https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&user=%D7%99%D7%93%D7%99%D7%93%D7%99%D7%94+%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D&feedformat=atomויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2024-03-28T14:41:03Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6047דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:33:10Z<p>ידידיה אברהם: /* חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90 (רמב"ן דף ד: ד"ה אלא)] <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=2&halocha=2&hilite= (הל' חמץ ומצה ב,ב.)]<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו"'''[http://www.daat.ac.il/daat/vl/mechilta/mehilta03.pdf (מכדר"י פסחא בא פרשה י)]''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)]<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=21&format=pdf (כ"א ע"א ד"ה ואי)]מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=3&halocha=7&hilite= (חו"מ פרק ג הל' ז)]<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90#.D7.A1.D7.99.D7.9E.D7.9F_.D7.98 (רא"ש סי' ט')]<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%9C%D7%93 (טור אורח חיים סי' תלד)]<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6b&format=pdf (ו ע"ב)], הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6&format=pdf (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)]<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6046דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:32:38Z<p>ידידיה אברהם: /* חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90 (רמב"ן דף ד: ד"ה אלא)] <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=2&halocha=2&hilite= (הל' חמץ ומצה ב,ב.)]<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".<br />
'''[http://www.daat.ac.il/daat/vl/mechilta/mehilta03.pdf (מכדר"י פסחא בא פרשה י)]''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)]<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=21&format=pdf (כ"א ע"א ד"ה ואי)]מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=3&halocha=7&hilite= (חו"מ פרק ג הל' ז)]<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90#.D7.A1.D7.99.D7.9E.D7.9F_.D7.98 (רא"ש סי' ט')]<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%9C%D7%93 (טור אורח חיים סי' תלד)]<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6b&format=pdf (ו ע"ב)], הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6&format=pdf (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)]<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6045דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:20:34Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הטור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90 (רמב"ן דף ד: ד"ה אלא)] <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=2&halocha=2&hilite= (הל' חמץ ומצה ב,ב.)]<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)]<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=21&format=pdf (כ"א ע"א ד"ה ואי)]מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=3&halocha=7&hilite= (חו"מ פרק ג הל' ז)]<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90#.D7.A1.D7.99.D7.9E.D7.9F_.D7.98 (רא"ש סי' ט')]<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%A8_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%9C%D7%93 (טור אורח חיים סי' תלד)]<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6b&format=pdf (ו ע"ב)], הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6&format=pdf (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)]<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6044דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:18:38Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הרמב"ם והרא"ש */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90 (רמב"ן דף ד: ד"ה אלא)] <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=2&halocha=2&hilite= (הל' חמץ ומצה ב,ב.)]<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)]<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=21&format=pdf (כ"א ע"א ד"ה ואי)]מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=3&halocha=7&hilite= (חו"מ פרק ג הל' ז)]<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90#.D7.A1.D7.99.D7.9E.D7.9F_.D7.98 (רא"ש סי' ט')]<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6&format=pdf (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)]<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6043דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:17:39Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הרמב"ם והרא"ש */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90 (רמב"ן דף ד: ד"ה אלא)] <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=2&halocha=2&hilite= (הל' חמץ ומצה ב,ב.)]<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)]<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=21&format=pdf (כ"א ע"א ד"ה ואי)]מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90#.D7.A1.D7.99.D7.9E.D7.9F_.D7.98 (רא"ש סי' ט')]<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6&format=pdf (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)]<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6042דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:15:15Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הרמב"ן */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90 (רמב"ן דף ד: ד"ה אלא)] <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=2&halocha=2&hilite= (הל' חמץ ומצה ב,ב.)]<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)]<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=21&format=pdf (כ"א ע"א ד"ה ואי)]מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6&format=pdf (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)]<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6041דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:08:44Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הרמב"ם ורש"י */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=16&perek=2&halocha=2&hilite= (הל' חמץ ומצה ב,ב.)]<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)]<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=21&format=pdf (כ"א ע"א ד"ה ואי)]מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6&format=pdf (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)]<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6040דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:03:36Z<p>ידידיה אברהם: /* מפולת גדולה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)]<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=21&format=pdf (כ"א ע"א ד"ה ואי)]מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=6&format=pdf (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)]<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6039דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:02:34Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת תוספות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)]<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=21&format=pdf (כ"א ע"א ד"ה ואי)]מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6038דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:01:48Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת תוספות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)]<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6037דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T16:01:24Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת רש"י */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=2&format=pdf (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)]<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6036דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T15:59:55Z<p>ידידיה אברהם: /* חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה:)]''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6035דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T15:58:36Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הרמב"ם ורש"י */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4&format=pdf (רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)]<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6034דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T15:56:50Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת ר"י */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=4b&format=pdf (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא)] <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6033דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T15:55:19Z<p>ידידיה אברהם: /* מקור איסור בל יראה ובל ימצא */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (פסחים ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6032דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T15:54:55Z<p>ידידיה אברהם: /* מקור איסור בל יראה ובל ימצא */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'[http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=5b&format=pdf (ה ע"ב)] מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6030דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T15:50:15Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הטור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו,ויעבור למפרע.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6029דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T15:47:32Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הטור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,<BR/><br />
::נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6028דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T15:46:40Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הטור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,<BR/><br />
::שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6027דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T15:46:19Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הטור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,<BR/>::שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
::אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
::כיון שלא עשה את המוטל עליו.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=6025דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-09T15:45:18Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הטור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::וביאר''' רעק"א''' שקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרה רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל,<BR/><br />
שאז אם עשה את המוטל עליו מן התורה לא יעבור למפרע שכן אנוס הוא,<BR/><br />
אך לאחר שחכמים "העלו את הרף" ותיקנו שיש לחשוש לחמץ שנשאר לאחר הבדיקה,<BR/>וקבעו את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב), הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/><br />
כיון שלא עשה את המוטל עליו.<BR/><br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5941דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-08T21:13:28Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הגאונים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ (וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5939דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-08T21:13:02Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הגאונים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ(וודאי שבחמצו הפרטי),והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5937דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-08T21:11:45Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הרמב"ן */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשות,אפילו חמצו הפרטי, אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5936דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-08T21:09:20Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת תוספות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לנפקד מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5930דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-08T21:05:20Z<p>ידידיה אברהם: /* מקור איסור בל יראה ובל ימצא */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה("לא יראה לך" ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5927דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-08T21:01:55Z<p>ידידיה אברהם: /* שותי"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''בדיקה וביטול''',בירור השיטות,עיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' שטז.<BR/> <br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5861דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-08T17:43:26Z<p>ידידיה אברהם: /* שותי"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5856דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-08T17:15:59Z<p>ידידיה אברהם: /* שותי"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
בעניין ביעור חמץ ע"י השלכתו לשופכין עיין שו"ת ישכיל עבדי חלק ח סי'כ,י'<br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5699דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:26:26Z<p>ידידיה אברהם: /* שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,אפילו בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5698דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:22:35Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת ההלכה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)'''ויחוס עליו''' וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5697דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:20:08Z<p>ידידיה אברהם: /* מפולת גדולה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל להגדירו כלא מצוי <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5696דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:18:26Z<p>ידידיה אברהם: /* מפולת גדולה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
במפולת גדולה החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5695דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:14:18Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת רש"י */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו בדיני חזקות,במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5694דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:12:30Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת רבינו יונה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5693דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:12:16Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת רבינו יונה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה כרמב"ן(הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5692דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:11:45Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת רבינו יונה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא כפשוטה (הבנה ג) אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5691דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:10:03Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הגאונים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על '''רצון בקיומו''' עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5690דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:08:58Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת הרמב"ן */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן '''שמדרבנן''' חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5689דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:08:22Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת תוספות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו '''זיקה קלושה''' יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן '''ברא"ש''')<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5688דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T15:07:12Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת תוספות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד למפקיד בית ויש לו מניעה מלגשת אליו,אינו עובר.(וכן ברא"ש)<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5687דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T14:59:57Z<p>ידידיה אברהם: /* שיטת רש"י */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי ודוחה את המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד לו בית אינו עובר.(וכן ברא"ש)<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5686דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T14:58:24Z<p>ידידיה אברהם: /* שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן),<BR/><br />
[באפשרות זו ישנה קולא על פני הקודמות,הגדרת האיסור היא רק ע"פ "המצאות" החמץ,גם בחמץ שנמצא בבעלות מלאה!]<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי וחולק על המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד לו בית אינו עובר.(וכן ברא"ש)<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5685דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T14:47:27Z<p>ידידיה אברהם: /* '''שיטת הר"ן''' */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר ואינו "שלך".<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן).<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי וחולק על המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד לו בית אינו עובר.(וכן ברא"ש)<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5684דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T14:45:45Z<p>ידידיה אברהם: /* '''שיטת הר"ן''' */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר ואינם "שלך",<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן).<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי וחולק על המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד לו בית אינו עובר.(וכן ברא"ש)<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5681דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T12:14:48Z<p>ידידיה אברהם: /* שני מרכיבים בבעלות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו (כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו) - שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן).<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי וחולק על המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד לו בית אינו עובר.(וכן ברא"ש)<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5680דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T12:14:25Z<p>ידידיה אברהם: /* שני מרכיבים בבעלות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו(כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו)- שודאי נשאר בשליטתו.<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן).<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי וחולק על המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד לו בית אינו עובר.(וכן ברא"ש)<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5679דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T12:13:27Z<p>ידידיה אברהם: /* שני מרכיבים בבעלות */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנם שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו-שודאי נשאר בשליטתו(כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו).<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן).<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי וחולק על המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד לו בית אינו עובר.(וכן ברא"ש)<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5678דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T12:08:13Z<p>ידידיה אברהם: /* מקור איסור בל יראה ובל ימצא */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנה שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו-שודאי נשאר בשליטתו(כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו).<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן).<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי וחולק על המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד לו בית אינו עובר.(וכן ברא"ש)<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהםhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C%D7%90_%D7%9C%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%91%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%90&diff=5677דרכים שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא2016-06-07T12:07:22Z<p>ידידיה אברהם: /* מקור איסור בל יראה ובל ימצא */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|פסחים א א|פסחים ד. ה: ו:||חמץ ומצה ב-ב,טו,יט.ד-א,ב,ג.|אורח חיים תלג ח תלד ב תלז א תמ א,ד}}[[קטגוריה:מסכת פסחים]][[קטגוריה:זמנים]][[קטגוריה:אורח חיים]][[קטגוריה:חמץ]][[קטגוריה:בל יראה ובל ימצא]]<br />
<br />
<br />
<br />
<nowiki> האיסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח והדרכים שלא לעבור בלאו זה.</nowiki><br />
<br />
<br />
== מקור איסור בל יראה ובל ימצא ==<br />
<br />
איסור השהיית חמץ בפסח נאסר בתורה בשני לאוים,<BR/> <br />
:'''"לא יראה לך חמץ בכל גבולך"'''(שמות יג יז)'''<BR/>"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"('''שמות יב יט) <br />
<br />
הגמ'(ה ע"ב) מביאה ברייתא הדורשת פסוקים אלו ולומדת מהם את גדרי האיסור. <br />
<br />
:'''"לא יראה לך שאור בכל גבולך- שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה"'''<BR/>משמע שהאיסור חל רק בחמץ ששלך ושאפשר לראותו. <br />
<br />
:'''"יכול יטמין ויקבל פקדונות? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם"'''<BR/> האיסור חל גם בחמץ טמון וגם בחמץ שאינו שלך. <br />
<br />
מפשט הפסוקים עולה שהאיסור הקל (לא יראה לך) חל במרחב גדול (בכל גבולך) ואילו האיסור החמור(לא ימצא) חל במרחב מצומצם יותר(לא ימצא בבתיכם) <br />
<br />
הברייתא העלתה הוא אמינא זו:<BR/> <br />
<br />
:"'''ועדיין אני אומר, בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי ,בגבולין, <br />
<br />
:'''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה,'''<br />
<br />
:'''מיניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? ת"ל שאור שאור לגזרה שווה"''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הרי שהשוותה התורה את הדינים בין הגבולין לבתים. <BR/><br />
הקולא של הגבולין קיימת בבתים(מותר לראות של אחרים)<BR/><br />
והחומרא של הבתים קיימת בגבולין(אסור לקבל פקדונות) <br />
<br />
בהמשך הסוגיא,מבארת הגמ' שההתר לראות חמץ של אחרים אינו בסתירה לכך שאסור לקבל פקדונות מהנכרים,<BR/><br />
מכיון שאיסור קבלת פקדונות נלמד מ '''"לא ימצא"'''<BR/>שבו ריבתה התורה שלא רק בבעלות מלאה עוברים על הלאו <BR/> אלא גם בזיקה פחותה של "המצאות" החמץ,כקבלת פקדון,בפחות מזיקה זו(סתם חמץ של אדם אחר) לא קיים איסור . <br />
<br />
<br />
<br />
מלימוד הברייתא עולה כי ישנם שלושה יסודות בקשר לחמץ: <br />
<br />
1.עצם מציאותו.<BR/> <br />
2.בעלות - זיקה(לא יראה לך ו"לא ימצא")<BR/> <br />
3.נראות(לא יראה). <BR/> <br />
<br />
<br />
מדאורייתא,ניתוק הקשר לחמץ באחד ממשורים אלו מספיק כדי לא לעבור בב"י וב"י.<br />
<br />
'''נחלקו הראשונים בהגדרתם של יסודות אלו.'''<br />
<br />
<br />
נבחן את דרכי הפעולה נגד החמץ לאור כל אחד מיסודות אלו.<br />
.<br />
'''<br />
<br />
== ביטול ==<br />
<br />
נחלקו ראשונים במהות הביטול. <br />
<br />
<br />
יש שסברו שמהות הביטול היא הפקרה ולשיטתם חיסול הקשר לחמץ הוא במישור של ניתוק הזיקה אליו.<BR/> <br />
אלא שבניגוד להפקר רגיל הרי שבחמץ ההפקרה יותר קלה לביצוע שהרי בביטול חמץ לא הצריכו פעולת הפקרה רשמית ואפילו אמרו "מבטלו בלבו". <br />
<br />
=== שיטת ר"י ===<br />
<br />
'''"והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה,מדאורייתא אין צריך"''' (תוס' דף ד: ד"ה מדאורייתא) <br />
<br />
<br />
הפקרה כבכל התורה כולה מועילה לסילוק בעלות בחפץ מסוים.<BR/>בהפקרה רגילה הצריכו חכמים לבצע פעולות המגבות את רצון המפקיר שבאמת מפקיר ברצינות, <BR/>כדוגמת דיבור "שדברים שבלב אינם דברים",הפקרה בפני שלשה אנשים והוצאה מרשותו,<BR/> ביצוע הפקרה כזו קודם זמן איסורו מוציאה את החמץ מרשותו(שאחרי זמן איסורו אינו ברשותו להפקירו),ואמרה התורה "לא יראה לך " וחמץ זה אינו שלך ואינו עובר עליו.<BR/> אלא שבחמץ,מכיוון שמצד חומר איסורו ברור שאין המפקיר רוצה בו והוא ודאי מפקירו,הרי שכאן לא הצריכו חכמים פעולות מעשיות ורשמיות ,'''ו"מבטלו בלבו ודיו"'''.<br />
<br />
==='''שיטת הר"ן''' ===<br />
<br />
'''" חמץ שאני,לפי שאינו ברשותו של אדם...ומשום הכי בגילו דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל,סגי"''' (ר"ן דף א.מדפי הרי"ף ד"ה ומהו) <BR/> בעיניין פרורי חמץ (אפילו אם נאמר שיש בהם כשיעור לעבור בב"י) ,אמרה הגמרא שאין עוברים עליהם בב"י מצד חוסר חשיבותם <br />
<br />
:: ולמדו זאת מסופי תאנים '''ש"בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרין משום גזל"'''<BR/> ופירש הר"ן(וכן '''הרא"ש''' סי' ט) שחוסר חשיבותם הממונית גורם לבעלות קלושה,ולכן בגילוי דעת בעלמא יוצאים להפקר,<br />
<br />
מכאן למד''' הר"ן''' שבחמץ הואיל ועומד להאסר בהנאה הרי שחשיבותו הממונית פחותה,ובגילוי דעת שאינו רוצה זכות בו יוצא להפקר.<br />
<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
'''"זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו, שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי,<BR/> שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא ביה "לך "כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו"'''.(רמב"ן דף ד: ד"ה אלא) <BR/> <br />
<br />
לשיטתו אין הביטול פעולת הפקר,שהרי אין בו לשון הפקר ולא דיני הפקר,אלא שתוצאתו הסופית היא הפקר. <BR/> <br />
<br />
::בדיני אבידה,השלמת הבעלים עם כך שלא יוכל ל'''ממש את בעלותו בחפץ'''(יאוש),<BR/> גורמת לכך שהחפץ יוצא מרשותו והזוכה בו קנאו,<BR/>מכאן למד הרמב"ן,שהסכמה עם דעת התורה '''שאין לחמץ ערך ממוני'''<BR/> ואין אפשרות להשתמש בו(לממש בו בעלות) גורמת ממילא ליציאתו להפקר. <br />
<br />
ולמד הרמב"ן מהות בטול זו מלשון הפסוקים:<BR/> <br />
'''"תשביתו אותו משאור,ולא יראה שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף, והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו"''' <BR/> הציווי "תשביתו" אינו הגדרה ברורה לדרך הביעור,ולכן מהלשון "ולא יראה לך" יש ללמוד שאי ראיית השכל,<BR/> ההתייחסות לחמץ כחמץ לא שמיש,מציאתו מרשותו ומספיקה כדי לא לעבור.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם ורש"י ===<br />
<br />
<br />
<br />
'''רמב"ם:"...שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל"''' (הל' חמץ ומצה ב,ב.)<BR/> <br />
'''וברש"י:"בביטול בעלמא סגי אי מסיח דעתיה מינה ומשויה ליה כעפרא"'''(רש"י דף ד. ד"ה חובת הדר)<br />
<br />
הביטול הוא פעולה בחמץ עצמו ויוצא לפועל כיחס נפשי אל החמץ "לא יראה",ניתוק יסוד "הנראות" כאי ראיית השכל<BR/>אלא שלא הצריכו את השלב של יצאת החמץ מרשותו(כרמב"ן) ואפילו נשאר בבעלותו ככל עפר,<BR/>ואולי גם יחלקו על אפשרויות ההפקרה המחודשות של כל אחת מהשיטות ואולי זו הסיבה שנמנעו מהגדרת הביטול כהפקר(עיין רמב"ם שמהתורה הפקר בפני אחד).<br />
<br />
=== שני מרכיבים בבעלות ===<br />
<br />
בבעלות על חפץ ישנה שני מרכיבים:<BR/><br />
1.בעלות פורמאלית <BR/> 2.אפשרות למימוש הבעלות-שליטה. <BR/> <br />
בביטול החמץ לשיטת '''ר"י הר"ן והרמב"ן''' ישנו ניתוק של מרכיב אחד בבעלות,מרכיב הבעלות הפורמאלית,<BR/> שהרי הביטול מועיל לחמץ ידוע ושנשאר בתוך ביתו-שודאי נשאר בשליטתו(כמוכח בגמרא במוצא גלוסקא ובתלמיד לפני רבו).<BR/>לכן יש לדון האם ניתוק המרכיב השני,מרכיב השליטה,הוצאת החמץ מרשותו יועיל שלא לעבור.<br />
<br />
==חמץ שאינו ברשותו – חסרון בבעלות ==<br />
<br />
<br />
בבלי לא מפורש האם יש איסור גם בחמץ שלו שאינו ברשותו (בעלות שישנה איזושהי הגבלה במימושה)<BR/> '''"אין לי אלא שבבתיכם,בבורות בשיחין ובמערות מניין(שעובר)?ת"ל לומר בכל גבולך" '''(גמ' ה:)''' <BR/> <br />
<br />
<br />
הספק:בבורות שיחין ומערות שבשטחי דוקא או אפילו בשדה מחוץ לשטחי? <br />
<br />
לעומת זאת במכילתא באו הדברים במפורש: <BR/> <br />
:'''"בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו.<BR/> ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך.<BR/> יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו".'''(מכדר"י פסחא בא פרשה י)''' <br />
<br />
<br />
ביחס למקורות אלו נחלקו הראשונים.<BR/> <br />
<br />
<br />
מחלוקתם תלויה בהבנה של הגדרת איסור בל יראה ובל ימצא <BR/> ע"י היחס בין הלאוים "בל יראה" האוסר בפשטות חמץ שלך לבין "בל ימצא" האוסר חמץ המצוי לך. <br />
<br />
<br />
===שורש המחלוקת-שלוש דרכים בהבנת היחס בין שני הלאוים: ===<br />
<br />
א. מ"לא יראה לך" לומדים שאיסור השהיית חמץ הוא רק על '''חמץ שיש עליו בעלות'''. מ"לא ימצא" לומדים '''שהמושג " בעלות" מתרחב'''.<BR/> בכל התורה דבר הגורם לממון אינו כממון, בפסח דבר הגורם לממון מגדיר את החמץ כחמץ שיש עליו בעלות.<BR/>למקומו הפיזי של החמץ "הימצאותו" שליטה, אין משמעות. <br />
<br />
<br />
ב. איסור השהיית חמץ נלמד משני הלוואים בנפרד. <BR/>מ"לא יראה לך" לומדים שעוברים על כל חמץ שיש עליו '''בעלות מלאה''' בלי קשר למקומו ומ"לא ימצא" לומדים שעוברים על כל '''חמץ המצוי לאדם''' גם אם אינו בעלים.<br />
<br />
<br />
ג. איסור השהיית חמץ נלמד מ"הממוצע" בין "בל יראה" לבין "בל ימצא" משני הלאווים לומדים שאיסור השהיית חמץ '''אינו תלוי בבעלות הממונית''',<BR/> אלא בזיקה מסויימת לחמץ,'''היותו מצוי לאדם'''(נחלקו בהגדרת מצוי,כדלהלן).<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
(הבנה א) : מפרש כפשט הבבלי וחולק על המכילתא, למקום "המצאותו"של החמץ אין משמעות,<BR/>לא ימצא הרחיב את מושגי הבעלות,הרחבת האיסור '''לגבולין''' כולל כל גבול ומקום אליו אפשר להגיע. (וכן הרי"ף והרמב"ם)<br />
<br />
=== שיטת תוספות ===<br />
(הבנה ב):בבעלות מלאה על חמץ אין משמעות לרמת "המצאותו"-הנגישות אליו, ונאסר מ"לא יראה לך",<BR/>אך בחמץ שקיבל עליו אחריות שזו זיקה קלושה יותר כיון שכל איסורו לא נלמד אלא מ"לא ימצא" אזי עקרון המכילתא קיים <BR/> חמץ זה שאינו מצוי אצלו כגון שייחד לו בית אינו עובר.(וכן ברא"ש)<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ן ===<br />
(הבנה ג):לומד כפשט המכילתא רשות-שטח ,התורה אסרה רק חמץ מצוי,<BR/> ולכן כל חמץ שאינו נמצא ברשותו אינו מוגדר כמצוי ולא יעבור עליו מהתורה(אך מודה הרמב"ן שמדרבנן חייב בעור)<BR/> כהוכחה לשיטתו,הסביר הרמב"ן(בפרושו לתורה י"ב י"ט)שזו הסיבה שהתורה הזכירה מקום פיזי בהגדרת איסור ב"י,בתים,וגבולין,ולא אמרה סתם לא ימצא ולא יראה.(וכן '''בר"ן ובמאירי''').<br />
<br />
===שיטת הגאונים ===<br />
(הבנה ג):חולקים על הרמב"ן בהגדרת "מצוי",איסור לא ימצא לימד שלא על בעלות בחמץ עוברים<BR/> אלא על רצון בקיומו עוברים,כנפקד שקיבל חמץ,והרוצה בקיום החמץ אצלו החמץ מצוי ונחשב ברשותו,<BR/>לכן הוצאת כל חמץ מרשותו(בין חמץ שבבעלות מלאה בין שבאחריות )לא תועיל שלא לעבור אלא אם כן הפקיד והנפקד קבל אחריות שאז הוא דואג לקיומו ונחשב מצוי לו.<br />
<br />
=== שיטת רבינו יונה ===<br />
לשיטת ר' יונה הסיבה שמפקיד עובר היא מכיוון שקונה עם הפקדון שטח (ולא בפשטות כי עיקר הממון בבעלותו '''כרא"ש ותוספות''' )<BR/>לכן נראה שמקבל את עקרון המכילתא אלא שמסייגה למקרה שאיו קניין שטח למפקיד(כדוגמת ששם חמצו בלי רשות בבית חברו או ברחוב).<br />
<br />
== תוקפה של בדיקת חמץ ==<br />
<br />
נחלקו הראשונים בכוחה של הבדיקה כמועלת שלא לעבור בב"י במקרה שאכן נשאר חמץ לאחר הבדיקה.<br />
<br />
=== שיטת רש"י ===<br />
<br />
<br />
כתב בתחילת המסכת <br />
'''"בודקין שלא לעבור בב"י וב"י'''". (רש"י דף ב. ד"ה בודקין)<BR/> <br />
::כתב''' רבנו דוד''' לשיטת רש"י '''"שלא ניתנה תורה למלאכי השרת"''',<BR/> הואיל, שלא כתבה התורה דרך מסויימת להתגברות על הלאו ולא אמרה שביעור אינו מועיל אע"פ שואדי אם יבחר בבדיקה לא יגיע לודאות של 100%<BR/>הרי שכבכל התורה כולה פעולתו המריבית של האדם היא זו הנדרשת ממנו והיא המספיקה. ולכן אם ימצא חמץ ויפעל מיד נגדו הרי שלא עובר עליו כלל. <br />
<br />
::כתב '''הר"ן''' בדעת רשי '''"שסמכה תורה על החזקות"''',<BR/> ולשיטתו במקום שהסיכוי לאיסור הוא מיעוט שאינו מצוי אפילו לכתחילה אין חובה לברר גם אם אפשר,<BR/>ולכן בבדיקת חמץ אין חובה מן התורה לבטל אם בדק(שהביטול הוא ברור החזקה)והבדיקה מועלת כנגד ב"י וב"י. <br />
<br />
::'''נפ"מ''' בין הר"ן ורבנו דוד היא רמת המאמץ בבדיקה:<BR/> לר"ד הרי שהבדיקה היא כמה שיותר דקדקנית <BR/> ולר"ן הרי שהחיוב הוא רק להפוך את הבית למקום בעל סבירות נמוכה לחמץ.<br />
<br />
===שיטת תוספות ===<br />
<br />
'''"נראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ שלא יבא לאוכלו"''' (תוספות דף ב. ד"ה בודקין)<br />
<br />
נחלקו על רשי שאין הבדיקה פעולה מן התורה אלא חיובה מדרבנן.<BR/> <br />
<br />
<br />
לאור שיטתם בהמשך המסכת (כ"א ע"א ד"ה ואי)מוכח שעל חמץ שאינו ידוע אין עוברים,כי '''חסר בתנאי העברה''' מכיון שאינו נחשב מצוי,<BR/>וכן פירשו במוצא גלוסקא,שדוקא כשמוצא ונודע לו עליה הרי שמכאן והלאה יעבור<BR/> באם לא יפעל כנגדה אך לא יעבור למפרע שעד אז חסר בתנאי העברה,החמץ אינו נחשב מצוי, <BR/> <br />
<br />
<br />
לכן ודאי שהבדיקה מועלת לא לעבור כי הופכת את החמץ '''ללא ידוע,'''אלא שלשיטתם לא זאת דרישת התורה,<BR/> <br />
::או כי במקום שיש אפשרות להיות '''"מלאך שרת"''' הרי שזו החובה,לעשות את הפעולה המרבית,<BR/>כי נתנה התורה את האפשרות לבטל שהביטול ודאי מונעה כל בעיה ,<BR/> <br />
::או שישנה עדיפות לבדיקה כי במקום '''שאפשר לברר''' בקלות לא סומכים על החזקה. <br />
<br />
ולשיטתם הבדיקה צריכה להיות ברמה שתמנע את חשש האכילה ומלכתחילה אינה פעולה מן התורה.<br />
<br />
=== שיטת הרמב"ם והרא"ש ===<br />
<br />
'''"לפיכך אם לא בטל... ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור<BR/> <br />
'''ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"''' (חו"מ פרק ג הל' ז)<br />
<br />
:הבדיקה מועילה שלא לעבור בב"י שכן עשה מה שביכולתו ומצידו אין לו חמץ במקום הראוי לראיה <BR/><br />
:אלא שחששו חכמים שמא ימצא חמץ '''שהיה דעתו עליו'''(כגון שהשאיר ממנו לאכול לבוקר)<BR/> <br />
:ושכחו בשעת הביעור ואינו בטל מאליו מצד חוסר חשיבותו ואע"ג שאינו יודע בו כרגע הרי שזה מצד התרשלותו<BR/><br />
:ואין בכך חסרון במעשה העברה <BR/><br />
'''"דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע.."''' (רא"ש סי' ט')<br />
ולכן תקנו ביטול.<br />
<br />
=== שיטת הטור ===<br />
<br />
'''"דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו, דהוי הפקר ולאו דיליה הוא"''' (טור אורח חיים סי' תלד)<br />
<br />
לשיטתו לבדיקה אין כל תוקף שלא לעבור בב"י וחייב לבטל שמא ישאר חמץ,ואפילו אם לא ידע בו יעבור,<br />
<br />
::ופירש הצל"ח שמאחר ותיקנו חכמים את חובת הבטול "הבודק צריך שיבטל" (ו ע"ב) הרי זה שלא עשה כמצוות חכמים '''פושע הוא'''<BR/>וקושיית הגמרא "וכי משכחת ליה לבטליה" שמשמע שהביטול יועיל אם ימצא גלוסקא ולא יעבור למפרע,נאמרא רק לפני שחידשו האמוראים שחייב לבטל.<br />
<br />
<br />
<br />
== חוסר נגישות מוחלט ==<br />
<br />
''<br />
===מפולת קטנה ===<br />
'''<br />
חמץ שנפלה עליו מפולת כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו,והוא בגובה שלושה טפחים,הרי הוא כמבוער וצריך בטול. <BR/> <br />
:לשיטת''' רש"י''' הביטול הוא מדרבנן מחשש שמא יתפקח הגל<BR/> אך כל עוד מכוסה אינו עובר עליו מצד זה שאין החמץ נחשב בעולם מצד חוסר מציאותו ונגישותו.<BR/><br />
:לשיטת '''רבנו דוד''' (וכן בסמ"ק) הבטול הוא דאורייתא שאין במפולת קטנה כדי להגדירו כמבוער ולא מצוי <BR/> אלא שמיכיוון שאין חשש שיאכלו לא חייבו חכמים בדיקה.<br />
''<br />
<br />
=== מפולת גדולה ===<br />
'' <br />
החמץ נחשב כמבוער ולכ"ע לא צריך אפילו בטול מכיוון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם הרי שישנו יאוש(חוסר אפשרות למימוש בעלות) ויוצא מבעלותו<BR/> ולכן גם אם יתפקח הרי שאין הוא עובר שכבר לא יקרא בו "לך"<br />
<br />
<br />
בדין שהשוותה הגמרא למפולת דין המפרש והיוצא בשיירה כתב '''רש"י''':''' "כשרואהו עובר עליו"''' (רש"י דף ו. ד"ה אפילו)<br />
<br />
משמע מדבריו שכל עוד אדם נמצא בריחוק מחמצו הרי שהחמץ לא מוגדר אצלו כמצוי,<BR/>ונראה שאמר כן דוקא במפרש ויוצא בשיירא שבהם האדם לא תלוי בעצמו ונצרך לאחרים<BR/> והרי שזה חסם מסויים בינו לחמץ שיכול להגדירו כלא מצוי. <BR/> <br />
נחלק עליו '''הר"ן''' שאע"פ שדמתה הגמרא מפרש לדין מפולת ולעושה ביתו אוצר ,הרי שאם לא יבטל יעבור.<br />
<br />
מחלוקתם נובעת מחוסר האפשרות להגדיר מה נחשב מצוי ומה לא. <br />
<br />
וכתב '''המהרש"ל''' (ו. ד"ה רש"י בד"ה דעתו לחזור) בדעת '''רש"י''' שאין דעתו שבחמץ ידוע הריחוק מהחמץ מועיל <BR/> אלא"כשרואהו עובר עליו" הכוונה היא כשלא בדק אך '''לא ידע מהחמץ'''<BR/> לפי שאז חסר בתנאי העברה כיון שהחמץ אינו מצוי([[כדעת תוספות]])<BR/> <br />
שכך אמרו בירושלמי (פרק א הלכה א) שכל הפטור של מפרש מלבדוק הוא רק במקרה של ספק חמץ.<br />
<br />
<br />
== שיטת ההלכה ==<br />
<br />
'''1.ביטול:'''<br />
<br />
השו"ע פוסק כרמב"ם,רמב"ן ורש"י לומר "לבטיל ולהוי כעפרא דארעא" אי החשבתו כחמץ, <BR/> <br />
:וכתב המשנ"ב:"ונכון שיאמר ולהוי '''הפקר''' כעפרא דעלמא" כדי לצאת ידי שיטת תוס' והר"ן שהביטול מדין הפקר.<br />
<br />
'''2.חמצו שאינו ברשותו:''' <br />
<br />
השו"ע [סי' תמ סע' ד] פוסק כרש"י ורמב"ם ([[הבנה א']] ביחס בין הלאוים )<BR/>שאדם עובר על בל יראה ובל ימצא על כל חמץ הנמצא '''בבעלותו או באחריותו,''' <BR/> <br />
בין שהוא ברשותו ובין כשהוא ברשות אדם אחר, ואפילו בידו של גוי ואפילו קיבל עליו אחריות. <BR/><br />
:המשנה ברורה [סי' א באות ח] פוסק שבדיעבד לאחר הפסח ניתן לסמוך על שיטות הראשונים,<BR/><br />
:שאם החמץ '''לא היה ברשותו''' אינו עובר בבל יראה ובל ימצא,החמץ מותר באכילה, ואין לו דין חמץ שעבר עליו הפסח.<br />
<br />
'''3.בדיקת חמץ:'''<br />
<br />
כתב השו"ע "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו.." <BR/><br />
:"וכתב המשנ"ב שאע"ג שמדאורייתא בבדיקה בלבד יוצאים ידי חובה (כאשר לא נשאר חמץ ידוע ששכחו בשעת הביעור) <BR/> <br />
:הטעם הוא שמא ימצא חמץ שלא יוצא מרשותו אוטומטית(כפרורים)ויחוס עליו וישהנו(כרש"י). <br />
<br />
'''4.חוסר נגישות:''' <BR/><br />
בחמץ שנפלה עליו מפולת פסק השו"ע "אם יש עליו גובה ג' טפחים מבטלו בלבו ודיו" <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שאם נתפקח הגל אחרי פסח החמץ מותר באכילה הואיל ולא עבר עליו לא מהתורה ולא מדרבנן(כדעת רש"י) <BR/><br />
במפרש ויוצא בשיירה כתב השו"ע שקודם ל' יום אין צריך לבדוק וכשמגיע פסח יבטלנו <BR/><br />
:וכתב המשנ"ב שיבטל כי אע"ג שלא רואהו עובר משום '''בל יטמין'''(כשיטת הר"ן)<br />
<br />
== שותי"ם == <br />
בעניין '''בטול חמץ''' להוכחות שמהותו הפקר עיין שו"ת שאגת אריה סי' עז. <BR/><br />
בעניין '''חמץ שלו שלא ברשותו''' עיין שו"ת שאגת אריה סי' פג. <BR/> <br />
בעניין '''גוזל ונגזל בחמץ''' עיין שו"ת נו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ. פר"ח סי' תמח. מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ה אות מ"ג. <BR/><br />
[[קטגוריה:חמץ ומצה]]</div>ידידיה אברהם