טיוטה:אמירה לגוי בשבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פתיחה: בבואנו לאיסור מלאכת הגוי בשבת צריך לדעת שמתמודדים כאן עם שני איסורים:

א. האמירה לגוי. ובזה נדון להלן. וזה כולל שלושה דברים: 1.אמירה. 2.רמיזה. 3. חובת מחאה. ויבוארו להלן.

ב. איסור הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל בשבת. ובזה עוסק סי' שכה.

וחשוב לדעת:

א. כאשר מותרת האמירה המפורשת לגוי, מותרת [ע"פ רוב ] גם ההנאה ממנה. ב. כשלא הותרה האמירה המפורשת, אסור ליהנות ממלאכת הגוי שעשה לצורך ישראל, בין אם ישראל רמז לו [בדרך סיפור דברים, כמו"ש להלן] בין אם הגוי עשה מעצמו לצורך הישראל, אלא ע"פ גדרי הנאה ממלאכת גוי שעשה לצורך ישראל המובאים בסי' שכה.


טעמים לאיסור זה:[עריכת קוד מקור]

רש"י (שבת קכא. ד"ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד"ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .

רש"י (ע"ז טו. ד"ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור.

רמב"ם (פ"ו ה"א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.
נ"מ מביא האבני נזר (אור"ח מג ו) אם אומר בע"ש לעשות בשבת או בשבת לעשות במוצ"ש.
אומנם הגיוני שרש"י לא סותר את עצמו וכל הטעמים נכונים ויש כמה סיבות לאסור בכל המקרים של אמירה, וכך גם פסק בשו"ע (שז ב) לאסור בשני האופציות.

פסיקת דין זה במשנה:[עריכת קוד מקור]

במשנה (שבת קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה.

ועוד שם (קנ.): לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. גמ': מ"ש הוא ומ"ש חבירו? א"ר פפא: חבר נכרי! מתקיף ליה רב אשי-אמירה לנכרי שבות! (וכבר שנינו (בקכא.) שאסור. רש"י.) וכו'.


ב. מקרים בהם מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת:[עריכת קוד מקור]

מקרים 1-9 וכן חלק מ-10 עוסקים באיסורי דאו', לעומתם חלק מ-10, וכן 11 ו-12 באיסורי דרבנן.

1. לצורך יישוב ארץ ישראל:

הגמרא בגיטין (ח:): והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא? אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת סד?? כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה, הנ אומר לעובד כוכבים ועושה. ואעג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב אי לא גזור רבנן. וכ"פ השו"ע (סימן שו סעיף יא): מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו (אור זרוע): א"כ השו"ע מתיר לומר לגוי לחתום למרות שזו אמירה לגוי לעשות איסור דאו', ורמ"א מתיר רק משום ד[לדעתו] כתב של גוים איסורו מדרבנן בלבד, וא"כ הווי שבות דשבות במקום מצווה דשרי (כדלקמן), אך במשנ"ב ובאוה"ל שם דחה דבריו, דדעת האור זרוע יחידאה הוא ואין לו מקור בגמרא, והעלה דכתב של גוים אסור אף הוא מדאורייתא, אלא מותר לומר לגוי אפילו במלאכה דאורייתא לצורך יישוב ארץ ישראל.

2. מפני צער בעלי חיים: בשבת (קלח:) מבואר שבמקום צער בעלי חיים מותר לבטל כלי מהיכנו, וכתב הרא"ש (שם סי' ג) ועוד שבמקום צעב"ח מותרת גם אמירה לגוי, ולכן אם הפרה מצטערת מהחלב שבדדיה מותר לומר לגוי לחלוב אותה.

וכ"פ בשו"ע (סימן שה סעיף כ): מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה. וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק ע) לעניין בהמה שנפלה לאמת המים. ומ"ש השו"ע בהמשך: 'והחלב אסור בו ביום', אין זה מטעם הנאה ממלאכת גוי, אלא כמו שכתב המשנ"ב (ס"ק עב) שהטעם הוא מדין משקים שזבו שאסור להנות מהם בשבת שחיישינן שמא יסחט, כמבואר בסי' שכ ס"א.

3. לצורך חולה שאין בו סכנה: ארבעה סוגים של חולה שאב"ס:

א. חולה: הגמרא (שבת קכט.): חיה...ל' אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין עי ארמאי כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי חולה נעשין עי ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה.
וכ"פ בשו"ע (סי' שכח סי"ז): חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה. הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב'). אומרים לעכום לעשות לו רפואה. ב. יולדת עד 30 יום: הגמ' הנ"ל. וכ"פ בשו"ע (סי' של ס"ד) לעניין יולדת: 'הרי היא עד שלושים יום כחולה שאין בו סכנה'. ג. קטן: כתבו השו"ע (סו"ס רעו) והרמ"א (סי' רעו ס"א וסי' שכח סי"ז) שקטן הווי כחולה שאין בו סכנה. וכתב המשנ"ב (סי' רעו שם) שדווקא אם צריכים לדבר הרבה. והאחרונים דנו עד איזה גיל נחשב קטן: חזו"א: 2-3. צי"א (ח"ח סי' טו פי"ב אות ז): 6. מנחת יצחק (ח"א סי' לח), חזו"ע (שבת ג' עמ' שסא): 9. אול"צ (ח"ב פל"ו אות טז): 13.

ד. מפני קור/חום גדול: כתב השו"ע (סו"ס רעו): בארצות קרות מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול שהכל חולים אצל הקור. האחרונים דנו להקל גם לעניין אמירה לגוי להדליק מגזן/מאוורר כשהחום גדול . כ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כג-כד), וכן בשש"כ (פ"ל הי"א) ובילקו"י (סי' רעו ס"י). אך בשו"ת אול"צ (ח"ב פכ"ה אות ה במקורות) כתב לאסור.

4. בביה"ש לצורך מצווה או דבר שהוא טרוד ונחפז עליו: כתב מרן בשו"ע (סי' רסא ס"א): ספק חשיכה והוא בין השמשות...מותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה. לעניין מצווה: -כתב המשנ"ב (ס"ק טו) שמותר לצורך מצווה אפי' המצווה איננה בשביל שבת (כדמוכח מסי' שמב ס"א). -האם דין ביה"ש של מוצ"ש שווה לדין ביה"ש של ע"ש? -המג"א (סי' שמב) נסתפק. -בחיי"א (הובא במשנ"ב סי' שמב ס"ק ב) כתב לאסור. וכן משמע דעת המשנ"ב שם. -אך בברכ"י סי' שמב אות ב) הביא בשם הרשב"א להתיר, בגר"ז (סי' שמב) כתב שמותר. וכ"פ במנוח"א (שם הי"ב). לעניין טרוד ונחפז: כתב המשנ"ב (ס"ק טז) בשם רש"ל שהכוונה היא לכל דבר שאם לא יהיה נעשה, יהיה מצטער עליו בשבת, אך כתב עוד רש"ל שליבו נוקפו להחמיר אם אין בזה צורך שבת, אא"כ הווי הפסד מרובה או צורך גדול שאז מותר אפי' לא הווי צורך שבת. וכתב להתיר לומר לגוי להדליק נר יורצהייט דמשום שהעולם מקפידים בזה הווי צורך גדול.

5. בדבר שנחלקו הפוסקים אם מותר לעשותו: וכ"פ בשו"ע (שם ס"ז): ושבירת פותחות של תיבות יש מתיר ויש אוסר ויש להתיר על ידי אינו יהודי. וזאת על פי מ"ש בב"י (סי' שיד ד"ה 'וכתב האגור'): ..ע"י ידי גוי אין להחמיר כל כך משום דאיכא מאן דשרי אפילו ע"י ישראל.

6. להציל ספרי קודש מפני הדליקה: בשו"ע (סי' שלד סי"ח): כתבו משם גאון שמותר לומר לעכום להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים. וכתב במנוח"א (ח"א פט"ו ה"ו) שלאו דווקא מדליקה אלא ה"ה כל שמונחים בבזיון. וכ"כ בילקו"י (סי' שז הי"ג) לעניין גוי המוכר ספרי קודש בשבת, שמותר לומר לגוי אחר לקנותם ממנו.

7. אמירה לגוי בפסיק רישא: -דעת הרמ"א: -כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' סו) שמותר, וכן כתב הרמ"א (סו"ס רנג): נוהגין שהאינם יהודים מוציאים הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אחר כך התנור ההוא ועל ידי זה הקדירות חוזרים ונרתחים. הדיון כאן הוא בפס"ר במלאכת גוי , שהשפחה כוונתה לחמם את הבית (וזה מותר שהכל חולים אצל צינה. שו"ע סו"ס רעו), אך בפ"ר גם האוכל מתחמם. וזה פסיק רישא וניחא ליה (ליהודי), ובכ"ז מותר. כ"כ מג"א (ס"ק מא). -נחלקו הראשונים האם מותר לכבד ריצפה שאינה מרוצפת או שאסור משום דהווי פס"ר של השוואת גומות, ובשו"ע (סי' שלז ס"ב) פסק לאסור, אך כתב הרמ"א (שם): מיהו, ע"י אינו יהודי-מותר. וכתבו התו"ש (ס"ק ו), הגר"ז (ס"ב),הגר"א, והמשנ"ב (ס"ק י) הטעם משום דהווי פס"ר באמירה לגוי-ומותר . והטעם: כתב המג"א (סי' רנג שם) דהווי שבות שאין בו מעשה . וכ"כ המשנ"ב (סי' רנג ס"ק צט ). -אבל הגר"א (כאן) כתב שפס"ר בניח"ל במלאכת גוי-אסור, ולכן מסביר בסי' רנג הנ"ל שהתבשיל לא נצטנן לגמרי, ולרמ"א אין זה אלא איסור דרבנן , ולכן מתיר, דהווי שבות דשבות במקום מצווה. -עכ"פ הסכמת האחרונים היא שפס"ר באמירה לגוי אפי' היכא דניחא ליה-מותר, וכן פסקו המנוח"א (ח"א פט"ו ה"ט), ושש"כ (פל"א הע' א), יבי"א (ח"ז סי' לה) והילקו"י (קיצוש"ע סי' שז סכ"ז ).

8. אמירה שכתוצאה ממנה יעשה הנוכרי על דעת עצמו איסור: בסי' רעו ס"ג כתב השו"ע: אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו את הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו, אין זה לצורך האינו יהודי, כיוון שעיקר ההליכה בשביל ישראל. נראה שצ"ל שיש אפשרות ללכת גם אילולא הנר, ולכן אין כאן בעיית אמירה. שהגוי אדעתא דנפשיא קא עביד. אלא דמ"מ אסור להנות מהאור, שנחשב שהגוי עשה זאת לצורך ישראל שעיקר ההליכה בשביל הישראל והישראל נהנה מיד ממלאכת הגוי. אך כתב המשנ"ב (ס"ק כז) והמנוח"א (ח"א פי"ח הע' 22) שאם משלח את הגוי שילך בעצמו והדליק הגוי את הנר, אין זה מיקרי לצורך הישראל שאף שעיקר ההליכה בשביל הישראל, כיוון שאין גוף הישראל נהנה מהנר בעת ההדלקה, אך אם גוף הישראל נהנה מיד, נראה שהגוי עשה זאת גם לצורך היהודי. וכע"ז כתב הט"ז (סו"ס רעו) שמותר לומר לשפחה להדיח כלים [שהרי יכולה להדיח גם אילולא נר], והנר שמדליקה לשם כך, ההנאה ממנו מותרת, דבעת ההדלקה הדליקה לצורכה [שהיהודי לא נהנה מהנר מיד]. ועפ"ז כתב בשש"כ (פ"ל הכ"ה) שמותר לומר לגוי להעביר חפץ לקומה עליונה, שהגם שידוע שהגוי ישתמש לצורך כן במעלית, מ"מ מותר מכיוון שאפשר שיעלה ברגל. אך מ"מ לא יגביל את הגוי בזמן. אך במצב בו אין לגוי אפשרות כלל לבצע את הדבר אילולא עשיית איסור, לכאו' הווי רמז בלשון ציווי.

9. לצורך שמחת חתן וכלה (מחלוקת). בסי' שלח ס"ב: יש מתירים לומר לעכום לנגן בכלי שיר בחופות. הגה: ואפילו לומר לעכום לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה אבל בלאו הכי אסור. מ"ש השו"ע היינו ע"פ מ"ש לעיל, דניגון בכלי שיר הוא רק איסור דרבנן, ובכה"ג הווי שבות דשבות במקום מצווה. אך הרמ"א מתיר לומר לגוי לתקן כלי שיר, שזה איסור דאו'. והטעם (משנ"ב ס"ק ט): -המג"א (ס"ק ד): ס"ל לרמ"א ששמחת חתן וכלה עדיפא טפי משאר דבר מצווה ומותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאו'. -הגר"א: הרמ"א כתב זאת לפי בעל העיטור שמותרת אמירה לגוי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו', א"כ לדידן דלא קיי"ל כוותיה, גם בזה אסור. וכ"מ מהגר"ז (סי' שלח ס"ג).

10. אמירה לגוי לצורך מכשירי מילה, מצווה, צורך גדול ומקצת חולי.

אמירה לגוי לצורך מכשירי מילה, מצווה, צורך גדול ומקצת חולי[עריכת קוד מקור]

מכשירי מילה[עריכת קוד מקור]

מקור הדין: בגמ' בעירובין (סז: סח.): ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה. אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי! אל אביי: והא לא ערבינן! אל נסמוך אשיתוף. אל הא לא שתפינן! נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה דתניא] 'הזאה שבות' ו'אמירה לנכרי שבות', מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת! אל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים. ונחלקו הראשונים כיצד להסביר את תשובת רב יוסף לאביי: בה"ג: יש הבדל בין שבות שיש בה מעשה, שיהודי עושה אותה בידיו (כהזאה), לשבות שאין זה מעשה, אמירה לגוי; ולצורך מילה מותרת אמירה לגוי אפי' באיסור דאורייתא, כיוון שהיהודי לא עושה מעשה בידיו . -רי"ף (נה:): החילוק הוא בתוך אמירה לגוי גופא, שאמירה לגוי שיעשה איסור דאו' (שבות דאית ביה מעשה)-אסורה, ואילו אמירה לגוי שיעשה איסור דרבנן (שבות דלית ביה מעשה)-מותרת.

לצורך מצווה[עריכת קוד מקור]

על בסיס הנ"ל נחלקו הראשונים אם ואיך להרחיב את היתר זה:

-ע"פ גירסת בה"ג:

-כתב בעל העיטור, שמותרת כל אמירה לנוכרי לצורך מצווה אפי' באיסור דאו'.

-ע"פ גירסת הרי"ף נחלקו האם ואיך להרחיב את ההיתר:

-רמב"ן (קל: ד"ה 'וכן אני') תוס' (גיטין שם ד"ה 'אע"ג'), רשב"א (שו"ת סי' תשפ"ד): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי דווקא לצורך מילה, אבל לא בשאר מצוות .

-הרמב"ם (פ"ו ה"י): הותרה שבות דשבות באמירה לגוי לכל צורך מצווה. ולכן פסק (שם): כיצד אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר. או סכין למילה. או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה .

לצורך גדול או מקצת חולי[עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (שם ה"ט) הרחיב את היתר שבות דשבות באמירה לגוי גם לצורך גדול או לצורך מקצת חולי וכתב: דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה.

פסק השו"ע והרמ"א בכל הנ"ל[עריכת קוד מקור]

-לעניין מילה: פסק השו"ע (סי' שלא ס"ו): מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לאינו יהודי לעשותם אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן אומר לאינו יהודי ועושהו ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה לא יאמר לאינו יהודי לעשותו. הגה: (ועיין לעיל סימן שז). דווקא שבות דשבות התירו לצורך מכשירי מילה.

-לעניין מצווה, צורך גדול ומקצת חולי: השו"ע פסק כרמב"ם וכתב (סי' שז ס"ה): דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין. הגה: ולקמן סימן תקפז פסק להתיר ועיין לעיל סימן רעו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא ועיין שם סעיף ג': [רואים מדברי השו"ע שאפילו לצורך מצווה דרבנן מותר, ואפילו המצווה הזאת תעשה רק מחר .]

מהו 'צורך הרבה'?[עריכת קוד מקור]

כתב המג"א (ס"ק ז) ש'צורך הרבה' היינו דווקא במקום הפסד גדול ורק אז אפשר להתיר אמירה לגוי באיסור דרבנן [ואפי' לישראל יהיה מותר לעשות איסור דרבנן בשינוי, ויתבאר להלן בע"ה], הא לאו הכי-אסור. אך באליה רבא (ס"ק יד) כתב ש'צורך הרבה' זה דווקא צער הגוף. (והו"ד במשנ"ב ס"ק כב).


אך כתב הרמ"א בסי' רעו ס"ב: יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לאינו יהודי אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה (רן סוף פרק ר' אליעזר דמילה בשם העיטור) שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה בפרט בסעודת חתונה או מילה ואין מוחה בידם ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו.

הרמ"א מתאר מנהג שסמכו על בעל העיטור, אמירה לגוי אפי' באיסור דאו' לצורך מצווה, ומקל בזה רק במקום צורך גדול. וכ"כ המשנ"ב (סי' רעו ו-שז) שהעיקר כהחולקים, שאסור.

אך יש מקרים בהם ניתן לסמוך על בעל העיטור:

∙כתב המשנ"ב (סי' רעו ס"ק כ) שבמקום מצווה דרבים כגון שנקרע העירוב וכדו', כדאי הוא בעת העיטור לסמוך עליו. וכ"כ בלווית חן (סי' יז) אך שלכתחילה יחפש אמירה לאמירה (כדלהלן). ∙ועוד כתב המשנ"ב (סי' שלא ס"ק כב. ע"ד הרמ"א לעיל) שהסומך על בעל העיטור לעניין מילה לא הפסיד ובעיקר לעניין הוצאה שרבו הפוסקים הסוברים שכהיום אין לנו רה"ר מה"ת. וכ"כ בלווית חן (סי' ק). ו. פרטי דינים בשבות דשבות: לעיל אמרנו שמותרת אמירה לגוי באיסור שבות משום מצווה, צורך גדול או מקצת חולי. אך מה הדין: א. אמירה לגוי שיעשה מלאכה שא"צ לגופה. ב. אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי. ג. אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר. ד. ישראל העושה מלאכה דרבנן (שבות) בשינוי (דשבות). -אמירה לגוי במלאכה שא"צ לגופה: לכאו' קשה ממה דאיתא בכתובות (ס.) 'שצינור שעלו בו קשקשים מותר למעכן ברגלו, דמתקן כלאח"י הוא (שממעכן ברגלו) במקום פסידא לא גזרו', על מאי דתנן בשבת (קכא.): נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. ומדוע אסור ליהודי עצמו לכבות, הרי זו מלאכ' שא"צ לגופה דהוא איסור דרבנן, והווי מקום פסידא! הגמ"ר (פ' במה טומנין): דווקא בצינור התירו, דאי לא שרית ליה כלאח"י יבוא לתקן כדרכו. אבל שאר שבותים במקום פסידא אסור. וכ"כ הריב"ש (סי' שפז) שמכאן למדנו דשבות דשבות אפי' במקום פסידא-אסור. הר"ן (סא.) תירץ: (1) יש לומר דשאני כיבוי דכיוון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה, ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה לגופה, משום הכי אסרי רבנן אפילו במקום פסידא, ואפילו ע"י נוכרי נמי אסרו, לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י נוכרי אתי לכבויי איהו גופיה. (2) אי נמי שאני הכא שהוא שבות כלאח"י שממעכן ברגליו, וקיל טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו ע"י נוכרי. וע"פ מאי דקיי"ל בשו"ע ס"ה שמותר שבות דשבות ע"י גוי במקום פסידא, א"כ לא נותר לנו אלא יישובו הראשון של הר"ן. ונחלקו האם כוונתו דכל מלאכה שא"צ לגופה אסור לעשות ע"י גוי אפי' במקום הפסד, או שרק מלאכה כיבוי דליקה. רע"א (שו"ת סי' יז), מהרש"ג ועוד-כל מלאכה שא"צ לגופה אסורה ע"י גוי אפי' במקום הפסד וכו'. אך בחזו"ע (ח"ג עמ' תסח) כתב שכוונת הר"ן היא להחמיר דווקא בדליקה, שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י גוי יבוא לכבות בעצמו, וכ"כ טעם זה בשו"ע הרב (סי' שלד סכ"ה) ועוד. אבל שאר מלאכה שא"צ לגופה הווי ככל שבות ומותר. וכ"כ המנוח"א (ח"א פט"ו הע' 13) להתיר. וכ"מ מדברי המשנ"ב (סי' שב ס"ק לו) לעניין שפשוף טיט מע"ג בגדו שאפי' המחמיר בזה מקל ע"י גוי, דהווי מלא' שא"צ לגופה, וא"כ הווי שבות דשבות במקום כבוד הבריות דשרי. -אמירה לגוי שיעשה מלאכה בשינוי: המשנ"ב להלן (סי' שמ ס"ק ג) כתב לעניין אישה ששכחה ליטול ציפורניה וליל טבילתה הוא שבת שתאמר לגויה ליטול ציפורניה ביד, דהווי שבות דשבות במקום מצווה. מוכח דס"ל להקל. וכ"פ השש"כ (פ"ל המ"ט) וכן החזו"ע (שם עמ' תנז). אך בשו"ת אז נדברו (ח"ב סי' נד)-החמיר בזה. -אמירה לגוי לומר לגוי אחר שיעשה מלא' דאו': שו"ת חוות יאיר (סי' מו)-קיל טפי משבות דשבות, ומותר אפי' שלא במקום מצווה. עבודת הגרשוני (סי' מט)-חשיב כשבות אחת ואפי' במקום מצווה אסור. במשנ"ב (ס"ק כד) נראה דמחמיר אך כתב לסמוך על המקלים במקום הפסד מרובה . וכ"נ גם בחזו"ע (עמ' תנד). במנוח"א (ח"א פט"ו הי"ד) הוסיף שגם במקום מצווה. -איסור שבות בשינוי ע"י ישראל: המג"א (ס"ק ז) כתב שמותר במקום הפסד מרובה. וכ"כ הפמ"ג (סי' שכה אש"א ס"ק ו) [אף שבסי' שז אש"א ס"ק ז כתב שאסור]. וכ"פ באג"מ (או"ח ח"ד סי' צא אות א). ובחזו"ע (שם עמ' תעז) כתב שכן דעת רוב האחרונים. ועי' בבאוה"ל (סי' שמט ס"ה ד"ה 'ואפילו') שמסתפק בזה. ויש המחמירים בזה (שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קכא) ועוד). [וצ"ע אם יהיה מי שיתיר בזה במקום מקצת חולי, שהרי קיי"ל (סי' שכח סי"ז) שדווקא לצורך חולה כל גופו/נפל למשכב, מותר לישראל לעשות איסור דרבנן בשינוי. ונראה מוכרח שא"א להתיר]. [בשבת קלד נראה בשם הרשב"א והרמב"ן לאסור , אומנם בר"ן בשם רבינו יהונתן משמע להתיר, וכן האו"ז בב"י בסי' שכה ס"ב, וכן פסק בשו"ע, יש מחלוקת בין הא"ר והמג"א כיצד ללמוד באו"ז, הפמ"ג לומר שמג"א שעל פיו שבות דשבות ע"י ישראל מותר. וכן בביאור הגר"א יו"ד סי' רסו לומד פשט בשו"ע [שמעתיק לשון הרמב"ם] ששבות דשבות ע"י ישראל-מותר, וכתב הגר"א שהרמב"ם והשו"ע הם אכן לא כדעת הרמב"ן והרשב"א].

11. בדבר שאינו אסור מצד הדין אלא בתורת חומרא: כ"כ המשנ"ב סי' שז ס"ק ח. אך לעניין דבר האסור משום עובדין דחול כתב (סי' שיג ס"ק נו) שאסור לומר לגוי לעשותו. 12. טלטול מוקצה: בסי' רעו ס"ג כתב הרמ"א: ומותר לומר לאינו יהודי לילך עימו לטול נר דלוק כבר הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא. וכתב המשנ"ב (ס"ק כט) שאין להקל בזה אלא לבני תורה, שלא יבואו להקל בשאר דברים. העיקרון העומד מאחורי היתר זה הוא שהרי היהודי יכול לעשות זאת בדרך היתר ע"י טלטול מן הצד [שמותר לצורך דבר המותר (שו"ע סי' שיא ס"ח), או לצורך מקומו (שם ס"ה)]-ולכן מותר לומר לגוי לעשותו . משמע שאם רוצה לומר לגוי לטלטל מוקצה מחמת גופו/חס"כ כדי שלא יגנב/מחמה לצל-אסור, שהרי היהודי לא יכול לעשות זאת ע"י טמ"ה, שה"ז לצורך דבר האסור [ועי' הערה ]. כ"כ המשנ"ב (ס"ק לא).

מקרים יוצאי דופן[עריכת קוד מקור]

-אסור לטלטל בשבת נר שהיה דולק בביה"ש, אך נחלקו הראשונים (סי' רעט) האם יועיל לעשות תנאי מע"ש שיטלטל את הנר לאחר שיכבה. השו"ע (סי' רעט ס"ד) פסק שכן, והרמ"א הביא שנוהגים להחמיר, אך מ"מ ע"י גוי מותר דמשום שנוהגים כך הווי כאילו התנה בתחילה (ולעניין אמירה לגוי ניתן לסמוך על התנאי). כתב המג"א (ס"ק ט) שמותר אפי' לצורך הנר שלא יגנב, דלצורך גו"מ א"צ לטעם שעשה תנאי אלא מותר בכל עניין ע"י גוי כמו"ש לעיל.

- המשנ"ב בסי' שח (ס"ק טו) לעניין כלשמל"א כתב שמותר ע"י גוי לטלטלו גם מחמה לצל. ובשש"כ (פ"ל הע' עב) כתב ליישב, דכלי שמלאכתו לאיסור קיל טפי דהיהודי יכול לטלטלו להדיא לצורך גו"מ . ועוד שיכול להערים לטלטלו לצורך גו"מ אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל.

ג. רמיזה:[עריכת קוד מקור]

חשוב לדעת, שכאשר הותרה אמירה לגוי-הותרה גם ההנאה ממלאכתו. אך כאשר הותרה הרמיזה לגוי, עדיין נותר איסור הנאה ממלאכת גוי בעינו, ומותר רק ע"פ הכללים שנתבארו בסי' שכה בדיני גוי שעשה בשביל ישראל (עי' משנ"ב ס"ק יא).

מקורות בגמ'[עריכת קוד מקור]

1. בגמ' (קנ.): מתני': לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים: גמ': (פשיטא) מש הוא ומש חבירו? אמר רב פפא חבר נכרי. מתקיף לה רב אשי אמירה לנכרי שבות! אלא אמר רב אשי אפילו תימא חבירו ישראל הא קמל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל אומר אדם לחבירו 'הנראה שתעמוד עמי לערב?' כר' יהושוע בן קורחה ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מט דרבי יהושע בן קרחה? דכתיב 'ממצוא חפצך ודבר דבר'-דיבור אסור הרהור מותר. ונמצאנו מגמ' זו: אסור לומר לחבירו, אפי' גוי, לשכור לו פועלים בשבת. אבל יכול לומר לחבירו אפי' יהודי 'הנראה שתעמוד עימי לערב?' אעפ"כ שמתוך כן מבין שרוצה לשכורו (רש"י), דהווי כהרהור שמותר [שהאיסור בלומר בהדיא הוא משום 'ודבר דבר']. והוסיפו הראשונים על כך: הרא"ש (ב"מ פ"ז סי' ו): אסור לומר לגוי אפי' בע"ש לשכור לו פועלים [ולעשות כל מלא' אחרת] בשבת. ספהמ"צ והתרומה: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה?' אע"פ שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה בשבת הבאה. וכתב הטור 'ומסתברא קצת לאיסור'. פסק השו"ע בהנ"ל: ס"ב: (1)אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לאינו יהודי לעשותו (2)ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת אסור (3)אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה. ס"ז: מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב:

2. ועוד במשנה (קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה. גמ': אר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ונחלקו הראשונים האם מותר לרמוז לגוי בצורה כזו על שאר איסורי שבת: הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' רעז): לא התירו אלא בדליקה. וכ"כ סמ"ג והתרומה (מובאים בב"י). בה"ג (הל' שבת פט"ז, יט.): אין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת. וכ"כ סמ"ק אלא שהוסיף שיתכן שדברי בה"ג אמורים רק לעניין הפסד ממון. הרא"ש פסק כבה"ג (לפי הסמ"ק) שמותר לרמוז לגוי בצורה כזו על כל היזק הבא לאדם 'פתאום'. וכ"פ השו"ע (סי"ט): סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד מותר לקרות אינו יהודי אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. וכן מותר לומר לאינו יהודי כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא (ועיין לקמן סימן שלד): וכ"כ בסי' שלד (סכ"ו) אלא ששם לא הביא דעת הרשב"א.

פסיקת ההלכה[עריכת קוד מקור]

3. הרמ"א (סכ"ב): כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (אור זרוע).


א"כ סיכום המקורות הנ"ל: ∙ שו"ע ס"ב: מותר לרמוז לגוי אחר השבת 'למה לא עשית השבת כך?' אף שמבין שרצונו שיעשה כך שבת הבאה. ∙ שו"ע ס"ז: מותר לרמוז בשבת עצמה לחבירו יהודי 'הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמדי לערב' אף שמבין רוצה לשוכרו, דהווי כהרהור שמותר בשבת. ∙ שו"ע סי"ט: במקום פסידא מותר לרמוז לגוי ע"י שקורא לו ואומר 'כל המציל אינו מפסיד'. ∙ רמ"א סכ"ב: אסור לרמוז בשבת לעשות מלא' בשבת, אך מותר לרמוז לו בשבת לעשות מלא' אחר השבת. דעת הב"ח: כתב הב"ח (ס"ק ב): עמ"ש בס"ב שמותר לרמוז 'אחר השבת', דלאו דווקא הוא אלא אפי' בשבת מותר לרמוז לגוי שיעשה מלאכה, באפילו רמיזה בצורה בקשה שמבין מתוך דבריו שרוצה שיעשה עבורו מלאכה בשבת, דכיוון שלא מפרש, הוו"ל כהרהור המותר. וראייתו ממ"ש בשו"ע בס"ז, שמותר לרמוז אפי' בשבת גם כשמבין מתוך דבריו. והט"ז (ס"ק ב) כתב עוד סיוע לדברי הב"ח מסי"ט שמותר לרמוז 'כל המציל אינו מפסיד'. האם לפי הב"ח הרמ"א בסכ"ב פליג על השו"ע? מדברי הט"ז (שם) משמע שכן . וכ"כ הפמ"ג (מש"ז ס"ק ב) בתירוצו הראשון. דעת המג"א והמשנ"ב: כתבו האחרונים לישב הדברים, שמ"ש בס"ב היינו דווקא שמרמז לו אחר השבת, ואז מותר לו לרמז גם אם יעשה מלאכה שבת הבאה (משנ"ב ס"ק י), ומ"ש בס"ז זה רמז בשבת, אך לצורך מוצאי שבת, וזה מותר (משנ"ב ס"ק כט) . אך רמז בשבת לצורך השבת-אסור ואלו דברי הרמ"א בסכ"ב . וכתב המשנ"ב (ס"ק עה) שכל מה שאסור הוא שאומר לגוי בצורה שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשה מלאכה בשבת. כגון שאסור לומר לגוי לקנח החוטם, שמבין מתוך כך שרצונו שימחוט את הפתילה [שאז זה היה הכינוי המקובל לכך], אבל בדרך סיפור דברים בעלמא כגון 'הנר לא מאיר יפה' מותר. א"כ: רמז בשבת לצורך מוצ"ש-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה] (עי' שו"ע הרב ס"ז). רמז בחול לצורך השבת-מותר אפי' בלשון ציווי [ובקשה]. רמז בשבת לצורך השבת-אסור בלשון ציווי [ובקשה] ומותר בדרך סיפור דברים.