קנין חצר במציאה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה: בבא מציעא א ד
בבלי: בבא מציעא יא א-יב א
ירושלמי: בבא מציעא א ד
רמב"ם: גזילה ואבידה יז ח, יא
שלחן ערוך: חושן משפט רסח ג-ד

מציאה שבעליה נתייאשו ממנה, הנמצאת בחצירו של אדם, אם זוכה בה בעל החצר מדין קנין חצר.

סוגיית הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (בבא מציעא א ד) אומרת שהרואה צבי שבור נכנס לתוך שדהו, או גוזלות שאינם יכולים לעוף, ואמר 'זכתה לי שדי', זכה בהם. אבל היה הצבי רץ כדרכו או שהיו הגוזלות פורחים, ואמר 'זכתה לי שדי', לא אמר כלום.
ובגמרא (בבא מציעא יא א) אומר שמואל שזהו דווקא כשעומד בצד שדהו, ואף שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה דווקא בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אם אינו עומד בצדה, לא זכתה לו.
וכן גם דעת עולא ורבה בר בר חנה, שיש להעמיד את המשנה בעומד בצד שדהו.
ומבאר רש"י (ד"ה אי) שאם עומד בצד שדהו, הרי היא משתמרת על ידו, ולכן קונה לו.

ומקשה הגמ' ממעשה שהיה ברבן גמליאל וזקנים שהיו בספינה, ורצה רבן גמליאל להקנות לר' יהושע מעשר ראשון ולר' עקיבא מעשר עני מפירות שהיו לו בביתו, ולצורך זה השכיר להם את הקרקע שעליה היו הפירות, ומזה מבואר לכא' שאין צריך שיהיה עומד בצד שדהו.
ומתרצת הגמ' בשני אופנים: א. תירוץ ההוא מרבנן - רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בקנין אגב עם הקרקע ולא בקנין חצר. ב. תירוץ רב פפא - שם יש דעת מקנה, ולכן אין צורך שיהיה עומד בצד שדהו, מה שאין כן במשנה שמדובר במציאה.
ומקור לדברי רב פפא מביאה הגמרא מרבי אבא בר כהנא, שאמר על דברי המשנה, שאף שבמציאה צריך שיוכל לרוץ אחר הצבי או הגוזלות ולהגיען, במתנה אף אם אינו מגיע לצבי ולגוזלות, זוכה לו שדהו, משום שיש דעת אחרת מקנה אותן.

עוד מובא הגמ' שאף שבגט יש דעת אחרת מקנה, ובכל זאת אומר עולא שצריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה, מסביר רב אשי את טעם החילוק, שחצר זוכה לאדם מדין יד, אבל לא גרעה משליחות. כלומר במקום שאפשר לדון משום שליחות כגון במתנה, החצר קונה מדין שליחות ולכן אין צריך שיהיה עומד בצדה. אבל במקום שאי אפשר לדון מדין שליחות כגון בגט, מפני שחוב הוא לאשה, וקיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו, לכן אין החצר זוכה אלא מדין יד, ומשום כך צריך שתהיה עומדת בצד חצרה.

עולה מתוך הגמרא, שלגבי מציאה חצרו של אדם קונה לו. אם היא משתמרת, אף אם אינו נמצא בה, ואם אינה משתמרת, צריך שיהיה עומד בצדה. ואם זהו דבר שמהלך, כגון צבי וגוזלות שמהלכים בשדה, קונה לו חצרו רק אם יכול לרוץ אחריהם ולהגיעם קודם שיצאו מהשדה.
וכן נפסק להלכה ברמב"ם (גזילה ואבידה יז ח, יא) ובטור (חושן משפט רסח) ובשלחן ערוך (רסח ג-ד).
ובטור שם היתה גירסה שכותב בדעת הרמב"ם שאף בחצר המשתמרת צריך שיאמר זכתה לי שדי. אך כבר תיקן הבית חדש (ד"ה והרמב"ם) את הגירסה, וכן כתב הש"ך (ד) שבמשתמרת לא בעינן שיאמר, שהרי קונה לו חצירו שלא מדעתו.

מאיזה דין חצרו של אדם קונה לו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בדברי רב אשי במסקנת הגמרא, מבואר דין הגט שהוא משום יד, וכן דין המתנה שהיא משום שליחות. אך לא מבואר לגבי מציאה, מאיזה דין חצרו זוכה לו. ונחלקו הראשונים בדבר. יש אומרים שחצר בין משתמרת ובין אינה משתמרת זוכה מדין יד, יש אומרים שזוכה מדין שליחות, ויש מחלקים ואומרים שבמשתמרת זוכה מדין שליחות ובאינה משתמרת זוכה מדין יד בעומד בצד שדהו, וכדלהלן.

כתב רש"י (יב א ד"ה גבי) שבמציאה אם אינו עומד בצד שדהו, אי אפשר לזכות מדין שליחות, כיון שבשליחות יש דעת שולח או דעת שליח, אבל במציאה כשאינו עומד בצד שדהו אין לא זה ולא זה. ומשמע מדבריו שבעומד בצד שדהו, זוכה במציאה מדין יד, שחצירו היא כשלוחו. אלא שלא מבואר בדבריו, מאיזה דין יזכה במציאה בחצר המשתמרת כאשר אינו עומד בצד שדהו.
קושייה זו הקשה הר"ן בחידושים (יא ב ד"ה האי חצר), ותירץ שכל שהחצר משתמרת לו, הויא לה כידא אריכתא, שהרי אף מה שזוכה בידו הוא נותנה בחצירו. הובאו דבריו גם בנימוקי יוסף (ה ב ד"ה ראה). ובתירוץ נוסף כתב הר"ן שם שתקנת חכמים היא שחצר תיקנה במציאה, דלא גרע מד' אמות (ראה עוד).

אבל הרא"ש (א לא) כתב שחצר המשתמרת קונה במציאה מדין שליחות, כיון שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אלא שחצר שאינה משתמרת אינה קונה מדין שליחות, שהרי אין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו, ולכן בעינן שיהיה עומד בצד חצרו, שתזכה לו מדין יד. וכן משמע בתוספות (יב א ד"ה חצר). וכן נראה שמפרש הריטב"א (יב א ד"ה אלא) בדעת רש"י (וברש"י שלפנינו א"א לומר כן, שהרי כתב שבמציאה אין דין שליחות לפי שליכא דעת שולח. אבל כנראה שגיר' אחרת היתה לפניו, שהרי גם בחידושי הר"ן שכתב כפי שלפנינו, מבואר בדבריו שאינם כתובים ברש"י אלא מדיליה מפרש כן).

והריטב"א עצמו כתב (יב א ד"ה הלכך) שבמציאה זוכה לו חצירו מדין שליחות, אלא שצריך שיהיה משתמר, ולכן היכא שאינו משתמר בעינן שיעמוד בצדה כדי שתשמר לו, וזה לא מדין יד אלא מדין שליחות. וכתב שהדין כן אף במתנה, ורב אשי אינו סובר כרב פפא שדעת אחרת מקנה אותן שאני.

אם צריך לומר 'זכתה לי שדי'[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתבו תוספות (יא א ד"ה זכתה לו) שאף אם לא אומר בפיו 'זכתה לי שדי' זוכה לו, ולא הזכירה המשנה כן אלא משום הסיפא, שאם הצבי רץ כדרכו, אפילו אמר 'זכתה לי שדי' לא מועיל לו. וכדבריהם כתבו גם הרא"ש (א לא) והרשב"א בחידושים (ד"ה ואמר). והביאו לזה ראיה, שהרי בד' אמות קונה אפילו לא אמר, וכ"ש לחצר.

אבל הרמב"ם (גזילה ואבידה יז יא) העתיק כפשט המשנה, שצריך לומר זכתה לי שדי. וביאר טעמו המגיד משנה שד' אמות עדיף על חצר, כיון שיכול להטות עצמו וליטלה, ולכן אפילו לא אמר קנה, מה שאין כן חצר. ובבית יוסף (חושן משפט רסח ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) כתב להסביר, שד' אמות תיקנו רבנן כדי שלא יבואו לאנצויי, ולכן לא חילקו בין אמר ללא אמר, דא"כ יבואו לאנצויי.

ובחידושי הר"ן כתב (יא א ד"ה מתני') שבעינן אמירה, מפני שחצר זוכה דווקא במשתמרת, וכיון שהצבי והגוזלות מהלכים הם, אם לא נתעורר לקנותם לא זכתה לו שדהו, לפי שאינה משתמרים בה, ולכן צריך שיאמר זכתה לי שדי, שבכך ניכר שמתעורר לקנותם. וכתב שמטעם זה אין החצר זוכה במציאה שאינו יודע בה אפילו אינה מהלכת. וכל זה אינו שייך בד' אמות שתיקנו לו רבנן, כיון שהן בכל מקרה משתמרות לו, וכתב שכן הם גם דברי הרמב"ם. דברים אלו הובאו גם בנימוקי יוסף (ה א ד"ה מתני'). וכן משמע במאירי (יא א ד"ה אמר המאירי).
אבל כתב הבית יוסף (רסח ד"ה ונמוקי) שאי אפשר לומר ברמב"ם כדברי הר"ן, לפי שברמב"ם מבואר שאף במציאה שאינה מהלכת צריך לומר זכתה לי שדי, ואילו לר"ן דווקא במהלכת הדין כן מפני שאינה משתמרים בה.
הריטב"א (יא א ד"ה הא דתנן) גם הוא הסכים לדברי הרמב"ם שצריך דווקא לומר זכתה לי שדי, אבל כתב טעם אחר, שכיון שהוא רואה אחרים רצים אחר המציאה, והוא עומד ולא אומר כלום, גלי דעתיה שאינו רוצה לזכות בה, ואין חצירו של אדם קונה לו דבר שאינו רוצה לזכות בו.

הבית יוסף (ד"ה ולענין) הכריע כהרמב"ם, וכן כתב בשלחן ערוך (רסח ג-ד). והרמ"א שם חלק וכתב שיש אומרים שעומד בצד שדהו סגי ולא בעינן שיאמר. ולכאורה דבריו הם כהרא"ש והתוס'. אמנם לגבי צבי וגוזלות (ד) לא השיג על דברי השלחן ערוך, ומשמע שבזה סובר צריך שיאמר זכתה לי שדי. ואפשר שסובר כדברי הר"ן לעיל, שבמציאה מהלכת, אם אינו אומר זכתה לי שדי, לא חשיב כמשתמרת לו, וכן כתב הסמ"ע (טו).

אם צריך שיהיה בתוכה או אפילו עומד חוצה לה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (עירובין צב ב) מביאה ברייתא שאם אשה עומדת בחצר גדולה, וזרק לה בעלה גט לחצר קטנה שנפרצה לחצר הגדולה, האשה מגורשת. אבל אם עומדת בקטנה וזרק לה את הגט לגדולה אינה מגורשת.
וכתבו תוספות שם (ד"ה אשה) שמדובר ששתי החצרות שלה, ואפילו הכי בעינן שתעמוד בתוכה. וכתבו שלפי"ז צ"ל שמה שכתוב במשנה בגיטין עז: שהזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה מגורשת, זהו דווקא כשהיא בתוכה, ולא מספיק שתעמוד בצדה, שהרי אם עומדת בקטנה אינה קונה גט שנזרק לגדולה, אף שעומד בצדה. כדעה זו כתב גם הרשב"א (עירובין צב ב ד"ה אשה) בשם רש"י והראב"ד, והכריע כמותם (בבא מציעא יא ב ד"ה עומד).
אבל דעת ר"י שם, שאפשר להעמיד הברייתא לא בחצר שלה, אלא שהשאילו לה את החצר. ולכן אם השאילוה את הגדולה, גם הקטנה נקראת על שמה ומגורשת. אבל אם השאילוה הקטנה, אין הגדולה נקראת על שמה, ולכן גט שנמצא שם אינו שלה. ולפי"ז אפשר שבחצר שהיא שלה, אף שאינה עומדת בתוכה ממש אלא רק בצדה קונה, ורק כאן לא קנתה לפי שהגט בחצר שאינו שלה. כדעה זו כתב הריטב"א (עירובין צב ב ד"ה אשה, בבא מציעא יא א ד"ה והוא).

המגיד משנה (גזילה ואבידה יז ח) הביא דברי תוס' הראשונים גם לגבי מציאה, שדווקא בעומד בתוך השדה קונה, והביא דבריו הבית יוסף (רסח ד"ה וכתב הרב המגיד).

ובשלחן ערוך (חושן משפט ר א) כתב לגבי מקח וממכר, שלא בעינן שיהיה בתוכו, אלא אפילו עומד בצדו. אבל הרמ"א שם כתב שיש אומרים שבעינן דווקא בתוכו. ובבאור הגר"א שם (ו) תלה בשתי הדעות בתוספות הנזכרים לעיל.
וכתב הרב נתיבות המשפט (ביאורים ג, חידושים ה) שאף לדעת מרן שאף בעומד בצדה קנה, זהו דווקא כשעומד בסמוך, אבל אם עומד בריחוק קצת אפילו יכול לשמרו, אינו מועיל, דזה לא חשיב יד. וכן בעומד בתוכו, אינו מועיל אם אינו יכול לשומרו, ונפ"מ לחצר גדולה והוא עומד בצדה האחד, אינו קונה מציאה שנמצאת בצידה השני.

סוגי מציאות שאין החצר קונה (סוגיית 'שתיך טפי')[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (בבא מציעא ב ג) אומרת שאדם שמצא אבידה בחור שבכותל ישן הרי אלו שלו.
ומסבירה הגמרא (בבא מציעא כה ב) שאינה של בעל הכותל מפני שמדובר בחפץ שהעלה חלודה רבה, כך שיכול המוצא לטעון שאבידה זו של אמוריים היא, שהטמינוה בכותל קודם שנכנסו ישראל לארץ.

שואלים הראשונים, למה לא יזכה בעל הכותל באבידה מכח קנין חצר? וכמה תירוצים נאמרו בזה.

מציאה שאינו יודע בה[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוספות (כו א ד"ה דשתיך) מתרצים שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו כאן שהוא מוצנע בעובי הכותל. והוסיפו שכן מוכח מדין המוצא בחנות שהרי אלו שלו, ואינו זוכה בה בעל החנות, מטעם זה שאינו עתיד למוצאה. וכן מוכח גם מדין הלוקח מן התגר.
תירוץ זה כתב גם הרא"ש (ב ט).

הרמב"ם (גזילה ואבידה טז ח) כתב באופן מעט שונה, שאם זהו דבר שאינו עתיד למוצאו לעולם, לא הוא ולא שום אדם, הרי הוא הוא של מוצאו. ולמד זאת מקל וחומר, ומה אם דבר שהוא שלו ונפל לזוטו של ים עד שאבוד ממנו ומכל אדם, הרי הוא מאבד את הבעלות עליו ומוצאו זוכה בו, כל שכן שלא יוכל לזכות בחפץ שאבוד ממנו ומכל אדם.
ובראב"ד במקום הקשה על דבריו וכתב שאינו דומה, לפי שבים אין מי שיזכה לו, אבל בחצירו קונה לו אף בלא ידיעתו.

והמרדכי (רנח) כתב שאין חצירו של אדם קונה לו אלא בדבר שבדעת הקונה לקנות. אמנם בדבריו משמע שזהו דווקא בדברים שבאו לחצר קודם שקנה את החצר, כגון מטמוניות של אמוריים וכנ"ל, אבל אם המציאה הגיעה לאחר שקנה את החצר, קונה לו חצירו.
הדרכי משה (רסח ב) הביא דברי מרדכי אלו, ופסקם להלכה ברמ"א (ג), אבל מסתימת דבריו משמע שלמד בדעת המרדכי, שאף מציאה שבאה לחצר אחר שקנה את החצר, אינו זוכה בה אם אינו דבר שרגיל לבוא.

מציאה שהגיע לחצר קודם ייאוש[עריכה | עריכת קוד מקור]

תירוץ נוסף כותב הרא"ש (ב ט) שאין בעל החצר זוכה במציאה לפי ששלל האמוריים מתחלק לכל ישראל, והיא כאבודה מהם וזוכה בה המוצא. והשתא אין הבעלים קונים מדין קנין חצר, לפי שבאה האבידה לחצירו קודם שנתייאשו ישראל, וכשם שאבידה הבא לידו קודם ייאוש לא קנה משום שבאיסורא אתא לידיה, כן הוא גם בחצר, דלא עדיפא חצירו מידו. תירוץ זה כתב גם הרשב"א (כה ב ד"ה דשתיך) בחידושיו, והר"ן (כה ב ד"ה מצא), וכנראה זו גם כוונת הרמב"ן שקיצר בזה (כה ב ד"ה ורש"י).