יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


שיחה:טעם כעיקר - טעימת המאכל

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסבר החוות דעת[עריכת קוד מקור]

את דברי הרמ"א ע"פ הסבר החוו"ד ניתן לראות בעוד מקומות:
בסימן צח סעיף ב פסק הרמ"א שהגדרת מין במינו תלויה בשם ולא בטעם. נסביר את הדברים: נחלקו אביי ורבא בע"ז לגבי יין שנתערב בענבים, או שכר חיטים בשכר שעורים האם הולכים אחר הטעם או אחר השם. שלפי רבא אם השם זהה נחשב מין במינו ואינו בטל אלא אוסר במשהו, ולאביי אם הטעם זהה נחשב מין במינו. כתב הב"י בשם המרדכי והאגור שקיימא לן כרבא שהולכים אחר השם. וכן פסק הרמ"א, שהגדרת מין במינו אינה תלויה בטעם אלא בשם. והשיג עליו הש"ך, שכל הדין שמין בשאינו מינו בנותן טעם הוא מדין טעם כעיקר, והדין של מין במינו הוא מדין אחרי רבים להטות, אך אם יש טעם גם במין במינו אין סברא לומר שמין במינו ייבטל ברוב! כל מה שרבא אומר בגמרא בע"ז הוא אומר לפי השיטות שמין במינו אינו בטל אלא אוסר במשהו (עכ"פ ביין נסך או בטבל או בדבר שיש לו מתירין), שאז הסברא שמין במינו אינו בטל הוא משום שאין התנגשות בין הדברים, ועולה השאלה האם מה שמגדיר זה השם או הטעם, ובזה הלכה כרבא שהולכים אחר השם. אבל לאחר שאנו פוסקים שמין במינו בטל ברוב מה הסברא להגיד שלא מתחשבים בטעם אלא השם קובע? כל מה שכתב הא"ז זה רק לגבי מקרים בהם מין במינו הוא חומרא, כגון בדבר שיש לו מתירין או בטבל ויין נסך, שאז ההגדרה היא לפי השם, אך לא במקום שמין במינו הוא קולא. לכן חולק הש"ך על הרמ"א. וכמו הש"ך כתבו רבים מן האחרונים – מנחת כהן, פר"ח, פרי מגדים ועוד.
אולם החוו"ד כתב כדעת הרמ"א והסביר אותה ע"פ שיטתו: במקרה של שני דברים ששווים בטעם ולא בשם, סובר הרמ"א שנחשב מין בשאינו מינו, ואף שלכאורה אין כאן טעם, ומהיכא תיתי לאסור, סובר הרמ"א שכדי לבטל ממשות של איסור במין בשאינו מינו צריך שישים. (לגבי המקרה של שני דברים שאינם שווים בטעם אבל שווים בשם, מסביר החוו"ד כך: לכאורה אם טע"כ דאורייתא, מהיכא תיתי להתיר? אלא שסובר הרמ"א שכל מה שאומרים טע"כ דאורייתא הוא דווקא כאשר נתן טעם קודם שנתבטל, אבל אם קודם בטל ברוב (שהרי מוגדר כמין במינו), שוב אין טעמו אוסר מן התורה.)

ניתן לראות שמחלוקת זאת חוזרת על עצמה גם בסימן קט סעיף א: הרמ"א פוסק שם שאיסור שנתערב יבש ביבש במין בשאינו מינו בטל רק בשישים בין אם הוא איסור דאורייתא ובין אם הוא איסור דרבנן. הש"ך שם התקשה בהבנת דברי הרמ"א, כיוון שהש"ך הבין (ע"פ הראשונים) שכל הסיבה שמין בשאינו מינו יבש ביבש אינו בטל בפחות משישים היא שמא יבשל את התערובת, ואז האיסור ייתן טעם ויהיה אסור מן התורה. ממילא סובר הש"ך שכאשר כל האיסור הוא איסור דרבנן, כך שגם אם יבשל לא יהיה כאן איסור דאורייתא, מין במינו יבש ביבש בטל ברוב. אולם ע"פ הסבר החוו"ד דברי הרמ"א מובנים, שהסיבה שמין בשאינו מינו יבש ביבש לא בטל בפחות משישים אינה בגלל החשש שמא יבשל, אלא בגלל שסובר הרמ"א כדעת רש"י, שכדי לבטל ממשות של איסור במין בשאינו מינו צריך שישים.

הערות[עריכת קוד מקור]

4. בשיטת הרמ"א כתב הגר"א שם שמוכרח שפוסק כתוס' ורא"ש שאחרת יצא שבגלל שלא סומכים על הגוי מקלים לא לבדוק במקומות שהיה צריך (שהרי יוצא שמקלים שלא לבדוק בפחות משישים), אך הפמ"ג חולק עליו בשפ"ד,ד , ונראה לי שממש כדאי להביאו מכיוון שראיתו חזקה --אריה גרוס 22:11, 18 במאי 2016 (IDT)

תיקנתי והוספתי ע"פ הערותיך. אשמח אם תסביר יותר את כוונתך בהערה 4, לאיזה פרי מגדים התכוונת?
הסבר - הגר"א (צח, ז)סובר שמוכרחים להגיד שהרמ"א פוסק כרא"ש או הר"ן, כי הרמ"א סובר שאי אפשר לסמוך על קפילא, דבר זה רלוונטי רק לחומרא, שלא נסמוך עליו כדי להתיר תערובת, אך לשיטת התוס' והרמב"ם צריכים את הגוי גם לחומרא, גם כשכבר יש שישים, ואז בגלל החשש שמא הוא ישקר ויחמיר עלינו לא נראה להתיר את התערובת ללא טעימתו. זו סברת הגר"א כאמור, אך הפמ"ג בשפתי דעת ד, נראה שחולק עליו וסובר שאין סומכים עליו גם כשיוצא קולא כיוון שהוא ספק בדרבנן עיי"ש (לשונו: ואף להחמיר כשיש ס' אין אנו נוהגין להחמיר, והוא הדין ספק דרבנן לא חשיב לדידן אפשר לברורי ועמ"ש באות כ"ט)
עכשיו ראיתי בספר ליקוטי מגדים שמביא שהדרכי תשובה (מד) סובר כפרי מגדים, אך מביא שם שהחכמת אדם (נא,יד) בשם הכרתי ופלתי סובר שאכן גם לשיטת הרמ"א צריך לתת לקפילא לטעום כשיש יותר משישים (לא עיינתי במקורות אלו בפנים) --אריה גרוס 14:54, 22 במאי 2016 (IDT)

לא הבנתי איך הגעת למסקנה שיש מחלוקת בין הגר"א לבין הפמ"ג. הגר"א כותב שהרמ"א פוסק כדעת הרא"ש שביותר משישים לא צריך טעימת גוי, אך בפחות משישים החמיר הרמ"א שלא לסמוך על הגוי. הפמ"ג כותב גם הוא שלא נוהגים להחמיר כשיש שישים, ונראה שמתכוון בדיוק לאותו דבר - כשיש שישים לא צריך שהגוי יטעם. איך הבנת מדבריו שגם אם הגוי טעם ואמר שיש טעם לא מחמירים?

צודק, חוזר בי מההבנה של הפמ"ג, אמנם ראיתי איפשהו לפני כמה חודשים דעה שסוברת בפירוש כמו הרמב"ם אבל אנחנו לא סומכים על קפילא בין לחומרא ובין לקולא ומסבירה את הסברא אך אינני מוצא אותה כרגע--אריה גרוס 23:46, 28 במאי 2016 (IDT)