זמן קבלת שבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: שבת לה ב
ירושלמי:
רמב"ם: שבת ה יח-כ
שלחן ערוך: אורח חיים רסג י-יג

זמן קבלת שבת לענין פרישה ממלאכה, ואם מיעוט הקהל נמשכים אחר הרוב.

קבלת שבת בהדלקה[עריכה | עריכת קוד מקור]

דעת בעל הלכות גדולות וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב בעל הלכות גדולות הל' חנוכה (ט ד"ה והיכא) דבשבת חנוכה אם צריך להדליק נר חנוכה ונר שבת, יש להדליק נר חנוכה ברישא, שאם ידליק קודם של שבת, לא יוכל כבר להדליק של חנוכה לפי שקיבל עליו שבת. וכן הביא הגהות מיימוניות (שבת ה ר) בשם ר' שמחה ובשם ראבי"ה (קצט).

והרמב"ן בחידושים (שבת כג ב ד"ה נר חנוכה) כתב עליו שהוא טעם רחוק, דמה בכך שהדליק נר, והרי אינו עושה כן אלא כדי שלא יהיה טרוד וישכח, והביא ראיה מהגמ' שבת לה: שאחר תקיעה שלישית מדליקין את הנר ושוהה כדי צליית דג קטן או הדבקת פת בתנור.

אבל הר"ן שבדפי הרי"ף (י א ד"ה מדאמרינן) הליץ בעד בעל הלכות גדולות ודחה דברי הרמב"ן, והביא חבילת ראיות שהמלאכה האחרונה הסמוכה לשבת אצל האמוראים היתה הדלקת הנר, וכתב דכיוון שכן תקנו חכמים שהדלקת הנר תהיה המלאכה האחרונה, הרי המדליק גומר בדעתו שלא יעשה שום מלאכה אחריה, ואין לך קבלת שבת גדולה מזו. וע' גם בר"ן בחידושים (שבת כג ב) שהביא דברי בה"ג ודברי הרמב"ן ולא השיג עליו כלום.
ובאור זרוע (ערב שבת יא) הביא דברי רבנו שמשון שחלק על בה"ג, והביא ראיית הרמב"ן, דאחרי הדלקה יש עוד שהות לצלות דג קטן, ומסיק דלא הויא קבלת שבת עד שיתפלל. אבל האור זרוע שם דחה ראייתו, דלא אמרו שם שצולה אלא רק ששוהה כדי לצלות, ומכריע כבה"ג ומביא כמה ראיות לקיים שיטתו.

והסמ"ג (עשין ל) כתב גם הוא הראיה משהייה כדי לצלות דג קטן וכו' דמוכח שאינו מקבל שבת בהדלקה, אבל סיים שיכול להיות שהמדליק עצמו אסור במלאכה, ומביא ראיה לזה מתוספתא דסוכה. וכן הבין בדעתו בעל שלטי גיבורים (טו א ב).

והמרדכי (רצג) הביא שתי הדעות ולא הכריע, אבל בבית יוסף (רסג ד"ה כתב בה"ג) כתב דנראה מדברי המרדכי שמסכים לבה"ג, ואפשר שכוונתו למש"כ המרדכי (רצז) בשם רב שרירא גאון לענין יום המעונן.

דעת רוב הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ן שם סובר דנר שבת קודם להדלקת נר חנוכה, כשם שהוא קודם אצל מי שאין לו אלא נר אחד, דכל התדיר והמשובח מחבירו קודם לחבירו, ונראה מדבריו דאינו אסור במלאכה עד הערב. וגם הרשב"א בחידושים (כג ב) כתב לדחות דברי בה"ג, והביא גם הוא ראיית הרמב"ן הנ"ל, והוסיף להקשות דאם כדברי בה"ג, אסור היה להדליק יותר על נר אחד כיון שבהדלקת הראשון כבר נאסר עליו להדליק את השני. וכן כתב גם בתשובה (א תתרע). וכעין זה הקשה גם בשבלי הלקט (נט) בשם אחיו, דלעת בה"ג היאך מותר להדליק נר שבת והרי כשבירכה כבר נאסרה במלאכה. אבל בבבית יוסף (אורח חיים רסג) תירץ על זה דכל ההדלקה כחדא חשיבא, ואינה מקבלת שבת עד שגומרת להדליק.
וכדעת הרמב"ן פסקו גם הרא"ש (שבת ב כד), הטור (אורח חיים רסג), והריטב"א (כג ב). וכן גם דעת המאירי (כג ב ד"ה יש לו) שהביא דברי שתי השיטות, והכריע כהרמב"ן, וסיים דמ"מ מי שחושש ומדליק נרות חנוכה ברישא רשאי, ובלבד שיתכפם לנר שבת כמה שיוכל, שיהיו שניהם סמוכים לשקיעת החמה.

ובשבלי הלקט (נט) הביא מתשובת הגאונים שהיה מנהג להדליק הנרות מבעוד יום ולתקן את הפתילות, ואחר כך מכבין אותן סמוך לחשיכה, ומוחטין אותן או מוסיפים בהם שמן ומברכים ומדליקים ושובתים, ואינו מקבל עליו שבת עד שיתקן כל הנרות שבביתו. ועיי"ש שדחה דעת הנוהגים להשליך הפתילה אחר ההדלקה כדי לא לכבותה, ומסיק דהכל לפי דעת האדם, אם בהדלקה ואם בתפילת ערבית, היכא שדעתו לשבות, נאסר בעשיית מלאכה, ואפילו מבעוד יום [וקצת משמע בדבריו שתנאי מועיל בתפילת ערבית, ודלא כהב"י, ע"ש].

כתב הרדב"ז בתשובה (ב תשנז) דכיון שהיא מחלוקת יש לחשוש לדברי האומר שמקבל שבת בהדלקה, ואין להיכנס לספק חילול שבת מפני הכלל דתדיר קודם. עוד כתב להכריע כבה"ג מפני שכל דברי הגאונים קבלה, ועוד שמטעם פרסומי ניסא ראוי להקדימה, והרי אילולא טעם דשלום בית, לא הוה חיישינן לתדיר, אלא היינו מקדימים של חנוכה, ולכן היכא דיש לו גם נר שבת ואינו מבטל טעמא דשלום בית, יש להדליק של חנוכה ברישא.

תנאי בהדלקה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהגהות מיימוניות (שבת ה ר) הביא בשם הר"ם מרוטנבורג דיש להתנות ולומר דאינו מקבל שבת בהדלקה, אלא עד שיסיר מידו את הנר או עד תפילת ערבית, ומשמע דסובר כבה"ג שהדלקת הנר אוסרת במלאכה, אלא שסובר שתנאי מועיל, וכן מבואר מתוך דברי המרדכי הנ"ל. ובבית יוסף מדייק בדברי המרדכי דסגי שדעתו כן ואינו צריך לפרש בפיו. וכ"כ בתשב"ץ קטן (ח) בשם מהר"ם דתנאי מועיל, אבל בהמשך שם (יד) סייג דבריו וכתב דהמדליק עצמו אינו מועיל לו תנאי, ורק לבני ביתו מועיל שלא יימשכו אחריו.

דעת שלחן ערוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

השלחן ערוך (רסג י) הביא בתחילה דעת בעל הלכות גדולות שהמדליק נר נאסר במלאכה. וכתב שעל פי זה נהגו קצת נשים שאחר ההדלקה משליכות את הפתילה מבלי לכבותה. ובשם יש אומרים הביא דעת מהר"ם שמועיל תנאי שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן 'ברכו', ושיש אומרים שאינו מועיל. ולבסוף הביא בשם יש חולקים את דעת הרמב"ן ושאר ראשונים שאין קבלת שבת תלויה בהדלקה אלא בתפילת ערבית, ולדידן ב'מזמור שיר ליום השבת'.
והרמ"א כתב שהמנהג שהמנהג שמקבלת שבת בהדלקה, וכדעת בה"ג ושתנאי מועיל אפי' בלב.

בשו"ת משפטי צדק (לו) כתב כדבר פשוט שמרן הכריע דלא כבה"ג. וכן הכריע הרב יביע אומר (ב טז ג-ד), ובנו בילקוט יוסף (שבת א עמ' קעט).
אבל ראה שו"ת לב חיים למהר"ח פלאג'י (ג מט) דלא פשיטא ליה כוליה האי שמרן הכריע דלא כבה"ג. [וביביע אומר שם כתב בשמו (נז) להיפך, ולא נמצא שם, וצ"ע]. ועוד הוסיף שם דבמקום שמדליקים סמוך לשקיעה, לכולי עלמא הוי קבלת שבת בהדלקה, ומשמע בדבריו שהוא אפילו לאותם שלא הדליקו, שהרי אצלנו בזמן אמירת 'ברכו' כבר העריב היום והרי חייבים גם בתוספת שבת. ואף הפוסקים לא הזכירו ערבית וברכו אלא בזמנם שהיו מתפללים בעוד היום גדול.

תנאי בהדלקה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבית חדש (רסג ג) כתב דאנשים המדליקים בעצמם, כגון שהולכים ללמוד חוץ לביתם שאין בהם מנהג לקבל שבת בהדלקה, יברכו קודם ההדלקה. וסיים דמ"מ טוב שיתנו או לכה"פ שיהיה בדעתם שלא לקבל שבת עד תפילת ערבית, והוא על פי דברי מהר"ם הנ"ל.
ואף שלא מצאנו חלוקה זו בדברי הראשונים בין אשה המדליקה לאיש המדליק, אלא רק בין המדליק לשאר בני הבית, נראה שכוונתו שכך היה המנהג אצלם שדווקא אשה מקבלת שבת בהדלקה, והיינו כבה"ג, מה שאין כן האיש המדליק שלא היה מנהג בזה, אלא כשאר ראשונים שאינו מקבל שבת בהדלקה. ומ"מ מהיות טוב חשש לדעת בה"ג ונתן עצה לעשות כמהר"ם ולהתנות לכה"פ בדעתו.

גם לשון הרמ"א (רסג י) יש לפרש כדברי הב"ח שדווקא באשה המדלקת נהגו כהמרדכי, ונראה שהוא על פי המנהג שהביא לעיל בשם המהר"י וייל, שפורשות ידיהן ואח"כ מברכות. וכן פסק המגן אברהם (יח) דהאיש אינו נאסר במלאכה בהדלקה.

תפילת מנחה אחר הדלקת נרות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המשנה ברורה (מג) בשם המגן אברהם שאחר שהליקה נרות של שבת, אינה יכולה להתפלל תפילת מנחה של חול, ואם אין לה שהות להתפלל קודם הדלקה מבלי להיכנס לספק חילול שבת, תתפלל ערבית שתים.
אבל בספר לוית חן להרב עובדיה יוסף (ו) חלק עליו וכתב דאפילו למנהג הרמ"א שמקבלות שבת בהדלקה, יכולות להתפלל מנחה של חול.
וראה בשו"ת לב חיים פלאג'י (ג מט) שכתב כדבר פשוט שלדעת בה"ג אסור להתפלל מנחה של חול אחר הדלקת נרות, ולא מיבעיא האשה, אלא אפילו איש הנוהג להדליק, נכנס לספק דרבוותא ואין לו לברך ברכות לבטלה, אלא יתפלל ערבית שתים.

יחידים שלא הדליקו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב שלטי הגיבורים (טו א ב), גם לדברי סמ"ג ומהר"ם שהדלקה תלויה בהדלקת הנר, מ"מ אלו דווקא המדליקים עצמם, אבל אותם שלא הדליקו יכולים לעשות מלאכה. וכן משמע בדברי בה"ג עצמו שהוא מקור הדין. וגם הסמ"ג שם שהכריע כבה"ג חילק בין המדליק לשאר בני הבית. ובשלה"ג שם מבואר דאפילו הרוב הדליקו, אין המיעוט נמשך אחריהם בזה.

קבלת שבת בתפילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרא"ש (ב כד) דאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר אלא בתפילת ערבית, וכן עמא דבר שכשאומר החזן ברכו פורשים ממלאכה. וכן האור זרוע בשם ר' שמשון הזכיר תפילת ערבית, ולפי ריב"ם המובא במרדכי (שבת רחצ) הוא באמירת 'ברכו' של ערבית. וכן פירש הבית יוסף (רסג ד"ה והא דעניית ברכו) גם בדעת הטור.

וראה בטור (רסג) שכתב כן בשם התוס' [וכנראה העתיק מדברי ההגהות מיימוניות (שבת ה ר) שאמרו כן בשם ר' שמשון], והמפרשים יגעו למצוא איה תוס' שאומר כן , ע' דרישה (א) שכתב שלא מצא, ובחידושי מהרל"ח כ' (ב) כתב שיש קצת משמעות לכך בדברי התוס' ברכות כז. ד"ה דרב. ואפשר גם שכוונתם לתוס' שבת כג: ד"ה הדר בשם הרשב"א שכתב לגבי קריאת התורה דהיכא דאפשר לקיים תרווייהו, תדיר ופרסומי ניסא, עבדינן לתדיר קודם, וא"כ כ"ש בנידו"ד דיש גם שלום בית, כיון שאפשר לקיים שניהם תדיר קודם.

ובשלחן ערוך (רסג י) כתב תחילה דעת הרא"ש, וסיים דלדידן שהתחילו 'מזמור שיר ליום השבת' הוי כ'ברכו'.
וראה בשו"ת משפטי צדק (לו) שאמירת 'בואי כלה' אינה קבלת שבת, אלא הזמנה בעלמא, שהרי כבר בזמן הבית יוסף נהגו לאומרו ואעפ"כ לא הזכירו הב"י. וראה שם עוד שתמה מה מקורו של הבית יוסף לתלות קבלת שבת ב'מזמור שיר ליום השבת'.

יחיד שקדם והתפלל[עריכה | עריכת קוד מקור]

בבית יוסף (רסג ד"ה ומ"ש רבנו עוד שהמתפלל) דייק מדברי הטור, שבא לאשמועינן שאפילו יחיד שקדם והתפלל ערבית מבעוד יום קודם שהתפללו הקהל, חל עליו שבת ואסור במלאכה. וכנראה דייק מדנקט הטור לשון יחיד. וסיים הב"י שם דנראה דאפילו למ"ד שאפשר להתנות שלא לקבל שבת בהדלקה, הכא כיון שהזכיר קדושת היום בתפילה, שוב אינו יכול לעשותו חול. וכן פסק בפשיטות בשלחן ערוך (רסג יא). והעיר המשנה ברורה (מט) כדבר פשוט דמ"מ זהו דווקא מפלג המנחה ולמעלה, כמבואר ברמ"א (רסא ב).

ציבור שהתפללו[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המרדכי (רצז) דהיכא שרוב הקהל קיבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם. וכן כתב שם (רחצ) בשם ריב"ם דבאמירת 'ברכו' של הציבור נאסר גם היחיד במלאכה. אבל ההוכחה שהביא ריב"ם מהא דהתירו דווקא לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו, ומשמע דשאר כל אדם אסורים, כתב עליה המרדכי דיש לדחות, ולא ביאר. ובחידושי אנשי שם שם כתב שאיכא למימר דהתקיעות יותר מחייבות את הציבור מאמירת 'ברכו'.
ועיין בשלטי הגיבורים על דפי הרי"ף (טו א ב) שכתב לדחות ראיית הריב"ם שהרי הגמרא בעצמה דחתה דברי ר' יוסי בר חנינא שאמר שנתנו שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו, ואמרה לו שאם כן נתת דבריך לשיעורין, אלא מקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש גגו ששם מצניע שופרו. וכתב עוד שאם היה להביא ראיה מגמרא זו, יש להביא מתחילת הברייתא, שבתקיעה ראשונה לא ייכנסו קרובים לעיר עד שיבואו הרחוקים מפני החשד, ומבואר דהרחוקים נמשכים אחר הקרובים. אבל בסוף דבר מסיק דאין היחיד נגרר אחר הרוב, עד שיעשה מעשה המוכיח היותו נמשך אחר הרוב.
ובבגדי ישע על המרדכי (כט) כתב דכוונת מהר"ם להוכיח משם, שלא התירו לחזן ולשאר כל אדם אל כשיעור הולכת השופר והצנעתו, והיינו משום דלאחר זמן זה מקבלים כל הציבור עליהם שבת, ומוכח מזה דלדידן שמקבלים שבת בתפילת ערבית, כולם נגררים אחר הציבור. ומ"מ כתב המרדכי דיש לדחות ראייתו משום דנדחו דברי ר' יוסי בר חנינא, ואפשר שלא קבעו בזה חכמים זמן, אלא רשות יש לכל אחד לעשות מלאכתו כל שלא קיבל עליו שבת.

ובשבלי הלקט (נט) כתב שמצא בשם ראבי"ה (אינו לפנינו, אבל ראה קצט) שאדם שבא לעיר בערב שבת, ומצא שכבר קיבלו עליהם אנשי העיר את השבת ואמרו 'ברכו', אע"פ שעוד היום גדול, אם יש לו מעות חפץ, צריך להניחו ליפול, ש'ברכו' הוא במקום תקיעה. וזה כדברי ריב"ם הנ"ל.

ובשלחן ערוך (רסג יב,יג) העתיק דברי הריב"ם ושבלי הלקט להלכה, דהיחיד והמיעוט נגררים אחר רוב הקהל.

וראה בשו"ת אגרות משה (ה טו) שאם ישנם שני מניינים ורוב הקהל מתפללים במנין הראשון מבעוד יום, אם אינם עושים כן מפני חשש איסור מלאכה או מפני כבוד שבת שיוכלו לאכול הסעודה כראוי לאור היום, אין המיעוט נמשך אחר הרוב, דלא אמרו הראשונים דין זה אלא היכא דקיבלו מפני חשש איסור מלאכה.