משתמש:אוריאל אלעזר נזרי

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מפיהם ולא מפי כתבם - אוריאל נזרי בבא בתרא, פרק חזקת הבתים דף לט: • שאלת הראשונים • תשובות הראשונים

שאלת הראשונים גמרא "אמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו.." ויש לשאול, כיצד יש לשטר תוקף, הרי שטר הוא למעשה עדות של העדים החתומים עליו, והתורה אמרה 'מפיהם ולא מפי כתבם', כלומר עדותם של עדים יכולה להתקבל רק כשהיא באה מפיהם, ולא כשהיא באה מפי הכתב?

תשובות הראשונים ביחס לשאלה זו ישנן כמה שיטות ראשונים. הרי"ף (יבמות ט בדפי הרי"ף) מסביר שלאחר שהעדים חותמים על השטר נחשב הדבר שעדותם נחקרה בבית דין, כדברי ריש לקיש שעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בבית דין, וממילא השטר נחשב מפי העדים ולא מפי כתבם.

הרשב"א (שו"ת הרשב"א א א'ריא) והרמב"ן (ספר המצוות שורש שני, יבמות לא: וב"ב עז.) מסבירים שבשטר אין חיסרון של מפי כתבם והמקור לכך הוא גזירת הכתוב מירמיהו (לב מד) שם כתוב שיש מציאות של שטר מקנה "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים", ואם כן כל שטר שכתוב בנוסח של שטר מקנה הריהו כשר.

בעל המאור (על הרי"ף ביבמות) מסביר שכל הפסול קיים דווקא כשהשטר הוא מפי כתבם, כלומר כאשר העדים כותבים מעצמם, אבל אם השטר הוא מפי כתבו, בציווי בעל השטר, השטר כשר. נמצא לפיו שהמקור לכשרותו של שטר אינו גזירת הכתוב, אלא זוהי סברא.

הרמב"ם (הלכות עדות פ"ג ה"ד) כותב: "דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין..." מבואר בדברי הרמב"ם שתוקפו של שטר אינו מהתורה אלא מתקנת חכמים, ובדיני ממונות בלבד, כדי שאנשים לא ימנעו מלהלוות. על דברי הרמב"ם הללו קשה, שהרי בספר ירמיהו רואים ששטר מועיל ובפשטות היינו מדאורייתא, וכן מפורש במסכת גיטין על המשנה "והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם" ושואלת על כך הגמרא: מפני תיקון העולם? דאורייתא הוא, דכתיב וכתוב בספר וחתום. מוכח מדברי הגמרא שהצורך בקיום השטרות הוא מדרבנן, ומשמע שעצם השטר תקף מהתורה. נציין שני תירוצים לדברי הרמב"ם שנאמרו באחרונים. רב חיים (בחידושיו על הרמב"ם) מתרץ שדברי הרמב"ם ששטר כשר רק מדרבנן נאמרו רק על שאר שנעשה לראיה, אבל שטר שנעשה לקניין כמו בגיטין וקידושין תקף מהתורה גם לפי הרמב"ם. אבל תירוצו קצת דחוק, כי הרמב"ם כותב בהמשך ההלכה "בעדות שבשטר" ואם לפני כן מדובר בשטר ראיה הרמב"ם היה צריך לכתוב זאת. הלחם משנה (על הרמב"ם) והתומים (כח טז) מתרצים שדברי הרמב"ם ששטר פסול מהתורה נאמרו רק כשהעדים מתו, אבל כשהעדים חיים והם זוכרים את העדות השטר מועיל גם מהתורה ואין צורך שהעדים יבואו לבית דין להעיד.

ר"ת (מובא בתוס' לט: ד"ה מחאה) מסביר שהדין של מפיהם ולא מפי כתבם הוא רק באילם, אבל מי שיכול לדבר יכול להעיד גם ע"י שטר.

תוס' שואלים "ואם תאמר מה מועיל הכתיבה, והא לא חשיב שטר אלא כשנעשה מדעת מי שהוא חובתו... ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם". מתחילת דברי התוספות נראה שהוא סובר כדברי בעל המאור, ואם השטר נעשה מדעת מי שהוא חובתו הרי זה מפי כתבו, אלא שמהמשך דבריו "ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם.." משמע שכאשר יש דעת המתחייב אין זה נחשב עדות אלא השטר מועיל מטעם אחר, שלא כדברי בעל המאור.

הקצות (קמו ג) אומר שתוס' סוברים כמו הרמב"ן, אולם הסמ"ע (יא), הגר"א (יז) והתומים (ד) הבינו שאי אפשר להוכיח מדברי התוספות כמי הם סוברים (מלבד שיטת רבנו תם, שהתוספות ודאי אינם סוברים כמותה).

הרמ"א (קמו ה) כותב שאת המחאה צריכים העדים לכתוב בלשון שליחות (פלוני העידנו על עצמו), ואומר הסמ"ע (יא) שלשון שליחות נצרכת לפי כל הראשונים, חוץ מר"ת לפיו אין צורך בכך. הקצות חולק עליו ואומר שאמנם לפי בעה"מ לשון שליחות מועילה במחאה, כי היא הופכת את השטר ל'מפי כתבו', אולם לפי הרמב"ן וכן לפי התוספות גם לשון שליחות לא תועיל במחאה, כי יש צורך בדעת המתחייב, ולכן אומרים התוספות שמחאה מועילה רק מתקנת חכמים נמצא שהרמ"א פסק כמו בעה"מ. אולם הגר"א לא סובר כך כמו שהזכרנו, ומכך שהרמ"א לא כתב את דבריו בלשון 'יש אומרים' יש סיוע להבנת הגר"א, שדברי הרמ"א תואמים את שיטות כל הראשונים (חוץ מרבנו תם).

כאמור, משאלת התוספות מוכח שהם אינן סוברים כדברי בעל המאור, לפיו שטר שהוא 'מפי כתבו' כשר מטעם עדות. אולם עדיין יש לשאול מדוע באמת אינם מסכימים איתו? יש לומר שמטרתו של שטר הוא להנציח את הדיבור. כפי שראינו, לדעת בעל המאור תוקפו של שטר אינו מגזירת הכתוב אלא מסברא, ועל כן די בכך שהשטר הוא מפי כתבו כדי שהוא ינציח את הדיבור. אולם מדברי התוספות משמע שתוקפו של שטר הוא מגזירת הכתוב, ועל כן כדי שהשטר יגיע להנצחת הדיבור צריך דעת המתחייב ולא מספיק מפי כתבו.