הבדלים בין גרסאות בדף "איסור חמץ בערב פסח"
| שורה 4: | שורה 4: | ||
ב'''ברייתא''' בגמרא (פסחים כח א) מובאות שתי דעות תנאים לענין איסור אכילת חמץ בערב פסח. דעת ר' יהודה שלפני זמנו, כלומר ביום י"ד משש שעות ולמעלה ועד הערב עובר עליו בלאו, אך אין בו כרת באכילתו. דעת ר' שמעון לעומת זאת, שלפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, כלומר אין בו לא כרת ולא לאו. | ב'''ברייתא''' בגמרא (פסחים כח א) מובאות שתי דעות תנאים לענין איסור אכילת חמץ בערב פסח. דעת ר' יהודה שלפני זמנו, כלומר ביום י"ד משש שעות ולמעלה ועד הערב עובר עליו בלאו, אך אין בו כרת באכילתו. דעת ר' שמעון לעומת זאת, שלפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, כלומר אין בו לא כרת ולא לאו. | ||
<BR/>ומבאר ר' יהודה את טעמו, שישנם שלושה פסוקים שונים האוסרים אכילת חמץ, שנים בפרשת בא: "לא יאכל חמץ", "וכל מחמצת לא תאכלו". ואחד בפרשת ראה: "לא תאכל עליו חמץ". ובאה התורה ללמד בזה שלושה איסורים שונים - איסור אחד לפני זמנו, כלומר בערב פסח משעה שישית והלאה, איסור אחד לשבעת ימי הפסח עצמו, ואיסור אחד לאחרי פסח ב[[חמץ שעבר עליו הפסח]]. | <BR/>ומבאר ר' יהודה את טעמו, שישנם שלושה פסוקים שונים האוסרים אכילת חמץ, שנים בפרשת בא: "לא יאכל חמץ", "וכל מחמצת לא תאכלו". ואחד בפרשת ראה: "לא תאכל עליו חמץ". ובאה התורה ללמד בזה שלושה איסורים שונים - איסור אחד לפני זמנו, כלומר בערב פסח משעה שישית והלאה, איסור אחד לשבעת ימי הפסח עצמו, ואיסור אחד לאחרי פסח ב[[חמץ שעבר עליו הפסח]]. | ||
<BR/>ר' שמעון חולק וסובר שמבחינת זמן יש כאן רק איסור אחד שהוא תוך זמנו, כלומר בימי הפסח עצמו. ואילו הפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" בא לרבות שנתחמץ מחמת דבר אחר. והפסוק: "לא יאכל חמץ" בא ללמד שפסח מצרים לא נהג בו איסור חמץ אלא יום אחד בלבד. | |||
מצאנו חובת ביעור לחמץ כבר בערב פסח בשעה שישית, וכן הוא מפורש ב'''משנה''' (א ד). | מצאנו חובת ביעור לחמץ כבר בערב פסח בשעה שישית, וכן הוא מפורש ב'''משנה''' (א ד). | ||
גרסה מ־18:05, 13 במרץ 2020
| משנה: | פסחים א ד |
| בבלי: | פסחים ד ב, כח ב |
| רמב"ם: | חמץ ומצה א ח |
| שולחן ערוך: | אורח חיים תמג א |
גדר איסור אכילה והנאה מחמץ בערב פסח, וזמן התחלתו.
המקורות התנאיים והתלמודיים
בברייתא בגמרא (פסחים כח א) מובאות שתי דעות תנאים לענין איסור אכילת חמץ בערב פסח. דעת ר' יהודה שלפני זמנו, כלומר ביום י"ד משש שעות ולמעלה ועד הערב עובר עליו בלאו, אך אין בו כרת באכילתו. דעת ר' שמעון לעומת זאת, שלפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, כלומר אין בו לא כרת ולא לאו.
ומבאר ר' יהודה את טעמו, שישנם שלושה פסוקים שונים האוסרים אכילת חמץ, שנים בפרשת בא: "לא יאכל חמץ", "וכל מחמצת לא תאכלו". ואחד בפרשת ראה: "לא תאכל עליו חמץ". ובאה התורה ללמד בזה שלושה איסורים שונים - איסור אחד לפני זמנו, כלומר בערב פסח משעה שישית והלאה, איסור אחד לשבעת ימי הפסח עצמו, ואיסור אחד לאחרי פסח בחמץ שעבר עליו הפסח.
ר' שמעון חולק וסובר שמבחינת זמן יש כאן רק איסור אחד שהוא תוך זמנו, כלומר בימי הפסח עצמו. ואילו הפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" בא לרבות שנתחמץ מחמת דבר אחר. והפסוק: "לא יאכל חמץ" בא ללמד שפסח מצרים לא נהג בו איסור חמץ אלא יום אחד בלבד.
מצאנו חובת ביעור לחמץ כבר בערב פסח בשעה שישית, וכן הוא מפורש במשנה (א ד).
חובה זו היא מצוות עשה של 'תשביתו שאור מבתיכם'. ודנו חכמים האם מלבד עשה ד'תשביתו' ישנו בערב הפסח גם לאו ואיסור הנאה או לא.
במשנה (ב א) שחמץ משעה שאסור לאוכלו אסור הוא גם בהנאה, ולכאורה כוונת המשנה היא לערב פסח משעה שישית ומעלה, ורצון המשנה לומר שמרגע שיש איסור אכילה משום מצות עשה דתשביתו יש גם איסור הנאה.
ובגמרא (כב ב) מובא שבאמת אין צורך חידוש בזה אלא לשעות דרבנן[1], כלומר בערב פסח משעה שישית ולמעלה שאין איסור אלא מדרבנן, ואפילו הכי אסור בהנאה, וכמו שאמר רב גידל בשם רב, שהמקדש אשה בערב פסח משש שעות ומעלה בחיטים שיש בהם חשש חמץ, אין חוששין לקידושין כלל, כי החמץ כבר אינו ברשותו לקדש בו.
רש"י (ד"ה משש) מסביר שכוונת רב היא לתחילת שעה שישית, שאז בין שעה חמישית לשישית האיסור הוא רק מדרבנן, שכן מסוף שעה שישית והלאה החמץ אסור כבר מהתורה, ופשיטא שאין חוששין לקידושיו.
מלבד זאת מצאנו בכמה וכמה משניות שישנה חובת ביעור לחמץ מהתורה קודם שעה שישית, ואמנם יש בזה מצות עשה דשביתו, אך לא מוכרח מזה שאסור בהנאה או באכילה.
הערות שוליים
- ^ רש"י לא גורס בגמרא 'פשיטא' כיון שודאי חידוש יש בדבר לדעת ר' יוסי הגלילי, הסובר שגם בפסח עצמו החמץ מותר בהנאה. אך תוס' יישבו את גירסת הגמרא וביארו שלאור חובת ההשבתה שיש בערב פסח קודם שעה שישית דווקא בשריפה, פשיטא שאסור בהנאה.