טיוטה:עיקר וטפל בברכות
בתוספות יום טוב על המשניות (ברכות ו ז) כתב שממילת 'בתחילה' שבמשנה יש לדייק, שאם אוכל את הטפל בתחילה צריך לברך עליו בפני עצמו, ואינו יכול לסמוך על הברכה שיברך אחר כך על העיקר. ואף שלענין דינא סובר כן, מ"מ כתב שניתן לדחות את הדיוק, שמה שכתבה המשנה בתחילה, הוא לאפוקי מכאשר אוכלם ביחד, דהו"א שדווקא בכה"ג תפטור ברכת בעיקר את הטפל.
בפירוש הון עשיר על המשניות (ו ז ד"ה ופת עמו) כתב שאין ברכת המליח פוטרת את הפת, אלא כאשר עושה אותו טפל בבירור ומכוון בברכתו לפוטרו, אבל מסתמא לא, אפילו ידוע שלא בא הפת אלא להסיר היזק (וזה לאפוקי מבירך על הפת פטר את הפרפרת שזהו אפילו בסתמא מבלי לכוון).
המאירי (מד א ד"ה אמר המאירי) כתב שהמליח פוטר את הפת בין כשהוא בא לפניו ובין כשהוא בא עמו. מבואר בדבריו שכשהפת באה קודם מברכים עליה. ובשם גדולי המפרשים כתב, שהמליח פוטר את הפת דווקא כאשר בא לפניו, אבל כהפת באה יחד עם המליח, הפת עיקר ועליו מברכים, אע"פ שאינו בא אלא להסיר המליחות.
המאירי (ד"ה ומכל מקום) דן על כמה מאכלים שהיו בזמנו, שהיו עושים לחם או מצה כדי לשים עליה דבר טיבול הנקרא נוגא"ט. ואומר המאירי, שאע"פ שעושים אותו כדי להניח עליו את הנוגא"ט, מ"מ יש לברך עליו, ואין זה נחשב טפל. לפי שלא אמרו עיקר וטפל אלא כשהוא טפל מצד האכילה, אך כאן אינו טפל אלא מצד ההנחה, שהרי אין צורך במצה לצורך אכילת הנוגא"ט, אלא רק לצורך הנחתו. ולגבי פאנאד"ש (כעין לחם ממולא) כותב שהמנהג בזמנו היה לברך עליהם המוציא, אך פסק שלא לברך עליהם המוציא במקום שיש לחם אחר מחמת הספק.
אמנם הכלבו (כד ד"ה והאוכל אתרוג) כתב בשם הר"ר דוד ברבי לוי, שהנותנים מרקחת על רקיקין דקין, הרי הרקיקין טפלים למרקחת ואינם באים אלא לדבק עליהם המרקחת שלא ייטנפו הידיים, ולכן יש לברך על המרקחת ולפטור את הרקיקין. בבית יוסף (ריב ד"ה כתב הכלבו) הביא דברי הכלבו כלשונם ולא השיג על דבריו.
בספר ביאור חדש על הרמב"ם (ברכות ג ז) דייק מדברי המשנה שכתוב 'בתחילה', שדווקא אם אכל המליח קודם הפת, הא אם אכל הפת קודם מברך עליה ברכתה.
גדר טפל ועיקר[עריכת קוד מקור]
כתוב בשו"ת הלכות קטנות (א סו) נשאל אודות אדם שלא היה לו פנאי ליטול ידיו לפת, ולכן נטל צימוקים ועשאן עיקר ואת הפת הטפיל להן, וכתב על זה שלא טוב עשה כי לא בדידיה תליא מילתא לעשות העיקר טפל, אלא דווקא מליח שדרך הפת להיות טפלה לו.