יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


סוף זמן קריאת שמע של ערבית

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: ברכות א א
בבלי: ברכות ב א, ד א-ב, ח ב, ט א
ירושלמי: ברכות א א
רמב"ם: קריאת שמע א ט
שלחן ערוך: אורח חיים רלה ג

עד מתי בלילה אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית, לכתחילה ובדיעבד.

מחלוקת התנאים והכרעת הבבלי[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה (ברכות א א) הובאה מחלוקת תנאים עד מתי ניתן לקרוא קריאת שמע של ערבית. לדעת רבי אליעזר ניתן לקוראה עד סוף האשמורה הראשונה (סוף השליש הראשון של הלילה), לדעת חכמים עד חצות הלילה, ולדעת רבן גמליאל עד עמוד השחר.
ובגמרא (ברכות ד א) מובא שחכמים סוברים בעיקרא דדינא כרבן גמליאל, שזמן קריאה הוא כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו עד סוף הלילה, אלא שעשו סייג לדבריהם ואמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. וכראיה לזה מביאה הגמרא ברייתא (ד ב), האומרת שחכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהיה אדם בא לביתו ואוכל קימעא וישן קימעא וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. לכן הקדימו את זמן הקריאה כדי שיכנס מיד לבית הכנסת ויקרא קריאת שמע ויתפלל.

ברש"י (ד א ד"ה חכמים וד"ה אי) מבואר שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא במשמעות הפסוק "בשכבך", שלדעת רבי אליעזר פירושו כל זמן שבני אדם עוסקים לילך ולשכב, והמאחרים ביותר ישנים בשליש הלילה, ולכן רק עד זמן זה ניתן לקרוא ק"ש. ואילו לדעת רבן גמליאל כוונת הפסוק היא כל זמן שבני אדם שוכבים, ואם כן ניתן לקרוא כל הלילה, עד עלות השחר. ובדעת חכמים הסתפקה הגמרא, והכריעה שסוברים כרבן גמליאל במשמעות הפסוק, אלא שעשו סייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה כנ"ל.

עוד במשנה (ברכות א א) מובא שבניו של רבן גמליאל באו מבית המשתה בלילה אל אביהם ואמרו לו שטרם קראו קריאת שמע של ערבית. אמר להם רבן גמליאל שכל זמן שלא עלה עמוד השחר רשאים הם לקרוא, לפי שמה שאמרו חכמים עד חצות אינו אלא להרחיק את האדם מן העבירה.
ובגמרא (ט א) מובא שאף שבניו ידעו מה דעת אביהם בענין זה, מכל מקום באו ושאלוהו האם הלכה כחכמים בזה, שיחיד ורבים הלכה כרבים ואין להם לקרוא אחר חצות, או שמא גם חכמים סוברים כמותו בעיקרא דדינא ואינם חולקים אלא לענין סייג, שרק לכתחילה יש לקרוא עד חצות, אבל בדיעבד מותר לקרוא עד עלות השחר. ועל זה ענה להם רבן גמליאל, שחכמים סבורים כמותו אלא שעשו הם סייג ולכן מותרים וצריכים הם לקרוא כעת.
מגמרא זו מבואר לכאורה שכולם מודים שהלכה כחכמים, אלא שאומר רבן גמליאל שגם לפי חכמים מותר וצריך בדיעבד לקרוא על עלות השחר. אלא שזה סותר לכאורה גמרא אחרת לעיל (ח ב), שבה להדיא פוסק רב יהודה בשם שמואל שהלכה כרבן גמליאל.

להלן יתבאר שישנן שתי אפשרויות בראשונים ליישוב הסתירה.
דרך ראשונה היא לומר שמה שפסק שמואל הלכה כרבן גמליאל, זהו רק לאפוקי מדעת ר' אליעזר שאומר שזמן קריאת שמע הוא רק עד סוף האשמורה הראשונה, אך לא לאפוקי מדעת חכמים שסוברים גם הם כמותו שזמן קריאת שמע הוא עד חצות ובדיעבד על עלות השחר. ולפי דרך זו הלכה כחכמים לכתחילה וכרבן גמליאל בדיעבד.
דרך שניה היא לומר ששמואל פסק כרבן גמליאל שמותר לקרוא לכתחילה עד עלות השחר, ודלא כחכמים, וזה שלא כמו שענה רבן גמליאל לבניו שהלכה כחכמים, שהוא לא אמר כן אלא לבניו, אבל לדידן הלכה כמותו. לפי אפשרות זו, ניתן לומר ששמואל סבור שחכמים חולקים על רבן גמליאל רק לכתחילה אבל בדיעבד מודים לו, וכמו שאמר רבן גמליאל לבניו, או אפשר לומר שחכמים חלוקים על רבן גמליאל גם בדיעבד וסוברים הם שאין לקרוא כלל קריאת שמע אחר חצות, אלא שלדידן קיימא לן כרבן גמליאל.

הכרעת הירושלמי[עריכה | עריכת קוד מקור]

בירושלמי (ברכות א א) מוכרעת הלכה כחכמים, וכן אמר ר' יסא לחבריו, שאם רוצים הם לעסוק בתורה במשך הלילה, צריכים הם להיזהר לקרות קריאת שמע קודם חצות.
בהמשך שואל הירושלמי, איך עשה רבן גמליאל מעשה והורה לבניו לעשות כמותו בעוד חכמים חלוקים עליו, והרי מצאנו תנאים אחרים, ר' מאיר ור' עקיבא, שאף שחלקו על חכמים לדינא, מ"מ למעשה לא עשו אלא כחכמים וביטלו דעתם.
תירוץ אפשרי שמעלה הירושלמי, רוצה לומר שכיון שזו רק קריאת שמע, אין זה אלא כשינון בעלמא שמותר לשנן אף אחר חצות, אך מיד נדחה, שהרי אם כן נתיר לקרוא אף לאחר עלות השחר.
אלא מתרץ הירושלמי, ששונה המקרה של בניו של רבן גמליאל, שם כבר אי אפשר לעשות כחמים שהרי כבר עבר הזמן, ולכן הורה להם רבן גמליאל לקרוא כדעתו. מה שאין כן במחלוקות של ר' מאיר ור' עקיבא עם חכמים, שם יכולים הם לעשות כחכמים.

עולה מדברי הירושלמי שרבן גמליאל וחכמים פליגי אהדדי, והלכה היא כחכמים. וזהו דלא כהכרעת הבבלי לכאורה, ויתבאר להלן.

מחלוקת הראשונים אם הלכה כרבן גמליאל או כחכמים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כבר נתבאר לעיל שנחלקו הראשונים האם הלכה כרבן גמליאל ולא כחכמים, ומותר לכתחילה לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר, או דלמא הלכה כרבן גמליאל וכחכמים שצריך לקרוא לכתחילה עד חצות, ורק בדיעבד עד עלות השחר.

שיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (א ב) ציטט דברי רב יהודה בשם שמואל שהלכה כרבן גמליאל ולכאורה פשטות דבריו מורים שהלכה כרבן גמליאל לגמרי, שמותר לכתחילה לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר, ואין צורך בסייג. אמנם בהמשך דבריו כתב שדברי רבן גמליאל שאמר עד עלות השחר, הם בדיעבד, שהרי חכמים אמרו סייג לדבריהם שלא יהא אדם בא מן השדה וכו'. כלומר נראה מדברי הרי"ף שגם רבן גמליאל לא אמר דבריו אלא בדיעבד, אבל לכתחילה יש לקרוא קודם חצות, וכן למד הרשב"א מדברי הרי"ף.
אמנם הרמב"ן במלחמות (ב א) מטה את דעת הרי"ף לומר שגם לכתחילה מותר לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר, אלא שלקיים מצוות חכמים יש לו לקרוא עד חצות, שאם יעבור עליו חצות לילה בשינה או בפשיעה חייב מיתה.

הרמב"ם (קריאת שמע א ט) כתב להדיא שזמן קריאת שמע של ערבית הוא עד חצי הלילה, ורק אם עבר ואיחר קורא עד עמוד השחר, שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה. מבואר שפוסק כחכמים, או שסובר כהרי"ף שגם רבן גמליאל לא התיר אלא בדיעבד אבל גם הוא מודה שבעינן סייג. ויש להעיר שבפירוש המשניות כתב הרמב"ם שהלכה כרבן גמליאל, ואם לא נאמר שחזר בו, צריך לומר שסובר שגם רבן גמליאל סובר שיש לעשות סייג עד חצות, וכדעת הרי"ף. אמנם לא כל כך משמע כן בפירוש המשניות שם.
הסמ"ג (עשין יח) הסכים לדברי הרמב"ם וכתב להדיא שהלכה כרבן גמליאל, שהוא בעצם לא חולק על חכמים, לפי שהם לא אמרו כן אלא להרחיק את האדם מן העבירה.
כן היא גם דעת הראבי"ה (כה), והסמ"ק (קד), רבנו ירוחם (ג ב כג ב ד"ה החלק השני), ואבודרהם (קריאת שמע ד"ה ועד אימתי) שלכתחילה יש לקרוא ק"ש עד חצות משום סייג, אבל עיקר זמנה עד עלות השחר, ומלשונם נראה שגם הקריאה אחר חצות אינה נחשבת דיעבד אלא לכתחילה, ורק שמשום סייג יש לקרוא קודם חצות. גם המאירי (ב א ד"ה ולענין פסק) הכריע כהרמב"ם וסייעתו, אלא שהוא כתב במפורש שהקריאה שאחר חצות היא בדיעבד.

שיטה זו מקבלת חיזוק גם מדברי הירושלמי שפסק הלכה כחכמים, ואפשר ליישבו עם הבבלי שאין מחלוקת בין חכמים ורבן גמליאל, אלא רק בינם לבין ר' אליעזר. וכן כתב להדיא הראבי"ה (כה) שאין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, לפי שחכמים לא נחלקו אלא לענין סייג, וכמו שאומר רבן גמליאל לבניו, וכן העיר המאירי (ב א ד"ה ולענין פסק) כחיזוק להכרעתו.

מחלוקת הבית יוסף והבית חדש בהבנת שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הבית יוסף (אורח חיים רלה ד"ה אבל הרמב"ם) בביאור שיטת הרמב"ם והסמ"ג שפסקו כחכמים, שזמנה לכתחילה הוא מיד בצאת הכוכבים, ונמשך הזמן עד חצות. ומה שנפסק בגמרא שהלכה כרבן גמליאל, זה רק לאפוקי מרבי אליעזר, ולומר שמשמעות "בשכבך" היא כל זמן שכיבה, אולם הסייג שקבעו חכמים לא נדחה, והלכה כמותם, שיחיד ורבים הלכה כרבים. נמצא לפי שיטתם, שלדעת ר"ג אפשר לקרוא ק"ש לכתחילה עד עלות השחר, ואילו לדעת חכמים יש לקרותה לכתחילה מיד בצאת הכוכבים עד חצות הלילה, ורק בדיעבד עד עלות השחר. ופסקו הרמב"ם והסמ"ג הלכה כחכמים.
אמנם הבית חדש (ו ד"ה אבל הרמב"ם) תמה על הב"י שלפי פירושו בחינם פסקה הגמ' כר"ג, שהרי הלכה לגמרי כחכמים. לכן כתב ביאור אחר בדבריהם, שאמנם לא נחלקו חכמים ור"ג בתחילת זמן ק"ש, שהוא מצאה"כ ועד חצות, וחייב לקוראה לכתחילה עד חצות, אך נחלקו כאשר לא קרא עד חצות, האם בדיעבד רשאי לקוראה. לדעת חכמים אינו רשאי מחמת הסייג, ואם יקרא לא יצא ידי חובתו, ואילו לדעת ר"ג רשאי לקוראה בדיעבד עד עה"ש, והלכה כמותו. ומה ששאלו בניו של ר"ג את ר"ג מהי סברת חכמים, והשיב להם שסוברים כדעתו לעניין משמעות "בשכבך", היה זה כדי לומר להם שמבחינת זמן החיוב אין ביניהם מחלוקת, ולא עבר הזמן, ואף שלשיטת חכמים הפסיד את המצווה בגלל הסייג, מ"מ לא מצו חכמים לפוטרו מק"ש לאחר חצות, והלכה כר"ג.
גם בשאגת אריה (ד) כתב מדנפשיה לפרש כן בדעת הרמב"ם. אבל בהמשך דבריו (ד"ה ונחזור לענייננו) דוחה פירוש זה, שלא ייתכן שחכמים ימנעו קיום מצוות עשה מחמת הסייג. שלא מצאנו שביטלו חכמים עשה אלא במקום שיש חשש איסור בקום עשה, אבל הכא אין סברה לגזור ולבטל מצוות קריאת שמע רק מפני החשש שמא לא יקרא.
גם בביאור הגר"א (יג) כתב בדעת הרמב"ם שחכמים סוברים שאין לקרוא אחר חצות אף בדיעבד, והביא לזה ראיה מדברי הירושלמי, שמבואר שם שאחר חצות לא יכלו בני רבן גמליאל לעשות כחכמים, ולכן הורה להם רבן גמליאל לעשות כוותיה אף שיחידאה הוא לעומתם. והוסיף הגר"א שאף שבבלי לא משמע כן, מ"מ הרמב"ם הכריע כרבן גמליאל בדיעבד, לפי שהוא תמיד נוטה אחר הירושלמי.

שיטת הרא"ש והרשב"א וסייעתם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרא"ש (ברכות א ט) כתב, שכיון שנפסקה הלכה כרבן גמליאל, אין צורך להחמיר ולקרוא עד חצות אלא אפשר לכתחילה לקרוא עד עלות השחר, שהרי גם חכמים לא חלקו עליו אלא בסייג. וסיים הרא"ש שמכל מקום לאכול ולשתות אסור לפני שיקרא ויתפלל שמא תחטפנו שינה, כמבואר בברייתא הנ"ל.
מבואר מדברי הרא"ש שהוא פוסק כהברייתא בדף ד:, וכן הביאה בשלמותה להדיא לעיל (א ד), שאסור לאכול ולשתות ולישון קודם קריאת שמע, ואף שהגמרא הביאה ברייתא זו כהסבר להבנת דעת חכמים, ומשמע שאתיא אליבא דחכמים, מכל מקום אין זה סותר את דברי רבן גמליאל שלכתחילה מותר לקרוא עד עלות השחר ואין צורך לעשות סייג לקרוא עד חצות, וכמו שיבואר להלן בדברי הרשב"א.

כן היא גם דעת הרשב"א (ט א ד"ה ובני), שכתב שמתוך דברי רבן גמליאל מוכח שגם חכמים אינם חולקים שמותר לקרוא אחר חצות בדיעבד, אלא שנחלקו עליו בלכתחילה שלדעתם צריך להקדים ולקרוא עד חצות משום סייג. והוסיף הרשב"א שכיון שנפסקה הלכה כרבן גמליאל, ממילא אף לכתחילה מותר לקרוא אחר חצות. וכתב שאף שרבן גמליאל הורה להם לעשות כחכמים, זהו מפני שהם לא היו עושים כדעת יחיד, אבל מ"מ לדידן איפסקא הלכה כרבן גמליאל.
עוד כתב הרשב"א שם, שיש הבדל בין התעכבות מלקרוא מפני שעסוק במלאכתו או שקורא ושונה בתורה, לבין שמתעכב מלקרוא מפני שאוכל וישן כמובא בברייתא, שלאכול ולשתות ולישון אסור אף קודם חצות, ובזה אף רבן גמליאל מודה, מפני שדברים אלו מביאים לידי פשיעה, אך להתעכב בקריאה מסיבות אחרות אפשר לחכמים עד חצות ולרבן גמליאל עד עלות השחר. ומביא לזה ראיה מן הירושלמי, שר' יוסא אמר לחבריו שיש להם לקרוא ק"ש קודם חצות אם הם עוסקים בתורה, מבואר שלימוד תורה לא חשיב פשיעה.
ומה שהברייתא מובאת בגמרא כסיוע לדברי חכמים, הוא מפני שלמדה הגמרא שכשם שעשו חכמים סייג מלאכול ולשתות קודם חצות, כן עשו סייג שלא להמתין כלל מלקרוא אחר חצות לפי שפעמים יחשוב אדם שלא עלה עמוד השחר אף שעלה כבר, אבל לרבן גמליאל אין ללמוד מזה לזה, שאף שעשו סייג שלא לאכול ולשתות, מ"מ לא עשו סייג מלהתעכב מלקרוא אחר חצות לפי שאינו מצוי לטעות בזה. כדברים האלו העתיק להלכה גם הריטב"א (ט א ד"ה מעשה), שאוחז בשיטה זו לפסוק להלכה כר"ג שמותר לכתחילה להמתין מלקרוא עד סמוך לעלות השחר, ולא אסרה הברייתא אלא לאכול ולשתות, אבל בעוסק במלאכתו או לומד מותר. וכן דעת הטור (אורח חיים רלה), וכן משמע גם בספר החינוך (תכ) ובריא"ז (פסקים א א ב) שכתבו רק עלות השחר, ולא הזכירו קריאה לכתחילה עד חצות, וכן הוא בשיטה מקובצת (ח ב ד"ה מתני') ובתוספות רא"ש (ח ב ד"ה הלכה).

בבית יוסף (אורח חיים רלה ד"ה ומ"ש רבנו ואפילו לכתחילה) כתב שגם דעת התוספות (ד ב ד"ה וקורא) כדעת הרא"ש והרשב"א, שהתוספות כתבו שמהברייתא משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה, אין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל, ומדייק הב"י שדווקא לאכול סעודה הוא דאסור, אבל אם רוצה להמתין מלקרותה, רשאי, ואפילו כל הלילה וכמו שכתב הרשב"א. ובבאור הלכה (רלה ד"ה וזמנה) כתב שזו גם דעת תוספות רבי יהודה.

שיטת תלמידי רבנו יונה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתלמידי רבנו יונה (א א ד"ה וחכמים) מפרש את מחלוקת רבן גמליאל וחכמים כשיטת הרא"ש והרשב"א שלא פליגי אלא לעניין סייג, ולרבן גמליאל ליכא סייג דעד חצות. אבל סובר רבנו יונה שלכולי עלמא יש לקרוא קריאת שמע לכתחילה מיד בצאת הכוכבים, כמו ששנינו בברייתא, שלא יהא אדם בא מן השדה וכו'. ולפי זה כל מחלוקתם של רבן גמליאל וחכמים היא רק לענין דיעבד, שלחכמים אף שביעבד אין לקרוא אחר חצות, ולר"ג שרי בדיעבד.
היוצא מזה, שאף שרבנו יונה מפרש את מחלוקת התנאים כשיטת הרא"ש והרשב"א, שפליגי לענין סייג, מ"מ הסייג של חכמים שלא לקרוא אחר חצות הוא לא רק לכתחילה אלא אף בדיעבד, ולכן יוצא שלמעשה סובר רבנו יונה כהרמב"ם ואף מחמיר ממנו - שקריאת שמע אחר חצות (ולשיטתו כבר אחר צאת הכוכבים) היא רק בדיעבד.
ושואלים שם, שאם מדין תורה יכול לקרוא ק"ש עד חצות, איך חכמים יאמרו לו שלא לקרוא, ויבטלו בזה מצווה מן התורה. ומתרצים שאכן קורא גם אחר חצות, אלא שעושה כן בלא ברכות, שכיון שהברכות הם מדרבנן, יכולים חכמים למנוע ממנו לברך ברכות שהם תקנו. ועל כל פנים מקבל שכר על הקריאה, שכן יצא יד"ח מדין תורה. ובשם רבנו יונה כתבו שאינו רשאי לקרוא ק"ש אחר חצות כלל, ואם קראה לאחר מכן אין לו שכר, לפי שיכולים חכמים לפוטרו ממצוות עשה משום סייג או משום המצווה עצמה.
אמנם בסוף דבריהם מכריעים שעל כל פנים הלכה כרבן גמליאל, ולכן לכתחילה יש לקרוא קריאת שמע מיד בצאה"כ, ובדיעבד רשאי לקרותה עד עלות השחר.

בספר שאגת אריה (ד ד"ה ונחזור לענייננו) תמה על רבנו יונה, איך יבטלו חכמים מצוות עשה רק משום חשש שמא לא יקרא, ועוד שהרי גם לרבנו יונה אם עבר על הסייג ואכל ושתה לאחר צאת הכוכבים, האם נאמר לו שלא יקרא.

סיכום שיטות הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

נמצינו למדים שנחלקו רבותינו הראשונים בהלכה למעשה, מתי הוא סוף זמן קריאת שמע, שלדעת הרא"ש, רשב"א, ריטב"א, ריא"ז, טור, תוספות רבי יהודה, תוספות (אליבא דהבית יוסף), רשאי לקרוא לכתחילה עד עה"ש. לשיטתם גם אין איסור לעסוק בדברים אחרים בצאת הכוכבים קודם שיקרא, מלבד אכילה ושתיה.
דעת רבנו יונה שצריך לקרוא לכתחילה מיד בצאת הכוכבים, ואין לו לעסוק בשאר דברים קודם הקריאה, אמנם בדיעבד רשאי לקוראה עד עלות השחר.
דעת הרמב"ם, סמ"ג, ראבי"ה, סמ"ק, רבנו ירוחם, המאירי ואבודרהם שלכתחילה יקרא עד חצות, ואם נתעכב רשאי לקרוא עד עלות השחר. וכן היא פשטות דעת הרי"ף.

שיטת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הכרעת השלחן ערוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

השלחן ערוך (אורח חיים רלה ג) כתב שלכתחילה יש לקרוא קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים, אמנם זמנה עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד עמוד השחר יצא ידי חובתו.

מבואר שפסק כהרמב"ם וסייעתו, אלא שהוסיף שיש לקראה לכתחילה מיד בצאת הכוכבים, וזהו על פי מה שביאר בבית יוסף (ד"ה אבל הרמב"ם) שכיון שחכמים עשו סייג עד חצות, מזה נלמד שעיקר מצוותה מיד בצאת הכוכבים, וכמו שכתב רבנו יונה. גם בביאור הגר"א (ד"ה לכתחילה) ציין לתלמידי רבנו יונה, וכתב שאין מחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל אלא לענין דיעבד, אבל לכתחילה מודו, ואף רבן גמליאל סובר כהברייתא שלא יהא אדם בא מן השדה וכו'. כלומר שהסייג של עד חצות כולל גם את הזהירות לקרוא מיד בצאת הכוכבים.

דעת השאגת אריה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשאגת אריה (ד ד"ה הילכך הדבר ברור) כתב לחלוק על השלחן ערוך, ופסק כדעת הרא"ש והרשב"א, שלכתחילה רשאי לקרוא ק"ש עד עה"ש. והאריך להוכיח שדעת חכמים היא שאם לא קרא קודם חצות, קורא אחר חצות, ודלא כרבנו יונה, ואם כן רבן גמליאל שחולק סובר שמותר אף לכתחילה אחר חצות, וכיוון שנפסקה הלכה כמותו, רשאי להמתין מלקרוא עד עלות השחר, ודלא כהשלחן ערוך, שאם כדבריו היה לה לגמרא לפסוק כחכמים ולא כרבן גמליאל.
בשערי תשובה (ז) הביא דבריו, וכתב שאין לעשות כן אלא כשיש צורך בדבר. גם בבאור הלכה (ד"ה וזמנה) כתב לחלוק על השאגת אריה, לפי שייתכן לומר שגם רבן גמליאל אית להו סייג עד חצות, ולא חולק על חכמים בזה. ומה שהגמרא פסקה כרבן גמליאל, הכוונה היא לאפוקי מדעת ר' אליעזר, אך לענין סייג מודה לחכמים (וכן פירש הבית יוסף בדעת הרמב"ם כנ"ל), וסיים הבאור הלכה שבמקום דחק כגון שמלמד תורה לאחרים, אפשר שיכול לסמוך על שיטת הרא"ש לקרוא אחר חצות.
בדברי חמודות על הרא"ש (מה) כתב שמי שמלמד לאחרים אינו צריך להפסיק לקרוא בצאת הכוכבים, אלא יכול לכתחילה לסמוך על הרא"ש ודעימיה, ולקרוא לאחר שפוסק מתלמודו. ומשמע מדבריו שאף אם יגמור את הלימוד אחר חצות, הדין כן.

חובת קריאה מיד בצאת הכוכבים[עריכה | עריכת קוד מקור]

השלחן ערוך (רלה ג) כתב שלכתחילה יש לקרוא קריאת שמע מיד בצאת הכוכבים.
בלבוש כתב שהטעם שיש לקרוא מיד בצאת הכוכבים הוא משום 'זריזין מקדימין למצוות', וכן העתיק במשנה ברורה (כו), והוסיף (כז) שאף אם לא קרא מיד אינו נחשב עובר על דברי חכמים, רק אינו נקרא זריז. אמנם אם הוא אוכל או עסוק במלאכה המטרדת, מדינא אסור.
הרב ערוך השלחן (יח) תמה על השלחן ערוך מדוע פסק שיש לקרוא לכתחילה מיד בצאת הכוכבים, שהרי אף שפסק שלא כהרא"ש והרשב"א, מ"מ הרי גם הרמב"ם והסמ"ג לא הזכירו דבר זה. ודעת ר' יונה שאומר כן הוא דעת יחידי וגם ראייתו אינה פשוטה. וסיים שם שייתכן שזהו הטעם שרבים אינם מדקדקים בדבר (ראה עוד).

דין הנאנס ולא קרא קריאת שמע לפני עלות השחר[עריכה | עריכת קוד מקור]

שתי ברייתות אליבא דר' שמעון בר יוחאי[עריכה | עריכת קוד מקור]

בברייתא בגמרא (ח ב) אומר ר' שמעון בר יוחאי שייתכן מצב שבו אדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. ובגמרא שם מוסבר שזמן אמנם זה נחשב לילה, אך אף על פי כן יוצא ידי חובת קריאת שמע של יום אחר עלות השחר, משום שיש אנשים שקמים בזמן זה, ושייך לומר על זה "ובקומך". ואומר שם רב אחא בר חנינא בשם ר' יהושע בן לוי, שהלכה כרשב"י.
עוד מובאת שם לישנא אחרת, שמה שאמר רב אחא בר חנינא בשם ריב"ל שהלכה כרשב"י, היה זה לגבי ברייתא דומה בשינוי קטן, שאותה אמר רשב"י בשם רבי עקיבא, שפעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. ובגמרא מבואר שזמן זה נחשב יום, וזה שיוצא ידי חובתו בקריאת שמע של לילה, זה משום שיש אנשים שישנים בזמן זה, ולכן שייך לומר "בשכבך" לגבי זמן זה.
מסיימת שם הגמרא בשם רבי זירא, שהעושה כן לא יאמר השכיבנו.
עוד מובא שם בגמרא שהערכת ר' יהושע בן לוי כרשב"י, לא נאמרה בפירוש, אלא נלמדה מתוך מעשה שהיה, שבו השתכרו שני חכמים בהילולת בנו של ריב"ל והשתכרו ונרדמו. בסוף המשתה באו לפני ריב"ל ואמר להם - כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

היחס בין שתי הברייתות והגדרת הזמן שבין עלות השחר לנץ החמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הראשונים דנו ביחס בין שתי הברייתות והלישנות בגמרא, אם חולקות הן אחת על השניה, וכמי ההלכה. וכן דנו מה ההגדרה של זמן זה שבין עמוד השחר לנץ לפי כל לישנא, וביחס לגמרא במגילה (כ.) האומרת שזמן היום לענין עשיית מצוות מתחיל מהנץ החמה, ואם עשה משעלה עמוד השחר יצא.

הרי"ף ונושאי כליו[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (ב א) העתיק את שתי הברייתות וכתב ששתיהן להלכה, אלא שהוסיף שהברייתא שמתיר רשב"י לקרוא קריאת שמע של ערבית אחר עלות השחר זהו רק בשעת הדחק, כגון שהיה שיכור או חולה, אבל אם עשה כן במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו.
כלומר לפי הרי"ף, לכתחילה זמן קריאת שמע של ערבית עד חצות. מחצות ועד עלות השחר, קורא בדיעבד ויוצא ידי חובתו אפילו עשה כן במזיד. אחרי עלות השחר ועד נץ החמה. יוצא ידי חובה רק אם עשה זאת בשוגג או באונס, אך אם עשה זאת במזיד כבר לא יוצא ידי חובה בשלב הזה.

בעל המאור (ב א) תמה על הרי"ף היאך ייתכן לומר ששתי הברייתות הן להלכה בעוד שהן סותרות האחת את השניה. שהרי הזמן שבין עלות השחר לנץ החמה, לפי הברייתא הראשונה הוא זמן קריאת שמע של שחרית, ואילו לפי הברייתא השניה הוא זמן לקריאת שמע של ערבית. וכתב שלדעתו שתי הברייתות חלוקות בדין איזו קריאת שמע מותר לקרוא בין עמוד השחר לנץ, ושיש לפסוק הלכה כברייתא השניה, שמותר לקרוא בו קריאת שמע של ערבית. ואף שרבן גמליאל אמר במשנה עד עלות השחר, לא קיימא לן כוותיה, אלא כרשב"י משום ר' עקיבא, לפי שיש סייעתא לדבריו מדברי אביי שאמר לקריאת שמע כותיקין. והוסיף שאפילו עושה כן במזיד מותר, שהרי אותם זוג תלמידי חכמים ששאלו את ריב"ל - שיכורים היו, ואין הפרש בין שיכור למזיד.

הראב"ד בהשגות על בעה"מ, הסכים אמנם שהברייתות חלוקות אחת על השניה, שלפי הברייתא הראשונה אין לקרוא קריאת שמע של ערבית אפילו בדיעבד, ואילו לברייתא השניה יצא ידי חובה בדיעבד, אלא שהסביר שהרי"ף פסק כהברייתא השניה רק באונס, וזו כוונתו שהלכה כשתיהן, אך לא כבעה"מ שמותר לעשות כן אף במזיד, אלא רק באונס, וזו כוונת הגמרא שיש לסמוך על זה בשעת הדחק. אמנם הוסיף הראב"ד, שאף המזיד יכול לקרוא אחר עלות השחר, אפילו עם ברכותיה, אלא שלא יצא ידי חובת קריאת שמע.

גם תלמידי רבינו יונה (ב א ד"ה אחת) הסכימו לדברי הרי"ף להלכה, אלא שביארו כפשוטו, שהברייתות לא חלוקות אהדדי, אלא שתיהן מסכימות שבשעת הדחק מותר.
כן מבאר גם הרמב"ן במלחמות ה' (ב א) שכתב אין נכונים דברי על בעל המאור שהברייתות חלוקות, שאם כן רשב"י סותר דברי עצמו, וגם אין לומר שמשום ר' עקיבא קאמר וליה לא סבירא ליה, שאם כן היה לה לגמרא לומר זאת, כדרכה. אלא מיישב הרמב"ן את דעת הרי"ף בשתי האפשרויות, דהיינו שר' שמעון אליבא דר' עקיבא התיר רק באונס והלכה כמותו, או אפשר שר' שמעון התיר לקרוא אפילו למי שביטל במזיד, אלא שלא סמכו חכמים על דבריו אלא בשנאנס, והיינו שעת הדחק.

תוספות, רשב"א, רא"ש ושאר ראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שאר הראשונים, רובם ככולם, הלכו בדרכו של הרי"ף לענין דינא, שמותר לקרוא אחר עלות השחר רק אם נאנס, אך טרחו לבאר גם את הגדרת זמן זה - יום או לילה. הרא"ש (א ט) כתב גם הוא כהרי"ף. שכתב שלפי לישנא קמא, אמנם זמן זה חשוב יום לענין שאר מצוות כמו ששנינו במגילה, אך כיון שנראה הוא כלילה לפי שטרם האיר היום, לכן לענין קריאת שמע ראוי הוא לשל ערבית למי שנאנס, ומ"מ כיון שיש אנשים שכבר קמים בזמן זה, לכן אפשר לקרוא בו קריאת שמע של שחרית למי שהחזיק בדרך וכד' שלא יוכל לקרוא בזמנה אחר הנץ.
כמו כן לפי לישנא בתרא, אמנם סוברת היא שזמן זה נחשב ליום לפי שכבר קצת האיר היום ואף יוצאים בזמן זה ידי חובת שאר מצוות היום בדיעבד, אבל לענין קריאת שמע מסכימה היא עם לישנא קמא שמי שנאנס ולא קרא קריאת שמע של ערבית, יכול לקרוא בזמן זה. וכן כתב בתוספות רא"ש (ח ב ד"ה לעולם) שגם לישנא קמא מודה שאם נאנס יכול לקרוא קריאת שמע של ערבית, וכן סוברת גם לישנא בתרא.

בתוספות לעומת זאת, מבואר ששתי הלשונות בגמרא חלוקות הן. שכתבו (ח ב ד"ה לא לעולם) שלפי לישנא קמא זמן זה שבין עלות השחר לנץ החמה, אף שנחשב הוא לילה לענין שאר מצוות (כמבואר במגילה כ.), לענין קריאת שמע נחשב הוא יום כיון שיש אנשים שכבר קמים בזמן זה, ולכן אין יוצאים בו ידי חובת קריאת שמע של ערבית. לעומת זאת לגבי הברייתא השניה כותבים התוספות (ט א ד"ה לעולם) דבר הפוך, שזמן זה הוא יום לענין שאר מצוות, אך לענין קריאת שמע הוא אינו יום, כיון שיש אנשים שקמים בזמן זה, ולכן אין יוצאים בו ידי חובת קריאת שמע של שחרית.
עולה מדברי התוספות שסוברים הם כבעל המאור שהברייתות ושתי הלישנות בגמרא פליגי אהדדי, האם זמן זה שבין עלות השחר לנץ, הוא זמן קריאת שמע של ערבית או של שחרית. אך לא הכריעו התוספות כפי איזו לישנא יש לפסוק.

הרשב"א (ח ב ד"ה הכי גרסינן) כתב תחילה לבאר שמה שאמרה הגמרא 'לעולם לילה הוא' ו'לעולם יממא הוא' אינו לעניין שאר מצוות ששנינו במגילה, אלא לענין קריאת שמע בלבד דתליא בזמן שכיבה וקימה. שכיון שרוב העולם ישנים בזמן זה, הרי זה נחשב לזמן שכיבה ומותר לקרוא קרית שמע של ערבית, ובנוסף מכיוון שיש אנשים שכבר קמים בזמן זה, ולא בדרך מקרה, אלא דרך קבע זהו זמן קימתן, אף שהם מיעוט, בכל זאת חשיב גם הוא זמן קימה, ולכן ראוי הוא לקריאת שמע של שחרית.
ולענין היחס בין הלישנות, שיטת הרשב"א כהראב"ד, שללישנא קמא מותר לקרוא אחר עלות השחר רק קריאת שמע של שחרית, ואפילו עשה כן במזיד, אבל של ערבית לא, אם הזיד או פשע. לפי שנחשב הוא יום לגמרי לענין קריאת שמע, אמנם אם נאנס מבואר בדבריו שיכול לקרוא של ערבית. לעומת זאת ללישנא בתרא שאמר רשב"י משום ר' עקיבא, מותר בזמן זה לקרוא קריאת שמע של ערבית אפילו פשע והזיד ונשתהא מלקרוא, ולמד זאת מדברי ריב"ל שכדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, משמע שר' שמעון עצמו סובר כן אף שלא בשעת הדחק.

הריטב"א (ט א ד"ה אמר ר' אחא) כתב שהברייתות לא פליגי אהדדי, שאם כן היה לה לגמרא להקשות מזו על זו ולתרץ הא דידיה הא דרביה. ולענין עצמו, היאך אפשר לקרוא באותו זמן גם קריאת שמע של שחרית וגם של ערבית, ביאר הריטב"א, שכיון שתלה הכתוב הדבר בזמן שכיבה וקימה, אין זה חשוב האם מוגדר זמן זה כיום או כלילה, אלא כיון שיש שקמים בזמן זה, מותר לקרוא. ומ"מ הוסיף זהו דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה פסקינן כרבן גמליאל שיש לקרוא עד עלות השחר.
כדברים אלו כתב גם המאירי (ב א ד"ה והוספנו) שקריאת שמע אינה נקבעת לפי הגדרת יום ולילה, אלא לפי זמן שכיבה וקימה. אמנם לענין ההכרעה, משמע בדבריו כהראב"ד, שללישנא בתרא רשב"י מתיר לקרוא לכתחילה אחר עלות השחר, אך אנן פסקינן כוותיה רק בשעת הדחק, כלומר באנוס, וכדברי ר' יהושע בן לוי.

הסבר האגרות משה בתוספות[עריכה | עריכת קוד מקור]

האגרות משה (אורח חיים ד נ) שואל מה הטעם שאחת הברייתות הולכת אחר אלה שישנים, וקובעת שהזמן בין עלות השחר לנץ הוא זמן לקריאת שמע של ערבית, ואילו השניה מתייחסת דווקא לאותם שקמים בזמן זה, וקובעת אותו להיות זמן לקריאת שמע של שחרית? ומבאר, שלשון 'קימה' הוא לא מצב נמשך אלא פעולת הקימה, ולכן בעת שהתחילו לקום מהמטה, אפילו שאין זה הרוב אלא יחידים בלבד, מקרי כבר זמן קימה (וכן מתאחר עד ג' שעות שהוא זמן שהמאחרים קמים, אפילו שהם יחידים). מה שאין כן לשון 'שכיבה' הוא לשון מתמשך, ומקרי זמן שכיבה רק בזמן שהוא עת השכיבה ולא רק בזמן התחלתו או סופו. לכן לישנא קמא סובר שמעלות השחר עד הנץ כיון שיש שכבר קמים בזמן זה, אי אפשר לקרוא אותו זמן שכיבה, אפילו שהרוב עדיין שוכבים דלא מקרי זמן שכיבה אלא בששוכבים כולם. אך לישנא בתרא סובר שאין מיעוט הקמים משנים שם 'שכיבה', כיון שהרוב שוכבים נמשך זמן השכיבה דכל הלילה עד הנץ החמה.
על פי הסבר זה, מוסיף האג"מ לבאר שאפשר שהברייתות פליגי גם בזמן התחלת קריאת שמע, שללישנא קמא הסובר שיחידים הקמים קובעים את הזמן לזמן קימה, יסבור שזמן תחילת הקריאה הוא צאת הכוכבים, ומיעוט הישנים אחרי השקיעה אינם קובעים אותו לזמן שכיבה. אמנם ללישנא בתרא יש להסתפק אם הוא מזמן צאת הכוכבים, או שהוא סובר שזמן שכיבה מתחיל אפילו ממיעוט שוכבים, כיון שאפקיה הכתוב בלשון יחיד 'ובשכבך'.

הכרעה וסיכום השיטות[עריכה | עריכת קוד מקור]

נמצא שלמעשה רוב הראשונים הלכו בדרכו של הרי"ף לפסוק להלכה שמותר לקרוא קריאת שמע של ערבית אחר עלות השחר, רק בשעת הדחק כלומר אם נאנס. לחלק מן הראשונים זוהי דעת רשב"י עצמו, ולחלקם זו הכרעת ריב"ל. לדעת הראב"ד, יכול לקרוא גם אחר הנץ ואפילו עם ברכות, אלא שאינו יוצא ידי חובת קריאת שמע.

לפי בעל המאור מותר לקרוא אחר עלות השחר אפילו במזיד, שכן אותם חכמים שהשתכרו מזידים היו.

הרמב"ם כתב (קריאת שמע א י) שהקורא את שמע אחר שעלה השחר לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן היה אנוס, כגון שיכור או חולה, וכן פסק השלחן ערוך (אורח חיים רלה ד).

ברכת השכיבנו[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (ט א) אומר ר' זירא, שמי שקורא קריאת שמע של ערבית אחר עלות השחר (מחמת אונס וכנ"ל) אינו אומר 'השכיבנו'.

מחלוקת הראשונים באיזו מציאות מדובר[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י כותב שזה מדבר על אדם שקורא קריאת שמע של ערבית סמוך לעמוד השחר, שאין לו לומר השכיבנו, לפי שאין זה תחילת זמן שכיבה אלא סוף זמן שכיבה. כלומר רש"י מבאר דברי ר' זירא מוסבים על לישנא קמא, וסובר שכיון שזהו כבר סוף הזמן שאנשים שוכבים, לא שייך לומר 'השכיבנו' אפילו שטרם עלה השחר. כדברי רש"י נמצא גם ברוקח (תפילה שכו ד"ה קריאת שמע), שכתב שאם לא קרא קריאת שמע בלילה, קורא קודם עלות השחר, אך לא יאמר השכיבנו.

תוספות (ט א ד"ה ובלבד) חלקו על רש"י, וכתבו שכיון שקודם עלות השחר עדיין זמן שכיבה הוא, יכול לומר השכיבנו, וגם יותר מסתבר לומר שדברי ר' זירא קאי אלישנא בתרא דסליק מיניה. וכן כתבו התוספות בשם השר מקוצי שרק מי שקורא אחר עלות השחר קודם הנץ לא יאמר השכיבנו. כדברי התוספות צידדו רוב הראשונים. כן כתב הרא"ש (א ט), הרשב"א (ט א ד"ה אמר), הרי"ד (ט א פסקים ד"ה אמר). וכן נראה מדברי הרי"ף, שכתב את דברי רבי זירא אחרי הלישנא השנייה, ומשמע שדווקא בין עה"ש לנץ החמה לא יאמר השכיבנו, אך לפני עה"ש וודאי שיאמר. וכן דעת הרמב"ם (קריאת שמע א י), כן כתב ראבי"ה (דרוש מקור), והוסיף שאת שאר ברכות קריאת שמע יאמר, וכן כתב המרדכי (דרוש מקור). רבנו פרץ (דרוש מקור) והרשב"ץ (דרוש מקור) הציעו שרש"י במילים "סמוך לעמוד השחר" התכוון לומר שכשקורא אחר עלות השחר לא יאמר השכיבנו, ונמצא שאינו חולק על תוספות, וכל הלילה עד עה"ש אומר השכיבנו. באבודרהם (קריאת שמע) הביא שתי הדעות ומשמע שנוטה כדעת הרא"ש.

האם אינו אומר את כל ברכת השכיבנו או רק חתימה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הר"י אבן גיאת (דרוש מקור) שמה שאמר ר' זירא שלא יאמר השכיבנו, אין הכוונה שלא יאמר את כל הברכה, שהרי צריך לברך שתיים לפניה, אלא הכוונה רק שלא יאמר מילות 'השכיבנו אבינו לשלום' אלא יתחיל מיד 'ותקננו בעצה טובה מלפניך'. הרשב"א (ט א ד"ה אמר ר' זירא) הביא דבריו בשתיקה, אבל רוב הראשונים חלקו עליו. הרא"ש (א ט) כתב שאין משמע כפירושו שאם כן היה לה לגמרא לפרש. וכן בשיטה מקובצת (ט א ד"ה אמר ר' אחא) הביא רק דעת החולקים. וכן דעת המאירי (דרוש מקור), רבנו ירוחם (דרוש מקור) וספר הבתים (דרוש מקור). ובאבודרהם (קריאת שמע) הביא שתי הדעות וכתב שכדעת הרא"ש סובר גם הראב"ד.

ברבנו מנוח (קריאת שמע א י) כתב עצה שבמקום לומר 'השכיבנו' יאמר 'השכימנו', אך הוסיף שבאמת מסוגיית הגמרא משמע שאת כל הברכה אינו אומר.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]