תחרות כתיבת הסוגיות השנתית - תשפ"ב!
פרס ראשון - 10,000 ש"ח | פרס שני - 7,500 ש"ח | פרס שלישי - 5,000 ש"ח
להשתתפות בתחרות >>

אוקמי ואברויי בשביעית

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:שביעית ד' ו'
בבלי:מועד קטן ג' א'
ירושלמי:שביעית ב' ג'
רמב"ם:שמיטה ויובל א' י'

עבודת הקרקע בשביעית נאסרה, בעקבות ניסוחים ודינים בגמרא ראשונים רבים מציעים שמלאכות שנעשות באופן ששומר על האילן חי, "מקיימות" אותו מותרות למרות האיסור הכללי על מלאכות. מלאכות לאוקמי הן מלאכות ששומרות על המצב הקים של האילן (או מרפאות את האילן מפגיעה מסוימת שספג) ואילו מלאכות לאברויי הנן מלאכות שמשביחות את האילן ומשפרות את מצבו.

המקורות התנאיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה (שביעית ד' ו') ישנו הניסוח הקרוב ביותר לדין אוקמי, יש היתר לקשור אילן שנפשח (לחבוש עץ שנפצע) כך שלא ימות, אבל אין היתר לרפות את הצמח כך שיגדל ומצבו יהיה טוב יותר מאשר קודם הפציעה. רעיון דומה אפשר לראות במשנה (שם ה') - לאחר שקוצצים וחושפים את העץ, אי אפשר לחפות את החלקים המגולים של האילן בעפר (כנראה משום שהוא עוזר לעץ לצמוח בצורה טובה) אבל בכל זאת אפשר לכסות אותם באבנים ובעפר.

המקורות בתלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתלמוד (בבלי, מועד קטן, ג' א') כתירוץ לסתירה בין שני מקורות תנאיים [הספרא (בהר א עד פרק א) והמכילתא דרשב"י (משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ)] שאחד מהם מתיר קשקוש בשביעית ואחד מהם אוסר, רב עוקבא בר חמא מסביר שיש שני סוגים של קשקוש, קשקוש שמיועד לסתום סדקים והוא מותר בשביעית וקשקוש שמיועד להצמיח את העץ ולהשביח אותו והוא נאסר. בתלמוד (בבלי, עבודה זרה, נ' ב') יש הרחבה של התירוץ המקומי של רב עוקבא בר חמא לכלל שאפשר לתרץ אתו קשיים שונים. הגמרא מציעה לחלק בין מלאכות שהן לקיום האילן (בסוגיה - זיהום) ומלאכות שהן להרווחת האילן (בסוגיה - גיזום) וכן להסביר שכמו שמצינו חילוק בין שני סוגי קשקוש, כך אולי יכול להיות חילוק בין שני סוגי זיהום. התפתחות מקבילה של הכלל אפשר לראות בתלמוד הירושלמי, כך בתלמוד (ירושלמי, שביעית, ב' ג') מוזכר בשני ניסוחים שונים הרעיון שפעולה מסוימת (זיהום, חיפוי בקש) תהיה מותרת משום שהיא כהושבת שומר ליד האילן ושמירה על המצב הקים, ובניגוד לכך פעולה אחרת (הצללת האילן, חיפוי בעפר) תהיה אסורה משום שהיא גורמת לגידול של העץ בשביעית.

דיונים בראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

אפשר לחלק את הראשונים בסוגיה לשתי סיעות מרכזיות:

  1. היתר קיום האילן הוא היתר משום מניעת הפסד.
  2. היתר קיום האילן הוא משום שאין שם מלאכה על פעולות שנעשות לקיום האילן.

אוקמי משום הפסד[עריכה | עריכת קוד מקור]

קריאה זו בדין אוקמי מתייחסת למלאכות האוקמי כאסורות כאשר יש גורם מתיר של הפסדת העצים. מקובל לשייך הבנה זו להבנה שתוקף היתר האוקמי הוא רק במלאכות שנאסרו מדרבנן (כי חכמים לא גזרו במקום הפסד[1]) אך לא במלאכות מדאורייתא. בסיעה זו אפשר למנות את המיוחס לרש"י[2] (מועד קטן, ו' ב') שמסביר שהתירו להשקות שדה בית השלחין משום שהוא זקוק למים ויהיה הפסד גדול אם לא יושקה, אבל לא התירו להשקות שדה בעל שאם לא יושקה לא ייגרם הפסד גדול. אפשר לראות זאת גם בפירושו (מועד קטן, ג' א') לקשקושים השונים - יש קשקוש לסתימת סדקים שהותר כי היעדר שלו יגרור פסידא וקשקוש להרווחת האילן שנאסר משום שהוא משפר את המצב ולא מונע הפסד. הרמב"ם מתאר (שמיטה ויובל, א' ח'-י') שהתירו כל המלאכות הללו מפני החשש שמא יפסדו האילנות,

אוקמי משום הגדרת המלאכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסיעה זו אפשר למנות את רש"י (עבודה זרה, נ' ב') שמסביר שמלאכת קיום האילן לא נחשבת מלאכה משום שהיא רק השארת האילן במצבו הנוכחי, וכך גם רש"י מכתב יד (מועד קטן, ג' א') שמסביר . וכך הריטב"א (מועד קטן, ג' א') שמסביר שההיתר לסתום נקעים הוא משום שזו רק הגנה על העץ מאור השמש ואין בכך כלל שם "עבודה" ואילו הקשקוש הנאסר הוא קשקוש שפועל בצמח ומשביח אותו וממילא הוא מלאכה האסורה בשביעית. כך גם דברי הרשב"א (עבודה זרה, נ ב) ותוספות הרא"ש (שם) - מלאכות שאין בהן פיטום האילן מותרות משום שהן לא מלאכות. המאירי (מועד קטן, ג' א' 'אבל עודרין') משלב בין שתי ההגדרות, וההיתר שלו הוא למלאכות שאינן חשובות והן יומיומיות ורק במקום פסידא.

בהסתכלות על האחרונים אפשר להוסיף לסיעה זו גם את הקרן אורה (מועד קטן, ג' א') שלשיטתו פעולות אוקמי הן כלל לא עבודות.

הגרי"ש אלישיב מסביר את סברת סיעת הריטב"א שהיתר המלאכה הוא משום שאין מלאכה בקיום האילן - אם ההיתר הוא רק משום פסידא איך אפשר להתיר בנימוק של פסידא מלאכה שחכמים לומדים מסמיכה על פסוקים?

צמצומים של היתר אוקמי[עריכה | עריכת קוד מקור]

עבודה באילן[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהמשך להגדרת המלאכות שראינו בבבבלי (מועד קטן, ג' א') "עבודה שבשדה ושבכרם", היו שצמצמו את היתר אוקמי רק למלאכות שהן בקרקע, בעוד המלאכות שבאילן נאסרות גם כאשר הן לאוקמי. פאת השולחן (שביעית, כ' ב') מסביר שהיתר אוקמי הוא רק במלאכות שהן בקרקע (תחת הגפנים ולא בשורשי הגפנים) והמחלוקת בנושא מובאת על ידי הרב קוק (שבת הארץ, א', ה') ו(שם, קוטרס אחרון, י').

כשאין פסידא[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש לשאול האם היתר אוקמי הוא בכל מקרה בו האילנות יכולים להיפגע או רק במקום הפסד גדול, נראה שיש קשר בין ההכרעה ביסוד אוקמי - האם ההיתר הוא משום שאין בכך מלאכה או משום שיש היתר במקום הפסד, אם ההיתר הוא רק במקום הפסד אולי כאשר אין הפסד לא יהיה היתר לבצע מלאכות גם לא לשם אוקמי. מלשון הרמב"ם (שמיטה ויובל, א' י') נשמע שההיתר הוא דווקא משום שאחרת כל האילנות יפסדו וכל העץ בארץ ייפגע, אך החזון איש (שביעית, י"ז כ') מתיר אוקמי גם כאשר אין הפסד.

פעולה שנראית כעבודה[עריכה | עריכת קוד מקור]

החזון איש (שביעית, י"ז, י"ט ד"ה מדרבנן וקרא אסמכתא), מסביר שגם במלאכות אוקמי גזרו חכמים לאסור כאשר זה נראה כעבודה. הרב קנייבסקי (דרך אמונה, ביאור הלכה, שביעית, א' ה' "ולא יאבק") מביא את דברי החזון איש ותמה - איך נוכל להגדיר מה נראה כעבודה ומה לא?

פעולה שיש בה אוקמי ואברויי גם יחד[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב קנייבסקי (שם) מסביר שליסוד אוקמי כגורם מתיר של הפסד או כפעולות שלא נאסרו משום שהן אינן מלאכות כלל יש נ"מ במצב שבו יש גם אוקמי וגם אברויי באותה הפעולה. אם היסוד הוא הפסד - יש בכך הפסד ומותר, אך אם היסוד הוא שהפעולה לאוקמי לא נאסרה - הרי בפעולה משולבת יש גם מלאכה שכן נאסרה והיא המלאכה להשחת האילן ויהיה אסור.

היתר אוקמי במלאכות דאורייתא[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש לשאול האם ההיתר לבצע פעולות לקיום האילן תקף רק למלאכות שנאסרו מדרבנן או גם למלאכות שנאסרו מדאורייתא. שאלה זו היא המשך של השאלה מה יסוד דין אוקמי - האם ההיתר הוא משום שפעולות לקיום וריפוי האילן אינן מלאכות או שיש בהן איסור מלאכה אבל הוא הותר משום הפסד. אם השיח נוגע להפסד, הרי שיהיה קשה יותר להתיר משום הפסד מלאכות דאורייתא, משא"כ אם אין בפעולות לשם ריפוי דין מלאכה כלל. הבבלי (בבא בתרא, פ' ב') עוסק בזמירה (שנחשבת מלאכה דאורייתא) בשביעית, ומסביר איך נכון לזמור כאשר המטרה היא לקצוץ עצים לשם שימוש בענפים. מתוך דברי הראשונים הרשב"ם (שם) והריטב"א (שם) עולה כי אם ברור שהזמירה היא לשם קיום האילן (משא"כ במקרה דנן) מותר לזמור, על אף שהזמירה היא מלאכה מדאורייתא. מדברי הרמב"ם (שביעית, א' י') עולה כי ההיתר הוא דווקא במלאכות דרבנן, משום שהוא מתבסס על כך שחכמים לא גזרו כאשר יש הפסד.

האחרונים בסוגית אוקמי מדאורייתא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב קוק (שבת הארץ, א' ה', ט"ו, כ'), (שבת הארץ, קונטרס אחרון, י"א), הולך בשיטת הרמב"ם ומתיר אוקמי רק במלאכות דרבנן (ולכן זמירה לשם אוקמי צריכה להיעשות בשינוי כי אחרת היא מדאורייתא)[3]. מולו אפשר לראות את הרב טוקצ'ינסקי (ספר השמיטה, ד' 1 ב') שמתיר אוקמי גם במלאכות דאורייתא וכן דעת הגרש"ז (מעדני ארץ קובץ הערות, ח' ח') והמהרי"ט (ב', יורה דעה, נ"ב)


אוקמי פירא - היתר אוקמי בפירות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בימינו, היתר אוקמי באילנות הוא הנושא המרכזי בבירור ההלכה לאנשים פרטיים בגינות וחצרות, אך בפסיקה לתעשייה ולחקלאים הגדולים השאלה החשובה היא האם אפשר לעשות פעולות לשם קיום הפירות. התשובה הראשונית חיובית - מה ההבדל בין עשיית מלאכה לשם הפירות ועשיית מלאכות לשם האילן? אם פעולות לקיום האילן לא נחשבות מלאכה מה היסוד להניח שפעולות לקיום הפירות תחשבנה מלאכה? אם פעולות לקיום האילן מותרות משום פסידא מה היסוד להניח שפעולות לקיום הפירות לא תותרנה משום פסידא? השאלה האם מותר לעמול לשם קיום פירות השביעית תתקשר לשאלות במהות השביעית - האם מטרת השביעית היא השמיטה ממלאכה או אכילת הפירות? האם הפירות הם בעיקר מופקעים מבעליהם המקוריים או בעיקר מיועדים לאכילת העניים?[4] במשנה, בתלמוד ובדברי הראשונים אין כמעט התיחסות לסוגיה זו, אלא רק ראיות אפשריות לדעות השונות במחלוקת. הבבלי (עבודה זרה, נ' ב') מתאר ש"פטומי פירא" אסור - אסור לשפר ולהרוויח את הפירות, הגמרא יכולה להיות מובנת בשתי דרכים - האיסור הוא משום שמדובר בפיטום, אבל קיום הפרי מותר וכך הבין הרב טוקצ'ינסקי (ספר השמיטה, עמ' כג), אך אפשר גם להבין שהיסוד האוסר את פיטום הפירות הוא העובדה שמדובר בפירות ולא בעץ עצמו. הרמב"ם (שמיטה ויובל, א' י') מתאר עיסוק בעץ - חשש שמא ימותו העצים.

דעות האחרונים בשאלת היתר קיום הפירות[עריכה | עריכת קוד מקור]

אוקמי פירי אסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב קוק (שבת הארץ א' ה') מתאר את הפסידא כדין סובייקטיבי - יש היתר לדאגה לפירות רק אם הפועל הוא בעל הפירות, וכך (שם ט"ו) הוא אוסר לעשות מלאכה למען פירות השביעית אלא רק למען פירות השנים השישית והשמינית בנוסף הרב קוק (שם, קונטרס אחרון, י') מחלק בין תולעים שגורמות נזק לפירות ותולעים שגורמות נזק לעץ (שרק בהן אפשר לפגוע). הרב קוק מדגיש את מעמד פירות השביעית כפירות הפקר ואת העבודה בהם כפגיעה בהפקר הפירות.

אוקמי פירי מותר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב טוקצ'ינסקי (ספר השמיטה ד' ב', והערה 5,6) מסביר שההיתר לקיום האילן הוא היתר גם לקיום הפירות, ובשיטה הזו הלך גם החזון איש (כ"א י"ד) שהתיר את המלאכות לקיום הפירות ומדייק ברמב"ם שאם הוא התיר הוא כלל הנראה התיר קיום פירות כי היתר קיום העצים לא צריך לימוד - היאך אפשר שכל עצי הארץ ימותו, הרי נטיעת עצים חדשים תדרוש ספירה מחודשת של שנות הערלה ובמשך מספר שנים לא יהיה שום פרי לארץ. הרב ניסים קרליץ (חוט השני, שמיטה ויובל א' ה') מתיר לקים את הפירות בשביעית משום שהפירות הם מימוש האילן, וכל היתר לדאוג לאילן מתבסס על היתר לדאוג להוצאת הפירות. המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון, ה', רנ"ט) מתיר את המלאכות לשם קיום הפירות משום שהפירות מיועדים לאכילת כלל ישראל ומותר לדאוג להם לשם עם ישראל. הרב שאול ישראלי (חוות בנימין, ג' צ"ח) מדגיש שאפשר לעשות את המלאכות רק על פירות שכבר יצאו ולא על פירות שעוד לא קיימים. הוא מתיר עבודות שקשורות לאוקמי פירא שנעשות על ידי שלוחי בית דין כאשר ברור לכל שהפירות הם הפקר (כי החשש והסיבה לאסור עבודה בפירות היא העובדה שהפירות הם הפקר ועל ידי העבודה האדם מציב בעלות, אם כן יש חובה בשינוי בעשיית המלאכה מהעשייה בשאר השנים, אבל המלאכה לא נאסרת מצד עצמה אלא רק כשהבעלים דואג לפירות כבכל שנה, משא"כ כשהפירות הפקר והפועל הוא שליח ב"ד).


ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ^ למשל בסוגיה בבבלי (מועד קטן ג' א') לפיה במקום הפסד התירו רבנן לעבוד בחול המועד.
  2. ^ מקובל לראות את פירוש רש"י הנדפס על מסכת מועד קטן כפירוש שנכתב על ידי אדם אחר, הסוגיה שלנו היא אחת ההוכחות לכך שאין מדובר בדעת רשי.
  3. ^ יש לציין שלשיטת הרב קוק המובאת במשפט כהן ס"ז הזמירה בימינו שונה מהזמירה המקורית ונאסרה רק מדרבנן.
  4. ^ הרמב"ן (השגות לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין) מסביר שיש מצוות עשה באכילת פירות השביעית וכך הבינו הרשב"ץ (זוהר הרקיע, מצווה ל"ו) והרב זווין (לאור ההלכה עמוד ק).