יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


קריאה בשטרי הדיוטות בשבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: שבת כג ב
בבלי: שבת קטז ב, קמט א
ירושלמי: שבת טז א
רמב"ם: שבת כג יט
שלחן ערוך: אורח חיים שז יב-טו

האיסור לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת, ועוד דברים שגזרו משום זה.

האיסור וטעמו[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (שבת טז א) אומרת שאין קורין בכתבי הקודש בשבת.
ובגמרא (שבת קטז ב) מובאת מחלוקת, שלדעת רב אין קוראים בהם רק בשעת בית המדרש, וכדי שלא יתבטלו מללכת לשמוע את הדרשה. ולדעת שמואל אין קורין בהם אף שלא בזמן בית המדרש, ומבואר בגמרא בשם ר' נחמיה, שהטעם הוא כדי שלא יבואו לקרות גם בשטרי הדיוטות, אלא יאמרו אם בכתבי הקודש אין קורין, כל שכן לשטרי הדיוטות.
דברי ר' נחמיה אלו, מובאים גם בירושלמי (שבת טז א) ושם מפורש יותר, שמתוך שיודע שאסור לקרוא בכתבי הקודש, עושה קל וחומר לשטרי הדיוטות שלא לקרוא בהם.

עולה מדברי הגמרא והירושלמי שיש איסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת.

מהם שטרי הדיוטות[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו הראשונים מהם שטרי הדיוטות האמורים בגמרא.

שיטת רוב הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב רש"י (קטז ב ד"ה שטרי הדיוטות) ששטרי הדיוטות הם כגון חשבונות או אגרות שלוחות. אמנם במקום אחר כתב (קמט א ד"ה שמא) שהם של מקח וממכר.
ובתוספות (קטז ב ד"ה וכ"ש) הביאו שמה שפירש רש"י שטרי מקח וממכר הוא הגהה בכתב ידו, ומשמע שסוברים שחזר בו והתיר אגרות.
אבל ברשב"א (קמט א) כתב שרש"י אוסר אגרות שלום, וכן בריטב"א (קטז ב ד"ה ושטרי הדיוטות, קמט א ד"ה שמא) הביא בשם רש"י את שני הפירושים, ולא העיר דבר על הסתירה שבניהם. אלא שהביא (קמט א) בשם הגאונים ששטרי הדיוטות הם אגרות שלום, והסכים לשני הפירושים.
וראה במאירי הביא בשם גדולי הרבנים (קטז ב ד"ה כבר ביארנו) שהאיסור הוא אף באגרות השלוחות, וכן כתב בשם רש"י גם ריבב"ן בשיטת הקדמונים. וכן נראה מדברי הבית יוסף (שז ד"ה אבל הרא"ש) שס"ל ששיטת רש"י לאסור אף אגרות שלום.
ובספר אהל מועד (שער השבת ו ו) כתוב שרש"י אוסר אגרות שלום, אך מיד בסמוך כותב ששטרי הדיוטות האסורים לרש"י הם דווקא של מקח וממכר או אגרות שלום השלוחות למצוא בהם חפץ. ונראה בדבריו ששני סוגי אגרות יש, סתם אגרות שלום אסורות, אך לא משום קריאה בשטרי הדיוטות אלא מאיסור קריאה בספרים שאין בהם תועלת. ויש אגרות שיש להם תכלית, למצוא דברי חפץ, וזהו אסור כשטרי מקח וממכר משום שטרי הדיוטות.

גם דעת הרא"ש (כג א) היא שאסור לקרוא אף האגרות של רשות, ולמד כן מהאיסור לקרוא כתב שתחת הצורה והדיוקנאות. וכן היא גם דעת ר' יונה, שהביא לזה ראיה ממה שלמדה הגמרא לאסור קריאה בכתבי הקודש מכ"ש מקריאה בשטרי הדיוטות, שודאי הכוונה באגרות של רשות, שהם מיחלפי בכתבי הקודש. וכן סוברים הר"ן (בדפי הרי"ף מג ב ד"ה והלכתא) ושבלי הלקט (קכב) והאגור (הוצאת שבת תקו).
הרשב"א (קמט א סוד"ה לא) גם הוא הסכים לאסור, אלא שכתב ששטרי הדיוטות הם של מקח וממכר, ואגרות שלום אסורים משום קריאה בשטרי הדיוטות. כשיטה זו כתב גם האור זרוע (ב ב) ששטרי הדיוטות אסורים משום 'ממצוא חפצך' והם של מקח וממכר, ושאר אגרות אסורות אטו הני.

שיטת תוספות והרמב"ן[עריכה | עריכת קוד מקור]

הדעה החולקת היא דעת התוספות (קטז ב ד"ה וכ"ש) שכתבו ליישב מנהג ישראל שקוראים אגרות השלוחות, ויישב ר"י ששטרי הדיוטות הם דווקא שטרי חובות וכיו"ב, אך אגרות מותר, לפי שלפעמים יש בהם פיקוח נפש. ורבנו תם התיר לקרוא אפילו שיודע שאין בהם פיקוח נפש. והביא שכן משמע מלשון הירושלמי שם שאומר 'מה בכך שנתעסק בשטרותיו'. וכן כתב הריטב"א (קטז ב ד"ה ושטרי) בשם רבו, ליישב מנהג ישראל שלא אסרו אלא אותם שהיו ברשותו מערב שבת, ואין לו בהם צורך כלל כחשבונות וכד', אבל אגרות שלום, מלבד שיש בזה צורך פיקוח נפש או פיקוח רבים, אם לא יקרא בהם יהיה דואג כל השבת כולה. וצריך לומר שמה שכתב הריטב"א (קמט א) להסכים שאגרות הם בכלל שטרי הדיוטות, זהו מעיקרא הדין, אך ליישב המנהג הסכים לדברי התוס'. ובספר אהל מועד (שער השבת ו ו) נמצא כעין היתר הריטב"א לגבי צרכי רבים. אלא שבריטב"א משמע שזהו אינו בכלל שטרי הדיוטות, ואילו בס' אהל מועד משמע שהוא נכלל בזה, אלא שהתירו לצרכי רבים.
כשיטת תוס' כתב גם האגודה (ביצה א יט) שנהג לתת לאחר לקרות לו שמא יש בו צורך נפש.

גם הרמב"ן (קנא א ד"ה ההא דקאמר) כתב שאגרות שלום אין איסור שטרי הדיוטות, וכן בשטרות של עסקי רבים. וכן כתבו בשמו הרשב"א בתשובה (ז שמו) והר"ן (שבת קנא א ד"ה ואמר, בדפי הרי"ף סד ב ד"ה תנו). וממה שלא נימק את דבריו, משמע שאינו מחמת חשש לפיקוח נפש, ואם כן אף אגרת שכבר יודע מה כתוב בה מותר.

ובתשובת המהר"ם מרוטנבורג (פראג ד תרנז) כתב שגוי שהביא כתב לישראל בשבת מחוץ לתחום מותר לקבלו, ואין בזה משום מוקצה וגם לא איסור קריאה בו משום שטרי הדיוטות, לפי שלא נאסר אלא כגון במניית אורחים וכד', שבדעתו לכתוב ולמנותם. כדברים האלו כתב גם הראבי"ה (תשדמ) שלא גזרו אלא בשטרי חוב והדומים להם, כגון שכותב אורחיו על מנת למנותם, אבל שאר כתבים לא. הובאו דבריו במרדכי (ביצה א תרסה).
דברי מהר"ם אלו הובאו גם בתשב"ץ קטן (נז) ובטור (אורח חיים שז) אלא ששם כתבו בשמו לאסור לטלטלם.
מבואר מדבריהם, שטעם ההיתר באגרות שלום הוא משום שלא הוא שכתב אותם, וזה דלא כתוס', שכתב ההיתר משום חשש פיקוח נפש שיש בהם.

ברבנו ירוחם (ז יב) כתב כהריטב"א לחלק בין איגרת שנשלחה לפני שבת שאסור, לבין איגרת שנשלחה בשבת שמותר, לפי שאולי יש בה דבר שצריך לשבת, דזה לא מקרי שטרי הדיוטות, וכתב שכן ראה לרבותיו נוהגים.
ומשמע בדבריו, וכן למד הבית יוסף (שז ד"ה ורבנו ירוחם), שאומר כן אפילו לשיטת רבנו יונה וסייעתו, שלא אסור אלא אם כן יודע מה כתוב בה. אבל הב"י שלא משמע כן מדברי הטור.

לשיטה זו יש להוסיף את דעת המאירי (שבת קטז ב ד"ה כבר ביארנו), שבתחילה כתב דעת רש"י, אבל הוסיף שמ"מ עכשיו נהגו לקוראם, שמפני שאין אדם יודע מה כתוב בה, אין קרוי שטרי הדיוטות, שמא יש בה דברי תורה או צורך מצוה.
הרי שסובר כדעת התוס' ואף מוסיף על דבריו, שלא רק משום חשש פיקוח נפש התירו, אלא אפילו יש בו איזה דבר תורה או צורך מצוה.

גם הרשב"א בתשובה (ז שמו) אחר שהביא דעתו לאסור, כתב שאי אפשר לנו למחות במקלים כדעת הרמב"ן, וכ"כ האגור (הוצאת שבת תקו).

דעת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

ברמב"ם (שבת כג יט) לא נזכר מהו פירוש שטרי הדיוטות, אבל בפירוש המשנה (שבת כג ב) כתב שהאיסור למנות אורחיו הוא שמא יקרא אגרות, שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, אפילו הם ספרי מדע.
ואף שבטורי זהב (שז יא) כתב בשם הב"י בדעת הרמב"ם שמתיר אגרות, כתב השיג עליו אליה רבה (לא) שכנראה טעות סופר היתה לפניו בבית יוסף ונדפס אצלו רמב"ם במקום רמב"ן, כי לרמב"ם אסור לקרוא באגרות שלום, ובאמת שכן מפורש באגור (הוצאת שבת תקו) בדעת הרמב"ם.
וראה גם בבית חדש (ה ד"ה כתב הרמב"ם) שמשמע מתוך דבריו כדעת הט"ז שלרמב"ם מותר באגרות, לפי שבאגרות שלום ליכא חשש של שמא ימחוק. וגם על זה השיג האליה רבה שם וכתב שגם באגרות יש חשש מחיקה.

הכרעת השלחן ערוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעל השלחן ערוך (שז יג) פסק כדעת רוב הראשונים, שאף אגרות של שאלת שלום אסור. אלא שהוסיף וכתב גם את דעת התוס' (יד) שאם אינו יודע מה כתוב באיגרת מותר לעיין בה מבלי לקרותה בפיו. ואם הובאה מחוץ לתחום, טוב להיזהר שלא לגעת בה. ובבית יוסף (ד"ה ולענין הלכה) נימק טעם ההיתר בכך שזהו איסור דרבנן, ולכן יש לסמוך על המתירים.
צריך לומר בדעת מרן, שמצד הדין אגרות שלום חשובים כשטרי הדיוטות, ודלא כר"ת, אלא שהסכים להקל כדבריו לדינא מפני שהוא איסור דרבנן.

טעם האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (שבת כג יט) כתב שטעם האיסור לקרוא בשטרי הדיוטות הוא שמא ימחוק. וכן כתבו הר"ן (בדפי הרי"ף מג ב ד"ה והלכתא) והסמ"ג (לאוין סה) והסמ"ק (רפב) וכן הוא בארחות חיים (א שבת קפט) ובכלבו (לא ד"ה אסור לכתוב). וכן משמע במרדכי (שבת א רנד).
ובפירוש המשניות (כג ב) משמע בדברי הרמב"ם שהאיסור לקרוא בשטרי הדיוטות הוא איסור מצד עצמו של קריאת דברי חול בשבת, ולא משום חששא.
בבית חדש (ה ד"ה כתב הרמב"ם) תמה על דבריו, למה הוצרך לטעם דשמא ימחוק, והרי אסור משום 'ממצוא חפצך'. ותירץ הרב ערוך השלחן (שז ג) שבא הרמב"ם לרבות אף קריאה בלב, בעיון בלא דיבור, שזה אינו נאסר משום 'ממצוא חפצך'.
ובטורי זהב (יא) הקשה, שהרי נחלקו רב ביבי ואביי בטעם האיסור לקרוא אורחיו מן הכתב, ואם טעם איסור קריאת שטרי הדיוטות הוא משום שמא ימחוק, יוצא שאין ביניהם מחלוקת כלל. ותירץ שנפקא מינה ביניהם בכתוב על כותל גבוה, שלרב ביבי מותר כיון שאין חשש מחיקה, ולאביי אסור, שכשם שבשאר שטרי הדיוטות גזרינן שמא ימחוק אף שאינו יכול למחוק, כן הדין גם בכותל גבוה. ולכן כתב הרמב"ם טעם זה להכריע כאביי.

במאירי (שבת קמח א ד"ה אמר המאירי המשנה השניה) כתב ששטרי הדיוטות אין בהם שום תועלת או צורך שבת, ואסורים משום טלטול או שלא יהא בעיניו כחול ויבוא למחוק.

טעמים אחרים אך דומים, כתובים בחידושים המיוחסים לר"ן (שבת קמט א ד"ה שמא), שאיסור קריאת שטרי הדיוטות הוא משום שאין בהם צורך ותועלת. אי נמי, שמא יכתוב תשובה לשואל ממנו דבר. וכן כתוב ברבנו יהונתן (סג א ד"ה מונה).

לעומת זאת ברא"ש מצאנו (כג א) שכתב בשם ר"י שהוא משום 'ממצוא חפצך ודבר דבר', וכן הוא בפסקי ריא"ז (שבת כג א ב) ובשבלי הלקט (קכב), וכן הבין האור זרוע (ב ב) בדעת רש"י [לצד ששטרי הדיוטות הן של מקח וממכר]. וכדבריהם כתב הבית חדש (שז ה) מדנפשיה כדבר פשוט.

עיון בלא קריאה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הראבי"ה (תשדמ) בשם רבנו שמואל לחלק ולאסור קריאת שטרי הדיוטות דווקא בפה, אך קריאה בראיה בעלמא מותרת. ורמז לדבר מהמשנה, 'החזן רואה היכן התינוקות קורין', וחזינן דיש חילוק בין ראיית החזן לבין קריאת התינוקות, והוא הדין הכא שיש לאסור רק בקריאה בפה, כמ"ש 'שמא יקרא בשטרי הדיוטות'.

לעומת זאת הרא"ש (כג א) בשם ר' יונה כתב, שאף עיון בשטרי הדיוטות בלא קריאה אסור, והוכיח כן מהתוספתא (שבת יח א) שאסור להסתכל בכתב שתחת הצורה והדיוקנאות. אמנם בגמרא (קמט א) מובאת התוספתא בלשון 'אסור לקרותו בשבת'.
גם הרשב"א (שבת קמח ב ד"ה מונה) והר"ן (בדפי הרי"ף סג א ד"ה וכתבו התוס') אחר שהביאו בשם התוספות להתיר בקריאה שלא בפה (ואינו לפנינו בתוס'), כתבו בשם ר' יונה לאיסורא, וכדמוכח בתוספתא הנזכרת. וכן פסק הטור (אורח חיים שז).
גם הריטב"א (קמח ב ד"ה הא דתנן) כתב כד' רבנו יונה, והוסיף להקשות על שיטת התוס' [ולפנינו בראבי"ה], שהרי בגמ' משווים קריאה בשטרי הדיוטות לקריאה לאור הנר בשבת, וזה ודאי אסור אף בעיון בעלמא.
והרב שבלי הלקט (קכב), אחר שהביא דעת המתירים בהרהור בלא קריאה, הכריע לאסור, וכתב שכן הסכים אחיו הר"ר בנימין, אך נתן בזה טעם שאי אפשר שיעיין בשטרי הדיוטות, מבלי לשאת ולתת בענייני האיגרת, וכן כתב האגור (הוצאת שבת תקו). טעם זה הביא המשנה ברורה (נג). ולכאורה טעם זה מתאים רק לפירוש ששטרי הדיוטות הם שטרי מקח וממכר, אך לפי הראיה שהביא רבנו יונה מהתוספתא, מוכח דלא ס"ל האי טעמא, שהרי בכתב שתחת דיוקנאות אין מה לשאת ולתת, אלא נראה דס"ל שהעיון אסור בזה מצד עצמו.
גם רבנו ירוחם (יב ז עו א) הכריע לאסור אף עיון בלא קריאה, וכן הוא בסמ"ק (רפב).
ואפשר שיש להוסיף גם דעת הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת כג ב) שמשמע שאסור אף קריאה שאיננה בפה, שהרי מדבר על קריאת ספרים. וכן משמע במאירי (קמח ב ד"ה אמר המאירי).

השלחן ערוך (שז יג) הכריע כדעת רוב ככל הראשונים לאיסורא, שאף עיון בלא קריאה בפה אסורה.

חשבונות של מצוה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבית חדש (שז ה ד"ה ומה שנוהגין) תמה על המנהג שהשמש קורא את האורחים לסעודה מתוך הכתב. ובמגן אברהם (טז) לימד זכות על המנהג, שכיון שהוא דבר של מצוה מותר, כמו חשבונות של מצוה. וכן התיר בשו"ת שבות יעקב (ג כא).

כתובות שתחת הצורות והדיוקנאות[עריכה | עריכת קוד מקור]

איתא בתוספתא (שבת יח א) שאסור להסתכל בכתב שתחת הצורות והדיוקנאות. וכן מובא בגמרא (שבת קמט א) שאסור לקרוא כתב זה.
ופירש רש"י (ד"ה כתב המהלך) כגון בני אדם המציירים בכותל חיות או דיוקנאות בני אדם, וכותבים תחתיה צורה פלונית או דיוקן פלוני.

ובטעם האיסור כתב רש"י (ד"ה אסור לקרותו) שהוא משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, וכן העתיקו בפסקי רי"ד ובשבלי הלקט (קכב) ורבנו יהונתן (סג ב ד"ה כתב).
ובר"ן (בדפי הרי"ף סג ב ד"ה הלכך) כתב הטעם גזירה שמא ימחוק, ומשמע מזה שזהו עצמו שטרי הדיוטות, וכן מפורש במאירי (קמט א ד"ה כתב המהלך). ובבית יוסף (שז ד"ה כתב) כתב כן בדעת רש"י, ואפשר שלא דק וכוונתו כמו שכתב רש"י להדיא שהוא אטו שטרי הדיוטות.

קריאת דברי חול בשבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

ספרי מלחמות, מליצות, שיחות חולין ודברי חשק[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתבו התוספות (שבת קטז ב ד"ה וכ"ש) שמלחמות הכתובים בלעז אסור לקרוא בשבת, ואפי' בחול לא ידע ר"י מי התיר, משום מושב לצים. גם הרא"ש כתב בשם רבנו יונה (כג א) שמליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, אסור לקרותם בשבת, ואף בחול יש בזה משום מושב לצים. הובאו דבריהם בבית יוסף (אורח חיים שז). גם האגודה (שבת קלו) הביא דברי התוס' שאסור לקרוא בספר מלחמות כגון ספרי לשון אשכנז.
וכך פסק להלכה מרן בשלחן ערוך (טז).

לשון הקודש[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הדרכי משה (ח) לדקדק מדברי התוס' שלא אסרו אלא בלשון לעז, אבל אם כתובים בלשון הקודש מותר, לפי שהלשון עצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה. וכתב שאף שיש חולקים, כיון שהוא איסור דרבנן יש לסמוך להקל. וכן פסק ברמ"א (טז).
אבל הרבה אחרונים חלקו על דבריו ואסרו אף בלשון הקודש. הבית חדש (ה ד"ה מיהו נראה) כתב שלשון הפוסקים לא משמע כן, וגם התוס' שכתבו לשון לעז הוא לאו דווקא. וכן הסכים הטורי זהב (יג). והמגן אברהם (כד) כתב שכן משמע גם באגודה הנ"ל. וכן הכריעו הרב אליה רבה (מ) והמשנה ברורה (עב).

ספרי חכמות ורפואות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (כג ב) שאסור ללמוד בשבת זולת ספרי הנבואות, אפילו בספרי חכמות. והובא בבית יוסף (שז ד"ה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה), וכתב שכן נראה גם דעת הר"ן (בדפי הרי"ף מג א ד"ה בזמן) בשם הרז"ה, שלא התיר אלא ספר שיש בו סרך של קדושה.

לעומת זאת מדברי הרשב"א בתשובה (א תשעב) עולה שמותר לקרוא בספרי חכמות, וכן הוא מפורש בדבריו שם (ז, רפח), ששטרי הדיוטות אינם אלא מזכרת חובותיו, אבל ספרי חכמה מותר, וכתב שכן הורה הרמב"ן. וכן כתב באגור (תקח) בשמם. ובספר אהל מועד (שער השבת ו ו) כתב כן גם בשם ספר התרומה.

ובשלחן ערוך (שז יז) הביא בסתם את הדעה האוסרת, והוסיף שיש מי שמתיר. ומשמע מזה שדעתו לאסור.
אבל הרבה אחרונים כתבו שהמנהג להקל. כן כתב הלבוש (יז) והגר"ז (לא) וכן הכריע המשנה ברורה (סה). וכן נראית דעת התפארת ישראל על המשניות (שבת כג ב ט).

ובבית חדש (ה ד"ה מיהו נראה) מובא שלקרוא בספר יוסיפון ודברי הימים של ר' יוסף הכהן מותר, לפי שיש בהם כמה דברי מוסר ויראת שמים. וכן העתיק באליה רבה (מ).

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]