יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


שיחה:מתה מחמת מלאכה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים[עריכת קוד מקור]

נראה לי שכדאי להאיר נקודה נוספת בעניין הפטור ב"מתה מחמת מלאכה", שמחדדת יותר את יסודות הדין. כל דיני השומרים לפרטיהם השונים נלמדו מדרשות הכתובים בפרשת משפטים, ורק הפטור של "מתה מחמת מלאכה" לא נלמד מהתורה אלא נלמד מסברה. יש להבין מה נשתנה פטור זה משאר דיני שומרים, שרק הוא לא נדרש מפסוקי התורה אלא נלמד מסברה? קשה לומר שזו סברה פשוטה כל כך עד שהתורה לא הייתה צריכה לכותבה, שהרי בגמרא יש ספק בדבר (וע"ע ב"מ צד: שגם אבדה שנלמדת מק"ו נכתבה בתורה משום ש"מילתא שאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא"). נראה שהפתרון לשאלה זו הוא, שפטור זה שונה מהותית משאר פטורי שומרים ולכן לא נכתב בתורה. צריך להבין מה מייחד את דין "מתה מחמת מלאכה" משאר דיני שומרים?

בדף הסוגיה התבארה בהרחבה שאלת הראשונים שמצד ההגדרות הבסיסיות של שואל, הוא היה אמור להתחייב על נזק מחמת מלאכה, ולכן שאלו הראשונים מדוע השואל פטור למסקנת הגמרא ב"מתה מחמת מלאכה"? שאלה זו מוליכה אותנו להבנה שמצד חיוב השמירה של שואל הוא חייב אף על "מתה מחמת מלאכה", והפטור נובע מסיבה חיצונית בלבד. לפי זה מיושבת השאלה: מדוע לא הוזכר פטור "מתה מחמת מלאכה" בתורה? התשובה היא, שפטור זה לא קשור ל"פרשית שומרים" העוסקת בהגדרת חיוב השומר כלפי הבעלים, זאת כיון שמצד "פרשית שומרים" שואל היה צריך להתחייב גם על נזק שמחמת המלאכה, וזה שהוא פטור נובע מסיבה חיצונית שלא קשורה לשומרים וחיוביהם.

אכן יש שלושה הסברים בטעם דין "מתה מחמת מלאכה": א. פשיעת המשאיל (רמב"ן). ב. מחילת המשאיל (רשב"א). ג. מקח טעות. והמשותף לכל שלושת ההסברים הוא, שלפי כולם סיבת הפטור אינה בגלל שהשואל מצד עצמו פטור בנזק שמחמת המלאכה, אלא מסיבות חיצוניות - פשיעת המשאיל, מחילת המשאיל או מקח טעות, וזה כמו שאמרנו שהפטור הוא פטור חיצוני ולכן אינו מופיע בפרשית שומרים.

הערה זו מופיעה גם במאמר מתה מחמת מלאכה, משה כהן, מעליות כה, עמודים 382-383.

כל זה נכון לשיטת הראשונים, אולם לפי ביאורי חלק מהאחרונים לשיטת הרמב"ם שצוינו בגוף הסוגיה, פטור "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברות ייחודיות לדיני שומרים.

תלמיד1 11:58, 8 במאי 2016 (IDT)

בירור שיטת התוספות[עריכת קוד מקור]

נראה שיטת תוספות (צד ב ד"ה שומר) היא כשיטת הרשב"א. תוספות שואל מדוע במשנה "ארבעה שומרים הם" (ב"מ צג א) נאמר ש"שואל משלם את הכל", הרי הוא פטור במתה מחמת מלאכה? ועונה התוספות שכוונת המשנה היא ששואל משלם את כל מה שהוזכר בפרשה (פשיעה, גנבה ואבדה, אונסים), אבל "מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור". דהיינו: מסביר התוספות שבמתה מחמת מלאכה פטור בגלל שכשאדם שואל חפץ, בתוך השאלה כלול גם פטור על "מתה מחמת מלאכה", ולכאורה כוונתו שפטור זה הוא מטעם מחילת המשאיל, כדברי הרשב"א; שהרי לדברי הרמב"ן הפטור לא קשור לכך שיש לשואל רשות לעשות מלאכה, אלא לפשיעת המשאיל.

תלמיד1 17:30, 5 במאי 2016 (IDT)


ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו[עריכת קוד מקור]

בגוף דף הסוגיה התייחסנו למקרה של ספסל כשאלה רגילה, אך יש להעיר שכלל לא ברור שבמקרה זה היושב על הספסל מוגדר כשואל, זאת משום שתי סיבות: א. כדי להיות שואל צריך לבצע פעולת קניין, ואדם שישב על ספסל לא ביצע כל פעולת קניין, ולכן לכאורה לא חלים עליו דיני שאלה. אומנם יתכן שעצם מעשה הישיבה נחשבת למעשה קניין, שכן הנתיבות (שמ ח) אומר ששימוש בחפץ נחשב למעשה קניין לגבי שומרים. ב. כיון שהמשאיל לא מקפיד על השימוש בספסל, אפשר לומר שהוא כלל לא מתכון שהמשתמש יהפך להיות שומר של הספסל, אלא שהוא מרשה להשתמש בחפציו גם ללא קבלת שמירה. הרי זה כאדם שנכנס לבית חברו והתיישב על כיסא, ברור שלא נאמר שהוא מוגדר כשומר על הכיסא עליו הוא יושב? משום שבעל הבית הרשה לו להיכנס והוא משתמש בחפציו של בית הבית ברשותו, וכך אפשר לומר גם לגבי ספסל.
מדברי הרא"ש (ב"ק א י) משמע שאין על היושב דין שואל: "סתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל הנכנס לחצר ואין אדם מקפיד על כך, והוה ליה כשואל שפטור כשמתה הבהמה מחמת מלאכה". נראה מדברי הרא"ש שהוא דומה לשואל (כ-שואל) בכך שהוא פטור על מתה מחמת מלאכה, אך אין עליו דיני שואל, וכנראה שהרא"ש מקבל לפחות אחת מהבעיות שהעלנו בהגדרת היושב על הספסל כשואל .

אם נאמר שדיני שואל לא חלים על היושב על הספסל, צריך לומר שרבי עזריאל מחייב את היושב לשלם מדין אדם המזיק שהרי מדין שואל לא שייך לחייב. אך אם כן, לכאורה לא מובן מה הקשר בין פטור "מתה מחמת מלאכה" שמצינו בשואל, לאדם המזיק?
לפי מה שהתבאר לעיל בדף השיחה, שפטור "מתה מחמת מלאכה" אינו קשור ל"פרשיית שומרים", והוא נובע מסברות חיצוניות, מובן כיצד לוקח הרא"ש את הפטור של "מתה מחמת מלאכה" משואל לאדם המזיק, שהרי סברת מחילה שייכת גם באדם המזיק כמו בשואל ואין סיבה לחלק ביניהם, ולכן אומר הרא"ש שכיון שמתה מחמת מלאכה סברת המחילה גורמת לכך שהיושב על הספסל אינו חייב מדין אדם המזיק.
אך קשה, שאם כל סיבת החיוב היא מטעם אדם המזיק, לא מובן למה צריך הרא"ש לפטור מצד "מחמת מלאכה", הרי לשיטת הרא"ש בבבא קמא (ג א) אדם המזיק פטור באונס גמור, א"כ מדוע צריך הרא"ש להגיע ל"מתה מחמת מלאכה", ולא אומר שפטור בגלל שזה אדם המזיק באונס גמור? - צריך לומר שהרא"ש סבור ששבירת הספסל לא מוגדרת כאונס גמור אלא כאונס כעין אבדה שאדם המזיק חייב עליו, ולכן ללא הסברה שבמתה מחמת מלאכה פטור מצד מחילה היה השובר חייב לשלם מדין אדם המזיק. לפי זה יוצא ששיטת הרא"ש שגם באונס כעין גנבה ואבדה קיים דין "מתה מחמת מלאכה", ואכן כך התבאר בגוף הסוגיה מדברי הרא"ש בשו"ת (צב א).

תלמיד1 17:39, 8 במאי 2016 (IDT)

הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור[עריכת קוד מקור]

משתמש:תלמיד1 - חושבני שלכאורה המחנה אפרים אכן לא בא להסביר דין כיחש מחמת מלאכה שהוא מחמת הסברה הפשוטה המבוארת בדברי הרשב"א, ורק את דין מתה מחמת מלאכה הוא מסביר כן. ולפי"ז סרה תמיהתך מכחשה מחמת מלאכה ונגנבה שלא מחמת מלאכה.

מלבד זאת יש ליישב תמיהה זו בשנבין שאף אם שואל אינו, שומר הינו, ולכן על גניבה ואבידה יתחייב לכה"פ כמו שומר שכר. אך לזה עדיין יקשה מנאנסה אחר שכיחשה מחמת מלאכה.

מאחר וראיתי שהבאת זאת אף בשם רבינו יוסף בכור שור מן הראשונים, יש לטרוח ולהבין דבריו. עיינתי בפנים וחושבני שיש להסביר זאת לא במובן של אגלאי מילתא למפרע אלא במובן של פקיעת הבעלות של השואל ברגע המיתה. וזאת, מאחר וברור לכל שמטרת השאילה היא כדי להשתמש בה, וברגע שנתגלה כשל מהותי בבהמה המונע מלעשות מלאכתה פקעה השאילה מרגע זו ואילך, אף שכל זמן שיכול היה להשתמש בו הרי הוא שואל לכל דבר [ואין אנו אומרים שמאחר שאינו שואל לכל התקופה המוסכמת שוב אינו שואל מעיקרא].

ולכן אף שבעליו הגמורים של בהמה נושאים באחריות ובהפסד אף לבהמה שמתה מחמת מלאכתה, שואל, מאחר וברגע שמתה פקעה שאילתה - שוב אינו נושא בהפסד אף של מיתה זו עצמה.

לפי זה אין צורך להשתמש במטבע לשון מקח טעות שמשמעו שהשואל הוטעה ומחמת כן נתבטל כל ההסכם למפרע, אלא לכל היותר יש אומדנא בהסכם שבין המשאיל לשואל שברגע שהבהמה יוצאת מכלל שימוש אין מקום להמשך הבעלות מצד השואל.

יוצא מכלל זה הוא כל אונס, על אף שאף הוא מונע את המשך ההשתמשות בבהמה, מאחר ואין זה מצד הבהמה [שבזמן ההסכם היתה שייכת למשאיל ולכן לא קנאה השואל ממנו אלא לזמן שהיא ראויה למלאכה] אלא מצד מזלו של הבעלים שבמקרה שלנו הוא השואל [מאחר שהוא דבר שנתחדש עתה לאחר גמר ההסכם] ולא המשאיל אמור לישא בהפסדים.

בש''ם 19:20, 10 במאי 2016 (IDT)

ישר כוחך על הערות!
בעניין שיטת רבינו יוסף בכור שור אני מסכים שיש מקום להסביר כך את דבריו, ולפי זה אין כוונתו כדברי המחנה אפרים שהדגיש שיש כאן שאלה בטעות, שמכך משמע במפורש שכוונתו למקח טעות רגיל.
בעניין תשובותיך לשאלה שלי על המחנה אפרים:
לגבי תשובתך הראשונה, לכאורה יש לשאול כשאלתי גם לגבי נגנבה ומתה מחמת מלאכה ברשות הגנב, שגם כן לכאורה התברר שלא הייתה ראויה למלאכה (ומה לי אם התברר כן ברשות שואל או שהתברר כן ברשות הגנב) ולמפרע לא יתחייב על הגניבה. ועוד יש לדחות שבמחנה אפרים משמע שהוא בא להסביר גם את כחש מחמת מלאכה, ולכן הוא פוטר בספרים שבלו, ואם הוא מסכים לרשב"א בכחש היה לו לפטור בספרים.
לגבי תשובתך השנייה, אני מקבל את התירוץ, אולם כבר הערת שזה לא מיישב לגבי מצב של אונס, כגון שנגנבה בידי ליסטים מזויין.
תלמיד1 20:17, 10 במאי 2016 (IDT)