מוקצה מחמת איסור

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg סוגיה זו זקוקה לעריכה: הסיבה לכך היא: צריך למעט בציטוטים, ולכתוב את המקורות בצורה תמציתית.
כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מקורות
משנה:
בבלי: שבת מד א, מה א, קנז, א; ביצה ל ב
ירושלמי:
רמב"ם: שבת ה יב
שלחן ערוך: אורח חיים רעט, אורח חיים תקיח

דברים שאסור לטלטלם בשבת משום האיסור שנעשה בהם, ואם מועיל בהם תנאי.

מקור הדין[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה פרק כירה (מד, א):

"מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. ר' שמעון אומר: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת".

ובגמ':

"ת"ר: מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת. ר' שמעון אומר: חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבתה מותר לטלטלה, אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם. ור' אלעזר בר' שמעון אומר: מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף ואפילו בשעה שהנר דולק...

אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם, מאי שנא הני?... אלא אמר מר זוטרא: לעולם ר"ש, וכי קשרי ר"ש בנר זוטא דדעתיה עלויה, אבל הני דנפישי, לא".

הסביר רש"י: "בזוטא. דדעתיה עליה מבעוד יום סבר שיכלה השמן מהר ואשתמש בנר לכשיכבה. אבל הני. לא אסיק אדעתיה שיכבו כל היום" עכ"ל.

היוצא מדברי הגמ':

ר' יהודה פוסק שיש מוקצה מחמת איסור וגם מוקצה מחמת מיאוס, ולכן אוסר לטלטל נר ישן (מחמת מיאוס) וגם נר שהדליקו בו באותה שבת (מחמת איסור).

ר' מאיר פוסק שיש מוקצה מחמת איסור אך אין מוקצה מחמת מיאוס, לכן מתיר לטלטל נר ישן אך אוסר לטלטל נר שהדליקו בו באותה שבת.

ר' שמעון פוסק שאין מוקצה מחמת מיאוס ולכן מתיר לטלטל נר ישן, ובמוקצה מחמת איסור עושה חילוק בין נר קטן שדעתו עליו להשתמש בו כשיכבה, ובין נר גדול וכד' שאין דעתו עליו מבעוד יום, שאז מודה שאסור. כמו כן מודה שאסור לטלטל נר בעודו דולק ומסקנת הגמ' לקמן (מז, א) שטעמו: "הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשים בסיס לדבר האסור". עוד ב' סוגי מוקצה שמצינו שר"ש אוסר הוא מוקצה מחמת מצוה, שמתוך שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו (כגון השמן שבנר בשעה שהוא דולק), ומוקצה מחמת גופו כאשר "דחינהו בידיים ולא חזו" (כגון גרוגרות וצימוקים).

ור' אלעזר בר' שמעון פוסק כר' שמעון ומתיר עוד יותר ממנו, שגם כאשר הנר דולק אין איסור לטלטלו [וצ"ל שאין לו מוקצה מחמת מצוה וגם לא בסיס לדבר האסור].

הראשונים נחלקו בהבנת דעת ר' שמעון במוקצה מחמת איסור, שראינו שאוסר כאשר אין דעתו עליו. הרמב"ן כתב שדווקא כשדחה את הדבר בידיים, כמו הנר הגדול שעצם ההדלקה שלו בער"ש נחשבת דחייה בידיים. הרז"ה חלק עליו וכתב שלאו דווקא כשדחה בידיים, אלא כל שאין דעתו על הדבר והיה אסור בבין השמשות נחשב מוקצה מחמת איסור לר"ש, וזו הסיבה שהוא אוסר עשבים מחוברים מדין מוקצה (ביצה כד:).

אך רש"י הסביר שהטעם שמחובר אסור גם לר"ש הוא מפני שדומה לגרוגרות וצימוקים דדחינהו בידיים ולא חזו, שעצם זה שבער"ש לא תלש את העשב המחובר אסח דעתיה מינייהו [כלומר, מוקצה מחמת הכנה] (ואין זה דומה לבהמה שנשחטה לחולה בשבת, ששם לא אומרים שאסח דעתיה מיניה בעצם זה שלא שחט מער"ש כיון שיש טורח לאדם להביא שוחט בער"ש ולשחוט. ב"י שיח, ב).

פסיקת ההלכה בעיקר הדין[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמ' פרק מי שהחשיך (קנז, א):

"... פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: בכל השבת כולה הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו נר ישן. וחד אמר: במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו נר שהדליקו בה באותה שבת. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר"ש מודה וכו'" ע"כ.

כתב רבינו חננאל: "וקי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא, הלכתא כדברי המיקל, ואסקינן בה הלכה למעשה שהלכה כר' שמעון בהלכות שבת כולן ואין הלכה כר' יהודה אלא במוקצה מחמת איסורו" עכ"ל. וכן פסקו הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, שמוקצה מחמת מיאוס מותר כר"ש, ומוקצה מחמת איסור אסור כר' יהודה (ונמצא שלדינא אין נפק"מ במחלוקת הראשונים הנ"ל בהבנת דעת ר"ש במוקצה מחמת איסור). וכן פסק השו"ע (רעט, א).

הסביר הרא"ש בתשובה (כב, ח) שמוקצה מחמת איסור, בסיס לדבר האסור ומוקצה מחמת גופו כולם דינם אחד ותלוי במצבם בבין השמשות, דהיינו כיון שפסקנו כר' יהודה ממילא כל דבר שהיה מוקצה מחמת איסור בבין השמשות, "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא" (ואע"פ שהיתה דעתו עליו).

טלטול מוקצה מחמת איסור לצורך גופו ומקומו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתבו המרדכי (שטו) והאגור (תנד) בשם ר' ישעיה שמותר לטלטל נר שהדליק בו באותה שבת לצורך גופו או מקומו.

אך הרמב"ם, הרא"ש, ר' ירוחם ועוד ראשונים פסקו שאסור, וטעם הדבר הסביר הב"י שכלי שמלאכתו לאיסור מותר בטלטול לצורך גופו ומקומו כיון שגם בבין השמשות היה מותר לצורך גו"מ, אך מוקצה מחמת איסור היה אסור בכל טלטול בבין השמשות (כגון נר דולק) ולכן גם בשבת אסור בכל טלטול.

להלכה: השו"ע (רעט, ב) פסק כהרמב"ם והרא"ש.

מוקצה מחמת איסור דרבנן / איסור חיצוני[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה בביצה (לא, ב):

"בית שהוא מלא פירות ונפחת, נוטל ממקום הפחת. ר' מאיר אומר: אף פוחת לכתחילה ונוטל".

הסביר רש"י: "נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו"ט ואסח דעתו מינייהו, דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא וכו' לאו מוקצה נינהו, כדאמרינן גבי טבל וכו' שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן" עכ"ל.

כלומר, רש"י מחדש שאין מוקצה מחמת איסור דרבנן, רק מחמת איסור דאורייתא.

התוס' (ד"ה ונפחת) חלקו על רש"י והקשו עליו מדין בסיס לדבר האסור, שהרי כל האיסור שהוא אסור מחמתו זה מוקצה, שהוא איסור דרבנן, ומכח איסור זה הופך הבסיס להיות אסור לכל השבת. ולכן הסבירו שהמשנה היא כר' שמעון שאין לו מוקצה מחמת איסור [ולא הוי ככוס קערה ועששית, ששם דחה בידיים. וכנראה כדעת הרמב"ן הנ"ל שדווקא בזה אסר ר"ש].

אך הרשב"א לא קיבל את הסבר התוס' ואמר שאי אפשר להגיד שהמשנה היא כר"ש, שהרי הוא מודה במוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו [וכנראה הבין כרז"ה הנ"ל, שזה לא תלוי בדחייה בידיים], לכן הסביר שמדובר בכותל רעוע ושהתנה עליו מבעוד יום, שגם ר' יהודה מודה שלא הוי מוקצה.

והרמב"ן פירש באופן מחודש, שכיון שהפירות עצמן אינם מוקצים רק הדרך להגיע אליהן אסורה, ממילא אין זה נקרא שאין דעתו עליהן, שהרי דעתו עליהן כשיוכל להגיע אליהן, וכמו טבל שלא נחשב מוקצה כיון שיש אפשרות לתקנו אע"פ שהיא אסורה, שזה לא בפרי עצמו רק בדרך להגיע אליו.

הר"ן והמגיד משנה הסכימו עם הרמב"ן וכתבו שתירוצו עיקר, וכן דעת הרא"ה לדינא. הנפק"מ לתירוצו, שגם בבית בריא שאינו רעוע מותר. וכ"פ השו"ע (תריח, ט), וכן סתימת האחרונים שם (מג"א, משנ"ב ועוד). אך עיין בבאור הלכה (ד"ה בית) שחשש לכתחילה לדעות הראשונים האחרות שרק בבית רעוע מותר.

תנאי במוקצה מחמת איסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

תנאי בסוכה

בגמ' בביצה (ל, ב):

"תניא ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה. ור' שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שאסורה. ואם התנה עליה, הכל לפי תנאו.

ור"ש מתיר? והא קא סתר אהלא! א"ר נחמן בר יצחק: הכא בסוכה נופלת עסקינן (פי', שנפלה ביו"ט וכל הבעיה מצד מוקצה) ור"ש לטעמיה דלית ליה מוקצה, דתניא: מותר השמן שבנר ושבקערה  אסור, ור"ש מתיר.

מי דמי? התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, הכא אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו?! א"ר נחמן בר יצחק: הכא בסוכה רעועה עסקינן, דמאתמול דעתיה עלויה.

ושוין בסוכת החג וכו'. ומי מהני בה תנאי? והאמר רב ששת משום ר' עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, שנאמר 'חג הסוכות שבעת ימים לה'', ותניא ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, ת"ל חג הסוכות וכו'!

אמר רב מנשיא בריה דרבא: סיפא אתאן לסוכה דעלמא, אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה.

וסוכה דמצוה לא? והתניא: סככה כהלכתה ועטרה בקרמים ובסדינין וכו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון של חג, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו!

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: באומר 'איני בודל מהם כל בין השמשות', דלא חלה קדושה עלייהו, אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה" ע"כ.

מצינו בראשונים כמה שיטות בהבנת הסוגיא:

שיטת רש"י

רש"י הסביר את דברי אביי ורבא שיש חילוק עקרוני בין עצי סוכה לנויי סוכה. בנויי סוכה יש אפשרות ליטלן בבין השמשות ולכן אם האדם אומר "איני בודל" הוא גורם שלא תחול הקדושה עליהם וממילא אינן מוקצים. אך עצי סוכה הן מוקצים מחמת איסור בעל כרחו של האדם, שהרי יש איסור סותר בנטילתן, ומתוך כך חלה קדושה עליהן והוו מוקצה מחמת מצוה כל שבעה.

היוצא מפירושו, שתירוצם של אביי ורבא אינו סותר את דברי רב מנשיא אלא מתרץ את הקושיא עליו, ובאמת מועיל תנאי במוקצה מחמת איסור (ולא במוקצה מחמת מצוה).

שיטת הרי"ף

הרי"ף לא גרס את תירוצו של רב מנשיא. ופירש הרמב"ן (מלחמת ה') שהגירסא לפניו היתה שונה משלנו, ולכן על כרחך לפרש את אביי ורבא אחרת מפירושו של רש"י, שבאמת אין הבדל עקרוני בין נויי סוכה ועצי סוכה ובשניהם מועיל תנאי, אלא החילוק הוא מתי עשה את התנאי, לפני שחלה הקדושה מהני, אך אם אח"כ, אי אפשר להפקיע את הקדושה ולכן לא מהני.

עוד כתב שם הרמב"ן שאף אם נגרוס כגירסתנו, אפשר לפרש שאביי ורבא דוחים את רב מנשיא, וכן משמע מדברי התוס' שם שכתבו שרב מנשיא לא קאי למסקנה, אלא שלפי הרמב"ן מועיל תנאי במוקצה מחמת איסור ואפילו בסוכה בריאה, ולתוס' משמע שלא מועיל אפילו בסוכה רעועה (וע"ע ברמב"ן בחידושיו לשבת מה. שם הסכים לדינא עם רש"י שיש חילוק בין עצי סוכה לנויי סוכה).

שיטת הרשב"א

הרשב"א כתב שתנאי מועיל במוקצה מחמת איסור בסוכה רעועה (וכלשונו: "תנאי לר' יהודה הוי כבלי תנאי לר' שמעון"), ואפילו בסוכת מצוה כתב שיש לומר שמועיל, וודאי שכך דעת הרי"ף. אך בסוכה בריאה כתב שלא מועיל.

שיטת הרז"ה

כל מה שמועיל תנאי בסוכה רעועה זה בגלל ש"העומד ליפול כנפול דמי" ולכן אין זה נקרא כלל מוקצה מחמת איסור, אך באמת תנאי לא מועיל במוקצה מחמת איסור.

שיטת הרמב"ם

לדעת ר"ש סוכה רעועה לא הוי מוקצה גם בלי תנאי, וכל הצורך של התנאי הוא לסוכה בריאה. אך לר' יהודה לא מהני תנאי כלל במוקצה. וכדעת התוס' (בביצה ל, ב).

תנאי בנר

ובגמרא בשבת (מה, א):

"ולית ליה (לר"ש) הוקצה למצותו? והתניא: סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין וכו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון, ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו!

וממאי דר"ש היא? דתני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה ביו"ט אלא מן הסמוך לה, ור"ש מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו!

כעין שמן שבנר קאמרינן, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו".

הסביר רש"י: "כעין שמן קאמינא, ולא משום איסור אלא משום מצוה, דהואיל דהוקצה למצותו דשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר, דאין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו מצוה. אבל בסוכת החג מצותה כל שבעה והקצאתה כל זמן מצותה" עכ"ל.

גם כאן נחלקו הראשונים האם תנאי יועיל בנר או לא.

הרמב"ן, הר"ן והרשב"א פסקו שתנאי מועיל בנר.

אך התוס' (מד, א ד"ה שבנר) פסקו שאע"פ שתנאי מועיל בסוכה רעועה (ולא כדעת התוס' בביצה ל, ב), בנר לא מועיל, "שסוכה עשויה מזמן גדול ועתה בין השמשות אינו בודל ממנה ומצפה מתי תיפול, אבל נר עיקר הקצאתו הוא בין השמשות, ודחייה בידיים לצורך שבת וחמיר טפי" עכ"ל. וכ"כ הגהות אשר"י (ג, כ).

סיכום דעות הראשונים בסוגיות השונות:

רמב"ן ור"ן: תנאי מועיל בסוכה אפי' בריאה וגם בנר, "דכיון שהתנה לא אקצי דעתיה מיניה".

רז"ה, תוס' בשבת: תנאי מועיל בסוכה רעועה אך לא בבריאה, וגם לא בנר. החילוק: לפי הרז"ה תנאי לא מועיל כלל במוקצה מחמת איסור ורק בסוכה רעועה יש דין מיוחד של העומד ליפול כנפול דמי. לפי התוס' החילוק בין דבר שדחאו בידיים בין השמשות שלא מועיל בו תנאי, לבין אם לא דחאו.

רשב"א: תנאי מועיל בסוכה רעועה אך לא בבריאה, אך בנר מועיל. החילוק: בסוכה רעועה ובנר האדם יושב ומצפה מתי ייגמר האיסור, לעומת סוכה בריאה שאינו יושב ומצפה ולכן הקצה דעתו ממנו.

רמב"ם, תוס' בביצה: תנאי לא מועיל כלל במוקצה, לא בסוכה אפי' רעועה ולא בנר.

פסיקת ההלכה בעניין זה: לגבי נר, פסק השו"ע (רעט, ד) כהמקלים והתיר ע"י תנאי. והרמ"א כתב שהמנהג להחמיר, אך ע"י גוי יש להקל ולסמוך על האומרים שתנאי מועיל במוקצה.

ולגבי סוכה, השו"ע והרמ"א (תקיח, ח) לא הזכירו כלום מזה, וכתב הבאור הלכה (ד"ה נוטלים) שמשמע מדברי הב"י שתנאי מועיל גם בסוכה בריאה, אך כתב לדינא שכיון שהרבה ראשונים פסקו שלא מועיל בבריאה, אין להקל בזה וגם הב"י אם היה רואה אותם היה אוסר. ולגבי דעת הרמ"א כתב שלכאורה כמו שפסק לאסור בנר כך יאסור גם כאן [הערה: וניתן לומר שכיון שמקור דברי הרמ"א שם הוא מדברי התוס' והגהות אשר"י, הרי שהם חילקו בין סוכה רעועה שמועיל לבין נר שלא מועיל, וא"כ י"ל שלרמ"א יועיל תנאי עכ"פ בסוכה רעועה. אך עדיין צ"ע כי במקורו הביא שם בדרכי משה שכן משמע מדברי הכלבו, ומהכלבו משמע שלא מועיל תנאי כלל במוקצה].

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • מוקצה מחמת חסרון כיס
  • גרף של רעי