מצות ספירת העומר והחייבים בה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: מנחות סה ב-סו א
ירושלמי:
רמב"ם: תמידין ומוספין ז כב-כה
שלחן ערוך: אורח חיים תפט

מדאורייתא או מדרבנן[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו התוספות (ד"ה זכר) שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ברא"ש (פסחים י מ) ובאגודה (מנחות סו א) ובספר העיטור (מצה ומרור קלז א), וכן מבואר בדעת הרז"ה (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן אין מברכין שהחיינו על הספירה. וכתב הר"ן (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת רש"י (ד"ה אמימר) שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
אבל הרמב"ם (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב הכסף משנה שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, שמצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות, ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין שספירת העומר היא ממחרת הפסח. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שבחידושי הגר"ח (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר שקדושה שניה בטלה ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר שקדושה שניה לא בטלה וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם בחידושי הגרי"ז (מנחות סו א).
גם הראבי"ה (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת השבלי הלקט (רלד) שכתב בשם ר' ישעיה שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

בספר הפרדס לר' אשר ממונתשון (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן) מובא בשם ר' יעקב בר יקר שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב רבנו ירוחם מדנפשיה (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך). סברה זו מובאת גם במאירי (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות (ראה עוד).

דעת ספר החינוך (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. במנחת חינוך (א) הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת משנה הלכות (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם בבאור הלכה (ד"ה לספור העומר) כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
ובספר חמדת ישראל (לו) כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת רבנו ירוחם הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

החייבים בספירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ברמב"ם (תמידין ומוספין ז כד). ובשלחן ערוך אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרשב"א בתשובה (א קכו) שלפי מה דקיי"ל בגמרא ראש השנה (כט א) שכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
ודייק מדבריו המגן אברהם (ב) שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא בעצמו לברך. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של הרשב"א (א תנח) שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום שומע כעונה הוי כאילו ספר הוא בעצמו. והפרי חדש (ד"ה ומ"ש ומצוה) הקשה קושיית המג"א בשם ר' דניאל גיראסי וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל בלבוש (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. ובחק יעקב (ד) הביא שבאגודה (מנחות סה ב סימן לב) כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם בחק יוסף (ד) וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם הפרי מגדים (אשל אברהם ב) העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
ובאליה זוטא (א) ואליה רבה (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן שומע כעונה, ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת ערוגת הבשם (קסח ג) שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

המאמר מרדכי (א) בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא יי"ח, וכן כתב בספר יד אהרן (תפט ד"ה שיטה כד).
בברכי יוסף (ו) דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

במשנה ברורה (ה) הביא הדעות בזה, ובבאור הלכה (ד"ה ומצוה) העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב הפרי מגדים (אשל אברהם ב). אבל בילקוט יוסף (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

נשים ועבדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן[עריכה | עריכת קוד מקור]

בזוהר (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר. גם הרמב"ם כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר הכסף משנה לפי שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, וכבר כתב כן המאירי (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
אבל הרמב"ן (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת דברי מלכיאל (ג ה) כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
ובשו"ת אבני נזר (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר דברי יחזקאל (מה ד ד"ה איברא דנראה), שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
הרב אור לציון (ג טז ב ד"ה ואגב) והרב ציץ אליעזר (ב יא ה) נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב הביאור הלכה בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
ובשו"ת משנה הלכות (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר בינת ציון (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת שרידי אש (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

הכרעת הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב מגן אברהם (תפט א) הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. ובפרי מגדים כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם במנחת חינוך (שו א) תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת שיח יצחק וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות. את דברי המג"א העתיקו להלכה הגר"ז (ב) והאליה רבה (ב) והחק יעקב (ג).
לעומ"ז הרב פרי חדש לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן החיי אדם השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א בברכי יוסף (כב) הביא שמהר"ש שער אריה ומהר"י לינגו ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת לברך על לולב ולכן גם בזה יכולות לספור.
ובמשנה ברורה (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר שלחן שלמה שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב כף החיים (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
ובשו"ת עשה לך רב (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב שדי חמד (כללים מ קלו) והרב נתיבי עם (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
ובשו"ת אור לציון כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

קטן[עריכה | עריכת קוד מקור]

קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אונן[עריכה | עריכת קוד מקור]

גדר תמימות[עריכה | עריכת קוד מקור]

המפסיד יום אחד[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב בעל הלכות גדולות (הלכות עצרת) שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו בתוספות (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם הרא"ש (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם רב יהודאי גאון כתב בה"ג (הלכות מנחות שורה 73) שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום.
גם ר' סעדיה גאון בסידורו (עמ' קנה) כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
גם הר"ן (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף שרב האי גאון חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם לא ספר בלילה סופר ביום. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
אמנם באבודרהם (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג) אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי ספר העיטור (מצה ומרור קלז א) משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם שספירה בזמן הזה מדרבנן ואין דקדק בתמימות. ובתשובות הגאונים (שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא במאירי (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
כדברי האבודרהם מבואר בטור (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק הבית יוסף (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון (ראה עוד).

הכרעת הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב התרומת הדשן (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן בית יוסף (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). ובשלחן ערוך (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. ובמשנה ברורה העיר

מסופק אם ספר או לא[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב התרומת הדשן (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן השלחן ערוך (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

להקדים הספירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

התוספות בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף למנות ביום סמוך לחשיכה, אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון[עריכה | עריכת קוד מקור]

נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]