובר עליו בלאו, אך אין בו כרת באכילתו. דעת ר' שמעון לעומת זאת, שלפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, כלומר אין בו לא כרת ולא לאו[1].
ומבאר ר' יהודה את טעמו, שישנם שלושה פסוקים שונים האוסרים אכילת חמץ, שנים בפרשת בא: "לא יאכל חמץ", "וכל מחמצת לא תאכלו". ואחד בפרשת ראה: "לא תאכל עליו חמץ". ובאה התורה ללמד בזה שלושה איסורים שונים - איסור אחד לפני זמנו, כלומר בערב פסח משעה שישית והלאה, איסור אחד לשבעת ימי הפסח עצמו, ואיסור אחד לאחרי פסח בחמץ שעבר עליו הפסח[2].
ר' שמעון חולק וסובר שמבחינת זמן יש כאן רק איסור אחד שהוא תוך זמנו, כלומר בימי הפסח עצמו, שהרי מהפסוק "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" אנו לומדים שאיסור חמץ הוא רק בזמן אכילת מצה[3]. לכן מסביר ר' שמעון שהפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" בא לרבות שנתחמץ מחמת דבר אחר, והפסוק: "לא יאכל חמץ" בא ללמד שפסח מצרים לא נהג בו איסור חמץ אלא יום אחד בלבד.

במכילתא דרבי ישמעאל (בא פסחא יז) מובא מקור אחר לאיסור משש שעות ולמעלה, מהפסוק "מצות יאכל את שבעת הימים" ללמד שהוא אסור משש שעות ולמעלה[4].

בירושלמי (פסחים א ד) מובאת הדעה שאין איסור תורה מחצות יום י"ד בשם ר' מאיר, ושם מסביר זאת מהפסוק 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', שהיום הראשון הוא חמישה עשר, ו'אך' בא לרבות רק שעה לפני שקיעת החמה שצריך לבערנו. כלומר איסור האכילה מתחיל רק משקיעת החמה של ט"ו.

נמצא על כל פנים שישנה מחלוקת תנאים האם יש איסור תורה של אכילת חמץ בערב פסח או לא.

מצות עשה של השבתת חמץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

מחלוקת התנאים המובאת לעיל הינה רק לענין איסור לאו באכילת חמץ, אבל מצות השבתה לכולי עלמא יש כבר בשעה שישית של ערב פסח, שכן משנה מפורשת היא (פסחים א ד) שצריך לשרוף את החמץ בתחילת שעה שישית.
ובגמרא (ד ב) מבארים האמוראים שחובה זו נלמדת מן הפסוק "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", כלומר יש מצות עשה להשבית את החמץ בערב פסח מבעוד יום. להלן יורחב הדיבור, האם יש קשר בין מצוות ההשבתה לבין איסור האכילה.

איסור הנאה מחמץ בערב פסח[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה (פסחים ב א) כתוב שחמץ משעה שאסור לאוכלו אסור הוא גם בהנאה. הגמרא (כא ב) מבארת שכל החידוש בזה אינו אלא לשעות דרבנן[5], כלומר שלא רק בפסח עצמו אסור הוא בהנאה, אלא גם בערב פסח משעה שישית ולמעלה, למרות שאין איסור אלא מדרבנן, אפילו הכי אסור בהנאה. וכפי שאמר רב גידל בשם רב, שהמקדש אשה בערב פסח משש שעות ומעלה בחיטים שיש בהם חשש חמץ, אין חוששין לקידושין כלל, כי החמץ כבר אינו ברשותו לקדש בו.
מגמרא זו מבואר שהאיסור משעה שישית והלאה, אינו רק איסור אכילה אלא גם איסור הנאה. ויש לעיין האם הכוונה למצוות ההשבתה שגורמת ממילא לאיסור הנאה, או שהכוונה לאיסור הלאו שכולל הוא גם איסור הנאה. וייתכן שתלוי הדבר בדעות התנאים שהובאו למעלה. בשאלה זו נחלקו הראשונים כפי שיבואר להלן.
עוד דנו הראשונים על גמרא זו במשמעות כוונתו של רב באומרו 'משש שעות ולמעלה', האם הכוונה מתחילת שעה שישית או מסוף שעה שישית (שכן מדבר הוא על איסור דרבנן בלבד).

מחלוקת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת רש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (כא ב ד"ה משש) מפרש שרב באומרו 'שש שעות' כוונתו היא לתחילת שעה שישית, כלומר בין שעה חמישית לשעה שישית שאז האיסור הוא רק מדרבנן, שכן מסוף שעה שישית והלאה החמץ אסור כבר מהתורה, ופשיטא שאין חוששין לקידושיו, שהרי אין מקדשין באיסורי הנאה. גם לעיל (ז א ד"ה אפילו) פירש רש"י באותו אופן, והרחיב להסביר שאף שהאיסור הוא רק מדרבנן וקידושין הם מדאורייתא, יש לנו כלל שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ולכן יש כח לחכמים להפקיע את קידושיו.
מבואר על כל פנים מדברי רש"י שמחצות והלאה ישנו איסור תורה של הנאה מחמץ, ומשעה חמישית יש איסור מדרבנן. רש"י לא פירש מה המקור לאיסור זה ומהו גדרו, האם כוונתו למצוות ההשבתה או שזהו איסור בפני עצמו.

שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

כדברי רש"י אפשר ללמוד גם מלשון הרמב"ם (חמץ ומצה א ח) שאומר במפורש שישנו איסור לאו ומלקות לאוכל חמץ מחצות היום והלאה, שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ". דברי הרמב"ם ברורים שפוסק הוא כר' יהודה במחלוקתו עם ר' שמעון, שיש איסור חמץ גם קודם זמנו מלבד מצות עשה דהשבתה, ולכן לוקה עליו מהתורה. וכן כתבו המפרשים בדעתו.
בהמשך כתב (ט) שמתחילת שעה שישית החמץ אסור מדרבנן, שעשו חכמים הרחקה שלא יגע באיסור תורה, ונמצא שמחילת שעה שישית אסור החמץ באכילה ובהנאה.
דברים אלו מפורשים גם בספר המצוות (לא תעשה קצט). ויש להעיר שהרמב"ם הזכיר בדבריו מקור רק לאיסור האכילה, אך לא הזכיר מהו המקור לאיסור ההנאה.

מדברי הרמב"ם יש לשער שסובר הוא שלר' שמעון אין איסור אכילת חמץ כלל בערב פסח אלא רק מצוות עשה של השבתה.

שיטת התוספות[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבנו תם בתוספות (ו ב ד"ה משש) מסכים עקרונית לדברי רש"י שמסוף שעה שישית והלאה ישנו איסור תורה, אלא שחולק עליו בהסבר פשט דברי רב מה כוונתו 'משש שעות ולמעלה', לומר שאין הכוונה מתחילת שעה שישית כמו שרוצה רש"י לומר, אלא מסוף שעה שישית, שכן לשון הגמרא בכמה מקומות שאומרת 'שעה שישית ולמעלה' וכוונתה לסוף שעה שישית. לכן מפרש ר"ת שאף שמסוף שעה שישית האיסור הוא מהתורה, מ"מ הראיה שמביאים מדברי רב היא מהחמץ שהוא אסור מדרבנן, כיון שרב דיבר על חיטי קורדינייתא, שהם חמץ נוקשה שאינו אסור אלא מדרבנן. ומביאים ראיה משעות דאורייתא בחמץ דרבנן לשעות דרבנן בחמץ דאורייתא.

דברי תוספות אלו עולים בקנה אחד עם דבריהם להלן (כח ב ד"ה ר' שמעון) שם הם כותבים שלר' שמעון הגם שאין איסור לאו, מכל מקום מודה הוא שאסור באכילה משש שעות ולמעלה, שהרי משנה מפורשת שצריך לשרוף בתחילת שש תרומה טהורה, והרי לא היה מותר לשורפה אם מותרת היא עדיין באכילה. אמנם אף שאסור באכילה מותר בהנאה לר' שמעון, שהרי אמרה הגמרא שהמשנה האומרת שמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה היא אליבא דתנא קמא, מכלל דלר' שמעון שאף בשעה שאסור באכילה מותר בהנאה.
ולענין מקור האיסור כותבים התוספות שלומד זאת ר' שמעון ממצוות 'תשביתו' שיש להשביתו שלא בדרך אכילתו. ואמנם אם משביתו בדרך הנאה שאינה אכילה, כגון שמסיק את החמץ תחת תבשילו, מותר אם עושה כן עד שעה שישית, אך אם עושה כן לאט לאט עד הלילה אסור, גזירה שמא יאכלנו.

שיטת בעל המאור[עריכה | עריכת קוד מקור]

לבעל המאור (ג א בדפי הרי"ף) שיטה מיוחדת בזה, שסובר הוא שדברי רב הללו אינם להלכה כלל, מכיוון שהם בשיטת ר' יהודה שיש איסור חמץ גם קודם הפסח, ואנן קיימא לן כר' שמעון שחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אין בו איסור מהתורה[6]. לכן המקדש בחמץ משעה שישית והלאה חוששין לקידושיו, כיון שאין בהם איסור הנאה.
עוד הוסיף בעל המאור וכתב, שגם ר' שמעון מודה שמשעה שישית יש מצות עשה דהשבתה מהתורה, אלא שאפשר להשבית את החמץ על ידי אכילתו, שאין לך השבתה גדולה מזו, אבל לכתחילה אין לשהותו משנכנסה שעה שישית, ולכן לכתחילה לא מתירים לאכול ולהנות ממנו.

שיטת הרמב"ן וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ן במלחמות ה' משיג על דברי המאור, שהרי לא מצאנו מעולם דבר הצריך השבתה ומותר באכילה.
שיטת הרמב"ן עצמו היא שדברי רב מתייחסים לסוף שעה שישית (כפירוש ר"ת), ואליבא דר' שמעון הם שאמנם סובר שאין איסור אכילה מהתורה, אבל יש מצוות השבתה מהתורה, ומשמעות הדבר היא שמדרבנן אסור באכילה והנאה, שמא ישהה ולא יבער ויאכל.
כדבריו נראה גם מדברי הראב"ד בהשגות על בעה"מ ובהשגות על הרמב"ם, שכתב שגם ר' שמעון מודה שיש איסור הנאה אלא שאין בזה לאו, אלא רק איסור מדבריהם.

גם בעל העיטור (זמן השבתה ואיסור אכילה) מסכים לשיטה זו, ומסביר שלר' שמעון אמנם אין איסור מהתורה קודם הפסח, אך יש איסור מדרבנן משעה שישית ומעלה, כשם שיש קנס מדרבנן לאחר זמנו. וכיון שאסרוהו חכמים בהנאה, אין חוששין לקידושין.

הרא"ש (ב ב) הביא דברי רבנו תם, והביא גם דעת בעל העיטור הנ"ל ותמה על דעה זו מנא ליה לבעל העיטור שלר' שמעון אסור מדרבנן, שדבר זה לא נזכר בגמרא. והביא הרא"ש גם את דעת ר"י שלפי ר' שמעון מותר החמץ בהנאה כל יום י"ד עד הלילה. והרא"ש לא הרחיב לבאר שיטתו, וצריך לומר לשיטה זו שדברי רב אינם אליבא דר' שמעון. ואם סובר ר"י שדברי רב הם להלכה, צ"ל שסובר הוא כהרמב"ם שהלכה כר' יהודה בחמץ קודם זמנו. ובאמת הרא"ש כך סובר כפי שכותב בסוף דבריו, ומרחיב בזה להלן (ד) בסוגית חמץ שעבר עליו הפסח, וכתב שכן היא גם דעת ר"י אבן גיאות.

סיכום מחלוקת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

נמצא דעת הרמב"ם, הרא"ש, ור"י אבן גיאות שיש איסור לאו באכילת חמץ מחצות והלאה. לפי הרמב"ן, הראב"ד, רבנו תם, בעל העיטור, וכ"נ דעת רש"י אין איסור תורה אלא מצות עשה דהשבתה ואיסור דרבנן. לפי בעה"מ (וכן דעת ר"י אליבא דר' שמעון, אך לא בהכרח שסובר כן להלכה) אין לא איסור תורה ולא איסור דרבנן אלא מותר לאכול ולהינות מהחמץ בערב פסח אחר חצות, רק עדיף לכתחילה להשביתו קודם לכן.

טור ושלחן ערוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטור (אורח חיים תמג) פסק כדברי הרמב"ם והרא"ש שישנו לאו מהתורה משעה שישית להלאה והאוכלו לוקה. מתחילת שעה שישית אסור מדרבנן אף בהנאה והמקדש בו אישה אינה מקודשת.
בשלחן ערוך (תמג א) פסק גם כן שאסור באכילה מחצות, אבל לא כתב להדיא אם מדאורייתא או מדרבנן. ובבית יוסף רק הדגיש שאין לנהוג כבעל המאור ולבער את החמץ באמצעות אכילתו, אבל לא ציין אם לוקים על זה או לא.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. בתוספתא (א ז) מובאת דעה זו בשם חכמים האומרים שכל שאין בו כרת אין בו לא תעשה.
  2. לא מבואר בגמרא להדיא מאיזה פסוק מבין השלושה לומד ר' יהודה לחמץ קודם זמנו, אך בספרי (ראה קל) מפורש שהכוונה לפסוק: "לא תאכל עליו חמץ".
  3. כן מפורש גם בספרי (ראה קל) שכל שישנו בקום אכול מצה הרי הוא בבל תאכל חמץ וכל שאינו בקום אכול מצה (כלומר קודם זמנו ואחר זמנו), אינו בבל תאכל חמץ. אבל התוספות (ד"ה אם כן) מפרשים בשם רשב"א באופן אחר, שהמילה 'עליו' מתייחסת לקרבן פסח, שכשם ש'שבעת ימים תאכל עליו מצות' הכוונה לקרבן הפסח שיש לאכלו עם מצות, כך הפסוק 'לא תאכל עליו חמץ' הכוונה לזמן אכילת קרבן פסח, וממילא אין ללמוד מזה לקודם זמנו.
  4. במכילתא לא מוסבר אופן הלימוד מהפסוק, והמפרשים מבארים שהוא ריבוי מהמילה 'את'.
  5. רש"י לא גורס בגמרא 'פשיטא' כיון שודאי חידוש יש בדבר לדעת ר' יוסי הגלילי, הסובר שגם בפסח עצמו החמץ מותר בהנאה. אך תוס' יישבו את גירסת הגמרא וביארו שלאור חובת ההשבתה שיש בערב פסח קודם שעה שישית דווקא בשריפה, פשיטא שאסור בהנאה שהרי צריך לשורפו.
  6. וממילא גם המשנה בתחילת פרק ב' שעליה עומדת גמרא זו אינה להלכה, דאליבא דר' יהודה היא.