מלאכת קוצר

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסוגיה ממקורותיה השונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסוגיה זו נדון מהי הגדרת מלאכת קוצר? האם צריך תוצרת מפעולת הקצירה או שחייב על כל קצירה? על מה בדיוק מתחייבים: על הפסקת היניקה או על ניתוק החיבור ונראה לעניין זה נפקא - מינות. לאיזה מלאכה דומה מלאכת קוצר?

הגמ' בדף עג: מביאה ברייתא שאומרת שקוצר הוא בכלל כל סוגי פעולות הקטיף ואומר רב פפא: אדם שזורק פיסת רגבים לדקל ונשרו כתוצאה מכך התמרים חייב משום תולש, רש"י שם כותב שהוא תולדה דקוצר.

בדף פא: אומר ריש לקיש שצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו אך התולשו – חייב משום קוצר, רב פפי מציע לפ"ז שמותר לטלטל עציץ נקוב לכתחילה,

רב כהנא מדייקו שכל מה שאמר ריש לקיש הוא רק לצורך ובדיעבד אך לא לכתחילה.

בהמשך הגמ' שם אומר אביי שאם העביר עציץ נקוב ממקומו הראשון ע"ג הקרקע לע"ג יתדות, כך שאינו מחובר לגמרי לקרקע, למרות שעדיין רואה את פניה – חייב משום תולש.

רש"י (ד"ה חייב) ותוס' (ד"ה והניחו) כותבים שהכוונה שחייב מדרבנן מלקות אך אינו חייב מדאו' ונשמע שסברתם היא שסוף סוף העציץ יונק מהקרקע.

בדף קז: אומר רב ששת שהתולש כשותא מהיזמי חייב משום תולש ורש"י שם מסביר שכשותא הוא צמח שגדל מריח הקרקע וחייב כשתולשו אע"פ שאינו מחובר לקרקע.

אביי מוסיף שהתולש פטרייה משפת הדלי, מקום גידולו – חייב משום תולש, רב אושעיא מקשה מה שמקשה והגמ' מחדדת התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה, רואים שתולש הוא דווקא ממקום גידולו, ולאור הגמ' בדף פא: נאמר שהכוונה למקור יניקתו.

הגמ' בחולין דף קכז: אומרת שתאנים שצמקו באילן נחשבות מחוברות לעניין שבת, ובהמשך הגמ' שם מביאה ברייתא שאומרת שענף שנתלש מהאילן – הפירות שעל הענף נחשבים תלושים, אך אם רק ייבשו על האילן – נחשבים מחוברים.

שאלות בסוגיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. מהו יסוד מלאכת קוצר? האם תלוי ביצירה? אם כן - מה היצירה? הפרי שנקטף? האם צריך לקצור דווקא לשם התוצר?

ב. קשה על תוד"ה וצריך לעצים, שמשמע בתוס' שהחיוב על התוצר ואילו הגמ' פא: אומרת שחייב אף ללא צורך בתוצר?

ג. צריך לשאול, מה ההגדרה של חיבור, האם יניקת חיים מהאדמה / ממקום הגידול, או שמא חיבור פיזי, פשוט, למקום הגידול ללא תלות ביניקה?

ד. קשה על תוס' ורש"י בפא: שכתוב שחייב על מגביה גוש עם עשבים, משום תולש, ורש"י ותוס' פי' שהיינו מדרבנן והרמב"ם פסק שהוא מדאו', והרי הוא ממש תולש?

האם צריך תוצר או לא? מחלוקת בעלי התוספות השונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

לכאו' נח' בזה התוס' עג: והתוס' רי"ד בקכא: שלתוס' יש צורך בתוצר ולתוס' רי"ד אין צורך, וקשה באמת על התוס' בעג: מהגמ' בפא: שמזיז עציץ שלא לשם תוצר?

ניתן לתרץ קושיה זו ביסוד שנראה מהמנח"ח (גוזז, ג, ה) שתלוי הדבר בקציצת הפרי מהעץ, דהיינו ניתוק גוף אחד מגוף שני - שונה, שאינם דומים כ"כ זל"ז. לפי זה תוס' מחלקים בנידון של חילוק עץ מעץ: כיון שהזומר וצריך לעצים זומר עץ מעץ, אין כאן ניתוק בין שני דברים שונים ולכן צריך כוונה אפי' לר"י שיצטרך לעצים כדי להגדירו כקוצר, אך כעיקרון אינו קוצר, לפ"ז לא נח' כ"כ התוס' רי"ד ותוס'.

ועוד לפ"ז תתורץ הקושיה הראשונה מפא: הרי אין כאן פרי? אלא, שבאמת תוס' מודים שאין צורך בתוצר, רק פה, בגלל שאין מהות של קוצר שמפריד חלק מחלק - צריך כוונה לצורך פרי, תוצר, אך כעיקרון אין צורך בתוצר.

ובשאלה ד', למה אמרו תוס' ורש"י שהוא מדרבנן, בגלל שאינו מנתק שני דברים זמ"ז, שסו"ס העשב מחובר לגוש ויונק ממנו, והגוש נפרד מהאדמה שאינו שני דברים שונים. יש להעיר שזהו יסוד מחודש שלא כתוב במפורש.

מה ההגדרה של חיבור? מחלוקת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

התוס' בע"ז כו. שואלים איך יש הו"א שמותר ליהודיה ליילד נכרית בשבת ועונים ב' תירוצים: תירוץ א': הוולד כבר נעקר לצאת. תירוץ ב': "כיוון שכלו חודשיו פסקו גידוליו".

ניתן לחלק בין התירוצים שתירוץ א' מדבר על מקום הגידול ותירוץ ב' מתייחס ליניקת החיים, וכך הבנו בהבנה ראשונית בפשטות.

אך לפי ההו"א של תוס' המבינים שהאיסור כאן הוא של עקירת עובר ממקור החיים שלו, ניתן להבין שהתי' הראשון: "נעקר לצאת" פירושו - כשבא לצאת, דהיינו כשהוא עומד בתור ישות עצמאית לחיות בעצמו, התירוץ השני: "שכבר פסקו גידוליו" כוונתו שזה שיש לתינוק את הפוטנציאל לעמוד בתור ישות עצמאית לעצמו, אומר שהיהודייה איננה עוקרת העובר מגידולו.

הרמב"ן מביא ירושלמי שהעוקר דג ממקום גידולו נחשב קוצר והרמב"ן מעיר שזה לא כגמרא שלנו ונראה שהרמב"ן הבין שהקוצר תליא במקום, ולא בהפסקת יניקה, ויש להסביר ברמב"ן שהבין שנחלקו הבבלי והירושלמי האם יש קוצר גם בגידולי קרקע. אך גם נראה ברמב"ן שתליא בהפסקת יניקה וצ"ע.

ברש"י בפא: וגם בקז: נראה שתליא ביניקה אך הן ברש"י והן בתוס' ניתן לומר שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מחובר? ואין היא מהות קוצר, ולכאו' לאור הסברנו המחודש בתוס' ע"ז צ"ל שהיניקה היא רק סימן לשאלה האם הפרי מנותק לכדי מעמד של ישות עצמאית?

הרמב"ם (שבת ח, ג) כותב שגבשושית של עפר שעלו בה עשבים - המגביהה חייב מדאו', ועוד כתב לגבי הסוגיה בחולין קכז. שהתולש תאנה יבשה - חייב, ולכאו' התוס' שם הסבירו שהגמ' אמרה דווקא צמקה כי יש בה איזו יניקת חיות אך ביבשה - פטור, איך הרמב"ם אומר שאפילו שאין יניקה – חייב? ולכן נראה להסביר ברמב"ם שתליא בחיבור ללא קשר ליניקה.

אולם יש להקשות על הסברנו זה, בגלל שעשבים עדיין מחוברים לגבשושית ולא נחשב עוקר דבר ממקום גידולו, ובאמת בשו"ת זכר יצחק (חלק ב, סימן מה) כתב שהרמב"ם הדבר תלוי ביניקה, כשאדם מגביהה מע"ג הקרקע את הגבשושית הוא ממעט את יניקתה מהקרקע ובזה שממעט יניקה - חייב, ורואים ברמב"ם שיסוד מלאכת קוצר, תלוי ביניקה.

לאור דברינו דלעיל בביאור ד' התוס' ניטה מדרכו של הזכר יצחק ונאמר, שלרמב"ם יסוד המלאכה, נלמד מנטילת נשמה, ולכן, הממעט את חיותו של הצמח - חייב משום קוצר, שהעיקרון הוא מיעוט יניקה, אומנם להסבר זה יש לשאול - מתאנה שיבשה שנראה שתלוי בחיבור דווקא, ויש לתרץ שהוא לאו דווקא, ועי' מנח"ח (שם).

אומנם תוס' ורש"י אומרים שקוצר נלמד מגוזז ולכן דווקא בניתוק או בפעולה שמקנה לתוצר חשיבות כישות עצמאית - נחשב קוצר.

סיכום[עריכה | עריכת קוד מקור]

מצאנו שנח' רש"י ותוס' עם הרמב"ם והרמב"ן שלרש"י ותוס' יסוד קוצר נלמד מגוזז והגדרתו היא נתינת מעמד חשוב לנקצר, ואילו לרמב"ם ולרמב"ן נלמד מנטילת נשמה ההגדרה היא שכל שממעט יניקה - חיות, חייב משום קוצר.