מתה מחמת מלאכה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: בבא מציעא צו ב - צז א
ירושלמי:
רמב"ם: שאילה ופקדון א א-ד
שלחן ערוך: חושן משפט שמ א-ד


סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.

הצגת הסוגיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (ב"מ צו ב) מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה הוכחש מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה מתה מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.

טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: השואל טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.

נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.

שאלת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.

כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. שומר חינם, שומר שכר ושוכר חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום רשלנותם ופשיעתם בשמירה. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו באונס גמור למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות והפשיעה בשמירה, אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה ב"ק כח ב) ש"אונס רחמנא פטריה"?
מסביר הרשב"א (לו ב ד"ה מאי) שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" (ב"מ צד ב), ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא הבעלים של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו חיוב להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. בדרך זו הולכים גם רש"י (סנהדרין עב ב ד"ה אבל), תוספות (ב"ק יא א ד"ה אין) והרמב"ן (ב"ב קסח ב ד"ה הכי).

על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?

ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות מבחינה עקרונית אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע מסברות חיצוניות הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים (ראה עוד).

השיטות השונות בטעם הפטור[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת הרמב"ן[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ן מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד שמלכתחילה הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מתה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל פשיעת המשאיל. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם הריטב"א, הר"ן, הנימוקי יוסף (נה ב מדפי הרי"ף) והריב"ש (תכג). הסברו של הרמב"ן הובא להלכה בבית יוסף (חו"מ שמ), בסמ"ע (שמ ג) ובש"ך (שמ ה).

יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, שבמידה מסוימת המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.

שיטת הרשב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

הסברו של הרשב"א בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה.

בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א, שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא מחל גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"כחש מחמת מלאכה" שהוא נזק צפוי שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"מתה מחמת מלאכה" שזה נזק לא שכיח (ראה ב"מ לד א), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו.
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.

יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה.
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.

יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.

שיטת המחנה אפרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

המחנה אפרים (שאלה ד) מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת פשיעת המשאיל, המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה מקח טעות! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.
הסבר זה אומר גם רבינו יוסף בכור שור בפירושו לתורה (שמות כב יג).

יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל (ראה עוד).

מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.

הגדרת "מחמת מלאכה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש לברר איזה נזק נחשב "מחמת מלאכה"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"?
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת פשיעת המשאיל, כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.

המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.

א. בהמה שנשדדה בדרך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטור (חו"מ שמ) דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: הרמ"ה פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך הרא"ש פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.
להלכה פסק השולחן ערוך (חו"מ שמ ג) כשיטת הרמ"ה, והרמ"א הוסיף שהרא"ש חולק.

המחנה אפרים (שאלה ד) אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם הש"ך (שמ ה), וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.

ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקרה דומה מובא בתרומת הדשן (שכח) והביאו הסמ"ע (שמ ח). התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין.
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן הש"ך (שמ ו) חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.

ג. ספר שבלה ונקרע[עריכה | עריכת קוד מקור]

מסופר שר' זלמן מוילנא (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - תולדות אדם (ז), והובא בספרי השו"ת: מנחת אלעזר (ד ע), שואל ומשיב (מהדורה תליתאה ב קעה) ויביע אומר (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר הרב עובדיה יוסף, שהרב אברהם שפירא שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן המחנה אפרים דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.

יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.

כחש מחמת מלאכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

סתירות בדברי הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:
א. לעיל התבאר שהשולחן ערוך פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שבבית יוסף מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת הסמ"ע. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע (ח), ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע (ג) מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן!
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.

החילוק בין כחש למיתה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא נזק צפוי ומיתה היא נזק שאינו צפוי, והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה.
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.

ישוב הסתירות בדברי הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב האור שמח (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר הבגדי ישע (חו"מ ו) את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ביביע אומר (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.

ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).

שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקשיים בדעת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (שאלה א א) מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה בשעת מלאכתה.
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - המגיד משנה, לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת הרמב"ן והרשב"א ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק השולחן ערוך (שמ א).
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם (שאלה א ד) לא חורג מדברי הגמרא, והרמב"ם כותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.

הסבר הריב"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]

הריב"ש (תכג) אומר שמבחינה עקרונית הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה בשאלה מציאותית: מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה אנו תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו בכסף משנה על אתר.

על פי שיטת הריב"ש, מיישב הלחם משנה (שאלה א א) את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן לגבי כחש כתב הרמב"ם את הדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה, כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.

קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: הלחם משנה אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - 'שעת מלאכה', וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען הערוך השולחן (שמ י-יב) שאין הגיון בפסיקה באופן זה, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי לברר אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה, גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.

הסבר נוסף[עריכה | עריכת קוד מקור]

חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: אבן האזל (שאלה א א), חידושי ר' מאיר שמחה (צו ב), דרכי דוד (צו ב), הרב אהרן ליכטנשטיין בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), הרב אשר וויס (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה.
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה.

יש לציין שלפי הסבר זה עדיין לא מבואר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.

סיכום הדיון[עריכה | עריכת קוד מקור]

גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.

דיונים נוספים[עריכה | עריכת קוד מקור]

גנבה ואבידה מחמת מלאכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?

הדברי משפט (שמ ג) מביא שבעל שו"ת פרח מטה אהרון (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור.
אולם בשו"ת הרא"ש (צב א) ובאברבנאל בפירושו לתורה (שמות כב יג-יד) מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם בשוכר. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מצד "מתה מחמת מלאכה" - מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן השוכר פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל קצות החושן (שח ג). וכן כתב בעל נתיבות המשפט (שמ ה).

לכאורה מדברי השולחן ערוך (חו"מ שמ ג) ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "ואנסוה ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. הנתיבות (שמ ה) דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה מחמת המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.

יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל, שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי.
אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.

האם נאמן בשבועה?[עריכה | עריכת קוד מקור]

מחלוקת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע שבועת השומרים שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים רש"י (ה א ד"ה צריכין), הרי"ף (נה ב מדפיו), הרמב"ם (שאלה א ב), הרא"ש (ח ה), הנימוקי יוסף בשם הראב"ד (נה ב מדפי הרי"ף), הריב"ש (תכג) וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (שדמ א).
שיטה ייחודית היא שיטת הרי"ד בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שנחלקו הסוגיות בשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה".
רבי ירוחם פרעלא בפירושו לספר המצוות לרס"ג (פרשיה כג-כה) מוכיח שלשיטת רב סעדיה גאון אין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".

ביאור שיטת רס"ג והרי"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר בדעתם שלושה הסברים :

א. מדברי הרי"ד בפסקיו, משמע שלדעתו כיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק לא שכיח התורה לא נתנה בו נאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה

ב. הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא שבועת היסת. ביאור הדברים הוא על פי שיטת המחנה אפרים שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד.
הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.

ג. על פי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא בחזקת שואל (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.

שואל שלא מדעת[עריכה | עריכת קוד מקור]

יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה" (שולחן ערוך אורח חיים יד ד). יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:
תוספות במסכת בבא קמא (י א ד"ה כגון) דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: רשב"ם סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך רבי עזריאל חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. הרא"ש (ב"ק א י) נוקט כשיטת רשב"ם (ראה עוד).

לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן הרשב"ם והרא"ש פוסקים שהיושב על הספסל פטור מלשלם.
יש לציין שהרשב"א (ב"ק י א) מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]