https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=Yitz151ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2026-06-20T16:33:35Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%94&diff=10267ברכת הלבנה2018-01-28T21:02:34Z<p>Yitz151: יצירת דף עם התוכן "{{תחרות כתיבה}}"</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%90%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%9D&diff=10266דרישה אל המתים2018-01-28T20:39:13Z<p>Yitz151: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
,<br />
<br />
''מקור האיסור''<br />
<br />
''המקור בתורה לאיסור זה הוא "לֹֽא־יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ־וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף:''<br />
<br />
''וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים:"'' <br />
<br />
איסור תפילה למת<br />
ישנן כמה נקודות בעיתיות שהפוסקים מעלים בעניין עלייה לקברי צדיקים.<br />
הראשונה היא האיסור דורש אל המתים.<br />
כתוב בתורה : "לא ימצא בך...ודרש אל המתים:" והעלו הפוסקים שהפירוש המילולי של האיסור הוא לא לפנות אל המתים או לבקש מהם דבר מה.<br />
ולפי זה תתכן בעיה של דורש אל המתים בפנייה ישירה אל המת או בתליית תקווה שיוכל להועיל לנו. ובאמת כבר בזוהר כתוב שיש שאלה איך אפשר להשתטח על קברי צדיקים הרי כתוב דורש אל המתים ואסור.<br />
הבעיה השניה שהעלו הפוסקים היא על פי גמרא בתלמוד ירושלמי: "אם באת על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד",<br />
יש מהפוסקים שראו בגמרא זו איסור, הם הבינו מדברי הגמרא שיש איסור לפנות אל גורם חיצוני שיתפלל וייצג אותנו בפני הקב"ה אלא חייבים אנו להתפלל אליו ישירות ולא לתת שום כח לגורמים חיצוניים. הראשונים קראו לאיסור זה בכינוי: "מתווך" על שם זה שהאדם מעמיד מתווך שייצג אותו מול הקב"ה.<br />
על פי זה דנים הפוסקים האם גם נפשות המתים נכללים באיסור של מתווך או לא.<br />
<br />
דורש אל המתים<br />
ישנם כמה צדדים לומר שלא שייך כאן האיסור של "דורש אל המתים" הצד הראשון הוא שגם אם נראה שפשט המילים של הפס' מתכוונים לכל פנייה אל המתים, כשהגמרא דנה באיסור דורש אל המתים היא מזכירה דרך מאוד ספציפית לעבור על איסור זה: "כדתניא: ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה."<br />
אבל עדיין נותרה השאלה האם כל סוג של דרישה או פנייה אסורים ומה שהביאה הגמרא על מי שמרעיב עצמו זה רק דוגמא בעלמא או שזוהי הדרך היחידה לעבור על דורש אל המתים.<br />
מן הסברא היה נראה לומר שדוקא להרעיב עצמו וללון בבית הקברות זה האיסור מכיוון שהאיסור של דורש אל המתים מובא בפס' בחדא מחתא עם אוב וידעוני ששניהם עושים מעשי כשפים בכדי להשיג מידע כלשהוא מרוח המת כך גם דורש אל המתים יהיה אסור רק כאשר עושה מעשים כדי שתשרה עליו רוח טומאה ותתן לו מידע כלשהוא. מצד שני יש את פשט המילים בפס' שכמו שביארנו לעיל משמע ממנו שזה כל שאלה או בקשה מן המת ולמה שהגמרא תעקור את הפשט ממקומו?<br />
<br />
שיטת הרמב"ם<br />
הרמב"ם, כאשר הוא מבאר את איסור דורש אל המתים הוא מוסיף על דוגמת הגמרא עוד מספר דוגמאות ובסוף מסכם בדבריו:" ...כללו של דבר כל העושה כדי שיבא המת ויודיעו לוקה"<br />
ויש שדייקו מדבריו שרק מי שעושה מעשים מיוחדים כדי שיבוא המת ויודיעהו הוא שעובר על העבירה אבל דיבור ללא מעשה לא יחשב דורש אל המתים. אבל יש אפשרות לדחות את הדיוק בכך שהרמב"ם בא לומר מתי לוקים וכידוע אין לוקין על לאו שאין בו מעשה אבל יתכן שעדיין עובר על הלאו גם בסתם פנייה אל מת.<br />
אבל בכל זאת נראה שלדעת הרמב"ם אין בעיה מצד דורש אל המתים להתפלל אל המת כי לפי דבריו דורש אל המתים זה רק לבקש שיודיעהו דבר מה ולא לבקש ממנו שישתדל עבור החיים אצל ריבונו של עולם.<br />
<br />
תשובות הזוהר<br />
כאמור הזוהר כבר התמודד עם השאלה הזו, והוא מעלה שתי תשובות כדי לומר שאין איסור "דורש אל המתים" בתפילה על קברי אבות. הראשונה היא שאיסור "דורש אל המתים" נאמר רק כלפי מתים וצדיקים במיתתם קרויים חיים והשנייה היא שישראל שבאים להתפלל מול קברי צדיקים באים בתשובה ובשבירת הלב לפני הקדוש ברוך הוא בניגוד לגויים שבאים בכשפים. יש מקום לדון בשתי התשובות ובנפק"מ בינהן, נראה לומר שהנפק"מ תהיה לעניין צורת הבקשה המותרת בקברי צדיקים, כלומר האם מותר לבקש מהמת עצמו שיתפלל או לא: לפי התשובה הראשונה לכאורה אפשר לבקש מהמתים שהרי הם לא נקראים מתים אלא חיים ואפשר לבקש מהחיים אבל לפי התשובה השנייה נראה שאסור אלא צריך להתפלל לפני הקב"ה כלשון הזוהר. הבן איש חי באמת מדייק עפ"י תשובת הזוהר שההיתר להתפלל בקברי צדיקים הוא אך ורק להתפלל לפני הקב"ה ולא לבקש מהמת שום דבר וכך הוא פוסק למעשה. הבעיה בדברי הבן איש חי היא שהוא מתייחס רק לתשובה השנייה אך מי אמר שתשובה זו היא העיקרית? יתכן לומר שהוא חשש לשתי התשובות ולכן פסק להחמיר עפ"י השנייה. <br />
<br />
שיטת היראים-חילוק בין גוף לרוח<br />
ישנה עוד סיבה לומר שאין איסור של "דורש אל המתים" בתפילה על קברי אבות עפ"י שיטתו היחודית של בעל ספר יראים.<br />
בסוגיית משביע את המת שיחזור אליו בחלום אומר היראים שאין בעיה להשביע את רוחו של המת שיבוא גם לאחר מותו ואין בזה משום דורש אל המתים. מסביר היראים שדורש אל המת זה רק אם דורש אל גוף המת אבל אם דורש אל הרוח אינו נחשב דורש אל המת מכיוון שהרוח אינה נקראת מת. על שיטתו מזדעק הבית יוסף ומקשה מספר קושיות ובינהם הקושיא העיקרית שהרי לגוף אין שום ממשות בלי הנשמה והרוח אז מה המחשבה שיקרה משהו ע"י הדרישה לגופה מתה ולכן הוא מסיק שאפשר להשביע רק חולה בעודו בחיים שיבוא לאחר מיתתו וכאשר הוא בא לבאר את איסור דורש אל המתים אז הוא מעתיק את דברי הרמב"ם.<br />
הלבוש עונה על שאלת הב"י ומסביר שכוחות הטומאה שואפים שיהיה להם גוף ולכן במיתה כאשר הרוח יוצאת מהגוף ומפנה מקום אז כוחות הטומאה משתלטים על הגוף ואליהם אסור לפנות. דברים דומים אומר ר"י אלבו בספר העיקרים, הוא מסביר שם שכאשר היה לדבר מה התעלות רוחנית אע"פ שכבר ירד מדרגתו עדיין רושם כלשהוא נותר בדבר ויותר קל לו להגיע לדרגה הקודמת כי הכח כבר קיים בפוטנציאל -כך גם בגוף שהיה של צדיק יותר קל להוריד את השפע האלוקי דרכו. <br />
<br />
מחלוקת השו"ע והרמ"א<br />
הדרכי משה חולק על מסקנת השו"ע ופוסק כשיטת היראים ולכן כאשר השו"ע אומר שמותר להשביע את החולה שיבוא לאחר מותו מגיה הרמ"א ואומר שגם לאחר מותו מותר אם דורש לרוחו.<br />
אבל לכאורה בין לרמ"א ובין לשו"ע ניתן לומר שלנידון דידן בתפילה למתים אין איסור של דורש אל המתים כי לדעת הרמ"א אין בעיה כלל שהרי לא מבקשים מהגוף אלא מהרוח ולפי השו"ע כבר בארנו לעיל שלדעת הרמב"ם, שאותו מעתיק השו"ע, איסור "דורש אל המתים" הוא לנסות לבקש מהמת שיעביר לו מידע כלשהו. וכך באמת מסביר הרב שלמה גורן <br />
<br />
תשובת הרב פלטיאל-"מיחזי"<br />
אחד המקורות הראשוניים ביותר שמקשר בפירוש בין איסור דורש אל המתים לתפילה בקברי צדיקים הוא תשובה של הרב חיים פלטיאל ממגדבורג שבה הוא אומר שהוא היה מתיר נדרי אנשים שהיו נודרים ללכת לקברי צדיקים מכיוון שהוא רואה במעשה זה בעיה משום שזה נראה כדורש אל המתים. הרב פלטיאל מתייחס לגמרא הנ"ל על כלב והוא מסביר שכלב התפלל בקברי צדיקים משום ששם זה מקום קדוש ותפילה נשמעת יותר עפ"י המקום בו היא נאמרת אבל מי שלא מתכוון לכך לא ברור מה מטרת הליכתו לקברים ולכן נראה כדורש אל המתים. ניתן להבין מדבריו שני דברים: דבר ראשון שאין בעיה מהותית בהליכה לקברי צדיקים ותפילה שם אלא שצריך לכוון להתפלל במקום קדוש ולא יותר מזה אבל יש בעיה של מיחזי ואם היה אפשר לטפל בבעיה הזו אז לא הייתה מניעה ללכת להתפלל בקברי צדיקים ודבר שני שלכאורה מעצם דבריו שמי שמתפלל בקברי צדיקים בלי להיות מודע לכך שהמעלה של כך זה רק מקום קדוש הוא נראה כדורש אל המתים משמע שמי שמתפלל שם אסור שיתפלל אל המתים עצמם כי בזה יעבור על איסור "דורש אל המתים" ממש. אמנם הב"ח עצמו שציטט את דברי הרב פלטיאל מסכם בסוף דבריו שמכח מנהג ישראל והזוהר הנ"ל אין לבטל את מנהג העלייה לקברי צדיקים אבל עדיין משמע שהוא מתיר רק את העלייה עצמה ולא את הפנייה אל המת, בזה גם הוא מסכים שיש איסור "דורש אל המתים".<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
המהרי"ל-"אל ישים מגמתו אל המתים"<br />
הבנה דומה הבינו רוב הפוסקים בדברי המהרי"ל שמי שמבקש מן המת אפילו שיתפלל עליו עובר על איסור "דורש אל המתים",וז"ל:<br />
"... ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה ביותר על אדמת קדש. והמשתטח על קברי הצדיקים ומתפלל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם..." מלשונו של המהרי"ל ש"אל ישים מגמתו" דייקו רוב הפוסקים שהוא סובר שאסור לפנות אל המת אפילו בבקשה של תפילה.<br />
אבל לשיטה הזאת קשה לשון הגמרא בסוטה שהרי אם נאמר שכלב רק התפלל במקום קדוש ולא התפלל אל האבות שקבורים שם איך נסביר את לשון הגמרא:"...אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים"?<br />
אלא שיש לומר שהגמרא השתמשה בלשון ציורית ולאו דוקא ללמדנו שזה באמת מה שקרה וכן אפשר להסתמך על דברי הירושלמי שלא פוסקים מתוך דברי אגדה אבל בכל אופן זה דוחק גדול בגמרא אף על פי שזה מתקבל על הדעת בסברא.<br />
ר' אלעזר ממונקאטש' מקשה על ההבנה הזו במהרי"ל וטוען שאם נאמר שאסור לבקש מהמת שיתפלל עלינו אז יסתערו עלינו הרבה קושיות מרחבי הש"ס של אנשים שהתפללו אל מתים וביקשו מהם שיתפללו עליהם [הוא מונה בין השאר את הגמ' הנ"ל בסוטה וכן גם בתענית שרב היה משטח על קבר אביו ומספר לו על צרותיו וכן עוד] ולכן הוא טוען שאין שום איסור בבקשה למת שיתפלל עליך ואדרבה יש מצוה בכך. מכח הזוהר והמקורות ברחבי הש"ס הוא מסביר שכוונת המהרי"ל היא לא שיש איסור לבקש מהמת שיתפלל עליו אלא שאסור להתפלל אל המת שיושיעו באיזשהו כח שזה ברור שאסור משום שזה קרוב להיות ע"ז והוא משווה זאת לפוסקים שהתנגדו לתפילת "מכניסי רחמים" מטעם תפילה אל אמצעי.<br />
<br />
מתווך<br />
בנוסף ,כאמור, ישנם פוסקים שאסרו את התפילה למתים מדין "מתווך". דין זה מקורו מהתלמוד הירושלמי:"...אבל הקב"ה אינו כן אם באת על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד..." ומכאן דייקו הפוסקים שיש איסור לפנות אל המלאכים ולבקש מהם שיבקשו עלינו אלא צריך האדם להתפלל ישירות אל הקב"ה. ומכאן אסרו הרבה מרבותינו במהלך הדורות לומר פיוטים מסוימים שיש בהם לשון הנשמעת כפנייה אל המלאכים.<br />
<br />
תשובת הרב משה פיינשטיין<br />
מתוך כך היה נראה שיש לאסור תפילה לנשמת המת והרי אין צורך לבקש מליצים אלא צריך לפנות ישירות למלך?! אלא שהאגרות משה דן האם הסברא לאסור במלאכים שייכת גם בנשמות. האג"מ דן משני הצדדים, כלומר הוא דן האם האוסרים לבקש ממלאכים יתירו בנשמות וכן להפך-האם המתירים במלאכים אולי יאסרו לבקש מנשמות. הוא טוען שהסברא להתיר במלאכים היא שאנו רק מבקשים מהם לעשות את מלאכתם שהם ממונים עליה ושניתנה להם הכח והסמכות לכך ע"י הקב"ה, עפ"י הסיבה הזו יש מקום לאסור תפילה לנשמת המת שהרי לא מצינו שלמת יש תפקיד כלשהוא ביחסים בין ישראל לאביהם שבשמיים בניגוד למלאכים. וכן הוא דן מהצד השני שמי שאוסר במלאכים אולי יתיר בנשמות שהרי נשמות המתים יודעים ומבינים את צער העולם ולכן שייך שיתעוררו ושנעוררם לבקש רחמים על החיים. עפ"י זה מסביר האג"מ את המח' בין הש"ך לב"ח. הש"ך מביא את התשובה של הרב חיים פלטיאל דלעיל ולא חולק עליו ולעומת זאת הב"ח מביא אותו ומעמיד את המנהג כנגדו, האג"מ מבין שהמח' בינהם היא בשאלה הנ"ל והש"ך מסיק שאסור לבקש מנשמות כמו שאסור ממלאכים והב"ח יתיר מכיוון שנשמות יודעות בצער העולם כנ"ל. האג"מ מציין שלדעת האוסרים למרות שהאיסור נובע מעצם הבקשה ונתינת כח בידי גורם שאיננו הקב"ה אבל בכדי שיהיה לאיסור מקור להיתלות בו השתמשו בפסוק של דורש אל המתים על אף שהוא נצרך לאיסור אחר של המרעיב עצמו וכו', מכל מקום פשט הפס' אינו נעקר ממקומו וגם לבקש מן המתים אסור. הוא מסיק שהשו"ע השאיר את הפסק הזה עמום בכונה בכדי שכל גברא רבה שיבוא אחריו שיראה מקום להכריע כאחד הצדדים יוכל להכריע כדעתו ולא יצטרך לחלוק על השו"ע.<br />
<br />
מחלוקת אמוראים<br />
יש שמעמידים את המחלוקת הנ"ל לעניין סיבת היציאה לבתי קברות בתענית ציבור באיסור של "דורש אל המתים" כלומר למ"ד שזה משום הרי אנו חשובין כמתים יש איסור לפנות אל המת ולכן צריך סיבה אחרת ולמ"ד כדי שיתפללו עלינו אז אין איסור ולכן פונים אליהם שיתפללו עלינו. לפי ההסבר הזה מכך שהרמב"ם והשו"ע ורוב הפוסקים מביאים את הטעם שהרי אנו כמתים אז משמע שהם פוסקים שאסור לפנות אל המתים ולכן הביאו רק את הטעם הראשון ולא את הטעם שיתפללו עלינו. אבל לא מתחייב שהשו"ע סברו כך אלא יתכן שהם סוברים כשתי הטעמים אבל נקטו את הטעם הראשון בנוסף לטעם השני כי הוא כוללני יותר ותקף אף אם אין שם קברי ישראל. <br />
<br />
תורת הסוד<br />
מצינו גם עפ"י תורת הסוד שיש חשש בהליכה על קברי צדיקים שיתדבקו בו החיצוניים או רוחות של המתים אבל יתכן לומר שזה רק בהשתטחות על הקבר עצמו או בתוך ד' אמותיו או רק בחו"ל.<br />
<br />
איסור כניסה למערות צדיקים<br />
בלי קשר לאיסורים הנ"ל שהם איסורים מהותיים בעניין תפילה למתים ועצם ההשטתחות על קבריהם יש עוד איסור נלווה שדן בו הרב שלמה גורן והוא איסור הכניסה למערת קבורה של צדיקים. הרב גורן מביא ממספר מקורות בתלמודים ובזוהר שיש איסור חמור וסכנה גדולה להכנס למערת קבורה של צדיקים ורק מי שבמעלה גבוהה מאוד יכול להרשות לעצמו להכנס. הרב גורן מביא את דברי הרשב"ם שאומר שהסיבה לחומרת הסכנה במערת קבורת הצדיקים מקורה בגמרא בחולין שאומרת שהצדיקים גדולים יותר במיתתם מאשר בחייהם. אבל לכאורה יש לומר שאיסור זה הוא רק בכניסה אל תוך מערת הקבורה עצמה ולא למעל הקבר או מחוצה לו<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
לועג לרש<br />
היה מקום לומר שיהיה איסור להתפלל בקברי צדיקים כמו שיש איסור ללמוד שם תורה משום לועג לרש. וכן משמע מדברי הריטב"א שאומר שכשהיו יוצאים להתפלל בבתי הקברות בתענית ציבור היו יוצאים לאחר שהתפללו מכיון שאסור להתפלל שם בגלל לעג לרש. על סמך דברי הריטב"א הקשה החיד"א על דברי הרמ"א שנוהגים ללכת לקברי צדיקים בערב ראש השנה שזה צריך להיות אסור מדין לעג לרש.הרב עובדיה יוסף דוחה את הקושיא של החיד"א ומחלק בין תפילה של חיוב שהיא אסורה מדין לועג לרש לבין תחינות ובקשות שעליהם דיבר הרמ"א שמכיוון שאינו מקיים בהם חובת מצווה כלשהיא אז אין בהם לועג לרש. <br />
<br />
<br />
סיכום<br />
עצם ההליכה לקברי צדיקים נתון במח' כאשר המוהר"ח פלטיאל נוטה לאסור משום מיחזי כדורש אל המתים ובכדי להתמודד עם הגמ' על כלב ושאר המקורות שבהם מוזכרים השתטחות על קברי צדיקים הוא טוען שזה היה תפילה במקום קדוש ותו לא והב"ח שהביאו כבר חולק עליו ומעמיד את מנהג ישראל. בנוסף גם לפוסקים שמתירים ללכת לקברים מצינו מח' לעניין הפנייה אל המתים שהמהרי"ל לפי הבנת רוב הפוסקים טוען שאסור לפנות אל המת ולבקש שיתפללו עלינו משום דורש אל המתים וכן מסקנת הבן איש חי מהזוהר, לעומתם המנחת אליעזר טוען שאין זו ההבנה במהרי"ל ואין בעיה לבקש מן המתים שיתפללו עלינו ואדרבה מצווה גדולה היא. מצינו שעפ"י דברי היראים אין שום בעיה בפנייה אל המת משום שפונה אל רוחו ולא אל הגוף וכך פוסק הרמ"א, ואף לשו"ע שחולק יש מקום לומר שיהיה מותר לפנות למת כי אינו מבקש ממנו שיודיעהו דבר מה ע"י מעשה. מצינו עפ"י הירושלמי שיש עוד צד לאסור מדין "מתווך" שזה איסור להציב מליץ בינינו לבין אבינו שבשמיים ובזה למסקנה מצינו שיש מקום להסתפק האם שייך גם בנשמות של מתים או רק במלאכים.</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%90%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%9D&diff=10265דרישה אל המתים2018-01-28T20:28:35Z<p>Yitz151: יצירת דף עם התוכן "{{תחרות כתיבה}}, תפילה על קברי אבות-מקורות אחד המקורות הקדומים ביותר לתפילה על קברי אבות נ..."</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}},<br />
<br />
תפילה על קברי אבות-מקורות<br />
אחד המקורות הקדומים ביותר לתפילה על קברי אבות נמצא בתלמוד: "אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים"<br />
מכאן לכאורה יש הוכחה ברורה לכך שכבר בתקופת התורה היו משתטחים על קברי אבות ואף מתפללים שם ופונים ישירות אל המתים כמו שכלב אומר אבותי בקשו עלי רחמים, בהמשך נראה שכל שלושת הנקודות הללו אינם פשוטים כלל בדעת הפוסקים.<br />
וכן במסכת תענית טז ע"א הגמרא דנה במנהגי תענית ציבור ומביאה שהיה מנהג לצאת לבתי קברות הגמרא שואלת מה סיבת המנהג ומביאה מחלוקת: "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים מאי בינייהו איכא בינייהו קברי עכו''ם." מכאן רואים שזה לא היה רק מנהג בתקופת האבות לגדולי עולם אלא כך המנהג הפשוט גם בתקופת המשנה והגמרא. <br />
<br />
איסור תפילה למת<br />
ישנן כמה נקודות בעיתיות שהפוסקים מעלים בעניין עלייה לקברי צדיקים.<br />
הראשונה היא האיסור דורש אל המתים.<br />
כתוב בתורה : "לא ימצא בך...ודרש אל המתים:" והעלו הפוסקים שהפירוש המילולי של האיסור הוא לא לפנות אל המתים או לבקש מהם דבר מה.<br />
ולפי זה תתכן בעיה של דורש אל המתים בפנייה ישירה אל המת או בתליית תקווה שיוכל להועיל לנו. ובאמת כבר בזוהר כתוב שיש שאלה איך אפשר להשתטח על קברי צדיקים הרי כתוב דורש אל המתים ואסור.<br />
הבעיה השניה שהעלו הפוסקים היא על פי גמרא בתלמוד ירושלמי: "אם באת על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד",<br />
יש מהפוסקים שראו בגמרא זו איסור, הם הבינו מדברי הגמרא שיש איסור לפנות אל גורם חיצוני שיתפלל וייצג אותנו בפני הקב"ה אלא חייבים אנו להתפלל אליו ישירות ולא לתת שום כח לגורמים חיצוניים. הראשונים קראו לאיסור זה בכינוי: "מתווך" על שם זה שהאדם מעמיד מתווך שייצג אותו מול הקב"ה.<br />
על פי זה דנים הפוסקים האם גם נפשות המתים נכללים באיסור של מתווך או לא.<br />
<br />
דורש אל המתים<br />
ישנם כמה צדדים לומר שלא שייך כאן האיסור של "דורש אל המתים" הצד הראשון הוא שגם אם נראה שפשט המילים של הפס' מתכוונים לכל פנייה אל המתים, כשהגמרא דנה באיסור דורש אל המתים היא מזכירה דרך מאוד ספציפית לעבור על איסור זה: "כדתניא: ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה."<br />
אבל עדיין נותרה השאלה האם כל סוג של דרישה או פנייה אסורים ומה שהביאה הגמרא על מי שמרעיב עצמו זה רק דוגמא בעלמא או שזוהי הדרך היחידה לעבור על דורש אל המתים.<br />
מן הסברא היה נראה לומר שדוקא להרעיב עצמו וללון בבית הקברות זה האיסור מכיוון שהאיסור של דורש אל המתים מובא בפס' בחדא מחתא עם אוב וידעוני ששניהם עושים מעשי כשפים בכדי להשיג מידע כלשהוא מרוח המת כך גם דורש אל המתים יהיה אסור רק כאשר עושה מעשים כדי שתשרה עליו רוח טומאה ותתן לו מידע כלשהוא. מצד שני יש את פשט המילים בפס' שכמו שביארנו לעיל משמע ממנו שזה כל שאלה או בקשה מן המת ולמה שהגמרא תעקור את הפשט ממקומו?<br />
<br />
שיטת הרמב"ם<br />
הרמב"ם, כאשר הוא מבאר את איסור דורש אל המתים הוא מוסיף על דוגמת הגמרא עוד מספר דוגמאות ובסוף מסכם בדבריו:" ...כללו של דבר כל העושה כדי שיבא המת ויודיעו לוקה"<br />
ויש שדייקו מדבריו שרק מי שעושה מעשים מיוחדים כדי שיבוא המת ויודיעהו הוא שעובר על העבירה אבל דיבור ללא מעשה לא יחשב דורש אל המתים. אבל יש אפשרות לדחות את הדיוק בכך שהרמב"ם בא לומר מתי לוקים וכידוע אין לוקין על לאו שאין בו מעשה אבל יתכן שעדיין עובר על הלאו גם בסתם פנייה אל מת.<br />
אבל בכל זאת נראה שלדעת הרמב"ם אין בעיה מצד דורש אל המתים להתפלל אל המת כי לפי דבריו דורש אל המתים זה רק לבקש שיודיעהו דבר מה ולא לבקש ממנו שישתדל עבור החיים אצל ריבונו של עולם.<br />
<br />
תשובות הזוהר<br />
כאמור הזוהר כבר התמודד עם השאלה הזו, והוא מעלה שתי תשובות כדי לומר שאין איסור "דורש אל המתים" בתפילה על קברי אבות. הראשונה היא שאיסור "דורש אל המתים" נאמר רק כלפי מתים וצדיקים במיתתם קרויים חיים והשנייה היא שישראל שבאים להתפלל מול קברי צדיקים באים בתשובה ובשבירת הלב לפני הקדוש ברוך הוא בניגוד לגויים שבאים בכשפים. יש מקום לדון בשתי התשובות ובנפק"מ בינהן, נראה לומר שהנפק"מ תהיה לעניין צורת הבקשה המותרת בקברי צדיקים, כלומר האם מותר לבקש מהמת עצמו שיתפלל או לא: לפי התשובה הראשונה לכאורה אפשר לבקש מהמתים שהרי הם לא נקראים מתים אלא חיים ואפשר לבקש מהחיים אבל לפי התשובה השנייה נראה שאסור אלא צריך להתפלל לפני הקב"ה כלשון הזוהר. הבן איש חי באמת מדייק עפ"י תשובת הזוהר שההיתר להתפלל בקברי צדיקים הוא אך ורק להתפלל לפני הקב"ה ולא לבקש מהמת שום דבר וכך הוא פוסק למעשה. הבעיה בדברי הבן איש חי היא שהוא מתייחס רק לתשובה השנייה אך מי אמר שתשובה זו היא העיקרית? יתכן לומר שהוא חשש לשתי התשובות ולכן פסק להחמיר עפ"י השנייה. <br />
<br />
שיטת היראים-חילוק בין גוף לרוח<br />
ישנה עוד סיבה לומר שאין איסור של "דורש אל המתים" בתפילה על קברי אבות עפ"י שיטתו היחודית של בעל ספר יראים.<br />
בסוגיית משביע את המת שיחזור אליו בחלום אומר היראים שאין בעיה להשביע את רוחו של המת שיבוא גם לאחר מותו ואין בזה משום דורש אל המתים. מסביר היראים שדורש אל המת זה רק אם דורש אל גוף המת אבל אם דורש אל הרוח אינו נחשב דורש אל המת מכיוון שהרוח אינה נקראת מת. על שיטתו מזדעק הבית יוסף ומקשה מספר קושיות ובינהם הקושיא העיקרית שהרי לגוף אין שום ממשות בלי הנשמה והרוח אז מה המחשבה שיקרה משהו ע"י הדרישה לגופה מתה ולכן הוא מסיק שאפשר להשביע רק חולה בעודו בחיים שיבוא לאחר מיתתו וכאשר הוא בא לבאר את איסור דורש אל המתים אז הוא מעתיק את דברי הרמב"ם.<br />
הלבוש עונה על שאלת הב"י ומסביר שכוחות הטומאה שואפים שיהיה להם גוף ולכן במיתה כאשר הרוח יוצאת מהגוף ומפנה מקום אז כוחות הטומאה משתלטים על הגוף ואליהם אסור לפנות. דברים דומים אומר ר"י אלבו בספר העיקרים, הוא מסביר שם שכאשר היה לדבר מה התעלות רוחנית אע"פ שכבר ירד מדרגתו עדיין רושם כלשהוא נותר בדבר ויותר קל לו להגיע לדרגה הקודמת כי הכח כבר קיים בפוטנציאל -כך גם בגוף שהיה של צדיק יותר קל להוריד את השפע האלוקי דרכו. <br />
<br />
מחלוקת השו"ע והרמ"א<br />
הדרכי משה חולק על מסקנת השו"ע ופוסק כשיטת היראים ולכן כאשר השו"ע אומר שמותר להשביע את החולה שיבוא לאחר מותו מגיה הרמ"א ואומר שגם לאחר מותו מותר אם דורש לרוחו.<br />
אבל לכאורה בין לרמ"א ובין לשו"ע ניתן לומר שלנידון דידן בתפילה למתים אין איסור של דורש אל המתים כי לדעת הרמ"א אין בעיה כלל שהרי לא מבקשים מהגוף אלא מהרוח ולפי השו"ע כבר בארנו לעיל שלדעת הרמב"ם, שאותו מעתיק השו"ע, איסור "דורש אל המתים" הוא לנסות לבקש מהמת שיעביר לו מידע כלשהו. וכך באמת מסביר הרב שלמה גורן <br />
<br />
תשובת הרב פלטיאל-"מיחזי"<br />
אחד המקורות הראשוניים ביותר שמקשר בפירוש בין איסור דורש אל המתים לתפילה בקברי צדיקים הוא תשובה של הרב חיים פלטיאל ממגדבורג שבה הוא אומר שהוא היה מתיר נדרי אנשים שהיו נודרים ללכת לקברי צדיקים מכיוון שהוא רואה במעשה זה בעיה משום שזה נראה כדורש אל המתים. הרב פלטיאל מתייחס לגמרא הנ"ל על כלב והוא מסביר שכלב התפלל בקברי צדיקים משום ששם זה מקום קדוש ותפילה נשמעת יותר עפ"י המקום בו היא נאמרת אבל מי שלא מתכוון לכך לא ברור מה מטרת הליכתו לקברים ולכן נראה כדורש אל המתים. ניתן להבין מדבריו שני דברים: דבר ראשון שאין בעיה מהותית בהליכה לקברי צדיקים ותפילה שם אלא שצריך לכוון להתפלל במקום קדוש ולא יותר מזה אבל יש בעיה של מיחזי ואם היה אפשר לטפל בבעיה הזו אז לא הייתה מניעה ללכת להתפלל בקברי צדיקים ודבר שני שלכאורה מעצם דבריו שמי שמתפלל בקברי צדיקים בלי להיות מודע לכך שהמעלה של כך זה רק מקום קדוש הוא נראה כדורש אל המתים משמע שמי שמתפלל שם אסור שיתפלל אל המתים עצמם כי בזה יעבור על איסור "דורש אל המתים" ממש. אמנם הב"ח עצמו שציטט את דברי הרב פלטיאל מסכם בסוף דבריו שמכח מנהג ישראל והזוהר הנ"ל אין לבטל את מנהג העלייה לקברי צדיקים אבל עדיין משמע שהוא מתיר רק את העלייה עצמה ולא את הפנייה אל המת, בזה גם הוא מסכים שיש איסור "דורש אל המתים".<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
המהרי"ל-"אל ישים מגמתו אל המתים"<br />
הבנה דומה הבינו רוב הפוסקים בדברי המהרי"ל שמי שמבקש מן המת אפילו שיתפלל עליו עובר על איסור "דורש אל המתים",וז"ל:<br />
"... ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה ביותר על אדמת קדש. והמשתטח על קברי הצדיקים ומתפלל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם..." מלשונו של המהרי"ל ש"אל ישים מגמתו" דייקו רוב הפוסקים שהוא סובר שאסור לפנות אל המת אפילו בבקשה של תפילה.<br />
אבל לשיטה הזאת קשה לשון הגמרא בסוטה שהרי אם נאמר שכלב רק התפלל במקום קדוש ולא התפלל אל האבות שקבורים שם איך נסביר את לשון הגמרא:"...אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים"?<br />
אלא שיש לומר שהגמרא השתמשה בלשון ציורית ולאו דוקא ללמדנו שזה באמת מה שקרה וכן אפשר להסתמך על דברי הירושלמי שלא פוסקים מתוך דברי אגדה אבל בכל אופן זה דוחק גדול בגמרא אף על פי שזה מתקבל על הדעת בסברא.<br />
ר' אלעזר ממונקאטש' מקשה על ההבנה הזו במהרי"ל וטוען שאם נאמר שאסור לבקש מהמת שיתפלל עלינו אז יסתערו עלינו הרבה קושיות מרחבי הש"ס של אנשים שהתפללו אל מתים וביקשו מהם שיתפללו עליהם [הוא מונה בין השאר את הגמ' הנ"ל בסוטה וכן גם בתענית שרב היה משטח על קבר אביו ומספר לו על צרותיו וכן עוד] ולכן הוא טוען שאין שום איסור בבקשה למת שיתפלל עליך ואדרבה יש מצוה בכך. מכח הזוהר והמקורות ברחבי הש"ס הוא מסביר שכוונת המהרי"ל היא לא שיש איסור לבקש מהמת שיתפלל עליו אלא שאסור להתפלל אל המת שיושיעו באיזשהו כח שזה ברור שאסור משום שזה קרוב להיות ע"ז והוא משווה זאת לפוסקים שהתנגדו לתפילת "מכניסי רחמים" מטעם תפילה אל אמצעי.<br />
<br />
מתווך<br />
בנוסף ,כאמור, ישנם פוסקים שאסרו את התפילה למתים מדין "מתווך". דין זה מקורו מהתלמוד הירושלמי:"...אבל הקב"ה אינו כן אם באת על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד..." ומכאן דייקו הפוסקים שיש איסור לפנות אל המלאכים ולבקש מהם שיבקשו עלינו אלא צריך האדם להתפלל ישירות אל הקב"ה. ומכאן אסרו הרבה מרבותינו במהלך הדורות לומר פיוטים מסוימים שיש בהם לשון הנשמעת כפנייה אל המלאכים.<br />
<br />
תשובת הרב משה פיינשטיין<br />
מתוך כך היה נראה שיש לאסור תפילה לנשמת המת והרי אין צורך לבקש מליצים אלא צריך לפנות ישירות למלך?! אלא שהאגרות משה דן האם הסברא לאסור במלאכים שייכת גם בנשמות. האג"מ דן משני הצדדים, כלומר הוא דן האם האוסרים לבקש ממלאכים יתירו בנשמות וכן להפך-האם המתירים במלאכים אולי יאסרו לבקש מנשמות. הוא טוען שהסברא להתיר במלאכים היא שאנו רק מבקשים מהם לעשות את מלאכתם שהם ממונים עליה ושניתנה להם הכח והסמכות לכך ע"י הקב"ה, עפ"י הסיבה הזו יש מקום לאסור תפילה לנשמת המת שהרי לא מצינו שלמת יש תפקיד כלשהוא ביחסים בין ישראל לאביהם שבשמיים בניגוד למלאכים. וכן הוא דן מהצד השני שמי שאוסר במלאכים אולי יתיר בנשמות שהרי נשמות המתים יודעים ומבינים את צער העולם ולכן שייך שיתעוררו ושנעוררם לבקש רחמים על החיים. עפ"י זה מסביר האג"מ את המח' בין הש"ך לב"ח. הש"ך מביא את התשובה של הרב חיים פלטיאל דלעיל ולא חולק עליו ולעומת זאת הב"ח מביא אותו ומעמיד את המנהג כנגדו, האג"מ מבין שהמח' בינהם היא בשאלה הנ"ל והש"ך מסיק שאסור לבקש מנשמות כמו שאסור ממלאכים והב"ח יתיר מכיוון שנשמות יודעות בצער העולם כנ"ל. האג"מ מציין שלדעת האוסרים למרות שהאיסור נובע מעצם הבקשה ונתינת כח בידי גורם שאיננו הקב"ה אבל בכדי שיהיה לאיסור מקור להיתלות בו השתמשו בפסוק של דורש אל המתים על אף שהוא נצרך לאיסור אחר של המרעיב עצמו וכו', מכל מקום פשט הפס' אינו נעקר ממקומו וגם לבקש מן המתים אסור. הוא מסיק שהשו"ע השאיר את הפסק הזה עמום בכונה בכדי שכל גברא רבה שיבוא אחריו שיראה מקום להכריע כאחד הצדדים יוכל להכריע כדעתו ולא יצטרך לחלוק על השו"ע.<br />
<br />
מחלוקת אמוראים<br />
יש שמעמידים את המחלוקת הנ"ל לעניין סיבת היציאה לבתי קברות בתענית ציבור באיסור של "דורש אל המתים" כלומר למ"ד שזה משום הרי אנו חשובין כמתים יש איסור לפנות אל המת ולכן צריך סיבה אחרת ולמ"ד כדי שיתפללו עלינו אז אין איסור ולכן פונים אליהם שיתפללו עלינו. לפי ההסבר הזה מכך שהרמב"ם והשו"ע ורוב הפוסקים מביאים את הטעם שהרי אנו כמתים אז משמע שהם פוסקים שאסור לפנות אל המתים ולכן הביאו רק את הטעם הראשון ולא את הטעם שיתפללו עלינו. אבל לא מתחייב שהשו"ע סברו כך אלא יתכן שהם סוברים כשתי הטעמים אבל נקטו את הטעם הראשון בנוסף לטעם השני כי הוא כוללני יותר ותקף אף אם אין שם קברי ישראל. <br />
<br />
תורת הסוד<br />
מצינו גם עפ"י תורת הסוד שיש חשש בהליכה על קברי צדיקים שיתדבקו בו החיצוניים או רוחות של המתים אבל יתכן לומר שזה רק בהשתטחות על הקבר עצמו או בתוך ד' אמותיו או רק בחו"ל.<br />
<br />
איסור כניסה למערות צדיקים<br />
בלי קשר לאיסורים הנ"ל שהם איסורים מהותיים בעניין תפילה למתים ועצם ההשטתחות על קבריהם יש עוד איסור נלווה שדן בו הרב שלמה גורן והוא איסור הכניסה למערת קבורה של צדיקים. הרב גורן מביא ממספר מקורות בתלמודים ובזוהר שיש איסור חמור וסכנה גדולה להכנס למערת קבורה של צדיקים ורק מי שבמעלה גבוהה מאוד יכול להרשות לעצמו להכנס. הרב גורן מביא את דברי הרשב"ם שאומר שהסיבה לחומרת הסכנה במערת קבורת הצדיקים מקורה בגמרא בחולין שאומרת שהצדיקים גדולים יותר במיתתם מאשר בחייהם. אבל לכאורה יש לומר שאיסור זה הוא רק בכניסה אל תוך מערת הקבורה עצמה ולא למעל הקבר או מחוצה לו<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
<br />
לועג לרש<br />
היה מקום לומר שיהיה איסור להתפלל בקברי צדיקים כמו שיש איסור ללמוד שם תורה משום לועג לרש. וכן משמע מדברי הריטב"א שאומר שכשהיו יוצאים להתפלל בבתי הקברות בתענית ציבור היו יוצאים לאחר שהתפללו מכיון שאסור להתפלל שם בגלל לעג לרש. על סמך דברי הריטב"א הקשה החיד"א על דברי הרמ"א שנוהגים ללכת לקברי צדיקים בערב ראש השנה שזה צריך להיות אסור מדין לעג לרש.הרב עובדיה יוסף דוחה את הקושיא של החיד"א ומחלק בין תפילה של חיוב שהיא אסורה מדין לועג לרש לבין תחינות ובקשות שעליהם דיבר הרמ"א שמכיוון שאינו מקיים בהם חובת מצווה כלשהיא אז אין בהם לועג לרש. <br />
<br />
<br />
סיכום<br />
עצם ההליכה לקברי צדיקים נתון במח' כאשר המוהר"ח פלטיאל נוטה לאסור משום מיחזי כדורש אל המתים ובכדי להתמודד עם הגמ' על כלב ושאר המקורות שבהם מוזכרים השתטחות על קברי צדיקים הוא טוען שזה היה תפילה במקום קדוש ותו לא והב"ח שהביאו כבר חולק עליו ומעמיד את מנהג ישראל. בנוסף גם לפוסקים שמתירים ללכת לקברים מצינו מח' לעניין הפנייה אל המתים שהמהרי"ל לפי הבנת רוב הפוסקים טוען שאסור לפנות אל המת ולבקש שיתפללו עלינו משום דורש אל המתים וכן מסקנת הבן איש חי מהזוהר, לעומתם המנחת אליעזר טוען שאין זו ההבנה במהרי"ל ואין בעיה לבקש מן המתים שיתפללו עלינו ואדרבה מצווה גדולה היא. מצינו שעפ"י דברי היראים אין שום בעיה בפנייה אל המת משום שפונה אל רוחו ולא אל הגוף וכך פוסק הרמ"א, ואף לשו"ע שחולק יש מקום לומר שיהיה מותר לפנות למת כי אינו מבקש ממנו שיודיעהו דבר מה ע"י מעשה. מצינו עפ"י הירושלמי שיש עוד צד לאסור מדין "מתווך" שזה איסור להציב מליץ בינינו לבין אבינו שבשמיים ובזה למסקנה מצינו שיש מקום להסתפק האם שייך גם בנשמות של מתים או רק במלאכים.</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F&diff=6240דבר שנאסר במניין2016-06-13T19:35:10Z<p>Yitz151: </p>
<hr />
<div><br />
{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו<br />
<br />
=מבוא-הסבר המושג=<br />
לאורך שנות קיומו של העם היהודי ראו לנכון חכמים שבכל דור ודור לתקן תקנות ולגזור גזרות להוסיף על הדברים האסורים מן התורה. התורה נתנה סמכות לחכמים לאסור דברים כפי ראות עינהם ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%96/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 דברים יז]) בכל דור ודור ובכל זמן וזמן לפי האתגרים והמצב הנתון לפניהם. אך אם חכמים ראו לנכון לגזור גזרה מטעם כלשהוא ולאחר זמן כבר לא קיים אותו טעם האם בטלה הגזרה? בדיוק בשאלה זו דנה הסוגיה להלן וזהו פירוש הביטוי דבר שנאסר במניין חכמים ועכשיו הטעם בטל צריך שיתכנסו חכמים מחדש כדי להתירו.<br />
<br />
=מקור הסוגיה=<br />
מקור הסוגיה הוא מגמרא תלמוד בבלי ביצה דף ה:. הגמרא שם לומדת מפסוקים שכל דבר שאסרו חכמים מסיבה כלשהיא גם אם עכשיו הסיבה לא שייכת האיסור אינו בטל בצורה אוטומטית אלא חייב כינוס מחודש של חכמים כדי לבטלו. <br />
<br />
<br />
הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים: הפסוק הראשון הוא: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%94/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 דברים ה כו]) הגמרא דורשת את הפסוק שהוא בא להתיר את הבעלים לחזור לחיות עם נשותיהם לאחר מעמד הר סיני שבו נאסרו לבוא על אישה. ומכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שבטל טעם האיסור שהרי כל הטעם להפרשה מאישה היה בשביל מעמד הר סיני ועכשיו שנגמר המעמד היו צריכים לחזור לנשותיהם ואף על פי כן אלוקים ציוה ציווי מחודש לחזור לנשים. מכאן רואים שלמרות שבטל הטעם צריך כינוס מחודש כדי להתיר.<br />
<br />
<br />
הפסוק השני הוא: "במשך היבל המה יעלו בהר" ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%98/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 שמות יט יג]) רש"י מסביר שהכונה היא כאשר יפסיקו קולות השופרות בסוף מעמעד הר סיני יהיה מותר לעלות להר. הגמרא לומדת מכאן שלמרות שיכולתי להבין שכל מטרת איסור העלייה בהר זה בגלל המעמד וכאשר יגמר המעמד יהיה מותר לעלות אף על פי כן נצרכת התורה לתת היתר עלייה בפירוש- מכאן מוכיחה הגמרא שכל דבר שנאסר צריך היגד מפורש להתירו.<br />
<br />
<br />
ומביאה הגמרא ראייה שדין זה תקף גם לדברי חכמים מהסיפור של גזרת כרם רבעי ורבן יוחנן בן זכאי. בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנה שלמרות שישנה אפשרות לחלל פירות מעשר שני על כסף ולהביא רק את הכסף לירושלים,חכמים קבעו שהאזור הקרוב לירושלים יביא דוקא את הפירות ולא כסף כדי "לעטר את שוקי ירושלים בפירות". לאחר החורבן היה לרבי אליעזר שדה עם פירות מעשר שני ואמרו לו שכבר נמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו וביטלו את הגזרה- מוכיחה הגמרא שלמרות שבטל הטעם (שהרי הגויים שולטים בירושלים) עדיין היה צריך שריב"ז ובית דינו יתכנסו כדי להתיר את תקנת החכמים שהיו לפניו.<br />
<br />
<br />
עוד מקור חשוב לציון הוא המשנה במסכת עדויות פרק א משנה ה "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".<br />
<br />
<br />
"היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין."<BR><br />
יש מקום לומר שיש סתירה בין שני המקורות האלו שהרי בגמרא בביצה לא משמע שום דבר על איכות או כמות הכינוס אלא רק שצריך שיתקיים כינוס של חכמים כדי לבטל ובמשנה בעדיות כתוב בפירוש שצריך כינוס גדול בחכמה ובמנין.<br />
<br />
=דעות הראשונים=<br />
בהסבר היחס בין שני המקורות הנ"ל נחלקו הראשונים במסגרת מחלוקתם הכללית בדין דבר שנאסר במנין.<br />
==דעת הרמב"ם==<br />
'''הרמב"ם''' {{ויקיטקסט|רמב"ם_הלכות_ממרים_ב#הלכה_ב|ממרים ב ב}} פוסק שכל גזרה שגזרו חכמים לא ניתן לבטלה גם אם בטל הטעם אלא אם כן יתכנסו חכמים גדולים בחכמה ובמנין.על פי פסק זה ניתן להבין איך הרמב"ם פתר את הסתירה ביו הגמרא בביצה למשנה בעדיות- הוא סובר שהם מדברים על אותו מקרה בדיוק רק במילים אחרות. הרמב"ם לוקח את הצד של הדין של ביטול גזרה שלמרות שבטל הטעם אינו בטל מאיליו מביצה שאינו מוזכר בעדיות, ואת הצד שצריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין מעדיות שזה לא מוזכר בביצה ומאחד את שניהם<br />
==הסתייגות הרדב"ז== <br />
'''הרדב"ז''' (שם) מסייג את שיטת הרמב"ם ומסביר שכל שיטת הרמב"ם היא רק כאשר לא תלו חכמים בפירוש את התקנה בטעם מסוים במצב כזה גם הרמב"ם יסכים שאם בטל הטעם אז בטל מיד האיסור. ישנן שלוש אפשרויות להבין את סברת הרדב"ז, הבנה ראשונה היא שכאשר חכמים תלו מלכתחילה בפירוש את האיסור בטעם מסוים זה אומר שהם התכוונו שאם לא יהיה את הטעם אז גם לא יחול האיסור ואין צורך בביטול של חכמי הדור כי החכמים שאסרו הם אלה שמתירים עכשיו. ההבנה השנייה ברדב"ז היא שאם חכמים תלו בפירוש את האיסור בסיבה כלשהיא זה אומר שהסיבה ידועה ואם הסיבה ידועה אז אין חשש שיבואו להתיר גם במקום שחל הטעם (כעין הסברה של הרא"ש וקצות השולחן לקמן) האפשרות ההבנה השלישית היא של '''הרב צבי שכטר''', ארץ הצבי (יט), הוא מסביר שיש פעמים שבתוך נוסח הגזרה עצמה כתבו חכמים את הטעם ופעמים שלא, כלומר שכשחכמים לא כתבו את הטעם הם אומרים שזה לא תלוי בטעם ועושים לא פלוג וכעין דאורייתא תקון שלא דורשים הלכות מהטעמים אבל אם הם כתבו את טעם הגזרה בנוסח הגזרה עצמה אז זה מביע את דעתם שכאן לא אומרים לא פלוג ואם בטל הטעם בטלה הגזרה. <br />
<br />
==קושיית הראב"ד==<br />
'''הראב"ד''' ([http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=14&hilchos=81&perek=2&halocha=2&hilite= השגות הראב"ד על הרמב"ם ממרים ב ב]) מקשה מהגמרא בביצה, הראב"ד שואל מכך שכתוב בגמרא שריב"ז ביטל דברי חכמים שקדמו לו והרי, מקשה הראב"ד, ריב"ז לא היה גדול כמותם? <BR><br />
'''הכסף משנה''' {{ויקיטקסט|כסף_משנה/הלכות_ממרים#פרק_ב|שם}} מתרץ את קושיית הראב"ד ואומר שבאמת יתכן שריב"ז היה גדול כהראשונים. אך לכאורה יש מקום להקשות על הכסף משנה מגמרא מפורשת {{ויקיטקסט|סוכה_כח_א|סוכה כח א}} שאומרת שרבן יוחנן בן זכאי הוא הקטן שבתלמידי הלל הזקן.<br />
<br />
==שיטת הראב"ד והריטב"א==<br />
'''הראב"ד''' (על פי הסבר נושא האפוד) '''והריטב"א''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49311&st=&pgnum=6&hilite= מובא בשיטה מקובצת ביצה ו א]) סוברים שאם בטל הטעם אין צורך בב"ד גדול בחכמה ומנין אלא רק צריך כינוס חכמים.והם מתרצים את הסתירה בין ביצה לעדיות בכך שהם אומרים שבעדיות מדובר שהבית דין באים לבטל איסור בלי שהטעם בטל ואז הם צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין ובגמרא בביצה כבר בטל הטעם ואז מספיק כינוס של חכמים גם בלי להיות גדולים בחכמה ובמנין. <br />
<br />
==שיטת בעל המאור==<br />
'''בעל המאור''' (פסחים מז א בדפי הרי"ף) סובר שאין צורך כלל בכינוס חכמים אלא ברגע שלא שייך טעם הגזרה אז היא כבר לא תקפה גם בלא ביטול חכמים. ראייה לכך שזו דעת הרז"ה מביאים האחרונים מדבריו לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח שהטעם לכך הוא משום שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולכן היום שאין לנו קרבנות,אומר הרז"ה, אז בטל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח. <br />
<br />
==קושיית הרמב"ן==<br />
'''הרמב"ן''' ( מלחמת ה' פסחים מז א בדפי הרי"ף) מקשה על הרז"ה מהגמרא שלנו ואומר שאף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה. כך הבינו את שיטת בעל המאור הרמב"ן ורבינו ניסים וכן רוב הראשונים והאחרונים. <br />
<br />
==תירוץ הר"ש==<br />
יש עוד הסבר לדברי הרז"ה,הוא מופיע בדברי הרב שמואל מרובזעביץ בחידושיו, (פסחים מז א בדפי הרי"ף) שם הוא מסביר את דברי הרז"ה כתקפים רק לעניין איסור מלאכה בערב פסח שהוא בכלל הדין הכללי של התורה שמי שנקרב קרבנו אסור הוא במלאכה בעת ההקרבה, כך גם כל ישראל בערב פסח שכולם חייבים קרבן. לפי הבנתו יוצא שאין כאן כלל דבר שנאסר במנין שהרי זה אסור מדאורייתא כפרט מתוך הדין של הקרבת קרבן ולכן אם אין קרבן אז אין איסור מלאכה. מוסיף הר"ש עוד תירוץ שאפילו אם האיסור הוא מדרבנן מכיון שלא היה איסור מפורש של עשיית מלאכה בערב פסח, אלא היה איסור כללי של אי עשיית מלאכה בשעת הקרבת קרבן של אדם וממילא נאסר גם ערב פסח משום קרבן פסח אז כאשר אין קרבן ממילא הותרה המלאכה וזה לא נחשב דבר שנאסר במנין כי לא ערב פסח נאסר במנין אלא איסור מלאכה בשעת הקרבת קרבן נאסר במנין ואת איסור זה לא התכון הרז"ה להתיר אלא רק במקום שאין קרבו אז ממילא לא חל האיסור.<br />
<br />
==הסבר נושא האפוד==<br />
'''שו"ת נושא האפוד''' (יא) מסביר שיש הסוברים שכדי שגזרה תחשב דבר שנאסר במנין צריך שיהיה ידוע לנו בברור שישבו ונמנו כל החכמים והחליטו לגזור גזרה אבל אם רק אחד החכמים או אפילו מספר אמרו איזו גזרה והסכימו איתם החכמים אין זה נחשב דבר שנאסר במנין ולכן באופן ברור גם לא צריך מנין להתירו.<br />
<br />
==שיטת הרא"ש==<br />
'''הרא"ש''' (בשו"ת שלו, כלל ב, סי' ח) מסביר שהחילוק מתי אומרים שדבר במניין צריך מניין להתירו ומתי לו תלוי בפרסום הטעם, כלומר בשאלה האם הטעם ידוע לעולם או לא. הרא"ש מביא חיזוק לדבריו מכך שכל ההלכות שמוזכרות בגמרא בביצה טעמם אינו ידוע וברור לכל. באיסור ביצה שנולדה ביו"ט, מסביר הרא"ש, לא כוטלם יודעים את הסיבה האמיתית-קידוש החודש וכן בשובו לכם לאהליכם לא כל כך מוגדר סוף הזמן מהפסוק של שלושת ימים.<br />
<br />
<br />
'''קצות השולחן''' (יו"ד ס' קלד) מסביר שהסברה של החילוק הנ"ל היא שאם אנשים לא יודעים את טעם האיסור אז אם יתירו כשהטעם לא תקף יבואו להתיר גם במקרים בהם הטעם כן תקף. אך לענין ההלכה כותב קצות השולחן בשם התורת חסד שאין לנו סמכות להכריע מה נחשב ידוע ומה לא <br />
<br />
=עייון בשיטת בעלי התוספות=<br />
==הצגת שיטת בעלי התוספות==<br />
שיטת בעלי התוספות היא לא ברורה עקב ריבוי המקורות בהם עוסקים בעלי התוספות בנושא הנ"ל. להלן מספר דוגמאות:<br />
הגמרא במס' ביצה {{ויקיטקסט|ביצה_ו_א|ו א}} אומרת שהייתה אומה מסוימת שהיו רודים בישראל ואם היו רואים יהודים עוסקים במלאכת קבורה ביום טוב שני הם היו מכריחים אותם לעשות גם כל מלאכה בשבילם ולכן גזרו חכמים שלא לקבור ביו"ט שני של גלויות.<br />
על כך אומרים תוספות {{ויקיטקסט|ביצה_ו_א#תוספות|שם, ד"ה והאידנא דאיכא וכו'}} שבימינו שאין חברי אז מותר לקבור ביו"ט שני, התוספות מתמודדים ישירות עם הדין של דבר שנאסר במנין בדבריהם: "ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם 'משום חששא' ועברה החששא עבר הטעם והכי נמי אמרינן גבי מים גלויין". <br />
מובא בגמרא במסכת ביצה {{ויקיטקסט|ביצה_ל_א|ל א}} לעניין איסור ריקוד בשבת, שהדבר אסור משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. ותספות (שם, ד"ה אין מטפחין) אומרים שבזמנינו מותר משום שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר ולא שייך לגזור היום.<br />
ועוד מובא בגמרא במסכת עבודה זרה {{ויקיטקסט|ביצה_לה_א|לה א}} שמשקים שנשארו ללא מכסה למשך פרק זמן ממושך הם אסורים בשתייה מחשש שמא עבר שם נחש והטיל את ארסו. התוספות (שם, ד"ה חדא קתני) כותבים שבזמנינו ובמקומותינו שלא מצויין נחשים כלל אז מכיון שאין חשש אז בטל האיסור <br />
מכיון שלא יתכן לומר שתוספות סוברים שכאשר בטל הטעם אז בטל האיסור ללא צורך בכינוס חכמים כל שהוא אז הצטרכו המפרשים להסביר למה המקרים שעליהם דיברו התוספות הם יוצאים מן הכלל.<br />
<br />
==הסבר הפרי חדש בשיטת בעלי התוספות==<br />
'''הפרי חדש''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49518&st=&pgnum=234 יו"ד קטז]) מסבירים שתוספות סוברים שכאשר בשעת הגזרה היו מקומות או מקרים שמלכתחילה הוצאו מהכלל מסיבה כלשהיא אז כאשר בזמנינו בטל הטעם של האיסור הוא בטל אוטומטית. לאחר עיון בדברי תוספות אפשר למצוא את ההסבר הזה בפירוש בדבריו לגבי מים גלויים, שם תוספות אומרים שהסיבה שלא אומרים שזה דבר שבמנין זה כי מלכתחילה גזרו רק באזורים שיש בהם חשש נחשים ולכן בזמנינו שאין נחשים מצויים כלל אז בטל האיסור, וכן גם בדבריהם לגבי איסור קבורה ביו"ט שני שהם בעצמם משוים לאיסור מים גלויים. הפרי חדש טוען שגם לענין מים אחרונים אפשר להסביר לפי החילוק הנ"ל מכיון שהוא טוען שמלכתחילה לא גזרו על מלח סדומית אלא בסדום ובנותיה אבל לא במדינות הרחוקות. הדין היחיד שלא הוסבר על ידי כלל זה הוא ריקוד וטיפוח בשבת שלגביו לא מצינו שום יוצא מן הכלל בשעת הגזרה, היה מקום להסביר שדין זה מותר מבלי צורך במנין אחר מסיבה אחרת ולא משום פגם בחלות מלכתחילה אבל לא משמע כך מדברי '''הבית יוסף''' שטוען {{ויקיטקסט|ביצה_לה_א|לה א}}(או"ח ס' שלט) שתוספות מדמים את שני הדינים וז"ל: "... ואף על גב דבפרק קמא דביצה {{ויקיטקסט|ביצה_ה_א|ה.}} אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז"ל..."ץ אך ללא דברי הבית יוסף אפשר לומר שתוס' סוברים את אותו חילוק שהביא הרא"ש שאם הטעם ידוע אז הוא בטל ללא כינוס מנין אחר להתירו והם סוברים שריקוד וטיפוח בשבת זה טעם ידוע ולכן היום הוא בטל.<br />
<br />
==הסבר האגרות משה==<br />
'''הרב משה פיינשטין''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=917&pgnum=170 אגרות משה אורח חיים ב ק]) מסביר את שיטת התוספות וטוען שחכמים לא אסרו לשתות מים גלויים או לקבור ביום טוב שני אלא רק הודיעו חכמים שזהו חשש שראוי לחשוש אליו משום פיקוח נפש במקרה של מים גלויים ומשום חשש מלאכה במקרה של חברי, אבל לא היה פה איסור מיוחד שיהיה צורך להתירו.<br />
<br />
==הסבר המלבי"ם==<br />
המלבי"ם בספרו ארצות החיים ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40310&st=&pgnum=118 ט מא]) הביא שיטה יחודית לגבי דבר שבמנין. שם המלבי"ם טוען (בדומה לנושא האפוד הנ"ל ) שרק איסור שידוע לנו שהסנהדרין הגדולה נמנו וגזרו נחשב דבר שבמנין וכל שאר גזרות דרבנן אין צריך מנין כלל כדי לבטלם.<br />
<br />
=עיון בדעת השולחן ערוך=<br />
==סתירה בשולחן ערוך==<br />
שיטת השולחן ערוך גם היא קשה, כאשר הוא דן בבית יוסף (או"ח שלט ב) על דין מים גלויים הוא מביא את דברי תוספות שבימינו מותר ולעומת זאת בעניין ריקוד וטיפוח בשבת הוא פוסק (או"ח סימן שלט סע' ב) שאסור גם בימינו. ביחס לגמרא בביצה הבית יוסף מסביר את שיטת התוספות ואומר שהם משוים למים גלויים וכמו שהתירו שם כך גם התירו ריקוד בשבת. לפי ההסבר של הבית יוסף יוצא סתירה לגבי פסקיו בשולחן ערוך,מצד אחד לעניין ריקוד בשבת הוא פוסק נגד תוספות ואומר שאסור גם בזמנינו אך מצד שני לגבי מים גלויים הוא פוסק (יו"ד קטז א) שבימינו בגלל שאין נחשים מצויים בינינו-מותר כתוספות. אם נקבל את דברי הב"י שמשוה בין שני הדינים אז נשאלת השאלה מדוע הוא פוסק כתוספות בדין אחד ולא בשני הרי הוא בעצמו אומר שטעם ההיתר של שניהם הוא זהה? <br />
<br />
==ניסיונות לתרץ את הסתירה==<br />
יש אפשרות לתרץ את דברי הבית יוסף עפ"י חילוק שמביא התפארת ישראל (בועז עדיות א ה), התפארת ישראל (בדומה לאגרות משה לעיל) מחלק בין סייג לחשש, הוא מסביר שסייג זה כאשר חכמים אסרו דבר כדי שלא יגיעו לעבור עבירה אחרת במזיד, לעומת זאת חשש זה איסור שקבעו חכמים כדי שלא יעברו איסור בשוגג. עפ"י דברים אלו אפשר לומר שהבית יוסף סובר שכאשר חכמים אסרו משום סייג אז חייב מנין אחר כדי להתיר אבל אם זה רק משום חשש שוגג אז אם בטל החשש אז אין צורך בכינוס והאיסור בטל מאליו.<br />
ניתן היה להסביר את שיטת השולחן ערוך על פי שו"ת הרא"ש המובא לעיל שמחלק בין טעם ידוע לכל לבין טעם שאינו ידוע. ניתן לומר עפ"י דברים אלו שהשולחן ערוך חילק והכריע שמים גלויים טעמם ידוע לכל וכן האיסור בטל לעומת ריקוד בשבת שהטעם פחות ידוע ומפורסם ולכן למרות שבטל הטעם לא בטלה הגזרה. על פי התירוץ הזה אפשר גם להסביר את הסתירה בשולחן ערוך, השו"ע הבין שתוס' באמת סוברים את אותו טעם בשני המקרים ושניהם משום שהטעם ידוע ומפורסם והשו"ע רק חולק על הגדרת המונח ידוע, וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא לא מחשיב את הטעם של גזרת כלי שיר לידוע ותוספות כן החשיבוהו לכך. <br />
<br />
=עיון בדברי פוסקי זמננו=<br />
==דברי שו"ת נושא האפוד==<br />
ר' דוד פיפאנו (נושא האפוד יא) דן באריכות בשאלה האם היום מותר לאישה להתחתן מחדש כאשר יש לה ולד פחות מבן שנתיים. תקנת חכמים הייתה שלא להינשא עד שהתינוק בן שנתיים משום שעד אז התינוק עדין יונק אבל בימינו שאף אחד לא יונק יותר משנה וד' חודשים אז האם ניתן להינשא מוקדם יותר. אחרי סיכום שיטות הראשונים מסיק ר' דוד שמכיון שרבו המחלוקות בנושא דבר שנאסר במנין ויש הרבה צדדים להקל (דעת בעל המאור, ולרא"ש אם האיסור ידוע) אז ניתן להקל אם בטל טעם האיסור והדין תואם את הצדדים להקל.<br />
<br />
==דברי בדי השולחן==<br />
הרב אברהם נאה (בדי השולחן קלד) דן בנושא גזרת שחיקת סממנין ורפואה בשבת. חז"ל גזרו לחולה שאין בו סכנה שלא יטול תרופות בשבת מחשש שיבוא לשחוק סממנים. כיום שאין אנו בקיאים בהכנת תרופות דן בדי השולחן אם אפשר להתירו בלי מנין מאחר שבטל טעמו. למסקנה אומר בדי השולחן שאי אפשר להתיר לגמרי מכיון שלא ברורים הסברות אבל אפשר לצרף את העובדה שבטל טעם האיסור כסניף להיתר ביחד עם עוד גורמים.<br />
<br />
==דברי שו"ת אגרות משה== <br />
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ב ק) דן בשאלת ריקוד וטיפוח בשבת בזמנינו. האגר"מ מביא את שיטת תוספות ומסביר שמכיון שהיום כולם עוברים על האיסור ומכיון שבטל הטעם ולא נחשב שפשטה בכל ישראל ואם היו החכמים מתכנסים בודאי היו מתירים אז נחשב כאילו התכנסו ומותר ללא מנין אחר. להלכה האגר"מ מסייג את דבריו וטוען שמכיון שטעם תוספות לא ברור והשולחן ערוך חולק מן הראוי להחמיר.<br />
<br />
==דברי שו"ת יביע אומר==<br />
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חושן משפט ג ז ) דן בנושא איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל שהשולחן ערוך התיר מכיון שאין רוב ישראל בארצו. הגרע"י מסביר מדוע אפשר להתירו בלא מנין, הוא מסביר שדעת השולחן ערוך מבוססת על שיטת הרא"ש (בתשובה לעיל) שכאשר הטעם ידוע לכל אין צורך במנין אחר להתירו. הרב עובדיה טוען שזה ההסבר גם כאן שאיסור גידול בהמה דקה ידוע שהוא משום ישוב ארץ ישראל וכאשר אין רוב ישראל בארצו לא שייך הטעם הזה. <br />
<br />
=סיכום=<br />
פוסקי זמנינו נמנעים מלהכריע בנחרצות בנושא דבר שבמנין עקב ריבוי המחלוקות והחילוקים. ולמרות הימנעותם זו, ניתן לראות שההתיחסות לתופעת ביטול גזירות מכיון שבטל טעמן קיימת ואף נפוצה בספרות ההלכה. לרוב לא ימצא רב שמוכן לבטל גזרה לגמרי אבל כן יתכן למצוא רבים שמצרפים את הסברה שבטל הטעם לסברות אחרות להקל. במיוחד אפשר לראות שימוש נרחב בהיתר זה במקרים שבהם מתקיימים התנאים המשניים האמורים לעיל על שלל גווניהם ודעותיהם.</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F&diff=6048דבר שנאסר במניין2016-06-09T17:25:45Z<p>Yitz151: /* הסבר המלבי"ם */</p>
<hr />
<div>דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו<br />
<br />
=מבוא-הסבר המושג=<br />
לאורך שנות קיומו של העם היהודי ראו לנכון חכמים שבכל דור ודור לתקן תקנות ולגזור גזרות להוסיף על הדברים האסורים מן התורה. התורה נתנה סמכות לחכמים לאסור דברים כפי ראות עינהם ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%96/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 דברים יז]) בכל דור ודור ובכל זמן וזמן לפי האתגרים והמצב הנתון לפניהם. אך אם חכמים ראו לנכון לגזור גזרה מטעם כלשהוא ולאחר זמן כבר לא קיים אותו טעם האם בטלה הגזרה? בדיוק בשאלה זו דנה הסוגיה להלן וזהו פירוש הביטוי דבר שנאסר במניין חכמים ועכשיו הטעם בטל צריך שיתכנסו חכמים מחדש כדי להתירו.<br />
<br />
=מקור הסוגיה=<br />
מקור הסוגיה הוא מגמרא תלמוד בבלי ביצה דף ה:. הגמרא שם לומדת מפסוקים שכל דבר שאסרו חכמים מסיבה כלשהיא גם אם עכשיו הסיבה לא שייכת האיסור אינו בטל בצורה אוטומטית אלא חייב כינוס מחודש של חכמים כדי לבטלו. <br />
<br />
<br />
הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים: הפסוק הראשון הוא: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%94/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 דברים ה כו]) הגמרא דורשת את הפסוק שהוא בא להתיר את הבעלים לחזור לחיות עם נשותיהם לאחר מעמד הר סיני שבו נאסרו לבוא על אישה. ומכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שבטל טעם האיסור שהרי כל הטעם להפרשה מאישה היה בשביל מעמד הר סיני ועכשיו שנגמר המעמד היו צריכים לחזור לנשותיהם ואף על פי כן אלוקים ציוה ציווי מחודש לחזור לנשים. מכאן רואים שלמרות שבטל הטעם צריך כינוס מחודש כדי להתיר.<br />
<br />
<br />
הפסוק השני הוא: "במשך היבל המה יעלו בהר" ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%98/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 שמות יט יג]) רש"י מסביר שהכונה היא כאשר יפסיקו קולות השופרות בסוף מעמעד הר סיני יהיה מותר לעלות להר. הגמרא לומדת מכאן שלמרות שיכולתי להבין שכל מטרת איסור העלייה בהר זה בגלל המעמד וכאשר יגמר המעמד יהיה מותר לעלות אף על פי כן נצרכת התורה לתת היתר עלייה בפירוש- מכאן מוכיחה הגמרא שכל דבר שנאסר צריך היגד מפורש להתירו.<br />
<br />
<br />
ומביאה הגמרא ראייה שדין זה תקף גם לדברי חכמים מהסיפור של גזרת כרם רבעי ורבן יוחנן בן זכאי. בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנה שלמרות שישנה אפשרות לחלל פירות מעשר שני על כסף ולהביא רק את הכסף לירושלים,חכמים קבעו שהאזור הקרוב לירושלים יביא דוקא את הפירות ולא כסף כדי "לעטר את שוקי ירושלים בפירות". לאחר החורבן היה לרבי אליעזר שדה עם פירות מעשר שני ואמרו לו שכבר נמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו וביטלו את הגזרה- מוכיחה הגמרא שלמרות שבטל הטעם (שהרי הגויים שולטים בירושלים) עדיין היה צריך שריב"ז ובית דינו יתכנסו כדי להתיר את תקנת החכמים שהיו לפניו.<br />
<br />
<br />
עוד מקור חשוב לציון הוא המשנה במסכת עדויות פרק א משנה ה "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".<br />
<br />
<br />
"היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין."<BR><br />
יש מקום לומר שיש סתירה בין שני המקורות האלו שהרי בגמרא בביצה לא משמע שום דבר על איכות או כמות הכינוס אלא רק שצריך שיתקיים כינוס של חכמים כדי לבטל ובמשנה בעדיות כתוב בפירוש שצריך כינוס גדול בחכמה ובמנין.<br />
<br />
=דעות הראשונים=<br />
בהסבר היחס בין שני המקורות הנ"ל נחלקו הראשונים במסגרת מחלוקתם הכללית בדין דבר שנאסר במנין.<br />
==דעת הרמב"ם==<br />
'''הרמב"ם''' {{ויקיטקסט|רמב"ם_הלכות_ממרים_ב#הלכה_ב|ממרים ב ב}} פוסק שכל גזרה שגזרו חכמים לא ניתן לבטלה גם אם בטל הטעם אלא אם כן יתכנסו חכמים גדולים בחכמה ובמנין.על פי פסק זה ניתן להבין איך הרמב"ם פתר את הסתירה ביו הגמרא בביצה למשנה בעדיות- הוא סובר שהם מדברים על אותו מקרה בדיוק רק במילים אחרות. הרמב"ם לוקח את הצד של הדין של ביטול גזרה שלמרות שבטל הטעם אינו בטל מאיליו מביצה שאינו מוזכר בעדיות, ואת הצד שצריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין מעדיות שזה לא מוזכר בביצה ומאחד את שניהם<br />
==הסתייגות הרדב"ז== <br />
'''הרדב"ז''' (שם) מסייג את שיטת הרמב"ם ומסביר שכל שיטת הרמב"ם היא רק כאשר לא תלו חכמים בפירוש את התקנה בטעם מסוים במצב כזה גם הרמב"ם יסכים שאם בטל הטעם אז בטל מיד האיסור. ישנן שלוש אפשרויות להבין את סברת הרדב"ז, הבנה ראשונה היא שכאשר חכמים תלו מלכתחילה בפירוש את האיסור בטעם מסוים זה אומר שהם התכוונו שאם לא יהיה את הטעם אז גם לא יחול האיסור ואין צורך בביטול של חכמי הדור כי החכמים שאסרו הם אלה שמתירים עכשיו. ההבנה השנייה ברדב"ז היא שאם חכמים תלו בפירוש את האיסור בסיבה כלשהיא זה אומר שהסיבה ידועה ואם הסיבה ידועה אז אין חשש שיבואו להתיר גם במקום שחל הטעם (כעין הסברה של הרא"ש וקצות השולחן לקמן) האפשרות ההבנה השלישית היא של '''הרב צבי שכטר''', ארץ הצבי (יט), הוא מסביר שיש פעמים שבתוך נוסח הגזרה עצמה כתבו חכמים את הטעם ופעמים שלא, כלומר שכשחכמים לא כתבו את הטעם הם אומרים שזה לא תלוי בטעם ועושים לא פלוג וכעין דאורייתא תקון שלא דורשים הלכות מהטעמים אבל אם הם כתבו את טעם הגזרה בנוסח הגזרה עצמה אז זה מביע את דעתם שכאן לא אומרים לא פלוג ואם בטל הטעם בטלה הגזרה. <br />
<br />
==קושיית הראב"ד==<br />
'''הראב"ד''' ([http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=14&hilchos=81&perek=2&halocha=2&hilite= השגות הראב"ד על הרמב"ם ממרים ב ב]) מקשה מהגמרא בביצה, הראב"ד שואל מכך שכתוב בגמרא שריב"ז ביטל דברי חכמים שקדמו לו והרי, מקשה הראב"ד, ריב"ז לא היה גדול כמותם? <BR><br />
'''הכסף משנה''' {{ויקיטקסט|כסף_משנה/הלכות_ממרים#פרק_ב|שם}} מתרץ את קושיית הראב"ד ואומר שבאמת יתכן שריב"ז היה גדול כהראשונים. אך לכאורה יש מקום להקשות על הכסף משנה מגמרא מפורשת {{ויקיטקסט|סוכה_כח_א|סוכה כח א}} שאומרת שרבן יוחנן בן זכאי הוא הקטן שבתלמידי הלל הזקן.<br />
<br />
==שיטת הראב"ד והריטב"א==<br />
'''הראב"ד''' (על פי הסבר נושא האפוד) '''והריטב"א''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49311&st=&pgnum=6&hilite= מובא בשיטה מקובצת ביצה ו א]) סוברים שאם בטל הטעם אין צורך בב"ד גדול בחכמה ומנין אלא רק צריך כינוס חכמים.והם מתרצים את הסתירה בין ביצה לעדיות בכך שהם אומרים שבעדיות מדובר שהבית דין באים לבטל איסור בלי שהטעם בטל ואז הם צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין ובגמרא בביצה כבר בטל הטעם ואז מספיק כינוס של חכמים גם בלי להיות גדולים בחכמה ובמנין. <br />
<br />
==שיטת בעל המאור==<br />
'''בעל המאור''' (פסחים מז א בדפי הרי"ף) סובר שאין צורך כלל בכינוס חכמים אלא ברגע שלא שייך טעם הגזרה אז היא כבר לא תקפה גם בלא ביטול חכמים. ראייה לכך שזו דעת הרז"ה מביאים האחרונים מדבריו לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח שהטעם לכך הוא משום שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולכן היום שאין לנו קרבנות,אומר הרז"ה, אז בטל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח. <br />
<br />
==קושיית הרמב"ן==<br />
'''הרמב"ן''' ( מלחמת ה' פסחים מז א בדפי הרי"ף) מקשה על הרז"ה מהגמרא שלנו ואומר שאף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה. כך הבינו את שיטת בעל המאור הרמב"ן ורבינו ניסים וכן רוב הראשונים והאחרונים. <br />
<br />
==תירוץ הר"ש==<br />
יש עוד הסבר לדברי הרז"ה,הוא מופיע בדברי הרב שמואל מרובזעביץ בחידושיו, (פסחים מז א בדפי הרי"ף) שם הוא מסביר את דברי הרז"ה כתקפים רק לעניין איסור מלאכה בערב פסח שהוא בכלל הדין הכללי של התורה שמי שנקרב קרבנו אסור הוא במלאכה בעת ההקרבה, כך גם כל ישראל בערב פסח שכולם חייבים קרבן. לפי הבנתו יוצא שאין כאן כלל דבר שנאסר במנין שהרי זה אסור מדאורייתא כפרט מתוך הדין של הקרבת קרבן ולכן אם אין קרבן אז אין איסור מלאכה. מוסיף הר"ש עוד תירוץ שאפילו אם האיסור הוא מדרבנן מכיון שלא היה איסור מפורש של עשיית מלאכה בערב פסח, אלא היה איסור כללי של אי עשיית מלאכה בשעת הקרבת קרבן של אדם וממילא נאסר גם ערב פסח משום קרבן פסח אז כאשר אין קרבן ממילא הותרה המלאכה וזה לא נחשב דבר שנאסר במנין כי לא ערב פסח נאסר במנין אלא איסור מלאכה בשעת הקרבת קרבן נאסר במנין ואת איסור זה לא התכון הרז"ה להתיר אלא רק במקום שאין קרבו אז ממילא לא חל האיסור.<br />
<br />
==הסבר נושא האפוד==<br />
'''שו"ת נושא האפוד''' (יא) מסביר שיש הסוברים שכדי שגזרה תחשב דבר שנאסר במנין צריך שיהיה ידוע לנו בברור שישבו ונמנו כל החכמים והחליטו לגזור גזרה אבל אם רק אחד החכמים או אפילו מספר אמרו איזו גזרה והסכימו איתם החכמים אין זה נחשב דבר שנאסר במנין ולכן באופן ברור גם לא צריך מנין להתירו.<br />
<br />
==שיטת הרא"ש==<br />
'''הרא"ש''' (בשו"ת שלו, כלל ב, סי' ח) מסביר שהחילוק מתי אומרים שדבר במניין צריך מניין להתירו ומתי לו תלוי בפרסום הטעם, כלומר בשאלה האם הטעם ידוע לעולם או לא. הרא"ש מביא חיזוק לדבריו מכך שכל ההלכות שמוזכרות בגמרא בביצה טעמם אינו ידוע וברור לכל. באיסור ביצה שנולדה ביו"ט, מסביר הרא"ש, לא כוטלם יודעים את הסיבה האמיתית-קידוש החודש וכן בשובו לכם לאהליכם לא כל כך מוגדר סוף הזמן מהפסוק של שלושת ימים.<br />
<br />
<br />
'''קצות השולחן''' (יו"ד ס' קלד) מסביר שהסברה של החילוק הנ"ל היא שאם אנשים לא יודעים את טעם האיסור אז אם יתירו כשהטעם לא תקף יבואו להתיר גם במקרים בהם הטעם כן תקף. אך לענין ההלכה כותב קצות השולחן בשם התורת חסד שאין לנו סמכות להכריע מה נחשב ידוע ומה לא <br />
<br />
=עייון בשיטת בעלי התוספות=<br />
==הצגת שיטת בעלי התוספות==<br />
שיטת בעלי התוספות היא לא ברורה עקב ריבוי המקורות בהם עוסקים בעלי התוספות בנושא הנ"ל. להלן מספר דוגמאות:<br />
הגמרא במס' ביצה {{ויקיטקסט|ביצה_ו_א|ו א}} אומרת שהייתה אומה מסוימת שהיו רודים בישראל ואם היו רואים יהודים עוסקים במלאכת קבורה ביום טוב שני הם היו מכריחים אותם לעשות גם כל מלאכה בשבילם ולכן גזרו חכמים שלא לקבור ביו"ט שני של גלויות.<br />
על כך אומרים תוספות {{ויקיטקסט|ביצה_ו_א#תוספות|שם, ד"ה והאידנא דאיכא וכו'}} שבימינו שאין חברי אז מותר לקבור ביו"ט שני, התוספות מתמודדים ישירות עם הדין של דבר שנאסר במנין בדבריהם: "ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם 'משום חששא' ועברה החששא עבר הטעם והכי נמי אמרינן גבי מים גלויין". <br />
מובא בגמרא במסכת ביצה {{ויקיטקסט|ביצה_ל_א|ל א}} לעניין איסור ריקוד בשבת, שהדבר אסור משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. ותספות (שם, ד"ה אין מטפחין) אומרים שבזמנינו מותר משום שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר ולא שייך לגזור היום.<br />
ועוד מובא בגמרא במסכת עבודה זרה {{ויקיטקסט|ביצה_לה_א|לה א}} שמשקים שנשארו ללא מכסה למשך פרק זמן ממושך הם אסורים בשתייה מחשש שמא עבר שם נחש והטיל את ארסו. התוספות (שם, ד"ה חדא קתני) כותבים שבזמנינו ובמקומותינו שלא מצויין נחשים כלל אז מכיון שאין חשש אז בטל האיסור <br />
מכיון שלא יתכן לומר שתוספות סוברים שכאשר בטל הטעם אז בטל האיסור ללא צורך בכינוס חכמים כל שהוא אז הצטרכו המפרשים להסביר למה המקרים שעליהם דיברו התוספות הם יוצאים מן הכלל.<br />
<br />
==הסבר הפרי חדש בשיטת בעלי התוספות==<br />
'''הפרי חדש''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49518&st=&pgnum=234 יו"ד קטז]) מסבירים שתוספות סוברים שכאשר בשעת הגזרה היו מקומות או מקרים שמלכתחילה הוצאו מהכלל מסיבה כלשהיא אז כאשר בזמנינו בטל הטעם של האיסור הוא בטל אוטומטית. לאחר עיון בדברי תוספות אפשר למצוא את ההסבר הזה בפירוש בדבריו לגבי מים גלויים, שם תוספות אומרים שהסיבה שלא אומרים שזה דבר שבמנין זה כי מלכתחילה גזרו רק באזורים שיש בהם חשש נחשים ולכן בזמנינו שאין נחשים מצויים כלל אז בטל האיסור, וכן גם בדבריהם לגבי איסור קבורה ביו"ט שני שהם בעצמם משוים לאיסור מים גלויים. הפרי חדש טוען שגם לענין מים אחרונים אפשר להסביר לפי החילוק הנ"ל מכיון שהוא טוען שמלכתחילה לא גזרו על מלח סדומית אלא בסדום ובנותיה אבל לא במדינות הרחוקות. הדין היחיד שלא הוסבר על ידי כלל זה הוא ריקוד וטיפוח בשבת שלגביו לא מצינו שום יוצא מן הכלל בשעת הגזרה, היה מקום להסביר שדין זה מותר מבלי צורך במנין אחר מסיבה אחרת ולא משום פגם בחלות מלכתחילה אבל לא משמע כך מדברי '''הבית יוסף''' שטוען {{ויקיטקסט|ביצה_לה_א|לה א}}(או"ח ס' שלט) שתוספות מדמים את שני הדינים וז"ל: "... ואף על גב דבפרק קמא דביצה {{ויקיטקסט|ביצה_ה_א|ה.}} אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז"ל..."ץ אך ללא דברי הבית יוסף אפשר לומר שתוס' סוברים את אותו חילוק שהביא הרא"ש שאם הטעם ידוע אז הוא בטל ללא כינוס מנין אחר להתירו והם סוברים שריקוד וטיפוח בשבת זה טעם ידוע ולכן היום הוא בטל.<br />
<br />
==הסבר האגרות משה==<br />
'''הרב משה פיינשטין''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=917&pgnum=170 אגרות משה אורח חיים ב ק]) מסביר את שיטת התוספות וטוען שחכמים לא אסרו לשתות מים גלויים או לקבור ביום טוב שני אלא רק הודיעו חכמים שזהו חשש שראוי לחשוש אליו משום פיקוח נפש במקרה של מים גלויים ומשום חשש מלאכה במקרה של חברי, אבל לא היה פה איסור מיוחד שיהיה צורך להתירו.<br />
<br />
==הסבר המלבי"ם==<br />
המלבי"ם בספרו ארצות החיים ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40310&st=&pgnum=118 ט מא]) הביא שיטה יחודית לגבי דבר שבמנין. שם המלבי"ם טוען (בדומה לנושא האפוד הנ"ל ) שרק איסור שידוע לנו שהסנהדרין הגדולה נמנו וגזרו נחשב דבר שבמנין וכל שאר גזרות דרבנן אין צריך מנין כלל כדי לבטלם.<br />
<br />
=עיון בדעת השולחן ערוך=<br />
==סתירה בשולחן ערוך==<br />
שיטת השולחן ערוך גם היא קשה, כאשר הוא דן בבית יוסף (או"ח שלט ב) על דין מים גלויים הוא מביא את דברי תוספות שבימינו מותר ולעומת זאת בעניין ריקוד וטיפוח בשבת הוא פוסק (או"ח סימן שלט סע' ב) שאסור גם בימינו. ביחס לגמרא בביצה הבית יוסף מסביר את שיטת התוספות ואומר שהם משוים למים גלויים וכמו שהתירו שם כך גם התירו ריקוד בשבת. לפי ההסבר של הבית יוסף יוצא סתירה לגבי פסקיו בשולחן ערוך,מצד אחד לעניין ריקוד בשבת הוא פוסק נגד תוספות ואומר שאסור גם בזמנינו אך מצד שני לגבי מים גלויים הוא פוסק (יו"ד קטז א) שבימינו בגלל שאין נחשים מצויים בינינו-מותר כתוספות. אם נקבל את דברי הב"י שמשוה בין שני הדינים אז נשאלת השאלה מדוע הוא פוסק כתוספות בדין אחד ולא בשני הרי הוא בעצמו אומר שטעם ההיתר של שניהם הוא זהה? <br />
<br />
==ניסיונות לתרץ את הסתירה==<br />
יש אפשרות לתרץ את דברי הבית יוסף עפ"י חילוק שמביא התפארת ישראל (בועז עדיות א ה), התפארת ישראל (בדומה לאגרות משה לעיל) מחלק בין סייג לחשש, הוא מסביר שסייג זה כאשר חכמים אסרו דבר כדי שלא יגיעו לעבור עבירה אחרת במזיד, לעומת זאת חשש זה איסור שקבעו חכמים כדי שלא יעברו איסור בשוגג. עפ"י דברים אלו אפשר לומר שהבית יוסף סובר שכאשר חכמים אסרו משום סייג אז חייב מנין אחר כדי להתיר אבל אם זה רק משום חשש שוגג אז אם בטל החשש אז אין צורך בכינוס והאיסור בטל מאליו.<br />
ניתן היה להסביר את שיטת השולחן ערוך על פי שו"ת הרא"ש המובא לעיל שמחלק בין טעם ידוע לכל לבין טעם שאינו ידוע. ניתן לומר עפ"י דברים אלו שהשולחן ערוך חילק והכריע שמים גלויים טעמם ידוע לכל וכן האיסור בטל לעומת ריקוד בשבת שהטעם פחות ידוע ומפורסם ולכן למרות שבטל הטעם לא בטלה הגזרה. על פי התירוץ הזה אפשר גם להסביר את הסתירה בשולחן ערוך, השו"ע הבין שתוס' באמת סוברים את אותו טעם בשני המקרים ושניהם משום שהטעם ידוע ומפורסם והשו"ע רק חולק על הגדרת המונח ידוע, וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא לא מחשיב את הטעם של גזרת כלי שיר לידוע ותוספות כן החשיבוהו לכך. <br />
<br />
=עיון בדברי פוסקי זמננו=<br />
==דברי שו"ת נושא האפוד==<br />
ר' דוד פיפאנו (נושא האפוד יא) דן באריכות בשאלה האם היום מותר לאישה להתחתן מחדש כאשר יש לה ולד פחות מבן שנתיים. תקנת חכמים הייתה שלא להינשא עד שהתינוק בן שנתיים משום שעד אז התינוק עדין יונק אבל בימינו שאף אחד לא יונק יותר משנה וד' חודשים אז האם ניתן להינשא מוקדם יותר. אחרי סיכום שיטות הראשונים מסיק ר' דוד שמכיון שרבו המחלוקות בנושא דבר שנאסר במנין ויש הרבה צדדים להקל (דעת בעל המאור, ולרא"ש אם האיסור ידוע) אז ניתן להקל אם בטל טעם האיסור והדין תואם את הצדדים להקל.<br />
<br />
==דברי בדי השולחן==<br />
הרב אברהם נאה (בדי השולחן קלד) דן בנושא גזרת שחיקת סממנין ורפואה בשבת. חז"ל גזרו לחולה שאין בו סכנה שלא יטול תרופות בשבת מחשש שיבוא לשחוק סממנים. כיום שאין אנו בקיאים בהכנת תרופות דן בדי השולחן אם אפשר להתירו בלי מנין מאחר שבטל טעמו. למסקנה אומר בדי השולחן שאי אפשר להתיר לגמרי מכיון שלא ברורים הסברות אבל אפשר לצרף את העובדה שבטל טעם האיסור כסניף להיתר ביחד עם עוד גורמים.<br />
<br />
==דברי שו"ת אגרות משה== <br />
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ב ק) דן בשאלת ריקוד וטיפוח בשבת בזמנינו. האגר"מ מביא את שיטת תוספות ומסביר שמכיון שהיום כולם עוברים על האיסור ומכיון שבטל הטעם ולא נחשב שפשטה בכל ישראל ואם היו החכמים מתכנסים בודאי היו מתירים אז נחשב כאילו התכנסו ומותר ללא מנין אחר. להלכה האגר"מ מסייג את דבריו וטוען שמכיון שטעם תוספות לא ברור והשולחן ערוך חולק מן הראוי להחמיר.<br />
<br />
==דברי שו"ת יביע אומר==<br />
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חושן משפט ג ז ) דן בנושא איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל שהשולחן ערוך התיר מכיון שאין רוב ישראל בארצו. הגרע"י מסביר מדוע אפשר להתירו בלא מנין, הוא מסביר שדעת השולחן ערוך מבוססת על שיטת הרא"ש (בתשובה לעיל) שכאשר הטעם ידוע לכל אין צורך במנין אחר להתירו. הרב עובדיה טוען שזה ההסבר גם כאן שאיסור גידול בהמה דקה ידוע שהוא משום ישוב ארץ ישראל וכאשר אין רוב ישראל בארצו לא שייך הטעם הזה. <br />
<br />
=סיכום=<br />
פוסקי זמנינו נמנעים מלהכריע בנחרצות בנושא דבר שבמנין עקב ריבוי המחלוקות והחילוקים. ולמרות הימנעותם זו, ניתן לראות שההתיחסות לתופעת ביטול גזירות מכיון שבטל טעמן קיימת ואף נפוצה בספרות ההלכה. לרוב לא ימצא רב שמוכן לבטל גזרה לגמרי אבל כן יתכן למצוא רבים שמצרפים את הסברה שבטל הטעם לסברות אחרות להקל. במיוחד אפשר לראות שימוש נרחב בהיתר זה במקרים שבהם מתקיימים התנאים המשניים האמורים לעיל על שלל גווניהם ודעותיהם.</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F&diff=6014דבר שנאסר במניין2016-06-09T12:24:43Z<p>Yitz151: </p>
<hr />
<div>דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו<br />
<br />
=מבוא-הסבר המושג=<br />
לאורך שנות קיומו של העם היהודי ראו לנכון חכמים שבכל דור ודור לתקן תקנות ולגזור גזרות להוסיף על הדברים האסורים מן התורה. התורה נתנה סמכות לחכמים לאסור דברים כפי ראות עינהם ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%96/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 דברים יז]) בכל דור ודור ובכל זמן וזמן לפי האתגרים והמצב הנתון לפניהם. אך אם חכמים ראו לנכון לגזור גזרה מטעם כלשהוא ולאחר זמן כבר לא קיים אותו טעם האם בטלה הגזרה? בדיוק בשאלה זו דנה הסוגיה להלן וזהו פירוש הביטוי דבר שנאסר במניין חכמים ועכשיו הטעם בטל צריך שיתכנסו חכמים מחדש כדי להתירו.<br />
<br />
=מקור הסוגיה=<br />
מקור הסוגיה הוא מגמרא תלמוד בבלי ביצה דף ה:. הגמרא שם לומדת מפסוקים שכל דבר שאסרו חכמים מסיבה כלשהיא גם אם עכשיו הסיבה לא שייכת האיסור אינו בטל בצורה אוטומטית אלא חייב כינוס מחודש של חכמים כדי לבטלו. <br />
<br />
<br />
הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים: הפסוק הראשון הוא: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%94/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 דברים ה כו]) הגמרא דורשת את הפסוק שהוא בא להתיר את הבעלים לחזור לחיות עם נשותיהם לאחר מעמד הר סיני שבו נאסרו לבוא על אישה. ומכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שבטל טעם האיסור שהרי כל הטעם להפרשה מאישה היה בשביל מעמד הר סיני ועכשיו שנגמר המעמד היו צריכים לחזור לנשותיהם ואף על פי כן אלוקים ציוה ציווי מחודש לחזור לנשים. מכאן רואים שלמרות שבטל הטעם צריך כינוס מחודש כדי להתיר.<br />
<br />
<br />
הפסוק השני הוא: "במשך היבל המה יעלו בהר" ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%98/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 שמות יט יג]) רש"י מסביר שהכונה היא כאשר יפסיקו קולות השופרות בסוף מעמעד הר סיני יהיה מותר לעלות להר. הגמרא לומדת מכאן שלמרות שיכולתי להבין שכל מטרת איסור העלייה בהר זה בגלל המעמד וכאשר יגמר המעמד יהיה מותר לעלות אף על פי כן נצרכת התורה לתת היתר עלייה בפירוש- מכאן מוכיחה הגמרא שכל דבר שנאסר צריך היגד מפורש להתירו.<br />
<br />
<br />
ומביאה הגמרא ראייה שדין זה תקף גם לדברי חכמים מהסיפור של גזרת כרם רבעי ורבן יוחנן בן זכאי. בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנה שלמרות שישנה אפשרות לחלל פירות מעשר שני על כסף ולהביא רק את הכסף לירושלים,חכמים קבעו שהאזור הקרוב לירושלים יביא דוקא את הפירות ולא כסף כדי "לעטר את שוקי ירושלים בפירות". לאחר החורבן היה לרבי אליעזר שדה עם פירות מעשר שני ואמרו לו שכבר נמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו וביטלו את הגזרה- מוכיחה הגמרא שלמרות שבטל הטעם (שהרי הגויים שולטים בירושלים) עדיין היה צריך שריב"ז ובית דינו יתכנסו כדי להתיר את תקנת החכמים שהיו לפניו.<br />
<br />
<br />
עוד מקור חשוב לציון הוא המשנה במסכת עדויות פרק א משנה ה "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".<br />
<br />
<br />
"היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין."<BR><br />
יש מקום לומר שיש סתירה בין שני המקורות האלו שהרי בגמרא בביצה לא משמע שום דבר על איכות או כמות הכינוס אלא רק שצריך שיתקיים כינוס של חכמים כדי לבטל ובמשנה בעדיות כתוב בפירוש שצריך כינוס גדול בחכמה ובמנין.<br />
<br />
=דעות הראשונים=<br />
בהסבר היחס בין שני המקורות הנ"ל נחלקו הראשונים במסגרת מחלוקתם הכללית בדין דבר שנאסר במנין.<br />
==דעת הרמב"ם==<br />
'''הרמב"ם''' {{ויקיטקסט|רמב"ם_הלכות_ממרים_ב#הלכה_ב|ממרים ב ב}} פוסק שכל גזרה שגזרו חכמים לא ניתן לבטלה גם אם בטל הטעם אלא אם כן יתכנסו חכמים גדולים בחכמה ובמנין.על פי פסק זה ניתן להבין איך הרמב"ם פתר את הסתירה ביו הגמרא בביצה למשנה בעדיות- הוא סובר שהם מדברים על אותו מקרה בדיוק רק במילים אחרות. הרמב"ם לוקח את הצד של הדין של ביטול גזרה שלמרות שבטל הטעם אינו בטל מאיליו מביצה שאינו מוזכר בעדיות, ואת הצד שצריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין מעדיות שזה לא מוזכר בביצה ומאחד את שניהם<br />
==הסתייגות הרדב"ז== <br />
'''הרדב"ז''' (שם) מסייג את שיטת הרמב"ם ומסביר שכל שיטת הרמב"ם היא רק כאשר לא תלו חכמים בפירוש את התקנה בטעם מסוים במצב כזה גם הרמב"ם יסכים שאם בטל הטעם אז בטל מיד האיסור. ישנן שלוש אפשרויות להבין את סברת הרדב"ז, הבנה ראשונה היא שכאשר חכמים תלו מלכתחילה בפירוש את האיסור בטעם מסוים זה אומר שהם התכוונו שאם לא יהיה את הטעם אז גם לא יחול האיסור ואין צורך בביטול של חכמי הדור כי החכמים שאסרו הם אלה שמתירים עכשיו. ההבנה השנייה ברדב"ז היא שאם חכמים תלו בפירוש את האיסור בסיבה כלשהיא זה אומר שהסיבה ידועה ואם הסיבה ידועה אז אין חשש שיבואו להתיר גם במקום שחל הטעם (כעין הסברה של הרא"ש וקצות השולחן לקמן) האפשרות ההבנה השלישית היא של '''הרב צבי שכטר''', ארץ הצבי (יט), הוא מסביר שיש פעמים שבתוך נוסח הגזרה עצמה כתבו חכמים את הטעם ופעמים שלא, כלומר שכשחכמים לא כתבו את הטעם הם אומרים שזה לא תלוי בטעם ועושים לא פלוג וכעין דאורייתא תקון שלא דורשים הלכות מהטעמים אבל אם הם כתבו את טעם הגזרה בנוסח הגזרה עצמה אז זה מביע את דעתם שכאן לא אומרים לא פלוג ואם בטל הטעם בטלה הגזרה. <br />
<br />
==קושיית הראב"ד==<br />
'''הראב"ד''' ([http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=14&hilchos=81&perek=2&halocha=2&hilite= השגות הראב"ד על הרמב"ם ממרים ב ב]) מקשה מהגמרא בביצה, הראב"ד שואל מכך שכתוב בגמרא שריב"ז ביטל דברי חכמים שקדמו לו והרי, מקשה הראב"ד, ריב"ז לא היה גדול כמותם? <BR><br />
'''הכסף משנה''' {{ויקיטקסט|כסף_משנה/הלכות_ממרים#פרק_ב|שם}} מתרץ את קושיית הראב"ד ואומר שבאמת יתכן שריב"ז היה גדול כהראשונים. אך לכאורה יש מקום להקשות על הכסף משנה מגמרא מפורשת {{ויקיטקסט|סוכה_כח_א|סוכה כח א}} שאומרת שרבן יוחנן בן זכאי הוא הקטן שבתלמידי הלל הזקן.<br />
<br />
==שיטת הראב"ד והריטב"א==<br />
'''הראב"ד''' (על פי הסבר נושא האפוד) '''והריטב"א''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49311&st=&pgnum=6&hilite= מובא בשיטה מקובצת ביצה ו א]) סוברים שאם בטל הטעם אין צורך בב"ד גדול בחכמה ומנין אלא רק צריך כינוס חכמים.והם מתרצים את הסתירה בין ביצה לעדיות בכך שהם אומרים שבעדיות מדובר שהבית דין באים לבטל איסור בלי שהטעם בטל ואז הם צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין ובגמרא בביצה כבר בטל הטעם ואז מספיק כינוס של חכמים גם בלי להיות גדולים בחכמה ובמנין. <br />
<br />
==שיטת בעל המאור==<br />
'''בעל המאור''' (פסחים מז א בדפי הרי"ף) סובר שאין צורך כלל בכינוס חכמים אלא ברגע שלא שייך טעם הגזרה אז היא כבר לא תקפה גם בלא ביטול חכמים. ראייה לכך שזו דעת הרז"ה מביאים האחרונים מדבריו לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח שהטעם לכך הוא משום שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולכן היום שאין לנו קרבנות,אומר הרז"ה, אז בטל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח. <br />
<br />
==קושיית הרמב"ן==<br />
'''הרמב"ן''' ( מלחמת ה' פסחים מז א בדפי הרי"ף) מקשה על הרז"ה מהגמרא שלנו ואומר שאף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה. כך הבינו את שיטת בעל המאור הרמב"ן ורבינו ניסים וכן רוב הראשונים והאחרונים. <br />
<br />
==תירוץ הר"ש==<br />
יש עוד הסבר לדברי הרז"ה,הוא מופיע בדברי הרב שמואל מרובזעביץ בחידושיו, (פסחים מז א בדפי הרי"ף) שם הוא מסביר את דברי הרז"ה כתקפים רק לעניין איסור מלאכה בערב פסח שהוא בכלל הדין הכללי של התורה שמי שנקרב קרבנו אסור הוא במלאכה בעת ההקרבה, כך גם כל ישראל בערב פסח שכולם חייבים קרבן. לפי הבנתו יוצא שאין כאן כלל דבר שנאסר במנין שהרי זה אסור מדאורייתא כפרט מתוך הדין של הקרבת קרבן ולכן אם אין קרבן אז אין איסור מלאכה. מוסיף הר"ש עוד תירוץ שאפילו אם האיסור הוא מדרבנן מכיון שלא היה איסור מפורש של עשיית מלאכה בערב פסח, אלא היה איסור כללי של אי עשיית מלאכה בשעת הקרבת קרבן של אדם וממילא נאסר גם ערב פסח משום קרבן פסח אז כאשר אין קרבן ממילא הותרה המלאכה וזה לא נחשב דבר שנאסר במנין כי לא ערב פסח נאסר במנין אלא איסור מלאכה בשעת הקרבת קרבן נאסר במנין ואת איסור זה לא התכון הרז"ה להתיר אלא רק במקום שאין קרבו אז ממילא לא חל האיסור.<br />
<br />
==הסבר נושא האפוד==<br />
'''שו"ת נושא האפוד''' (יא) מסביר שיש הסוברים שכדי שגזרה תחשב דבר שנאסר במנין צריך שיהיה ידוע לנו בברור שישבו ונמנו כל החכמים והחליטו לגזור גזרה אבל אם רק אחד החכמים או אפילו מספר אמרו איזו גזרה והסכימו איתם החכמים אין זה נחשב דבר שנאסר במנין ולכן באופן ברור גם לא צריך מנין להתירו.<br />
<br />
==שיטת הרא"ש==<br />
'''הרא"ש''' (בשו"ת שלו, כלל ב, סי' ח) מסביר שהחילוק מתי אומרים שדבר במניין צריך מניין להתירו ומתי לו תלוי בפרסום הטעם, כלומר בשאלה האם הטעם ידוע לעולם או לא. הרא"ש מביא חיזוק לדבריו מכך שכל ההלכות שמוזכרות בגמרא בביצה טעמם אינו ידוע וברור לכל. באיסור ביצה שנולדה ביו"ט, מסביר הרא"ש, לא כוטלם יודעים את הסיבה האמיתית-קידוש החודש וכן בשובו לכם לאהליכם לא כל כך מוגדר סוף הזמן מהפסוק של שלושת ימים.<br />
<br />
<br />
'''קצות השולחן''' (יו"ד ס' קלד) מסביר שהסברה של החילוק הנ"ל היא שאם אנשים לא יודעים את טעם האיסור אז אם יתירו כשהטעם לא תקף יבואו להתיר גם במקרים בהם הטעם כן תקף. אך לענין ההלכה כותב קצות השולחן בשם התורת חסד שאין לנו סמכות להכריע מה נחשב ידוע ומה לא <br />
<br />
=עייון בשיטת בעלי התוספות=<br />
==הצגת שיטת בעלי התוספות==<br />
שיטת בעלי התוספות היא לא ברורה עקב ריבוי המקורות בהם עוסקים בעלי התוספות בנושא הנ"ל. להלן מספר דוגמאות:<br />
הגמרא במס' ביצה {{ויקיטקסט|ביצה_ו_א|ו א}} אומרת שהייתה אומה מסוימת שהיו רודים בישראל ואם היו רואים יהודים עוסקים במלאכת קבורה ביום טוב שני הם היו מכריחים אותם לעשות גם כל מלאכה בשבילם ולכן גזרו חכמים שלא לקבור ביו"ט שני של גלויות.<br />
על כך אומרים תוספות {{ויקיטקסט|ביצה_ו_א#תוספות|שם, ד"ה והאידנא דאיכא וכו'}} שבימינו שאין חברי אז מותר לקבור ביו"ט שני, התוספות מתמודדים ישירות עם הדין של דבר שנאסר במנין בדבריהם: "ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם 'משום חששא' ועברה החששא עבר הטעם והכי נמי אמרינן גבי מים גלויין". <br />
מובא בגמרא במסכת ביצה {{ויקיטקסט|ביצה_ל_א|ל א}} לעניין איסור ריקוד בשבת, שהדבר אסור משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. ותספות (שם, ד"ה אין מטפחין) אומרים שבזמנינו מותר משום שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר ולא שייך לגזור היום.<br />
ועוד מובא בגמרא במסכת עבודה זרה {{ויקיטקסט|ביצה_לה_א|לה א}} שמשקים שנשארו ללא מכסה למשך פרק זמן ממושך הם אסורים בשתייה מחשש שמא עבר שם נחש והטיל את ארסו. התוספות (שם, ד"ה חדא קתני) כותבים שבזמנינו ובמקומותינו שלא מצויין נחשים כלל אז מכיון שאין חשש אז בטל האיסור <br />
מכיון שלא יתכן לומר שתוספות סוברים שכאשר בטל הטעם אז בטל האיסור ללא צורך בכינוס חכמים כל שהוא אז הצטרכו המפרשים להסביר למה המקרים שעליהם דיברו התוספות הם יוצאים מן הכלל.<br />
<br />
==הסבר הפרי חדש בשיטת בעלי התוספות==<br />
'''הפרי חדש''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49518&st=&pgnum=234 יו"ד קטז]) מסבירים שתוספות סוברים שכאשר בשעת הגזרה היו מקומות או מקרים שמלכתחילה הוצאו מהכלל מסיבה כלשהיא אז כאשר בזמנינו בטל הטעם של האיסור הוא בטל אוטומטית. לאחר עיון בדברי תוספות אפשר למצוא את ההסבר הזה בפירוש בדבריו לגבי מים גלויים, שם תוספות אומרים שהסיבה שלא אומרים שזה דבר שבמנין זה כי מלכתחילה גזרו רק באזורים שיש בהם חשש נחשים ולכן בזמנינו שאין נחשים מצויים כלל אז בטל האיסור, וכן גם בדבריהם לגבי איסור קבורה ביו"ט שני שהם בעצמם משוים לאיסור מים גלויים. הפרי חדש טוען שגם לענין מים אחרונים אפשר להסביר לפי החילוק הנ"ל מכיון שהוא טוען שמלכתחילה לא גזרו על מלח סדומית אלא בסדום ובנותיה אבל לא במדינות הרחוקות. הדין היחיד שלא הוסבר על ידי כלל זה הוא ריקוד וטיפוח בשבת שלגביו לא מצינו שום יוצא מן הכלל בשעת הגזרה, היה מקום להסביר שדין זה מותר מבלי צורך במנין אחר מסיבה אחרת ולא משום פגם בחלות מלכתחילה אבל לא משמע כך מדברי '''הבית יוסף''' שטוען {{ויקיטקסט|ביצה_לה_א|לה א}}(או"ח ס' שלט) שתוספות מדמים את שני הדינים וז"ל: "... ואף על גב דבפרק קמא דביצה {{ויקיטקסט|ביצה_ה_א|ה.}} אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז"ל..."ץ אך ללא דברי הבית יוסף אפשר לומר שתוס' סוברים את אותו חילוק שהביא הרא"ש שאם הטעם ידוע אז הוא בטל ללא כינוס מנין אחר להתירו והם סוברים שריקוד וטיפוח בשבת זה טעם ידוע ולכן היום הוא בטל.<br />
<br />
==הסבר האגרות משה==<br />
'''הרב משה פיינשטין''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=917&pgnum=170 אגרות משה אורח חיים ב ק]) מסביר את שיטת התוספות וטוען שחכמים לא אסרו לשתות מים גלויים או לקבור ביום טוב שני אלא רק הודיעו חכמים שזהו חשש שראוי לחשוש אליו משום פיקוח נפש במקרה של מים גלויים ומשום חשש מלאכה במקרה של חברי, אבל לא היה פה איסור מיוחד שיהיה צורך להתירו.<br />
<br />
==הסבר המלבי"ם==<br />
המלבי"ם בספרו ארצות החיים (ט מא) הביא שיטה יחודית לגבי דבר שבמנין. שם המלבי"ם טוען (בדומה לנושא האפוד הנ"ל ) שרק איסור שידוע לנו שהסנהדרין הגדולה נמנו וגזרו נחשב דבר שבמנין וכל שאר גזרות דרבנן אין צריך מנין כלל כדי לבטלם.<br />
<br />
=עיון בדעת השולחן ערוך=<br />
==סתירה בשולחן ערוך==<br />
שיטת השולחן ערוך גם היא קשה, כאשר הוא דן בבית יוסף (או"ח שלט ב) על דין מים גלויים הוא מביא את דברי תוספות שבימינו מותר ולעומת זאת בעניין ריקוד וטיפוח בשבת הוא פוסק (או"ח סימן שלט סע' ב) שאסור גם בימינו. ביחס לגמרא בביצה הבית יוסף מסביר את שיטת התוספות ואומר שהם משוים למים גלויים וכמו שהתירו שם כך גם התירו ריקוד בשבת. לפי ההסבר של הבית יוסף יוצא סתירה לגבי פסקיו בשולחן ערוך,מצד אחד לעניין ריקוד בשבת הוא פוסק נגד תוספות ואומר שאסור גם בזמנינו אך מצד שני לגבי מים גלויים הוא פוסק (יו"ד קטז א) שבימינו בגלל שאין נחשים מצויים בינינו-מותר כתוספות. אם נקבל את דברי הב"י שמשוה בין שני הדינים אז נשאלת השאלה מדוע הוא פוסק כתוספות בדין אחד ולא בשני הרי הוא בעצמו אומר שטעם ההיתר של שניהם הוא זהה? <br />
<br />
==ניסיונות לתרץ את הסתירה==<br />
יש אפשרות לתרץ את דברי הבית יוסף עפ"י חילוק שמביא התפארת ישראל (בועז עדיות א ה), התפארת ישראל (בדומה לאגרות משה לעיל) מחלק בין סייג לחשש, הוא מסביר שסייג זה כאשר חכמים אסרו דבר כדי שלא יגיעו לעבור עבירה אחרת במזיד, לעומת זאת חשש זה איסור שקבעו חכמים כדי שלא יעברו איסור בשוגג. עפ"י דברים אלו אפשר לומר שהבית יוסף סובר שכאשר חכמים אסרו משום סייג אז חייב מנין אחר כדי להתיר אבל אם זה רק משום חשש שוגג אז אם בטל החשש אז אין צורך בכינוס והאיסור בטל מאליו.<br />
ניתן היה להסביר את שיטת השולחן ערוך על פי שו"ת הרא"ש המובא לעיל שמחלק בין טעם ידוע לכל לבין טעם שאינו ידוע. ניתן לומר עפ"י דברים אלו שהשולחן ערוך חילק והכריע שמים גלויים טעמם ידוע לכל וכן האיסור בטל לעומת ריקוד בשבת שהטעם פחות ידוע ומפורסם ולכן למרות שבטל הטעם לא בטלה הגזרה. על פי התירוץ הזה אפשר גם להסביר את הסתירה בשולחן ערוך, השו"ע הבין שתוס' באמת סוברים את אותו טעם בשני המקרים ושניהם משום שהטעם ידוע ומפורסם והשו"ע רק חולק על הגדרת המונח ידוע, וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא לא מחשיב את הטעם של גזרת כלי שיר לידוע ותוספות כן החשיבוהו לכך. <br />
<br />
=עיון בדברי פוסקי זמננו=<br />
==דברי שו"ת נושא האפוד==<br />
ר' דוד פיפאנו (נושא האפוד יא) דן באריכות בשאלה האם היום מותר לאישה להתחתן מחדש כאשר יש לה ולד פחות מבן שנתיים. תקנת חכמים הייתה שלא להינשא עד שהתינוק בן שנתיים משום שעד אז התינוק עדין יונק אבל בימינו שאף אחד לא יונק יותר משנה וד' חודשים אז האם ניתן להינשא מוקדם יותר. אחרי סיכום שיטות הראשונים מסיק ר' דוד שמכיון שרבו המחלוקות בנושא דבר שנאסר במנין ויש הרבה צדדים להקל (דעת בעל המאור, ולרא"ש אם האיסור ידוע) אז ניתן להקל אם בטל טעם האיסור והדין תואם את הצדדים להקל.<br />
<br />
==דברי בדי השולחן==<br />
הרב אברהם נאה (בדי השולחן קלד) דן בנושא גזרת שחיקת סממנין ורפואה בשבת. חז"ל גזרו לחולה שאין בו סכנה שלא יטול תרופות בשבת מחשש שיבוא לשחוק סממנים. כיום שאין אנו בקיאים בהכנת תרופות דן בדי השולחן אם אפשר להתירו בלי מנין מאחר שבטל טעמו. למסקנה אומר בדי השולחן שאי אפשר להתיר לגמרי מכיון שלא ברורים הסברות אבל אפשר לצרף את העובדה שבטל טעם האיסור כסניף להיתר ביחד עם עוד גורמים.<br />
<br />
==דברי שו"ת אגרות משה== <br />
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ב ק) דן בשאלת ריקוד וטיפוח בשבת בזמנינו. האגר"מ מביא את שיטת תוספות ומסביר שמכיון שהיום כולם עוברים על האיסור ומכיון שבטל הטעם ולא נחשב שפשטה בכל ישראל ואם היו החכמים מתכנסים בודאי היו מתירים אז נחשב כאילו התכנסו ומותר ללא מנין אחר. להלכה האגר"מ מסייג את דבריו וטוען שמכיון שטעם תוספות לא ברור והשולחן ערוך חולק מן הראוי להחמיר.<br />
<br />
==דברי שו"ת יביע אומר==<br />
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חושן משפט ג ז ) דן בנושא איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל שהשולחן ערוך התיר מכיון שאין רוב ישראל בארצו. הגרע"י מסביר מדוע אפשר להתירו בלא מנין, הוא מסביר שדעת השולחן ערוך מבוססת על שיטת הרא"ש (בתשובה לעיל) שכאשר הטעם ידוע לכל אין צורך במנין אחר להתירו. הרב עובדיה טוען שזה ההסבר גם כאן שאיסור גידול בהמה דקה ידוע שהוא משום ישוב ארץ ישראל וכאשר אין רוב ישראל בארצו לא שייך הטעם הזה. <br />
<br />
=סיכום=<br />
פוסקי זמנינו נמנעים מלהכריע בנחרצות בנושא דבר שבמנין עקב ריבוי המחלוקות והחילוקים. ולמרות הימנעותם זו, ניתן לראות שההתיחסות לתופעת ביטול גזירות מכיון שבטל טעמן קיימת ואף נפוצה בספרות ההלכה. לרוב לא ימצא רב שמוכן לבטל גזרה לגמרי אבל כן יתכן למצוא רבים שמצרפים את הסברה שבטל הטעם לסברות אחרות להקל. במיוחד אפשר לראות שימוש נרחב בהיתר זה במקרים שבהם מתקיימים התנאים המשניים האמורים לעיל על שלל גווניהם ודעותיהם.</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F&diff=6008דבר שנאסר במניין2016-06-09T11:28:55Z<p>Yitz151: </p>
<hr />
<div>דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו<br />
<br />
=מבוא-הסבר המושג=<br />
לאורך שנות קיומו של העם היהודי ראו לנכון חכמים שבכל דור ודור לתקן תקנות ולגזור גזרות להוסיף על הדברים האסורים מן התורה. התורה נתנה סמכות לחכמים לאסור דברים כפי ראות עינהם ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%96/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 דברים יז]) בכל דור ודור ובכל זמן וזמן לפי האתגרים והמצב הנתון לפניהם. אך אם חכמים ראו לנכון לגזור גזרה מטעם כלשהוא ולאחר זמן כבר לא קיים אותו טעם האם בטלה הגזרה? בדיוק בשאלה זו דנה הסוגיה להלן וזהו פירוש הביטוי דבר שנאסר במניין חכמים ועכשיו הטעם בטל צריך שיתכנסו חכמים מחדש כדי להתירו.<br />
<br />
=מקור הסוגיה=<br />
מקור הסוגיה הוא מגמרא תלמוד בבלי ביצה דף ה:. הגמרא שם לומדת מפסוקים שכל דבר שאסרו חכמים מסיבה כלשהיא גם אם עכשיו הסיבה לא שייכת האיסור אינו בטל בצורה אוטומטית אלא חייב כינוס מחודש של חכמים כדי לבטלו. <br />
<br />
<br />
הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים: הפסוק הראשון הוא: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%94/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 דברים ה כו]) הגמרא דורשת את הפסוק שהוא בא להתיר את הבעלים לחזור לחיות עם נשותיהם לאחר מעמד הר סיני שבו נאסרו לבוא על אישה. ומכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שבטל טעם האיסור שהרי כל הטעם להפרשה מאישה היה בשביל מעמד הר סיני ועכשיו שנגמר המעמד היו צריכים לחזור לנשותיהם ואף על פי כן אלוקים ציוה ציווי מחודש לחזור לנשים. מכאן רואים שלמרות שבטל הטעם צריך כינוס מחודש כדי להתיר.<br />
<br />
<br />
הפסוק השני הוא: "במשך היבל המה יעלו בהר" ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%99%D7%98/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%93 שמות יט יג]) רש"י מסביר שהכונה היא כאשר יפסיקו קולות השופרות בסוף מעמעד הר סיני יהיה מותר לעלות להר. הגמרא לומדת מכאן שלמרות שיכולתי להבין שכל מטרת איסור העלייה בהר זה בגלל המעמד וכאשר יגמר המעמד יהיה מותר לעלות אף על פי כן נצרכת התורה לתת היתר עלייה בפירוש- מכאן מוכיחה הגמרא שכל דבר שנאסר צריך היגד מפורש להתירו.<br />
<br />
<br />
ומביאה הגמרא ראייה שדין זה תקף גם לדברי חכמים מהסיפור של גזרת כרם רבעי ורבן יוחנן בן זכאי. בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנה שלמרות שישנה אפשרות לחלל פירות מעשר שני על כסף ולהביא רק את הכסף לירושלים,חכמים קבעו שהאזור הקרוב לירושלים יביא דוקא את הפירות ולא כסף כדי "לעטר את שוקי ירושלים בפירות". לאחר החורבן היה לרבי אליעזר שדה עם פירות מעשר שני ואמרו לו שכבר נמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו וביטלו את הגזרה- מוכיחה הגמרא שלמרות שבטל הטעם (שהרי הגויים שולטים בירושלים) עדיין היה צריך שריב"ז ובית דינו יתכנסו כדי להתיר את תקנת החכמים שהיו לפניו.<br />
<br />
<br />
עוד מקור חשוב לציון הוא המשנה במסכת עדויות פרק א משנה ה "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".<br />
<br />
<br />
"היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין."<BR><br />
יש מקום לומר שיש סתירה בין שני המקורות האלו שהרי בגמרא בביצה לא משמע שום דבר על איכות או כמות הכינוס אלא רק שצריך שיתקיים כינוס של חכמים כדי לבטל ובמשנה בעדיות כתוב בפירוש שצריך כינוס גדול בחכמה ובמנין.<br />
<br />
=דעות הראשונים=<br />
בהסבר היחס בין שני המקורות הנ"ל נחלקו הראשונים במסגרת מחלוקתם הכללית בדין דבר שנאסר במנין.<br />
==דעת הרמב"ם==<br />
'''הרמב"ם''' {{ויקיטקסט|רמב"ם_הלכות_ממרים_ב|ממרים ב ב}} פוסק שכל גזרה שגזרו חכמים לא ניתן לבטלה גם אם בטל הטעם אלא אם כן יתכנסו חכמים גדולים בחכמה ובמנין.על פי פסק זה ניתן להבין איך הרמב"ם פתר את הסתירה ביו הגמרא בביצה למשנה בעדיות- הוא סובר שהם מדברים על אותו מקרה בדיוק רק במילים אחרות. הרמב"ם לוקח את הצד של הדין של ביטול גזרה שלמרות שבטל הטעם אינו בטל מאיליו מביצה שאינו מוזכר בעדיות, ואת הצד שצריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין מעדיות שזה לא מוזכר בביצה ומאחד את שניהם<br />
==הסתייגות הרדב"ז== <br />
'''הרדב"ז''' (שם) מסייג את שיטת הרמב"ם ומסביר שכל שיטת הרמב"ם היא רק כאשר לא תלו חכמים בפירוש את התקנה בטעם מסוים במצב כזה גם הרמב"ם יסכים שאם בטל הטעם אז בטל מיד האיסור. ישנן שלוש אפשרויות להבין את סברת הרדב"ז, הבנה ראשונה היא שכאשר חכמים תלו מלכתחילה בפירוש את האיסור בטעם מסוים זה אומר שהם התכוונו שאם לא יהיה את הטעם אז גם לא יחול האיסור ואין צורך בביטול של חכמי הדור כי החכמים שאסרו הם אלה שמתירים עכשיו. ההבנה השנייה ברדב"ז היא שאם חכמים תלו בפירוש את האיסור בסיבה כלשהיא זה אומר שהסיבה ידועה ואם הסיבה ידועה אז אין חשש שיבואו להתיר גם במקום שחל הטעם (כעין הסברה של הרא"ש וקצות השולחן לקמן) האפשרות ההבנה השלישית היא של '''הרב צבי שכטר''', ארץ הצבי (יט), הוא מסביר שיש פעמים שבתוך נוסח הגזרה עצמה כתבו חכמים את הטעם ופעמים שלא, כלומר שכשחכמים לא כתבו את הטעם הם אומרים שזה לא תלוי בטעם ועושים לא פלוג וכעין דאורייתא תקון שלא דורשים הלכות מהטעמים אבל אם הם כתבו את טעם הגזרה בנוסח הגזרה עצמה אז זה מביע את דעתם שכאן לא אומרים לא פלוג ואם בטל הטעם בטלה הגזרה. <br />
<br />
==קושיית הראב"ד==<br />
'''הראב"ד''' ([http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=14&hilchos=81&perek=2&halocha=2&hilite= השגות הראב"ד על הרמב"ם ממרים ב ב]) מקשה מהגמרא בביצה, הראב"ד שואל מכך שכתוב בגמרא שריב"ז ביטל דברי חכמים שקדמו לו והרי, מקשה הראב"ד, ריב"ז לא היה גדול כמותם? <BR><br />
הכסף משנה {{ויקיטקסט|כסף_משנה/הלכות_ממרים#פרק ב|שם}} מתרץ את קושיית הראב"ד ואומר שבאמת יתכן שריב"ז היה גדול כהראשונים. אך לכאורה יש מקום להקשות על הכסף משנה מגמרא מפורשת (סוכה כח א) שאומרת שרבן יוחנן בן זכאי הוא הקטן שבתלמידי הלל הזקן.<br />
<br />
==שיטת הראב"ד והריטב"א==<br />
הראב"ד (על פי הסבר נושא האפוד) והריטב"א (מובא בשיטה מקובצת ביצה ו א) סוברים שאם בטל הטעם אין צורך בב"ד גדול בחכמה ומנין אלא רק צריך כינוס חכמים.והם מתרצים את הסתירה בין ביצה לעדיות בכך שהם אומרים שבעדיות מדובר שהבית דין באים לבטל איסור בלי שהטעם בטל ואז הם צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין ובגמרא בביצה כבר בטל הטעם ואז מספיק כינוס של חכמים גם בלי להיות גדולים בחכמה ובמנין. <br />
<br />
==שיטת בעל המאור==<br />
בעל המאור (פסחים מז א בדפי הרי"ף) סובר שאין צורך כלל בכינוס חכמים אלא ברגע שלא שייך טעם הגזרה אז היא כבר לא תקפה גם בלא ביטול חכמים. ראייה לכך שזו דעת הרז"ה מביאים האחרונים מדבריו לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח שהטעם לכך הוא משום שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולכן היום שאין לנו קרבנות,אומר הרז"ה, אז בטל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח. <br />
<br />
==קושיית הרמב"ן==<br />
הרמב"ן ( מלחמת ה' פסחים מז א בדפי הרי"ף) מקשה על הרז"ה מהגמרא שלנו ואומר שאף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה. כך הבינו את שיטת בעל המאור הרמב"ן ורבינו ניסים וכן רוב הראשונים והאחרונים. <br />
<br />
==תירוץ הר"ש==<br />
יש עוד הסבר לדברי הרז"ה,הוא מופיע בדברי הרב שמואל מרובזעביץ בחידושיו, (פסחים מז א בדפי הרי"ף) שם הוא מסביר את דברי הרז"ה כתקפים רק לעניין איסור מלאכה בערב פסח שהוא בכלל הדין הכללי של התורה שמי שנקרב קרבנו אסור הוא במלאכה בעת ההקרבה, כך גם כל ישראל בערב פסח שכולם חייבים קרבן. לפי הבנתו יוצא שאין כאן כלל דבר שנאסר במנין שהרי זה אסור מדאורייתא כפרט מתוך הדין של הקרבת קרבן ולכן אם אין קרבן אז אין איסור מלאכה. מוסיף הר"ש עוד תירוץ שאפילו אם האיסור הוא מדרבנן מכיון שלא היה איסור מפורש של עשיית מלאכה בערב פסח, אלא היה איסור כללי של אי עשיית מלאכה בשעת הקרבת קרבן של אדם וממילא נאסר גם ערב פסח משום קרבן פסח אז כאשר אין קרבן ממילא הותרה המלאכה וזה לא נחשב דבר שנאסר במנין כי לא ערב פסח נאסר במנין אלא איסור מלאכה בשעת הקרבת קרבן נאסר במנין ואת איסור זה לא התכון הרז"ה להתיר אלא רק במקום שאין קרבו אז ממילא לא חל האיסור.<br />
<br />
==הסבר נושא האפוד==<br />
שו"ת נושא האפוד (יא) מסביר שיש הסוברים שכדי שגזרה תחשב דבר שנאסר במנין צריך שיהיה ידוע לנו בברור שישבו ונמנו כל החכמים והחליטו לגזור גזרה אבל אם רק אחד החכמים או אפילו מספר אמרו איזו גזרה והסכימו איתם החכמים אין זה נחשב דבר שנאסר במנין ולכן באופן ברור גם לא צריך מנין להתירו.<br />
<br />
==שיטת הרא"ש==<br />
הרא"ש (בשו"ת שלו, כלל ב, סי' ח) מסביר שהחילוק מתי אומרים שדבר במניין צריך מניין להתירו ומתי לו תלוי בפרסום הטעם, כלומר בשאלה האם הטעם ידוע לעולם או לא. הרא"ש מביא חיזוק לדבריו מכך שכל ההלכות שמוזכרות בגמרא בביצה טעמם אינו ידוע וברור לכל. באיסור ביצה שנולדה ביו"ט, מסביר הרא"ש, לא כוטלם יודעים את הסיבה האמיתית-קידוש החודש וכן בשובו לכם לאהליכם לא כל כך מוגדר סוף הזמן מהפסוק של שלושת ימים.<br />
<br />
<br />
קצות השולחן (יו"ד ס' קלד) מסביר שהסברה של החילוק הנ"ל היא שאם אנשים לא יודעים את טעם האיסור אז אם יתירו כשהטעם לא תקף יבואו להתיר גם במקרים בהם הטעם כן תקף. אך לענין ההלכה כותב קצות השולחן בשם התורת חסד שאין לנו סמכות להכריע מה נחשב ידוע ומה לא <br />
<br />
=עייון בשיטת בעלי התוספות=<br />
==הצגת שיטת בעלי התוספות==<br />
שיטת בעלי התוספות היא לא ברורה עקב ריבוי המקורות בהם עוסקים בעלי התוספות בנושא הנ"ל. להלן מספר דוגמאות:<br />
הגמרא במס' ביצה (ו א) אומרת שהייתה אומה מסוימת שהיו רודים בישראל ואם היו רואים יהודים עוסקים במלאכת קבורה ביום טוב שני הם היו מכריחים אותם לעשות גם כל מלאכה בשבילם ולכן גזרו חכמים שלא לקבור ביו"ט שני של גלויות.<br />
על כך אומרים תוספות (שם, ד"ה והאידנא דאיכא וכו') שבימינו שאין חברי אז מותר לקבור ביו"ט שני, התוספות מתמודדים ישירות עם הדין של דבר שנאסר במנין בדבריהם: "ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם 'משום חששא' ועברה החששא עבר הטעם והכי נמי אמרינן גבי מים גלויין". <br />
מובא בגמרא במסכת ביצה (ל א) לעניין איסור ריקוד בשבת, שהדבר אסור משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. ותספות (שם, ד"ה אין מטפחין) אומרים שבזמנינו מותר משום שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר ולא שייך לגזור היום.<br />
ועוד מובא בגמרא במסכת עבודה זרה (לה א) שמשקים שנשארו ללא מכסה למשך פרק זמן ממושך הם אסורים בשתייה מחשש שמא עבר שם נחש והטיל את ארסו. התוספות (שם, ד"ה חדא קתני) כותבים שבזמנינו ובמקומותינו שלא מצויין נחשים כלל אז מכיון שאין חשש אז בטל האיסור <br />
מכיון שלא יתכן לומר שתוספות סוברים שכאשר בטל הטעם אז בטל האיסור ללא צורך בכינוס חכמים כל שהוא אז הצטרכו המפרשים להסביר למה המקרים שעליהם דיברו התוספות הם יוצאים מן הכלל.<br />
<br />
==הסבר הפרי חדש בשיטת בעלי התוספות==<br />
הפרי חדש (יו"ד קטז) מסבירים שתוספות סוברים שכאשר בשעת הגזרה היו מקומות או מקרים שמלכתחילה הוצאו מהכלל מסיבה כלשהיא אז כאשר בזמנינו בטל הטעם של האיסור הוא בטל אוטומטית. לאחר עיון בדברי תוספות אפשר למצוא את ההסבר הזה בפירוש בדבריו לגבי מים גלויים, שם תוספות אומרים שהסיבה שלא אומרים שזה דבר שבמנין זה כי מלכתחילה גזרו רק באזורים שיש בהם חשש נחשים ולכן בזמנינו שאין נחשים מצויים כלל אז בטל האיסור, וכן גם בדבריהם לגבי איסור קבורה ביו"ט שני שהם בעצמם משוים לאיסור מים גלויים. הפרי חדש טוען שגם לענין מים אחרונים אפשר להסביר לפי החילוק הנ"ל מכיון שהוא טוען שמלכתחילה לא גזרו על מלח סדומית אלא בסדום ובנותיה אבל לא במדינות הרחוקות. הדין היחיד שלא הוסבר על ידי כלל זה הוא ריקוד וטיפוח בשבת שלגביו לא מצינו שום יוצא מן הכלל בשעת הגזרה, היה מקום להסביר שדין זה מותר מבלי צורך במנין אחר מסיבה אחרת ולא משום פגם בחלות מלכתחילה אבל לא משמע כך מדברי הבית יוסף שטוען (או"ח ס' שלט) שתוספות מדמים את שני הדינים וז"ל: "... ואף על גב דבפרק קמא דביצה (ה.) אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז"ל..."ץ אך ללא דברי הבית יוסף אפשר לומר שתוס' סוברים את אותו חילוק שהביא הרא"ש שאם הטעם ידוע אז הוא בטל ללא כינוס מנין אחר להתירו והם סוברים שריקוד וטיפוח בשבת זה טעם ידוע ולכן היום הוא בטל.<br />
<br />
==הסבר האגרות משה==<br />
הרב משה פיינשטין (אגרות משה אורח חיים ב ק) מסביר את שיטת התוספות וטוען שחכמים לא אסרו לשתות מים גלויים או לקבור ביום טוב שני אלא רק הודיעו חכמים שזהו חשש שראוי לחשוש אליו משום פיקוח נפש במקרה של מים גלויים ומשום חשש מלאכה במקרה של חברי, אבל לא היה פה איסור מיוחד שיהיה צורך להתירו.<br />
<br />
==הסבר המלבי"ם==<br />
המלבי"ם בספרו ארצות החיים (ט מא) הביא שיטה יחודית לגבי דבר שבמנין. שם המלבי"ם טוען (בדומה לנושא האפוד הנ"ל ) שרק איסור שידוע לנו שהסנהדרין הגדולה נמנו וגזרו נחשב דבר שבמנין וכל שאר גזרות דרבנן אין צריך מנין כלל כדי לבטלם.<br />
<br />
=עיון בדעת השולחן ערוך=<br />
==סתירה בשולחן ערוך==<br />
שיטת השולחן ערוך גם היא קשה, כאשר הוא דן בבית יוסף (או"ח שלט ב) על דין מים גלויים הוא מביא את דברי תוספות שבימינו מותר ולעומת זאת בעניין ריקוד וטיפוח בשבת הוא פוסק (או"ח סימן שלט סע' ב) שאסור גם בימינו. ביחס לגמרא בביצה הבית יוסף מסביר את שיטת התוספות ואומר שהם משוים למים גלויים וכמו שהתירו שם כך גם התירו ריקוד בשבת. לפי ההסבר של הבית יוסף יוצא סתירה לגבי פסקיו בשולחן ערוך,מצד אחד לעניין ריקוד בשבת הוא פוסק נגד תוספות ואומר שאסור גם בזמנינו אך מצד שני לגבי מים גלויים הוא פוסק (יו"ד קטז א) שבימינו בגלל שאין נחשים מצויים בינינו-מותר כתוספות. אם נקבל את דברי הב"י שמשוה בין שני הדינים אז נשאלת השאלה מדוע הוא פוסק כתוספות בדין אחד ולא בשני הרי הוא בעצמו אומר שטעם ההיתר של שניהם הוא זהה? <br />
<br />
==ניסיונות לתרץ את הסתירה==<br />
יש אפשרות לתרץ את דברי הבית יוסף עפ"י חילוק שמביא התפארת ישראל (בועז עדיות א ה), התפארת ישראל (בדומה לאגרות משה לעיל) מחלק בין סייג לחשש, הוא מסביר שסייג זה כאשר חכמים אסרו דבר כדי שלא יגיעו לעבור עבירה אחרת במזיד, לעומת זאת חשש זה איסור שקבעו חכמים כדי שלא יעברו איסור בשוגג. עפ"י דברים אלו אפשר לומר שהבית יוסף סובר שכאשר חכמים אסרו משום סייג אז חייב מנין אחר כדי להתיר אבל אם זה רק משום חשש שוגג אז אם בטל החשש אז אין צורך בכינוס והאיסור בטל מאליו.<br />
ניתן היה להסביר את שיטת השולחן ערוך על פי שו"ת הרא"ש המובא לעיל שמחלק בין טעם ידוע לכל לבין טעם שאינו ידוע. ניתן לומר עפ"י דברים אלו שהשולחן ערוך חילק והכריע שמים גלויים טעמם ידוע לכל וכן האיסור בטל לעומת ריקוד בשבת שהטעם פחות ידוע ומפורסם ולכן למרות שבטל הטעם לא בטלה הגזרה. על פי התירוץ הזה אפשר גם להסביר את הסתירה בשולחן ערוך, השו"ע הבין שתוס' באמת סוברים את אותו טעם בשני המקרים ושניהם משום שהטעם ידוע ומפורסם והשו"ע רק חולק על הגדרת המונח ידוע, וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא לא מחשיב את הטעם של גזרת כלי שיר לידוע ותוספות כן החשיבוהו לכך. <br />
<br />
=עיון בדברי פוסקי זמננו=<br />
==דברי שו"ת נושא האפוד==<br />
ר' דוד פיפאנו (נושא האפוד יא) דן באריכות בשאלה האם היום מותר לאישה להתחתן מחדש כאשר יש לה ולד פחות מבן שנתיים. תקנת חכמים הייתה שלא להינשא עד שהתינוק בן שנתיים משום שעד אז התינוק עדין יונק אבל בימינו שאף אחד לא יונק יותר משנה וד' חודשים אז האם ניתן להינשא מוקדם יותר. אחרי סיכום שיטות הראשונים מסיק ר' דוד שמכיון שרבו המחלוקות בנושא דבר שנאסר במנין ויש הרבה צדדים להקל (דעת בעל המאור, ולרא"ש אם האיסור ידוע) אז ניתן להקל אם בטל טעם האיסור והדין תואם את הצדדים להקל.<br />
<br />
==דברי בדי השולחן==<br />
הרב אברהם נאה (בדי השולחן קלד) דן בנושא גזרת שחיקת סממנין ורפואה בשבת. חז"ל גזרו לחולה שאין בו סכנה שלא יטול תרופות בשבת מחשש שיבוא לשחוק סממנים. כיום שאין אנו בקיאים בהכנת תרופות דן בדי השולחן אם אפשר להתירו בלי מנין מאחר שבטל טעמו. למסקנה אומר בדי השולחן שאי אפשר להתיר לגמרי מכיון שלא ברורים הסברות אבל אפשר לצרף את העובדה שבטל טעם האיסור כסניף להיתר ביחד עם עוד גורמים.<br />
<br />
==דברי שו"ת אגרות משה== <br />
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ב ק) דן בשאלת ריקוד וטיפוח בשבת בזמנינו. האגר"מ מביא את שיטת תוספות ומסביר שמכיון שהיום כולם עוברים על האיסור ומכיון שבטל הטעם ולא נחשב שפשטה בכל ישראל ואם היו החכמים מתכנסים בודאי היו מתירים אז נחשב כאילו התכנסו ומותר ללא מנין אחר. להלכה האגר"מ מסייג את דבריו וטוען שמכיון שטעם תוספות לא ברור והשולחן ערוך חולק מן הראוי להחמיר.<br />
<br />
==דברי שו"ת יביע אומר==<br />
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חושן משפט ג ז ) דן בנושא איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל שהשולחן ערוך התיר מכיון שאין רוב ישראל בארצו. הגרע"י מסביר מדוע אפשר להתירו בלא מנין, הוא מסביר שדעת השולחן ערוך מבוססת על שיטת הרא"ש (בתשובה לעיל) שכאשר הטעם ידוע לכל אין צורך במנין אחר להתירו. הרב עובדיה טוען שזה ההסבר גם כאן שאיסור גידול בהמה דקה ידוע שהוא משום ישוב ארץ ישראל וכאשר אין רוב ישראל בארצו לא שייך הטעם הזה. <br />
<br />
=סיכום=<br />
פוסקי זמנינו נמנעים מלהכריע בנחרצות בנושא דבר שבמנין עקב ריבוי המחלוקות והחילוקים. ולמרות הימנעותם זו, ניתן לראות שההתיחסות לתופעת ביטול גזירות מכיון שבטל טעמן קיימת ואף נפוצה בספרות ההלכה. לרוב לא ימצא רב שמוכן לבטל גזרה לגמרי אבל כן יתכן למצוא רבים שמצרפים את הסברה שבטל הטעם לסברות אחרות להקל. במיוחד אפשר לראות שימוש נרחב בהיתר זה במקרים שבהם מתקיימים התנאים המשניים האמורים לעיל על שלל גווניהם ודעותיהם.</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F&diff=5978דבר שנאסר במניין2016-06-09T07:22:29Z<p>Yitz151: </p>
<hr />
<div>דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו<br />
<br />
=מבוא-הסבר המושג=<br />
לאורך שנות קיומו של העם היהודי ראו לנכון חכמים שבכל דור ודור לתקן תקנות ולגזור גזרות להוסיף על הדברים האסורים מן התורה. התורה נתנה סמכות לחכמים לאסור דברים כפי ראות עינהם (דברים יז) בכל דור ודור ובכל זמן וזמן לפי האתגרים והמצב הנתון לפניהם. אך אם חכמים ראו לנכון לגזור גזרה מטעם כלשהוא ולאחר זמן כבר לא קיים אותו טעם האם בטלה הגזרה? בדיוק בשאלה זו דנה הסוגיה להלן וזהו פירוש הביטוי דבר שנאסר במניין חכמים ועכשיו הטעם בטל צריך שיתכנסו חכמים מחדש כדי להתירו.<br />
<br />
=מקור הסוגיה=<br />
מקור הסוגיה הוא מגמרא תלמוד בבלי ביצה דף ה:. הגמרא שם לומדת מפסוקים שכל דבר שאסרו חכמים מסיבה כלשהיא גם אם עכשיו הסיבה לא שייכת האיסור אינו בטל בצורה אוטומטית אלא חייב כינוס מחודש של חכמים כדי לבטלו. <br />
<br />
<br />
הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים: הפסוק הראשון הוא: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה כו) הגמרא דורשת את הפסוק שהוא בא להתיר את הבעלים לחזור לחיות עם נשותיהם לאחר מעמד הר סיני שבו נאסרו לבוא על אישה. ומכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שבטל טעם האיסור שהרי כל הטעם להפרשה מאישה היה בשביל מעמד הר סיני ועכשיו שנגמר המעמד היו צריכים לחזור לנשותיהם ואף על פי כן אלוקים ציוה ציווי מחודש לחזור לנשים. מכאן רואים שלמרות שבטל הטעם צריך כינוס מחודש כדי להתיר.<br />
<br />
<br />
הפסוק השני הוא: "במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט יג) רש"י מסביר שהכונה היא כאשר יפסיקו קולות השופרות בסוף מעמעד הר סיני יהיה מותר לעלות להר. הגמרא לומדת מכאן שלמרות שיכולתי להבין שכל מטרת איסור העלייה בהר זה בגלל המעמד וכאשר יגמר המעמד יהיה מותר לעלות אף על פי כן נצרכת התורה לתת היתר עלייה בפירוש- מכאן מוכיחה הגמרא שכל דבר שנאסר צריך היגד מפורש להתירו.<br />
<br />
<br />
ומביאה הגמרא ראייה שדין זה תקף גם לדברי חכמים מהסיפור של גזרת כרם רבעי ורבן יוחנן בן זכאי. בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנה שלמרות שישנה אפשרות לחלל פירות מעשר שני על כסף ולהביא רק את הכסף לירושלים,חכמים קבעו שהאזור הקרוב לירושלים יביא דוקא את הפירות ולא כסף כדי "לעטר את שוקי ירושלים בפירות". לאחר החורבן היה לרבי אליעזר שדה עם פירות מעשר שני ואמרו לו שכבר נמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו וביטלו את הגזרה- מוכיחה הגמרא שלמרות שבטל הטעם (שהרי הגויים שולטים בירושלים) עדיין היה צריך שריב"ז ובית דינו יתכנסו כדי להתיר את תקנת החכמים שהיו לפניו.<br />
<br />
<br />
עוד מקור חשוב לציון הוא המשנה במסכת עדויות פרק א משנה ה "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".<br />
<br />
<br />
"היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין."<BR><br />
יש מקום לומר שיש סתירה בין שני המקורות האלו שהרי בגמרא בביצה לא משמע שום דבר על איכות או כמות הכינוס אלא רק שצריך שיתקיים כינוס של חכמים כדי לבטל ובמשנה בעדיות כתוב בפירוש שצריך כינוס גדול בחכמה ובמנין.<br />
<br />
=דעות הראשונים=<br />
בהסבר היחס בין שני המקורות הנ"ל נחלקו הראשונים במסגרת מחלוקתם הכללית בדין דבר שנאסר במנין.<br />
==דעת הרמב"ם==<br />
הרמב"ם (ממרים ב ב) פוסק שכל גזרה שגזרו חכמים לא ניתן לבטלה גם אם בטל הטעם אלא אם כן יתכנסו חכמים גדולים בחכמה ובמנין.על פי פסק זה ניתן להבין איך הרמב"ם פתר את הסתירה ביו הגמרא בביצה למשנה בעדיות- הוא סובר שהם מדברים על אותו מקרה בדיוק רק במילים אחרות. הרמב"ם לוקח את הצד של הדין של ביטול גזרה שלמרות שבטל הטעם אינו בטל מאיליו מביצה שאינו מוזכר בעדיות, ואת הצד שצריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין מעדיות שזה לא מוזכר בביצה ומאחד את שניהם<br />
==הסתייגות הרדב"ז== <br />
הרדב"ז (שם) מסייג את שיטת הרמב"ם ומסביר שכל שיטת הרמב"ם היא רק כאשר לא תלו חכמים בפירוש את התקנה בטעם מסוים במצב כזה גם הרמב"ם יסכים שאם בטל הטעם אז בטל מיד האיסור. ישנן שלוש אפשרויות להבין את סברת הרדב"ז, הבנה ראשונה היא שכאשר חכמים תלו מלכתחילה בפירוש את האיסור בטעם מסוים זה אומר שהם התכוונו שאם לא יהיה את הטעם אז גם לא יחול האיסור ואין צורך בביטול של חכמי הדור כי החכמים שאסרו הם אלה שמתירים עכשיו. ההבנה השנייה ברדב"ז היא שאם חכמים תלו בפירוש את האיסור בסיבה כלשהיא זה אומר שהסיבה ידועה ואם הסיבה ידועה אז אין חשש שיבואו להתיר גם במקום שחל הטעם (כעין הסברה של הרא"ש וקצות השולחן לקמן) האפשרות ההבנה השלישית היא של הרב צבי שכטר, ארץ הצבי (יט), הוא מסביר שיש פעמים שבתוך נוסח הגזרה עצמה כתבו חכמים את הטעם ופעמים שלא, כלומר שכשחכמים לא כתבו את הטעם הם אומרים שזה לא תלוי בטעם ועושים לא פלוג וכעין דאורייתא תקון שלא דורשים הלכות מהטעמים אבל אם הם כתבו את טעם הגזרה בנוסח הגזרה עצמה אז זה מביע את דעתם שכאן לא אומרים לא פלוג ואם בטל הטעם בטלה הגזרה. <br />
<br />
==קושיית הראב"ד==<br />
הראב"ד (השגות הראב"ד על הרמב"ם ממרים ב ב) מקשה מהגמרא בביצה, הראב"ד שואל מכך שכתוב בגמרא שריב"ז ביטל דברי חכמים שקדמו לו והרי, מקשה הראב"ד, ריב"ז לא היה גדול כמותם? <BR><br />
הכסף משנה (שם) מתרץ את קושיית הראב"ד ואומר שבאמת יתכן שריב"ז היה גדול כהראשונים. אך לכאורה יש מקום להקשות על הכסף משנה מגמרא מפורשת (סוכה כח א) שאומרת שרבן יוחנן בן זכאי הוא הקטן שבתלמידי הלל הזקן. <br />
<br />
==שיטת הראב"ד והריטב"א==<br />
הראב"ד (על פי הסבר נושא האפוד) והריטב"א (מובא בשיטה מקובצת ביצה ו א) סוברים שאם בטל הטעם אין צורך בב"ד גדול בחכמה ומנין אלא רק צריך כינוס חכמים.והם מתרצים את הסתירה בין ביצה לעדיות בכך שהם אומרים שבעדיות מדובר שהבית דין באים לבטל איסור בלי שהטעם בטל ואז הם צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין ובגמרא בביצה כבר בטל הטעם ואז מספיק כינוס של חכמים גם בלי להיות גדולים בחכמה ובמנין. <br />
<br />
==שיטת בעל המאור==<br />
בעל המאור (פסחים מז א בדפי הרי"ף) סובר שאין צורך כלל בכינוס חכמים אלא ברגע שלא שייך טעם הגזרה אז היא כבר לא תקפה גם בלא ביטול חכמים. ראייה לכך שזו דעת הרז"ה מביאים האחרונים מדבריו לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח שהטעם לכך הוא משום שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולכן היום שאין לנו קרבנות,אומר הרז"ה, אז בטל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח. <br />
<br />
==קושיית הרמב"ן==<br />
הרמב"ן ( מלחמת ה' פסחים מז א בדפי הרי"ף) מקשה על הרז"ה מהגמרא שלנו ואומר שאף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה. כך הבינו את שיטת בעל המאור הרמב"ן ורבינו ניסים וכן רוב הראשונים והאחרונים. <br />
<br />
==תירוץ הר"ש==<br />
יש עוד הסבר לדברי הרז"ה,הוא מופיע בדברי הרב שמואל מרובזעביץ בחידושיו, (פסחים מז א בדפי הרי"ף) שם הוא מסביר את דברי הרז"ה כתקפים רק לעניין איסור מלאכה בערב פסח שהוא בכלל הדין הכללי של התורה שמי שנקרב קרבנו אסור הוא במלאכה בעת ההקרבה, כך גם כל ישראל בערב פסח שכולם חייבים קרבן. לפי הבנתו יוצא שאין כאן כלל דבר שנאסר במנין שהרי זה אסור מדאורייתא כפרט מתוך הדין של הקרבת קרבן ולכן אם אין קרבן אז אין איסור מלאכה. מוסיף הר"ש עוד תירוץ שאפילו אם האיסור הוא מדרבנן מכיון שלא היה איסור מפורש של עשיית מלאכה בערב פסח, אלא היה איסור כללי של אי עשיית מלאכה בשעת הקרבת קרבן של אדם וממילא נאסר גם ערב פסח משום קרבן פסח אז כאשר אין קרבן ממילא הותרה המלאכה וזה לא נחשב דבר שנאסר במנין כי לא ערב פסח נאסר במנין אלא איסור מלאכה בשעת הקרבת קרבן נאסר במנין ואת איסור זה לא התכון הרז"ה להתיר אלא רק במקום שאין קרבו אז ממילא לא חל האיסור.<br />
<br />
==הסבר נושא האפוד==<br />
שו"ת נושא האפוד (יא) מסביר שיש הסוברים שכדי שגזרה תחשב דבר שנאסר במנין צריך שיהיה ידוע לנו בברור שישבו ונמנו כל החכמים והחליטו לגזור גזרה אבל אם רק אחד החכמים או אפילו מספר אמרו איזו גזרה והסכימו איתם החכמים אין זה נחשב דבר שנאסר במנין ולכן באופן ברור גם לא צריך מנין להתירו.<br />
<br />
==שיטת הרא"ש==<br />
הרא"ש (בשו"ת שלו, כלל ב, סי' ח) מסביר שהחילוק מתי אומרים שדבר במניין צריך מניין להתירו ומתי לו תלוי בפרסום הטעם, כלומר בשאלה האם הטעם ידוע לעולם או לא. הרא"ש מביא חיזוק לדבריו מכך שכל ההלכות שמוזכרות בגמרא בביצה טעמם אינו ידוע וברור לכל. באיסור ביצה שנולדה ביו"ט, מסביר הרא"ש, לא כוטלם יודעים את הסיבה האמיתית-קידוש החודש וכן בשובו לכם לאהליכם לא כל כך מוגדר סוף הזמן מהפסוק של שלושת ימים.<br />
<br />
<br />
קצות השולחן (יו"ד ס' קלד) מסביר שהסברה של החילוק הנ"ל היא שאם אנשים לא יודעים את טעם האיסור אז אם יתירו כשהטעם לא תקף יבואו להתיר גם במקרים בהם הטעם כן תקף. אך לענין ההלכה כותב קצות השולחן בשם התורת חסד שאין לנו סמכות להכריע מה נחשב ידוע ומה לא <br />
<br />
=עייון בשיטת בעלי התוספות=<br />
==הצגת שיטת בעלי התוספות==<br />
שיטת בעלי התוספות היא לא ברורה עקב ריבוי המקורות בהם עוסקים בעלי התוספות בנושא הנ"ל. להלן מספר דוגמאות:<br />
הגמרא במס' ביצה (ו א) אומרת שהייתה אומה מסוימת שהיו רודים בישראל ואם היו רואים יהודים עוסקים במלאכת קבורה ביום טוב שני הם היו מכריחים אותם לעשות גם כל מלאכה בשבילם ולכן גזרו חכמים שלא לקבור ביו"ט שני של גלויות.<br />
על כך אומרים תוספות (שם, ד"ה והאידנא דאיכא וכו') שבימינו שאין חברי אז מותר לקבור ביו"ט שני, התוספות מתמודדים ישירות עם הדין של דבר שנאסר במנין בדבריהם: "ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם 'משום חששא' ועברה החששא עבר הטעם והכי נמי אמרינן גבי מים גלויין". <br />
מובא בגמרא במסכת ביצה (ל א) לעניין איסור ריקוד בשבת, שהדבר אסור משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. ותספות (שם, ד"ה אין מטפחין) אומרים שבזמנינו מותר משום שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר ולא שייך לגזור היום.<br />
ועוד מובא בגמרא במסכת עבודה זרה (לה א) שמשקים שנשארו ללא מכסה למשך פרק זמן ממושך הם אסורים בשתייה מחשש שמא עבר שם נחש והטיל את ארסו. התוספות (שם, ד"ה חדא קתני) כותבים שבזמנינו ובמקומותינו שלא מצויין נחשים כלל אז מכיון שאין חשש אז בטל האיסור <br />
מכיון שלא יתכן לומר שתוספות סוברים שכאשר בטל הטעם אז בטל האיסור ללא צורך בכינוס חכמים כל שהוא אז הצטרכו המפרשים להסביר למה המקרים שעליהם דיברו התוספות הם יוצאים מן הכלל.<br />
<br />
==הסבר הפרי חדש בשיטת בעלי התוספות==<br />
הפרי חדש (יו"ד קטז) מסבירים שתוספות סוברים שכאשר בשעת הגזרה היו מקומות או מקרים שמלכתחילה הוצאו מהכלל מסיבה כלשהיא אז כאשר בזמנינו בטל הטעם של האיסור הוא בטל אוטומטית. לאחר עיון בדברי תוספות אפשר למצוא את ההסבר הזה בפירוש בדבריו לגבי מים גלויים, שם תוספות אומרים שהסיבה שלא אומרים שזה דבר שבמנין זה כי מלכתחילה גזרו רק באזורים שיש בהם חשש נחשים ולכן בזמנינו שאין נחשים מצויים כלל אז בטל האיסור, וכן גם בדבריהם לגבי איסור קבורה ביו"ט שני שהם בעצמם משוים לאיסור מים גלויים. הפרי חדש טוען שגם לענין מים אחרונים אפשר להסביר לפי החילוק הנ"ל מכיון שהוא טוען שמלכתחילה לא גזרו על מלח סדומית אלא בסדום ובנותיה אבל לא במדינות הרחוקות. הדין היחיד שלא הוסבר על ידי כלל זה הוא ריקוד וטיפוח בשבת שלגביו לא מצינו שום יוצא מן הכלל בשעת הגזרה, היה מקום להסביר שדין זה מותר מבלי צורך במנין אחר מסיבה אחרת ולא משום פגם בחלות מלכתחילה אבל לא משמע כך מדברי הבית יוסף שטוען (או"ח ס' שלט) שתוספות מדמים את שני הדינים וז"ל: "... ואף על גב דבפרק קמא דביצה (ה.) אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז"ל..."ץ אך ללא דברי הבית יוסף אפשר לומר שתוס' סוברים את אותו חילוק שהביא הרא"ש שאם הטעם ידוע אז הוא בטל ללא כינוס מנין אחר להתירו והם סוברים שריקוד וטיפוח בשבת זה טעם ידוע ולכן היום הוא בטל.<br />
<br />
==הסבר האגרות משה==<br />
הרב משה פיינשטין (אגרות משה אורח חיים ב ק) מסביר את שיטת התוספות וטוען שחכמים לא אסרו לשתות מים גלויים או לקבור ביום טוב שני אלא רק הודיעו חכמים שזהו חשש שראוי לחשוש אליו משום פיקוח נפש במקרה של מים גלויים ומשום חשש מלאכה במקרה של חברי, אבל לא היה פה איסור מיוחד שיהיה צורך להתירו.<br />
<br />
==הסבר המלבי"ם==<br />
המלבי"ם בספרו ארצות החיים (ט מא) הביא שיטה יחודית לגבי דבר שבמנין. שם המלבי"ם טוען (בדומה לנושא האפוד הנ"ל ) שרק איסור שידוע לנו שהסנהדרין הגדולה נמנו וגזרו נחשב דבר שבמנין וכל שאר גזרות דרבנן אין צריך מנין כלל כדי לבטלם.<br />
<br />
=עיון בדעת השולחן ערוך=<br />
==סתירה בשולחן ערוך==<br />
שיטת השולחן ערוך גם היא קשה, כאשר הוא דן בבית יוסף (או"ח שלט ב) על דין מים גלויים הוא מביא את דברי תוספות שבימינו מותר ולעומת זאת בעניין ריקוד וטיפוח בשבת הוא פוסק (או"ח סימן שלט סע' ב) שאסור גם בימינו. ביחס לגמרא בביצה הבית יוסף מסביר את שיטת התוספות ואומר שהם משוים למים גלויים וכמו שהתירו שם כך גם התירו ריקוד בשבת. לפי ההסבר של הבית יוסף יוצא סתירה לגבי פסקיו בשולחן ערוך,מצד אחד לעניין ריקוד בשבת הוא פוסק נגד תוספות ואומר שאסור גם בזמנינו אך מצד שני לגבי מים גלויים הוא פוסק (יו"ד קטז א) שבימינו בגלל שאין נחשים מצויים בינינו-מותר כתוספות. אם נקבל את דברי הב"י שמשוה בין שני הדינים אז נשאלת השאלה מדוע הוא פוסק כתוספות בדין אחד ולא בשני הרי הוא בעצמו אומר שטעם ההיתר של שניהם הוא זהה? <br />
<br />
==ניסיונות לתרץ את הסתירה==<br />
יש אפשרות לתרץ את דברי הבית יוסף עפ"י חילוק שמביא התפארת ישראל (בועז עדיות א ה), התפארת ישראל (בדומה לאגרות משה לעיל) מחלק בין סייג לחשש, הוא מסביר שסייג זה כאשר חכמים אסרו דבר כדי שלא יגיעו לעבור עבירה אחרת במזיד, לעומת זאת חשש זה איסור שקבעו חכמים כדי שלא יעברו איסור בשוגג. עפ"י דברים אלו אפשר לומר שהבית יוסף סובר שכאשר חכמים אסרו משום סייג אז חייב מנין אחר כדי להתיר אבל אם זה רק משום חשש שוגג אז אם בטל החשש אז אין צורך בכינוס והאיסור בטל מאליו.<br />
ניתן היה להסביר את שיטת השולחן ערוך על פי שו"ת הרא"ש המובא לעיל שמחלק בין טעם ידוע לכל לבין טעם שאינו ידוע. ניתן לומר עפ"י דברים אלו שהשולחן ערוך חילק והכריע שמים גלויים טעמם ידוע לכל וכן האיסור בטל לעומת ריקוד בשבת שהטעם פחות ידוע ומפורסם ולכן למרות שבטל הטעם לא בטלה הגזרה. על פי התירוץ הזה אפשר גם להסביר את הסתירה בשולחן ערוך, השו"ע הבין שתוס' באמת סוברים את אותו טעם בשני המקרים ושניהם משום שהטעם ידוע ומפורסם והשו"ע רק חולק על הגדרת המונח ידוע, וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא לא מחשיב את הטעם של גזרת כלי שיר לידוע ותוספות כן החשיבוהו לכך. <br />
<br />
=עיון בדברי פוסקי זמננו=<br />
==דברי שו"ת נושא האפוד==<br />
ר' דוד פיפאנו (נושא האפוד יא) דן באריכות בשאלה האם היום מותר לאישה להתחתן מחדש כאשר יש לה ולד פחות מבן שנתיים. תקנת חכמים הייתה שלא להינשא עד שהתינוק בן שנתיים משום שעד אז התינוק עדין יונק אבל בימינו שאף אחד לא יונק יותר משנה וד' חודשים אז האם ניתן להינשא מוקדם יותר. אחרי סיכום שיטות הראשונים מסיק ר' דוד שמכיון שרבו המחלוקות בנושא דבר שנאסר במנין ויש הרבה צדדים להקל (דעת בעל המאור, ולרא"ש אם האיסור ידוע) אז ניתן להקל אם בטל טעם האיסור והדין תואם את הצדדים להקל.<br />
<br />
==דברי בדי השולחן==<br />
הרב אברהם נאה (בדי השולחן קלד) דן בנושא גזרת שחיקת סממנין ורפואה בשבת. חז"ל גזרו לחולה שאין בו סכנה שלא יטול תרופות בשבת מחשש שיבוא לשחוק סממנים. כיום שאין אנו בקיאים בהכנת תרופות דן בדי השולחן אם אפשר להתירו בלי מנין מאחר שבטל טעמו. למסקנה אומר בדי השולחן שאי אפשר להתיר לגמרי מכיון שלא ברורים הסברות אבל אפשר לצרף את העובדה שבטל טעם האיסור כסניף להיתר ביחד עם עוד גורמים.<br />
<br />
==דברי שו"ת אגרות משה== <br />
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ב ק) דן בשאלת ריקוד וטיפוח בשבת בזמנינו. האגר"מ מביא את שיטת תוספות ומסביר שמכיון שהיום כולם עוברים על האיסור ומכיון שבטל הטעם ולא נחשב שפשטה בכל ישראל ואם היו החכמים מתכנסים בודאי היו מתירים אז נחשב כאילו התכנסו ומותר ללא מנין אחר. להלכה האגר"מ מסייג את דבריו וטוען שמכיון שטעם תוספות לא ברור והשולחן ערוך חולק מן הראוי להחמיר.<br />
<br />
==דברי שו"ת יביע אומר==<br />
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חושן משפט ג ז ) דן בנושא איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל שהשולחן ערוך התיר מכיון שאין רוב ישראל בארצו. הגרע"י מסביר מדוע אפשר להתירו בלא מנין, הוא מסביר שדעת השולחן ערוך מבוססת על שיטת הרא"ש (בתשובה לעיל) שכאשר הטעם ידוע לכל אין צורך במנין אחר להתירו. הרב עובדיה טוען שזה ההסבר גם כאן שאיסור גידול בהמה דקה ידוע שהוא משום ישוב ארץ ישראל וכאשר אין רוב ישראל בארצו לא שייך הטעם הזה. <br />
<br />
=סיכום=<br />
פוסקי זמנינו נמנעים מלהכריע בנחרצות בנושא דבר שבמנין עקב ריבוי המחלוקות והחילוקים. ולמרות הימנעותם זו, ניתן לראות שההתיחסות לתופעת ביטול גזירות מכיון שבטל טעמן קיימת ואף נפוצה בספרות ההלכה. לרוב לא ימצא רב שמוכן לבטל גזרה לגמרי אבל כן יתכן למצוא רבים שמצרפים את הסברה שבטל הטעם לסברות אחרות להקל. במיוחד אפשר לראות שימוש נרחב בהיתר זה במקרים שבהם מתקיימים התנאים המשניים האמורים לעיל על שלל גווניהם ודעותיהם.</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F&diff=5977דבר שנאסר במניין2016-06-09T07:20:57Z<p>Yitz151: </p>
<hr />
<div>דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו<br />
<br />
=מבוא-הסבר המושג=<br />
לאורך שנות קיומו של העם היהודי ראו לנכון חכמים שבכל דור ודור לתקן תקנות ולגזור גזרות להוסיף על הדברים האסורים מן התורה. התורה נתנה סמכות לחכמים לאסור דברים כפי ראות עינהם (דברים יז) בכל דור ודור ובכל זמן וזמן לפי האתגרים והמצב הנתון לפניהם. אך אם חכמים ראו לנכון לגזור גזרה מטעם כלשהוא ולאחר זמן כבר לא קיים אותו טעם האם בטלה הגזרה? בדיוק בשאלה זו דנה הסוגיה להלן וזהו פירוש הביטוי דבר שנאסר במניין חכמים ועכשיו הטעם בטל צריך שיתכנסו חכמים מחדש כדי להתירו.<br />
<br />
=מקור הסוגיה=<br />
מקור הסוגיה הוא מגמרא תלמוד בבלי ביצה דף ה:. הגמרא שם לומדת מפסוקים שכל דבר שאסרו חכמים מסיבה כלשהיא גם אם עכשיו הסיבה לא שייכת האיסור אינו בטל בצורה אוטומטית אלא חייב כינוס מחודש של חכמים כדי לבטלו. <br />
<br />
<br />
הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים: הפסוק הראשון הוא: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה כו) הגמרא דורשת את הפסוק שהוא בא להתיר את הבעלים לחזור לחיות עם נשותיהם לאחר מעמד הר סיני שבו נאסרו לבוא על אישה. ומכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שבטל טעם האיסור שהרי כל הטעם להפרשה מאישה היה בשביל מעמד הר סיני ועכשיו שנגמר המעמד היו צריכים לחזור לנשותיהם ואף על פי כן אלוקים ציוה ציווי מחודש לחזור לנשים. מכאן רואים שלמרות שבטל הטעם צריך כינוס מחודש כדי להתיר.<br />
<br />
<br />
הפסוק השני הוא: "במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט יג) רש"י מסביר שהכונה היא כאשר יפסיקו קולות השופרות בסוף מעמעד הר סיני יהיה מותר לעלות להר. הגמרא לומדת מכאן שלמרות שיכולתי להבין שכל מטרת איסור העלייה בהר זה בגלל המעמד וכאשר יגמר המעמד יהיה מותר לעלות אף על פי כן נצרכת התורה לתת היתר עלייה בפירוש- מכאן מוכיחה הגמרא שכל דבר שנאסר צריך היגד מפורש להתירו.<br />
<br />
<br />
ומביאה הגמרא ראייה שדין זה תקף גם לדברי חכמים מהסיפור של גזרת כרם רבעי ורבן יוחנן בן זכאי. בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנה שלמרות שישנה אפשרות לחלל פירות מעשר שני על כסף ולהביא רק את הכסף לירושלים,חכמים קבעו שהאזור הקרוב לירושלים יביא דוקא את הפירות ולא כסף כדי "לעטר את שוקי ירושלים בפירות". לאחר החורבן היה לרבי אליעזר שדה עם פירות מעשר שני ואמרו לו שכבר נמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו וביטלו את הגזרה- מוכיחה הגמרא שלמרות שבטל הטעם (שהרי הגויים שולטים בירושלים) עדיין היה צריך שריב"ז ובית דינו יתכנסו כדי להתיר את תקנת החכמים שהיו לפניו.<br />
<br />
<br />
עוד מקור חשוב לציון הוא המשנה במסכת עדויות פרק א משנה ה "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".<br />
<br />
<br />
"היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין."<BR><br />
יש מקום לומר שיש סתירה בין שני המקורות האלו שהרי בגמרא בביצה לא משמע שום דבר על איכות או כמות הכינוס אלא רק שצריך שיתקיים כינוס של חכמים כדי לבטל ובמשנה בעדיות כתוב בפירוש שצריך כינוס גדול בחכמה ובמנין.<br />
<br />
=דעות הראשונים=<br />
בהסבר היחס בין שני המקורות הנ"ל נחלקו הראשונים במסגרת מחלוקתם הכללית בדין דבר שנאסר במנין.<br />
==דעת הרמב"ם==<br />
הרמב"ם (ממרים ב ב) פוסק שכל גזרה שגזרו חכמים לא ניתן לבטלה גם אם בטל הטעם אלא אם כן יתכנסו חכמים גדולים בחכמה ובמנין.על פי פסק זה ניתן להבין איך הרמב"ם פתר את הסתירה ביו הגמרא בביצה למשנה בעדיות- הוא סובר שהם מדברים על אותו מקרה בדיוק רק במילים אחרות. הרמב"ם לוקח את הצד של הדין של ביטול גזרה שלמרות שבטל הטעם אינו בטל מאיליו מביצה שאינו מוזכר בעדיות, ואת הצד שצריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין מעדיות שזה לא מוזכר בביצה ומאחד את שניהם<br />
==הסתייגות הרדב"ז== <br />
הרדב"ז (שם) מסייג את שיטת הרמב"ם ומסביר שכל שיטת הרמב"ם היא רק כאשר לא תלו חכמים בפירוש את התקנה בטעם מסוים במצב כזה גם הרמב"ם יסכים שאם בטל הטעם אז בטל מיד האיסור. ישנן שלוש אפשרויות להבין את סברת הרדב"ז, הבנה ראשונה היא שכאשר חכמים תלו מלכתחילה בפירוש את האיסור בטעם מסוים זה אומר שהם התכוונו שאם לא יהיה את הטעם אז גם לא יחול האיסור ואין צורך בביטול של חכמי הדור כי החכמים שאסרו הם אלה שמתירים עכשיו. ההבנה השנייה ברדב"ז היא שאם חכמים תלו בפירוש את האיסור בסיבה כלשהיא זה אומר שהסיבה ידועה ואם הסיבה ידועה אז אין חשש שיבואו להתיר גם במקום שחל הטעם (כעין הסברה של הרא"ש וקצות השולחן לקמן) האפשרות ההבנה השלישית היא של הרב צבי שכטר, ארץ הצבי (יט), הוא מסביר שיש פעמים שבתוך נוסח הגזרה עצמה כתבו חכמים את הטעם ופעמים שלא, כלומר שכשחכמים לא כתבו את הטעם הם אומרים שזה לא תלוי בטעם ועושים לא פלוג וכעין דאורייתא תקון שלא דורשים הלכות מהטעמים אבל אם הם כתבו את טעם הגזרה בנוסח הגזרה עצמה אז זה מביע את דעתם שכאן לא אומרים לא פלוג ואם בטל הטעם בטלה הגזרה. <br />
<br />
==קושיית הראב"ד==<br />
הראב"ד (השגות הראב"ד על הרמב"ם ממרים ב ב) מקשה מהגמרא בביצה, הראב"ד שואל מכך שכתוב בגמרא שריב"ז ביטל דברי חכמים שקדמו לו והרי, מקשה הראב"ד, ריב"ז לא היה גדול כמותם? <BR><br />
הכסף משנה (שם) מתרץ את קושיית הראב"ד ואומר שבאמת יתכן שריב"ז היה גדול כהראשונים. אך לכאורה יש מקום להקשות על הכסף משנה מגמרא מפורשת (סוכה כח א) שאומרת שרבן יוחנן בן זכאי הוא הקטן שבתלמידי הלל הזקן. <br />
<br />
==שיטת הראב"ד והריטב"א==<br />
הראב"ד (על פי הסבר נושא האפוד) והריטב"א (מובא בשיטה מקובצת ביצה ו א) סוברים שאם בטל הטעם אין צורך בב"ד גדול בחכמה ומנין אלא רק צריך כינוס חכמים.והם מתרצים את הסתירה בין ביצה לעדיות בכך שהם אומרים שבעדיות מדובר שהבית דין באים לבטל איסור בלי שהטעם בטל ואז הם צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין ובגמרא בביצה כבר בטל הטעם ואז מספיק כינוס של חכמים גם בלי להיות גדולים בחכמה ובמנין. <br />
<br />
==שיטת בעל המאור==<br />
בעל המאור (פסחים מז א בדפי הרי"ף) סובר שאין צורך כלל בכינוס חכמים אלא ברגע שלא שייך טעם הגזרה אז היא כבר לא תקפה גם בלא ביטול חכמים. ראייה לכך שזו דעת הרז"ה מביאים האחרונים מדבריו לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח שהטעם לכך הוא משום שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולכן היום שאין לנו קרבנות,אומר הרז"ה, אז בטל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח. <br />
<br />
==קושיית הרמב"ן==<br />
הרמב"ן ( מלחמת ה' פסחים מז א בדפי הרי"ף) מקשה על הרז"ה מהגמרא שלנו ואומר שאף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה. כך הבינו את שיטת בעל המאור הרמב"ן ורבינו ניסים וכן רוב הראשונים והאחרונים. <br />
<br />
==תירוץ הר"ש==<br />
יש עוד הסבר לדברי הרז"ה,הוא מופיע בדברי הרב שמואל מרובזעביץ בחידושיו, (פסחים מז א בדפי הרי"ף) שם הוא מסביר את דברי הרז"ה כתקפים רק לעניין איסור מלאכה בערב פסח שהוא בכלל הדין הכללי של התורה שמי שנקרב קרבנו אסור הוא במלאכה בעת ההקרבה, כך גם כל ישראל בערב פסח שכולם חייבים קרבן. לפי הבנתו יוצא שאין כאן כלל דבר שנאסר במנין שהרי זה אסור מדאורייתא כפרט מתוך הדין של הקרבת קרבן ולכן אם אין קרבן אז אין איסור מלאכה. מוסיף הר"ש עוד תירוץ שאפילו אם האיסור הוא מדרבנן מכיון שלא היה איסור מפורש של עשיית מלאכה בערב פסח, אלא היה איסור כללי של אי עשיית מלאכה בשעת הקרבת קרבן של אדם וממילא נאסר גם ערב פסח משום קרבן פסח אז כאשר אין קרבן ממילא הותרה המלאכה וזה לא נחשב דבר שנאסר במנין כי לא ערב פסח נאסר במנין אלא איסור מלאכה בשעת הקרבת קרבן נאסר במנין ואת איסור זה לא התכון הרז"ה להתיר אלא רק במקום שאין קרבו אז ממילא לא חל האיסור.<br />
<br />
==הסבר נושא האפוד==<br />
שו"ת נושא האפוד (יא) מסביר שיש הסוברים שכדי שגזרה תחשב דבר שנאסר במנין צריך שיהיה ידוע לנו בברור שישבו ונמנו כל החכמים והחליטו לגזור גזרה אבל אם רק אחד החכמים או אפילו מספר אמרו איזו גזרה והסכימו איתם החכמים אין זה נחשב דבר שנאסר במנין ולכן באופן ברור גם לא צריך מנין להתירו.<br />
<br />
==שיטת הרא"ש==<br />
הרא"ש (בשו"ת שלו, כלל ב, סי' ח) מסביר שהחילוק מתי אומרים שדבר במניין צריך מניין להתירו ומתי לו תלוי בפרסום הטעם, כלומר בשאלה האם הטעם ידוע לעולם או לא. הרא"ש מביא חיזוק לדבריו מכך שכל ההלכות שמוזכרות בגמרא בביצה טעמם אינו ידוע וברור לכל. באיסור ביצה שנולדה ביו"ט, מסביר הרא"ש, לא כוטלם יודעים את הסיבה האמיתית-קידוש החודש וכן בשובו לכם לאהליכם לא כל כך מוגדר סוף הזמן מהפסוק של שלושת ימים.<br />
<br />
<br />
קצות השולחן (יו"ד ס' קלד) מסביר שהסברה של החילוק הנ"ל היא שאם אנשים לא יודעים את טעם האיסור אז אם יתירו כשהטעם לא תקף יבואו להתיר גם במקרים בהם הטעם כן תקף. אך לענין ההלכה כותב קצות השולחן בשם התורת חסד שאין לנו סמכות להכריע מה נחשב ידוע ומה לא <br />
<br />
=עייון בשיטת בעלי התוספות=<br />
==הצגת שיטת בעלי התוספות==<br />
שיטת בעלי התוספות היא לא ברורה עקב ריבוי המקורות בהם עוסקים בעלי התוספות בנושא הנ"ל. להלן מספר דוגמאות:<br />
הגמרא במס' ביצה (ו א) אומרת שהייתה אומה מסוימת שהיו רודים בישראל ואם היו רואים יהודים עוסקים במלאכת קבורה ביום טוב שני הם היו מכריחים אותם לעשות גם כל מלאכה בשבילם ולכן גזרו חכמים שלא לקבור ביו"ט שני של גלויות.<br />
על כך אומרים תוספות (שם, ד"ה והאידנא דאיכא וכו') שבימינו שאין חברי אז מותר לקבור ביו"ט שני, התוספות מתמודדים ישירות עם הדין של דבר שנאסר במנין בדבריהם: "ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם 'משום חששא' ועברה החששא עבר הטעם והכי נמי אמרינן גבי מים גלויין". <br />
מובא בגמרא במסכת ביצה (ל א) לעניין איסור ריקוד בשבת, שהדבר אסור משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. ותספות (שם, ד"ה אין מטפחין) אומרים שבזמנינו מותר משום שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר ולא שייך לגזור היום.<br />
ועוד מובא בגמרא במסכת עבודה זרה (לה א) שמשקים שנשארו ללא מכסה למשך פרק זמן ממושך הם אסורים בשתייה מחשש שמא עבר שם נחש והטיל את ארסו. התוספות (שם, ד"ה חדא קתני) כותבים שבזמנינו ובמקומותינו שלא מצויין נחשים כלל אז מכיון שאין חשש אז בטל האיסור <br />
מכיון שלא יתכן לומר שתוספות סוברים שכאשר בטל הטעם אז בטל האיסור ללא צורך בכינוס חכמים כל שהוא אז הצטרכו המפרשים להסביר למה המקרים שעליהם דיברו התוספות הם יוצאים מן הכלל.<br />
<br />
==הסבר הפרי חדש בשיטת בעלי התוספות==<br />
הפרי חדש (יו"ד קטז) מסבירים שתוספות סוברים שכאשר בשעת הגזרה היו מקומות או מקרים שמלכתחילה הוצאו מהכלל מסיבה כלשהיא אז כאשר בזמנינו בטל הטעם של האיסור הוא בטל אוטומטית. לאחר עיון בדברי תוספות אפשר למצוא את ההסבר הזה בפירוש בדבריו לגבי מים גלויים, שם תוספות אומרים שהסיבה שלא אומרים שזה דבר שבמנין זה כי מלכתחילה גזרו רק באזורים שיש בהם חשש נחשים ולכן בזמנינו שאין נחשים מצויים כלל אז בטל האיסור, וכן גם בדבריהם לגבי איסור קבורה ביו"ט שני שהם בעצמם משוים לאיסור מים גלויים. הפרי חדש טוען שגם לענין מים אחרונים אפשר להסביר לפי החילוק הנ"ל מכיון שהוא טוען שמלכתחילה לא גזרו על מלח סדומית אלא בסדום ובנותיה אבל לא במדינות הרחוקות. הדין היחיד שלא הוסבר על ידי כלל זה הוא ריקוד וטיפוח בשבת שלגביו לא מצינו שום יוצא מן הכלל בשעת הגזרה, היה מקום להסביר שדין זה מותר מבלי צורך במנין אחר מסיבה אחרת ולא משום פגם בחלות מלכתחילה אבל לא משמע כך מדברי הבית יוסף שטוען (או"ח ס' שלט) שתוספות מדמים את שני הדינים וז"ל: "... ואף על גב דבפרק קמא דביצה (ה.) אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז"ל..."ץ אך ללא דברי הבית יוסף אפשר לומר שתוס' סוברים את אותו חילוק שהביא הרא"ש שאם הטעם ידוע אז הוא בטל ללא כינוס מנין אחר להתירו והם סוברים שריקוד וטיפוח בשבת זה טעם ידוע ולכן היום הוא בטל.<br />
<br />
==הסבר האגרות משה==<br />
הרב משה פיינשטין (אגרות משה אורח חיים ב ק) מסביר את שיטת התוספות וטוען שחכמים לא אסרו לשתות מים גלויים או לקבור ביום טוב שני אלא רק הודיעו חכמים שזהו חשש שראוי לחשוש אליו משום פיקוח נפש במקרה של מים גלויים ומשום חשש מלאכה במקרה של חברי, אבל לא היה פה איסור מיוחד שיהיה צורך להתירו.<br />
<br />
==הסבר המלבי"ם==<br />
המלבי"ם בספרו ארצות החיים (ט מא) הביא שיטה יחודית לגבי דבר שבמנין. שם המלבי"ם טוען (בדומה לנושא האפוד הנ"ל ) שרק איסור שידוע לנו שהסנהדרין הגדולה נמנו וגזרו נחשב דבר שבמנין וכל שאר גזרות דרבנן אין צריך מנין כלל כדי לבטלם.<br />
<br />
=עיון בדעת השולחן ערוך=<br />
==סתירה בשולחן ערוך==<br />
שיטת השולחן ערוך גם היא קשה, כאשר הוא דן בבית יוסף (או"ח שלט ב) על דין מים גלויים הוא מביא את דברי תוספות שבימינו מותר ולעומת זאת בעניין ריקוד וטיפוח בשבת הוא פוסק (או"ח סימן שלט סע' ב) שאסור גם בימינו. ביחס לגמרא בביצה הבית יוסף מסביר את שיטת התוספות ואומר שהם משוים למים גלויים וכמו שהתירו שם כך גם התירו ריקוד בשבת. לפי ההסבר של הבית יוסף יוצא סתירה לגבי פסקיו בשולחן ערוך,מצד אחד לעניין ריקוד בשבת הוא פוסק נגד תוספות ואומר שאסור גם בזמנינו אך מצד שני לגבי מים גלויים הוא פוסק (יו"ד קטז א) שבימינו בגלל שאין נחשים מצויים בינינו-מותר כתוספות. אם נקבל את דברי הב"י שמשוה בין שני הדינים אז נשאלת השאלה מדוע הוא פוסק כתוספות בדין אחד ולא בשני הרי הוא בעצמו אומר שטעם ההיתר של שניהם הוא זהה? <br />
<br />
==ניסיונות לתרץ את הסתירה==<br />
יש אפשרות לתרץ את דברי הבית יוסף עפ"י חילוק שמביא התפארת ישראל (בועז עדיות א ה), התפארת ישראל (בדומה לאגרות משה לעיל) מחלק בין סייג לחשש, הוא מסביר שסייג זה כאשר חכמים אסרו דבר כדי שלא יגיעו לעבור עבירה אחרת במזיד, לעומת זאת חשש זה איסור שקבעו חכמים כדי שלא יעברו איסור בשוגג. עפ"י דברים אלו אפשר לומר שהבית יוסף סובר שכאשר חכמים אסרו משום סייג אז חייב מנין אחר כדי להתיר אבל אם זה רק משום חשש שוגג אז אם בטל החשש אז אין צורך בכינוס והאיסור בטל מאליו.<br />
ניתן היה להסביר את שיטת השולחן ערוך על פי שו"ת הרא"ש המובא לעיל שמחלק בין טעם ידוע לכל לבין טעם שאינו ידוע. ניתן לומר עפ"י דברים אלו שהשולחן ערוך חילק והכריע שמים גלויים טעמם ידוע לכל וכן האיסור בטל לעומת ריקוד בשבת שהטעם פחות ידוע ומפורסם ולכן למרות שבטל הטעם לא בטלה הגזרה. על פי התירוץ הזה אפשר גם להסביר את הסתירה בשולחן ערוך, השו"ע הבין שתוס' באמת סוברים את אותו טעם בשני המקרים ושניהם משום שהטעם ידוע ומפורסם והשו"ע רק חולק על הגדרת המונח ידוע, וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא לא מחשיב את הטעם של גזרת כלי שיר לידוע ותוספות כן החשיבוהו לכך. <br />
<br />
=עיון בדברי פוסקי זמננו=<br />
==דברי שו"ת נושא האפוד==<br />
ר' דוד פיפאנו (נושא האפוד יא) דן באריכות בשאלה האם היום מותר לאישה להתחתן מחדש כאשר יש לה ולד פחות מבן שנתיים. תקנת חכמים הייתה שלא להינשא עד שהתינוק בן שנתיים משום שעד אז התינוק עדין יונק אבל בימינו שאף אחד לא יונק יותר משנה וד' חודשים אז האם ניתן להינשא מוקדם יותר. אחרי סיכום שיטות הראשונים מסיק ר' דוד שמכיון שרבו המחלוקות בנושא דבר שנאסר במנין ויש הרבה צדדים להקל (דעת בעל המאור, ולרא"ש אם האיסור ידוע) אז ניתן להקל אם בטל טעם האיסור והדין תואם את הצדדים להקל.<br />
<br />
==דברי בדי השולחן==<br />
הרב אברהם נאה (בדי השולחן קלד) דן בנושא גזרת שחיקת סממנין ורפואה בשבת. חז"ל גזרו לחולה שאין בו סכנה שלא יטול תרופות בשבת מחשש שיבוא לשחוק סממנים. כיום שאין אנו בקיאים בהכנת תרופות דן בדי השולחן אם אפשר להתירו בלי מנין מאחר שבטל טעמו. למסקנה אומר בדי השולחן שאי אפשר להתיר לגמרי מכיון שלא ברורים הסברות אבל אפשר לצרף את העובדה שבטל טעם האיסור כסניף להיתר ביחד עם עוד גורמים.<br />
<br />
==דברי שו"ת אגרות משה== <br />
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ב ק) דן בשאלת ריקוד וטיפוח בשבת בזמנינו. האגר"מ מביא את שיטת תוספות ומסביר שמכיון שהיום כולם עוברים על האיסור ומכיון שבטל הטעם ולא נחשב שפשטה בכל ישראל ואם היו החכמים מתכנסים בודאי היו מתירים אז נחשב כאילו התכנסו ומותר ללא מנין אחר. להלכה האגר"מ מסייג את דבריו וטוען שמכיון שטעם תוספות לא ברור והשולחן ערוך חולק מן הראוי להחמיר.<br />
<br />
==דברי שו"ת יביע אומר==<br />
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חושן משפט ג ז ) דן בנושא איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל שהשולחן ערוך התיר מכיון שאין רוב ישראל בארצו. הגרע"י מסביר מדוע אפשר להתירו בלא מנין, הוא מסביר שדעת השולחן ערוך מבוססת על שיטת הרא"ש (בתשובה לעיל) שכאשר הטעם ידוע לכל אין צורך במנין אחר להתירו. הרב עובדיה טוען שזה ההסבר גם כאן שאיסור גידול בהמה דקה ידוע שהוא משום ישוב ארץ ישראל וכאשר אין רוב ישראל בארצו לא שייך הטעם הזה. <br />
<br />
=סיכום=<br />
פוסקי זמנינו נמנעים מלהכריע בנחרצות בנושא דבר שבמנין עקב ריבוי המחלוקות והחילוקים. ולמרות הימנעותם זו, ניתן לראות שההתיחסות לתופעת ביטול גזירות מכיון שבטל טעמן קיימת ואף נפוצה בספרות ההלכה. לרוב לא ימצא רב שמוכן לבטל גזרה לגמרי אבל כן יתכן למצוא רבים שמצרפים את הסברה שבטל הטעם לסברות אחרות להקל. במיוחד אפשר לראות שימוש נרחב בהיתר זה במקרים שבהם מתקיימים התנאים המשניים האמורים לעיל על שלל גווניהם ודעותיהם.</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F&diff=5857דבר שנאסר במניין2016-06-08T17:23:34Z<p>Yitz151: </p>
<hr />
<div>דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו<br />
<br />
=מבוא-הסבר המושג=<br />
לאורך שנות קיומו של העם היהודי ראו לנכון חכמים שבכל דור ודור לתקן תקנות ולגזור גזרות להוסיף על הדברים האסורים מן התורה. התורה נתנה סמכות לחכמים לאסור דברים כפי ראות עינהם (דברים יז) בכל דור ודור ובכל זמן וזמן לפי האתגרים והמצב הנתון לפניהם. אך אם חכמים ראו לנכון לגזור גזרה מטעם כלשהוא ולאחר זמן כבר לא קיים אותו טעם האם בטלה הגזרה? בדיוק בשאלה זו דנה הסוגיה להלן וזהו פירוש הביטוי דבר שנאסר במניין חכמים ועכשיו הטעם בטל צריך שיתכנסו חכמים מחדש כדי להתירו.<br />
<br />
=מקור הסוגיה=<br />
מקור הסוגיה הוא מגמרא תלמוד בבלי ביצה דף ה:. הגמרא שם לומדת מפסוקים שכל דבר שאסרו חכמים מסיבה כלשהיא גם אם עכשיו הסיבה לא שייכת האיסור אינו בטל בצורה אוטומטית אלא חייב כינוס מחודש של חכמים כדי לבטלו. <br />
<br />
<br />
הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים: הפסוק הראשון הוא: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה כו) הגמרא דורשת את הפסוק שהוא בא להתיר את הבעלים לחזור לחיות עם נשותיהם לאחר מעמד הר סיני שבו נאסרו לבוא על אישה. ומכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שבטל טעם האיסור שהרי כל הטעם להפרשה מאישה היה בשביל מעמד הר סיני ועכשיו שנגמר המעמד היו צריכים לחזור לנשותיהם ואף על פי כן אלוקים ציוה ציווי מחודש לחזור לנשים. מכאן רואים שלמרות שבטל הטעם צריך כינוס מחודש כדי להתיר.<br />
<br />
<br />
הפסוק השני הוא: "במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט יג) רש"י מסביר שהכונה היא כאשר יפסיקו קולות השופרות בסוף מעמעד הר סיני יהיה מותר לעלות להר. הגמרא לומדת מכאן שלמרות שיכולתי להבין שכל מטרת איסור העלייה בהר זה בגלל המעמד וכאשר יגמר המעמד יהיה מותר לעלות אף על פי כן נצרכת התורה לתת היתר עלייה בפירוש- מכאן מוכיחה הגמרא שכל דבר שנאסר צריך היגד מפורש להתירו.<br />
<br />
<br />
ומביאה הגמרא ראייה שדין זה תקף גם לדברי חכמים מהסיפור של גזרת כרם רבעי ורבן יוחנן בן זכאי. בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנה שלמרות שישנה אפשרות לחלל פירות מעשר שני על כסף ולהביא רק את הכסף לירושלים,חכמים קבעו שהאזור הקרוב לירושלים יביא דוקא את הפירות ולא כסף כדי "לעטר את שוקי ירושלים בפירות". לאחר החורבן היה לרבי אליעזר שדה עם פירות מעשר שני ואמרו לו שכבר נמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו וביטלו את הגזרה- מוכיחה הגמרא שלמרות שבטל הטעם (שהרי הגויים שולטים בירושלים) עדיין היה צריך שריב"ז ובית דינו יתכנסו כדי להתיר את תקנת החכמים שהיו לפניו.<br />
<br />
<br />
עוד מקור חשוב לציון הוא המשנה במסכת עדויות פרק א משנה ה "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, ש"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".<br />
<br />
<br />
"היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין."<BR><br />
יש מקום לומר שיש סתירה בין שני המקורות האלו שהרי בגמרא בביצה לא משמע שום דבר על איכות או כמות הכינוס אלא רק שצריך שיתקיים כינוס של חכמים כדי לבטל ובמשנה בעדיות כתוב בפירוש שצריך כינוס גדול בחכמה ובמנין.<br />
<br />
=דעות הראשונים=<br />
בהסבר היחס בין שני המקורות הנ"ל נחלקו הראשונים במסגרת מחלוקתם הכללית בדין דבר שנאסר במנין.<br />
==דעת הרמב"ם==<br />
הרמב"ם (ממרים ב ב) פוסק שכל גזרה שגזרו חכמים לא ניתן לבטלה גם אם בטל הטעם אלא אם כן יתכנסו חכמים גדולים בחכמה ובמנין.על פי פסק זה ניתן להבין איך הרמב"ם פתר את הסתירה ביו הגמרא בביצה למשנה בעדיות- הוא סובר שהם מדברים על אותו מקרה בדיוק רק במילים אחרות. הרמב"ם לוקח את הצד של הדין של ביטול גזרה שלמרות שבטל הטעם אינו בטל מאיליו מביצה שאינו מוזכר בעדיות, ואת הצד שצריך ב"ד גדול בחכמה ובמנין מעדיות שזה לא מוזכר בביצה ומאחד את שניהם<br />
==הסתייגות הרדב"ז== <br />
הרדב"ז (שם) מסייג את שיטת הרמב"ם ומסביר שכל שיטת הרמב"ם היא רק כאשר לא תלו חכמים בפירוש את התקנה בטעם מסוים במצב כזה גם הרמב"ם יסכים שאם בטל הטעם אז בטל מיד האיסור. ישנן שלוש אפשרויות להבין את סברת הרדב"ז, הבנה ראשונה היא שכאשר חכמים תלו מלכתחילה בפירוש את האיסור בטעם מסוים זה אומר שהם התכוונו שאם לא יהיה את הטעם אז גם לא יחול האיסור ואין צורך בביטול של חכמי הדור כי החכמים שאסרו הם אלה שמתירים עכשיו. ההבנה השנייה ברדב"ז היא שאם חכמים תלו בפירוש את האיסור בסיבה כלשהיא זה אומר שהסיבה ידועה ואם הסיבה ידועה אז אין חשש שיבואו להתיר גם במקום שחל הטעם (כעין הסברה של הרא"ש וקצות השולחן לקמן) האפשרות ההבנה השלישית היא של הרב צבי שכטר, ארץ הצבי (יט), הוא מסביר שיש פעמים שבתוך נוסח הגזרה עצמה כתבו חכמים את הטעם ופעמים שלא, כלומר שכשחכמים לא כתבו את הטעם הם אומרים שזה לא תלוי בטעם ועושים לא פלוג וכעין דאורייתא תקון שלא דורשים הלכות מהטעמים אבל אם הם כתבו את טעם הגזרה בנוסח הגזרה עצמה אז זה מביע את דעתם שכאן לא אומרים לא פלוג ואם בטל הטעם בטלה הגזרה. <br />
<br />
==קושיית הראב"ד==<br />
הראב"ד (השגות הראב"ד על הרמב"ם ממרים ב ב) מקשה מהגמרא בביצה, הראב"ד שואל מכך שכתוב בגמרא שריב"ז ביטל דברי חכמים שקדמו לו והרי, מקשה הראב"ד, ריב"ז לא היה גדול כמותם? <BR><br />
הכסף משנה (שם) מתרץ את קושיית הראב"ד ואומר שבאמת יתכן שריב"ז היה גדול כהראשונים. אך לכאורה יש מקום להקשות על הכסף משנה מגמרא מפורשת (סוכה כח א) שאומרת שרבן יוחנן בן זכאי הוא הקטן שבתלמידי הלל הזקן. <br />
<br />
==שיטת הראב"ד והריטב"א==<br />
הראב"ד (על פי הסבר נושא האפוד) והריטב"א (מובא בשיטה מקובצת ביצה ו א) סוברים שאם בטל הטעם אין צורך בב"ד גדול בחכמה ומנין אלא רק צריך כינוס חכמים.והם מתרצים את הסתירה בין ביצה לעדיות בכך שהם אומרים שבעדיות מדובר שהבית דין באים לבטל איסור בלי שהטעם בטל ואז הם צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין ובגמרא בביצה כבר בטל הטעם ואז מספיק כינוס של חכמים גם בלי להיות גדולים בחכמה ובמנין. <br />
<br />
==שיטת בעל המאור==<br />
בעל המאור (פסחים מז א בדפי הרי"ף) סובר שאין צורך כלל בכינוס חכמים אלא ברגע שלא שייך טעם הגזרה אז היא כבר לא תקפה גם בלא ביטול חכמים. ראייה לכך שזו דעת הרז"ה מביאים האחרונים מדבריו לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח שהטעם לכך הוא משום שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולכן היום שאין לנו קרבנות,אומר הרז"ה, אז בטל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח. <br />
<br />
==קושיית הרמב"ן==<br />
הרמב"ן ( מלחמת ה' פסחים מז א בדפי הרי"ף) מקשה על הרז"ה מהגמרא שלנו ואומר שאף על פי שבטל הטעם לא בטלה התקנה. כך הבינו את שיטת בעל המאור הרמב"ן ורבינו ניסים וכן רוב הראשונים והאחרונים. <br />
<br />
==תירוץ הר"ש==<br />
יש עוד הסבר לדברי הרז"ה,הוא מופיע בדברי הרב שמואל מרובזעביץ בחידושיו, (פסחים מז א בדפי הרי"ף) שם הוא מסביר את דברי הרז"ה כתקפים רק לעניין איסור מלאכה בערב פסח שהוא בכלל הדין הכללי של התורה שמי שנקרב קרבנו אסור הוא במלאכה בעת ההקרבה, כך גם כל ישראל בערב פסח שכולם חייבים קרבן. לפי הבנתו יוצא שאין כאן כלל דבר שנאסר במנין שהרי זה אסור מדאורייתא כפרט מתוך הדין של הקרבת קרבן ולכן אם אין קרבן אז אין איסור מלאכה. מוסיף הר"ש עוד תירוץ שאפילו אם האיסור הוא מדרבנן מכיון שלא היה איסור מפורש של עשיית מלאכה בערב פסח, אלא היה איסור כללי של אי עשיית מלאכה בשעת הקרבת קרבן של אדם וממילא נאסר גם ערב פסח משום קרבן פסח אז כאשר אין קרבן ממילא הותרה המלאכה וזה לא נחשב דבר שנאסר במנין כי לא ערב פסח נאסר במנין אלא איסור מלאכה בשעת הקרבת קרבן נאסר במנין ואת איסור זה לא התכון הרז"ה להתיר אלא רק במקום שאין קרבו אז ממילא לא חל האיסור.<br />
<br />
==הסבר נושא האפוד==<br />
שו"ת נושא האפוד (יא) מסביר שיש הסוברים שכדי שגזרה תחשב דבר שנאסר במנין צריך שיהיה ידוע לנו בברור שישבו ונמנו כל החכמים והחליטו לגזור גזרה אבל אם רק אחד החכמים או אפילו מספר אמרו איזו גזרה והסכימו איתם החכמים אין זה נחשב דבר שנאסר במנין ולכן באופן ברור גם לא צריך מנין להתירו.<br />
<br />
==שיטת הרא"ש==<br />
הרא"ש (בשו"ת שלו, כלל ב, סי' ח) מסביר שהחילוק מתי אומרים שדבר במניין צריך מניין להתירו ומתי לו תלוי בפרסום הטעם, כלומר בשאלה האם הטעם ידוע לעולם או לא. הרא"ש מביא חיזוק לדבריו מכך שכל ההלכות שמוזכרות בגמרא בביצה טעמם אינו ידוע וברור לכל. באיסור ביצה שנולדה ביו"ט, מסביר הרא"ש, לא כוטלם יודעים את הסיבה האמיתית-קידוש החודש וכן בשובו לכם לאהליכם לא כל כך מוגדר סוף הזמן מהפסוק של שלושת ימים.<br />
<br />
<br />
קצות השולחן (יו"ד ס' קלד) מסביר שהסברה של החילוק הנ"ל היא שאם אנשים לא יודעים את טעם האיסור אז אם יתירו כשהטעם לא תקף יבואו להתיר גם במקרים בהם הטעם כן תקף. אך לענין ההלכה כותב קצות השולחן בשם התורת חסד שאין לנו סמכות להכריע מה נחשב ידוע ומה לא <br />
<br />
=עייון בשיטת בעלי התוספות=<br />
==הצגת שיטת בעלי התוספות==<br />
שיטת בעלי התוספות היא לא ברורה עקב ריבוי המקורות בהם עוסקים בעלי התוספות בנושא הנ"ל. להלן מספר דוגמאות:<br />
הגמרא במס' ביצה (ו א) אומרת שהייתה אומה מסוימת שהיו רודים בישראל ואם היו רואים יהודים עוסקים במלאכת קבורה ביום טוב שני הם היו מכריחים אותם לעשות גם כל מלאכה בשבילם ולכן גזרו חכמים שלא לקבור ביו"ט שני של גלויות.<br />
על כך אומרים תוספות (שם, ד"ה והאידנא דאיכא וכו') שבימינו שאין חברי אז מותר לקבור ביו"ט שני, התוספות מתמודדים ישירות עם הדין של דבר שנאסר במנין בדבריהם: "ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם 'משום חששא' ועברה החששא עבר הטעם והכי נמי אמרינן גבי מים גלויין". <br />
מובא בגמרא במסכת ביצה (ל א) לעניין איסור ריקוד בשבת, שהדבר אסור משום גזרה שמא יתקן כלי שיר. ותספות (שם, ד"ה אין מטפחין) אומרים שבזמנינו מותר משום שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר ולא שייך לגזור היום.<br />
ועוד מובא בגמרא במסכת עבודה זרה (לה א) שמשקים שנשארו ללא מכסה למשך פרק זמן ממושך הם אסורים בשתייה מחשש שמא עבר שם נחש והטיל את ארסו. התוספות (שם, ד"ה חדא קתני) כותבים שבזמנינו ובמקומותינו שלא מצויין נחשים כלל אז מכיון שאין חשש אז בטל האיסור <br />
מכיון שלא יתכן לומר שתוספות סוברים שכאשר בטל הטעם אז בטל האיסור ללא צורך בכינוס חכמים כל שהוא אז הצטרכו המפרשים להסביר למה המקרים שעליהם דיברו התוספות הם יוצאים מן הכלל.<br />
<br />
==הסבר הפרי חדש בשיטת בעלי התוספות==<br />
הפרי חדש (יו"ד קטז) מסבירים שתוספות סוברים שכאשר בשעת הגזרה היו מקומות או מקרים שמלכתחילה הוצאו מהכלל מסיבה כלשהיא אז כאשר בזמנינו בטל הטעם של האיסור הוא בטל אוטומטית. לאחר עיון בדברי תוספות אפשר למצוא את ההסבר הזה בפירוש בדבריו לגבי מים גלויים, שם תוספות אומרים שהסיבה שלא אומרים שזה דבר שבמנין זה כי מלכתחילה גזרו רק באזורים שיש בהם חשש נחשים ולכן בזמנינו שאין נחשים מצויים כלל אז בטל האיסור, וכן גם בדבריהם לגבי איסור קבורה ביו"ט שני שהם בעצמם משוים לאיסור מים גלויים. הפרי חדש טוען שגם לענין מים אחרונים אפשר להסביר לפי החילוק הנ"ל מכיון שהוא טוען שמלכתחילה לא גזרו על מלח סדומית אלא בסדום ובנותיה אבל לא במדינות הרחוקות. הדין היחיד שלא הוסבר על ידי כלל זה הוא ריקוד וטיפוח בשבת שלגביו לא מצינו שום יוצא מן הכלל בשעת הגזרה, היה מקום להסביר שדין זה מותר מבלי צורך במנין אחר מסיבה אחרת ולא משום פגם בחלות מלכתחילה אבל לא משמע כך מדברי הבית יוסף שטוען (או"ח ס' שלט) שתוספות מדמים את שני הדינים וז"ל: "... ואף על גב דבפרק קמא דביצה (ה.) אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז"ל..."ץ אך ללא דברי הבית יוסף אפשר לומר שתוס' סוברים את אותו חילוק שהביא הרא"ש שאם הטעם ידוע אז הוא בטל ללא כינוס מנין אחר להתירו והם סוברים שריקוד וטיפוח בשבת זה טעם ידוע ולכן היום הוא בטל.<br />
<br />
==הסבר האגרות משה==<br />
הרב משה פיינשטין (אגרות משה אורח חיים ב ק) מסביר את שיטת התוספות וטוען שחכמים לא אסרו לשתות מים גלויים או לקבור ביום טוב שני אלא רק הודיעו חכמים שזהו חשש שראוי לחשוש אליו משום פיקוח נפש במקרה של מים גלויים ומשום חשש מלאכה במקרה של חברי, אבל לא היה פה איסור מיוחד שיהיה צורך להתירו.<br />
<br />
==הסבר המלבי"ם==<br />
המלבי"ם בספרו ארצות החיים (ט מא) הביא שיטה יחודית לגבי דבר שבמנין. שם המלבי"ם טוען (בדומה לנושא האפוד הנ"ל ) שרק איסור שידוע לנו שהסנהדרין הגדולה נמנו וגזרו נחשב דבר שבמנין וכל שאר גזרות דרבנן אין צריך מנין כלל כדי לבטלם.<br />
<br />
=עיון בדעת השולחן ערוך=<br />
==סתירה בשולחן ערוך==<br />
שיטת השולחן ערוך גם היא קשה, כאשר הוא דן בבית יוסף (או"ח שלט ב) על דין מים גלויים הוא מביא את דברי תוספות שבימינו מותר ולעומת זאת בעניין ריקוד וטיפוח בשבת הוא פוסק (או"ח סימן שלט סע' ב) שאסור גם בימינו. ביחס לגמרא בביצה הבית יוסף מסביר את שיטת התוספות ואומר שהם משוים למים גלויים וכמו שהתירו שם כך גם התירו ריקוד בשבת. לפי ההסבר של הבית יוסף יוצא סתירה לגבי פסקיו בשולחן ערוך,מצד אחד לעניין ריקוד בשבת הוא פוסק נגד תוספות ואומר שאסור גם בזמנינו אך מצד שני לגבי מים גלויים הוא פוסק (יו"ד קטז א) שבימינו בגלל שאין נחשים מצויים בינינו-מותר כתוספות. אם נקבל את דברי הב"י שמשוה בין שני הדינים אז נשאלת השאלה מדוע הוא פוסק כתוספות בדין אחד ולא בשני הרי הוא בעצמו אומר שטעם ההיתר של שניהם הוא זהה? <br />
<br />
==ניסיונות לתרץ את הסתירה==<br />
יש אפשרות לתרץ את דברי הבית יוסף עפ"י חילוק שמביא התפארת ישראל (בועז עדיות א ה), התפארת ישראל (בדומה לאגרות משה לעיל) מחלק בין סייג לחשש, הוא מסביר שסייג זה כאשר חכמים אסרו דבר כדי שלא יגיעו לעבור עבירה אחרת במזיד, לעומת זאת חשש זה איסור שקבעו חכמים כדי שלא יעברו איסור בשוגג. עפ"י דברים אלו אפשר לומר שהבית יוסף סובר שכאשר חכמים אסרו משום סייג אז חייב מנין אחר כדי להתיר אבל אם זה רק משום חשש שוגג אז אם בטל החשש אז אין צורך בכינוס והאיסור בטל מאליו.<br />
ניתן היה להסביר את שיטת השולחן ערוך על פי שו"ת הרא"ש המובא לעיל שמחלק בין טעם ידוע לכל לבין טעם שאינו ידוע. ניתן לומר עפ"י דברים אלו שהשולחן ערוך חילק והכריע שמים גלויים טעמם ידוע לכל וכן האיסור בטל לעומת ריקוד בשבת שהטעם פחות ידוע ומפורסם ולכן למרות שבטל הטעם לא בטלה הגזרה. על פי התירוץ הזה אפשר גם להסביר את הסתירה בשולחן ערוך, השו"ע הבין שתוס' באמת סוברים את אותו טעם בשני המקרים ושניהם משום שהטעם ידוע ומפורסם והשו"ע רק חולק על הגדרת המונח ידוע, וזה בא לידי ביטוי בכך שהוא לא מחשיב את הטעם של גזרת כלי שיר לידוע ותוספות כן החשיבוהו לכך. <br />
<br />
=עיון בדברי פוסקי זמננו=<br />
==דברי שו"ת נושא האפוד==<br />
ר' דוד פיפאנו (נושא האפוד יא) דן באריכות בשאלה האם היום מותר לאישה להתחתן מחדש כאשר יש לה ולד פחות מבן שנתיים. תקנת חכמים הייתה שלא להינשא עד שהתינוק בן שנתיים משום שעד אז התינוק עדין יונק אבל בימינו שאף אחד לא יונק יותר משנה וד' חודשים אז האם ניתן להינשא מוקדם יותר. אחרי סיכום שיטות הראשונים מסיק ר' דוד שמכיון שרבו המחלוקות בנושא דבר שנאסר במנין ויש הרבה צדדים להקל (דעת בעל המאור, ולרא"ש אם האיסור ידוע) אז ניתן להקל אם בטל טעם האיסור והדין תואם את הצדדים להקל.<br />
<br />
==דברי בדי השולחן==<br />
הרב אברהם נאה (בדי השולחן קלד) דן בנושא גזרת שחיקת סממנין ורפואה בשבת. חז"ל גזרו לחולה שאין בו סכנה שלא יטול תרופות בשבת מחשש שיבוא לשחוק סממנים. כיום שאין אנו בקיאים בהכנת תרופות דן בדי השולחן אם אפשר להתירו בלי מנין מאחר שבטל טעמו. למסקנה אומר בדי השולחן שאי אפשר להתיר לגמרי מכיון שלא ברורים הסברות אבל אפשר לצרף את העובדה שבטל טעם האיסור כסניף להיתר ביחד עם עוד גורמים.<br />
<br />
==דברי שו"ת אגרות משה== <br />
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ב ק) דן בשאלת ריקוד וטיפוח בשבת בזמנינו. האגר"מ מביא את שיטת תוספות ומסביר שמכיון שהיום כולם עוברים על האיסור ומכיון שבטל הטעם ולא נחשב שפשטה בכל ישראל ואם היו החכמים מתכנסים בודאי היו מתירים אז נחשב כאילו התכנסו ומותר ללא מנין אחר. להלכה האגר"מ מסייג את דבריו וטוען שמכיון שטעם תוספות לא ברור והשולחן ערוך חולק מן הראוי להחמיר.<br />
<br />
==דברי שו"ת יביע אומר==<br />
הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חושן משפט ג ז ) דן בנושא איסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל שהשולחן ערוך התיר מכיון שאין רוב ישראל בארצו. הגרע"י מסביר מדוע אפשר להתירו בלא מנין, הוא מסביר שדעת השולחן ערוך מבוססת על שיטת הרא"ש (בתשובה לעיל) שכאשר הטעם ידוע לכל אין צורך במנין אחר להתירו. הרב עובדיה טוען שזה ההסבר גם כאן שאיסור גידול בהמה דקה ידוע שהוא משום ישוב ארץ ישראל וכאשר אין רוב ישראל בארצו לא שייך הטעם הזה. <br />
<br />
=סיכום=<br />
פוסקי זמנינו נמנעים מלהכריע בנחרצות בנושא דבר שבמנין עקב ריבוי המחלוקות והחילוקים. ולמרות הימנעותם זו, ניתן לראות שההתיחסות לתופעת ביטול גזירות מכיון שבטל טעמן קיימת ואף נפוצה בספרות ההלכה. לרוב לא ימצא רב שמוכן לבטל גזרה לגמרי אבל כן יתכן למצוא רבים שמצרפים את הסברה שבטל הטעם לסברות אחרות להקל. במיוחד אפשר לראות שימוש נרחב בהיתר זה במקרים שבהם מתקיימים התנאים המשניים האמורים לעיל על שלל גווניהם ודעותיהם.</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F&diff=3088דבר שנאסר במניין2016-04-12T14:35:03Z<p>Yitz151: </p>
<hr />
<div>== {{תחרות כתיבה}} ==<br />
<br />
<br />
== דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו ==<br />
'''מבוא-הסבר המושג'''<br />
לאורך שנות קיומו של העם היהודי ראו לנכון חכמים שבכל דור ודור לתקן תקנות ולגזור גזרות להוסיף על הדברים האסורים מן התורה. התורה נתנה סמכות לחכמים לאסור דברים כפי ראות עינהם (דברים יז) בכל דור ודור ובכל זמן וזמן לפי האתגרים והמצב הנתון לפניהם. אך אם חכמים ראו לנכון לגזור גזרה מטעם כלשהוא ולאחר זמן כבר לא קיים אותו טעם האם בטלה הגזרה? בדיוק בשאלה זו דנה הסוגיה להלן וזהו פירוש הביטוי דבר שנאסר במניין חכמים ועכשיו הטעם בטל צריך שיתכנסו חכמים מחדש כדי להתירו.<br />
'''מקור הסוגיה'''<br />
מקור הסוגיה הוא מגמרא תלמוד בבלי ביצה דף ה:.הגמרא שם לומדת מפסוקים שכל דבר שאסרו חכמים מסיבה כלשהיא גם אם עכשיו הסיבה לא שייכת האיסור אינו בטל בצורה אוטומטית אלא חייב כינוס מחודש של חכמים כדי לבטלו. <br />
הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים: הפסוק הראשון הוא:"לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה כו) הגמרא דורשת את הפסוק שהוא בא להתיר את הבעלים לחזור לחיות עם נשותיהם לאחר מעמד הר סיני שבו נאסרו לבוא על אישה. ומכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שבטל טעם האיסור שהרי כל הטעם להפרשה מאישה היה בשביל מעמד הר סיני ועכשיו שנגמר המעמד היו צריכים לחזור לנשותיהם ואף על פי כן אלוקים ציוה ציווי מחודש לחזור לנשים. מכאן רואים שלמרות שבטל הטעם צריך כינוס מחודש כדי להתיר<br />
הפסוק השני הוא:"במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט יג) רש"י מסביר שהכונה היא כאשר יפסיקו קולות השופרות בסוף מעמעד הר סיני יהיה מותר לעלות להר.הגמרא לומדת מכאן שלמרות שיכולתי להבין שכל מטרת איסור העלייה בהר זה בגלל המעמד וכאשר יגמר המעמד יהיה מותר לעלות אף על פי כן נצרכת התורה לתת היתר עלייה בפירוש- מכאן מוכיחה הגמרא שכל דבר שנאסר צריך היגד מפורש להתירו.<br />
ומביאה הגמרא ראייה שדין זה תקף גם לדברי חכמים מהסיפור של גזרת כרם רבעי ורבן יוחנן בן זכאי. בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנה שלמרות שישנה אפשרות לחלל פירות מעשר שני על כסף ולהביאו רק את הכסף לירושלים,חכמים קבעו שהאזור הקרוב לירושלים יביא דוקא את הפירות ולא כסף כדי "לעטר את שוקי ירושלים בפירות". לאחר החורבן היה לרבי אליעזר שדה עם פירות מעשר שני ואמרו לו שכבר נמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו וביטלו את הגזרה- מוכיחה הגמרא שלמרות שבטל הטעם (שהרי הגויים שולטים בירושלים) עדיין היה צריך שריב"ז ובית דינו יתכנסו כדי להתיר את תקנת החכמים שהיו לפניו.<br />
עוד מקור חשוב לציון הוא המשנה במסכת עדויות פרק א משנה ה "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, ש'''אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין'''.<br />
היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין."<br />
יש מקום לומר שיש סתירה בין שני המקורות האלו שהרי בגמרא בביצה לא משמע שום דבר על איכות או כמות הכינוס אלא רק שצריך שיתקיים כינוס של חכמים כדי לבטל ובמשנה בעדיות כתוב בפירוש שצריך כינוס גדול בחכמה ובמנין.<br />
בהסבר היחס בין שתי המקורות הללו נחלקו הראשונים במסגרת מחלוקתם הכללית בדין דבר שנאסר במנין.<br />
<br />
== דעות הראשונים ==<br />
'''דעת הרמב"ם'''<br />
ה'''רמב"ם'''(ממרים ב ב) פוסק שכל גזרה שגזרו חכמים לא ניתן לבטלה גם אם בטל הטעם אלא אם כן יתכנסו חכמים גדולים בחכמה ובמנין.על פי פסק זה ניתן להבין איך הרמב"ם פתר את הסתירה ביו הגמרא בביצה למשנה בעדיות- הוא סובר שהם מדברים על אותו מקרה בדיוק רק במילים אחרות. הרמב"ם לוקח את הצד של הדין של ביטול גזרה שלמרות שבטל הטעם מביצה שאינו מוזכר בעדיות ואת הצד של גדול בחכמה ובמנין מעדיות שאינו מוזכר בביצה ומאחד את שניהם.--[[משתמש:Yitz151|Yitz151]] 17:35, 12 באפריל 2016 (IDT) ניסוח!!!!!!!!!!!!!!!וכך מוסברת דעתו בשו"ת נושא האפוד (יא א)<br />
'''קושיית הראב"ד'''<br />
הראב"ד (השגות הראב"ד על הרמב"ם ממרים ב ב) מקשה מהגמרא בביצה, הראב"ד שואל מכך שכתוב בגמרא שריב"ז ביטל דברי חכמים שקדמו לו והרי, מקשה הראב"ד, ריב"ז לא היה גדול כמותם?<br />
הכסף משנה (שם) מתרץ את קושיית הראב"ד ואומר שבאמת יתכן שריב"ז היה גדול כהראשונים.--[[משתמש:Yitz151|Yitz151]] 17:35, 12 באפריל 2016 (IDT)קטן שבהם ריב"ז- מקור שמקשה לכאו??? ומסברא להפך<br />
'''שיטת הראב"ד והריטב"א''' <br />
הראב"ד (על פי הסבר נושא האפוד) והריטב"א (מובא בשיטה מקובצת ביצה ו א) סוברים שאם בטל הטעם אין צורך בב"ד גדול בחכמה ומנין אלא רק צריך כינוס חכמים.והם מתרצים את הסתירה בין ביצה לעדיות בכך שהם אומרים שבעדיות מדובר שהבית דין באים לבטל איסור בלי שהטעם בטל ואז הם צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין ובגמרא בביצה כבר בטל הטעם ואז מספיק כינוס של חכמים גם בלי להיות גדולים בחכמה ובמנין.<br />
'''שיטת בעל המאור''' <br />
בעל המאור(מז בדפי הרי"ף) סובר שאין צורך כלל בכינוס חכמים אלא ברגע שלא שייך טעם הגזרה אז היא כבר לא תקפה גם בלא ביטול חכמים. הרז"ה אומר דברים אלה לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח שהטעם לכך הוא משום שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולכן היום שאין לנו קרבנות,אומר הרז"ה, אז בטל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח.<br />
'''קושיית הרמב"ן'''<br />
הרמב"ן( מלחמת ה' שם) מקשה על הרז"ה מהגמרא שלנו ואומר שאף על פי שבטל הטעם לא בטל התקנה.</div>Yitz151https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A8_%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F&diff=3087דבר שנאסר במניין2016-04-12T14:33:03Z<p>Yitz151: דף חדש: == {{תחרות כתיבה}} == == דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו == '''מבוא-הסבר המושג''' לאורך שנות קיומו של ...</p>
<hr />
<div><br />
== {{תחרות כתיבה}} ==<br />
<br />
<br />
== דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו ==<br />
'''מבוא-הסבר המושג'''<br />
לאורך שנות קיומו של העם היהודי ראו לנכון חכמים שבכל דור ודור לתקן תקנות ולגזור גזרות להוסיף על הדברים האסורים מן התורה. התורה נתנה סמכות לחכמים לאסור דברים כפי ראות עינהם (דברים יז) בכל דור ודור ובכל זמן וזמן לפי האתגרים והמצב הנתון לפניהם. אך אם חכמים ראו לנכון לגזור גזרה מטעם כלשהוא ולאחר זמן כבר לא קיים אותו טעם האם בטלה הגזרה? בדיוק בשאלה זו דנה הסוגיה להלן וזהו פירוש הביטוי דבר שנאסר במניין חכמים ועכשיו הטעם בטל צריך שיתכנסו חכמים מחדש כדי להתירו.<br />
'''מקור הסוגיה'''<br />
מקור הסוגיה הוא מגמרא תלמוד בבלי ביצה דף ה:.הגמרא שם לומדת מפסוקים שכל דבר שאסרו חכמים מסיבה כלשהיא גם אם עכשיו הסיבה לא שייכת האיסור אינו בטל בצורה אוטומטית אלא חייב כינוס מחודש של חכמים כדי לבטלו. <br />
הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים: הפסוק הראשון הוא:"לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה כו) הגמרא דורשת את הפסוק שהוא בא להתיר את הבעלים לחזור לחיות עם נשותיהם לאחר מעמד הר סיני שבו נאסרו לבוא על אישה. ומכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שבטל טעם האיסור שהרי כל הטעם להפרשה מאישה היה בשביל מעמד הר סיני ועכשיו שנגמר המעמד היו צריכים לחזור לנשותיהם ואף על פי כן אלוקים ציוה ציווי מחודש לחזור לנשים. מכאן רואים שלמרות שבטל הטעם צריך כינוס מחודש כדי להתיר<br />
הפסוק השני הוא:"במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט יג) רש"י מסביר שהכונה היא כאשר יפסיקו קולות השופרות בסוף מעמעד הר סיני יהיה מותר לעלות להר.הגמרא לומדת מכאן שלמרות שיכולתי להבין שכל מטרת איסור העלייה בהר זה בגלל המעמד וכאשר יגמר המעמד יהיה מותר לעלות אף על פי כן נצרכת התורה לתת היתר עלייה בפירוש- מכאן מוכיחה הגמרא שכל דבר שנאסר צריך היגד מפורש להתירו.<br />
ומביאה הגמרא ראייה שדין זה תקף גם לדברי חכמים מהסיפור של גזרת כרם רבעי ורבן יוחנן בן זכאי. בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנה שלמרות שישנה אפשרות לחלל פירות מעשר שני על כסף ולהביאו רק את הכסף לירושלים,חכמים קבעו שהאזור הקרוב לירושלים יביא דוקא את הפירות ולא כסף כדי "לעטר את שוקי ירושלים בפירות". לאחר החורבן היה לרבי אליעזר שדה עם פירות מעשר שני ואמרו לו שכבר נמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו וביטלו את הגזרה- מוכיחה הגמרא שלמרות שבטל הטעם (שהרי הגויים שולטים בירושלים) עדיין היה צריך שריב"ז ובית דינו יתכנסו כדי להתיר את תקנת החכמים שהיו לפניו.<br />
עוד מקור חשוב לציון הוא המשנה במסכת עדויות פרק א משנה ה "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, ש'''אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין'''.<br />
היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין."<br />
יש מקום לומר שיש סתירה בין שני המקורות האלו שהרי בגמרא בביצה לא משמע שום דבר על איכות או כמות הכינוס אלא רק שצריך שיתקיים כינוס של חכמים כדי לבטל ובמשנה בעדיות כתוב בפירוש שצריך כינוס גדול בחכמה ובמנין.<br />
בהסבר היחס בין שתי המקורות הללו נחלקו הראשונים במסגרת מחלוקתם הכללית בדין דבר שנאסר במנין.<br />
<br />
== דעות הראשונים ==<br />
'''דעת הרמב"ם'''<br />
ה'''רמב"ם'''(ממרים ב ב) פוסק שכל גזרה שגזרו חכמים לא ניתן לבטלה גם אם בטל הטעם אלא אם כן יתכנסו חכמים גדולים בחכמה ובמנין.על פי פסק זה ניתן להבין איך הרמב"ם פתר את הסתירה ביו הגמרא בביצה למשנה בעדיות- הוא סובר שהם מדברים על אותו מקרה בדיוק רק במילים אחרות. הרמב"ם לוקח את הצד של הדין של ביטול גזרה שלמרות שבטל הטעם מביצה שאינו מוזכר בעדיות ואת הצד של גדול בחכמה ובמנין מעדיות שאינו מוזכר בביצה ומאחד את שניהם.--[[משתמש:Yitz151|Yitz151]] 17:33, 12 באפריל 2016 (IDT) ניסוח!!!!!!!!!!!!!!!וכך מוסברת דעתו בשו"ת נושא האפוד (יא א)<br />
'''קושיית הראב"ד'''<br />
הראב"ד (השגות הראב"ד על הרמב"ם ממרים ב ב) מקשה מהגמרא בביצה, הראב"ד שואל מכך שכתוב בגמרא שריב"ז ביטל דברי חכמים שקדמו לו והרי, מקשה הראב"ד, ריב"ז לא היה גדול כמותם?<br />
הכסף משנה (שם) מתרץ את קושיית הראב"ד ואומר שבאמת יתכן שריב"ז היה גדול כהראשונים.--[[משתמש:Yitz151|Yitz151]] 17:33, 12 באפריל 2016 (IDT)קטן שבהם ריב"ז- מקור שמקשה לכאו??? ומסברא להפך<br />
'''שיטת הראב"ד והריטב"א''' <br />
הראב"ד (על פי הסבר נושא האפוד) והריטב"א (מובא בשיטה מקובצת ביצה ו א) סוברים שאם בטל הטעם אין צורך בב"ד גדול בחכמה ומנין אלא רק צריך כינוס חכמים.והם מתרצים את הסתירה בין ביצה לעדיות בכך שהם אומרים שבעדיות מדובר שהבית דין באים לבטל איסור בלי שהטעם בטל ואז הם צריכים להיות גדולים בחכמה ובמנין ובגמרא בביצה כבר בטל הטעם ואז מספיק כינוס של חכמים גם בלי להיות גדולים בחכמה ובמנין.<br />
'''שיטת בעל המאור''' <br />
בעל המאור(מז בדפי הרי"ף) סובר שאין צורך כלל בכינוס חכמים אלא ברגע שלא שייך טעם הגזרה אז היא כבר לא תקפה גם בלא ביטול חכמים. הרז"ה אומר דברים אלה לגבי איסור עשיית מלאכה בערב פסח שהטעם לכך הוא משום שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולכן היום שאין לנו קרבנות,אומר הרז"ה, אז בטל האיסור של עשיית מלאכה בערב פסח.<br />
'''קושיית הרמב"ן'''<br />
הרמב"ן( מלחמת ה' שם) מקשה על הרז"ה מהגמרא שלנו ואומר שאף על פי שבטל הטעם לא בטל התקנה.</div>Yitz151