הבדלים בין גרסאות בדף "אבידה מדעת"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 1: שורה 1:
אדם שמתייחס לממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או אפילו שמאבדו בידיים, מה דין הממון.
אדם שמתנהג בממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או שמאבדו בידיים, מה דין הממון.


==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא==
==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא==
שורה 5: שורה 5:
חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת':  
חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת':  


א. (בבא מציעא כא א) לגבי דברי אביי שאמר שייאוש שלא מדעת הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה שפירות מפוזרים הרי אלו שלו, ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי ייאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא.
א. ב''גמרא'' (בבא מציעא כא א) לגבי דברי אביי שאמר ש[[יאוש שלא מדעת]] לא הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה ש[[פירות מפוזרים הרי אלו שלו]], ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי יאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא.


ב. (בבא מציעא כג ב) ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה. ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת.
ב. ב''גמרא'' (בבא מציעא כג ב) מביאה ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה. ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת.


ג. (בבא מציעא כה ב) משנה - מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז.
ג. ב''גמרא'' (בבא מציעא כה ב), אומרת המשנה [[מצא כלי באשפה]] מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז.


ד. (בבא מציעא לא א) משנה איזוהי אבידה מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי באבידת קרקע, דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז.
ד. ב''גמרא'' (בבא מציעא לא א) על משנה [[איזוהי אבידה]] מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי ב[[אבידת קרקע]], דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרוג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז.


ה. (בבא בתרא פז ב) משנה מחלוקת ת"ק ור' יהודה, באדם ששלח את בנו לחנווני ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש.
ה. ב''גמרא'' (בבא בתרא פז ב) על המשנה לגבי [[אדם ששלח את בנו לחנווני]] ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש.


לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה. כן הוא במכנשתא דבי דרי, בכדי יין ושמן פתוחות, בכלי טמון באשפה העשויה ליפנות, בפרה הרועה בין הכרמים והתרו בבעליה שלא תעשה כן, ובצלוחית ששלח האב ביד קטן.
לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה.  


==דין הממון==
==דין הממון==


בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים פתוחים] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.
בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.


רש"י [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.
''רש"י'' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.


אבל הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (רסא ד).
אבל הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (רסא ד).

גרסה מ־12:44, 27 בנובמבר 2015

אדם שמתנהג בממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או שמאבדו בידיים, מה דין הממון.

הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא

חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת':

א. בגמרא (בבא מציעא כא א) לגבי דברי אביי שאמר שיאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה שפירות מפוזרים הרי אלו שלו, ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי יאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא.

ב. בגמרא (בבא מציעא כג ב) מביאה ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה. ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת.

ג. בגמרא (בבא מציעא כה ב), אומרת המשנה מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז.

ד. בגמרא (בבא מציעא לא א) על משנה איזוהי אבידה מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי באבידת קרקע, דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרוג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז.

ה. בגמרא (בבא בתרא פז ב) על המשנה לגבי אדם ששלח את בנו לחנווני ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש.

לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה.

דין הממון

בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.

רש"י (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת) כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.

אבל הרמב"ם (אבדה ומציאה יא יא) כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (רסא ד).

והקשה הב"ח (א) על דברי הטור, שהרי בסימן רעג כתב שכדי להפקיר נכסיו צריך לומר בפה, וא"כ היאך כתב כאן דאבידה מדעת הוי הפקר, ולכן מסיק הב"ח דהעיקר כהרמב"ם דאינו הפקר. אבל הש"ך (ג) כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו.

ובט"ז גם כן הביא ראיה לדברי הטור ממכנשתא דבי דרי, אבל כתב שבהגמ' בבבא בתרא גבי קטן ששבר הצלוחית, מוכח כהרמב"ם, שהרי על מה שאיבד הקטן את האיסר אין הגמ' שואלת אמאי חייב החנווני, וביאר הרשב"ם משום דאביו לא שלח אלא להודיעו, וא"נ דאבידה מדעת הוי הפקר, הרי גם הפונדיון שהוליך הקטן לחנווני הוי הפקר, ולמה ישלם על האיסר. אלא ודאי שאינו הפקר, רק שלא חשש האב לשמור על ממונו, ומ"מ יש לחייב את החנווני. וסיים הט"ז דמ"מ אין בידו להכריע במחלוקת זו.

גם בקצות החושן (א) כתב ראיה זו שהביא הט"ז להוכיח כדברי הרמב"ם, וכתב דאם נרצה לומר כהש"ך שבכל המקומות בש"ס כוונת הביטוי אבידה מדעת אחת היא, אז אדרבה יש לומר כהרמב"ם שאינו הפקר, וכן יש לפרש בכל המקומות הנ"ל. רק במכנשתא דבי דרי שם מפורש דהרי אלו שלו, יש לומר דהתם אליבא דאביי איירינן, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וא, לאחר שנתייאש לבסוף אינו זוכה לפי שבאיסורא אתא לידיה. לכך תירצה הגמ' דבמשכנתא דבי דרי עסקינן, דאבדה מדעת היא, כלומר דליכא באיסורא אתא לידיה כלל [לפי שאין בה חיוב השבה או שלא הוי שומר אבידה], ולכן קונה בייאוש אחר כך.

ובספר נתיבות המשפט (א) כתב דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הכל תליא בייאוש הבעלים, דבאמת אבידה מדעת שם אבידה עליה, ואם יש בה ייאוש יוכל המוצא לזכות. ולכך באשפה העשויה ליפנות ודאי יש ייאוש, דכיון שאין המוצא צריך להכריז ודאי מייאש בעל האבידה, וכן הדין במכנשתא דבי דרי. לעומת זאת במשליך כיסו לרה"ר ס"ל לרמב"ם דליכא ייאוש כיון שיש בו סימן, ומי שימצאנו לא יידע דמדעת השליכו שם, וכן בפונדיון ביד קטן, אין האב מתייאש, שהרי יש לקטן שמירה כלדהו, רק שנקרא אבידה מדעת לענין שאין צריך המוצא צריך לשומרו יותר משמירת הבעלים, ולכן מה שהחזיר החנווני את הצלוחית ליד הקטן, אין לחייבו על זה. עוד כתב בעל נתה"ת דאפשר שגם לרמב"ם אמנם לכתחילה אינו רשאי ליטלה, אבל אם נטלה זכה בה, דומיא דמה שכתב לגבי ספק הינוח שלכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו.

ובביאור הגר"א כתב בטעם הרמב"ם והשו"ע שהתורה לא פטרתו באבידה מדעת אלא רק מאיסור לא תוכל להתעלם, וכפי הפסוק שהביא הרמב"ם 'אשר תאבד' פרט למאבד מדעתו, דסיפא דקרא 'לא תוכל להתעלם', אבל גזל עדיין יש בו, וכמו שמוכח מעובדא דאיסר ושמן בבבא בתרא. והנראה בכוונתו כעין מה שכתב בעל נתיבות המשפט, דאבידה מדעת כל דיני אבידה יש לה, מלבד חובת ההשבה, ולכן אסור לו ליטול לעצמו, אך אם נמצא שהיה פה גם ייאוש, יכול לזכות בה. ועל פי שיטת הרמב"ם לגבי לימוד הייאוש משמלה שכתב דהכל תליא בחפץ אם יש בו סימן או לא, ועפי"ז קובעים אם יש ייאוש, גם באבידה מדעת הדין כן, דבל מקום שאין בו סימן כגון מכנשתא דבי דרי, וחביות פתוחות [ופלא על הפוסקים שלא הזכירו גמרא זו, שהיא גם ראיה לכאורה נגד הרמב"ם] הדין הוא שהרי אלו שלו. ואילו בכלי באשפה [דשם איירי ביש בו סימן, ושפיר יש לפרש שם בגמ' שאינו רשאי ליטלה, וקצת תימה על הש"ך והנתיבות שכתבו כדבר פשוט שהתם הרי אלו שלו, ואינו מוכרח], וכן פרה רועה בין הכרמים, ובמשליך כיסו לרה"ר, וצלוחית ביד קטן, בכל אלו יש בהם סימן, ולכן ליכא ייאוש, וממילא אף שאינו חייב ליטפל בה, מ"מ עדיין ממון הבעלים הוא ואינו רשאי ליטלה וחייב על נזקיה.