הליכה בשבת לצורך דבר האסור

מקורות
משנה:	שבת כג ג-ד
בבלי:	שבת קנ א-קנא א
רמב"ם:	שבת כד א-ג
שולחן ערוך:	אורח חיים שו א-ג

האופן האסור והאופן המותר ללכת בשבת, לצורך עשיית חפציו במוצאי שבת.

ממצוא חפצך

נאמר בפסוק (ישעיהו נח יג) "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", ולמדו מזה חז"ל שלא יתעסק אדם בצרכיו בשבת.

איסור החשכה על התחום

אחד הדברים שנאסרו מטעם זה, הוא ההליכה בשבת לצורך עשיית דבר במוצאי שבת. אמנם אם זהו דבר שמותר לעשותו גם בשבת, מותר אף ללכת לצורכו בשבת.
ומבואר כל זה במשנה (שבת כג ב) שאומרת שאסור להחשיך על התחום [ללכת בשבת לקראת השקיעה כדי לצאת מיד במוצאי שבת] על מנת לשכור פועלים או להביא פירות מחוץ לתחום. אבל אם מחשיך על התחום כדי לשמור על הפירות, זה מותר, כיון שהשמירה מותרת אף בשבת.
עוד מבואר במשנה שם, שאם החשיך באופן המותר, כלומר על מנת לשמור וכד', מותר לו אף להביא במוצאי שבת את הפירות מחוץ לתחום, מפני שההליכה היתה בהיתר. יוצא אם כן שכל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור להחשיך עליו, כלשון רש"י שם (ד"ה אין מחשיכין).

איסור כעין זה שנוי גם בברייתא המובאת בגמרא (עירובין לח ב) שלא לטייל על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד. וביאר רש"י שם (לט א ד"ה מוכחא) שטעם האיסור הוא משום 'ממצוא חפצך', כלומר שאין לאדם להתעסק בעסקיו בשבת, אפילו אינו עושה שום מלאכה.

איסור הליכה לצורך בדיקת נכסיו

עוד מובא שם בברייתא בגמרא (עירובין לח ב) שאין לאדם לילך לסוף שדהו לראות מה היא צריכה, כלומר שאסור ללכת בשבת לראות את נכסיו ולעיין בהם מה הם צריכים למחר, אפילו שאינו עושה בזה שום מלאכה.

כל זה הביא הרמב"ם להלכה (שבת כד ב-ג) ופירט שני דברים אלו, לעיין בנכסיו ולהחשיך על התחום לצורך דבר האסור. וכן פסקו הטור (אורח חיים שו) והשלחן ערוך (שו א).

ההיתר כשלא מוכחא מילתא

בגמרא (עירובין לט א) כתוב שהאיסור הוא דווקא בדבר שמוכחא מילתא מתוך מעשיו שלצורך דבר האסור הוא עושה. אבל אם יש לתלות את ההליכה שלו בדבר המותר, שרי.
וכן העתיק המגן אברהם להלכה (א) והמשנה ברורה (א). ובספר חיי אדם (ס ב) כתב שדברי הגמרא להתיר במקום שאינו מינכרא מילתא, זהו דווקא לגבי איסור ההחשכה על התחום, אבל לעיין בנכסיו, אסור אפילו שאינו מינכרא מילתא. וחלק בזה על המג"א, והאריך לבאר דבריו גם בנשמת אדם שם.