מיגו מממון לממון - היסטוריית גרסאות

א.א ב־21:25, 20 בנובמבר 2016

2016-11-20T21:25:30Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־00:25, 21 בנובמבר 2016
שורה 1:		שורה 1:
	~~{{תחרות כתיבה}}~~
	{{מקורות\|בבא מציעא א א\|בבא בתרא לב ב\|\|טוען ונטען יד ט\|חושן משפט קנ ד}}.		{{מקורות\|בבא מציעא א א\|בבא בתרא לב ב\|\|טוען ונטען יד ט\|חושן משפט קנ ד}}.

א.א: ביטל את ההגנה על מיגו מממון לממון

2016-11-20T21:22:50Z

ביטל את ההגנה על מיגו מממון לממון

→ הגרסה הקודמת	גרסה מ־00:22, 21 בנובמבר 2016
(אין הבדלים)

א.א: הגן על מיגו מממון לממון [edit=sysop:move=sysop]

2016-06-12T19:21:54Z

הגן על מיגו מממון לממון [edit=sysop:move=sysop]

→ הגרסה הקודמת	גרסה מ־22:21, 12 ביוני 2016
(אין הבדלים)

גלבוע: /* פסיקת ההלכה */

2016-05-16T20:26:37Z

פסיקת ההלכה

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:26, 16 במאי 2016
שורה 30:		שורה 30:

	==פסיקת ההלכה==		==פסיקת ההלכה==
	'''הטור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (חושן משפט קנ)] הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם '''בשולחן ערוך''' {{ויקיטקסט\|שולחן_ערוך_חושן_משפט_קנ\|קנ ד}}. בעל '''הסמ"ע''' (בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ט)] ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר '''הב"ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (קנ ו)] שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - ה'''מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= (בבא מציעא ב א רטז)] '''~~והגהות~~ מרדכי''' בשם '''ר"ת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 (בבא מציעא ב א תטז)] וכן פסק גם '''הר"ש מקינון''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22743&st=&pgnum=488 (ספר הכריתות ה ג קעח)] וכן הביא הב"ח בשם '''ראבי"ה'''.<br>		'''הטור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (חושן משפט קנ)] הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם '''בשולחן ערוך''' {{ויקיטקסט\|שולחן_ערוך_חושן_משפט_קנ\|קנ ד}}. בעל '''הסמ"ע''' (בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ט)] ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר '''הב"ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (קנ ו)] שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - ה'''מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= (בבא מציעא ב א רטז)] ו'''הגהות מרדכי''' בשם '''ר"ת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 (בבא מציעא ב א תטז)] וכן פסק גם '''הר"ש מקינון''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22743&st=&pgnum=488 (ספר הכריתות ה ג קעח)] וכן הביא הב"ח בשם '''ראבי"ה'''.<br>
	===שיטת הש"ך===		===שיטת הש"ך===
	'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג,] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=435 פב כללי מיגו יג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה ועל פסיקת הר"ש מקינון. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>		'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג,] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=435 פב כללי מיגו יג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה ועל פסיקת הר"ש מקינון. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>

גלבוע: /* פסיקת ההלכה */

2016-05-16T20:25:54Z

פסיקת ההלכה

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:25, 16 במאי 2016
שורה 30:		שורה 30:

	==פסיקת ההלכה==		==פסיקת ההלכה==
	'''הטור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (חושן משפט קנ)] הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם '''בשולחן ערוך''' {{ויקיטקסט\|שולחן_ערוך_חושן_משפט_קנ\|קנ ד}}. בעל '''הסמ"ע''' (בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ט)] ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר '''הב"ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (קנ ו)] שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - '''מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= (בבא מציעא ב א רטז)] '''והגהות מרדכי''' בשם '''ר"ת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 (בבא מציעא ב א תטז)] וכן פסק גם '''הר"ש מקינון''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22743&st=&pgnum=488 (ספר הכריתות ה ג קעח)] וכן הביא הב"ח בשם '''ראבי"ה'''.<br>		'''הטור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (חושן משפט קנ)] הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם '''בשולחן ערוך''' {{ויקיטקסט\|שולחן_ערוך_חושן_משפט_קנ\|קנ ד}}. בעל '''הסמ"ע''' (בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ט)] ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר '''הב"ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (קנ ו)] שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - ה'''מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= (בבא מציעא ב א רטז)] '''והגהות מרדכי''' בשם '''ר"ת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 (בבא מציעא ב א תטז)] וכן פסק גם '''הר"ש מקינון''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22743&st=&pgnum=488 (ספר הכריתות ה ג קעח)] וכן הביא הב"ח בשם '''ראבי"ה'''.<br>
	===שיטת הש"ך===		===שיטת הש"ך===
	'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג,] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=435 פב כללי מיגו יג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה ועל פסיקת הר"ש מקינון. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>		'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג,] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=435 פב כללי מיגו יג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה ועל פסיקת הר"ש מקינון. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>

גלבוע: /* מקור הדין */

2016-05-16T20:24:11Z

מקור הדין

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:24, 16 במאי 2016
שורה 8:		שורה 8:
	נחלקו הראשונים במסכת בבא בתרא (לב ב) האם ע"י מיגו ניתן להוציא ממון מאחרים או שהוא יכול לשמש אך ורק לשם החזקת ממון אצל הנתבע. '''הר"י מיגש''' (מובא גם ברשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40908&st=&pgnum=79 (לב ב ד"ה א"ל)]) ועוד ראשונים סבורים שלא ניתן לומר "[[מיגו להוציא]]". הם מביאים ראיה מהמשנה בבא מציעא (א א) בה מובא כי שניים האוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי – יחלקו בשבועה. אך, במקרה שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי החלוקה בשבועה שונה - הראשון נוטל שלושה רבעים והשני נוטל רביע בלבד. על אף שלכאורה, לטוען חציה שלי ישנו דין מיגו - שהיה טוען כולה שלי ומקבל את כל החצי. אלא, כיון שאתה רוצה להשתמש במיגו כדי להוציא ממון מהאדם המחזיק אותו (האוחז בטלית), לזה מיגו לא מועיל.<br>		נחלקו הראשונים במסכת בבא בתרא (לב ב) האם ע"י מיגו ניתן להוציא ממון מאחרים או שהוא יכול לשמש אך ורק לשם החזקת ממון אצל הנתבע. '''הר"י מיגש''' (מובא גם ברשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40908&st=&pgnum=79 (לב ב ד"ה א"ל)]) ועוד ראשונים סבורים שלא ניתן לומר "[[מיגו להוציא]]". הם מביאים ראיה מהמשנה בבא מציעא (א א) בה מובא כי שניים האוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי – יחלקו בשבועה. אך, במקרה שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי החלוקה בשבועה שונה - הראשון נוטל שלושה רבעים והשני נוטל רביע בלבד. על אף שלכאורה, לטוען חציה שלי ישנו דין מיגו - שהיה טוען כולה שלי ומקבל את כל החצי. אלא, כיון שאתה רוצה להשתמש במיגו כדי להוציא ממון מהאדם המחזיק אותו (האוחז בטלית), לזה מיגו לא מועיל.<br>
	אמנם, '''הרמב"ן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40885&st=&pgnum=2 (בבא מציעא ב א ד"ה וזו] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40885&st=&pgnum=124 ובבא בתרא לב ב ד"ה אמאי)] חולק וסובר שאכן אמרינן מיגו גם להוציא ממון. הסיבה, לשיטתו, שלא ניתן להשתמש במיגו במשנה בתחילת בבא מציעא הינה שזה מיגו מממון לממון.<br>		אמנם, '''הרמב"ן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40885&st=&pgnum=2 (בבא מציעא ב א ד"ה וזו] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40885&st=&pgnum=124 ובבא בתרא לב ב ד"ה אמאי)] חולק וסובר שאכן אמרינן מיגו גם להוציא ממון. הסיבה, לשיטתו, שלא ניתן להשתמש במיגו במשנה בתחילת בבא מציעא הינה שזה מיגו מממון לממון.<br>
	מקור נוסף נמצא '''בגמרא''' בבבא בתרא (לב ב). בסוגיה מתואר כי על רבה בר שרשום יצא קול שהינו מחזיק קרקע של יתומים שלא כדין. כששאל אותו רבה לפשר הדבר ענה כי אכן זוהי קרקע שנמצאת אצלו ב[[משכנתא]] מאביהם של היתומים ושלמו ימי המשכנתא. אך, ישנו חוב נוסף שאבי היתומים היה חייב לו, ולכן החליט להמשיך ולהחזיק בקרקע ולגבות ממנה חוב זה כדי שלא יצטרך להישבע על החוב כדין [[הבא ליפרע מן היתומים]]. מדייקים '''רבינו יונה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49924&st=&pgnum=164 (לג א ד"ה כי)] ועוד ראשונים שרבה בר שרשום מספר את האירוע הזה דווקא לאחר שמסיים לאכול את פירות הקרקע ולגבות את כל החוב הנוסף ולא קודם לאכילה. ולכאורה, הרי יש לו מיגו גם קודם שאוכל מתוך שיכול לטעון קניתי, כיון שעברו [[מקור וטעם לחזקת ג' שנים\|ג' שנים]] שאוכל את פירות הקרקע בשופי. אחד מתירוציו של רבינו יונה הינו שקודם לאכילת הפירות זהו מיגו מממון לממון. שהרי, היתומים כעת תובעים את הקרקע ומכוח מה שיכול לטעון שקנה את גוף הקרקע אתה רוצה להאמינו לגבי חוב ממוני (הלוואה וכדו') שהאב חייב לו שזהו נושא אחר לחלוטין. מה שאין כן לאחר אכילת הפירות, שכאשר היתומים תובעים שיחזירו להם את שווי הפירות שנאכלו מהקרקע הטענה שיכול לטעון שקנה את הקרקע עצמה כוללת את אכילת הפירות שנאכלו על ידו מהקרקע, וממילא, שתי הטענות עוסקות בהצדקה של אכילת הפירות - אם מפני שגוף הקרקע שלו ואם כגביית חוב ואם כן אנו עסוקים באותו ממון.		מקור נוסף נמצא '''בגמרא''' בבבא בתרא (לב ב). בסוגיה מתואר כי על רבה בר שרשום יצא קול שהינו מחזיק קרקע של יתומים שלא כדין. כששאל אותו רבה לפשר הדבר ענה כי אכן זוהי קרקע שנמצאת אצלו ב[[משכנתא]] מאביהם של היתומים ושלמו ימי המשכנתא. אך, ישנו חוב נוסף שאבי היתומים היה חייב לו, ולכן החליט להמשיך ולהחזיק בקרקע ולגבות ממנה חוב זה כדי שלא יצטרך להישבע על החוב כדין [[הבא ליפרע מן היתומים]]. מדייקים '''רבינו יונה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49924&st=&pgnum=164 (לג א ד"ה כי)] ועוד ראשונים שרבה בר שרשום מספר את האירוע הזה דווקא לאחר שמסיים לאכול את פירות הקרקע ולגבות את כל החוב הנוסף ולא קודם לאכילה. ולכאורה, הרי יש לו מיגו גם קודם שאוכל מתוך שיכול לטעון קניתי, כיון שעברו [[מקור וטעם לחזקת ג' שנים\|ג' שנים]] שאוכל את פירות הקרקע בשופי, ואם כן מדוע הגמרא מדברת רק לאחר אכילתו? אחד מתירוציו של רבינו יונה לקושיה הינו שקודם לאכילת הפירות זהו מיגו מממון לממון. שהרי, היתומים כעת תובעים את הקרקע ומכוח מה שיכול לטעון שקנה את גוף הקרקע אתה רוצה להאמינו לגבי חוב ממוני (הלוואה וכדו') שהאב חייב לו שזהו נושא אחר לחלוטין. מה שאין כן לאחר אכילת הפירות, שכאשר היתומים תובעים שיחזירו להם את שווי הפירות שנאכלו מהקרקע הטענה שיכול לטעון שקנה את הקרקע עצמה כוללת את אכילת הפירות שנאכלו על ידו מהקרקע, וממילא, שתי הטענות עוסקות בהצדקה של אכילת הפירות - אם מפני שגוף הקרקע שלו ואם כגביית חוב ואם כן אנו עסוקים באותו ממון.

	==סברת הדין==		==סברת הדין==

גלבוע ב־20:21, 16 במאי 2016

2016-05-16T20:21:14Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:21, 16 במאי 2016
שורה 2:		שורה 2:
	{{מקורות\|בבא מציעא א א\|בבא בתרא לב ב\|\|טוען ונטען יד ט\|חושן משפט קנ ד}}.		{{מקורות\|בבא מציעא א א\|בבא בתרא לב ב\|\|טוען ונטען יד ט\|חושן משפט קנ ד}}.

	"[[מיגו]]" הינו מושג בדיני ממונות השייך להלכות טוען ונטען. מיגו (פירוש מילולי – "מתוך") הינו מצב בו יכול אחד מבעלי הדין להכריע את הדיון אם יטען טענה מסוימת, אך בפועל, הוא טען טענה אחרת. במצב זה ישנה סיבה לבית הדין להכריע את הדיון לטובת בעל דין זה~~, מתוך יכולתו להכריע את הדיון ע"י הטענה הטובה (וראה עוד להלן בסברת הדין)~~.<br>		"[[מיגו]]" הינו מושג בדיני ממונות השייך להלכות טוען ונטען. מיגו (פירוש מילולי – "מתוך") הינו מצב בו יכול אחד מבעלי הדין להכריע את הדיון אם יטען טענה מסוימת, אך בפועל, הוא טען טענה אחרת, פחות טובה. במצב זה ישנה סיבה לבית הדין להכריע את הדיון לטובת בעל דין זה לאור יכולת ההכרעה שבידו.<br>
	מיגו מממון לממון, הינו מצב בו אכן יש לבעל הדין יכולת ע"י טענה אחרת לזכות בממון מהשני, אבל הטענה האחרת עוסקת בסיפור שונה מאשר הדיון עליו הם מתווכחים כרגע. במקרה זה, מובא בראשונים כי אין לבעל דין את כוח ה"מיגו" על אף יכולתו הפוטנציאלית להוציא ממון מבעל דינו.		מיגו מממון לממון, הינו מצב בו אכן יש לבעל הדין יכולת ע"י טענה אחרת לזכות בממון מהשני, אבל הטענה האחרת עוסקת בסיפור שונה מאשר הדיון עליו הם מתווכחים כרגע. במקרה זה, מובא בראשונים כי אין לבעל דין את כוח ה"מיגו" על אף יכולתו הפוטנציאלית להוציא ממון מבעל דינו.

גלבוע ב־20:17, 16 במאי 2016

2016-05-16T20:17:19Z

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־23:17, 16 במאי 2016
שורה 33:		שורה 33:
	===שיטת הש"ך===		===שיטת הש"ך===
	'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג,] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=435 פב כללי מיגו יג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה ועל פסיקת הר"ש מקינון. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>		'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג,] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=435 פב כללי מיגו יג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה ועל פסיקת הר"ש מקינון. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>
	אך, הוסיף הש"ך, שלדעת רבינו יונה עצמו, לאור סברתו שהבעיה הינה מיגו מממון לממון, ~~אם כן~~ אין לחלק בין קרקע למיטלטלין (כביאור הסמ"ע שדייק שמדובר דווקא בקרקע ולכן חשיב מיגו להוציא) וגם במיטלטלין נכון לומר לשיטתו שברגע שמודה המחזיק שהחפץ שייך לפלוני החפץ חוזר לרשות בעליו ואבד כוח המיגו. ממילא, כיון שפסק השולחן ערוך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A2%D7%91#.D7.A1.D7.A2.D7.99.D7.A3_.D7.99.D7.96 (עב יז] ועוד) שאדם שתפס מיטלטלין מחברו נאמן לטעון על חברו ולגבות ממנו עד כדי שווי החפץ, יוצא שהכרענו להלכה שלא כדברי רבינו יונה. הוסיף הש"ך ביאור ע"פ דברי ההגהות מרדכי, שסברת הדין של מיגו מממון לממון הינה משום "מאן שם לך", כלומר שהחסרון איננו בכוח המיגו אלא ביכולת הגבייה שלא מאפשרת לך לתפוס חפץ שאיננו שייך לך - אף אחד לא שם לך את החפץ באופן שאתה יכול לתפסו בכוח ולגבות ממנו את החוב, גביית חפץ נעשית רק ע"י בית דין, ששם את החפץ שרוצים לגבות באופן מסודר ואז ניתן לגבות את החפץ לשם תשלום החוב. לאור זה הקשה ההגהות מרדכי מסוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא..." [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%90_%D7%9C%D7%95_%D7%90 (בבא בתרא לו א)], שם ניזק תפס עיזים שהזיקו אותו ובעל העיזים לא יודע כמה עיזיו הזיקו, ומבואר שנאמן הניזק לטעון על ההיזק עד כדי דמיהן של העיזים. מתרץ ההגהות מרדכי ששם זה דין מיוחד או משום שגם המזיק מודה שהיה נזק אלא שכל הדיון הינו כמה, או יותר מזה, שכיון שהעיזים אכלו את החושלי והן כרגע בתוך גופן של העיזים אם כן לבעל החושלי יש ממש בעלות או אחיזה בגוף העיזים ולכן יכול לתפסן. מדייק הש"ך מכל הדיון שאכן סברת רבינו יונה שייכת גם במיטלטלין, ולולא מקרה מיוחד כמו מקרה העיזים אכן מיגו שע"י תפיסה לא תועיל לדעתו, וממילא נדחו דבריו מההלכה ע"פ השולחן ערוך הנ"ל.<br>		אך, הוסיף הש"ך, שלדעת רבינו יונה עצמו, לאור סברתו שהבעיה הינה מיגו מממון לממון, אין לחלק בין קרקע למיטלטלין (כביאור הסמ"ע שדייק שמדובר דווקא בקרקע ולכן חשיב מיגו להוציא) וגם במיטלטלין נכון לומר, לשיטתו, שברגע שמודה המחזיק שהחפץ שייך לפלוני החפץ חוזר לרשות בעליו ואבד כוח המיגו. ממילא, כיון שפסק השולחן ערוך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A2%D7%91#.D7.A1.D7.A2.D7.99.D7.A3_.D7.99.D7.96 (עב יז] ועוד) שאדם שתפס מיטלטלין מחברו נאמן לטעון על חברו ולגבות ממנו עד כדי שווי החפץ, יוצא שהכרענו להלכה שלא כדברי רבינו יונה. הוסיף הש"ך ביאור ע"פ דברי ההגהות מרדכי, שסברת הדין של מיגו מממון לממון הינה משום "מאן שם לך", כלומר שהחסרון איננו בכוח המיגו אלא ביכולת הגבייה שלא מאפשרת לך לתפוס חפץ שאיננו שייך לך - אף אחד לא שם לך את החפץ באופן שאתה יכול לתפסו בכוח ולגבות ממנו את החוב, גביית חפץ נעשית רק ע"י בית דין, ששם את החפץ שרוצים לגבות באופן מסודר ואז ניתן לגבות את החפץ לשם תשלום החוב. לאור זה הקשה ההגהות מרדכי מסוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא..." [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%90_%D7%9C%D7%95_%D7%90 (בבא בתרא לו א)], שם ניזק תפס עיזים שהזיקו אותו ובעל העיזים לא יודע כמה עיזיו הזיקו, ומבואר שנאמן הניזק לטעון על ההיזק עד כדי דמיהן של העיזים. מתרץ ההגהות מרדכי ששם זה דין מיוחד או משום שגם המזיק מודה שהיה נזק אלא שכל הדיון הינו כמה, או יותר מזה, שכיון שהעיזים אכלו את החושלי והן כרגע בתוך גופן של העיזים אם כן לבעל החושלי יש ממש בעלות או אחיזה בגוף העיזים ולכן יכול לתפסן. מדייק הש"ך מכל הדיון שאכן סברת רבינו יונה שייכת גם במיטלטלין, ולולא מקרה מיוחד כמו מקרה העיזים אכן מיגו שע"י תפיסה לא תועיל לדעתו, וממילא נדחו דבריו מההלכה ע"פ השולחן ערוך הנ"ל.<br>
	אמנם, בעליות רבינו יונה הקשה מפורשות קושיה זו - כיצד יועיל מיגו בסוגיית העיזים הלא זה מממון לממון ותירץ לחלק בין קרקע למיטלטלין - שמיטלטלין ניתן לתפוס בתורת משכון וקרקע לא ניתן לתפוס בתורת משכון אלא אם כן עוד לא שלמו ימי המשכנתא המקוריים שלה, שאז יכול המיגו להועיל. כלומר, כאשר יש יכולת לתפוס חפץ בתורת משכון, גם החפץ הנתפס שייך לאותו דיון של החוב כיון שהוא הופך למשכון על החוב עצמו וניתן אפילו לגבות ממנו את החוב. ממילא, אין חיסרון של מיגו מממון לממון. וכן העירו [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40341&st=&pgnum=56 '''ר' עקיבא איגר'''] '''והברוך טעם''' על הש"ך, שברבינו יונה מבואר לחלק בין קרקע למיטלטלין, וממילא, אין קושיה על כך שהשולחן ערוך פסק כאן את דינו של רבינו יונה מפסק השולחן ערוך לגבי מיגו ע"י תפיסה.		אמנם, בעליות רבינו יונה הקשה מפורשות קושיה זו - כיצד יועיל מיגו בסוגיית העיזים הלא זה מממון לממון ותירץ לחלק בין קרקע למיטלטלין - שמיטלטלין ניתן לתפוס בתורת משכון וקרקע לא ניתן לתפוס בתורת משכון אלא אם כן עוד לא שלמו ימי המשכנתא המקוריים שלה, שאז יכול המיגו להועיל. כלומר, כאשר יש יכולת לתפוס חפץ בתורת משכון, גם החפץ הנתפס שייך לאותו דיון של החוב כיון שהוא הופך למשכון על החוב עצמו וניתן אפילו לגבות ממנו את החוב. ממילא, אין חיסרון של מיגו מממון לממון. וכן העירו [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40341&st=&pgnum=56 '''ר' עקיבא איגר'''] '''והברוך טעם''' (קנ ד) על הש"ך, שברבינו יונה מבואר לחלק בין קרקע למיטלטלין, וממילא, אין קושיה על כך שהשולחן ערוך פסק כאן את דינו של רבינו יונה מפסק השולחן ערוך לגבי מיגו ע"י תפיסה.
	גם '''התומים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15003&st=&pgnum=349 (קלח ג)] דחה דברי הש"ך והסיק דקיי"ל דלא אמרינן מיגו מממון לממון.		גם '''התומים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15003&st=&pgnum=349 (קלח ג)] דחה דברי הש"ך והסיק דקיי"ל דלא אמרינן מיגו מממון לממון.

גלבוע: /* פסיקת ההלכה */

2016-05-15T18:51:25Z

פסיקת ההלכה

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־21:51, 15 במאי 2016
שורה 30:		שורה 30:

	==פסיקת ההלכה==		==פסיקת ההלכה==
	'''הטור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (חושן משפט קנ)] הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם '''בשולחן ערוך''' {{ויקיטקסט\|שולחן_ערוך_חושן_משפט_קנ\|קנ ד}}. בעל '''הסמ"ע''' (בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ט)] ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר '''הב"ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (קנ ו)] שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - '''מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= (בבא מציעא ב א רטז)] '''והגהות מרדכי''' בשם '''ר"ת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 (בבא מציעא ב א תטז)] וכן פסק גם '''הר"ש מקינון''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22743&st=&pgnum=488 (ספר הכריתות ה ג קעח)].<br>		'''הטור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (חושן משפט קנ)] הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם '''בשולחן ערוך''' {{ויקיטקסט\|שולחן_ערוך_חושן_משפט_קנ\|קנ ד}}. בעל '''הסמ"ע''' (בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ט)] ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר '''הב"ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (קנ ו)] שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - '''מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= (בבא מציעא ב א רטז)] '''והגהות מרדכי''' בשם '''ר"ת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 (בבא מציעא ב א תטז)] וכן פסק גם '''הר"ש מקינון''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22743&st=&pgnum=488 (ספר הכריתות ה ג קעח)] וכן הביא הב"ח בשם '''ראבי"ה'''.<br>
	===שיטת הש"ך===		===שיטת הש"ך===
	'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג,] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=435 פב כללי מיגו יג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה ועל פסיקת הר"ש מקינון. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>		'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג,] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=435 פב כללי מיגו יג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה ועל פסיקת הר"ש מקינון. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>

גלבוע: /* שיטת הש"ך */

2016-05-15T18:50:24Z

שיטת הש"ך

→ הגרסה הקודמת		גרסה מ־21:50, 15 במאי 2016
שורה 32:		שורה 32:
	'''הטור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (חושן משפט קנ)] הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם '''בשולחן ערוך''' {{ויקיטקסט\|שולחן_ערוך_חושן_משפט_קנ\|קנ ד}}. בעל '''הסמ"ע''' (בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ט)] ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר '''הב"ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (קנ ו)] שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - '''מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= (בבא מציעא ב א רטז)] '''והגהות מרדכי''' בשם '''ר"ת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 (בבא מציעא ב א תטז)] וכן פסק גם '''הר"ש מקינון''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22743&st=&pgnum=488 (ספר הכריתות ה ג קעח)].<br>		'''הטור''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (חושן משפט קנ)] הביא את דברי רבינו יונה בסוגיית רבה בר שרשום להלכה - שהסוגיה מדברת דווקא לאחר אכילת הפירות, שאם לא כן, לא מצינו מיגו כזה, וכן פסק דין זה גם '''בשולחן ערוך''' {{ויקיטקסט\|שולחן_ערוך_חושן_משפט_קנ\|קנ ד}}. בעל '''הסמ"ע''' (בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ט)] ובפרישה) הבין שכוונתו של רבינו יונה משום "מיגו להוציא" ולא מצד מיגו מממון לממון. אמנם, יש אכן בלשון הטור משמעות כזו, וכן ברבינו יונה מופיע גם הסבר זה ע"מ לבאר מדוע מדובר בסוגיה דווקא לאחר אכילת הפירות. אך, בטור מוכח שמדובר על סברת מיגו מממון לממון שכן הלשון שמביא הטור מרבינו יונה זהה ללשון הרבינו יונה בעליות בתירוץ של מיגו מממון לממון (יש להעיר כי הסמ"ע לא ראה את דברי הרבינו יונה בעליות אלא רק את מה שהטור ציטט מדבריו, וכן גם הש"ך להלן, כמו שהעירו עליו שם האחרונים), וכן ביאר '''הב"ח''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14271&st=&pgnum=575 (קנ ו)] שהוא משום מיגו מממון לממון, והביא ראשונים נוספים דס"ל כן - '''מרדכי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=580&hilite= (בבא מציעא ב א רטז)] '''והגהות מרדכי''' בשם '''ר"ת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14321&st=&pgnum=598 (בבא מציעא ב א תטז)] וכן פסק גם '''הר"ש מקינון''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22743&st=&pgnum=488 (ספר הכריתות ה ג קעח)].<br>
	===שיטת הש"ך===		===שיטת הש"ך===
	'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג,] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=435 פב כללי מיגו יג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>		'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג,] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=435 פב כללי מיגו יג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה ועל פסיקת הר"ש מקינון. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br>
	אך, הוסיף הש"ך, שלדעת רבינו יונה עצמו, לאור סברתו שהבעיה הינה מיגו מממון לממון, אם כן אין לחלק בין קרקע למיטלטלין (כביאור הסמ"ע שדייק שמדובר דווקא בקרקע ולכן חשיב מיגו להוציא) וגם במיטלטלין נכון לומר לשיטתו שברגע שמודה המחזיק שהחפץ שייך לפלוני החפץ חוזר לרשות בעליו ואבד כוח המיגו. ממילא, כיון שפסק השולחן ערוך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A2%D7%91#.D7.A1.D7.A2.D7.99.D7.A3_.D7.99.D7.96 (עב יז] ועוד) שאדם שתפס מיטלטלין מחברו נאמן לטעון על חברו ולגבות ממנו עד כדי שווי החפץ, יוצא שהכרענו להלכה שלא כדברי רבינו יונה. הוסיף הש"ך ביאור ע"פ דברי ההגהות מרדכי, שסברת הדין של מיגו מממון לממון הינה משום "מאן שם לך", כלומר שהחסרון איננו בכוח המיגו אלא ביכולת הגבייה שלא מאפשרת לך לתפוס חפץ שאיננו שייך לך - אף אחד לא שם לך את החפץ באופן שאתה יכול לתפסו בכוח ולגבות ממנו את החוב, גביית חפץ נעשית רק ע"י בית דין, ששם את החפץ שרוצים לגבות באופן מסודר ואז ניתן לגבות את החפץ לשם תשלום החוב. לאור זה הקשה ההגהות מרדכי מסוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא..." [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%90_%D7%9C%D7%95_%D7%90 (בבא בתרא לו א)], שם ניזק תפס עיזים שהזיקו אותו ובעל העיזים לא יודע כמה עיזיו הזיקו, ומבואר שנאמן הניזק לטעון על ההיזק עד כדי דמיהן של העיזים. מתרץ ההגהות מרדכי ששם זה דין מיוחד או משום שגם המזיק מודה שהיה נזק אלא שכל הדיון הינו כמה, או יותר מזה, שכיון שהעיזים אכלו את החושלי והן כרגע בתוך גופן של העיזים אם כן לבעל החושלי יש ממש בעלות או אחיזה בגוף העיזים ולכן יכול לתפסן. מדייק הש"ך מכל הדיון שאכן סברת רבינו יונה שייכת גם במיטלטלין, ולולא מקרה מיוחד כמו מקרה העיזים אכן מיגו שע"י תפיסה לא תועיל לדעתו, וממילא נדחו דבריו מההלכה ע"פ השולחן ערוך הנ"ל.<br>		אך, הוסיף הש"ך, שלדעת רבינו יונה עצמו, לאור סברתו שהבעיה הינה מיגו מממון לממון, אם כן אין לחלק בין קרקע למיטלטלין (כביאור הסמ"ע שדייק שמדובר דווקא בקרקע ולכן חשיב מיגו להוציא) וגם במיטלטלין נכון לומר לשיטתו שברגע שמודה המחזיק שהחפץ שייך לפלוני החפץ חוזר לרשות בעליו ואבד כוח המיגו. ממילא, כיון שפסק השולחן ערוך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A2%D7%91#.D7.A1.D7.A2.D7.99.D7.A3_.D7.99.D7.96 (עב יז] ועוד) שאדם שתפס מיטלטלין מחברו נאמן לטעון על חברו ולגבות ממנו עד כדי שווי החפץ, יוצא שהכרענו להלכה שלא כדברי רבינו יונה. הוסיף הש"ך ביאור ע"פ דברי ההגהות מרדכי, שסברת הדין של מיגו מממון לממון הינה משום "מאן שם לך", כלומר שהחסרון איננו בכוח המיגו אלא ביכולת הגבייה שלא מאפשרת לך לתפוס חפץ שאיננו שייך לך - אף אחד לא שם לך את החפץ באופן שאתה יכול לתפסו בכוח ולגבות ממנו את החוב, גביית חפץ נעשית רק ע"י בית דין, ששם את החפץ שרוצים לגבות באופן מסודר ואז ניתן לגבות את החפץ לשם תשלום החוב. לאור זה הקשה ההגהות מרדכי מסוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא..." [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%90_%D7%9C%D7%95_%D7%90 (בבא בתרא לו א)], שם ניזק תפס עיזים שהזיקו אותו ובעל העיזים לא יודע כמה עיזיו הזיקו, ומבואר שנאמן הניזק לטעון על ההיזק עד כדי דמיהן של העיזים. מתרץ ההגהות מרדכי ששם זה דין מיוחד או משום שגם המזיק מודה שהיה נזק אלא שכל הדיון הינו כמה, או יותר מזה, שכיון שהעיזים אכלו את החושלי והן כרגע בתוך גופן של העיזים אם כן לבעל החושלי יש ממש בעלות או אחיזה בגוף העיזים ולכן יכול לתפסן. מדייק הש"ך מכל הדיון שאכן סברת רבינו יונה שייכת גם במיטלטלין, ולולא מקרה מיוחד כמו מקרה העיזים אכן מיגו שע"י תפיסה לא תועיל לדעתו, וממילא נדחו דבריו מההלכה ע"פ השולחן ערוך הנ"ל.<br>
	אמנם, בעליות רבינו יונה הקשה מפורשות קושיה זו - כיצד יועיל מיגו בסוגיית העיזים הלא זה מממון לממון ותירץ לחלק בין קרקע למיטלטלין - שמיטלטלין ניתן לתפוס בתורת משכון וקרקע לא ניתן לתפוס בתורת משכון אלא אם כן עוד לא שלמו ימי המשכנתא המקוריים שלה, שאז יכול המיגו להועיל. כלומר, כאשר יש יכולת לתפוס חפץ בתורת משכון, גם החפץ הנתפס שייך לאותו דיון של החוב כיון שהוא הופך למשכון על החוב עצמו וניתן אפילו לגבות ממנו את החוב. ממילא, אין חיסרון של מיגו מממון לממון. וכן העירו [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40341&st=&pgnum=56 '''ר' עקיבא איגר'''] '''והברוך טעם''' על הש"ך, שברבינו יונה מבואר לחלק בין קרקע למיטלטלין, וממילא, אין קושיה על כך שהשולחן ערוך פסק כאן את דינו של רבינו יונה מפסק השולחן ערוך לגבי מיגו ע"י תפיסה.		אמנם, בעליות רבינו יונה הקשה מפורשות קושיה זו - כיצד יועיל מיגו בסוגיית העיזים הלא זה מממון לממון ותירץ לחלק בין קרקע למיטלטלין - שמיטלטלין ניתן לתפוס בתורת משכון וקרקע לא ניתן לתפוס בתורת משכון אלא אם כן עוד לא שלמו ימי המשכנתא המקוריים שלה, שאז יכול המיגו להועיל. כלומר, כאשר יש יכולת לתפוס חפץ בתורת משכון, גם החפץ הנתפס שייך לאותו דיון של החוב כיון שהוא הופך למשכון על החוב עצמו וניתן אפילו לגבות ממנו את החוב. ממילא, אין חיסרון של מיגו מממון לממון. וכן העירו [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40341&st=&pgnum=56 '''ר' עקיבא איגר'''] '''והברוך טעם''' על הש"ך, שברבינו יונה מבואר לחלק בין קרקע למיטלטלין, וממילא, אין קושיה על כך שהשולחן ערוך פסק כאן את דינו של רבינו יונה מפסק השולחן ערוך לגבי מיגו ע"י תפיסה.