יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


התקדשי לי במנה ונתן לה דינר

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: קידושין ח א; מז א
ירושלמי:
רמב"ם: אישות ז יז
שלחן ערוך: אבן העזר כט ז

אדם שאמר לאשה 'התקדשי לי במנה' אבל לא נתן אלא רק חלק מהסכום, האם חלו הקידושין ובאילו תנאים.

סוגית הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

דברי ר' אלעזר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (קידושין ח א) מביאה דברי ר' אלעזר שאדם האומר לאשה בפני שני עדים 'התקדשי לי במנה', אבל בפועל נותן לה רק דינר, הדין הוא שהאשה מקודשת (ואינה יכולה לחזור בה) אך בתנאי שהאיש ישלים את המנה, לפי שכלל נקוט בידינו ש'כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי', ולכן גם כאן הוי כאילו אמר לה 'התקדשי לי מעכשיו על מנת שאשלים לך אחר כך מנה', ובכך שקיבלה את הדינר, הרי שהסכימה לתנאי ולקידושין.

מדוע אין צורך בתנאי כפול[עריכה | עריכת קוד מקור]

Postscript-viewer-shaded.png לסוגיה זו בהרחבה, ראו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי

הרא"ש (א ט) כתב שאף על פי שלא הזכיר האיש שום תנאי בדבריו, אעפ"כ דיינינן ליה כאילו התנה שישלים המנה, וכאילו כפל תנאו. אך לא ביאר הרא"ש טעם מדוע דיינינן ליה הכי.
בחידושי הרשב"א (ד"ה ואמר רב הונא) הביא שיש אומרים שב'על מנת' אין צורך בתנאי כפול, ולא בהן קודם ללאו, כיון שנתן לה סתמא, ואנו אומרים שכמאן דאמר לה על מנת דמי. וכתב שכן היא דעת הרי"ף. ובמסכת גיטין ביאר הרשב"א (עה ב ד"ה רב אשי) שעדיף מי שלא מזכיר תנאי במפורש אלא שמעשיו מוכיחין עליו, ממי שמזכיר תנאי שלא כדרך התנאים. וכן כתב לפרש הקרבן נתנאל כאן (ב) בדעת הרא"ש, וכן הוא בערוך השלחן (אבן העזר כט כו).

בשיטה לא נודע למי (קידושין ח א ד"ה ואמר) מחלק שהכא עיקר הקידושין תלויים במנה, אלא שהסכימה בדעתה להקנות עצמה מעכשיו בדינר, לכשישלים אחר כך המנה, אבל המקדש בדינר בתנאי שייתן מנה, הרי שאז עיקר הקידושין הם בדינר, וכיון שלא כפל התנאי ונתבטל התנאי, אין בו כח לעקור הקידושין שכבר נגמרו בדינר.
דברים מעין אלו כתבו כמה אחרונים מדנפשם:
באבני מילואים (כט יד) כתב ליישב גם דעת הפוסקים (רמב"ן ור"ן) שחולקים על הרא"ש הנ"ל (שמעשה עדיף מתנאי מפורש), ואעפ"כ הכא מהני בלא כפל תנאי, מפני שכל מה שבעינן כפל לתנאי ושאר דיני תנאים, הוא שאם לא נתקיימו בטל התנאי וממילא נתקיים המעשה בלא התנאי, אבל לעצם ההתחייבות לא בעינן שיהיה כתנאי בני גד ובני ראובן. והרי זה דומה לאדם הקונה שדה במנה ונתן דינר על החשבון, שהמקח ודאי קיים אלא שצריך להשלים שאר דמי השדה, ואין המכר בטל אם לא ישלים, אלא שהוא עליו כחוב. וכן הוא הדין הכא שנתקדשה במנה על ידי הדינר, ונתחייב הוא בדמי הפסיקה. ומובן לפי זה לשון ר' אלעזר 'הרי זו מקודשת וישלים'.
והוסיף האבנ"מ ראיה מן הגמרא, שאומרת שאין אחד מהם יכול לחזור בו, ולכאורה קשה, למה לא יכול לחזור והרי אין כופין בקיום התנאי ואם לא נתקיים התנאי בטל המעשה? וגם היא למה לא תוכל לחזור בה, שהרי נתינה בעל כרחה לא שמה נתינה, ויכולה שתאמר איני רוצה בקבלת השאר? אלא על כרחך שאין כאן תנאי, אלא המעשה כבר נתקיים מההתחלה ואי אפשר לחזור ממה שנעשה וחל, אלא שהוא צריך להשלים כחוב.
הרב ערוך השלחן (כו) כתב באופן שונה מעט, שהכא לא הוי כתנאי ומעשה רגיל, שאם היה מעשה קידושין ותנאי רגילים, כגון שקידש בדינר ובתנאי שישלים עוד צ"ט, היינו אומרים שצריך לדיני התנאי ואם לא נתקיימו דיני התנאים, יחולו הקידושין בלא תנאי בדינר בלבד ואין צריך להשלים. אבל הכא הרי עיקר הקידושין היו במנה, ואם נבטל את התנאי נבטל גם את עיקר הקידושין, לכן אמרינן שהקידושין קיימים אף בלא שנתן עדיין צ"ט דינרים, לפי שבכך נתרצו האיש והאשה שיחולו הקידושין כבר בדינר, אלא שעל כל פנים צריך להשלים, ואם לא השלים, יתבטלו הקידושין.

החלקת מחוקק (יא) הבין שדעת הסוגיה אתיא כמ"ד שב'על מנת' לא בעינן תנאי כפול, ושהחולקים בזה וסוברים שבעינן תנאי כפול גם ב'על מנת', יחלקו על דין זה של ר' אלעזר.

אם לא השלים את המנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הריטב"א (ח א ד"ה אמר ר' אלעזר), שכופין אותו להשלים לה את הדינר, או לפטור אותה, ואין משאירים אותה כך עגונה.
המאירי (ח א ד"ה התקדשי) הביא דעות שונות בעניין. בתחילה הביא את הדעות הסבורות שיכולה האישה לכופו בב"ד להשלים, כלומר שגם הוא אינו יכול לחזור בו. וכתב שגם הסוגיה מוכחת כן, שהרי הקשו מהברייתא האומרת 'ורצה אחד מהם לחזור בו' משמע דהכא אין אחד מהם יכול לחזור, אף לא הוא.
בהמשך מביא המאירי (ד"ה ומכל מקום) שיש חולקים ומפרשים ש'ישלים' הכוונה אם ירצה, אך יכול לחזור בו מהקידושין וגם יקבל הדינר בחזרה. לפי זה הגמרא לא הקשתה מהברייתא אלא מן האשה, אך לא מן האיש.
ודעתו של המאירי היא ממוצעת ביניהם, שאין האיש יכול לחזור בו מן הקידושין, אך גם אין האשה יכולה לכפותו, ויכול להתעכב ולתלות הדבר עד שיתקיים התנאי או עד שיבוא דבר שמונע ממנו לקיימו (כגון אם קצב שיתן תוך זמן מסויים ועבר הזמן).

בשיטה לא נודע למי (ח א ד"ה וישלים) כתב שאין האשה יכולה לתבוע את הבעל אלא אם ירצה יקיים. אך הוסיף שאין הקידושין בטלים אפילו אם יאמר הבעל שאין בדעתו להשלים, שמא למחר יחזור בו וישלים. ורק אם מת בלא שהשלים לה המנה, אמרינן שהקידושין נעקרו מעיקרא ואינה זקוקה ליבם.

הבית שמואל (יב) סובר שאם לא השלים המנה, הרי זה כמו שלא קיים תנאו והקידושין בטלים. וכן כתב הערוך השלחן (כו). אבל דעת האבני מילואים (יד) שאינם בטלים.

מחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הריטב"א (ח א ד"ה אמר ר' אלעזר) שגם אם הוא לא השלים, אלא היא מחלה לו על אותו דינר, הרי היא מקודשת, שמחילה בהכה"ג חשיבא כנתינה.
המאירי (ח א ד"ה ומכל מקום) הביא בשם רבותיו שמחילה היא כקיום התנאי ומקודשת גמורה היא, אלא שצריך עדים על מחילתה. ועוד הוסיף שם (ד"ה ומעתה) שזהו דווקא במנה סתם, אבל במנה זו, אין מחילתה מועילה, לפי שהם סיכמו על מנה זו דווקא, ואם נמצא חסר לא תועיל מחילתה.

הסתירה מהברייתא[עריכה | עריכת קוד מקור]

לעומת המימרא של ר' אלעזר, מביאה הגמרא ברייתא (ח א) שבה כתוב, שאם אדם אמר לאשה "התקדשי לי במנה" והיה מונה את המטבעות ונותן לתוך ידה, כל זמן שלא השלים ונתן לה את המנה במלואו, אפילו בדינר האחרון, יכול כל אחד מהם, האיש או האשה, לחזור בו מן הקידושין.
בסיפא של אותה ברייתא כתוב, שאם אמר לה "התקדשי לי במנה זו", ונמצא שהיה חסר דינר או שהיה אחד מן הדינרים של נחושת, אינה מקודשת. אך אם היה אחד מן הדינרים רע, הרי זו מקודשת ורק יחליף את הדינר.
הגמרא מבינה שהרישא של הברייתא סותרת את דברי ר' אלעזר, שהרי כתוב שכל עוד לא נתן לה את כל המנה, אם אחד מהם רצה לחזור בו הרשות בידו, הרי שאין הקידושין חלים עד שתקבל את כל המנה. וזה סותר דברי ר' אלעזר שאמר שהיא מקודשת מעכשיו אף שלא קיבלה הכל, ואינם יכולים לחזור בהם, רק שצריך הוא להשלים את המנה.

תירוץ ראשון[עריכה | עריכת קוד מקור]

מתרצת הגמרא שהברייתא מדברת במקרה שונה קצת, שאמר לה לאשה "התקדשי לי במנה זו", כלומר הוא מקדש אותה באותן מטבעות המסויימות שבידו, וכיון שלא השלים ונתן לה הכל, הרי זה כמו שנתן לה מנה חסר דינר ולכן אין הקידושין חלים עדיין ויכול לחזור בו.
אלא שקשה לפי זה מה ההבדל בין הרישא בברייתא לסיפא, שהרי בסיפא כבר כתוב כעין זה, שאם אמר 'התקדשי לי במנה זו' ונמצא חסר אינה מקודשת.
מתרצת הגמרא שהסיפא באמת לא באה להוסיף דין על הרישא, אלא לפרש את הרישא. ומוסיפה הגמרא שכן מסתבר, שהרי אם הרישא מדברת באומר 'מנה' סתם, ואעפ"כ לא הוו קידושין, כל שכן באומר 'מנה זו' שאין הקידושין חלים, ואין צורך לשנות זאת.
אך הגמרא דוחה את הסיוע הזה, מפני שאם לא היתה הברייתא אומרת את הסיפא ב'מנה זו', היינו טועים לחשוב שהרישא איירי ב'מנה זו' ואילו האומר 'מנה' סתם, לא היה יכול לחזור בו והיו חלים הקידושין לאלתר. לכן שנה התנא את הסיפא ב'מנה זו' כדי שנדע שהרישא איירי במנה סתם ואפ"ה לא הוו קידושין.

תירוץ רב אשי[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסוף הדברים, הגמרא מביאה דברי רב אשי שמחלק באופן אחר בין הברייתא לבין דברי ר' אלעזר, שהברייתא מדברת במונה והולך, כלומר שאינו נותן לה את כל המנה בבת אחת, אלא מטבע מטבע, ולכן דעתה על כל המנה לקבלו כולו עכשיו, וכל זמן שלא קיבלתו במלואו לא גמרה בדעתה להתקדש, ואפילו אמר לה 'מנה' סתם. מה שאין כן באומר התקדשי לי במנה ונותן לה דינר, הרי היא רואה שיש לו רק דינר ואעפ"כ מסכימה לקבלו, ולכן היא מקודשת כבר עכשיו בדינר הבודד, ובתנאי שישלים לאחר מכן את כל המנה.

הכרעת הפוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

העולה מתוך דברי הגמרא, שלפי תירוץ ראשון של הגמרא החילוק הוא בין אמר מנה זו לבין אמר מנה סתם. שבאומר מנה זו יכולים הם האיש או האשה לחזור בהם, כל זמן שלא השלים את כל המנה. ולעומת זאת במנה סתם אינם יכולים לחזור בהם מהקידושין, אלא אם כן לא יקיים האיש את תנאו ולא ישלים למנה.
לפי תירוץ רב אשי יש להסיק את ההלכה באופן אחר, שאם הוא מונה והולך את המטבעות, אפילו אמר מנה סתם, יכולה לחזור בה כיון שדעתה על כל המנה. ולעומת זאת אם נתן לה רק דינר אחד או פרוטה ולא מונה והולך מטבעות לתוך ידה, אינה יכולה לחזור בה שקיבלה את הקידושין. אמנם אם אמר 'מנה זו' ונמצא המנה חסר דינר, כבר מבואר בסיפא של הברייתא שאינה מקודשת. לכאורה זה מסוכם על רב אשי (מכח סתימת הברייתא).

שיטת רוב הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרא"ש (א ט) כתב להלכה כשני התירוצים שבמנה סתם אין אחד מהם לחזור בו, אלא צריך הבעל להשלים במנה, וכשישלים תהיה מקודשת למפרע, וזהו כדברי ר' אלעזר. ואילו במנה זו יכול אחד מהם לחזור עד שישלים את כל המנה (וזהו כתירוץ הראשון של הגמרא), או היה מונה והולך, אז אפילו אמר מנה סתם יכול לחזור כל זמן שלא השלים, וכן העתיק אחריו הטור (אבן העזר כט).
גם הרשב"א (ח א ד"ה רב אשי) כתב שתירוצו של רב אשי חולק על תירוץ הגמרא, שגם במנה סתם אם היה מונה והולך יכולים לחזור, וכן במנה זה כשאינו מונה והולך. וכן דעת הר"ן (דפי הרי"ף ד א ד"ה אמר ר' אלעזר) והמאירי (ח א ד"ה אף) ותוספות רי"ד (ח א ד"ה כיצד).

שיטת הרי"ף והרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (ד א) הביא דברי ר' אלעזר כפשטם שמקודשת וישלים, ועל זה כתב שהני מילי באומר לה מנה סתם, אבל אמר לה מנה זה והיה מונה והולך, הרשות לכל אחד מהם לחזור בו אפילו בדינר האחרון. כלומר הרי"ף מכריע שרק ב'מנה זו' מהני מונה והולך, אך במנה סתם משמע שאפילו מונה והולך לא יכולים לחזור בהם.
וכן כתב הרמב"ם (אישות ז יז) להדיא, שאם אמר מנה סתם ונתן לה אפילו דינר אחד מקודשת בתנאי שישלים השאר. ואם פירש ואמר 'במאה דינרים אלו' והתחיל למנות לתוך ידה, אינה מקודשת עד שישלים, ובינתיים יכולים לחזור בהם.

המפרשים טרחו ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם, כמי הם פסקו בגמרא, שהרי זה לכאורה דלא כמאן. שאם כוונתם לפסוק כמו התירוץ הראשון של הגמרא, לא היה להם כלל להזכיר החילוק של 'מונה והולך' שזה רק רב אשי חידש בתירוצו. ואם כוונתם לפסוק כרב אשי על פי החילוק של 'מונה והולך', היה להם לכתוב זאת אפילו במנה סתם ולא רק במנה זו, שהרי רב אשי לא מקבל את החילוק בין מנה סתם למה זו, אלא מחלק באופן אחר?

תירוצי הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

המאירי (ח א ד"ה אף) כתב שבאמת יש טעות סופר ברי"ף שמה שכתוב 'מנה זה והיה מונה והולך' הם דברים זרים, וצריך לומר 'מנה זה או שהיה מונה והולך', ושכן העידו גדולי הדורות שנמצא בכתבי רי"ף מספרד.
הר"ן (דפי הרי"ף ד א ד"ה אמר ר' אלעזר) כתב שהרי'"ף פסק כתירוץ ראשון בגמרא ודלא כרב אשי, לפי שתירוץ זה הוא סתמא דגמרא. וכן כתב המגיד משנה (ז יז) בדעת הרמב"ם.
בשיטה לא נודע למי (ד"ה רב אשי) כתב ליישב דעת הרי"ף, שהוא סובר שבאמת גם במנה סתם והיה מונה והולך אינה מקודשת, וכתירוץ רב אשי, אלא איירי שהיה מונה והולך ושייר דינר אחרון שלא נתן לה, שאז אינה מקודשת. וסיים בצ"ע[1].

תירוץ הגר"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגר"א (כז יט ד"ה והתחיל למנות) כתב שלא ייתכן שהרי"ף והרמב"ם פסקו כתירוץ ראשון שהרי הזכירו מונה והולך, ובמיוחד הרי"ף שכתב לשון 'והני מילי' וכו'.
אלא לעולם הרי"ף והרמב"ם כרב אשי ס"ל, וכמו שכתבו להדיא דאיריי במונה והולך, אך דווקא באיכא תרתי - מנה זו ומונה והולך דאז דווקא אינה מקודשת לפי שדעתה על כולה. אבל במנה סתם אפילו מנה והלך מקודשת, וכן במנה זו ולא מנה והלך אלא נתן לה דינר מקודשת.
ובפשט הגמרא מבאר הגר"א שדברי רב אשי לא מתייחסים לקושיה על ר' אלעזר מהברייתא, אלא רק על נסיון הסיוע שהביאה הגמרא. כלומר רב אשי מקבל את החילוק של הגמרא בין מנה סתם למנה זו, רק מה שניסתה הגמרא לומר 'הכי נמי מסתברא' שגם הרישא איירי במנה זו, שאם לא כן אין טעם לשנות את הסיפא, והגמרא דחתה 'אי משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא' כלומר שודאי הרישא איירי במנה סתם, ואעפ"כ שנינו את הסיפא במנה זו, כי אם לא כן לא היינו יודעים לומר על הרישא שאיירי במנה סתם, על זה בא רב אשי לחלוק ולומר שאין צורך לומר כן, לפי שגם אם נאמר שהרישא איירי במנה סתם, יש חילוק גדול בין הרישא לסיפא, שהרישא איירי במונה והולך ולכן אינה מקודשת, מה שאין כן הסיפא שלא איירי במונה והולך אלא רק בנמצא חסר ולכן במנה זו אינה מקודשת.
נמצא שלפי הסברו של הגר"א במנה זו ומונה והולך אינה מקודשת. אך במנה זו ונתן לה דינר מקודשת, וכן במנה סתם, בין במונה והולך ובין בנתן לה דינר מקודשת. ואם אמר מנה זו ונמצא חסר אינה מקודשת כיון שלא נתן לה כולו. כלומר עיקר החידוש שגם במנה זו, אם לא מנה והלך, בכ"ז מקודשת דלא אמרינן דעתה אכולה אלא בשהתחיל למנות.

שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

השלחן ערוך (אבן העזר כט ז) העתיק כדברי הרמב"ם שמנה זו ומונה והולך אינה מקודשת עד שישלים, ואילו הרמ"א העיר שיש אומרים שבחד מינייהו סגי. כלומר הרמ"א למד בדברי מרן שהוא פסק כשני התירוצים, כלומר שצריך גם 'מנה זו' וגם מונה והולך כדי שלא יחולו הקידושין.
החלקת מחוקק (יג) חלק על הרמ"א בזה, וסובר שדעת השו"ע (שהיא דעת הרמב"ם) היא לפסוק כתירוץ ראשון בגמרא ודלא כרב אשי, וכמו שכתב המגיד משנה, והיינו שכל החילוק הוא רק בין מנה סתם למנה זו, וכן דעת הבית שמואל (יד). וכבר נתבאר לעיל דעת הגר"א שיישב שיטת הרמב"ם והשלחן ערוך עם לשון הגמרא, וסובר כדעת הרמ"א שבעינן תרתי.

נתן לה מנה חסר דינר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הברייתא (ח א) אומרת שאם אמר לה 'התקשי לי במנה זו', אבל נמצא שדינר אחד חסר או שדינר אחד היה של נחושת - אינה מקודשת. ואם היה דינר רע, כלומר שאינו ניתן להוצאה אלא על ידי הדחק, אינה מקודשת.

להלן בגמרא (מז א) בסוגיית המקדש במלוה מובא שאם אמר 'התקדשי לי במנה' ונמצא חסר דינר, הרי זו מחלוקת אמוראים, יש מי שאומר שאינה מקודשת ויש מי שאומר שמקודשת. ולשאלת הגמרא, מאי שנא מדברי ר' אלעזר, המובאים לעיל, שאם נתן לה דינר מקודשת וישלים? מתרצת הגמרא שיש חילוק בין שנתן דינר ונשאר לו להשלים צ"ט, לבין כשנתן צ"ט ונשאר לו להשלים דינר. שאם נתן דינר בלבד, אין האשה מתביישת לתבוע את צ"ט הדינרים הנותרים, ולכן סמכה דעתה ומתקדשת. אך אם נתן כבר צ"ט דינרים, מתביישת האשה לתבוע את הדינר האחרון, ולא סומכת דעתה להתקדש כיון שלא קיבלה מנה שלם.

הרמב"ן (מז א ד"ה תמהני) תמה על הרי"ף אמאי לא הביא גמרא זו להלכה, שכיון שכסיפא לה מילתא למיתבעי אינה מקודשת. ותירץ כיון שלהלכה סובר הוא שמקודשת, מפני שבברייתא בפרק ראשון מובא שהאומר 'התקדשי לי במנה זו' ונמצא חסר דינר אינה מקודשת, משמע דווקא 'מנה זו' אבל מנה סתם ונמצא חסר מקודשת ולא אמרינן כסיפא לה מילתא למיתבעי. גם הרא"ש (ב ט) פסק שמקודשת, אך הוא גם גורס אחרת בגמרא, שלגירסתו תנא קמא הוא שאומר מקודשת ואחרים אומרים אינה מקודשת, וכתב שהלכה כתנא קמא.
הרשב"א (ח א ד"ה אמר ר' אלעזר; מז א ד"ה מנה) לעומת זאת חלק עליו וכתב שהלכה כחכמים שאינה מקודשת, ואף שבברייתא כתוב 'מנה זו' אין לדייק מזה שבמנה סתם מקודשת, אלא כוונתה שכל שמונה והולך ונמצא חסר בין אחד ובין צ"ט אינה מקודשת כיון שדעתה על הכל שהרי מונה בפניה. אך כל שאמר לה מנה סתם וחסר בו כלשהו, אם כסיפא לה מילתא למיתבעיה אינה מקודשת. ומה שאמר ר' אלעזר מקודשת זהו דווקא בשנתן דינר ונשאר לה צ"ט דלא כסיפא לה מילתא למיתבעי. וכתב הרשב"א שכן היא דעת הראב"ד.
הר"ן (בדפי הרי"ף ד א ד"ה וגרסינן) גם הוא חלק על הרמב"ן וכתב שאין ראיה מהברייתא, לפי שמה שכתוב בברייתא 'מנה זו' וחסר דינר הוא בדווקא כי לא שייך להיות חסר צ"ט, שהרי במנה זו חסר צ"ט הרי היא רואה שאין פה אלא דינר ואם כן סברה וקיבלה ומקודשת. אבל חסר דינר שאינה מרגשת בו, אף שדרך לפעמים שחסר דינר, כיון שאמר לה 'מנה זו' קמ"ל דאינה מקודשת. ולכן ממילא אי אפשר לדייק מהברייתא למנה סתם ונתן לה צ"ט.
לכן מבאר הר"ן שהרי"ף (וכן הרמב"ם) השמיט הלכה זו מטעם אחר, והיינו משום שסובר שמלוה קונה במכר, ולכן הוא מבאר את הסוגיה כאן שבהכי פליגי תנא קמא ויש אומרים (וכהסבר הראשון בגמרא), וממילא אינו ענין כלל להתקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר.
הריטב"א (מז א ד"ה הכא) לעומת זאת הסכים לדברי הרמב"ן, שבמנה סתם אין חילוק בין נתן לה דינר לבין נתן לה צ"ט דלעולם מקודשת ולא אמרינן כסיפא לה מילתא למיתבעיה, ושכן דעת הרי"ף.

המאירי (ד"ה גדולי המפרשים) מביא שיש אומרים (הראב"ד והרשב"א) שר' אלעזר אמר דבריו דווקא באומר 'מנה' ונותן דינר, אבל אם נתן מנה חסר דינר, אינה מקודשת, ואין זה כאומר על מנת שאשלים לך דינר. וטעם הדבר על פי הגמרא להלן דף מז. שאם נתן לה תשעים ותשעה מתביישת היא לתבוע את הדינר הנוסף, ולכן אינה מקודשת עד שישלים. ובמאירי הסכים לדבריהם (מז א ד"ה אמר לה), אלא שסיים שאם אמר לה במפורש התקדשי לי במנה חסר דינר על מנת שאשלים, מקודשת, דהוי ככל שאר תנאים.

בפסקי ריא"ז (קידושין א א כב) כתב שהלכה זו מסופקת אם היה מתרצה בקידושין או שיש לה בושה, ולכן צריכה גט מספק.

הרמב"ם (אישות יז ז) לא התייחס להדיא למקרה זה, אבל כשכתב את דינו של ר' אלעזר שהאומר הרי את מקודשת במנה ונתן דינר, הוסיף הרמב"ם שנתן לה אפילו דינר אחד. משמע מזה שכל שכן אם נתן לה יותר שמקדושת, ולא אמרינן בזה כסיפא לה מילתא למיתבעיה. וכן כתב להדיא המגיד משנה בדעת הרמב"ם.
גם השלחן ערוך (אבן העזר כט ז) לא הזכיר להדיא ממחלוקת זו, ובעצם העתיק בזה לשון הרמב"ם. אמנם הרמ"א הביא להדיא דברי הרא"ש ורמב"ן שה"ה אם חסר דינר שמקודשת, אך הוסיף שיש חולקים (הראב"ד והרשב"א).

עד כמה מוגדר כסיפא לה מילתא למיתבעיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בספר טיב קידושין (כ) כתב להסתפק מהו גדר כסיפא לה מילתא למיתבעי, האם בשני דינרים כבר לא נאמר שמתביישת? ונשאר בצ"ע. והרב ערוך השלחן (לא) כתב דלאו דווקא אחד אלא הוא הדין יותר, כל שלא תתבייש הרבה לתובעו, וקשה להגביל השיעור. וציין לרש"י מז. ד"ה כסיפא שכתב 'דבר מועט'.

נתן דינר והשלים צ"ט ונשאר חסר דינר אחרון[עריכה | עריכת קוד מקור]

בספר עצמות יוסף (ד"ה אמר ר' אלעזר) כתב להקשות על דברי הגמרא שמביאה הברייתא שאפילו בדינר האחרון יכולים לחזור, להקשות על ר' אלעזר שאמר מקודשת, ומאי קושיה דלמא דווקא בדינר האחרון יכול לחזור לפי שכסיפא לה מילתא למיתבעי? ותירץ שבברייתא משמע שאפילו בדינר האחרון יכול לחזור, וכל שכן בדינר ראשון וקשיא אדר' אלעזר. ובספר אבני מילואים (טז ד"ה ואינו) כתב דמעיקרא לא קשיא, דאפילו אם בדינר האחשון יש חילוק, דדווקא כשנותן לה צ"ט בבת אחת וחסר דינר אמרינן דאינה מקודשת (לדעת הרשב"א והראב"ד), דדווקא בכה"ג כסיפא לה מילתא למיתבעיה, אבל אם נתן לה דינר אחד שקיי"ל שמקודשת וכר' אלעזר, ולאחר מכן השלים לה צ"ח, וחסר לו עוד דינר אחרון, בזה לכו"ע מקודשת, כיון שכבר חלו הקידושין בדינר הראשון, ולא שייך כסיפא לה מילתא. ובזה לא איירי הברייתא. כדברים אלו כתב גם בספר שמן המשחה על הרמב"ם (אישות ז יז).

האם הקידושין בטלים מאליהם או שצריכה לחזור בה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (ח א) בשלב מסויים מנסה להוכיח שהברייתא לא סותרת את דברי ר' אלעזר, מפני שכולה, בין הרישא ובין הסיפא, מדברת ב'מנה זו', אך במנה סתם באמת אין האשה יכולה לחזור בה כדברי ר' אלעזר. ומוכיחה הגמרא כן, שאם נאמר שהרישא איירי במנה סתם ויכולה לחזור, אם כן למה צריך לומר בסיפא גם במנה זו, הרי כל שכן הוא?
אך דברי הגמרא מעוררים שאלה, כפי שמקשים התוספות (ח א ד"ה השתא), דדלמא באמת רישא במנה סתם וסיפא במנה זו, וקמ"ל סיפא שאע"פ שלא חזרה בה לא הוו קידושין, כיון שנמצא חסר, מה שאין כן במנה סתם שצריכה על כל פנים לחזור בה?
רש"י (ד"ה במנה) נשמר מקושיה זו, והסביר בדברי הגמרא שגם ב'מנה זו' ונמצא חסר יכולה לחזור בה, כלומר דווקא אם חוזרת בה, אך אם אינה חוזרת בה מסתמא הוי קידושין אע"פ שנמצא חסר.
עוד ראיה לשיטת רש"י מביא הרשב"א (ד"ה השתא), שהגמרא מתרצת לדברי ר' אלעזר שהסיפא היא פירוש לרישא, והכל איירי במנה זו, והרי ברישא כתוב שלא הוו קידושין דווקא כשאחד מהם חזר בו, ואם כן גם ב'מנה זו' ונמצא חסר בעינן חזרה. כן כתב גם הפני יהושע שזו היא כוונת רש"י בד"ה "כיצד דאמר"[2].

לעומת זאת התוספות שם לא קיבלו דברי רש"י, אלא תירצו שכיון שמהרישא שמענו שיכולה לחזור בה ולא הוו קידושין עד שישלים, אם כן כל שכן למנה זו ונמצא חסר דלא הוו קידושין, וגם לא מועיל השלמה, שהרי לא סמכה דעתה להשלמתו אלא למה שמראה לה והרי הוא חסר.
גם הרמב"ן (ד"ה נראין) חלק על רש"י, וכתב שודאי אם נמצא חסר אינה צריכה לחזור בה, שכיון שאמר לה 'מנה זה' ואין שם מנה, לא הוו הקידושין. ומה שהשוותה ביניהם הגמרא אין כוונתה גם לענין חזרה, אלא כמו שבמנה סתם לא הוי כמאן דאמר על מנת ויכולה לחזור בה, כן בנמצא חסר לא הוי כעל מנת ובטלו הקידושין מן הסתם.
הרשב"א (ד"ה השתא) הוסיף להקשות על רש"י מאי שנא מהמקדש בשיריים ואמר לה ששווים חמישים ונמצא שאינם שווים דקיי"ל שאינה מקודשת, ולא בעינן שתחזור בה? ותירץ לשיטת רש"י דשאני הכא שאפשר להוסיף דינר ולהשלים למנה, מה שאין כן בגד שאין אפשרות להוסיף עליו. וכן הקשה הר"ן (דפי הרי"ף ד א ד"ה אמר ר' אלעזר) על רש"י, אבל לא כתב לתרץ דעתו. בפני יהושע כתב לתרץ קושיה זו לדעת רש"י, שבשיריים דרך אנשים להקפיד על שוויים, אבל במטבע אין דרך להקפיד.
מ"מ מסקנת הרשב"א כדברי הרמב"ן והתוס' שבנמצא חסר אינה מקודשת אפילו לא חזרה בה. וכתב שכן משמע בתוספתא ושכן מפרש גם רבנו חננאל. וכתב לבאר דברי הגמרא 'פירושי קמפרש' לשיטה זו, שאף שברישא אמרה הגמרא שבעינן חזרה, זהו דווקא במנה זו והיה מונה והולך, שאז כל זמן שלא קיבלה את המנה האחרון יכולה לחזור בה, אבל בסיפא דאיירי שנתן את כל המנה אלא שנמצא חסר דינר, בזה לא בעינן חזרה, ולענין זה לא אמרה הגמרא 'פירושי קמפרש'. וכן הביא הסבר זה בקיצור הפני יהושע כאן.

גם הריטב"א (ח א ד"ה מיתיבי) חולק על רש"י בענין זה, וכן היא דעת הר"ן (דפי הרי"ף ד א ד"ה אמר ר' אלעזר). והמאירי (ד"ה יש אומרים) בכלל לא הזכיר שיטת רש"י, רק שיטת החולקים (בשם יש אומרים).

בשלחן ערוך (כט ז) לא הזכיר שיטת רש"י, רק כתב שאם נמצא חסר דינר או נחושת אינה מקודשת, משמע אף בלי חזרה.
הרמ"א (כט ז) הזכיר שתי הדעות ולא הכריע. ובגר"א (כב ד"ה ויכולין) משמע שמצדד כשיטת רוב הראשונים ודלא כרש"י.

האם גם האיש יכול לחזור בו[עריכה | עריכת קוד מקור]

החלקת מחוקק (טו) דייק מלשון הרמ"א, שלשיטת רש"י שבעינן חזרה ואין הקידושין בטלים מאליהם, גם האיש יכול לחזור בו ולאו דווקא האשה, לפי שלשון הרמ"א הוא 'ויכולין לחזור בהן' משמע כל אחד מהם. ואין האשה יכולה לומר שהיא מוחלת, אלא כיון שהמנה חסר דינר יכול האיש לחזור בו. וסיים שמ"מ הדבר צריך תלמוד. גם הבית שמואל (יח) דייק כן בלשון הרמ"ם ונראה שסובר כן גם לדינא.

נמצא דינר של נחושת או דינר רע[עריכה | עריכת קוד מקור]

התוספתא (קידושין ב י) אומרת שאם אמר לה התקדשי לי במנה זו, ונמצא דינר אחד רע, יחליף. כלומר, אין זה מונע את חלות הקידושין, אלא רק יחליף לה את הדינר. וכן מובא בברייתא בגמרא (ח א), ושם גם נוסף שאם היה דינר אחד של נחושת אינה מקודשת.
הגמרא שם מבארת שאם האשה ראתה בשעת הקידושין שדינר אחד הוא של נחושת, הרי שסברה וקיבלה ומקודשת, והברייתא לא איירי אלא כגון שנתן לה בלילה, או שהיה הדינר נתון בין הדינרים ולא ראתה אותו בשעת הקידושין.
לגבי דינר רע מבארת הגמרא, שאם אי אפשר להשתמש בו כלל, הרי דינו כדינר של נחושת שאינה מקודשת. אך הברייתא מדברת שאפשר להוציאו על ידי הדחק, ולכן היא מקודשת אלא שעל כל פנים צריך להחליפו.

הרמב"ם (אישות ז יז) העתיק גמרא זו להלכה, דהיינו שבדינר של נחושת אינה מקודשת, ובדינר רע אם יכול להוציאו על ידי הדחק יחליפנו, ואם לאו אינה מקודשת.
הראב"ד למד בדברי הרמב"ם שכוונתו שאם לא החליפו אינה מקודשת. ולכן השיג וכתב שמהגמרא מבואר שמקודשת אע"פ שלא החליף אלא שצריך להחליף. אלא שברמב"ם ניתן להסביר שאין כוונתו 'אם לאו' היינו אם לא החליפו, אלא אם אינו יוצא אפילו על ידי הדחק. ובהכי עולים דבריו בקנה אחד עם דברי הגמרא.

מחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

במאירי (ד"ה ומעתה) מובא שמועילה מחילה גם כאשר נמצא דינר אחד של נחושת, כשם שיכולה למחול לו על השלמת המנה ותהיה מקודשת בדינר בלבד, כן הדין בנתן לה מנה ונמצא אחד של נחושת. אך זהו דווקא באמר לה 'מנה' סתם, אבל אמר לה 'מנה זו' יש כאן קפידא ואינה מקודשת אפילו מחלה. אמנם אם היא הרגישה בתחילה שיש כאן דינר של נחשת הרי סברה וקיבלה ומקודשת, אך אם לא הרגישה בו אינה מקודשת ואפילו עכשיו מוחלת.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ובאמת אינו מובן, דבכה"ג גם במנה סתם אינה קודשת, וכמ"ש לעיל. ואולי אפשר לומר שפסק מלמנות אחרי שהשלים מנה, והיה לו עוד דינר נוסף ביד שאותו לא נתן לה. וקמ"ל שכיון שאמר מנה זו (או מאה דינרים אלו כלשון הרמב"ם) אינה מקודשת כיון שלא נתן לה כל מה שיש לו ביד, אף שנתן לה מנה. מה שאין כן במנה סתם דבכה"ג מקודשת, כיון שקיבלה מנה. אך לא נראה כן מלשונו.
  2. ועוד כתב הפני יהושע שכשיטת רש"י מתבאר גם מתוך דברי הרמב"ם והרי"ף, וצ"ע מנא ליה. גם הגר"א בביאורו כתב (כב ד"ה ויכולין) שהרמב"ם והרי"ף ס"ל כשאר פוסקים דלא בעינן חזרה, וכפשט התוספתא.