יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


יראו עינינו

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:
בבלי:
ירושלמי:
רמב"ם: סדר התפילות
שלחן ערוך: אורח חיים רלו ב

בענין המנהג הקדום שהיה בזמן הראשונים לומר פסוקים וברכת 'המולך בכבודו' לאחר ברכות קריאת שמע של ערבית וקודם התפילה.

המנהג[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתקופה שקדמה לתקופת הראשונים, היה מנהג בבתי הכנסת לומר מספר פסוקים אחרי ברכת השכיבנו וקודם הקדיש. בפסוקים אלו ישנם י"ח אזכרות, וכתבו הראשונים שהם כנגד י"ח ברכות שבתפילה. מלבד זה היו מברכים ברכת 'המולך בכבודו'. בחלק מן הראשונים נראה שהיו אומרים פסוקים אלו וברכה זו במקום תפילת ערבית, ובחלקם משמע שהוא בנוסף לתפילה, וכפי שיתבאר.

נוסח הפסוקים והברכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ישנן כמה וכמה גירסאות לפסוקים וכן לברכת המולך בכבודו. נוסח הרמב"ם (סדר תפילות כל השנה): ברוך יי' לעולם אמן ואמן כו' עד פדיתה אותי יי' אל אמת, יראו עינינו וישמח לבנו כו' עד יי' מלך יי' מלך יי' ימלך לעולם ועד. ונהגו מקצת העם לברך פסוקים באמצע ברכה וקוראין בנוסח זה: וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים, הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך, כי לא יטוש יי' את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל יי' לעשות אתכם לו לעם ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה ליי' המלוכה והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד, אלהינו שבשמים יחד שמך הקרוי עלינו קיים את שמך ומלכותך עלינו תמיד, בידך נפשות החיים והמתים אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי יי' אל אמת, ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהלתך, יי' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה, ישראל נושע ביי' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד יהי יי' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו לשמור מצותיו וחקיו ומשפטיו אשר צוה את אבותינו, כל הנשמה תהלל יה הללויה, ברוך יי' ביום ברוך יי' בלילה ברוך יי' בשכבנו ברוך יי' בקומנו תמיד נהללך סלה ונשיח בחוקיך ובאמונתך ברוך אתה יי' המולך בכבודו ו חי וקיים תמיד ימלוך עלינו וכו'.

מדוע הברכה אינה פותחת בברוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) תמה למה ברכת יראו עינינו אינה פותחת בברוך, שהרי אינה סמוכה לברכות קריאת שמע, שהרי היו אומרים פסוקים אלו בבית הכנסת כדי לא להתעכב שם בלילה, ולכן תיקנו פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות. ואם כן לא פתחו בה בברוך. ובמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) יישב שעשאוה לענין זה סמוכה לקריאת שמע, אע"פ שבמקום תפילה נתקנה.

טעמי המנהג[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסדר רב עמרם גאון (סדר שבתות ד"ה שאילו) הביא תשובת רב נטרונאי גאון שמדבריה עולה שתיקנו את פסוקי 'יראו עינינו' ואת הברכה שלאחריה, משום שקיימא לן שתפילת ערבית רשות, ולכן אין איסור להפסיק בין גאולה לתפילה. והוסיף שזהו דווקא ביום חול, אבל בשבת מפני חשש המזיקין, לא היו מאריכין ולכן משמיטים תוספת זו. יותר מזה כתוב בספר הפרדס לרש"י (דש) שהברכה נתקנה כדי להודיע שתפילת ערבית רשות ואין צריך לסמוך גאולה לתפילה. כן הוא בספר המנהיג (תפילה עמוד כט), וכן הביא בספר שיבולי הלקט (ענין תפילה סימן נב) בשם רש"י. בדבריהם משמע שהיו אומרים תוספת זו בנוסף על התפילה הרגילה.
בתוספות (ברכות ב א ד"ה מברך שתיים לפניה,ברכות ד ב ד"ה דאמר) מבואר שאמנם 'יראו עינינו' וברכת 'המולך בכבודו' אינם במקום התפילה הרגילה אלא כתוספת, אך כתבו שטעם אמירת הפסוקים הוא משום שכשהיו מתפללים בשדות, היתה סכנת מזיקים ולכן צריכים היו להמתין לחבריהם, והיו אומרים את הפסוקים האלו, עד שחבריהם יסיימו. והוסיפו התוספות שזהו דווקא בבתי כנסת שלהם שהיו עומדים בשדה, אבל בבתי כנסיות שלנו, אין צריך להמתין לחבריהם אלא בלילה. וכן משמע בבמאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) שכתב שתיקנוה מפני המאחרים שלא ישארו לבדם בבית הכנסת ויסתכנו.
עוד מבואר בתוספות שמיאנו להסכים לדברי רב עמרם גאון שתיקנו יראו עינינו על סמך זה שתפילת ערבית רשות, שאם כן יש לנו לפסוק להלכה שתפילת ערבית חובה, שהרי קיימא לן כר' יוחנן שצריך להסמיך גאולה לתפילה. כדברי התוספות כתב גם המרדכי (ברכות א ה). ויש להעיר שבמקום אחר כתבו התוספות (כז ב ד"ה והלכתא) שכיון שהלכה כרב שתפילת ערבית רשות, לכך תיקנו פסוקים וקדיש בין גאולה לתפילה.

לעומת זאת בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) הסכימו לטעמו של רב עמרם גאון, אבל בדבריהם מבואר שהיו אומרים תוספת זו במקום התפילה הרגילה, שכתבו שכיון שבתחילה תפילת ערבית היתה רשות, היו אומרים פסוקים אלו וחותמים בברכה ואומרים קדיש והולכים לבתיהם, ואמנם אף לאחר שכבר קבעו תפילת ערבית לחובה, נשאר הדבר כמו מנהג. כעין זה ביאר בארחות חיים לוניל (דין תפילת ערבית ג), שכתב שכיון שתפילת ערבית רשות, היו כאלה שהיו עוזבים את התפילה אחר ברכות קריאת שמע וקדיש, ולכן תיקנו י"ח אזכרות אלו במקום התפילה, להקל מעליהם שלא יתאחרו בבית הכנסת מפני המזיקין.
גם הרא"ש (ברכות א ה) כתב כרבנו יונה, שתיקנו אזכרות אלו במקום תפילת ערבית, ולא בנוסף, אך לא הסכים לדברי רב עמרם גאון שזהו מפני שתפילת ערבית רשות, שהרי ר' יוחנן הוא המצריך לסמוך, ויצא אם כן שסובר הוא שתפילת ערבית חובה, והיה לנו לפסוק כוותיה והרי קיימא לן כרב שתפילת ערבית רשות (וכפי שכתבו התוספות). וכתב הרא"ש שטעם המנהג הוא מפני שלא רצו להאריך בבית הכנסת מפני המזיקין, ולכן תיקנו יראו עינינו וקדיש, והולכים לבתיהם. וסיים שם דמ"מ גם השתא שכן מתפללים תפילת ערבית בבית הכנסת, לא נתבטל המנהג ואומרים אותו בנוסף לתפילה. כעין זה כתב גם בשו"ת הרא"ש (ד ו).
האבודרהם (תפילת ערבית של חול ד"ה ובעל המנהגות כתב) אחר שציטט טעמו של הרא"ש, מביא בשם בעל המנהגות (הראב"ד בעל ההשגות) שהסיבה שלא התפללו ערבית היא מפני שכשגזרו שמד על ישראל, בין השאר גזרו שלא להתפלל ערבית וע"כ תקנו י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, ומביא ראיה לדבריו, שבליל שבת לא היו אומרים את הפסוקים, שכיוון שהם כנגד שמו"ע ברכות ובשבת מתפללים שבע ברכות לכן לא היו אומרים אותם, וגם הקדיש שאחר הפוסקים מוכיח שכסיום התפילה דמי. כן כתב גם הרשב"א בתשובה (א יד).

בערוך השלחן (ו) כתב שהתוס' והרא"ש ותלמידי רבנו יונה נתכוונו כולם לדבר אחד, שכיון שתפילת ערבית היא רשות, וגם חששו מלהתעכב בבית הכנסת, התחילו להקל בתפילה, וכיון שלא רצו להימנע לגמרי מתפילה תיקנו אלו י"ח אזכרות והברכה שלאחריהם. אמנם אחר שנתפשטה התקנה, נעשתה לתקנה קבועה כגאולה אריכתא.

חשש הפסק בין גאולה לתפילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png לסוגיה זו בהרחבה, ראו סמיכת גאולה לתפילה

הראשונים נתקשו בדבר היאך אומרים פסוקי יראו עינינו, והרי זו הפסקה בין גאולה לתפילה של ערבית, עד שחלק מן הראשונים נמנעו מלאומרה מחשש הפסק. כן כתב הרי"ץ גיאות (מובא באבודרהם ערבית של חול ד"ה וכתב אבן הירחי), ובאבודרהם שם כתב שכן כתב הרמב"ם.[1].
בתלמידי רבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) העידו שהרמב"ן נמנע מלאומרה, וכן העיד השיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון). הרשב"א (ד ב ד"ה מסייע) כתב בשם התוספות שר' שמואל נמנע מלאומרה, וגם במאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) מובא בשם התוספות שגדוליהם לא היו אומרים אותה.

אך יש ראשונים שלימדו זכות בעד המנהג, ובחלקם משמע שאף נהגו כן בעצמם.
התוספות (ברכות ד ב) כתבו שנראה שכיון שתיקנו כן רבנן, הרי זו כגאולה אריכתא, וכמו שאמרה הגמרא לגבי ברכת 'השכיבנו'.
הרשב"א בתשובה (א יד) דחה דברים אלו וכתב שאין ברכה זו כברכת השכיבנו שאמרו עליה שהיא כגאולה אריכתא, אלא תיקנו אותה לשעת השמד שלא יכלו להתפלל תפילת שמונה עשרה, ואף שהגזרה בטלה הברכה נשארה. ובחידושים כתב (ד ב ד"ה מסייע) שמי שנוהג לאמרה סומך על כך שתפילת ערבית רשות, וכן בשיטה מקובצת (ד ב ד"ה כיון) כתב שמנהג אבותינו בידינו, שאף שאנו מתפללים שמונה עשרה אומרים אותו, ואין חוששים לסמיכת גאולה לתפילה לפי שתפילת ערבית רשות.
ברבנו יונה (ב ב ד"ה ויש לשאול) כתב שבתחילה היו אומרים אותו במקום ערבית כיון שתפילת ערבית רשות, אך גם אחר כך כשקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו מנהג הראשון, ולא חשיב הפסקה כיון שמעיקרא קבעו את תפילה ערבית אדעתא דהכי. וכעין זה כתב הרא"ש בפסקים (א ה), וכן בתשובה (ד ו). המאירי (ד ב ד"ה וסמיכת) כתב שסומכים לומר אותה מפני שברכה זו נתקנה במקום תפילה, שיש בה י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות, וכיון שתפילה היא, הרי היא אחת עם תפילת עמידה ולא הוי הפסק. ובאבודרהם (סדר תפילת ערבית ד"ה וכתב אבן הירחי) אחר שהביא דעות האומרים שלא לאמרה, כתב שכבר נהגו לאומרו ומנהג אבותינו תורה.

זמן התקנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מלשון הראשונים הנ"ל משמע שברכת "יראו עינינו" היא ברכה קדומה כיוון שהם אינם יודעים מה מקור הברכה וטעם תקנתה, אלא שצריך לברר עד כמה היא קדומה.
המעדני יו"ט על הרא"ש (ס"ה סק"ש) מדקדק מלשון הרא"ש שכתב "לפי שבימיהם" שזוהי תקנה עוד מתקופת הגמרא.
אמנם קשה על הסבר זה, שהרי הרא"ש עצמו במגילה (פ"ג ה"ה) כתב בפירוש שהתקנה של הפסוקים היא לא מזמן חכמי הגמ' אלא אחר השלמת הגמ' וכן שוב כתב הרא"ש בתשובה (כלל ד' ס"ו) 9 .

חשש ברכה לבטלה[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י בתשובה (צא) כתב שאסור לאמר ברכת 'יראו עינינו' כל עיקר מפני שאינה פסוקה בתלמוד וזוהי ברכה לבטלה. אבל בשו"ת מהרי"ל החדשות (א) כתב שלא הוי ברכה לבטלה, שתיקנוה משום בתי כנסת שבשדות שלא יבואו לידי סכנה, ואע"פ שבטל הטעם עדיין רשאים לברך ולא הוי ברכה לבטלה, שמא יחזור הדבר לקלקולו.

הלכה למעשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

חלק מן הראשונים נמנעו מלומר תוספת זו של 'יראו עינינו', בראשם הרי"צ גיאות (מובא באבודרהם ערבית של חול ד"ה וכתב אבן הירחי), וכן הריטב"א והרשב"א מביאים שהרמב"ן לא היה אומרו (הרשב"א גם כותב בשם התוס' בשם רבינו שמואל שלא היה אומרם אבל בתוס' שלפנינו לא מופיע רבינו שמואל זה) וכן נראה שהם עצמם לא היו נוהגים לומר. "אבל מי שאומרם סומך וכו'" – לשון הרשב"א, "ומי שאומר אותה סומך על..וכו'" - לשון הריטב"א.

המאירי לעומתם כותב: "ומה שנהגו עכשיו.. יש שמוחין ואף בתוס' העידו על גדוליהם שלא היו אומרם כלל, ומ"מ אנו סומכים בכך..." משמע מדבריו, שהוא עצמו כן היה אומרם.

דעת הרמב"ם לא ברורה כל כך, שאמנם לא הזכיר את הפסוקים בהלכות עצמן, אבל בספר תפילות הרמב"ם הן כן מוזכרות (עם חתימת "המולך בכבודו"). "המעשה רוקח" בהלכות (פ"ז הי"ח מהלכות תפילה) כתב שכשהרמב"ם התייחס רק להשכיבנו זה לאו דווקא אלא ה"ה גם ל"יראו עינינו" וקדיש, שהרי הרמב"ם עצמו כתבם בנוסח התפילה. 14

הרשב"ש בשו"ת (סי' רנה ) מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג שכשהתפלל ביחיד לא היה אומרה, אלא כשהיה יורד לפני התיבה, כדי שלא להיות מן המתמיהין. לסיכומו של דבר, אנו רואים שעוד בתקופת הראשונים היו מחלוקות ומנהגים שונים אם לומר את הפסוקים, אבל משני עמודי ההוראה הרא"ש והרמב"ם נראה שכן צריך לאומרם.

שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מרן השו"ע כתב (או"ח רלו, ב) "אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה".
נראה שלא ניתן להסיק מדבריו האם הוא סובר שצריך לומר את הברכה או שעדיף להמנע 15 , אולם, מדברי הרמ"א שכתב: "ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם וכו' (תהילים פט, נג), ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה". משמע שהדין הוא שיש לאמרם.
כך כתב גם הגר"ש משאש בשו"ת "שמש ומגן" (חלק או"ח סימן עז אות ה), שמנהג בני מרוקו לאמרם מבלי שום פקפוק, וכאן בא"י לא נהגו לאומרו, וכן כותב על עצמו שהוא נהג לומר אותם כשהתפלל ביחיד אלא שכשהיה עולה להיות שליח ציבור לא היה אומרם כדי לא להטריח את הציבור.
אמנם בשו"ת באר משה (רלו ס"ב אות א) כתב שבדורות האחרונים בטלו מלאמרם, וכתב עוד בשם הגהות כת"י הרב בעל חסד לאברהם אזולאי ז"ל על הלבוש "בכל ארץ ישראל נהגו שלא לאומרם".

בכף החיים (רלו, יב) הביא את דברי הרשב"א בשם התוס', שהרשב"ם לא היה אומרם כל עיקר והביא גם בשם הכנסת הגדולה שמנהג הספרדים בקושטא ותיריא (ערים ספרדיות שהם) שאין לאמרם לא בחול ולא בשבת, וכן כתב עוד שכך נראה מדברי האר"י שאין לאומרם.

למעשה, המנהג כיום הוא שבחו"ל נהגו לומר, אבל בארץ ישראל לא נוהגים לומר, לפי שמנהג הגר"א היה כך, כפי שמובא בספר "מעשה רב" (סימן סז): "ברוך ה' לעולם אמן ואמן... והוא עצמו לא היה אומר כלל לא ברוך ה' ולא ושמרו כדי לסמוך גאולה לתפילה". וכ"כ הגרש"ז מלאדי בשולחן ערוך הרב (פסקי הסידור, תפלת ערבית): "אבל הנוהגין שלא לומר בחול ברוך ה' לעולם אמן ואמן מפני חשש הפסק גם בשבת (ויום טוב וראש השנה ויום הכיפורים) אין להפסיק בפסוקים", וכ"כ הראי"ה קוק בסידורו "עולת ראיה" שתקנו חכמים לומר את הפסוקים, אבל בא"י נהגו שלא לאמרם.
אמנם הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב, סי' קב) כתב שאין הדבר תלוי בא"י ובחו"ל אלא מי שאומר בחו"ל יאמר גם בא"י ומי שאומר בא"י יאמר גם בחו"ל, אלא שלמעשה מנהג העולם כיום הוא שבני ארץ ישראל לא אומרים ובני חו"ל אומרים 16 .

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. אמנם הרמב"ם בסדר תפילות כתב תוספת זו של יראו עינינו והברכה, ואולי צ"ל הרמב"ן.