הליכה בחוקות הגויים

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בס"ד "ובחוקותיהם לא תלכו"-הליכה בחוקת הגויים.

מקור לאיסור- והקושי בין שני הסוגיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

התורה בפרשת קדושים מורה לעם היהודי לא לחקות אחרי דרכי אומות העולם ככתוב " וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.." בסוגייה זו אנו נעמוד על גדר האיסור ומתי אנו עוברים על איסור חוקות הגוים, ומתי הדבר מותר ואין בזה חשש.

המשנה בסנהדרין (סנהדרין נ"ב, ב') מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים איזו צורה אפשר לבצע את מיתת הרג שהן מארבע מידות בית דין. לדעת חכמים התזת ראשו של הנתבע בסיף כדין המלכות , לרבי יהודה הנתבע שם את ראשו על הסדן ומורידים את ראשו בגרזן.

והגמרא באותו המקום (סנהדרין נ"ב,ב'), הביאה את טעמם של התנאים רבי יהודה אומר לחכמים שלדעתו עדיף לנוול את האדם מאשר לעבור על חוקת הגויים. לפי חכמים, אין כאן חוקת הגויים כי יש סימוכין לכך מהמקרא ששם כתוב על שריפת בגדי מלכים . מאידך הגמרא במסכת עבודה זרה (דף י"א ,א') יש שינוי בטעם של דברי חכמים. שלדעתם הסיבה לכך היא משום ששריפת בגדי מלכים יש חשיבות ולא משום שזה כתוב במקרא.

תירוץ שני הסוגיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הראשון שעסק בתירוץ של שני המקורות הוא התוס' (עבודה זרה י"א, א' ד"ה ואם חוקה היא היכי שריפנין) התוספות מעלה את הקושייה משני המקומות ומדוע לא הביאו בגמרא כאן את הפסוק שהובא בסנהדרין . ותירצו ששני הגמרות מדברות על סוגים שונים של חוקות הגויים, חוקה אחת השייכת לעבודת כוכבים והיא מה שדובר בעבודה זרה (יא, א') ואילו חוקה שנייה משום שטות והבל (סנהדרין נ"ב, ב') ועל כן לחוקה לשם עבודה זרה הראייה מהמקרא לא מועילה, ואילו ראייה מהמקרא תועיל לחוקה שיש בה הבל ושטות. הריטב"א (עבודה זרה י"א,א') מעלה את הסתירה שהביא התוס' בין שני הגמרות והוא נוטה לפסוק כמו הגמרא בסנהדרין(נ"ב ב') משום ששם עיקר הסוגייה. ומוסיף את החילוק שעשה התוס' שכל מה שהוא מצד חוקות ע"ז אין שום סימוכין שיכולים לעזור. וכל מה שמצד שחוקת אומה או מלכות מועיל בו פסוק להתירו.

עד כאן עסקנו בסתירה שבין שני המקורות, אך מכאן אנו מסיקים שיש שני הגדרות לאיסור חוקת הגויים אחד משום עבודת כוכבים ועל זה יש איסור משום חוקת הגויים והשני משום חוקת האומה כלומר מה שנהגו האומות שאין בזה איסור.

גדרים לאיסור חוקת הגויים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הר"ן (סנהדרין נ"ב ב') נותן גדר נוסף לאיסור והוא שאין לו הסבר טבעי ואף לא נוסה אסור לעשות כמוהם. ומביא ראייה לכך מהגמרא בחולין (ע"ז, ב') שאילן שמשיר פירות היו מניחים סביבו אבנים וצבועים אותו באדום על מנת להכחיש את גזעו ושיתפללו על העץ רחמים, ומזה שהגמרא לא תמהה מהצורך להניח אבנים ליד העץ שזהו דבר טבעי אין בזה איסור. והר"ן על הר"יף בעבודה זרה (י"א ) הוסיף את דעת התוס' שכל דבר של בטלה יש בו איסור.


בשו"ת המהרי"ק (שורש פ"ח) פוסק , שאין איסור בהליכה בחוקת הגויים כאשר למעשה יש טעם, וממילא אין חשש המשכות אחרי הגויים (כפירוש רש"י במילה חוק). דבר נוסף שאין בו איסור כל דבר שיש בו משום כבוד מוסיף המהרי"ק גדר נוסף לאיסור כל דבר שיש בו חוסר צניעות, וראייה לדבריו מספרי (פרשת ראה פסקה כ"ט) "שלא תאמר הואיל ויוצאים בארגמן" כלומר שלא יאמר אדם אחקה את הגווים שיוצאים בארגמן. נראה שהמהר"ק מתבסס על דברי הגמרא בעבודה זרה שכל דבר של חשיבות אין בו משום חוקת הגויים.

פסיקת הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם (המדע, יסודות תורה,י"א, א') פסק שאין להדמות לגויים בכל צורה שהיא הן במלבוש והן בשערו ונוי הגוף וזאת "שיהיה מובדל מהן וידוע במלבושיו ובשאר מעשיו" ובספר המצוות (לא תעשה ,מצווה שלושים) כתב שלא ללכת כמנהג הכופרים במלבושיהם, ואף לא ללכת למקומות שהם הולכים כמו תיאטרות וקרקסאות. הטור (קע"ח) מביא את הרמב"ם, ומוסיף שאין גדרי האיסור חלים על מי שהוא מקורב למלכות, ועוזר לעם ישראל.

פסיקת השו"ע ונושאי כליו והרמ"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

ואחריהם פסק השולחן ערוך (יורה דעה קע"ח א') את דברי הרמב"ם שאין מדמים לגויים בכל ענייני הגוף והמלבוש. והרמ"א (קע"ח א') על המקום פסק כדברי המהרי"ק שכל מנהג שיש בו טעם ואין בו פריצות מותר לעשותו למרות שנהגו כך הגויים.


הגר"א על דברי הרמ"א (קע"ח א',ס"ק ח') מקשה על המהרי"ק והרמ"א כיצד הבינו שגדרי האיסור שייכים בטעם ופריצות והרי הגמרא חיפשה מקור בתורה בכל זאת, אלא וודאי כל מנהג שעשו הגויים אסור לעשותו, ומה שהתירו אלו דברים שהיו עושים ישראל ואינו 'מיוחד להם' כלשון הרמב"ם, וסיים ש"דברי המהרי"ק אינם נראים כלל". מכאן נראה שהגר"א מתבסס על דברי הגמרא בסנהדרין שאיסור חוקת הגוים הוא כל מקום שאין בו סימוכין מהתורה.


הכרעת המשנה ברורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בדברי המשנ"ב (תצ"ד ס"ק י') מביא את המג"א על הרמ"א שם שהביא את המנהג לקשט בעצי אילנות את בית הכנסת לקראת חג השבועות, ופסק להתיר משום שהוא זכר שבעצרת נידונים על פירות האילן כלומר הסיבה שאין בזה חוקת הגוים שיש בזה סיבה, מאידך מביא את הגר"א שחולק על זה משום שעכשיו יש בזה חוק העמים ועל כן אסור. מכאן רואים שהמשנ"ב מצדד להתיר כל דבר שיש לו סיבה אין בו משום חוקת הגויים.

פסיקת אחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

כף החיים (תצ"ד, ו') כתב את דברי המנהג להעמיד אילנות והביא טעם להזכיר על פירות האילן שנידונים בעצרת וצריך להתפלל עליהם ומאחר והביא "נל"ד" ולא ציטט, סובר הוא שאין חוקת הגויים בדבר של טעם.


גם הרב פיינשטיין (יו"ד, ד, יא) כתב להתיר מצד הדין את העמד האילנות בבית הכנסת, הן מן הצד שיש טעם להנחתם, וגם אילולא הטעם- הרי שהגויים מניחים את האילנות מחוץ לבית הכנסת בעוד אנו מעמידים אותם בפנים. בסוף דבריו כותב הרב שדברי הגר"א התקבלו לבטל את המנהג, אך כפי שאמרנו- לדעתו, זה לא מן הדין, אלא מן המנהג. הרב פינשטיין (אג"מ יו"ד,ח"א,פא) מבאר את שיטתו שמצדד כדברי המהרי"ק והרמ"א שאיסור חוקת הגויים קיים כאשר יש פריצות או חוסר טעם. הוא מרחיב בכך סביב התירו במלבושי הגויים שלובשים במדינה אחרת כל עוד אין בו פריצות.

נושאים צדדיים השייכים לתקופתנו[עריכה | עריכת קוד מקור]

איסור עוגב[עריכה | עריכת קוד מקור]

שו"ת מלמד להועיל (ח"א או"ח ,ט"ז) דן בשאלה האם יש איסור שימוש בעוגב משום שכך נהגו הנוכרים, ופסק להחמיר לא מצד חוקת הגויים שכבר נהגו כן בבית המקדש אלא משום שזה מחזק את האפיקורסים שהתחילו לפרוץ פריצות בבית השם בשינוי התפילות וכן פסק הרב בן ציון עוזיאל(משפטי עוזיאל ח"ח, י"ח) להחמיר להשתמש בכלי עוגב בבית הכנסת מהטעם שכל מה שעשו במקדש אסור לעשות מחוץ למקדש, ולא משום חוקת הגויים.

בת מצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]

שו"ת שרידי אש(יו"ד ל"ט) התיר חגיגת בת מצווה מצד הדין שאין בזה משום חוקת הגויים, אך שהגויים עושים כן מכיוון שגם הם לא עושים את זה לשם עבודה זרה. אלא לחגיגה לכניסת הנערה לבגרות והוסיף על כך גם בזמנו שייך היה לחגוג בת מצווה כדי לחזק את היהדות קרב הנערות ולא יכלו אחר דת אחרת, כלומר במקום שיש חשיבות לחגיגת בת מצווה ואין בזה עבודה זרה אין בזה איסור. אם זאת סייג את דבריו ופסק כדברי האג"מ (או"ח ד' ל"ו) שאין לקיים אותה בבית הכנסת בשום צורה. 7. קישורים