יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


פקיקת חלון בשבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: שבת יז ז
בבלי: שבת קכה א - קכו ב, עירובין קב א
ירושלמי: שבת יז ז, עירובין י י
רמב"ם: שבת כב ל, כו י
שלחן ערוך: אורח חיים שיג א-ב

אם מותר לפקוק את החלון בפקק או אסור משום בונה, מיחזי כבונה או משום טלטול מוקצה, וכן נעילת דלת בנגר או בקנה.

המקורות בתלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

סוגיה דפקיקת החלון[עריכה | עריכת קוד מקור]

מחלוקת ר' אליעזר וחכמים וטעמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (שבת יז ז) מביאה מחלוקת תנאים בענין פקיקת חלון בשבת. לדעת ר' אליעזר אסור לפקוק את החלון אלא אם כן הפקק קשור ותלוי בו, ואילו לדעת חכמים בין כך ובין כך פוקקין בו.

ביאור דעת חכמים[עריכה | עריכת קוד מקור]

דברי חכמים במשנה שאמרו 'בין כך ובין כך פוקקין בו' אינם מבוארים כל הצורך שודאי כוונתם לחלוק על ר' אליעזר ולומר שאף אם אינו קשור ותלוי פוקקין בו. אך לא ברור האם כוונתם שלא צריך לא קשור ולא תלוי, או כוונתם שקשור צריך אבל תלוי לא צריך.
הגמרא (שבת קכו א) מביאה דברי רבי אבא בשם רב כהנא שכתב לקולא, כלומר שאפילו לא קשור ולא תלוי מותר, ובלבד שיהיה מתוקן לכך.
על דבריו מקשה ר' ירמיה שהרי בגמרא בעירובין לגבי נעילת דלת בנגר, דעת ר' יהודה שקשור על כל פנים בעינן, ואמר ר' יהושע בר אבא משמיה דעולא שהמחלוקת שם בנגר היא כהמחלוקת כאן גבי פקיקת החלון, שר' יהודה המיקל שם הוא כדעת חכמים כאן, ואם כן כשם שהנגר צריך להיות קשור לדעת ר' יהודה, כך הפקק צריך להיות קשור בחלון לדעת חכמים.
מתרץ רבי אבא שבאמת דעתו אינה כאחד מהתנאים הנ"ל, אלא הוא סובר כהתנא שמתיר אף בלא קשירה והוא דעת ר' שמעון בן גמליאל המובא בתוספתא (טו ג) לגבי קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו, שלדעת תנא קמא מותר לנעול בו רק אם הוא קשור ותלוי בפתח, ולדעת רשב"ג מספיק שיהיה מתוקן לכך, אף שאינו קשור כלל.
הראשונים מבארים שהתיקון המדובר כאן הוא במחשבה בלבד, כלומר שיחשוב על כך מבעוד יום, שכן מוכח בדעת רשב"ג, ור' אבא בר כהנא אתיא כוותיה.

בהמשך הגמרא מובא שר' יוחנן מכריע הלכה כרבן שמעון בן גמליאל לענין הקנה המתוקן לנעול ולפתוח בו, שאין צריך שיהיה קשור אלא רק מתוקן.
אך הגמרא מקשה על זה שהרי דעת ר' יוחנן לענין כיסויי הכלים שאין לטלטלם בשבת אלא אם כן יש להם בית אחיזה, כלומר שיש עליהם תורת כלי, ובודאי אין לומר שרשב"ג דיבר בכה"ג שיש תורת כלי על הקנה, שהרי לענין חריות של דקל שגדרן לשם עצים ונמלך עליהן לישיבה דעת רשב"ג שאין צריך לקשרם ולעשות בהם מעשה, אלא אף שאין תורת כלי עליהם מותר.
מתרצת הגמרא שבאמת רשב"ג לא מצריך תורת כלי אלא רק שיהיה מתוקן לכך במחשבתו, אך ר' יוחנן חלוק עליו בנקודה זו ומצריך תורת כלי. אמנם לענין קשירה ותליה ס"ל כרשב"ג ולא כתנא קמא, ולכן סובר שאין צריך קשור ותלוי.

טעם מחלוקת התנאים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בטעם האיסור לדעת ר' אליעזר, כתב רש"י (שבת קכה ב ד"ה אין פוקקין בו) שהוא משום דמיחזי כמוסיף על הבנין, אמנם אם קשור ותלוי הרי זה כבר חלק מהבנין. וכן מבואר מתוך דברי הגמרא לעיל (קכה ב) שעל דברי ר' אליעזר הביאה מימרה של רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן, שמחלוקת ר"א וחכמים היא בענין הוספה על אוהל עראי בשבת וביו"ט, שלר' אליעזר אסור להוסיף ולחכמים מותר. מבואר מדברי הגמרא כפי שכתב רש"י שהמחלוקת היא מטעם הוספה על הבנין.

אמנם תוספות (קכו א ד"ה והמונח) כתבו להוכיח שהמחלוקת לא מסתכמת רק בענין זה אלא יש כאן מחלוקת נוספת מטעם מוקצה, שלר' אליעזר אסור לטלטל את פקק החלון מטעם איסור מוקצה, שהרי הגמרא השוותה בין מחלוקת זו דפקיקת החלון לבין המחלוקת בעירובין בענין נגר הנגרר (ראה להלן), ושם, סוברים התוספות, המחלוקת היא לענין איסור טלטול, וכן מוכח מתוך מה שהשוותה הגמרא לתוספתא (טו ג) לגבי קנה שהתקינו בעל הבית להיות נועל בו, ששם גם כן איירי לענין מוקצה. ועוד כתבו בתוספות (ד"ה רבי יהודה) שאפילו נאמר שהקנה שהתקינו להיות נועל בו הוא מדין איסור תוספת על הבנין, אפילו הכי מדהשוותה הגמרא דין זה לדין ישיבה על חריות של דקל ששם ודאי הוא מדין מוקצה, מוכח שמחלוקת ר' אליעזר וחכמים היא גם בענין מוקצה.
לכן הסיקו התוס' (ד"ה והמונח) שבתרתי פליגי, שלר' אליעזר אסור לטלטל פקק החלון משום מוקצה לפי שאין תורת כלי עליו, ואף אם היה לפקק בית יד ויש לו תורת כלי, אסור לפקוק בו משום תוספת אוהל עראי. ואילו לדעת חכמים מותר לטלטלו אפילו אין עליו תורת כלי ולא חיישינן לא משום מוקצה ולא משום תוספת אוהל. כדברי התוס' כתב גם התוספות רא"ש (קכו א ד"ה בין וד"ה והמונח).

ובספר מגיני שלמה (קכו א ד"ה שיטת) כתב ליישב שיטת רש"י, שבאמת כל תחילת הסוגיה מדברת מדין בנין, כן הוא לענין פקק החלון ולענין נגר ואף קנה שהתקינו להיות נועל בו הכל מדין בנין. אלא שאחר שפסק ר' יוחנן כרשב"ג להתיר לנעול בקנה, הקשתה הגמרא דבשלמא בנין ליכא אבל על כל פנים תורת כלי בעינן, ויהיה אסור לנעול בקנה מדין מוקצה לפי שאסור לטלטלו, שהרי ר' יוחנן אסר כיסויי הכלים אם לא שיש להם תורת כלי, ודלא כרשב"ג שהתיר מוקצה במחשבה בלבד כדמוכח גבי חריות דקל (ראה עוד).
והוסיף שם המגיני שלמה (ד"ה והתימא) שאדרבה על שיטת התוס' קשה מה שפסקה הגמרא הלכה כרבנן מכח ההוא עובדא דפקקו את המאור בטפיח, דאם כתוס' שרבנן ור' אליעזר פליגי גם בדין מוקצה, איך משם יש ראיה שהלכה כרבנן, והרי טפיח אינו מוקצה אלא כלי גמור הוא. ודוחק לומר שרק לענין בנין פסקו הלכה כרבנן ולא לענין מוקצה. אלא ודאי שלא נחלקו התנאים אלא משום דמחזי כבונה בלבד.

מסקנת הגמרא להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסוף הסוגיה מביאה הגמרא (קכו ב) את דרשת רבי יצחק נפחא שהלכה כר' אליעזר, ומקשה על זה רב עמרם מהמשנה בסוף מסכת שבת ממעשה דאביו של ר' צדוק ואבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח, שמדבריהם למדו שפוקקין בשבת. ואף שאביי מתרץ שסתמא דמתניתין בעירובין אתיא כר' אליעזר, מכל מקום מסיימת הגמרא שאפילו הכי מעשה רב, כלומר שהסתמא דמתני' דסוף מסכת שבת הוא הלכה למעשה שכן נהגו באותו מקרה שקרה, ושמע מינה שהלכה כרבנן.

סוגיה דעירובין[עריכה | עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png לסוגיה זו בהרחבה, ראו נעילת דלת בנגר בשבת במקדש ובמדינה

המשנה (עירובין י יא) אומרת לגבי נעילת דלת בנגר, כלומר מוט שמכניסים אותו לתוך נקב ברצפה ובכך ננעלת הדלת, שיש לחלק בין נגר הנגרר לנגר המונח. שלדעת תנא קמא נגר הנגרר מותר לנעול בו במקדש, כיון שאין שבות במקדש, אבל אסור לנעול בו במדינה, ונגר המונח כאן וכאן אסור. ואילו דעת ר' יהודה שהנגרר מותר בין במקדש ובין במדינה ואין בו איסור כלל, והמונח הוא שמותר במקדש ואסור במדינה.
ובברייתא בגמרא (עירובין קב א) מבואר יותר שנגר הנגרר שחלקו בו תנא קמא ור' יהודה אם מותר לנעול בו במדינה, היינו שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ. ואילו נגר המונח הוא שאינו לא קשור ולא תלוי אלא שומטו ומניחו בקרן זוית, ובו לכולי עלמא אסור לנעול במדינה, ונחלקו אם נועלים בו במקדש.

טעם האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב רש"י (שבת קכו א ד"ה והמונח, עירובין קב א ד"ה הלכה) שכאשר אין הנגר קשור כלל, אם תוקעו בשבת בדלת ובקרקע הרי זה איסור דאורייתא משום בונה, ולכן גם במקדש אסור לדעת חכמים. אמנם ר' יהודה סובר שכיון שהתקינו לכך מבעוד יום, כאשר תוחבו בשבת אינו עובר על איסור בונה, ומ"מ במדינה אסור משום שבות.

תוספות (שבת קכו א ד"ה והמונח) כתבו בשם רבנו תם לחלוק על רש"י וסובר הוא שגם במונח אינו עובר על איסור דאורייתא כאשר תוקעו בשבת כיון שאינו מבטלו לבנין אלא מסלקו לפי שעה, אלא כל האיסור בזה הוא משום טלטול בלבד, דומיא דקנה שהתקינו בעל הבית להיות נועל בו. ואמנם הוא טלטול חמור יותר משאר כלי תשמיש, לפי שהם תשמיש לבית עצמו, ולכן החמירו בזה אף במקדש. אבל על כל פנים משום בנין אין בזה איסור. וכן כתב בתוספות הרא"ש (קכו א ד"ה והמונח).

הרשב"א והריטב"א (שבת קכו א ד"ה המונח) הביאו שתי הדעות ולא הכריעו.
אמנם בדברי המאירי (שבת קכו ד"ה כבר) משמע שסובר כרש"י, שבנגר יש משום איסור בונה, שכל שאינו קשור הרי הוא כבונה. אינו לא מוכח מתוך דבריו אם כוונתו לאיסור דאורייתא או רק הוי כבונה מדרבנן.
בפסקי הרי"ד (קכו א) כתב כרש"י שיש בזה איסור דאורייתא לדעת חכמים.

מסקנת הגמרא להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהמשך הגמרא אומר רב יהודה בשם שמואל שהלכה כר' יהודה בנגר הנגרר, כלומר שמותר לנעול בו במדינה. ולזה מסכים גם רבא אבל מתנה זאת בכך שיהיה הנגר קשור בדלת עצמה. ומבואר עוד שם שאם הנגר ניטל באיגדו, כלומר שקשור בקשר חזק, אין צורך שיהיה קשור בדלת, אלא אפילו קשור בעיברא דדשא, כלומר במזוזת הפתח, מותר.
ובריטב"א (שבת קכו א ד"ה רבי יהודה) כתב שלפי הרי"ף (עירובי לד ב) מבואר שגם בניטל באיגדו צריך על כל פנים שיהיה קשור בעיברא דדשא, אבל לפי התוספות והראב"ד אם ניטל באיגדו אינו צריך שיהיה קשור כלל, אפילו לא בעיברא דדשא, ומה שאמרו כן בגמרא הוא לפי שכך היה המעשה, אך מעיקרא דדינא אין צורך בכך.

עוד מבואר בגמרא שאם נפסק החבל שבו הנגר קשור, אסור לנעול בו. ואם נקמז, לתנא קמא מותר ולר' יהודה אסור, והלכה כר' יהודה שנקמז אסור, משום דמיחזי כבונה.
ובפירוש המושג 'נקמז', כתב רש"י (ד"ה נקמז) שנפחת חור האיסקופה, והנגר ננעץ בקרקע. וכן כתבו התוספות (ד"ה נקמז), דהשתא דמי טפי לבונה.

היחס בין הגמרא בשבת לגמרא בעירובין[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת הרי"ף[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (שבת מט ב) הכריע להלכה כחכמים ולא כר' אליעזר, כסוף דברי הגמרא שם (קכו ב) שמעשה רב עדיף, וכן העתיק דברי ר' אבא בר כהנא (ודלא כבגמ' רבי אבא בשם רב כהנא) שפקק החלון אינו צריך להיות לא קשור ולא תלוי אלא די בכך שהוא מתוקן לזה.
אמנם במסכת עירובין פסק הרי"ף (לד ב) כר' יהודה, שכן מבואר שם בגמרא שהלכה כמותו, ואם כן אסור לנעול בנגר המונח במדינה אלא רק אם הוא קשור. ומעתה יקשה על הרי"ף איך בפקק החלון לא הצריך קשירה ואילו בנגר של דלת הצריך קשירה, והרי מבואר בגמרא (שבת קכו א) שהמחלוקת לגבי פקק החלון היא אותה מחלוקת לגבי נגר הנגרר. כן הקשו בעל המאור (שבת מט א), הרא"ש (יז ח) ועוד ראשונים. ובשלמא לפי שיטת ר' ירמיה בסוגיה בשבת, דגם בחלון בעינן שיהיה קשור אתי שפיר הסוגיה דנגר בעירובין, אבל לפי מסקנת הגמרא שם דלא בעינן קשור אלא במתוקן סגי וכדעת רשב"ג, אם כן אתיא דלא כמאן בסוגיה דעירובין.

שיטת בעל המאור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעל המאור (שבת מט א) מכח קושיה זו קבע שאין הלכה כר' אבא בר כהנא הסובר שדי בתיקון בלבד ואין צורך לקשור את הפקק לחלון, אלא הלכה היא שצריך קשירה וכדעת ר' ירמיה שם. ואף שהלכה גם כרשב"ג לגבי קנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו, והגמרא דימתה בין זה לזה, כתב בעל המאור שאינו דומה, לפי ששם הוא רק תשמיש למחובר ובזה באמת סגי בתיקון בלבד, אך פקיקת החלון שהוא מחובר ממש ועשוי לתוספת אוהל, בזה בעינן קשירה דומיא דנגר. והוסיף שהרי בלאו הכי הרי קיימא לן דלא לגמרי כרשב"ג שהרי הוא סובר שדי בתיקון בעלמא, ואנן קיימא לן להלכה כר' יוחנן שבעינן שיהיה עליו ממש תורת כלי, ולכן לא קשה לומר גם לגבי חלון שלא די שיתקינו לכך אלא צריך גם קשירה.

שיטת הרמב"ן וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ן במלחמות (שבת מט א) כתב ליישב דברי הרי"ף מהשגת בעל המאור עליו, וביאר שהלכה כר' אבא בר כהנא שלא בעינן קשור וכמו שפסק הרי"ף, אלא שזהו דווקא כאשר יש עליו תורת כלי, וכמו שמבואר בסוף הסוגיה בדברי ר' יוחנן, ואם הוא קשור אז לא בעינן שיהיה תורת כלי עליו. ואף שר' אבא בר כהנא סבר שאפילו אינו קשור סגי במתוקן בלבד ואין צריך שיהיה תורת כלי עליו, בזה לא קיימא לן כוותיה. ובזה אתי שפיר הסוגיה בעירובין גבי נגר המונח, דהתם איירי שאין תורת כלי עליו, ולכן אם אינו קשור אסור לנעול בו.
ועל דברי בעל המאור שחילק בין קנה שהתקינו להיות נועל בו שהוא רק תשמיש מחובר וסגי בתיקון בעלמא, לבין פקק החלון ונגר שהם מחוברים לדלת ובהם צריך קשירה, כתב הרמב"ן שאין לנו לדחות דימוי הגמרא בסברות שלנו, שהרי הגמרא דימתה ביניהם ואין לנו לחלוק על זה.
גם הרשב"א (ד"ה קכו ב ד"ה ולענין) והריטב"א (קכו ב ד"ה ולענין) כתבו כתירוץ זה של הרמב"ן. וכן כתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם (שבת כו י).
והר"ן (בדפי הרי"ף מט ב ד"ה בין וד"ה ומסתברא) כתב גם הוא שבפקק החלון איירי שיש תורת כלי עליו, והוסיף שאם נשתמש בו כבר פעם אחת מבעוד יום זהו תורת כלי שלו, ולכן לא הזכיר זאת הרי"ף כי מסתמא נשתמש בו פעם אחת, שהרי צריך הוא להיות מכוון למידתו של חלון.

המאירי (שבת קכו א ד"ה כבר ביארנו) דחה הסבר זה, וכתב שסוגית הגמרא אינה מוכחת כן, שאם היה חילוק זה נכון שנגר אינו מתוקן לכך, היה לה לגמרא לתרץ כך ולא לומר דאתיא כרשב"ג, אלא לחלק בין הסוגיות ולומר שבפקק החלון יש עליו תורת כלי ולכן אין צריך קשירה, ואילו נגר אין עליו תורת כלי וצריך קשירה.

הסבר הרא"ש בדעת הרי"ף[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרא"ש (יז ח) כתב ליישב דעת הרי"ף, שהרי"ף אינו סובר להלכה את דברי ר' יוחנן שאמר כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר. כלומר סובר הוא שאין הסוגיות דומות, אלא בנגר שתוחבין אותו בקרקע הוא חמור יותר ולכן בעינן קשור כדי להוציא מחשש איסור בנין, ואילו בפקק החלון שלא שייך בו איסור בנין, די במחשבה כדי להוציאו מאיסור טלטול. ולפי זה יש שלושה חילוקים, בפקק החלון סגי במחשבה, בקנה שהתקינו להיות נועל בו צריך שיהיה לו תורת כלי, ואילו בנגר הנגרר שהוא טפי דומה לבנין בעינן שיהיה קשור (ראה עוד).
והוסיף הרא"ש שלפי ר' יוחנן שכן דימה בין הסוגיות, יוצא שבין בפקק החלון ובין בנגר הנגרר בעינן קשור, להוציא מחשש בנין, ואילו בקנה שהתקינו להיות נועל בו סגי בתיקון כלי. אמנם אפשר שסובר הוא שתיקון כלי וקשירה שווים הם, ואף בנגר הנגרר ובפקק החלון מועיל תיקון כלי בלבד. הסבר זה של הרא"ש בדעת ר' יוחנן דומה להסבר הרמב"ן בדעת הרי"ף, שבנגר מדובר שאין עליו תורת כלי ולכן בעינן קשירה ואילו בפקק החלון אם יש עליו תורת כלי לא בעינן קשירה.

גם המאירי (שבת קכו א ד"ה כבר) כתב לתרץ כעין תירוץ הרא"ש, שכתב שבנגר האיסור הוא חמור יותר ויש בו חשש בונה, ולכן צריך קשירה, מה שאין כן בפקק החלון שהוא משום טלטול. ואף שהגמרא אמרה שהמחמיר בנגר אתיא כר' אליעזר, מ"מ אינו דומה לגמרי, שכאן הוא משום טלטול וכאן משום חשש בונה.

מהו תיקון ומהו שיש תורת כלי עליו[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבואר בסוגיה שצריך שיהיה הפקק מתוקן מאתמול לפקיקת החלון, שבלא זה אסור לפקוק, וזהו כרשב"ג שאמר גם לגבי קנה שתקינו להיות נועל בו, שדי בכך להתירו.
ומבואר מתוך הסוגיה, שאין צורך בתיקון של מעשה, אלא די בתיקון במחשבה בלבד, שדווקא ר' יוחנן הוא החולק על רשב"ג וסובר שבעינן שיהיה תורת כלי עליו כדי להתיר להשתמש בו בשבת, אבל לפי ר' אבא בר כהנא שסובר כרשב"ג, די בכך שחשב מבעוד יום להשתמש בזה לצורך נעילה. כן כתבו התוספות (שבת קכו א ד"ה בין), וכן משמע ברש"י (ד"ה שהתקינו), וכן מוכח מתוך הסוגיה.

אמנם לפי ר' יוחנן שמצריך שיהיה תורת כלי עליו, ברש"י (קכו ב ד"ה שיש וד"ה וכ"ת) משמע שצריך שיהיה לו תורת כלי שראוי לתשמיש אחר מלבד תשמיש זה שלצורך הבנין. אבל תוספות (קכו ב ד"ה וכי) כתבו בשם רבנו תם, וכן הביא הרא"ש (יז י) בשמו ועוד ראשונים, שאין צורך בזה, אלא די שראוי לדבר זה בלבד, כמו חריות של דקל שאינם ראויים לשום דבר אלא לישיבה עליהם. והקשה על רש"י שאם הוא כלי ממש פשיטא שמותר לטלטלו ואין בזה שום חשש ואף ר' אליעזר לא היה חולק בזה, שהרי כלי שמלאכתו להיתר ניטל לצורך גופו.
הרא"ש (יז י) כתב ליישב דברי רש"י שלשיטתו אזיל שמפרש כל הסוגיה לענין בנין, ולכן חידוש הוא שאף שמלאכתו להיתר אשמעינן שמותר אף לצורך בנין, שמיחזי כבנין חמור ממוקצה. אבל בספר מגיני שלמה (קכו ב ד"ה וכ"ת) תמה על דברי הרא"ש היאך אפשר לומר כן והרי הגמרא משווה זאת לדין חריות של דקל שאין בזה חשש בנין כלל, וכמו שהקשו בתוס' על רש"י, וגם רש"י עצמו (ד"ה שיש) השווה זאת לדלתות שידה תיבה ומגדל, שגם בהם ליכא חשש בונה.

הרשב"א (קכו ב ד"ה ומדברי) כתב שדעת הראב"ד כרש"י שבעינן שיתקנו לתורת כלי ממש, שכל שהוא לשימוש המחובר אינו די שיהיה מתוקן לכך אלא צריך שיהיה כלי ממש, וכל דבר שהוא משמש את התלוש די בכך שיתקנו לכך. אבל הרשב"א הקשה עליו, שאם כן אינה מובנת קושיית הגמרא שהקשתה על ר' יוחנן שהתיר לנעול את הדלת בקנה כדעת רשב"ג מחריות של דקל ששם לא הצריך רשב"ג תורת כלי, והרי בחריות הוא תשמיש התלוש ואילו בקנה הוא תשמיש מחובר.

הריטב"א (קכו ב ד"ה והוא) הביא פירוש רש"י וקושית רבנו תם ופירושו, והוסיף וכתב שלפירוש רבנו תם הסכימו רבותיו, שאין צריך תורת כלי ממש אלא שיהיה מתוקן לאותו צורך שמתשמש בו, ודלא כרשב"ג שסגי במחשבה בעלמא.

הר"ן (קכו ב ד"ה ולענין) אחר שהביא גם הוא פירוש רש"י ורבנו תם, העיר שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו בענין פקק החלון שצריך שיהיה עליו תורת כלי. והסביר הר"ן שכל מה שצריך שיהיה עליו תורת כלי הוא דווקא היכא שלא נשתמש בו מבעוד יום, אך אם נשתמש בו היינו תורת כלי שלו, ובפקק החלון מסתמא נשתמשו בהם מבעוד יום, שהרי צריך לכוונו למדת החלון.

הכרעת הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (שבת כב ל) פסק להלכה כחכמים שמותר לפקוק את החלון, ולפי התנאי שאמר ר' אבא בר כהנא שיהיה מתוקן לכך ואע"פ שאינו קשור ותלוי.
ובמקום אחר (כו י) פסק להלכה כר' יהודה בענין נגר שנועלים בו את הדלת, שאם אין הנגר קשור ותלוי בדלת אלא מונח בקרן זוית אסור לנעול בו, לפי שאין עליו תורת כלי, אך אם הוא קשור ותלוי בדלת נועלים בו. גם פסק (כו ז) את ההלכה לגבי קנה שהתקינו בעל הבית להיות נועל בו, שכתב שאם יש תורת כלי עליו הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר.
דברי הרמב"ם עולים כדברי הרי"ף, ואותם תירוצים וחילוקים שאמרו הראשונים ברי"ף, ייתכן לומר גם בדעת הרמב"ם.

שיטת הטור והשלחן ערוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטור (אורח חיים שיג) כתב להלכה כפי הסבר הרא"ש ברי"ף שישנם ג' חילוקים: פקק החלון מותר לסותמו מערב שבת אם חישב עליו מבעוד יום ובמחשבה בעלמא סגי. קנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו, צריך שיתקינו לכך מבעוד יום לפי שדומה יותר לבנין. נגר שנועל בו ותוחבו בקרקע, שהוא דומה ביותר לבנין, אסור לנעול בו אלא אם כן הוא קשור.

גם בשלחן ערוך (שיג א) העתיק לשון הטור, שבפקק החלון אין צריך אלא מחשבה מבעוד יום, ואין צורך בתיקון מעשה או תורת כלי.
אמנם בביאור הלכה (ד"ה והוא) כתב שכיון שהרבה ראשונים סוברים כהר"ן (שהיא שיטת הרמב"ן וסייעתו), צריך עיון למעשה.

כתב המגן אברהם (שיג ז) שפקק החלון שאינו עשוי לפתוח אלא לעיתים רחוקים, הוי כאוהל קבע, ולכן דינו כמו חדקים שבפרצה ודלת שבמוקצה, שאין נועלים בהם אלא אם כן יש להם היכר ציר והם תלויות או גבוהות מן הארץ.