יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


מגורים בנכס בזול או בחינם עבור הלוואה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: בבא מציעא ה ב
בבלי: בבא מציעא סד ב
ירושלמי:
רמב"ם: מלוה ולוה ו ב
שלחן ערוך: יורה דעה קסו

המלוה לחבירו וגר בחצירו בחינם או בזול.

סוגיית הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

אומרת המשנה (בבא מציעא ה ב) שאסור למלוה לגור בחצרו של הלוה בחינם, או אפילו בשכר נמוך מהרגיל, מפני שזו ריבית.
והגמרא (בבא מציעא סד ב) מביאה את דברי רב נחמן, שדומים בתוכנם לדברי המשנה, שאמר רב נחמן, שאע"פ שבמקרה רגיל אדם שדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, מ"מ אם בעל הבית הוא בעל חוב שלו, צריך להעלות לו שכר, ומבואר הטעם, לפי שאם יגור שם בלא שכר, נמצא שנהנה ממנו עבור מה שהלווהו, והרי זה ריבית.
והגמרא שם מוסיפה לשאול, מה חידוש יש בדברי רב נחמן שלא שמענו מדברי המשנה, ועונה הגמ' שבמשנה אפשר היה להבין שמדובר דווקא בחצר שמיועדת להשכרה ויש למגורים בה שווי ממוני, וכן במלוה שיש לו צורך במגורים, ויש לו הנאה ממונית מריבית זו, אבל מדברי רב נחמן מתחדש, שאפילו אין החצר עומדת להשכרה ואף למלוה אין צורך במגורים, אפילו הכי אסור. ובלשון הגמרא 'חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר'.
ויש לישנא נוספת בגמרא שרב נחמן אמר את חידושו רק ב'הלוני ודור בחצרי' כלומר שקודם להלוואה אמר הלווה למלוה שאם ילווהו יתן לו לדור בחצרו חינם או בזול, וזה אסור משום ריבית, אלא צריך להעלות לו שכר כפי השווי הרגיל של מגורים בחצר זו. ולפי גירסה זו, אם לא התנה עמו מראש, אלא רק אחרי ההלוואה נתן הלווה למלוה לדור בחצרו, אין בזה ריבית ואינו צריך להעלות לו שכר. אמנם מסתבר שאם החצר מיועדת לשכירות ויש למגורים בה ערך ממוני, אף לפי לישנא זו, אסור למלווה לגור בה אפילו לא התנה עמו מראש, ורק אם החצר לא קיימא לאגרא מותר.

כל הראשונים פסקו להלכה כלישנא קמא, וזאת על פי מקרה שמביאה הגמרא מיד בסמוך באביו של רבא [רב יוסף בר חמא] שעשה מעשה והשתמש בעבדים של הלווים שלו, והוכיחו רבא בנו על מעשה זה מכח דברי רב נחמן. והרי שם לא התנה רב יוסף בר חמא את ההלוואה בכך, ואפילו הכי אסור. מוכח מזה שסבר רבא כלישנא קמא בדברי רב נחמן, וכמותו פסקו הפוסקים שאסור לגור בחצירו אפילו לא התנה מראש, וכל שכן היכא שהתנה עמו מראש קודם ההלוואה שאסור.

עוד נקודה חשובה יש בדברי רבא שם, שאומר לאביו שבמקרה שהמלווה משתמש בנכסיו של הלווה אף שאינו שווה ממון, הרי זה מיחזי כרבית. משמע שאינו ריבית גמורה אלא רק נראה כלפי חוץ, ומפני חשש הרואים.

רבית קצוצה או מיחזי כרבית[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת הרי"ף והרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרי"ף (לה ב) ש'הלויני ודור בחצרי' זהו ריבית קצוצה ויוצאה בדיינים, אבל הלווהו ודר בחצירו, אינו אלא אבק ריבית, כיו שלאו אדעתא דהכי הלווהו, ואינה יוצאה בדיינים, לפי שהיא כריבית מוקדמת וריבית מאוחרת.
בפשט דברי הרי"ף משמע שמדבר על כל המקרים בגמרא, כלומר בין אם החצר קיימא לאגרא ובין אם לא קיימא לאגרא. ואף שבחצר שלא קיימא לאגרא אין שווי ממוני, מ"מ כיון שקצץ עמו הרי זו ריבית קצוצה. וכן בהלווהו הוי אבק ריבית, אף שאין בדבר שווי ממוני.

כן נראה שהיא גם דעת הרמב"ם (מלוה ולוה ו ב) שכתב כדברי הרי"ף, שבהלווהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואם לא העלה הרי זה אבק רבית מפני שלא התנה עמו. ודייק הבית יוסף (יורה דעה קסו ד"ה והרמב"ם כתב) בדבריו שאם התנה עמו ה"ז רבית קצוצה, וכ"ה בהגהות מיימוניות (ד). ולהדיא כתב הרמב"ם שזהו אף בחצר שאינה עומדת לשכר. וכן הבין בדברי הרמב"ם גם הגידולי תרומה (מו ג יח ד"ה ומכאן תשובה).
אמנם יש להעיר שלא הזכיר הרמב"ם שהמלוה אינו זקוק למגורים, אלא במקום זה כתב שאין דרך בעל החצר להשכיר, וכנראה שכך מפרש את המלים 'גברא לא עביד למיגר', כן כתב הלחם משנה שם. וביאר הטעם שיש לומר בדעת הרמב"ם שבאמת אם לא נהנה המלוה כלל מהמגורים בבית, אין זו ריבית קצוצה, ואולי אף לא אבק ריבית [בהלווהו ודר בחצירו], ואין בזה איסור כלל, אף לא משום מיחזי כרבית, כיון שאין למלוה שום הנאה. כעין זה כתוב גם בתוס' רי"ד (סד ב ד"ה קמ"ל) ובקונטרס הראיות לריא"ז (בבא מציעא סד ב ג) שהביאו גירסה שלא היה כתוב בה גברא דלא עביד למיגר, לפי שבגברא דלא עביד למיגר ליכא איסור, וזה כדברי הלחם משנה.
ובטור (יורה דעה קסו) כתב בדברי הרמב"ם שבחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי אבק ריבית, ולא ירד לדקדק בדבריו את פירוש המלים 'גברא לא עביד למיגר'.

שיטת הרמב"ן והרא"ש[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרמב"ן (ד"ה הלווהו) בחידושים ובמלחמות שמה שאמר הרי"ף שבהלוני ודור בחצרי זו ריבית קצוצה, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר בדיעבד, לפי שלא חסריה כלום, שהרי אינה שווה ממון.

הרא"ש (ה יז) הביא דברי הרמב"ן אלו, והוסיף שאף מה שכתב הרי"ף שבהלווהו הוי אבק רבית, זהו דווקא בחצר דקיימא לאגרא, אבל אם לא קיימא לאגרא לא הוי ריבית כלל, ואפילו בהלווני ודור בחצרי, ואפילו בגברא דעביד למיגר, שאע"פ שנהנה ונתרבה ממונו, מ"מ לא חיסר את הלווה כלום, שהרי החצר אינה עומדת לשכירות, וה"ז כתרבית בלא נשך. וכתב שלפי"ז מה שכתוב בגמרא צריך להעלות לו שכר, זהו דווקא אם עוד לא גר שצריך להעלות לו שכר משום שמיחזי כריבית, אבל אם כבר גר אינו מחוייב לשלם על מה שגר בו.

וכן כתבו הרשב"א בחידושים (ד"ה הלווהו וד"ה הלווני) והנימוקי יוסף (לה ב ד"ה צריך להעלות) שאפילו בא לצאת ידי שמים אינו צריך להעלות לו שכר, לפי שאין כאן אפילו אבק ריבית אלא רק מיחזי כריבית, כמבואר בדברי רבא לאביו, וכן מוכח שם במעשה שלא ניכה לו דמי השימוש בעבדים, שאף שאסור היה לו לכתחילה להשתמש בהם, מ"מ בדיעבד פטור ואפילו בא לצאת ידי שמים. וכן הדין אף בהלוני ודור בחצרי, דאיירי בדלא קיימא לאגרא, שהרי זה נלמד בכ"ש מהלווהו, ואין לחייב בזה יותר מבזה. ורק אם החצר קיימא לאגרא ה"ז ריבית קצוצה, ואם לא התנה עמו ולא אמר לא הלווני, ה"ז אבק ריבית.

שיטת הטור ושלחן ערוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטור (יורה דעה קסו) הביא דברי הרמב"ן להלכה, אבל כתב שב'הלווני ודור בחצרי' הוי אבק ריבית ולא מפקינן. וכתב הבית יוסף (ד"ה ומכל מקום) שלדעת הטור, אם בא לצאת ידי שמים צריך להחזיר ב'הלוני'. ובבית חדש (ב) ביסס דברי הטור שלדעת הרמב"ן ב'הלוני' אף שאין ריבית קצוצה כיון שהחצר לא קיימת לאגרא, מ"מ הוי אבק רבית.

גם השלחן ערוך (א) כתב שבהלוהו אפילו אבק ריבית לא הוי, והוסיף שלרמב"ם הוי אבק ריבית אפילו בגברא דלא עביד למיגר. ואילו בהלוני כתב (ב) שהוי אבק ריבית, וכפי שהבין הטור בדעת הרא"ש.

אבל בגידולי תרומה (מו ג יח ד"ה ובחצר דלא קיימא לאגרא) כתב שלא כן הבין הרא"ש, ואי אפשר לומר כך ברמב"ן. אלא דעתו שכל שאין הנאה ממונית למלוה, אלא רק טובת הנאה, אין זה ריבית כלל אלא רק מיחזי כרבית, ואף לצאת י"ש אינו צריך, אפילו ב'הלוני ודור בחצרי'.

רבית עבור הרווחת זמן[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרמב"ם (מלוה ולוה ו ג) בשם רבותיו שאם תבע המלוה את הלווה לפרוע, ואמר לו הלווה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, אין זו ריבית קצוצה, כיון שלא קצץ איתו בשעת הלואה. והסמיך הרמב"ם דין זה לפסוק "לא תתן לו בנשך". ולשון הגמרא קצת מסייעת לדבריו, שדווקא 'הלוני ודור בחצרי' הוי ריבית קצוצה, אבל 'הלוהו' אפילו שמדעתו דר לא הוי אלא אבק ריבית.
אבל הראב"ד השיג עליו וכתב שאם הרוויח לו את זמן הפרעון עבור המגורים בדירה, ה"ז נחשב כשעת מתן מעות ואסור. והביא הראב"ד לזה ראיה מקידושין, וכוונתו למה שכתב הרמב"ם (אישות ה טו) שהמקדש בהנאת מלוה מקודשת, כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי בזמן שארוויח לך במלוה זו שתהיה בידך.
והסכימו לדברי הראב"ד גם בחידושי הרמב"ן (ד"ה וכתב) והרשב"א (ד"ה מאן דאמר הלוני) והנימוקי יוסף (לה ה סוד"ה צריך) שאין הבדל אם קצץ לו בשעת הלוואה או לאחר זמן הלוואה, וכן נראה מדברי רש"י (ד"ה אבל).

שיטת הטור[עריכה | עריכת קוד מקור]

הטור (קסו) הכריע כדברי רוב הראשונים, אבל כתב שזהו דווקא שנתן לו המגורים בשעה שמרוויח לו זמן, אבל אם כבר הרוויח לו זמן, ובתוך הזמן אמר לו דור בחצרי עבור מעותיך שבטלות אצלי ה"ז ריבית מאוחרת. וסיים אי נמי יש לומר, שריבית מאוחרת זהו דווקא כשנותן לו אחר שפרעו, אבל כל זמן שהוא עוד חייב לו אסור.