הליכה בשבת לצורך דבר האסור

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקורות
משנה: שבת כג ג-ד
בבלי: שבת קנ א-קנא א, עירובין לח ב-לט א
ירושלמי:
רמב"ם: שבת כד א-ג
שלחן ערוך: אורח חיים שו א-ג, שז ח-ט

האופן האסור והאופן המותר ללכת בשבת, לצורך עשיית חפציו במוצאי שבת.

האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

נאמר בנביא (ישעיהו נח יג) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", ולמדו מזה חז"ל שאף דברים שאין בהם איסור מלאכה, אם יש בהם משום עשיית חפציו, לא יתעסק אדם בהם בשבת. אחד הדברים שאסרו חז"ל מטעם זה הוא ההליכה בשבת לצורך איסור או לצורך עסקיו, וכפי שיתבאר.

מובא במשנה (שבת כג ב) שאסור להחשיך על התחום [ללכת בשבת לסוף התחום ולהמתין שם עד חשיכה] ע"מ לצאת בצאת השבת לשכור פועלים או להביא פירות, אך אם מחשיך על התחום כדי לשמור על הפירות מותר, כיון שהשמירה מותרת אף בשבת.
ובגמרא (שבת קנ ב) מבואר שאף להחשיך כדי להביא פירות מחוץ לתחום, אם הם פירות תלושים, מותר, שאף שההבאה מחוץ לתחום אסורה, מ"מ יש דרך לעשותה בהיתר, כגון אם היו מחיצות בדרך מותר היה להביאם, והמשנה שאוסרת מדברת דווקא בפירות מחוברים שיש איסור בקטיפתם.

עוד מבואר במשנה שם, שאם החשיך באופן המותר, כלומר על מנת לשמור וכד', מותר לו אף להביא במוצאי שבת את הפירות מחוץ לתחום, מפני שההליכה היתה בהיתר. יוצא אם כן שכל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור להחשיך עליו, כלשון רש"י שם (קנ א ד"ה אין מחשיכין).

ונפסק כל זה להלכה ברמב"ם (שבת כד ב-ג) ובטור (אורח חיים שו, שז) ובשלחן ערוך (שו א-ג, שז ח-ט).

צרכי מצוה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ובמשנה מובא שאם מחשיך על התחום לצרכי מצוה, כגון לצרכי כלה או מת, מותר. ונפסק להלכה ברמב"ם (ה) ובטור (שו) ושלחן ערוך (ג).

הבאת בהמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ובתוספתא (שבת יח ו) ובברייתא (שבת קנא א) כתוב שאין מחשיכין על התחום להביא בהמה, אבל יכול לקרוא לה שתבוא בעצמה. וכתבו תוספות (קנא א ד"ה אין) שמדובר בבהמה שאינה יכולה לבוא בעצמה, אלא צריך לשאתה ולכן אפילו יש מחיצות אסור משום מוקצה.
עוד כתבו תוס' שם שיש ספרים שגורסים מחשיכין', והטעם שמותר לפי שאם היה מחיצות היה יכול להביאה, וכמ"ש הגמרא לגבי פירות תלושים. וגירסה זו היתה כנראה לפני הרמב"ם (שבת כד ג) שכתב להיתרא, וכן כתב הטור (שו).
ובשלחן ערוך הביא בסתם כדעת הרמב"ם שמותר להחשיך להביא בהמה, ובדעת יש אומרים הביא שאם אינה יכולה ללכת ברגליה אסור, וכדברי התוס'. והביא המשנה ברורה (ד) הערת האחרונים שכולי עלמא מודים בזה, ומה שכתב מרן זה בשם יש אומרים הוא מפני שלא נמצא להדיא בעוד פוסק.

טיול בשדהו ועל פתח המדינה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור נוסף לאיסור כעין זה של הליכה בשבת שנוי גם בברייתא המובאת בגמרא (עירובין לח ב) שלא לילך בתוך שדהו לראות מה היא צריכה, ושלא לטייל על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד. מובא ברמב"ם (ב) ובטור (שו) ושלחן ערוך (שו א).

מהות האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

נראה לכאורה שהאיסור השנוי בברייתא בעירובין, לכל הפחות בענין ההליכה לפתח המדינה על מנת לרחוץ, הוא אותו איסור השנוי במשנה בשבת, שהוא איסור ההחשכה. וכן משמע בתוספתא (שבת יח ה) שהביאה אותם בסמוך אחד לשני. וכן הוא במדרש רבה [מרגליות] (בהר לד טז), ובילקוט שמעוני (ישעיה תצו ד"ה אם תשיב).
אמנם בענין ההליכה בשדהו על מנת לראות מה היא צריכה, אפשר שזהו איסור אחר. וכן משמע במדרשים שם שלומדים אותם ממלים שונות בפסוק. וראה להלן שנראה שכן למד החיי אדם. אמנם מהברייתא עצמה בעירובין שאומרת 'כיוצא בו לא יטייל אדם' משמע שהוא אותו איסור.

מעשה בחסיד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ובגמרא בשבת שם הובא המעשה בחסיד שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו ורצה לגדרה, וכשנזכר ששבת נמלך ולא גדרה ונעשה לו נס וכו'. ונראה שמעשהו של החסיד הוא כעין הברייתא בעירובין, שירד לכרמו לראות מה היא צריכה, שהרי לא כתוב שהחשיך אלא רק חשב על הפרצה לגודרה, וכן מפורש במדרש רבה ובילקוט שמעוני שם, שיצא לראות מה היא צריכה. וא"כ ממה שהגמרא הביאה מעשה זה על איסור ההחשכה, משמע שהאיסור לרדת לשדהו לראות מה היא צריכה, הוא אותו איסור כמו איסור ההחשכה.

ולכאורה היה נראה לומר שהאיסור הוא במה שחשב עליה לגודרה, שהרי על זה הוא מיצר שם [בגירסת המדרשים] ואומר 'הואיל וחשבתי עליה לגודרה'. כן משמע בפסיקתא (כג עשרת הדיברות תליתאה), וכן מתבאר מתוך דברי המאירי (קנ ב ד"ה ולעולם) והחכמת שלמה והמהרש"א בחידושי אגדות שם, שביארו שאף שבמחשבה אין איסור, שהרי קיי"ל שדיבור אסור והרהור מותר, מ"מ החמיר על עצמו ממידת חסידות, וכעין זה פירש גם הטורי זהב (שז יד) בפירוש אחד. ובשפת אמת (שבת קיג ב ד"ה ודבר) גם כן הבין שעשה איסור במחשבה, ונתקשה מזה על שיטת רש"י שכתב שהרהור במקח וממכר מותר, ותירץ על פי הט"ז הנ"ל דזו היתה חומרתו.
אבל מתוך המדרש רבה וילקו"ש שם משמע שעבר על איסור במה שהלך כדי לראות צרכי הכרם [ובאמת בבבלי הושמט פרט זה], וכעין הברייתא בעירובין, אלא שממידת חסידות שהיתה בו, לא גדר את הכרם גם בצאת השבת, שזו ודאי חומרא יתרה. וכן כתב הט"ז שם שזהו הפירוש עיקר ושכן הוא בירושלמי (שבת טו ג). [וצ"ע בדבריו, שבתחילה בא להביא ממעשה זה ראיה לר' ירוחם שבדיעבד אסור משום קנס, זהו רק לפירושו הראשון שם, אך לפירושו השני שכתב עליו שהוא עיקר הוא ראיה איפכא, שהרי החסיד רק ממידת חסידות לא גדר].

לכן נראה שהאיסור הוא, בין בהחשכה ובין בהולך לראות צרכי שדהו, הצירוף של הליכה ומחשבה, שהליכה לבד אינה אסורה, וכן מחשבה לבד. אך כשהולך על מנת לראות עסקיו או לעסוק בהם בצאת השבת, זהו שאסור.

מקור האיסור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמרא בשבת לא מפורש מקור לאיסור ההחשכה, אבל בעירובין כתב רש"י שם (לט א ד"ה מוכחא) שהוא משום 'ממצוא חפצך', ובדבריו משמע שקאי על הטיול בשדה לראות מה היא צריכה, וכן משמע ממש"כ בשבת קיג. בד"ה ממצוא חפצך, שפירש על זה כגון הטיול בשדהו לידע מה היא צריכה, ולא ציין גם לטיול על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ.
ובמדרש רבה ובילקוט שמעוני שם מובא המקור לאיסור ההחשכה מן הפסוק 'אם תשיב משבת רגלך'. ואילו האיסור לצאת לשדהו לראות מה היא צריכה, נלמד מהמלים 'עשות חפצך ביום קדשי'.

בטור (אורח חיים שו) ובשלחן ערוך (שו א) העתיקו כדברי רש"י, את הפס' ממצוא חפצך. אמנם אפשר שהם כתבו כן ככותרת לכל הסימן, וכוונתם שנלמד מכלל הפסוק בישעיה שם, וכעין מה שכתב הרמב"ם (שבת כד א), שהעתיק תחילה את הפסוק כולו [כמעט] ככותרת לכל האיסורים מסוג זה. ואפשר שזו גם כוונת רש"י.

האם האיסור הוא דווקא בסוף התחום[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקשו תוספות (שבת קנ ב ד"ה ואין) שמשמע מהמשנה בשבת, שדווקא להחשיך על התחום אסור, כלומר ללכת עד סוף תחום שבת, ולהמתין שם עד שתשחשך כדי שיצא מיד, לשכור פועלים או להביא פירות. אבל אם מחשיך בתוך התחום שלא בסופו על מנת לשכור פועלים ולהביא פירות מותר. וקשה, שהרי בעירובין שם כתוב שאסור לטייל על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ, וזהו לא בסוף התחום. ותירצו שאם זה דבר שמינכרא מילתא, כגון להיכנס למרחץ, אפילו בתוך התחום אסור, אבל לשכור פועלים ולהביא פירות לא מינכרא מילתא כל זמן שהוא בתוך התחום. וכן כתב הרא"ש בתוספותיו (קנ א ד"ה אין).

וביססו דבריהם על דברי הגמרא עצמה (עירובין לט א) שחילקה ואמרה שמותר ללכת לסוף התחום ביום טוב כדי לערב לשבת, ואינו דומה להולך בפתח המדינה על מנת לרחוץ, ששם מוכחא מילתא מתוך מעשיו שלצורך דבר האסור הוא עושה, מה שאין כן בעירוב שתולים שנמשך בהרהוריו עד סוף התחום.

הרמב"ן (קנ ב ד"ה מת) הביא דברי תוס' אלו, אבל נראה שתירוצו שונה. שבדבריו משמע שאיסור ההחשכה על התחום ואיסור הטיול בתוך השדה ועל פתחה של מדינה הם שני דברים שונים. שההחשכה על התחום לשכור פועלים או להביא פירות וכד' הוא עובדין דחול, שאינו ניכר למה מחשיך, ולכן כל שהוא תוך התחום מותר. אך הטיול בפתחה של מדינה לצורך כניסה למרחץ הוא משום חשדא, שניכר שמתכוון להיכנס לרחוץ, והוא אותו איסור כמו לטייל בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, וזהו איסור אחר מההחשכה על התחום.
גם הרשב"א (קנ ב ד"ה על) והר"ן (קנ ב ד"ה בשלמא) והריטב"א (קנ ב ד"ה משכחת) בחידושיהם כתבו דברי התוס' בסגנונו של הרמב"ן, אך בדבריהם משמע שגם האיסור להחשיך על התחום הוא משום דמוכחא מילתא [ולא הזכירו את הביטוי 'עובדין דחול'], וניתן להבין בדבריהם שאם לא מוכחא מילתא, אף להחשיך מותר. ומ"מ בדבריהם מודגש שההליכה לשדה שבתוך התחום האסורה, היא דווקא בשדה שצריכה ניר ועיבוד, שאז ניכר שלצורך כן הוא בא.

המגיד משנה (שבת כד ב) הביא דברי תוס' הללו (בסגנונם של הרשב"א והר"ן) וכתב שכן נראה גם מדברי הרמב"ם שלא אסר אלא בהולך עד סוף התחום. אבל במעשה רקח (ב) ובהערות הר' קפאח (ה) חלקו על דברי המ"מ וכתבו שהרמב"ם דיבר בהווה, וכל הליכה אסורה, אף באמצע התחום, כאשר ניכר שעושה כן לצורך חפציו.

השלחן ערוך (שז ט) העתיק דברי התוס' להלכה, וכתב שמותר לילך תוך התחום על מנת לתלוש פירות מגינתו אחר חשיכה, דדוקא בסוף התחום אסור משום דמינכרא מילתא. ואף שלעיל (שו א) כתב לאסור לעיין נכסיו לראות מה צריך למחר, כתב המגן אברהם (שו א, שז יג) ששם ניכר שעושה כן לצורך עבודה של מחר ואתי לידי חשד, וכן הסכים המשנה ברורה (שו א, שז מ).

במגן אברהם (שז יג) נתקשה בדברי השלחן ערוך שכתב בסוף התחום אסור משום דמנכרא מילתא [שמקורם במגיד משנה והם בעצם דברי הרשב"א והרמב"ן], שהרי מהגמ' בעירובין מוכח שאף בסוף התחום לא מינכרא מילתא, כההוא שהולך לערב מיו"ט לשבת, אלא שטעם האיסור בסוף התחום הוא משום שמזמין עצמו לעשות איסור, ועל זה כתבו התוס' שבתוך התחום, שלא מינכרא מילתא, מותר, אבל בסוף התחום לעולם אסור, אפילו בלא מנכרא מילתא, שבזה אסרו את עצם ההליכה, כמו הדיבור. ונשאר בצ"ע.
ובאליה רבה (שו ב) ובתוספת שבת (שז כד) תירצו לחלק דשאני גבי עירוב, שהוא ביו"ט שחל להיות בער"ש, ואינו ניכר שהולך שם כדי לערב, דלא מסקי אינשי שהולך בשביל כך, מה שאין כן בהולך בשבת לצורך עסקי מוצאי שבת, ניכרת הליכתו לצורך עסקיו.

ובמחצית השקל מבואר דלמד המג"א בדברי המ"מ שהאיסור גם בסוף התחום הוא משום חשדא, והיינו מינכרא מילתא, ולכן התקשה מהגמ' בעירובין שם שמוכח שאפילו כשלא מינכרא מילתא אסור (ראה עוד).
אמנם מדברי הרשב"א, ועוד יותר מדברי הרמב"ן, מבואר שאינו ענין זה לזה, דמה שכתב הרשב"א משום חשדא זהו דווקא בהולך בגינתו שבתוך התחום, שניכר שעושה כן לצורך עסקיו, וכגון בשדה שצריכה עיבוד, וכמבואר בדבריהם, ובזה בליכא חשדא שרי, כגון שהולך לתלוש פירות. אבל בהליכה לסוף התחום לא הזכירו חשד, אלא רק שמינכרא מילתא, וזה שייך לעצם ההחשכה, ואף שהאיסור הוא מצד 'מצוא חפצך', דהיינו שמתעסק בעסקים של חול, כשמחשיך בסוף התחום, ניכר יותר שעושה כן. וכן כתב בבאור הלכה (שו ד"ה וכן אין) בשם הרבה אחרונים.

מבואר מזה, וכן הכריע המשנה ברורה (שז מ) שהחשכה בסוף התחום לצורך דבר האסור בשבת כגון לשכור פועלים או לתלוש פירות, לעולם אסורה משום מ'מצוא חפצך', דבמה שהולך עד סוף התחום מינכרא מילתא שעושה כן לצורך עסקיו. אבל בתוך התחום אינו אסור אלא אם כן ניכר שהוא חושב לעשות בה איזו פעולה, כגון שהיא עומדת לפני החרישה או הקצירה וכד'. ועוד כתב שם (לט) שאף בתוך התחום שמותר להחשיך כדי לתלוש פירות, אם עומד אצל הגינה וניכר שרוצה לעשות בה פעולה במוצאי שבת אסור.

המתנה בתחנת אוטובוס[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתוב בספר שמירת שבת כהלכתה (כט ט) שאסור להמתין בתחנת אוטובוס בשבת ולחכות שם כדי לנסוע מיד בצאת השבת, אא"כ הוא לדבר מצוה. אבל אם ממתין שם כדי להגן על עצמו מפני הגשם מותר. ובספר מנוחת אהבה (א י ג) אסר רק בתחנה מרכזית שאז כוונתו ניכרת לכל, אבל בתחנה רגילה כיון שאין ניכרת כוונתו מותר. ומ"מ לדבר מצוה לכו"ע מותר.
וכל זה אמור לענין 'ממצוא חפצך' אך אם האוטובוס מגיע לתחנה אחר נסיעה בשבת, יש לדון מצדדים אחרים, ועמד בזה הרב משה אפרתי בכתב העת עטרת שלמה (ד תשנ"ט סט).

עיון בנכסיו כשאינו מינכרא מילתא[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב החיי אדם (ס ב) שדברי הגמרא להתיר במקום שאינו מינכרא מילתא, זהו דווקא לגבי איסור ההחשכה על התחום, אבל לגבי טיול בשדה לעיין בנכסיו, אסור אפילו שאינו מינכרא מילתא. וחלק בזה על המג"א, והאריך לבאר דבריו גם בנשמת אדם שם,שמסתימת השו"ע מבואר שכל עיון בנכסיו אסור, וגם תוס' לא חילקו בין מינכר ללא מינכר אלא לגבי הליכה למרחץ בפתח המדינה, אבל לענין עיון בעסקיו זהו דין אחר ואסור אף באינו מינכר (ראה עוד).
אבל בבאור הלכה דחה דבריו, וגם כתב דמ"מ מילתא דרבנן הוא ויש לסמוך על הפוסקים המקלים. ויש להוסיף עוד, שהרי דין זה כתב הבית יוסף (שז) מהמגיד משנה, ומקורו ברמב"ן וברשב"א כמבואר שם והם תולים במינכרא כמו שכתב בחיי"א עצמו, וא"כ ודאי שזו גם כוונת מרן, ואיך כתב החיי"א שמרן מחמיר אף בלא מינכרא מילתא. ולו יהי שהרמב"ם והסמ"ג סוברים כן, אבל אין זו דעת השו"ע.

להחשיך כשאין כוונתו לפעולה אסורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב הבאר היטב (יג) שמותר להחשיך כדי ללכת אחר כך בלילה, וכן העתיק המשנה ברורה (מ). וזה פשוט מן המשנה שאומרת שמותר להחשיך כדי לשמור פירות.