יש לנו בקשה:

אנחנו לא עושים את זה הרבה. למען האמת אנחנו לא עושים את זה כמעט בכלל. אבל יש מספר ימים בשנה שאנחנו מציבים את המודעה הזו ומזמינים אותך לתרום.

אם כל מי שרואה את המודעה הזו יתרום תרומה חד-פעמית, אנחנו נוכל להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה.
זה לא כל כך משנה הסכום שבאפשרותך לתת, כמו שחשובה עצם ההשתתפות שלך.


החייבים בקריאת המגילה והכשרים לקרותה

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:
בבלי: מגילה ד ב, ערכין ב ב, ג א
ירושלמי:
רמב"ם: מגילה וחנוכה א א-ב
שלחן ערוך: אורח חיים תרפט א-ו

מיהם החייבים בקריאת המגילה, ומי כשר להוציא אחרים ידי חובה.

המקורות התנאיים והתלמודיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

במסכת ערכין (ב ב) מובאת ברייתא, האומרת שהכל חייבים בקריאת המגילה והכל כשרים לקרותה. ובגמרא שם מבואר שמהמילה 'הכל' מרבים אף נשים, ומהטעם שאמר ר' יהושע בן לוי שכיון שאף הן היו באותו הנס, חייבות הן בקריאתה, וכמו שמפורש בגמרא במגילה (מגילה ד א).

אמנם בתוספתא (מגילה ב ז) מובא דין שונה, שישנם שחייבים אך אינם מוציאים אחרים ידי חובתם, וישנם אף שאינם חייבים בכלל.
התוספתא פותחת, שהכל חייבים בקריאת המגילה, ומפרטת - כהנים, לויים, ישראלים, גרים, עבדים משוחררים, חללים, נתינים, ממזרים, סריס אדם, סריס חמה, פצוע דכה וכרות שפכה. כל אלו חייבים ומוציאים אחרים.
מלבד זאת, טומטום ואנגרוגינוס חייבים ואין מוציאין את הרבים ידי חובתם. אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.
ועוד אומרת התוספתא שנשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת המגילה ואינם מוציאים את הרבים ידי חובתם.

נשים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבואר שישנה סתירה בין התוספתא במגילה לבין הגמרות בערכין ובמגילה לענין נשים, שלפי הגמרא נשים חייבות בקריאת המגילה לפי שהן היו באותו הנס, ואילו התוספתא פוטרת נשים מקריאתה.

שיטת רש"י וסייעתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (ערכין ג א) לא התייחס לתוספתא כלל, וכתב בפשיטות שנשים חייבות בקריאת מגילה וכשרותלקרותה, ואף מוציאות הן את הזכרים ידי חובתם.
כשיטת רש"י שנשים מוציאות אנשים, כן היא גם דעת הריא"ז, מובא בשלטי גיבורים (מגילה ב ב ד"ה נשים), ארחות חיים לוניל (א מגילה ופורים ב).
במגיד משנה כתב שנראה שכן היא גם דעת הרמב"ם (מגילה א א).
גם הריטב"א (מגילה ד א) סובר שנשים מוציאות אנשים, אלא שכתב שאין זה לכבוד הציבור והן בכלל מארה.

ביישוב דעת רש"י עם התוספתא, כתב הבית חדש (תרפט ב) שצ"ל שסיפא דתוספתא משבשתא היא. וכן כתב הגר"א (תרפט ב ד"ה ויש אומרים), והגמרא פליג אתוספתא.
ובאמת שנמצא כן מפורש ברשב"א (ד א ד"ה ואמר) ובריטב"א (ד א ד"ה ונראין הדברים), שכתב שהתוספתא משובשת, ואינה סוברת כלל טעמא דאף הן היו באותו הנס.

שיטת בעל הלכות גדולות[עריכה | עריכת קוד מקור]

אמנם בעל הלכות גדולות (יט הלכות מגילה ד"ה תנו רבנן) הביא את התוספתא במגילה להלכה, אך הבין שאין היא סותרת את הגמרא, שאף שנשים ועבדים וקטנים פטורים ממקרא מגילה כדברי התוספתא, מכל מקום חייבים הם בשמיעתה, לפי שאף הם היו בספק להשמיד ולהרוג ולאבד, ולכן הכל חייבים לשומעה. והובאו דבריו בתוספות (ערכין ג א ד"ה לאתויי), ומשמע שסבירא להו כוותיה.
הרא"ש (מגילה א ד) הביא גם הוא דברי רש"י ודברי בה"ג, וכתב שיש ליישב דעת בה"ג עם הגמרא בערכין, שאמרה 'לאתויי נשים', שאין הכוונה שיוציאו אחרים כמו שאר המנויים בברייתא, אלא שלא נימא שנשים אינן יוצאות אלא בקריאת האנשים, קמ"ל דיכולה אשה מוציאה חברתה וכן הוא בתוספות (מגילה ד א), וכן כתב לתרץ המרדכי (מגילה א תשעט). אבל הרשב"א (מגילה ד א ד"ה ואמר) דחה ראיה זו, שהרי לגבי טומטום ואנדרוגינוס כבר אמרה התוספתא שחייבים ואינם מוציאים, אז פשיטא שכשאמרה לגבי נשים ועבדים וקטנים שהם פטורים, לגמרי קאמר.
בבית יוסף (אורח חיים תרפט ד"ה ומ"ש רבנו בשם בה"ג) כתב שדעת הרא"ש נוטה כדעת בה"ג.
הר"ן (בדפי הרי"ף ב ב ד"ה נשים) הביא שתי הדעות, וכתב שדברי בה"ג אינם מחוורים, אבל ראוי לחוש לדבריו ולהחמיר. הטור (אורח חיים תרפט) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

כדברי בעל הלכות גדולות פסק גם הראבי"ה (מגילה תקסט), שנשים חייבות רק לשמוע מגילה ולא לקרוא, והוסיף שנשים תברכנה 'על משמע מגילה' אפילו קוראות לעצמן. והובאו דבריו במרדכי (מגילה א תשעט).
בארחות חיים לוניל (א מגילה ופורים ב) מובא בשם בעל הדברות טעם אחר שנשים אינן מוציאות אנשים, משום 'קול באישה ערוה'.

סיוע לשיטת בעל הלכות גדולות נמצא בספר הזוהר (חדש רות כה ב ד"ה ואמר רבי אבא), שם מפורש שנשים חייבות במקרא מגילה אבל אינן קוראות לאחרים.

צירוף נשים לעשרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב בעל העיטור (מגילה קי א) שמסתבר הדבר, שכשם שנשים מזמנות לעצמן בברכת המזון ואינן מצטרפות לזימון של אנשים, כך לענין קריאת המגילה, אינן מצטרפות לכתחילה.
נראה בדבריו שהוא סובר כדעת רש"י שנשים חייבות בקריאת המגילה, אלא שמסייג הוא ואומר שעל כל פנים, לעניין צירוף למנין אינן מצטרפות.

הר"ן (דפי הרי"ף מגילה ו ב ד"ה מתני') הביא דבריו וכתב עליהם, שאי אפשר לומר כן, כי היאך הן מוציאות אחרים ידי חובתן והן עצמן אינן מצטרפות, ולא דמי לברכת הזמון ששם אינן מוציאות את האנשים. והוסיף שאף שבדרך כלל חיישינן לפריצותא, הכא לא חיישינן כיון שאין צירופן ניכר, מפני שקריאתה לרבים כקריאתה ליחיד, מה שאין כן בזימון. ובאמת בזימון אם יש שלושה מלבד הנשים, מצטרפות הנשים לזימון, שכל שאין ניכר הדבר בברכה, לא חיישינן לפריצותא. כדברים אלו העתיק גם הריטב"א (ד א ד"ה וכיון).
בבית חדש (ג) כתב לתרץ דברי בעל העיטור, שהוא סובר שנשים מוציאות אנשים ידי חובה בברכת המזון, וכדעת הראב"ד. ואעפ"כ אינן מצטרפות לזימון משום פריצותא, וה"ה הכא דאינן מצטרפות משום פריצותא.

בארחות חיים לוניל (א מגילה ופורים ב) כתב שאף שמוציאות את האנשים, אין ראוי לצרף נשים לעשרה, שכל מקום שהצריכו עשרה, אנשים בעינן.

שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

השלחן ערוך (אורח חיים תרפט א) הביא הדין שהכל חייבים בקריאתה, אנשים, נשים וכו'. ובהמשך (ב) כתב שהשומע ממי שחייב בקריאתה, יצא ידי חובה, ויש אומרים שנשים אינן מוציאות את האנשים.
הרמ"א הוסיף שאשה הקוראת לעצמה מברכת 'לשמוע מגילה'. ומבואר מזה, שסובר כדעת היש אומרים, דהיינו בה"ג, שאין נשים מוציאות אנשים ידי חובתן.

הפרי מגדים (אשל אברהם א) כתב שדעת מרן כדעת רש"י והמ"מ ברמב"ם שנשים מוציאות אנשים, וזהו דעה שהביא בשו"ע בסתם.

הלבוש (ב) פסק כהרמ"א שנשים לא יכולות להוציא אנשים ידי חובה, וכתב הטעם דלא אלימא חובתייהו להוציא אנשים.
אמנם המגן אברהם (ה) כתב טעם אחר, שפסולות מפני כבוד הציבור. אמנם הוסיף שגם את היחיד אינן מוציאות דלא פלוג חכמים. ובערוך השלחן (ה) ובמשנה ברורה (ז) הביאו לשני הטעמים.
ובכף החיים סופר (יג) הזכיר טעמו של בעל הדברות משום 'קול באשה ערוה', וכתב שלדעת רש"י ודעימיה, י"ל שסבירא להו שאין קול באשה ערוה אלא בקול של שיר.

בעולת שבת (ב) כתב בדעת השלחן ערוך שאין האשה מוציאה את האיש, שהרי להלן סעיף ג' פסק שטומטום אפילו את מינו אינו מוציא משום ספיקא, ואם נשים מוציאות למה לא יוציא את מינו. אך באליה רבה (ב) כתב דלא קשיא מידי, שכבר בב"י כתב שאף לשיטת רש"י שנשים מוציאות, טומטום אינו מוציא דדבר הניכר בעינן. אך למעשה הכריע האליה רבה כהלבוש והמג"א.
כן צידד גם הפרי חדש מכח התוספתא לומר כן בדעת מרן ופסק כן להלכה.
אבל בספר מטה יהודה עייאש (א) כתב שדעת מרן כדעה ראשונה, מדסתם כדעה זו, ורק אחר כך הביא דעת היש אומרים. וכן הביא בשם מקראי קודש אבולעפיא. ודחו דברי הפר"ח. גם בספר מאמר מרדכי (ב) מערער על דברי הפר"ח, ונראה שסובר בדעת מרן כדעה ראשונה. וכן משמע בכף החיים (יב) בדעת מרן.

קריאה לנשים בבית הכנסת או בבית[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפרי מגדים (אשל אברהם א) תמה היאך נשים יוצאות ידי חובה בשמיעת המגילה מעזרת הנשים, והרי אינן שומעות כלל משם. לכן כתב כהמג"א, שעדיף לקרוא להן בבית, וכמפורש בירושלמי (ב ה). ועוד הוסיף להלן (ו) שאשה השומעת מעזרת נשים ראוי שתהיה לה מגילה כשרה, ותשמע הברכה מהש"ץ ותקרא בלחש לעצמה. ולפני הבתולות יקרא האיש בלא ברכה.
המשנה ברורה (א) הביא לדברי הפמ"ג דתמוה היאך נשים יי"ח בעזרת הנשים שא"א לשמוע שם כדין.

קריאה לנשים על ידי אשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כתב המגן אברהם (ו) על פי הזוהר חדש (רות כה ב), שנשים לא תקראנה לעצמן, אלא תשמענה מאיש. ואמנם בזוהר שלפנינו לא כתוב שלא תקראנה לעצמן, אלא רק שלא יכולות להוציא אנשים. והעיר על זה בחיי אדם (ג קנה יא), אמנם לדינא הסכים שלכתחילה לא תקרא לעצמה, אלא אם אין מי שיקרא לפניה שאז תקרא לעצמה, וכן הסכים המשנה ברורה (ח), וחיזק דבריו בשער הציון (טז).

בקרבן נתנאל (א ד ס) כתב שאף שמעיקר הדין לפי בה"ג יכולה אשה להוציא חברתה, מ"מ כשקוראות נשים רבות יחד, אין קריאת אשה מוציאתן ידי חובתן, דזילא בהו מילתא. והביא דבריו בשער הציון (טו).

טומטום ואנדרוגינוס[עריכה | עריכת קוד מקור]

עבדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

חציו עבד וחציו בן חורין[עריכה | עריכת קוד מקור]

קטנים[עריכה | עריכת קוד מקור]

להוציא אחרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הראבי"ה (מגילה תקסט) הסתפק אם קטן יכול להוציא נשים ידי חובתן, שכיון ששניהם אינם חייבים אלא בשמיעה, מוציא, או דלמא אינם חייבים בשווה.

חרש ושוטה[עריכה | עריכת קוד מקור]