הבדלים בין גרסאות בדף "אין חופרין כוכין וקברות במועד"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "חפירת כוכין וקברות בחול המועד המשנה במסכת מועד קטן דף ח' עמוד ב', אומרת: "אין חופרין כוכין...")
 
(הסרת כל התוכן מהדף)
 
שורה 1: שורה 1:
חפירת כוכין וקברות בחול המועד
 
המשנה במסכת מועד קטן דף ח' עמוד ב', אומרת: "אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכין את הכוכין במועד". הגמרא מבהירה כי אין הבדל ממשי בין כוכין לקברות, אלא בצורת בנייתן: "כוכין בחפירה וקברות בבניין".
 
נחלקו הראשונים בהסבר דברי המשנה.
 
*דעת רוב הראשונים שהאיסור הוא כאשר חופרים קברין לצורך אחר המועד, ואזי זו טרחה יתירה שלא לצורך המועד, או דבר האבד וכדומה. וכן פירש רבינו חננאל, וז"ל: "אין חופרין... להיקבר בהן אחר המועד". וכ"כ התוספות בפירוש הראשון (ד"ה אין חופרין). וכ"כ הרא"ש. וכ"כ הרי"ף. וכ"כ הרי"ץ גיאת. וכ"כ הרמב"ן.  וכ"כ רע"ב. וכ"כ המגיד משנה. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות. וכ"כ הריטב"א בחידושיו ביתר ביאור, וז"ל: "הכא שלא לצורך ממש, אלא שיהיו מוכנים לרבים". וכ"כ הריא"ז. וכ"כ שלטי הגיבורים. וכן כתבו רוב הראשונים והאחרונים בדעת רש"י, וז"ל: " (ד"ה "אין חופרין"):" אין חופרין כוכין וקברות- לצורך מתים. שדרכן לחפור כוכין וקברות לזמנן, לצורך מתים שימותו, דטירחא יתירא הוא".
 
**ה'נמוקי יוסף' (נמוק"י) כותב שהמשנה דברה על מקרה בו אנשים חופרים כוכין וקברות לצורך המועד, אלא שאין ידוע להם למי בדיוק אין חופרים, וז"ל: "אין חופרין- לצורך מתים שימותו במועד... וקמ"ל מתני שאע"פ שיצטרכו אל זה במועד... כיוון שאינו יודע בשעה שחפרו לאיזה מת הוא עושה, אסור. ואילו למי דמתו מוטל לפניו, אף ביו"ט שרי, ד'מת ביו"ט יתעסקו בו ישראל', וכ"ש בחוה"מ". הרי שהסברו של הנמוק"י מעט שונה מההסבר הקודם. אין ברור כ"כ האם כל הראשונים הנ"ל חולקים על דברי הנמוק"י, אך רואים בבירור כי מדבריו של הנמוק"י יוצא חידוש גדול בהלכות חוה"מ. עפ"י הסבר זה, אין ההיתר לעשות מלאכת אומן לצורך הרבים בחוה"מ חל, אלא בשני תנאים: 1) המלאכה נעשית לצורך המועד. 2) עושה המלאכה יודע בדיוק עבור מי/מה הוא עושה את מלאכתו. עפי"ז, כאשר אין חופרי הקברים יודעים עבור מי נעשית מלאכתם, אין להם היתר בכך. וכ"כ כמותו הר"ן בחידושיו.
 
***ישנה דעה שלישית בראשונים. הראב"ד כותב כי דברי המשנה והגמרא נכתבו על חפירת קבר לאדם שמת במועד. וז"ל בהשגותיו על הרמב"ם (הלכות שביתת יו"ט פ"ח ה"ח): "זו טעות גדולה, וקודם שימות המת למה מתקנין אותו כלל? אלא הכל משימות המת". וכ"כ הרז"ה בעל המאור (בעה"מ) על הרי"ף, וז"ל: " לא נצרכה (המשנה) אלא לקבור בהן אפילו בתוך המועד". וכ"כ התוספות בפירושם השני.      אולם, נחלקו הראב"ד ובעה"מ במקרה בו המת מונח לפני האדם. הראב"ד לא הזכיר כל היתר, ומשמע שאסור גם במקרה זה. בעה"מ מתיר לחפור קבר במקרה מסוג זה, כאשר "מתו מונח לפניו".
 
קושיות ותירוצים בדעת רוב הראשונים
 
1) איזו סברא יש לומר שהגמרא אסרה במפורש לחפור כוכין וקברים בשביל אחר המועד, והרי אין כל הו"א (הוא אמינא) להתיר טרחה מרובה שלא לצורך המועד. (מובא בראב"ד, בעה"מ, ועוד ראשונים).
 
2) כיצד מתירים 'לחנוך' (שאם היה ארוך מקצרין בו, גמ') את הקברות בשביל אחרי המועד, הרי ממה נפשך, אם תאמר שמותר לעשות מלאכות ולטרוח עבור קבורת אנשים, חפירת כוכין וקברים תהיה מותרת, ואם לאו, חינוך הקברות יהיה אסור. (שאלה זו קיימת את"ל כדעה הזו. זאת מפני שאליבא דשתי הדעות האחרות בראשונים אין כל הו"א להתיר חפירת כוכין וקברות שלא לצורך המועד, וממילא אין מקום להקשות בדבר). שאלה זו נשאלה ע"י הראב"ד.
 
תירוצים:
 
1) הייתה הו"א להתיר חפירת כוכין וקברות, משום שהן צרכי הרבים, ומאידך, הייתה הו"א לאסור את חניכתם, מפני שאין הם לצורך המועד. לכן, כתבה המשנה את הדין הכולל לגבי עשיית מלאכות בחוה"מ לצורך כוכין וקברים. (הרמב"ן במלחמות ה').
 
2) מותר לתקן, כלומר- לחנך את הקברות אע"פ  שאין זה צורך המועד ממש, אלא על צד הספק שיהיה צורך בקברות אלו. היות ואין זו מלאכת אומן, כ"א מלאכת הדיוט של תיקון, הרי היא מותרת בשביל תרכי הרבים. (הרמב"ן במלחמות ה', הובא בראשונים רבים).
 
כללים עפ"י דעת רוב הראשונים:
 
עפ"י דעה זו במשנה, מלאכת הדיוט (תיקון קל- "שאם היה ארוך מקצרו") הותרה לצרכי הרבים, אף שלא לצורך המועד ממש. לעומ"ז, מלאכת אומן הותרה לצורך הרבים רק לצורך ממשי במועד, כחפירת קברות לצורך אנשים שימותו במועד וכדו'. וכן מובא ברא"ש, וז"ל: "וזהו ההפרש שיש בצרכי רבים כי מעשה אומן בעינן שיהא צורך המועד, ואם צורך המועד הוא, אע"פ שכוונו מלאכתן במועד, וטורח גדול הוא, מותר... אבל המעשה הדיוט לא בעינן צורך המועד." (מו"ק ס"ו). כמו"כ, מובא ברמב"ן ובראשונים אחרים, שפשיטא שיש להתיר חפירת קבר עבור מי שמת במועד, ש"גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה", וכו'. עוד מובא ברמב"ן, בתוספות, ובראשונים אחרים , שיש להתיר חפירת קבר עבור המת בחוה"מ מטעם ק"ו. אם ביו"ט שני "עושין כל צרכי המת", ק"ו שבחוה"מ יהיה דבר זה מותר מפני ש"כל ענין מלאכה חמיר טפי יו"ט שני מחוה"מ" (תוספות ד"ה ע"ב ד"ה "אין חופרין כוכין וקברות במועד").
 
קושיות ותירוצים בדעת הנמוק"י והר"ן
 
1)לכאורה, חפירת כוכין וקברות לצורך מתים במועד, תהיה מותרת בחוה"מ, אף במלאכת אומן, מפני שאלו צרכי רבים (ואף צרכי מצווה) בוודאי, לצורך המועד, ומה הטעם לאסור זאת. מדוע פירשו הנמוק"י והר"ן אחרת מרוב הראשונים, שהתירו בכה"ג.
 
2)היכן מצינו כי על עושה המלאכה עבור צרכי הרבים, לדעת עבור מי נעשית מלאכתו. אין תנאי זה מובא במשנה ובגמרא כלל.        כמו"כ, יש להקשות ביתר שאת על הנמוק"י. המשנה הראשונה במסכת מזכירה מלאכות הנעשות בחוה"מ לצורכי הרבים, וביניהן, "ומתקנין את הדרכים". בשונה מראשונים רבים הנמוק"י מפרש שה'רחובות' הם "מקום שמברין שם את האבלים כשחוזרים מן הקבר". וזו תימה גדולה. איך הנמוק"י מפרש שהמשנה אסרה לחפור כוכין וקברים למורך המועד, מפני אי- הידיעה מי בדיוק ימות ויזדקק לקברים אלו, מחד, ומאידך עפ"י הנמוק"י המשנה התירה לתקן את הדרך בה הולכים האבלים. והרי בדיוק כפי שאין ידיעה מי ימות במועד, אין ידיעה מי יהיו משפחתו ומכריו של המת, אשר ילכו ב'מקום האבלים'. מה נשתנה זמ"ז.
 
נראה שעל שתי תשובות אלו, יש לענות עפ"י הסבר הנמוק"י בגדר ההיתר לחפור בור לצורך המת. הנמוק"י כותב (ד' ג' ע"א), כי אין ההיתר של חפירת קברות כשאר דברים המותרים מפני צורך המועד, אלא היתר זה הינו היתר נקודתי של חז"ל, מפני כבוד המת, וז"ל: "צורך המת הוא עצים לאפות ולבשל, אבל הכא כבוד המת איכא, כבוד המועד ליכא".
 
הרי שלדעת הנמוק"י אין היתר זה של חפירת קבר לצורך המת, תוצאה של ההיתר לעשות מלאכת אומן עבור צרכי הרבים במועד, כ"א היתר עצמי. עפי"ז, יש לבאר שאין ההיתר זהה בדיניו להיתר של צרכי הרבים. היתר צרכי הרבים, הותר לחלוטין, וע"כ א"צ ידיעה עבור מי נעשית המלאכה. לעומ"ז, ההיתר לחפור קבר עבוד המת, לא הותר בצורה גורפת המועד, אלא המועד נדחה מפני היתר זה, ש'גדול כבוד הבריות'. ע"כ, אין להתיר את חפירת הכוכין והקברות אף לצורך המועד, היות ואין זה היתר גמור. [דיון זה נזכר לגבי שבת, בשאלה האם "שבת הותרה או דחויה". כלומר, האם על האדם המחלל שבת מפאת פיקו"נ, וכדו', מותר לעבור על איסורי שבת, ואין הוא צריך להשתדל למעט באיסורים ('הותרה'), או שמא עליו למעט באיסורי שבת ככל הניתן ('דחויה'). נראה כי עפ"י דיון זה ניתן לבאר שהיתר זה הוא דחוי לעומת איסורי חוה"מ, עפ"י הנמוק"י והר"ן.] (ראה ע"כ בספר 'שמירת המועד כהלכתו', פ' י"ט, הערות 1-4).
 
  
 
 
 
העמדת דעת הראב"ד ובעה"מ
 
 
בספר 'תורת המועד', שכתב הרב ירחמיאל וויל תלמיד הגר"נ קרליץ זצ"ל, כתב המחבר אוקימתא מחודשת בדעת הראב"ד ובעה"מ. לדעתו, עפ"י הראב"ד אין כל היתר לחפור קברים בחוה"מ בשום סיטואציה שהיא, מפני שאין זה נחשב צרכי הרבים ,כ"א צרכי היחיד. כלומר, היות וכל קבר נחפר שלעצמו, כל חפירה שלעצמה נחשבת כמלאכת אומן האסורה שלא בשביל צרכי רבים. עוד הוא מוסיף, שלדעת בעה"מ טעם האיסור הוא שזו עבודה בפרהסיה האסורה בחוה"מ, כלומר, 'מראית עין'. לכן לדעת בעה"מ אין כל היתר לחפור קבר בחוה"מ, אלא כאשר מתו מוטל לפניו, ואין בכך מראית עין כלל, שברור לכל שהמלאכה נעשית עבור מת זה.
 
לענ"ד שתי האוקימתות הנ"ל נדחות מכל וכול, וליתא מעיקרא, מפני הדחיות להלן.
 
1) אין שום אפשרות לומר שלדעת הראב"ד חפירת קברות לצורך הרבים נחשבת צרכי היחיד, מפני שהירושלמי במסכת שקלים מגדיר מהן צרכי הרבים וז"ל: "אלו הן צרכי הרבים: דנין דיני ממונות ודיני נפשות, דיני מכות, ופודין ערכין וחרמים והקדשות, ומשקין את הסוטה, ושורפין את הפרה ועורפין עגלה ערופה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע" (ירושלמי שקלים ע"ב). הרי שבין הדוגמאות לצרכי הרבים, הירושלמי מביא דוגמאות מפורשות שבהן עוסקים בכל יחיד שלעצמו, למען הציבור. שכן, לדוגמא, רציעת עבד עברי  נעשית על אזנו של אדם פרטי, ואם נקבל את סברת 'תורת המועד' בדעת הראב"ד, הרי שאין זה בכלל צרכי הרבים, כ"א צרכי היחיד. כמו"כ, השקאת הסוטה נעשית בגופה של אישה מסוימת פרטית, ואם את נקבל את הסברא הנ"ל, הר"ז צרכי היחיד. וכן הדבר בכך שדנים דינים שונים בין אנשים פרטיים, ומטהרין אדם כלשהו מצרעתו, ואכמ"ל. הרי שהסברא הנ"ל בדעת הראב"ד נדחית מכל וכול. (הרמב"ם בהלכות שביתת יו"ט, פ"ז הלכות י"א ו-י"ב פוסק להלכה את דברי הירושלמי, ואין הראב"ד מעיר עליו כלל. מכאן, שאין מקום לטעון כי אין הראב"ד פוסק להלכה את דברי הירושלמי הנ"ל. כמו"כ, אין לומר שלדעת הראב"ד צרכי הציבור ביחס לאיסור מלאכה בחוה"מ, שונים מצורכי הציבור ביחס לנידון בירושלמי, מפני שאין לכך שום אזכור, ואף להיפך, משום שבירושלמי דנים בעניין זה גם בהקשר של איסור מלאכה בחוה"מ).
 
2) נחלקו במספר מקומות בש"ס, האם חל איסור מראית עין 'בחדרי חדרים', כלומר, במקום בו אין רואים, ואין חשש שיעשו אנשים כמעשה האדם וכו'. דעת ת"ק להתיק, ודעת רב יהודה בשם רב לאסור. בעה"מ פוסק כדעת ת"ק להתיר, בכמה מקומות, וז"ל: "במסכת שבת שי לנו סברא אחרת שנראה לנו שאין הלכה כרב יהודה אמר רב." (ביצה, ד' ט, במאור הקטן). [וכ"כ הנמוק"י בשם רב ניסים גאון כדעה זו, וז"ל: " רנ"ג כתב דליתא לדרב, משום דאשכחן כמה מתניתין דפליגי עליה"]. הרי שרואים בבירור שלדעת בעה"מ אין דין מראית בכה"ג, שכן א"צ לומר שלא קברו מתים במרכזה של העיר, כ"א במקום צדדי המיועד לכך (בית קברות), ובוודאי יכלו החופרים לחפור במקום בו לא יראום אנשים, ואזי לדעת בעה"מ לא היה בכך מראית עין. א"כ, רואים בבירור, שאין להעמיד כך את דעת בעה"מ כלל, ושוב, ליתא מעיקרא. ואין לטעון שאין פסקו של בעה"מ חל בדין זה, מפני שמה נשתנה זמ"ז, ואין פסקו של בעה"מ מתייחס למראית עין בנסיבות מסוימות, כ"א פסק כולל לכל דיני מראית עין.
 
 
לענ"ד, יש להבין בדרך אחרת את דברי בעה"מ. ראשית, נראה את לשונו המדויקת: " ל"נ דלא נצרכה אלא לקבור בהן אפילו בתוך המועד, ואע"פ שנהגו בזה היתר, אפשר שנהגו ע"פ ההלכות של הרב ז"ל. ואם יהיה המת בבית הקברות, יש לנו להתיר לכתחילה... ויש מי שאומר כיוון דפרישנא בגמ' 'כוכין בחפירה וקברות בבניין', הא למדנו שאין איסור אלא בבניין והדומה לו... אבל קברות שהם בחפירת הקרקע כמו שאנו נוהגין, אינו דומה לבניין, אלא דומה הוא לנברכת שמותר לעשות במועד" (מו"ק, בסוגייתנו).
 
נראה, כי יש לדקדק בסדר דבריו של בעה"מ. ההיתר לקבור את המת אחר שהוא בבה"ק, נכתב אחר שבעה"מ כתב סיבה אחרת שנוהגים העם להקל, ואחר היתר זה, מביא בעה"מ בשם 'יש מי שאומר', שבסוג שקוברים אצלנו, מותר לכתחילה בלא פקפוק. רואים מכאן, שההיתר בו אנו עוסקים אינו פירוש לגמרא, כ"א פסיקת הלכה, ומאידך, אין היתר זה עפ"י 'יש מי שאומר', שבקברות שלנו מותר בכל אופן. הרי שזו פסיקה הנובעת מ'כבוד הבריות', שאף שקבורה זו אסורה ככלל בחוה"מ, כאשר המת נמצא בבה"ק, 'גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה', ואכמ"ל.
 
הרי שניתן להבין שלא נחלקו הראב"ד ובעה"מ בהבנת הגמ'. לדעת שניהם המשנה אסרה חירות כוכין וקברות אף למי שמת במועד עצמו, ושבמקרה ואין אפשרות אחרת, יהיה מותר (ואף מצווה) לקבור את המת במועד, אף אם נאמר שזו מלאכה אסורה.
 
אחר שהשווינו את דעת בעה"מ והראב"ד, נברר את סברתם. בשפר 'שלמי יוסף' (מאמר לט) ריאתי סברא נכונה בעניין זה. יש להקדים ולבאר את גדר היתר 'צרכי המועד'. לדעת הרמב"ן אין ההיתר מוסב רק ע"כ שהמלאכה תיעשה לצורך המועד, אלא כל שהמלאכה נעשית לצורך הכרחי\קיומי. עפי"ז, ניתן להבין מדוע הגמ' (מו"ק ד' י' ע"א) כתבה להתיר מלאכות שונות הנעשות בסוס המותרות בחוה"מ, מפני שהן מלאכת הדיוט (כדוגמת גזיזת ציפורניים), וכן מובן מדוע "עושים כל צרכי המת בחוה"מ" (מו"ק ד' ח'). וכ"נ דעת המאירי והטור, עיי"ש בהרחבה. לפי זה, התירו חכמים חפירת קברות למתים שימותו במועד, שזהו תורך הכרחי לאנשים חיים לקבור את מתיהם, ואכמ"ל.
 
לעומ"ז, לדעת הראב"ד ההיתר הוא ספציפי לצורכי המועד. ע"כ, לא הותרה מלאכה בחוה"מ לצורך המת, במקום בו לא עוברים באיסור גמור, אלא בחוסר כבוד מסוים.
 
 
הלכה למעשה
 
 
ראינו את פירושי הראשונים למשנה, ואת סברותיהם. להלכה, מוסכם שמותר לחפור קבר למת שמת במועד. כ"כ הטור והשו"ע (סי' תקמ"ז סע' י"א), משנ"ב, לבוש, כף החיים, וכן כל האחרונים הנדפסים בדפי הטוש"ע לא העירו כלל על דברי השו"ע. לגבי חפירה, שנים רבות נוהגים שאין חופרים קבר לאדם לפני מיתתו. אין ברור כ"כ האם נפסק כרוב הראשונים או כנמוק"י, אך אין לכך כל נ"מ. בכל אופן, נוהגים למעשה כפי שכתב הנמוק"י, וחופרים קברים לאנשים שמתו, אך לא לאנשים שימותו במועד (כמו שכתבו הרמב"ם, ורוב הראשונים לעיל). (על מנהגינו שאין חופרים קברים לאדם חי, ראה: רמ"א, יו"ד סי' שלט', ברכי יוסף, כף החיים, ועוד רבים).
 

גרסה אחרונה מ־19:58, 15 בינואר 2020