שכירות שלוש שנים

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
שולחן ערוך:שולחן ערוך חושן משפט שלג ג

סוגיה זו עוסקת בנושא של שכירות לזמן ארוך, וזאת לאור האיסור להימכר לעבדות.

האיסור להימכר לעבדות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב בתורה (ויקרא כ"ה,נ"ה) כי בנ"י הינם עבדיו של הקב"ה. לאור הפסוקים האלו הגמרא (קידושין כב:) דורשת כי יש איסור להימכר לעבדות - "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", ובכך מסבירה את הרציעה של עבד שהחליט כי הוא אוהב את אדונו אשתו וילדיו, ולכן הוא לא יצא לחופשי.

התוס' (ב"ב יג. ד"ה כופין) לומדים מכך שיש איסור להימכר לעבד עברי. איסור זה נפסק ברמב"ם (עבדים א' א') ובסמ"ג (עשין פ"ג).

הגמרא (ב"ק קטז:) מביאה דרשה בשם רב שלומד משם שפועל יכול לחזור בו באמצע היום, וזאת על אף שפועל אינו עבד עברי ממש.

יוצא כי יש איסור להימכר לעבדות, ולאיסור זה יש השלכות על דיני שכירות פועלים. בסוגיה זו נבחן השלכה אחת של איסור זה.

מעט פסוקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתורה (דברים ט"ו) אנו מצווים על הענקה לעבד עברי המשתחרר. בפסוק י"ח יש נימוק לכך - "כי משנה שכר שכיר". נראה כי הנימוק הוא שהעבד עשה עבודה כפולה, וע"כ יש להעניק לו שכר (אם כי בהמשך מבואר טעם נוסף - "וברכך ה' אלוקיך", ויעויין בב"מ לא: שם מבואר כי התנאי אינו מעקב את הענקה)

  • רש"י (שם) מבאר כי העבודה הכפולה של העבד היא בכך שרבו מוסר לו שפחה כנענית, שילדיה יהיו עבדים לאדון. דרשה זו מופיעה הספרי (סימן קכג), בבבלי (קידושין טו.) ובירושלמי (קידושין פ"א ה"ב).
  • ראב"ע מבאר כי העבודה הכפולה היא בזמן - שכיר רגיל עובד שלוש שנים, כפי שהוא מוכיח מישעיה, והעבד עבד שש שנים, שזהו זמן כפול. בדבריו הוא כותב במפורש כי יש איסור להישכר ליותר משלוש שנים, ונראה מדבריו כי האיסור הוא הן על המשכיר והן על השוכר.

יוצא כי האיסור להישכר ליותר משלוש שנים תלוי במחלוקת רש"י וראב"ע בפירוש הפסוקים בדברים.

הלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג, תשובה עב) נשאל על מלמד שהתחייב ללמד מישהו עד הפסח, ורצה לחזור בו. השואל רצה להגיד כי המלמד רשאי לחזור בו בגלל שההתחייבות לא הייתה תקפה - למלמד היה אסור להתחייב ללמד זמן מסויים בלי יכולת חזרה, שהרי בכך הוא עובר על "כי לי בני ישראל עבדים". המהר"ם בתשובה חולק על השואל, ומסביר כי פועל עובר על הלאו של עבדי הם ולא עבדים לעבדים כאשר הוא נשכר ליותר משלוש שנים, ופסק כראב"ע (אם כי הוא מביא גם את פירושו של רש"י). ק"ק על פסקו, שהרי יוצא שהוא מפרש אחרת מהמקורות שהובאו לעיל בדעת רש"י, ומבאר החלקת בנימין (סימן של"ג ס"ק ע"ז) כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

בעקבות דבריו של המהר"ם פסק תלמידו המרדכי (הגהות מרדכי, ב"מ תנט-תס) כי אסור לאדם להישכר ליותר משלוש שנים, והובאו דבריו בב"י (חו"מ של"ד) וכן פסק הרמ"א (חו"מ של"ג ג') והלבוש (עיר שושן של"ג ג'), וכתב הכנה"ג (הגהות ב"י סימן של"ד ס"ק י"ט) כי לאור סתימת דברי הב"י הוא סובר כי זוהי הלכה מוסכמת, ואין חולק עליה.

קצת קשה על הלכה זו ממשנה מפורשת (ב"מ פרק ט' משנה י"א) שם מדובר בפירוש על שכיר שבוע - שכיר שנשכר לשבע שנים. ולא ראיתי מי שהשגיח בכך, וצ"ע.

המהר"ם בסוף תשובתו כותב כי לתוס' יש הסבר אחר להבדל בין עבד לפועל, והסבר כזה אכן נמצא בתוס' שהודפסו על הש"ס (ב"מ י. ד"ה כי), ושם הם מבארים כי ההבדל בין עבד לפועל הוא שפועל יכול לחזור בו באמצע היום ואינו צריך שטר שחרור, בניגוד לעבד. דבריו מובנים לפי דברי הרמב"ן (קידושין טז.) שביאר כי בעבד יש שני קניינים - קניין איסורי וקניין ממוני, והקניין האיסורי פוקע רק באמצעות גט. לפי זה, לדעת התוס' יש קניין ממוני בפועל, אבל כל עוד אין קניין איסורי אין לאו של עבדי הם ולא עבדים לעבדים, ולפיכך מותר יהיה לשכיר להישכר ליותר משלוש שנים. דיוק זה בדבריהם עושה שו"ת באר שבע (סימן ס"ב), והובאו דבריו בש"ך (חו"מ של"ג ס"ק י"ז).

יוצא אם כן שנחלקו המהר"ם והתוס' האם יש איסור בלהישכר ליותר משלוש שנים, ופסק הרמ"א כדברי המהר"ם.

דאורייתא או דרבנן[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשאלה האם הדין הוא דאורייתא או דרבנן נחלקו האחרונים:

  • קצות החשן (סימן של"ג ס"ק ז') כותב בפשטות כי הדין הינו דרבנן.
  • שו"ת לחם רב (סימן פ"א) מסתפק בכך, אך נוטה לכך שהדין הינו דרבנן.
  • חלקת בנימין (סימן של"ג, ציונים ס"ק שד"מ) כותב כי דין זה הינו דאורייתא.

קולות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בנושא זה נמצאו כמה קולות בין האחרונים.

אביון[עריכה | עריכת קוד מקור]

הש"ך (חו"מ של"ג ס"ק ט"ז) מעיר ע"פ דברי הספרא (בהר פרק ז) כי האיסור להימכר לע"ע הינו רק לאדם שיש לו ממון, אך לעני אין איסור כזה. דברי הספרא מובאים הן ברמב"ם והן בסמ"ג (הובאו לעיל). לפי זה מבאר הש"ך כי אין איסור להישכר לשנים רבות לאדם אשר הוא עני ביותר, כשם שאין לו איסרו להימכר לעבד עברי.

כמו כן, הוא מוסיף ע"פ הגמרא (קידושין יד:), שנפסקה להלכה ברמב"ם (עבדים ב ג) ובסמ"ג (שם) כי אין איסור להימכר להישכר לשנים מרובות, גם מעבר לכמות הנחוצה, במקרה של עוני, כשם שאין איסור להימכר לשנים רבות.

שו"ע הרב (הלכות שכירות סימן כ"א) מביא את הדין שנפסק בש"ך, וכותב כי לפי סברא זו אין אישה בוגרת רשאית להשכיר את עצמה ליותר משלש שנים גם אם אין לה מה לאכול, שהרי אין היא יכולה למכור את עצמה לאמה עבריה. (ועיין חוות יאיר (סימן ק"ו) שכתב לעניין חזרה באמצע היום חילוק כעין זה, וכן חילוק נוסף בין איש לאישה, אך לא סמך על כך להלכה)

סמוך על שלחנו[עריכה | עריכת קוד מקור]

המרדכי כתב כי יש איסור "להיות בקבע עמו ולהיות סמוך על שלחנו". נראה מדבריו שאם הפועל איננו סמוך על שלחן המעביד, אין בכך איסור. כך דייק כנה"ג (הגהות ב"י, סימן של"ד, ס"ק כ') בשם ר' אברהם די-בוטון (שו"ת לחם רב ס"ס פ"א).

ניתן להסביר חילוק זה בכך שיש לפועל אוטונומיה וחופש בכך שהשעות שאחר העבודה הן ברשותו.

הסתייגות לקולא זו מצינו בדברי החתם סופר (שו"ת חתמ"ס, ח"ה תשובה קע"ב) שביאר כי רב עיר שנשכר על ידי קהילה, ויושב בבית שהם מממנים לו עדיין נחשב סמוך על שלחנם. בדבריו יש להסתפק בסיבה לכך - האם זה בגלל שהבית שייך לקהילה, או בגלל שעצם עבודתו מחייבת אותו לגור קרוב לקהילה אותה הוא משרת. בשו"ת בצל החכמה (ח"ב תשובה פ"ז, אות ב') מבואר בפירוש כי הוא רואה את הטעם השני כעיקרי.

יכולת חזרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (ב"מ י.) אומרת שפועל יכול לחזור בו באמצע היום. לדין זה יש סייגים, ובמלאכת דבר האבד (כגון העלאת פשתן ממשרה) אין לפועל אפשרות לחזור בו (שו"ע חו"מ סימן של"ג סעיף ה').

על סמך דברים אלו רצה הכנה"ג (הגהות ב"י, סימן של"ד, ס"ק י"ט) וכן באמרי ברוך (על השו"ע) לחלק בין פועל שיכול לחזור בו באמצע היום, שאין עליו איסור להישכר לשנים מרובות, ובין פועל שאינו יכול לחזור בו, שעליו יש איסור להישכר לשנים מרובות. בהסבר הדברים הוא כותב שאדם שיכול לחזור בו באמצע היום איננו נקרא עבד, שהרי הוא יכול לחזור בו בכל זמן שהוא ירצה. את החילוק הזה הוא מבסס בדברי המהר"ם, בכך שהמהר"ם דיבר על פועל, ובמרדכי (ב"מ שמ"ג) מובא בשמו שהוא סובר שמלמד הינו מלאכת דבר האבד.

חילוק זה לא מסתבר במהר"ם משתי סיבות:

  1. המהר"ם בתשובה (דפוס פראג, סימן תע"ז) כותב כי כיום, שמלמדים מצויים להישכר, מלאכת מלמד איננה דבר האבד, וכנראה שהמרדכי הביא רק את תורף דבריו שמלאכת מלמד הינה מלאכת דבר האבד, ולא סייג את דבריו כמו שיש לסייג בכל מקרה של דבר האבד, שהדבר שייך רק אם אין פועלים מצויים להישכר. לפיכך נראה כי המהר"ם שכתב שיש איסור להישכר איננו רואה במלמד דבר האבד.
  2. המהר"ם בתשובה בה הוא מזכיר את האיסור כותב במפורש כי על אף שמלמד יכול לחזור בו, הוא עובר על הלאו, ומפורש בדבריו שהוא אינו סובר חילוק זה.

חופשות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ת בצל החכמה (ח"ב תשובה פ"ז, אותיות ג'-ד') מובא שפועל שיש לו ימי חופשה אינו בגדר האיסור הזה, בגלל שהוא אינו משועבד ברציפות לשוכר, והוא אינו דומה לעבד. בדבריו הוא מסביר כי בשבתות וי"ט חל השעבוד על השכיר, אך הוא אינו יכול לעבוד, בניגוד לימי החופשה שבהם אין כלל שעבוד, והם מהווים הפסקה מהעבודה, וכך אין שיעבוד של שלוש שנים. למרות שר' בצלאל שטרן מביא קולא זו בספק, הפתחי חושן (דיני שכירות, פרק ז' אות ג') מביא דין זה בפשטות.

בניגוד אליהם, החלקת בנימין (סימן של"ג, ס"ק פה) מסתפק בדין זה ונוטה להחמיר, ומסביר שבגלל שהחופשות הינן חלק מהחוזה, הרי שהן אינן שונות משבתות וי"ט, ובמהלך החופשה הפועל עדיין משועבד לשוכר, וע"כ אין להקל בפועל שמקבל ימי חופשה. נראה להסביר דין זה בכך שלמרות שלפועל יש ימי חופשה, הרי הם חלק מהסכם העבודה, וכל הסכם כולל זמן שבו הפועל לא עובד, וע"כ החופשות לא הופכות את החוזה לחוזה פחות מחייב, ולפיכך הן אינן פוטרות מהלאו. נראה מדבריו שהסתייגות זו היא רק למי שמקבל ימי חופשה כפי המקובל, אך אם יקבל הפועל יותר ימי חופשה מהמקובל, יועילו לו ימי החופשה, והוא לא ייחשב לעבד, ולא יעבור על הלאו של עבדי הם. קשה לפירושו שבציונים (שם, אות שצז) אומר החלקת בנימין שאדון רגיל לתת חופש לע"ע מדי פעם לכבוד שמחות משפחתיות, ודבר זה איננו חלק מהחוזה, וצ"ע.

עבודות שונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מלבד מה שהובא לעיל לחלק בין פועל שיכול לחזור בו לפועל שאינו יכול לחזור בו, מצינו עוד חילוקים בין סוגי העבודות.

החוות יאיר (סימן קמ) כותב כי חזן איננו משועבד לקהילה בגלל שכל עבודתו היא להוציא אחרים ידי חובה בתפילה, בניגוד למלמד שמקבל את שכרו על שימור ופיסוק טעמים, שהוא מוגדר כעובד של מנהל ביה"ס או אביו של הילד. בהמשך דבריו מסתפק החוות יאיר לגבי גבאי בית כנסת, האם הוא נחשב לעובד של הציבור, או שתפקידו הוא לכבד את בית הכנסת ולהוציא את הרבים.

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ט', חו"מ סימן ט', אות ה') מביא בשם שו"ת שערי צדק שאין ברב שהתחייב לעבוד בקהילה למשך זמן מרובה משום איסור עבדות בגלל שהרב אינו משועבד לקהילה, אלא הקהילה משועבדת לו לשמוע בקולו ולקבל ממנו דיני תורה. על חילוק זה נראה כי חולקים החתמ"ס (ח"ה סימן קע"ב) ורבי שלמה קלוגר (האלף לך שלמה, חלק או"ח סימן ל"ח) שמביאים בפירוש את איסור שכירות לשלש שנים גם לגבי רבנים. הרב עובדיה יוסף כותב לחלק בין עיירה גדולה, שם הרב נשכר רק ללמד תורה, ועיירות קטנות יותר, שם הרב גם מתפקד כשו"ב וכד', ובמקצועות אלו הוא אכן נחשב לשכיר של הקהילה.