מלאכת לש

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בערך זה נדון בגדרי מלאכת לש, האם לש היא מחיית הדבר או הפיכתו לעיסה? ונראה את פסק הש"ע

הסוגיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בדף יח. נח' רב יוסף ואביי לפי איזו תנא המשנה שמתירה ליתן מים מע"ש לשריית דיו?

רב יוסף מוכיח מקמח שבו ר' יוסי ב"ר יהודה (להלן ריבר"י) אינו מחייב על נתינת המים אלא על הגיבול (לעומת רבי שמחייב מיד) לפ"ז בנתינת דיו מותר מע"ש, אביי דוחהו שאולי בדיו כיון שאינו צריך גיבול אלא השרייה יהיה חייב עליו אף ללא גיבול? רב יוסף מנסה לדחות את הבנתו של אביי מכך שבאפר ריבר"י אינו מחייב על נתינת המים, ואפר אינו מתגבל כדיו! אביי דוחהו שגרסת הברייתא לגבי אפר היא עפר שמתגבל ולא כאפר.

במסקנה נראה כאביי שדבר א"צ גיבול אלא השרייה חייבים עליו אף ללא גיבול.

בדף קנה: הגמ' דנה מי התנא שמתיר ליתן מורסן במים בשבת?
רב יוסף מוכיח שזה ריבר"י שמתיר לכתחילה ליתן מים במורסן בשבת ובשינוי אף לערבב.
לכאו' מדובר שם במורסן שהוא לאו בר גיבול ומצינו שמותר לפי ריבר"י וזו קושיא על אביי שאמר לעיל שלפי ריבר"י חייב על נתינת מים באינו בר גיבול?

מהו לש? מחיית דבר או הפיכתו לעיסה?[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטה ראשונה: היא שיטת רש"י והרמב"ם (פרק ח' הלכה ט"ז) שמלאכה שנאסרה היא מלאכת הגיבול בלבד דהיינו הפיכת מוצק ונוזל יחד לעיסה. כרב יוסף אליבא דריבר"י ולכן בדברים שאינם בר גיבול מותר ליתן לתוכם מים כרב יוסף. אך ע"ז קשה שכן למסקנת הסוגיה אף לפי רב יוסף אסור לגבל אפר והרמב"ם פוסק שמותר? הכיצד? הרי מה שהתיר ריבר"י הוא רק ליתן את המים ולא לגבל?

המ"מ (שם) מדקדק בהוכחתו של רב יוסף בריבר"י לגבי קמח כתוב: "ריבר"י אומר אינו חייב עד שיגבל", לגבי אפר כתוב: "ריבר"י אומר עד שיגבל", מדוקדק שיש חילוק ביניהם: קמח שיש בו גיבול, אם גיבל – חייב חטאת, באפר – לא שייכת פעולת גיבול ומותר שהתערובת לא הפכה לעיסה. העולה: לרב יוסף בריבר"י נאסרה רק פעול שיוצרת עיסה.

שיטה שניה: לעומתם, דעת הרבה מהראשונים, סייעת בעלי התוס' ועוד, אומרים כל' היראים (הובא בקובץ שיטות ראשונים): "כל שדרך להמחותו ע"י משקין נקרא לישה", ולפ"ז מלאכת לש היא אפי' באפר שניתן לתוך המים כיון שנימוח. ולפ"ז הלכה כאביי שנתינת מים באפר וכן בדיו, חייב כיון שמתמחה באופן עצמאי, ומש"כ לגבי מורסן בדף קנה: שמותרת בו ניתנת מים ע"פ ריבר"י, זה בגלל שמורסן אינו מתמחה במים אלא מתרכך ולכן מותר.

א"כ מצינו שנח' הראשונים בהבנת דברי ריבר"י: י"א שהאיסור לש הוא בגיבול, בהפיכת שני חומרים מוצק ונוזל לעיסה, וי"א שהאיסור הוא במיחוי, שהחומר המוצק מתמחה בתוך המים. ונפק"מ לגבי אפר ודיו האם אינו חייב עד שיגבל או שחייב.

משמעיות הלכתיות:[עריכה | עריכת קוד מקור]

הש"ע (סימן שכ"א סעיף י"ד) פוסק כשיטת הרמב"ם ורש"י אומנם בפוסקים נראה שכדאי להחמיר כשיטת בעלי התוס'.

שביתת השבת דן ע"פ הגמ' בדף קנו. בהיתרי לישה ואומר ש"על יד על יד" מותר ללוש, למה? כי בעצם אין כוונתו ללישה אלא להטעמת האוכל ע"מ לאוכלו לאלתר ומותר, שאינו חפץ להופכו לעיסה, לשונה מכפי שהיה מלכתחילה אלא להטעימו.