איסור חמץ בערב פסח

מקורות
משנה:	פסחים א ד
בבלי:	פסחים ד ב, כח ב
רמב"ם:	חמץ ומצה א ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תמג א

גדר איסור אכילה והנאה מחמץ בערב פסח, וזמן התחלתו.

המקורות בגמרא

מחלוקת התנאים

בברייתא בגמרא (פסחים כח א) מובאות שתי דעות תנאים לענין איסור אכילת חמץ בערב פסח. דעת ר' יהודה שלפני זמנו, כלומר ביום י"ד משש שעות ולמעלה ועד הערב עובר עליו בלאו, אך אין בו כרת באכילתו. דעת ר' שמעון לעומת זאת, שלפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, כלומר אין בו לא כרת ולא לאו.
ומבאר ר' יהודה את טעמו, שישנם שלושה פסוקים שונים האוסרים אכילת חמץ, שנים בפרשת בא: "לא יאכל חמץ", "וכל מחמצת לא תאכלו". ואחד בפרשת ראה: "לא תאכל עליו חמץ". ובאה התורה ללמד בזה שלושה איסורים שונים - איסור אחד לפני זמנו, כלומר בערב פסח משעה שישית והלאה, איסור אחד לשבעת ימי הפסח עצמו, ואיסור אחד לאחרי פסח בחמץ שעבר עליו הפסח.
ר' שמעון חולק וסובר שמבחינת זמן יש כאן רק איסור אחד שהוא תוך זמנו, כלומר בימי הפסח עצמו. ואילו הפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" בא לרבות שנתחמץ מחמת דבר אחר. והפסוק: "לא יאכל חמץ" בא ללמד שפסח מצרים לא נהג בו איסור חמץ אלא יום אחד בלבד.
נמצא על כל פנים שישנה מחלוקת תנאים האם יש איסור לאו של אכילת חמץ בערב פסח.

מצות עשה של השבתת חמץ

כל המחלוקת לעיל היא לענין איסור לאו, אבל מצות השבתה לכולי עלמא יש כבר בשעה שישית של ערב פסח, שכן משנה מפורשת היא (פסחים א ד) שצריך לשרוף את החמץ בתחילת שעה שישית.
ובגמרא (ד ב) מבארים האמוראים שחובה זו נלמדת מן הפסוק "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", כלומר יש מצות עשה להשבית את החמץ בערב פסח מבעוד יום.

איסור הנאה מחמץ בערב פסח

במשנה (פסחים ב א) כתוב שחמץ משעה שאסור לאוכלו אסור הוא גם בהנאה, ולכאורה כוונת המשנה היא לערב פסח משעה שישית ומעלה.
הגמרא (כא ב) אומרת שכל החידוש בזה אינו אלא לשעות דרבנן, כלומר בערב פסח משעה שישית ולמעלה, למרות שאין איסור אלא מדרבנן, אפילו הכי אסור בהנאה, וכמו שאמר רב גידל בשם רב, שהמקדש אשה בערב פסח משש שעות ומעלה בחיטים שיש בהם חשש חמץ, אין חוששין לקידושין כלל, כי החמץ כבר אינו ברשותו לקדש בו.

מחלוקת הראשונים

לגבי סוגיית האיסור הנאה, אומר רש"י (כא ב ד"ה משש) שרב באומרו 'שש שעות' כוונתו היא לתחילת שעה שישית, שאז בין שעה חמישית לשישית האיסור הוא רק מדרבנן, שכן מסוף שעה שישית והלאה החמץ אסור כבר מהתורה, ופשיטא שאין חוששין לקידושיו. מבואר מדבריו שמחצות והלאה ישנו איסור תורה של הנאה מחמץ.
מדברי רבנו תם בתוספות (ו ב ד"ה משש) עולה שמסכים עקרונית לדברי רש"י שמסוף שעה שישית והלאה ישנו איסור תורה, אלא שחולק עליו בהסבר פשט דברי רב מה כוונתו 'משש שעות'.
הרא"ש (ב ב) הביא דבריהם, והביא גם דעת בעל העיטור הסובר שדברי רב הם אליבא דר' שמעון שאמנם סובר שאין איסור מהתורה, אך יש איסור מדרבנן משעה שישית ומעלה. וכיון שאסרוהו חכמים בהנאה, אין חוששין לקידושין. הרא"ש עצמו תמה על דעה זו מנא ליה לבעל העיטור שלר' שמעון אסור מדרבנן, שדבר זה לא נזכר בגמרא.

לבעל המאור (ג א בדפי הרי"ף) שיטה מיוחדת בזה, שסובר הוא שדברי רב הללו אינם להלכה כלל, מכיוון שהם בשיטת ר' יהודה, ואנן קיימא לן כר' שמעון שחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אין בו איסור מהתורה. לכן המקדש בחמץ משעה שישית והלאה חוששין לקידושיו, כיון שאין בהם איסור הנאה. אמנם הוסיף בעל המאור וכתב, שגם ר' שמעון מודה שיש מצות עשה דהשבתה, אבל אפשר להשבית את החמץ על ידי אכילתו, שאין לך השבתה גדולה מזו, אבל לכתחילה אין לשהותו משנכנסה שעה שישית, ולכן לכתחילה לא מתירים לאכול ולהנות ממנו.

הרמב"ן במלחמות ה' משיג על דברי המאור, שלא מצאנו לעולם דבר הצריך השבתה ומותר באכילה. אלא דברי רב מתייחסין לסוף שעה שישית, ואליבא דר' שמעון הם הסובר שאמנם אין איסור אכילה מהתורה, אך יש מצוות השבתה מהתורה, ולכן מדרבנן אסור באכילה והנאה, שמא ישהה ולא יבער ויאכל.