תליית וילון ותמונה בשבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: שבת קלח א, עירובין מד א
ירושלמי:
רמב"ם: שבת כב כט, לב
שלחן ערוך: אורח חיים שטו א

באילו אופנים מותר ובאילו אסור לתלות וילון בשבת או לפרקו ממקומו, והאם מותר לתלות ולהוריד תמונה בשבת.

מקורות חז"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (שבת קלח א, עירובין קב א) מביאה דברי רב משום רבי חייא, שוילון מותר לנטותו ומותר לפרקו בשבת. ופירש רש"י (שבת קלח א ד"ה וילון) שוילון הוא מסך שכנגד הפתח, ובעירובין שם כתב (ד"ה וילון) שמטרתו לצניעות. ובטעם ההיתר כתב רש"י בשבת שם (ד"ה מותר) לפי שאין אוהל אלא העשוי לגג, אמנם בעירובין שם (ד"ה מותר) כתב טעם אחר, שכיון שאינו קבוע שם אלא דרכו לינתן ולהסתלק משם כדלת, לאו אוהל הוא.

מדברי רב משום רבי חייא (שבת קלח א, קב א) מבואר שיש היתר לתלות וילון בשבת. אלא שדנו הפוסקים בטעם הדבר, וממילא בתנאי ההיתר.

ביאור דברי רש"י[עריכה | עריכת קוד מקור]

דברי רש"י שהובאו לעיל נראים כסותרים, לפי שבעירובין שם כתב שטעם ההיתר הוא מפני שהוא וילון שאינו של קבע, ומשמע שאילו היה של קבע אסור, ואילו בשבת שם כתב שהטעם הוא מפני שאין לו גג, וכן כתב הריטב"א (קלח א ד"ה וילון), מבואר שכל שאין לו גג לא חשיב אוהל כלל, ומשמע דגם בשל קבע מותר. וכן למד הגר"א בביאורו (שטו ו) שדברי רש"י סותרים.
ובתרומת הדשן (סח) רואה את דברי רש"י בעירובין כעיקר שאם הוא וילון קבוע אסור, אך דייק בדבריו שזהו דווקא בוילון שנתון בפתח ועשוי כעין דלת (וכדמשמע מרש"י שם), אבל וילון שאינו כדלת, אלא כגון פרוכת של ארון הקודש מותר אף בקבוע. וכן סובר התרה"ד עצמו להלכה, אלא שלא רצה להתיר למעשה מפני המנהג.
ובבית יוסף (אורח חיים שטו ד"ה ומדברי רש"י) השיג עליו וכתב שאם היה רש"י סובר לאסור בקבוע היה לו לומר כן גם בגמרא בשבת, אלא ודאי ס"ל להתיר אף בקבוע. ומה שמשמע בעירובין שוילון של קבע אסור, כוונתו שאם קבעו מלעלה ומלמטה ומן הצדדים שאין מסיתים אותו לצידו, אסור משום בנין. אבל אם רק תלאו למעלה והוא נע ונד ברוח מצויה ואינו מעכב ההולכים דרכו, מותר משום דהוי כדלת, ואפילו אם נתנו שם לקביעות.
ובשפת אמת (קלח א ד"ה שם בגמרא) הוסיף גם מדברי רש"י לעיל (קכה ב ד"ה שאין) שבבנין קבע אסור להוסיף מן הצד, וכפי שפירשו הר"ן שם והריטב"א, דבנין קבע מן הצד אסור כגג באהל עראי.
גם במאירי (שבת קלח א ד"ה וילון) כתב שוילונות שיש בהם לולאות וטבעות קשורות בחבל לפני המיטה, אהל קבוע הוא ואסור.

אבל בספר שבת של מי (שבת קלח א ד"ה אמר רב) כתב שדעת כל הפוסקים שאין איסור אוהל בדפנות, שהרי אף ר"ת לא חלק על רש"י אלא במחיצה המתרת.
גם מסתימת הרמב"ם (שבת כב כט) משמע שכל מחיצה מן הצד מותרת, ולא חילק בזה בין וילון של קבע לשאינו של קבע.

שיטת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ובשלחן ערוך (אורח חיים שטו א) כשכתב האיסור באהל עראי, כתב רק ההיתר, ולא הזכיר את האיסור בשל קבע. אמנם אין זו ראיה שחזר בו ממה שכתב בב"י, כיון שהוא איירי באהל עראי וזה באמת מותר במחיצה, ולא חש להזכיר האיסור בקבע לפי שזהו בונה ממש ולא איירי ביה.
ונראה שכן סובר המגן אברהם (א) שכתב שאסור להוסיף באהל קבע אפילו מן הצד, אמנם הוא כתב מקורו מהר"ן הנזכר, שדייק כן מרש"י בדף קכה:, ולפי"ז אפשר שדווקא במוסיף על אהל קבע אסור, אבל מחיצה לבדה שרי. אמנם במחצית השקל (א) תיקן דברי המג"א וכתב שמקורו ברש"י עצמו בדף קלח., ולפי"ז כל וילון של קבע אסור.
הרמ"א (א) כתב להתיר לתלות וילון לפני הפתח אף אם הוא קבוע, וכן פרוכת שלפני ארון הקודש, וגם הוא לא הזכיר מן האיסור. אמנם גם מזה אין להביא ראיה להיתר בקבוע נגד דברי הב"י, לפי שהרמ"א איירי בוילון שלפני הפתח, והיינו שעשוי כעין דלת. אמנם בבאור הגר"א (ו) כתב שס"ל כרש"י בשבת שבמחיצה אין איסור כלל אלא בגג, ודלא כרש"י בעירובין הנ"ל. ומשמע בדבריו שסובר שדברי רש"י בעירובין אינם להלכה, ודלא כהב"י.
המשנה ברורה (ו) כתב כדברי הבית יוסף שאם הוא קבוע למעלה ולמטה ובצדדים בענין שאינו יכול לזוז ממקומו, אסור לפי שבנין קבע הוא.

ובספר חזון איש (אורח חיים נב יג) תמה על הב"י במה שהתיר לתלותו על אף שהוא רק מלמעלה, שכיון שיש כאן חיבור קבוע לבנין הרי הוא כמחבר את הדלת על צירה, שאף שהוא נע ונד חשוב בנין קבע, ולכן כתב שאסור מן התורה לתלות וילון של קבע אפילו מלמעלה בלבד. אבל הרב מנוחת אהבה (ג כג {50}) ביאר את שיטת הב"י והרמ"א שכל שתשמיש החלק הנוסף על הבנין הוא בדרך עראי שנע ונד ואינו מעכב ההולכים, אין חסרון בכך שהחיבור הוא קבוע, וכן כתב בפסקי תשובות בשם שאר האחרונים [דרוש מקור].

פריסת פרוכת על ידי שנים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרמב"ם (שבת כב לב) שהנוטה פרוכת בשבת, צריך להיזהר שלא יעשה אוהל בשעה שנוטה, ולכן אם היא פרוכת גדולה יתלו אותה שנים ולא אחד. וכן העתיק להלכה מרן השלחן ערוך (שטו יב).
דבריהם הם על פי הגמרא (שבת קלח א) שהביא אביי ברייתא שאין לעשות גוד בשבת, והעושה כן פטור אבל אסור. וכתב הר"ן (נו ב ד"ה גוד) שהרמב"ם מפרש 'גוד' שהוא פרוכת. ובהמשך מביאה הגמרא ברייתא שגוד מותר לנטותה בשבת, ומבאר רב שבשני בני אדם מותר, אבל באדם אחד אסור. וסובר הרמב"ם שטעם האיסור באדם אחד הוא שמא יעשה אוהל בשעה שנוטה, כלומר שיתקפל לרחבו טפח.

כתב המגן אברהם (יט) שנראה לו שמטעם זה נמנעים לתלות את הפרוכת בשבת. אבל בפרי מגדים (יט) השיגו וכתב שפרוכת שלפני ארון הקודש אין שם מחיצה עליה כלל, וליכא חשש לעשיית אוהל לפי שאין אוהל בלא מחיצות. אבל במשנה ברורה (מה) הביא דברי המג"א.

הקשה בשער הציון (נג) והרי אינו מכוון לעשות אוהל, ואמאי אסור, ודוחק לומר שהוא פסיק רישא. ועוד כתב שם, שאף אם נאמר שרב לשיטתו אזיל דדבר שאינו מתכוון אסור, מ"מ קשה אמאי פסקוהו הרמב"ם והשו"ע להלכה.

וילון לנוי ותמונה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המגן אברהם (ג) שפשוט שמותר לתלות סדינים המצויירים לנוי אפילו קבועים, כיון שאינם עשויים למחיצה. והוא מוסכם באחרונים ומובא להלכה במשנה ברורה (ז). וספר שמירת שבת כהלכתה (כד לא) כתב שלחזו"א הנ"ל אסור גם בזה, וכן הוא בפסקי תשובות (שטו ג), ואינו מובן, שהרי טעמו של המג"א משום דלא הוי מחיצה כלל.