טיוטה:כוונה בתקיעת שופר

רבא אומר שהתוקע לשיר יצא. הגמרא מבינה שהחידוש בדבריו הוא שלמרות שמתעסק הוא לגבי המצווה, שהרי אין כוונתו לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר, אלא כדי לשיר, אעפ"כ יוצא. מזה מסיקה הגמרא שרבא נוקט באופן כללי לגבי מצוות, שאין צריך להם כוונה בעשייה, אלא כל שאדם עושה מעשה של מצווה בזמן שהוא מחוייב בו, יוצא ידי חובה. למשל, שהגביה לולב על מנת להעבירו ממקום למקום והיה זה בחג הסוכות, שיצא ידי חובה. או שקרא בתורה והגיע לפרשת שמע ישראל, והיה זה זמן קריאת שמע וכן כל כיו"ב.

הגמרא מביאה מהמשנה שאם עבר אחורי בית כנסת ושמע קול שופר וכיוון ליבו יצא, אך לפי רבא תתפרש המשנה לא שכיוון לבו לצאת ידי חובת מצוות שופר, אלא שכיון לשמוע שזהו באמת קול שופר ולא קול חמור. כלומר, גם לפי רבא צריך שבאמת ידע שהוא עושה מעשה של מצוה, אף שלא מכוון לצאת. לכן אם שומע קול וסבור שזהו קול חמור בעלמא, לא יצא ידי חובה, אף אם אחר כך נתברר לו שהיה זה קול שופר. על זה הדרך ניתן לומר, שאם הגביה חפץ וחשב שהוא מקל, ונתברר לו שהיה זה לולב, לא יצא ידי חובה. כלומר, הגם שמצוות אינן צריכות כוונה, צריך הוא על כל פנים לדעת שדבר זה הוא חפצא של מצווה. ומסתבר שאם לא ידע כלל שיש כזו מצווה, גם בזה לא יצא ידי חובה. למשל אם ידע שזהו קול שופר, אך לא ידע שיש כזו מצווה לתקוע בשופר, או לחילופין לא ידע שזהו זמן חיוב, לא יצא. ומה שהתכוון רבא שמצוות אינן צריכות כוונה, היינו שעשה כן אחר שידע שיש כזו מצווה ושזהו זמן החיוב, אלא שלא כיוון בעשייתו לשם מצווה אלא בסתם, או לכוונה אחרת, שיצא ידי חובה.

עוד אומרת הגמרא שהוא הדין שהעושה את המצווה על מנת להוציא אדם אחר ידי חובה, שצריך הוא לכוון לשם מצווה. למשל התוקע בשופר, אם תקע לשיר, גם בזה רבא יאמר שהשומע ממנו יצא ידי חובה. כלומר, אין חילוק בין העושה מצווה בעצמו, לבין העושה מצווה על ידי מישהו אחר. כמובן שזה ייתכן רק במצווה שאינה בגופו, כלומר במצוות שמהותן היא שמיעה, כגון שמיעת קול שופר, או ברכת הקידוש וכד'. על כל פנים רבא לשיטתיה שמצוות אינן צריכות כוונה הוא סובר כן גם כאשר אדם אחר עושה את המצווה (שהיה מקום לחלק ולומר שאדם אחר שעושה את המצווה צריך על כל פנים לכוון למצווה, אף שהשומע אינו מכוון).