מוקצה מחמת מיאוס

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה: שבת ג ו
בבלי: שבת מד א; מו א; קמ ב; קנז א
ירושלמי:
רמב"ם: שבת כה יא; כו יט
שלחן ערוך: אורח חיים רעט ו; שי א

נר של חרס[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (שבת ג ו) מביאה מחלוקת תנאים לגבי טלטול נר בשבת. לדעת תנא קמא מותר לטלטל בשבת רק נר חדש שלא הדליקו בו מעולם, אבל נר ישן שכבר דלק, אף שכבר כבה מבעוד יום אסור לטלטלו. לעומת זאת דעת ר' שמעון שמותר לטלטל את כל הנרות חוץ מן הנר הדולק בשבת.
בגמרא (שבת מד א) מובאת ברייתא שבה מבואר שהדעה המחמירה היא דעת ר' יהודה, ושטעמו הוא משום שנר שדלק וכבה מאוס הוא, וסבירא ליה שמוקצה מחמת מיאוס אסור.
בברייתא נוספת המובאת בהמשך הגמרא, אומר ר' יהודה שנר של מתכת מותר לטלטלו אם כבה קודם השבת, ולפי זה מבואר שמה שאסר במשנה הוא דווקא נר של חרס. הבדל הדין בניהם נעוץ בכך שנר של מתכת אינו מאוס ולכן כל שכבה קודם השבת מותר, לעומת זאת נר של חרס שהיה דלוק, מאוס הוא ואסור.

נר של נפט[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהמשך הגמרא (שבת מו א) מובאת מחלוקת אמוראים, שדעת רב יהודה היא שכל ההיתר בטלטול נר כבוי הוא דווקא בנר של שמן, אבל נר של נפט שדלק אסור. לעומת זאת רבה ורב יוסף שם מתירים לטלטל גם נר של נפט אחר שכבה. ובטעם הדבר מבואר שם בדעתם שכיון שראוי הוא לכסויי ביה מנא מותר לטלטלו.

רש"י (ד"ה שרי ובד"ה אבל) פירש שמחלוקתם היא אליבא דר' שמעון, שרב יהודה סובר שגם לר' שמעון המתיר טלטול נר ישן הוא דווקא בשל שמן שעל כל פנים ראוי הוא למלאכות אחרות, אבל נר של נפט כיון שמסריח הוא אינו ראוי אלא למלאכתו ואסור לטלטלו. לעומת זאת דעת רבה ורב יוסף שגם נר של נפט שכבה מותר לטלטלו לפי שראוי הוא לכסויי ביה מנא, ולכן אף שמלאכתו מלאכת איסור היא, מכל מקום ראוי הוא למלאכת היתר.

על שיטת רש"י הקשו הראשונים (תוס' ד"ה דנפטא, רמב"ן ד"ה וקשיא ועוד) שכל האמוראים הללו (רב יהודה, רבה ורב יוסף) סוברים לכאורה כר' יהודה דאית ליה מוקצה, ואיך כאן אומרים הם דבריהם אליבא דר' שמעון?
תירץ הרמב"ן (מו א ד"ה שרגא), וכן הוא בריטב"א (ד"ה אמר רב יהודה) ובר"ן (ד"ה שרגא), שרב יהודה באמת סובר כר' שמעון, ולעיל גבי ייחוד מיטה למעות אמר דבריו בשם רב, אבל ליה לא סבירא ליה. גם רבה, שאביי העיד עליו שכל דבריו עשה כרב, זהו דווקא בדברים שרב נחלק עם שמואל בלבד, אבל בדברים שיכול לסמוך על אחרים, היה סומך. וכן רב יוסף לגבי הנחת סכין על בן יונה, יש לפרש דבריו שאליבא דרבה קאמר וליה לא סבירא ליה.
לעומת זאת בתוספות (ד"ה דנפטא) תירצו שהאמוראים כאן אמרו דבריהם אליבא דר' שמעון אף שהם אינם סוברים כמותו אלא כר' יהודה.

בתוספות (ד"ה דנפטא), מחמת קושיות אלו, כתבו פירוש נוסף דלא כרש"י, שבאמת גם אליבא דר' יהודה נחלקו, וכגון בנר של מתכת שגם ר' יהודה מודה דשרי לפי שאינו מאוס. ובזה סבר רב יהודה שבשל שמן מותר אפילו לר' יהודה דאינו מאוס אבל בשל נפט אסור אפילו לר' שמעון לפי שמאוס טפי משל חרס, ואילו רבה ורב יוסף סברי שגם בשל נפט מותר אפילו לר' יהודה שכיון ששל מתכת הוא, אינו מאוס אלא שריחו רע וראוי הוא על כל פנים לכסויי ביה מנא, מה שאין כן נר של חרס שאפילו הוא של שמן אינו ראוי לכך.
אבל הרמב"ן (ד"ה שרגא) הסכים לפירוש רש"י ודחה דברי התוספות, לפי שסתם נר הוא נר של חרס, ועוד שכיון שסובר ר' יהודה שנר של חרס שהודלק בשמן מאוס הוא ואינו ראוי לכסויי מנא, כל שכן לנר של מתכת שהודלק בנפט, ולא היה מתירים רבה ורב יוסף בזה. כדברים הללו כתב גם הריטב"א (מו א ד"ה אמר רב יהודה), וכן הסכימו הרשב"א והר"ן (ד"ה שרגא) לדעת רש"י.

אינו ראוי לכסויי מנא[עריכה | עריכת קוד מקור]

מדברי הגמרא מבואר שגם לר' שמעון אינו מותר לטלטל נר אלא אם כן ראוי הוא לכסויי מנא, אבל אם הוא מאוס באופן שאינו ראוי לתשמיש נוסף אפילו לכסויי מנא, גם ר' שמעון מודה שאסור לטלטלו. וכן הוא בגמרא להלן (קנד ב) בענין בהמה שנכנסה מרשות הרבים לחצר וטעונה כלי זכוכית, שצריך להניח כרים וכסתות תחתם וכשיתיר את החבלים יפלו מאליהן על הכרים וכסתות. ומעמידה שם הגמרא בכלי אומן המקיז דם, וביאר רש"י (ד"ה דאומני) שאינם ראויים לשום תשמיש מלבד להקזת דם ולכן מאוסים הם. מבואר שגם ר' שמעון מודה שכאשר אין לכלי שום תשמיש אסור הוא בטלטול מחמת מיאוסו. וכן הוא בר"ן (בדפי הרי"ף סו ב ד"ה ואמר).

רש"י (מו א ד"ה אבל) כתב שהטעם בזה הוא לפי שאינו ראוי אלא למלאכתו, ולפי זה משמע שהוא דווקא בנר וכדומה שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, אבל בכלי שמלאכתו להיתר אף שמאוס הוא ואינו ראוי אלא למלאכתו שרי לטלטלו, שהרי סוף סוף ראוי הוא למלאכה כלשהי.
אמנם בריטב"א (ד"ה אמר רב יהודה) משמע שהטעם שר' שמעון אוסר בנר של נפט הוא מפני שמאוס הוא טובא. כלומר לדברי הריטב"א מה שאינו ראוי לכסויי מנא זהו רק סימן למידת מאיסותו, שאם הוא עד כדי כך מאוס, גם ר' שמעון מודה, דגם ר' שמעון אוסר מוקצה מחמת מיאוס אם הוא מאוס מאוד, ולפי זה אף במלאכתו להיתר יש מציאות של מוקצה מחמת מיאוס. אמנם אפשר שגם כוונת הריטב"א כרש"י שמה שכותב 'דמאיס טובא' כוונתו שלכן אינו ראויי אפילו לכסויי מנא והוא סיבה לומר שאין טעם לטלטלו כיון שאין לו מלאכת היתר, אבל בכלי שמלאכתו להיתר שרי, וראה בזה לקמן דעת האחרונים.

עוד מבואר בהמשך הגמרא, שדבר שהוא מאוס אף אם ראוי הוא לכסויי מנא, אם אין עליו תורת כלי אסור לטלטלו, ודינו כצרורות שאף שראויים הם לכסויי מנא כיון שאין עליהם תורת כלי אסור לטלטלם דזהו מוקצה מחמת גופו.

פסיקת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא להלן (שבת קנז א) מביאה מחלוקת רב אחא ורבינא. לדעת אחד מהם הלכה כר' שמעון מלבד מוקצה מחמת מיאוס, ולדעת האחר גם במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר' שמעון, ורק במוקצה מחמת איסור אין הלכה כמותו, ומסיימת שם הגמרא שבמוקצה מחמת חסרון כיס גם ר' שמעון מודה שאסור.
כתבו הרי"ף (כא א) והרא"ש (ג כ) שקיימא לן בכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, ולכן גם כאן הדין הוא שמוקצה מחמת מיאוס מותר ואילו מוקצה מחמת איסור אסור, כלומר שלענין טלטול נר אין הלכה כר' יהודה שאוסר לטלטל נר של חרס שדלק מחמת מיאוסו, אלא כר' שמעון שמוקצה מחמת מיאוס מותר.
כן כתבו להלכה גם הטור (אורח חיים רעט) והשלחן ערוך (רעט ו).

כמו כן פסקו הפוסקים להלכה כרבה ורב יוסף שאף נר של נפט מותר לטלטלו. כן הוא ברמב"ם (כה יא) וברא"ש (ג כב) ובטור שם ובשלחן ערוך (ו). ויש להעיר שהרי"ף השמיט מחלוקת זו ולא הזכיר נר של נפט כלל.

לצורך גופו ומקומו או מחמה לצל[עריכה | עריכת קוד מקור]

המגן אברהם (רעט יב) כתב שדווקא לצורך גופו ומקומו מותר לטלטל את הנר של נפט.
מדבריו למד הלבושי שרד (ד"ה כמ"ש) שסובר הוא שנר הוי כלי שמלאכתו לאיסור, ולכן כיון דמאוס הוא ואינו ראוי למלאכתו, שרי לצורך גופו ומקומו אבל מחמה לצל אסור. והוסיף שמכאן יש להוכיח כהפוסקים הסוברים שנר שהודלק באותה שבת אסור אפילו לצורך גופו ומקומו, דלהפוסקים שסוברים שנר שדלק בשבת מותר לצורך גופו ומקומו, יצא שאין חילוק בין דלק בשבת לדלק בחול. כדבריו כתב גם הרב אליה רבה (יג) והוסיף שצריך לומר שפוסקים אלו חולקים גם כאן וסוברים שמחמת מיאוס מותר אף מחמה לצל. אלא שתמה עליהם שזה אינו מובן, שהרי נר הוא כלי שמלאכתו לאיסור.

אמנם הפרי מגדים (אשל אברהם יב) דייק מדברי המג"א, ממה שציין דבריו דווקא על נר של נפט ולא על שאר מוקצה מחמת מיאוס, שדווקא נר של נפט שמסריח הוא דאסור אם לא לצורך גופו ומקומו, לפי שמחמת סרחונו אינו ראוי אלא לתשמישו, אבל שאר מוקצה מחמת מיאוס מותר אף שלא לצורך גופו ומקומו, ולפי זה יש לומר שנר לא הוי כלי שמלאכתו לאיסור, דאם הוי כלי שמלאכתו לאיסור פשוט שאינו מותר שלא לצורך גופו ומקומו.
המשנה ברורה (יט) כתב כדברי הלבושי שרד והאליה רבה, ובשער הציון (טז) הוכיח דבריו, וכתב שכן היא גם דעת הגר"א.
מבואר מדברי כולם, שדבר שכלי שמלאכתו לאיסור והוא מאוס מלהשתמש בו לתשמישו, מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו. וכלי שמלאכתו להיתר שמאוס מלהשתמש בו לתשמישו, מותר לטלטלו לכל דבר אפילו מחמה לצל.

על עיקר דברי המג"א יש לעורר, שמהגמרא משמע שרק בראוי לכסויי ביה מנא אמרינן דמותר לטלטלו, אבל אם אין ראוי אפילו לזה, גם ר' שמעון מודה לאיסור. וממה שלא התירה הגמרא לטלטלו לצורך מקומו אף אם אינו ראוי לכסויי מנא, מוכח שאם אין לו מלאכת היתר אסור לצורך מקומו (דרוש מקור).
כמו כן מדבריו ומדברי שאר אחרונים מבואר להדיא, שמוקצה מחמת מיאוס שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפילו מחמה לצל, ואף שבגמרא יש מקום לפרש שלא כן, אלא שכל שאינו ראוי לכסויי מנא אסור אפילו מלאכתו להיתר, לדינא מוכח דלא כן.

מוקצה מחמת מיאוס שאינו עליו תורת כלי[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרשב"א בתשובה (א תרו) שמוקצה מחמת מיאוס שאין עליו תורת כלי אסור לטלטלו כלל, ואם יש עליו תורת כלי מותר לצורך גופו ומקומו. וכנראה מקורו מהגמרא הנ"ל גבי נר של נפט.
ולכאורה נראה שכוונתו דווקא בכלי שמלאכתו לאיסור, דומיא דנר דאיירי בה הגמרא, אבל כלי שמלאכתו להיתר, אף שמאוס הוא מותר לטלטלו אף שלא לצורך גופו או מקומו, אלא מחמה לצל וכד'. אבל הפרי מגדים' (אשל אברהם יג) למד בדבריו שכל מוקצה מחמת מיאוס, אפילו שמלאכתו להיתר, אסור לטלטלו שלא לצורך גופו ומקומו.

הרמב"ם (שבת כה יא) כתב שכל המוקצה מחמת מיאוסו כנר של נפט וכלי הצואה מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להן. משמע מדבריו לכאורה שגם מוקצה מחמת מיאוס אינו מותר בטלטול אלא לצורך, וכן למד מדבריו לדינא הפרי מגדים שם.

תלא דבישרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (שבת קמ ב) מביאה דברי ר' חייא בר אשי בשם רב ש'תליא דבשרא' מותר לטלטלו אבל 'תליא דכוורי' אסור לטלטלו. כלומר, בשר התלוי
רש"י (קמ ב ד"ה תליא וד"ה דכוורי) ביאר שהכוונה לבשא ממש ולדגים ממש. דסובר רב שבשר אינו מורצה לפי שראוי הוא לאומצא, אבל דג שאינו ראוי לאכילה בהיותו חי הוי מוקצה.
אבל התוספות (קלט ב ד"ה תלא) הקשו על רש"י מספר קושיות, וכתב בשם הערוך לפרש שלא מדובר בבשר ובדג עצמו, אלא בעץ שתלוים עליו את הבשר והדג, וקאמר רב שהעץ של בשר אינו מאוס ומותר לטלטלו, אבל העץ שתולים בו את הדגים מאוס הוא ואסור משום מוקצה מחמת מיאוס. ובפירוש נוסף בשם רבו כתב התוס' שהמתלה של בשר יש עליו תורת כלי ושל דג אין עליו תורת כלי, אבל לא איירי במוקצה מחמת מיאוס. כפירוש האחרון של התוספות פירש גם ברשב"א בחידושיו (קמ ב ד"ה תלאי), וכן צידד הריטב"א (קמ ב ד"ה האי).
הרי"ף (נח א) כתב כפירוש הראשון שבתוס', דהכא איירי במקוצה מחמת מיאוס, ושל בשר מותר ושל דגים אסור לפי יש לו ריח שנאוי ואדם מסיח דעתו ממנו. וסיים הרי"ף שכיון שקיימא לו כר' שמעון דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס, אין הלכה כרב בזה, וכדלהלן. דברי הרי"ף הללו הועתקו ברא"ש (כ ט) בלא שינוי, וכן הוא בטור (אורח חיים שי).

הרמב"ם (שבת כו יט) לא הלך אחר הרי"ף בזה, כי בדבריו מבואר שפסק כרב שתלאי של בשר מותר לטלטלו ושל דגים אסור לטלטלו.
המגיד משנה פירש בדבריו כהרשב"א (ומה שכתב 'פירשו בהלכות' טעות סופר היא וצ"ל 'פירשו בתוספות') שהוא מטעם שאין עליו תורת כלי.
ובספר מעשה רקח הקשה לפירוש זה, מה ענין להך דהכא שאינו עסוק הרמב"ם אלא במאכלי הבהמה ולא בכלים, וכן הקשה במהדורת הרב קאפח (נב). ופירש הרב קאפח שם שכוונת הרמב"ם על החבל עצמו שמשחילים בו חתיכות בשר וראוי הוא למאכל בהמה, אך אם משחילים בו דגים הוא מאוס ואינו ראוי, ולפי זה קרוב הוא לפירוש רש"י.

פסיקת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ביאור מחלוקת התנאים במוקצה מחמת מיאוס[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הר"ן (בדפי הרי"ף ביצה טו ב ד"ה ומכאן) שמחלוקת ר' יהודה ור' שמעון במוקצה מחמת מיאוס היא דווקא באופן שהיה מאוס בין השמשות, שלר' יהודה כיון שהקצה אותו בין השמשות, אף שעכשיו רוצה להשתמש בו ולא לחשוש למיאוסו, אינו יכול. ולדעת ר' שמעון דלית ליה מוקצה, כיון שהשתא רוצה להשתמש בו, אין הקצאת בין השמשות אוסרת עליו. ממילא יוצא שדבר שבבין השמשות לא היה מאוס, אף שבמהלך השבת נמאס, אין עליו איסור משום מוקצה, אלא אם כן אינו ראוי כלל ובטל ממנו תורת כלי, שאז לכולי עלמא אסור ואינו שייך כלל למחלוקת ר' יהודה ור' שמעון.

היחס בין מוקצה מחמת מיאוס לגרף של רעי[עריכה | עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png לסוגיה זו בהרחבה, ראו גרף של רעי

בגמרא (ביצה לו ב) מובאים דברי שמואל, שכלי שיש בו צואה (גרף של רעי) או מימי רגלים (עביט של מי רגלים) מותר להוציאם על מנת לשפוך תכולתם לאשפה. ומבואר שם בגמרא שרק אם מפריעים הם לו מותר להוציאם, אבל סתם כך, כגון שנמצאים במקום שאינו דר שם, אין לטלטלם.
והתקשה בלבוש (שח לד) שהרי קיימא לן כר' שמעון שבכל מוקצה מחמת מיאוס דמותר, וא"כ מה חידוש יש בדברי שמואל. ותירץ שבדבר מטונף מאוד מודה ר' שמעון דאסור, דהוי כאילו דחייה בידיים והקצה דעתו ממנו בפירוש.
אבל בגר"ז (שח עג) משמע דאין האיסור בזה מחמת שמאוס טובא, אלא שכל מוקצה מחמת מיאוס לא התירו אלא בראוי לשימוש כלשהו, אבל הכא שאינו ראוי לשום שימוש אסור.


ויש להעיר שעל פי מה שכתב הר"ן בביאור המחלוקת במוקצה מחמת מיאוס אי אפשר לומר כהלבוש, שמודה ר' שמעון במוקצה בגרף של רעי דהוי מוקצה מחמת מיאוס, שהרי לא הוקצה בין השמשות ולא הסיח דעתו ממנו. אכן הרב משנה ברורה (שח קלו) שהעתיק כהלבוש, ביאר דבריו שכיון שמאוס הרבה הוי מוקצה מחמת גופו, וזה ייתכן אף אם נמאס באמצע השבת, ולכן לא התירו להוציאו אלא משום כבודו.