יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


הפעלת נכס בשבת על ידי נכרי

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה: עבודה זרה א ט
בבלי: עבודה זרה כא ב, מועד קטן יב א
ירושלמי: שבת א ח
רמב"ם: שבת ו טו
שלחן ערוך: אורח חיים רמג, רמד

נכס שבבעלות ישראל, באילו תנאים אפשר יהיה להפעילו בשבת על ידי נכרי.

טעם האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (עבודה זרה א ט) אוסרת להשכיר מרחץ לגוי, מפני שהמרחץ נקראת על שם ישראל, וביאר רש"י (כא א ד"ה מפני) שכשהגוי יסיק את המרחץ בשבת, יאמרו הרואים שישראל ציווה את הגוי לעשות כן ובשליחותו הוא עושה כן. ומשמע מדבריו שיש איסור עצמי להפעיל מרחץ על ידי גוי, וכן משמע בדברי המאירי על הגמרא (עבודה זרה כא ב ד"ה כלל הדברים) שכתב שאף שאין שליח לדבר עבירה, זה אינו שייך בגוי שאינו בר ציווי, ולכן אסור.
אבל הרמב"ם (ו יג) כתב את איסור השכרת נכס לגוי בפרק של דיני אמירה לנכרי, שבזה כתב טעם לאיסור (ו א) משום שמא תהא שבת קלה בעיניו ויבוא לעשות כן מעצמו. משמע דליתא איסור עצמי בעצם הפעלת המרחץ על ידי גוי.
מכל מקום מבואר במשנה, שאפילו להשכיר, שאינו עושה בשליחות ישראל, אלא פותח וסוגר את המרחץ על דעת עצמו מתי שרוצה, אפ"ה אסור משום חשש הרואים.

השכרת נכס[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמרא (עבודה זרה כא ב) מביאה ברייתא בשם רשב"ג שאף שמרחץ אסור להשכיר לנכרי, שדה מותר להשכיר לו, ומבארת הגמ' שם הטעם, לפי שהרואים תולים שהנכרי הוא אריס בשדה, כלומר שמקבל את שכרו לפי אחוזים, ולכן גם מה שעובד בשבת, אין הוא עושה זאת לצורך ישראל, אלא לצורך עצמו. מה שאין כן במרחץ שלא יתלו הרואים באריסות לפי שאין מעסיקים בו פועלים באריסות לפי תפוקת המרחץ, אלא רק בשכר יומי, ומה שעושה בשבת הוא בשליחותו של ישראל.
מבואר בגמרא שמעיקר הדין אין שום איסור להשכיר נכס לנכרי, והנכס עושה בו מלאכה בשבת. והטעם בזה מובן, לפי שהמלאכה אינה מוטלת על ישראל לעשותה, אלא הוא מקבל את שכרו מידי חודש או שנה, בין אם הנכרי יעבוד בשדה ובין אם לא. אמנם אם יש חשש שהרואים יאמרו שהגוי עושה בשליחות הישראל, כגון במרחץ, אסור.

כתב הרמב"ן (עבודה זרה כא ב ד"ה אבל) בשם רב האי גאון, שאם השכיר את המרחץ לשנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר, ושכן נהגו היתר בבבל. וכן הביא בשמו הרא"ש (א כה), והוסיף הרא"ש שלפי"ז נהגו במדינותם שכל מי שיש לו מרחץ או תנור, אינו שוכר פועלים להפעילו, אלא משכירו לזמן ממושך בדבר ידוע, והשוכר נוטל רווחי המרחץ או התנור, הרי שגם מרחץ חזר להיות דינו כשדה.
אמנם ברמב"ן עצמו משמע שלעולם אין להתיר אלא במקום שיש לתלות במילתא דכולי עלמא עבדי הכי, כגון בשדה שתולים באריסות כי שדה לאריסות קיימא, כלומר אף את שדה לא התרנו מכח השכירות עצמה, אלא רק מפני שתולים בה באריסות המותרת. ומשמע בדבריו שאף אם נוהגים להשכיר המרחץ או התנור יהיה אסור. אמנם בסיום דבריו מביא את דברי רב האי גאון הנ"ל, ומשמע שמבטל דעתו בפניו.
וכן הסכימו הראשונים רובם ככולם, שלא שדה הוא שמותר ולא מרחץ הוא שאסור, אלא הכל לפי מנהג המקום והזמן. שאם הוא דבר שדרך העולם להעסיק בו פועלים באריסות מותר להשכירו לגוי שעושה בו מלאכה בשבת, לפי שאין לחשוש לרואים, וכ"ש אם הוא דבר שדרך לתתו בשכירות. ואילו דבר שאין דרך העולם להעסיק בו באריסות אלא רק לפי יום, אסור להשכירו, לפי שהרואים יאמרו ששלוחיו הם ועל דעתו הם עושים. וכן היא גם דעת הרמב"ם (שבת ו טו), ובלשונו מבואר שצריך להכריע זאת על פי הרוב, שאם מנהג אנשי אותו מקום לתת דבר זה בשכירות או אריסות מותר. וכן הכריע השלחן ערוך (רמג ב) להתיר בהשכיר שנה אחר שנה וידוע שמשכיר את הנכס ולא שוכר פועלים, או במקום שכן המנהג להשכירו.

אמנם המהר"י אבוהב בהגהותיו לטור כתב בכוונת רב האי שדווקא כשהשכיר את המרחץ לכמה שנים מותר, משום דדמי למכר שקלא אית ליה וליכא למיחש לרואים, וכן פירש הבית חדש (ב) באחד הפירושים. ולפי"ז בשכירות שלא לשנים מרובות אין להתיר. אבל בראשונים לא משמע שלמדו כן, וראה גם בשו"ת חתם סופר (א נט ד"ה ולכאורה) שנתקשה בדבריו.

שכר שבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

אף שהשכרת נכס מותרת כמבואר, מכל מקום כל ההיתר הוא רק באופן שאינו נוטל שכר שבת, כלומר שלא יטול שכירות עבור כל יום בנפרד, לפי שאז נוטל שכר עבור שבת, אלא יטול שכר השבת בהבלעה אם שאר הימים, כגון שמשכיר לשבוע, לחודש או לשנה ונוטל שכר על הכל יחד. כן כתב המגן אברהם (א), והוא פשוט על פי הגמרא (בבא מציעא נח א), וכן הסכימו כל הפוסקים.

השכרה במקום שאין חשש מראית עין[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתוך הבית[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב מהר"י אבוהב בהגהותיו לטור בשם ר' חננאל שמרחץ הנמצא בתוך דירה ואין רוחצים בו אלא שכני הדירה, מותר להשכירו לגוי שמפעילו בשבת, כיון שידוע לשכני הדירה שהשכירו לגוי, והוב"ד בבית יוסף (רמג), והוסיף הדרכי משה (ב) שכן כתב גם באור זרוע (ערב שבת ב ד), וכן הכריע ברמ"א (ב).

נכס שלא נקרא שם ישראל עליו[עריכה | עריכת קוד מקור]

איתא בתשובת הגאונים שאם קנה ישראל מרחץ מגוי והשכירם לגוי אחר קודם שיצא שמו של הישראל על המרחץ, ה"ז מותר, שהרי כל האיסור אינו אלא מפני מראית העין, וכאן שאין חשש למראית עין אין לאסור, והביאוהו בית יוסף (רמג) ורמ"א (ב) להלכה.

עבר והשכירו באיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב בתשובת הגאונים שאם עבר והשכירו באיסור שכרו מותר, והביאו בית יוסף (רמג), וכתב שדעת הרמב"ם אינה כן. וכן הביא הרמ"א (ב) בשם יש אוסרים ויש מתירים. אבל בבית חדש (רמג ג) כתב שאין כאן מחלוקת, רק יש לחלק שבמקום שהאיסור הוא מדינא, השכר אסור בדיעבד, ואילו במקום שהאיסור הוא רק משום מראית עין, השכר בדיעבד מותר. ולזה הסכימו האחרונים, מגן אברהם (ה) והמשנה ברורה.

אריסות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבואר מתוך הגמרא בעבודה זרה שם שאריסות מותרת, כלומר שאם נותן את השדה לאריס נכרי שיקבל אחוזים ברווחי השדה, והאריס עושה מלאכתו בשבת, אין צריך למחות בידו, ואף לא לנכות מחלקו את שכר השבת. ומבואר הטעם ברמב"ן (עבודה זרה כא ב ד"ה אבל) לפי שזה דומה לקבלנות שהגוי קיבל על עצמו את כל העבודה, וכתבו הרשב"א בחידושים (עבודה זרה כא ב ד"ה אבל) והר"ן (בדפי הרי"ף ו ב ד"ה ומהא, ובחידושים שבת מו ב ד"ה ומהא) שאף שיש לישראל מזה הנאה ליכא איסור, לפי שהגוי בשלו הוא עושה, אא"כ מוטל גם על הישראל אחריות המלאכה, כגון בשותפים.

כתב הרמב"ן שם שמקצת הגדולים הסתפקו לגבי פורני האם מותר לתת אותו באריסות לנכרי שעושה בה מלאכה בשבת. והכריע הוא לאסור, לפי שאין היתר אלא בדבר שדרכו בכך, כגון בשדה, מה שאין כן פורני שאין דרך לתתו באריסות ולכן אסור אף להשכירו. אבל סיים שבעל מתיבות התיר בפורני וריחיים כדין שדה. וכתבו הראשונים שהכל כמנהג המדינה, כ"כ הרא"ש והר"ן והרמב"ם, וכ"ד בעל השלחן ערוך.

וראה בתוספות (ד"ה אריסא) בסו"ד שהביאו בשם הר"ם פירוש מחודש לגמרא, שבשדה כיון שהנכרי אינו נוטל מעות בשכרו אלא בגוף הקרקע, הרי הוא כשותף וחשיב כעושה על דעת עצמו. מה שאין כן במרחץ שנוטל מעות בשכרו, שהרי אי אפשר ליטול בגוף המרחץ, אינו דומה לשותף ואסור. ולפי"ז יוצא שאף אם יקח הנכרי את המרחץ באריסות, כלומר שיקבל רווחים לפי תפוקת המרחץ, אסור. אבל לא כן פירשו רוב הראשונים, כפי שעולה מדבריהם, שהתירו אריסות גם במרחץ באופן שליכא חשש הרואים.
אבל הבית חדש (רמג ג) ביאר באופן אחר דברי הר"מ, שגם אם נוטל הנכרי חלקו בפירות המרחץ או הריחיים, שרי. וכן הוא בספר התרומה (קמו) ובסמ"ג וסמ"ק.

קבלנות[עריכה | עריכת קוד מקור]

ישראל שנותן לגוי לעשות לו מלאכה בקבלנות, כגון לבנות לו בית או לקצור לו שדה, ומשלם לו בסוף העבודה בלי שום יחס למשך הזמן שעשה הגוי את המלאכה, הרי זה מותר, ואף אם הגוי עושה את המלאכה בשבת, שהרי הגוי עושה כן על דעת עצמו, וכל המלאכה מוטלת עליו. כן מבואר מתוך היתר הגמרא באריסות, וכן הוא בגמרא (שבת יט א) לגבי איגרת.
וכן כתב רבנו תם (שבת יז ב ד"ה אין, עבודה זרה כא ב ד"ה אריסא) להתיר לתת לנכרי לבנות בית בקבלנות, שהרי אין לישראל רווח במה שממהר לעשות מלאכתו בשבת, ואם באריסות מותר שיש לו שבח במה שהגוי עושה בשבת, כ"ש בקבלנות בנין. ואת הגמרא (מועד קטן יב א) שאוסר שמואל קיבולת בתוך התחום מעמיד רבנו תם בחול המועד.

אבל ר"י בתוס' (שבת יז ב ד"ה אין, עבודה זרה כא ב ד"ה אריסא) חלק על רבנו תם, וכתב שאף שמעיקרא דדינא שרי, מ"מ אסור משום מראית העין, ושמואל במו"ק שם איירי בשבת ואוסר בתוך התחום, לפי שבבנין הרגילות היא לשכור פועלים לפי יום, ולכן הרואה אינו יודע שהנכרי עושה בקבלנות, וחושב ששלוחו של ישראל הוא. אמנם אם הוא חוץ לתחום שאין חשש הרואים מותר, כדברי שמואל שם. וכן כתב הרא"ש והמרדכי, ובירושלמי (שבת א ח) מוכח כדבריהם. ועוד כתוב שם שאפילו קבלנות מטלטלין אסורה אם היא בבית ישראל, דגם בזה יש חשש מראית עין.
וכתבו עוד שאף ר"ת לא סמך על הוראתו להתיר, וכשבנה ביתו לא הניח לפועלים לעשות מלאכתן בשבת.

גם ברמב"ם (שבת ו יב-יד) מבואר דקבלנות מותרת מדינא, אבל אם היא מלאכת פרהסיא אסור, לפי שהרואה אינו יודע שקצץ עם הגוי, וחושב ששכר את הגוי לעשות לו מלאכה בשבת, ולכן אם הוא מחוץ לתחום שאין שם ישראל שרואה, מותר. וכן היא דעת ספר התרומה (קמה-קמו) שכל שאין הגוי נוטל בפירות, אסור. וראה במאירי (ד"ה יש שואלים) שמכריע כשיטה זו, ומבאר שאף שנותן בקיבולת וכל המלאכה על הנכרי, מ"מ כיון שאין הגוי נוטל חלק בפירות, רגיל הישראל לבוא מדי פעם לראות את המלאכה, וניכר שלצורך ישראל הוא עושה, מה שאי"כ באריסות שגם הגוי נוטל בפירות. ולכן במלאכת צנעא ליכא חשש.

והר"ן הביא שיש שחילקו בין שדה ובנין, ואף שאסרו בבנין התירו בשדה, לפי שהרואים יתלו באריסות המותרת ולא בשכירות יום. וכן היא דעת הרשב"א בחידושיו (כא ב ד"ה והא), שכתב שכל מה שאסרו במועד קטן קבלנות בתוך התחום הוא דווקא קבלנות בנין, אבל קבלנות שדה ליכא למיחש לרואים. וכתב שכן חילק הרמב"ן, וכן גם דעת הריטב"א שקבלנות שדה מותרת לפי שתולים באריסות.
אבל הר"ן עצמו חלק על דבריהם וכתב שלא התירו בשדה לתלות באריסות אלא כשמשכיר את השדה, לפי שבשניהם הגוי נוטל לבסוף מן הפירות, מה שאין כן בקבלנות, אי אפשר לתלות באריסות, לפי שכשיחקרו בדבר יראו שאין הגוי חולק בפירות וידעו שלא באריסות נטלה, ויחשדוהו בשכיר יום. ובאמת שגם ר"ת שהתיר קבלנות בית, משמע שבשדה אינו מתיר, לפי שיש שבח לישראל במה שעובד הגוי בשבת.
וכן הכריעו המגן אברהם (ב) והמשנה ברורה (י) כדברי הר"ן. אבל כתוב בחידושי הריטב"א (כא ב ד"ה מעתה) שהכל לפי המקום והזמן, וכן הוא הדין לפי מה שכתבו הפוסקים לגבי שכירות מרחץ, כן הדין גם בקבלנות.

מלאכת תלוש לצורך מחובר[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב בירושלמי שם שאם הוא מלאכת תלוש לצורך מחובר, כגון סיתות האבנים, אסור אף בתוך ביתו של ישראל. ובספר התרומה (רכב) מסתפק בדבר, ובר' ירוחם (יב יב ב ב) משמע שהיא חומרא שהחמירו הגדולים על עצמם. ובכל בו כתב (לא) שאם אינו מפורסם שהמלאכה של ישראל היא, שרי.

קבלנות במלאכה יומיומית[עריכה | עריכת קוד מקור]

מחובר[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הבית יוסף ללמוד מתוך דברי הר"ן שאסר קבלנות שדה מפני שאינו נוטל פירות אלא מעות, שהוא הדין לקבלנות מרחץ וריחיים, שנותן לנכרי לעשות כל מלאכתן בדבר קצוב לשנה, שאסור, שהרי מלאכת פרהסיא היא, ואין הגוי נוטל בפירות אלא במעות בלבד, ומיחזי כשכיר יום. וכן דעת הטורי זהב (א) להלכה שאסור מפני מראית העין. וראה עוד בב"י שם, שמה שכתוב בשם רב נטרונאי גאון (הלכות פסוקות קכח, אוצר הגאונים שו"ת לא) שאסר ריחיים של מים, אתיא כיש מתירים שהביא הר"ן, א"נ יש לומר שכוונתו להשכירם לגוי והיינו שהגוי יקבל כל הפירות וישלם לישראל דבר קצוב, אך לא בקבלנות, שהיא אסורה.
אבל במקום אחר (רמג ד"ה ומה שכתוב בספרי רבנו) כתב בדעת הטור שאם זהו דבר שדרכו להשכיר לגוי בכך וכך לשנה, מותר לתתו אף בקבלנות, לפי שאין המלאכה נקראת על שם ישראל. וכן דעת הבית חדש (רמג ג) לדינא בדעת הטור והרא"ש [וכתב שהוא דעת היש חולקים שבר"ן שהתיר קבלנות שדה].
אבל דעת מהר"י אבוהב שם שאינו אסור רק מפני מראית עין, אלא מדינא אסור, לפי שאם לא יעשה מלאכה בשבת, יפסיד ישראל רווח אותו היום, ונמצא שנהנה ישראל ממלאכת שבת ואסור. וראה בב"ח שם שדחה דבריו וכתב שכל היכא שהגוי אדעתא דנפשיה עביד, אפילו שיש הנאה לישראל בזה שרי, והראיה מריחיים שהתירו באריסות, אע"פ שאם לא יעשה הגוי מלאכה בשבת, יבוא הפסד לישראל מזה, ואף הרמב"ם אינו אוסר מדינא אלא מפני מראית עין.
אבל המגן אברהם הכריע כמהרי"א, וכן החזיק בדעתו המשנה ברורה.

תלוש[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הרמב"ם (שבת ו יב) שהשוכר גוי לשנה לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד, מותר לו לעשות בשבת, דהוי כאילו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או יארוג לו בגד, שהגוי עושה על דעת עצמו. וסיים הרמב"ם שהוא בתנאי שלא יחשוב עמו יום יום, כלומר שלא יקפיד עליו אם לא עושה איזה יום אחד, שאם כן נמצא שחייב לעשות בכל יום ועושה בשבת בשליחות ישראל. ומכל מקום זה אינו מותר אלא בבית הגוי, אך בבית ישראל מפורש להדיא בירושלמי לאיסור.
וראה בבית יוסף שכתב על דברי הרמב"ם אלו, שזהו דווקא כששכרו למלאכה מסויימת, אך אם שכרו לכל המלאכות, גם לרמב"ם אסור. וטעם הדבר, לפי שכשהמלאכה מסויימת, אף אם אינו עושה היום יעשה למחר ואין הישראל מרוויח ממה שעושה הגוי בשבת, אבל אם שכרו לכל המלאכות, הרי ודאי יצטרך לו גם למחר, ואם כן יש רווח לישראל גם במה שעושה הגוי מלאכה היום, היינו בשבת.
והראב"ד חלק על הרמב"ם בזה, וכתב שכיון שישראל נהנה ממלאכת שבת, אסור.

עבר והניח לבנות ביתו בשבת בקבלנות[עריכה | עריכת קוד מקור]