נקובת הוושט

מתוך ויקיסוגיה
(הופנה מהדף נקובת הושט)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה: חולין ב ד
בבלי: חולין לב א-ב
ירושלמי:
רמב"ם: שחיטה ג יט
שלחן ערוך: יורה דעת לג ג

נקובת הושט אי הוי טרפה או נבלה ועוד פרטי דינים

מבוא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגדרת מושגים[עריכה | עריכת קוד מקור]

לצורך הבנת הסוגיה נפתח בהכרה בסיסית של מספר מושגי יסוד הכרחיים:

  • שחיטה: מעשה שחיטה כשר כולל את חיתוכם של רובם של שני סימני הבהמה הנשחטת – הקנה (בלשון חז"ל "גרגרת") והושט בבהמה או רובו של אחד מהם בלבד בעוף (חולין ב ב) והוצאת חיותה ודמה. השחיטה מתירה את הבהמה באכילה.
  • טרפה: בהמה עם פגם גופני כלשהו הגורם לכך שתהיה אסורה באכילה גם לאחר שתישחט. רשימת הטרפות מופיע בפרק השלישי של מסכת חולין במשנה הראשונה (חולין ג א). בין השאר מופיעות שם הבהמה נקובת הושט – בהמה עם חור בצינור הבליעה, והבהמה פסוקת הגרגרת – חתך המשתרע על רוב הקנה לרוחב), שבהן, ובעיקר בראשונה, נעסוק כאן.
  • נבלה: בהמה שמתה ללא שחיטה, או בהמה עם פציעה חמורה מאוד, שחיותה כבר ירודה מאוד והיא נחשבת במובן מסוים כמתה עוד לפני שנשחתה.

בין נבלה לטרפה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בין נבלה לטרפה ישנן מספר נפקא-מינות, שהעיקרית ביניהן היא גדר הטומאה: בעוד הנוגע בטרפה לא נטמא, הנבלה מטמאת את נושאה ואת הנוגע בה בטומאה הנקראת טומאת נבלה. גם בימינו, כאשר כמעט אין השלכה מעשית לדיני טהרות ממין זה, מופיעות בכתבי האחרונים חקירות אודות נפק"מ נוספות בין הגדרים:

  • הב"ח (יורה דעה כז ב) מציג נפקא מינה נוספת בין נבלה לטרפה בשאלה האם שחיטת בנה של בהמה פסולה שנשחטה אסורה מטעם "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". במקרה בו בהמת-האב (או הבן, תלוי מי נשחט ראשון) הנשחטת תוגדר כטרפה, אסור יהיה לשחוט את בנה (או את אביה) באותו היום בו היא נשחטה, שהרי שחיטתה נחשבת כשחיטה. ברם במקרה בו בהמת-האב (הבן) תוגדר כנבלה, מותר יהיה לעשות זאת, שהרי היא לא נחשבת כאילו נשחטה כלל. כך כתב הכתר מלך על הרמב"ם (הלכות ביכורים י ז).
  • בשו"ע הרב (יורה דעה לג ז), אומר האדמו"ר הזקן שבין נבלה לטרפה ישנה נפק"מ לעניין החשד. מי חשוד על הטרפה לא חשוד על הנבלה ולהיפך. בשל כך חשוב לדעת על איזה איסור עוברים באכילת בהמה נקובת ושט, כדי לדעת על מה חשוד העובר על דין זה.
  • הגמרא (חולין ט.) אומרת שבמקרה בו יש ספק בשחיטה, נמצאת הבהמה בחזקת איסור, אך לאחר שנשחטה (כאשר השחיטה כשלעצמה כשרה באופן וודאי) היא מוחזקת כמותרת. על פי אמירה זו, שאלת דין ספק נקובת הושט תלוי בשאלה האם הבהמה נחשבת לנבלה, ואז תעמוד בחזקת איסור, או לטרפה, ואז תעמוד בחזקת היתר. על נפקא מינה זו ועל ההשגות עליה הרחיב הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ז ג ג).

פשט הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (חולין ב ד) מציגה מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישבב בעניין שוחט ששחט סימן אחד כהלכתו אך בשחיטת הסימן השני עשה מעשה שחיטה פסול. רבי ישבב אומר שהבהמה מוגדרת כנבלה ואילו רבי עקיבא חולק ואומר שהיא טרפה. בסופה של הסוגיה מודה רבי עקיבא לרבי ישבב וההלכה נפסקת לפי דעת רבי ישבב. הגמרא לאחר מכן (חולין לב.-:) מקשה על מסקנת הסוגיה, וטוענת שנראה ששיטת רבי ישבב עומדת בסתירה למשנה אחרת (חולין ג א), המתארת את הטריפות השונות שיכולות להימצא בבהמה - ביניהן, בין השאר, את נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. לפי משנה זו היה לנו לומר שדווקא רבי עקיבא הוא הצודק. הגמרא מציעה שני ישובים לקושיה:

  • רבא מתרץ שהמשנה שהבאנו מפרק שלישי דנה גם בנבלות וגם בטרפות, ולכן אין להוכיח ממנה דבר לגבי מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישבב.
  • רבי יוחנן מתרץ שהמשנה מתחילת פרק שלישי נכתבה לפני שרבי עקיבא חזר בו, וממילא ברור למה הוא אוחז בשיטתו הקודמת.

הצד השווה שבין שני התירוצים הוא שעל פי שניהם בהמה פסוקת גרגרת היא נבלה, ואכן, על פניו אין כל סיבה ללמוד משהו נוסף מפשט הגמרא. ברם, ראשונים רבים רואים את המצבים של נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כזוג בלתי ניתן להפרדה, ופסקו שגם בהמה נקובת ושט, למרות שהפגיעה בה היא הרבה פחות משמעותית מנקב בגרוגרת, והיינו חושבים שתוגדר כטרפה, מוגדרת כנבלה. הבנה זו קשה גם בפשט הגמרא, שהרי על פניו אין צורך בה כלל. גם מסברה קשה להסביר אותה, שהרי קשה לומר שפציעה קטנה שכזו תהפוך את הבהמה לנבלה .

מאן דאמר טרפה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרא"ש בתוספותיו על אתר (תורא"ש חולין לב: ד"ה "אלא אסורות") מבאר את סוגייתנו על פי פשטה, ומוסיף ואומר שלא מסתבר לומר שנקובת הושט הינה נבלה, שהרי מדובר בפציעה קלה יחסית, שלא כמו פסוקת הגרגרת – שהיא פציעה חמורה הרבה יותר. וכן פסקו ר"ת (ספר הישר תמג), האשכול (הלכות שחיטת חולין כד), האור זרוע (אור זרוע א שעח) בעל המכריע (ה ד"ה ורבינו יעקב) בעל הסמ"ג (עשין סג ד"ה "מעשה במחט"), בעל הסמ"ק (סימן רא), רבינו ירוחם (אדם וחוה טו ג, קיח ג), העיטור (שער ב כה ד) ,הראבי"ה (אלף פו ד"ה ורבינו תם) והטור (יורה דעה לג). כך כתב גם המהרש"א (בכורות כ: ד"ה בא"ד משמע) וכן פסק הבניין עולם (יורה דעה יא ד"ה שבתי) בשם הרי"ף שהשמיט דין זה ופסק כך גם בעצמו. רע"א (חולין לב:) מביא ראיות לכך שנקובת הושט מוגדרת כטרפה, אך מסתייג ואומר שאי אפשר לפסוק כנגד הרמב"ם והשו"ע, שכפי שנראה להלן, פסקו הפוך.

מאן דאמר נבלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (ד"ה יש מהן נבלות), הוסיף את נקובת הושט לפסוקת הגרגרת ברשימת הנבלות. כמותו פסקו הרבינו גרשום (חולין לב:),רשב"א (חולין מב. ד"ה אלו), הרמב"ן (חולין ט. ד"ה אבל), הכלבו (קז ד"ה כתב הרב), השו"ע (יורה דעה לג ג), החת"ס (יורה דעה כד ד"ה יקרתו), הרמב"ם (שחיטה ג יט), הכתר מלך (הלכות ביכורים י ז) והקרן אורה (חולין מב. ד"ה בדין)..

הקושיה מהתוספתא[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדורא קמא קצח) מקשה על שיטתם של הסוברים שנקובת הושט מוגדרת כנבלה מתוספתא (חולין ב י), אשר ממנה עולה בפירוש שנקובת הושט מוגדרת כטרפה בלבד; ובוודאי לא יתכן שיחלקו ראשונים על התנאים. מתוספתא זו הקשו גם הרש"ש (בכורות כ: ד"ה חלב), המשכנות יעקב (סוף חלק יורה דעה) ושו"ת בנין עולם (יורה דעה יא ד"ה שבתי). על קושייה זו מצינו מספר תירוצים בכתבי האחרונים:

  • בעל הבית הלוי (ב כ ג) מתרץ שהתוספתא דנה אך ורק במצב של נקב בושטו של עוף (נקובת הושט בעוף), אך גם לשיטתה, במקרה כזה בבהמה, הבהמה תחשב לנבלה.
  • הבית הלוי (ב כ ג) מוסיף ומתרץ שבתוספתא ישנם שיבושי לשון רבים, ויתכן שהנוסח שעמד בפני הראשונים שפסקו שנקובת הושט היא נבלה היה שונה מהנוסח העומד בפנינו כיום, וכן תרץ החזון אי"ש (יו"ד ג כא ד"ה ובעיקר).
  • שו"ת באר יצחק (יורה דעה ד ד"ה והא) מסביר שהתוספתא היא רק לשיטת רבי עקיבא לפני שחזר והודה לרבי ישבב, כלומר, היא דחויה להלכה.
  • המשרת משה (איסורי ביאה י ד"ה הנה שמענו) מקשר בין הדין שטרפה חיה לבין הדין שנקובת הושט נבלה, ומכאן מתרץ שהתוספתא גורסת כמאן דאמר שטרפה חיה, וממילא לא קשה ממנה כלל.

פשט הגמרא למ"ד נבלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאמור לעיל, מפשט הגמרא על פניו לא ברור מהיכן נלמד שגם נקובת הושט נחשבת לנבלה. ניתן למצוא לכך כמה הסברים בדברי האחרונים:

  • בעל הבית הלוי (ב כד ג) מבאר שרש"י ושאר האוחזים בדעתו למדו שגם נקובת הושט מוגדרת נבלה מדברי רבא "יש מהן נבלות ויש מהן טרפות", כלומר, ישנו יותר מסוג אחד של נבלה, וכן כתב שו"ת כתב סופר (יורה דעה כא ד"ה ומצאתי). הבית הלוי ממשיך ומסביר שרבא עצמו למד זאת מכך שבמשנה עצמה (חולין ג א) מופיעה נקובת הושט לפני פסוקת הגרגרת, שהיא נבלה בבירור, ורק לאחריהן, בנפרד, מופיעות שאר הטרפות, ולא מסתבר לומר שהמשנה נכתבת לסירוגין – פותחת בנקובת הושט שהיא טרפה, עוברת לפסוקת הגרגרת שהיא נבלה ואז חוזרת לשאר הטרפות. אם כן, ברור על פי הבנה זו בדברי רבא שרבא ורבי יוחנן נחלקו בדין נקובת הושט. רש"י והסוברים כמותו פסקו כרבא, ולעומתם תוס' רא"ש והסוברים כמותו פסקו כרבי יוחנן.
  • עוד כתב הכתב סופר (יורה דעה כא ד"ה ומצאתי) שחשיבותה של הגרגרת, שניקובה הופך את הבהמה לנבלה בוודאות, נובע מכך שהיא אחת מסימני הבהמה שהחיות תלויה בהם. קריטריון זה משותף גם לנקובת הושט – הסימן השני – וממילא אין לחלק ביניהן.

סברות היסוד של שיטה זו[עריכה | עריכת קוד מקור]

מסברה פשוטה ניתן להבין מדוע בהמה שגרגרתה, אחד מסימניה, נפסקה תוך כדי שחיטה נחשבת לנבלה, שהרי סימן אחד שלה כבר שחוט, וממילא לא ניתן לבצע מעשה שחיטה שלם בבהמה ולהוציאה מידי נבלה. למרות זאת, קשה להסביר מדוע בהמה שושטה ננקב תקרא נבלה וכי מהו ההבדל בין בהמה נקובת ושט לבהמה עם נקב בקרום המוח או בריאה – פגמים שהופכים בהמה לטרפה. לשאלה זו מצינו מספר הסברים באחרונים, שעל הנפקא מינות ביניהם נעמוד לעיל:

פגם בחפצא של הבהמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעל הבית הלוי (ב כ ג) מתרץ ומסביר שכיוון שלמדנו מהלכה למשה מסיני שאת השחיטה יש לבצע דווקא בסימנים ולא בשום אבר אחר בגוף הבהמה, וכיוון שתכליתו של מעשה השחיטה היא נטילת החיות של הבהמה, ניתן להניח שהסימנים הם האיברים המבטאים את חיות הבהמה. ממילא פגם בסימנים הוא פגם משמעותי יותר מפגם בכל אבר אחר, ויש לומר שפגם כזה יגרום לבהמה להיעשות נבלה. בקצרה: פגיעה בסימני הבהמה נחשבת למשמעותית יותר מחיסרון באיברים אחרים – הנקב בושט הופך את הבהמה עצמה לנבלה, המצב של הנקב בושט הוא חסרון בגוף בהמה המגדיר אותה כנבלה, ולא חסרון במעשה השחיטה, כפי שנראה בסברות הבאות.

פגם בחפצא של הסימנים - במעשה השחיטה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבית הלוי מוסיף ומתרץ שמעשה שחיטה מוגדר ככזה דווקא על ידי חיתוכם של שני סימניה של הבהמה – ולא כמקרה שלנו, בו אחד הסימנים מוגדר כפסול עוד לפני השחיטה. אם כך, במצב בו אחד הסימנים פגום, אי אפשר לקיים בבהמה חיתוך של שני סימנים – מעשה שחיטה סטנדרטי וכשר – והבהמה מוגדרת כנבלה בכל מקרה, גם אם היא נשחטת כראוי. בקצרה: בהמה עם סימן פגום אינה עומדת בסטנדרט לשחיטה הכוללת בהכרח חיתוך שני סימנים – מצב של נקובת הושט מוגדר כנבלה בשל חיסרון בכל מעשה שחיטה שיכול להיעשות אחריו, וכן כתב התפארת למשה (יורה דעה נט סוף ד"ה וא"כ).
ניתן לדייק דין דומה בדברי המשרת משה (איסורי ביאה י ד"ה הנה), האומר שלמאן דאמר שטרפה אינה חיה, הסימן בו נעשתה הטרפה אינו 'חי', ולכן יש לומר ששחיטה שלו לא תחשב שחיטה, כלומר, בדומה לבית הלוי, גם המשרת משה מסביר שהסימן הפגום לא נחשב בסטנדרט לשחיטה – כי הוא איננו נחשב בחיים.

הסברו של רש"י (ד"ה יש מהן נבלות) לכך שבהמות שושטן נוקב או שגרגרתן נפסקה מוגדרות כנבלות הוא ש"איתרע מקום שחיטה דידהו", מקום השחיטה שלהן נפגע, הסבר שעולה בקנה אחד עם הסבריו השונים של בית הלוי.

חקירה זו, המבררת האם נקב בושט מהווה חיסרון בבהמה או בשחיטה לשיטת מאן דאמר שנקובת הושט מוגדרת כנבלה, מופיעה באופן בהיר ומפורט בבדברי בית הלוי אך נחקרה גם ע"י אחרונים נוספים. חקירה זו מופיעה גם בדברי ערוך השלחן (יורה דעה כט ב), בחזון נחום (א נה ב) ובאחיעזר (ב ח סוף ד"ה ולדינא). כמו כן, נראה שחקירה זו היא מנקודות המחלוקת בין החכם צבי (עח) לשואל בנושא זה.

שיטת הגר"ח[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגר"ח (חולין מב. ד"ה "אלו") מציע תירוץ אחר אך דומה. הוא מסביר שכדי לבצע מעשה שחיטה כשר יש לחתוך את רוב שני הסימנים. כיוון שהושט כבר נוקב וחלקו היה חתוך עוד לפני שנעשה מעשה השחיטה עצמו, בעת מעשה השחיטה עצמו הוא נפסק עוד לפני שהמעשה נעשה על רובו. כלומר, ושטה של הבהמה נפסק לפני שנעשה בו מעשה שחיטה שלם וכשר ועל כן הבהמה נחשבת לנבלה, וכן כתב בעל שו"ת לבושי מרדכי (אורח חיים לח). וקשה על שיטתם מכמה צדדים:

  • לכאורה, הסבר זה שייך רק אם הנקב נמצא על פני אותו ההיקף ובאותה הנקודה בדיוק כמו השחיטה, או לכל הפחות בצד הנגדי. אך אם הנקב נמצא במקום אחר או באותו צד של השחיטה ייאלץ הגר"ח לפסוק שהבהמה תהיה טרפה בלבד ולא מצינו מי שחילק כך.
  • לא מובן מאי שנא ושט שנפסל אפילו בנקב מגרגרת שנפסלת דווקא ברוב חיתוכה.

ניקב הושט בשעת השחיטה[עריכה | עריכת קוד מקור]

סתירה בשיטת רש"י והשו"ע[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (חולין ח. ד"ה והאיכא צדדים) אומר שאם במהלך שחיטה בסכין חמה ומלובנת הסכין פוגמת בושט ושורפת (שריפה כנקב דמי, רש"י) אותו הבהמה נעשית טרפה. על פניו, דבריו כאן עומדים בסתירה לדבריו שהובאו לעיל, בהם היה משמע שנקב בושט הופך את הבהמה לנבלה ולא לטרפה. סתירה דומה קיימת בדברי השולחן ערוך, אשר בהלכות טריפות (יורה דעה לג ג) מגדיר בהמה נקובת ושט כנבלה כפי שראינו לעיל, ולעומת זאת בהלכות שחיטה כותב (כו א) שאם הנקב נולד בשעת השחיטה היא מוגדרת כטרפה דווקא.

ביאור הסתירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

נראה לומר שסתירה זו קיימת אך ורק אם אנו מבינים שנקב בושט מהווה חיסרון בבהמה עצמה ולא חסרון במעשה השחיטה, הבנה שעל פיה אין הבדל בין נקב במקום השחיטה לבין נקב אחר מלבד העובדה שמקום הנקב הזה הוא בסימנים מגדירי-החיים. אך, אם נבין שהנקב בושט מהווה חיסרון במעשה השחיטה, יש לחלק בין שני סוגי הפגמים בושט שראינו, שהרי לא מסתבר שנקב שנעשה במקום לאחר שנשחט כבר יהווה חיסרון במעשה השחיטה שכבר קרה, ועל כן במקרה כזה הבהמה תהיה טרפה בלבד.
אמנם את שיטת רש"י ניתן לתרץ כך ולהגיד שהוא אכן הבין כהסברו השני של בית הלוי, אך את שיטת השו"ע לא ניתן לתרץ כך, שהרי, כפי שנראה להלן, השו"ע לא חילק בנקובת הושט בין עוף לבהמה, וממילא לא ניתן לומר שהוא הולך ע"פ סברתו השנייה של בית הלוי כדבעינן למימר לקמן. תירוץ אפשרי הוא להבין שגם על פי סברתו הראשונה של בית הלוי, אפשר להבין שבמצב של נקב בושט, השחיטה תהיה טרפה בלבד כיוון שסוף סוף החלק בו נעשה הפגם בסימן כבר שחוט, מת במובן מסוים, וכיוון שכך משמעותם של פגמים בו יורדת והם יטריפו את הבהמה בלבד ולא יהפכוה לנבלה.
למעשה, גם את שיטת רש"י לא ניתן לתרץ כך. שהרי אילו אכן היה מבין כסברתו הראשונה של בית הלוי, אזי הבהמה הייתה טרפה בחייה ונבלה רק לאחר מיתה. ברם, הגר"א קלצקין (שו"ת אמרי שפר ג) מוכיח שרש"י סובר שנקובת הושט נחשבת לנבלה כבר בחייה. הוכחתו נסמכת על הגמרא בבכורות (ג. ד"ה נבילה), שם מסביר רש"י שבמקרה בו לגוי יש בעלות על חלק מוושטה של הבהמה, אזי הוא נקרא בעלים על כל דבר העושה את הבהמה נבלה. בנוסף, רש"י (בבא קמא עח: ד"ה המעכב) כותב את הביטוי 'נבלה מחיים' באופן מפורש. נמצא, אם כן, שלא ניתן לתרץ את שיטת רש"י בכך שהוא סובר כשיטתו השניה של בית הלוי וממילא נתרוץ אותו באותו אופן כמו את השו"ע לעיל.

הדעות החולקות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם לא חילק בין המקרים ופסק שגם נקב הנעשה בשעת השחיטה יהפוך את הבהמה לנבלה.

נקובת הושט בעוף[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (שחיטה ג יט) פוסק בהדיא שאין לחלק בין בהמה לעוף, וכן נראה לומר בדעת השו"ע (יורה דעה לג ג) שלא חילק.
נראה שבעלי שיטה זו סברו כסברתו הראשונה של בית הלוי, לפיה הבעיה בניקוב הושט היא היותו אחד מהסימנים שהפגימה בהם נחשבת יותר מאשר פגיעה בשאר האיברים. ניתן להסיק זאת כיוון שעל פי סברתו השנייה נקובת הושט בעוף אינה נבלה בהכרח, שהרי על פי סברה זו, אין הנקב בושט משנה את מעמדה של הבהמה כולה ופוסל אותה, כי אם רק פוסל את הסימן, מגרע את יכולתו של הושט להצטרף לשחיטה כשרה. פסילתו של סימן אחד תהיה משמעותית רק בבהמה שצריך שני סימנים בשביל להתירה. ברם, עוף ששחיטתו כשרה אף בסימן אחד ניתן לשחוט ולהתיר לאכילה בשחיטת הקנה בלבד, אף על פי שהושט נפסל. כך גם הסביר בעל שו"ת חלקת יעקב (לו ד"ה והנה עלה).

שיטת הרשב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

אם כן, נמצא שהשאלה האם נקב הושט בעוף מגדיר אותו כטרפה או כנבלה תלויה בשאלה מדוע הבהמה נקובת הושט מוגדרת כנבלה מלכתחילה. הרשב"א (תורת הבית ב א, כו.) כותב שנקובת הושט נעשית לנבלה אך ורק לאחר מעשה השחיטה. כלומר, נקובת הושט אינה מוגדרת כנבלה בפני עצמה משעה שנוצר הנקב, אלא רק מעשה השחיטה הופך אותה לכזו. ממילא ברור ששיטת הרשב"א תואמת לסברתו השנייה של בית הלוי, שנקובת הושט הוי חיסרון בשחיטה, מכך נובע, על פי דברינו לעיל, שלשיטת הרשב"א נקובת הושט בעוף תוגדר כטרפה בלבד.

שיטת האחיעזר[עריכה | עריכת קוד מקור]

חרף דברינו ודברי החלקת יעקב לעיל, האחיעזר (ב ח ב) מוכיח שגם לשיטתו השנייה של בית הלוי ניתן לטעון שנקובת הושט בעוף מוגדרת כנבלה. הוא מביא תשובה של הברית אברהם (יורה דעה כד), ממנה עולה ששחיטת הקנה של עוף בזמן שושטו של העוף שמוט, מנותק ממקומו, לא מועילה כיוון שמלכתחילה גם בעוף ישנו צורך בשני הסימנים. בגלל ששחיטה בסימן שמוט פסולה, עוף זה לא היה ראוי כלל לשחיטה בשני סימניו. נמצא, אם כן, שגם נקובת הושט בעוף יכולה להיות נבלה גם למאן דאמר שהחיסרון בעוף מנוקב-ושט הוא בשחיטה ולא בעוף עצמו.

דין תורבץ הושט[עריכה | עריכת קוד מקור]

תורבץ הושט הוא החלק הנמצא מיד מעל הושט לכיוון הפה, החיתוך בו איננו מעשה שחיטה כשר (שחיטה א ו) (יורה דעה כ ב) ונחלקו חכמינו בדינו. השו"ע פסק (לג ג) שנקב בתורבץ הושט הופך אותה לנבלה. לעומתו, פסק הרמב"ם (שחיטה ו ב) שניקוב תורבץ הושט הופך את הבהמה לטרפה, כך פסק גם הש"ך (יורה דעה לג ה) בשמו וכן הכלבו (קז ד"ה "הגרמה"). לשיטת הרמב"ם והפוסקים כמותו, ניתן לומר שכל חשיבותם של הקנה והושט נובעת מכך שהם המקום הספציפי והיחיד אותו ניתן לחתוך ובו ניתן לבצע מעשה שחיטה כשר, ורק מסיבה זו נקובת הושט נפסלת. ממילא, נקב במקום אחר בו לא ניתן לעשות מעשה שחיטה מלכתחילה, ככל שיהיה קרוב למקום ה'חוקי', לא יהיה די בו כדי להפוך את הבהמה לנבלה, כי הוא לא מקום כשר למעשה השחיטה ממילא. לעומתם, לשיטת השו"ע והפוסקים כמותו, יש לומר שלאחר שלמדנו את חשיבותם הספציפית של הקנה והושט כ'מקום שחיטה', כל פגיעה בהם על פי גדרי הטרפות תהווה פסילה של שחיטת הבהמה. לכן, בגלל שנקב בתורבץ הושט פוגע בפעולתו התקינה של הושט במידה שווה לנקב בושט עצמו ('מה לי סנטימטר למטה מה סנטימטר למעלה'), גם הוא יהווה פסילה באופן דומה לנקב בושט עצמו.
בקצרה, נקודת המחלוקת בנושא תורבץ הושט היא האם כדי לפסול את הבהמה בעינן פגם דווקא במקום השחיטה עצמו או שבחיסור יכולת הפעולה התקינה של הסימנים סגי.

ניסיונות לגישור[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם, על פניו, קיימת בנושא תורבץ הושט מחלוקת בין השו"ע לבין הרמב"ם, ברם קיומה של מחלוקת כזו הוא דבר יחסית, שהרי השו"ע הולך אחרי הרמב"ם בדברים רבים והרמב"ם הוא אחד מעמודי ההוראה לפסיקת השו"ע, כמו כן, לא מצינו שהרי"ף או הרא"ש, שני עמודי ההוראה האחרים עליהם הסתמך השו"ע, פסקו שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה, ומקרה בו השו"ע חולק על שלושת עמודי ההוראה הוא בלתי סביר. על כן, ניסו האחרונים לגשר על המחלוקת ביניהם:

  • התפארת למשה (יורה דעה לג ד"ה ולענ"ד נראה) מקרב את שיטותיהם של השו"ע והרמב"ם. הוא מסביר שדעותיהם של השו"ע והרמב"ם שוות, ושניהם מסכימים שנקובת תורבץ הושט נחשבת לטרפה בחייה ולנבלה לאחר מותה (בניגוד לנקובת הושט הנחשבת לשיטתם לנבלה עוד בחייה). ההבדל בין דבריהם נובע מכך שבעוד השו"ע התמקד בשלב שלאחר המיתה, השלב בו הבהמה נחשבת לנבלה, בחר הרמב"ם להתמקד בשלב החיים, ולכן הדגיש שהיא טריפה.
  • בשו"ע הרב (יורה דעה לג ז), טוען האדמו"ר הזקן שלכולי עלמא, כולל השו"ע, נקובת הושט נחשבת לטרפה. אך כיוון שלא קיימת נפקא מינה משמעותית בין טרפה לנבלה, השו"ע לא דקדק בדבריו בנושא זה. הסבר זה קשה משתי סיבות:
    • במקום בו הטור כותב שנקובת הושט נחשבת לטרפה (יורה דעה לג), מסביר השו"ע עצמו בב"י הסבר הפוך במדויק להסברו של האדמו"ר הזקן – שכוונתו של בעל הטורים היא לנבלה, אך הוא לא דקדק בנושא.
    • השו"ע מדייק על דברים מסוימים שהם טרפה ועל אחרים שהם נבלה, קשה לומר שדווקא כאן בחר לחרוג ממנהגו ולא להבדיל בין הדברים.

נבלה מחיים – שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (שחיטה ג יט) מונה את נקובת הושט בתוך רשימה של בהמות שהוא מגדיר כ'נבלה מחיים', וכן פסק האורחות חיים (הלכות טרפות מז) בשמו, כך כותב גם רש"י בבא קמא (בבא קמא עח: ד"ה המעכב) שראינו לעיל. לכאורה, משמעותו המעשית של המושג נבלה מחיים היא קיומה של טומאת משא ומגע של נבלה בבהמה, אך כאשר הרמב"ם עצמו (אבות הטומאה ב א) מנה את הבהמות שמטמאות עוד בחייהן, הוא השמיט מהרשימה את המקרה שלנו, נקובת הושט. אם כן, מהו פשר היותה של נקובת הושט נבלה מחיים?

חילוק בין דין טומאה לדין האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעל התבואות שור (יורה דעה לג ג) מחלק ומסביר שישנו הבדל בין איסור האכילה הקיים בנבלה לבין דין טומאת הנבלה. בעוד שבמקרה כשלנו איסור האכילה חל על הבהמה עוד מחייה, היא מטמאת בטומאת נבילה רק אחרי מותה, וכן כתב האור שמח (שחיטה ג יט ד"ה או שנפסק). נפקא מינה של היותה נבלה מחיים דווקא, ולא טרפה, בכך שחשוד לנבלות אינו חשוד על הטרפות ולהיפך.
הפלתי (יורה דעה לג ב) מחלק גם הוא בין דין איסור נבלה לבין דין טומאת נבלה. בנוסף לדברינו לעיל, הוא מביא אפשרות נוספת להבנת הסוגיה ואומר שהבהמה נחשבת לטרפה מחייה, נבלה לעניין איסור לאחר השחיטה בהיותה מפרכסת ונבלה לעניין טומאה לאחר מיתה.
לעומתם, דוחה רבי מאיר שמחה בחידושיו על חולין (עה: ד"ה ולומר) את האפשרות של חילוק בין טומאת הנבלה לאיסור נבלה, מגמרא בחולין (לז.) המביאה ראייה מפסוק העוסק בטומאת נבלה לדין העוסק באיסור האכילה של נבלה, מחיבור זה משמע ששני העניינים נובעים מאותו שם וממילא נדחה חילוקם של התבואות שור והאור שמח.

טרפה מחיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

גם הש"ך (יורה דעה לג ד) לא קיבל את החילוק בין חלותה של טומאת נבלה לבין האיסור על אכילת הנבילה. לכן מציע הש"ך תירוץ שונה, ומסביר, שכוונת הרמב"ם בהגדרה 'נבלה מחיים' אינה שהבהמה מוגדרת כנבלה כבר מעכשיו, אלא רק שכתוצאה מהפגם היא אינה יכולה להישחט כלל, וממילא לכשתישחט תעשה אוטומטית נבלה רגילה, וכן הסביר הב"ח (יורה דעה לג ד"ה "ושט") בשיטת הרמב"ם. תירוצם של הש"ך והב"ח קשה מפשט לשון הרמב"ם, שהשתמש במושג בהווה – 'נבלה מחיים', ולא בלשון עתידית המתאימה להסבר שהם הציעו.
ניתן היה להקשות על דבריהם גם משיטת הרמב"ם, הפוסק שנקובת הושט בעוף נחשבת לנבלה רגילה, פסק ממנו נובע שהוא סובר שהפסול הוא בעוף עצמו ולא ביכולת לשחוט אותו, אחרת היה ניתן לשחוט את העוף בקנה בלבד אלא שיש לתרץ כדברי האחיעזר לעיל ואכמ"ל.

שיטת הזכר יצחק[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעל הזכר יצחק (ב יח) מבאר שאמנם בין דיני הטומאה לדיני האיסור בנבלה אין כל חילוק, ובאמת שניהם נובעים יחד מאותו השם ושניהם חלים גם יחד על נקובת הושט. ברם, היות ובאופן פיזי הבהמה עדיין חיה, אין טומאת הנבלה יכולה לחול עליה למעשה, וממילא יצא שאיסור האכילה יחול עליה לבדו.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • נקובת הושט - הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.