ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]

זמן הספירה

2025-08-17T18:56:07Z

Sije: Sije העביר את הדף זמן הספירה לשם זמן ספירת העומר: יש גם ספירת ז"נ

#הפניה [[זמן ספירת העומר]]

זמן ספירת העומר

2025-08-17T18:56:07Z

Sije: Sije העביר את הדף זמן הספירה לשם זמן ספירת העומר: יש גם ספירת ז"נ

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
באיזה יום מתחילים לספור ספירת העומר, באיזה זמן ביום, ובאיזה שלב בתפילה.

==ממחרת השבת==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה א-סו א)] מביאה שהבייתוסין היו אומרים שלעולם עצרת תחול ביום ראשון, לפי שמתחילים למנות את העומר ממחרת השבת שלאחר הפסח, כמו שכתוב בפסוק 'וספרתם לכם ממחרת השבת' והכוונה היא לשבת בראשית כמו כל 'שבת' הכתובה במקרא. ואילו חכמים קיבלו ש'שבת' כאן הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שמיד לאחריו מתחילים למנות חמישים יום. והגמרא מביאה שתי ברייתות שבהן כמה דעות בתנאים מהיכן לומדים דין זה. 
ברייתא ראשונה:
*'''ר' יוחנן בן זכאי''' אומר שבפסוק אחד כתוב 'תספרו חמישים יום' ומשמע בכל יום שיחול יתחילו למנות, ואילו בפסוק אחר כתוב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' משמע שיש למנות משבת לשבת, אלא שכאן מדובר ביו"ט של פסח שחל באמצע שבוע וכאן מדובר ביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת.
*'''ר' אליעזר''', וכן גם דעת '''ר"י בן בתירא''' בברייתא השניה, לומדים מהפסוק "וספרת לך" שמזה לומדים שהספירה תלויה בזמן שהוא מסור לבית דין, כמו יום טוב, שלהם ניתנה היכולת לקבוע את המועדים, ואילו השבת היא קבועה ועומדת וכל אדם יודע מתי תחול, ואינו צריך לבי"ד כדי לדעת מתי להתחיל לספור.
*'''ר' יהושע''' אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת. וכשם שחודש סמוך לביאתו ניכר כך עצרת סמוך לביאתה ניכרת, ו[[#פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע|להלן]] יתבארו דבריו.
*'''ר' ישמעאל''' אומר שהתורה אמרה שיש להביא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, וכשם שבעצרת מביאים את שתי הלחם בתחילת הרגל, אף בפסח יש להביא עומר בתחילת הרגל והיינו מוצאי יום טוב, שאם הכוונה לשבת הרי שפעמים יבוא העומר בסוף הרגל.
*'''ר' יהודה בן בתירא''' לומד מה'שבת' שבסוף הפרשה שכתוב 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' ושם הכוונה לשבוע, וכשם שבשבת זו רגל סמוך לה מלאחריה והוא עצרת ודווקא תחילת הרגל, כן 'שבת' האמורה בתחילת הפרשה רגל סמוך לה מלפניה והוא פסח, ודווקא תחילת הרגל.
ברייתא שניה:
*'''ר' יוסי בר' יהודה''' לומד מהפסוק 'תספרו חמשים יום' שכל הספירות יהיו תמיד חמשים יום, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי פעמים שיש נ"א יום או נ"ב או יותר, שאם פסח חל באמצע שבוע, הרי יש עוד כמה ימים עד שיתחילו לספור, ונמצא יותר מחמשים יום עד עצרת.
*'''ר' יוסי אומר''' שאם הכוונה לשבת בראשית, הרי יש הרבה שבתות בשנה, ומנלן שהכוונה דווקא לשבת שאחר הפסח.
*'''ר' שמעון בן אלעזר''' מביא שפסוק אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" ואילו בפסוק אחר כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו", ומבאר שהכוונה שאם אוכל מתבואה ישנה יכול לאוכלה שבעה ימים, אך אם אוכל מתבואה חדשה, יכול לאוכלה רק ששה ימים. ומזה מוכח שהבאת העומר הוא יום אחד אחר תחילת הפסח.
ב'''גמרא''' שם אומר רבא שעל דברי חלק מהתנאים יש פירכא. על דברי ריב"ז אפשר לומר שמה שהוצרכו פסוקים לימים ושבתות זהו כדי ללמוד את ההלכה שחידש אביי שיש מצוה [[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|למנות ימים ושבתות]]. את דברי ר' אליעזר ור"י בן בתירא ור' יהושע אפשר לדחות שאולי הכוונה ליום טוב שני ולאו דווקא לראשון. על דברי ר' יוסי בר' יהודה אפשר לומר שהכוונה לחמשים יום מתחילת הספירה, כלומר ללא הימים שבין יו"ט ראשון לבין שבת. ומוסיפה הגמרא שאף ר' יוסי כנראה ראה קושיה כלשהי על הלימוד שלו ולכן הוסיף בברייתא לומר גם את טעמו של ר' יהודה בן בתירא.

===פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע===
'''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה ב ד"ה אף)] מפרש שכשם שצריך למנות ימים ולקדש את החודש, כן יש למנות ימים ולקדש עצרת. וכשם שראש חדש ניכר סמוך לביאתו, כלומר ידוע שממולד הלבנה מתחילים לספור, כן גם עצרת צריך להיות ניכר בתחילת הספירה, והיינו שמתחילים למנות מזמן קבוע שהוא יו"ט ראשון של פסח, ולא אחר שבת שאז אין היכר קבוע מתחילתו אלא כל שנה בתאריך אחר.

'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (ד"ה מה,] [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=5&format=pdf ראש השנה ה א ד"ה אמרה)] הביאו פירושו של '''רבנו תם''' שכשם שראש חודש ניכר לכולם בכך שהלבנה מכוסה, ובכך יודעים כולם שלמחר מקדשים את החודש, כך עצרת צריך להיות ניכר בכך שיתנו עיניהם בחמישה לחודש ניסן לראות גודל הלבנה, וכשיראוהו בסיון באותו שיעור, ידעו שלמחר יתקדש עצרת.
 ובשם '''ר' משולם''' הביאו שאי אפשר לומר 'מנה ימים וקדש חודש' שהרי זה ילפינן בגמרא (ראש השנה ה א) ממדרש חכמים, ואין בזה קושיה על הצדוקים שאינם מודים אלא בתורה שבכתב. אלא צריך לגרוס 'מנה ימים וקדש יובל', שכשם שהיובל לעולם מתחילים למנותו לאחר שנת החמישים, אף עצרת לעולם יש למנותו ממחרת יום טוב ראשון. אולם בתוס' שם הקשו על זה שאם כן היה צריך לומר 'מנה '''שנים''' וקדש יובל'.
 ועוד פירוש הביאו תוס' שם שכשם שראש חודש אפשר תמיד לדעת מתי יבוא על ידי מניית הימים מראש חודש הקודם, והוא תמיד מספר קבוע, כך עצרת יש לקדשה על פי חשבון קבוע לאחר חמישים יום.

==בלילה==
ה'''ברייתא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א, מגילה כא א)] לומדת מן הפסוק 'שבע שבתות תמימות תהיינה', שיש למנות את העומר מבערב, שאם לא כן אין כאן תמימות.
 וב'''משנה''' (מגילה ב ו) מבואר שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, וכן הדין בספירת העומר, שמותר לספור כל הלילה. כן מפורש ב'''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] וכן פסק ה'''שלחן ערוך''' (תפט א).

כתבו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שכיון ש[[מצות ספירת העומר והחייבים בה#מדאורייתא או מדרבנן|ספירת העומר מדרבנן]] אפשר לספור כבר בבין השמשות, והוסיפו שאף עדיף לספור ביום סמוך לחשיכה משום [[מצות ספירת העומר והחייבים בה#גדר תמימות|'תמימות']], אמנם סיימו וכתבו על זה 'ואין נראה'. וב'''רא"ש''' (פסחים י מ) הביא דברים אלו בשם '''ר"י''' ולא כתב שאין נראה. וה'''טור''' (אורח חיים תפט) העתיק להלכה רק שאפשר לספור בספק חשיכה, ולא הזכיר ספירה ביום ממש.
 ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף כח א ד"ה וכי היכי) כתב בשם התוס' שכיון שהספירה מדרבנן בזה"ז טוב להקדים ביום הראשון ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות. הרי שגם הוא השמיט הספירה ביום, וגם סייג דברי התוס' ליום הראשון בלבד. ומ"מ כתב על זה הר"ן שאין נכון להכניס עצמו בספק לכתחילה, וגם אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן יותר מאשר אם היתה הספירה מדאורייתא, שאז לא היינו נכנסים לספק לספור בבין השמשות, אלא כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות. אבל ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) כתב שנהגו לספור קודם שיהיה לילה ודאי, משום תמימות. ומהמשך דבריו מבואר (ד"ה ויש) שזה אף למ"ד ספירת העומר מדאורייתא, שאילו למ"ד דרבנן יש להקל לספור אף קודם חשיכה אם התפללו ערבית.

ב'''בית יוסף''' (תפט ד"ה ומה שכתב וזמן) הביא דברי התוס' והר"ן, אך ב'''שלחן ערוך''' (א) לא הזכיר מזה דבר, רק כתב בסתם שמתחילים לספור את העומר בליל שני של פסח, ומשמע שדווקא בלילה. אמנם ה'''בית חדש''' (א) כתב שמנהג העולם לברך בספק חשיכה אבל קודם לכן אין לברך, וכן מתבאר מתוך דברי '''טורי זהב''' {{היברובוקס|9730|271|ה}} שאפשר לצאת ידי חובה בספק חשיכה, אלא שטוב יותר לספור בצאת הכוכבים. וב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ה, אשל אברהם ו) כתב שמי שסופר בין השמשות יספור שוב בלי ברכה אחר צאת הכוכבים.

===המתפלל מבעוד יום===
====מחזור ויטרי ואבודרהם====
כתוב ב'''מחזור ויטרי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14643&st=&pgnum=509&hilite= (עמוד 301 ד"ה והיה)] ש'''רש"י''' היה מתפלל ערבית מבעוד יום, ולא רצה לברך על ספירת העומר שמא היא ברכה לבטלה, לכן ספר עימם בלי ברכה, שמא ישכח לברך אחר כך ונמצא קרח מכאן ומכאן (ושם בהערה ל כתב שכן נמצא ברש"י בכת"י). וב'''שבולי הלקט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14636&st=&pgnum=261 (רלד בסופו)] הובא כן בשם '''ר' יצחק''', וכן הוא ב'''ספר תניא''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42306&st=&pgnum=103 (ספירת העומר סוד"ה כל הלילה)] בשם '''ר' יצחק ב"ר יהודה'''.
 מדברים אלו עולים שני חידושים. האחד, שיש תועלת בספירה מבעוד יום שהרי אם ישכח הועילה לו ספירתו, והשני, שאף שספר ספירה כדין יכול לספור אחר כך בברכה.
 דברי המחזור ויטרי אלו הובאו ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26840&st=&pgnum=127&hilite= (סדר פסח וספירת העומר)] (ולא הזכיר זאת בשם רש"י), וסיים על זה שהרמב"ם כתב שמי שמנה ולא בירך יצא ידי חובה ולא יכול שוב לברך ומשמע שסובר כן להלכה ודלא כמחזור ויטרי. וסוף דבריו חלק על המחזור ויטרי גם לענין זמן הברכה, שכתב שאם ספר קודם בין השמשות אין בספירתו כלום ויכול אחר כך לברך. גם בתשובת ה'''רשב"א''' (א רלה) ציטט השואל דברים אלו בשם רש"י, אבל הרשב"א דחה דבריו ואמר שאינו יודע איפה כתב רש"י דברים אלו, וגם לא יתכן לתלות כן בדעתו לפי שאי אפשר לעמוד ביום ראשון ולספור יום שני, ועוד שאם יצא י"ח בספירה שמבעוד יום איך יספור בברכה בלילה והרי ברכתו לבטלה.

ה'''בית יוסף''' (תפט ד"ה כתב ה"ר דוד) הביא דברי האבודרהם בשלמותם ולא העיר עליהם, אך ב'''שלחן ערוך''' (ג) פסק להלכה כהמחזור ויטרי שמי שמתפלל ערבית מבעוד יום עם הציבור מונה בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור, והאחרונים נזדקקו לבארו, היאך פסק נגד הרמב"ם והרשב"א והאבודרהם, מה גם שלקמן סעיף ד הביא דברי האבודרהם שמי שסופר מבעוד יום אין בספירתו כלום ויכול אח"כ לספור בברכה. גם מדברי ה'''רמ"א''' מבואר שאינו חולק על מרן, אלא כל שדעתו שלא לצאת בספירה מבעוד יום חוזר וסופר בברכה, ועכ"פ יכול לצאת בספירה מבעוד יום.

====תירוץ סתירת דברי השלחן ערוך ודין ספירה מבעוד יום====
ה'''ט"ז''' (ו) תירץ שבאמת כשמונה עם הציבור מבעוד יום צריך לכוון בדעתו שלא לצאת עד שימנה בלילה, אלא שתמה על זה א"כ מאיזה טעם הוא מונה מבעו"י, ותירץ שעושה כן שלא יחשדוהו שאינו סופר, ולפי"ז אם שכח בלילה לא יי"ח. וסיים הט"ז שעכ"פ צ"ל שמרן ורמ"א איירי בבין השמשות שאל"כ איך הציבור כולו ספר מבעוד יום מבלי להשלים בלילה. וכן העמיד ה'''גר"א''' (ד"ה המתפלל) את דברי השו"ע, ויוצא לפי דבריהם לכאורה שספירה שמבעוד יום אינה מועילה.
 וב'''מגן אברהם''' (ז) תירץ שמרן לשיטתו שסובר ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכשסופר מכוון בלבו שאם יזכור ויספור אחר חשיכה אינו רוצה לצאת בספירה זו. וכתב שכן מבואר מלשון הרמ"א שאם מכוון שלא לצאת אינו יוצא. וכתבו ה'''פרי מגדים''' וה'''מחצית השקל''' שגם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מועיל לו התנאי שלא יצא, וכן הוא להדיא ב'''לבוש''' (ג) וכתב שמה שנהגו לספור מבעוד יום הוא מפני עמי הארץ שישכחו לספור בלילה. וב'''חק יעקב''' (יג) הוסיף שמצא כן ב'''פסקי תוספות''' (מנחות קעו) שכיון שהתפללו ערבית הוי לילה גם לענין עומר כמו לענין קריאת שמע. וכתב החק יעקב שכיון שספירה דרבנן נהגו לסמוך על זה מחשש שמא ישכחו לספור אחר כך. אלא שהרוצה לחוש לעצמו יספור שוב בברכה משחשיכה. ובאמת שכדבריו מבואר גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש אומרים) שלמ"ד שהספירה דרבנן מקילים לספור אף קודם חשיכה כל שהתפללו ערבית. עולה מדבריהם על כל פנים שמי שספר מבעוד יום הועילה לו הספירה, וכן הוא ב'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=412 (ה)], וכן דעת הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] שדייק כן מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה (רלה) וכנראה כוונתו לסוף דבריו שם, וב'''ביאור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=189 (ד"ה מבעוד יום)] הביא דבריהם וכתב שעכ"פ יכול היחיד אחר כך לברך, כיון שמעיקר הדין אין זו ספירה.

ב'''הגהות ספר מנהגים טירנא''' (כא) כתב שהראב"ן היה סופר את העומר בערב שבת מבעוד יום, אבל לא בשאר הימים. וכנראה סבר שקבלת שבת מועילה גם לספירה, וזה דלא כמו שהביא שם בשם '''רבנו יהודה''' וה'''אגור''' (א שעז) ו'''מהר"י מולין''' (חדשות צה).
אבל ב'''שו"ת מהרש"ל''' (יג) חלק עליו וכתב שאף המקבלים שבת מוקדם אינו מועיל אלא לענין תוספת שבת, אך לא שהיום נעשה לילה ולכן אי אפשר לספור את העומר מבעוד יום, ודלא כראב"ן, ודבריו הובאו ב'''בית חדש''' (א). ומשמע שאף בלא ברכה אין תועלת בספירה מבעוד יום.
 גם מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה הנ"ל מבואר מתחילת דבריו שאין לצאת בספירה שמבעוד יום, וכן למד והכריע ה'''פרי חדש''' (ג ד"ה מונה), אמנם ה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] דייק מהמשך דבריו שאפשר לצאת בדיעבד כמו בקריאת שמע.

===לא ספר כל הלילה===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] שאם שכח ולא בירך בלילה יספור למחרת ביום. בחלק מהגירסאות בבה"ג מובא שיספור למחרת בברכה, ובחלקן כתוב שיספור ולא מוזכר ברכה. גם הראשונים שהביאו דבריו, חלקם הזכירו ברכה וחלקם לא הזכירו.

'''תוספות''' (מנחות סו א ד"ה זכר) הביאו דברי בה"ג וחלקו עליו, כי אף ששנינו (מנחות עב א) לגבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר, מ"מ הגמרא שם מסיקה שהיא מחלוקת בתנאים, לפי שמהמשנה במגילה משמע שדווקא הלילה כשר כולו לקצירת העומר, אך היום לא. אמנם בתוספות במגילה (כ ב ד"ה כל הלילה) כתב בשם בה"ג שיספור ביום בלא ברכה, וכתב שכן הלכה, וכעין זה כתב גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא).

==באיזה שלב בתפילה==
{{להשלים|פסקה=כן}}

ה'''שולחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) כתב שסופרים לאחר תפילת ערבית.

דעת ה'''מעשה רב''' {{מקור}} ו'''כף החיים''' (תפט קב), שיש לספור אחרי עלינו לשבח, כדי שלא להפסיק בסדר התפילה.
 לעומת זאת ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%A4%D7%98#%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3_%D7%90 (ב)] כתב שסופרים לפני "עלינו לשבח", מפני שבכלל דין "תמימות" הוא להקדים כמה שאפשר את הספירה.
 ב'''מור וקציעה''' {{היברובוקס|7921|100|תפט}} כתב שהיה מן הראוי לספור לפני ערבית, ומה שסופרים לאחר ערבית ולא לפניה הוא מכיוון שהיו מתפללים ערבית מבעוד יום ורק לאחר התפילה אפשר היה לספור. אולם ה'''חק יעקב''' {{מקור}} כתב שמדינא צריך להקדים ק"ש ותפילה לספירה, מפני ש"תדיר קודם".

==ספירת העומר בלילה הראשון==
כאמור, ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף כח א ד"ה וכי היכי) כתב בשם התוס' שכיון שהספירה מדרבנן בזה"ז טוב להקדים ביום הראשון ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות, ואילו ב'''טורי זהב''' (תפט ה) כתב שטוב יותר לספור בצאת הכוכבים.

===בחוץ לארץ בליל הסדר שני של גלויות===
*הריעב"ץ בספריו '''מור וקציעה''' {{היברובוקס|7921|101|תפט}} ו'''שאילת יעב"ץ''' {{היברובוקס|1408|225|ב פג}} הרבה להשיג על מה שכתב בספר '''חמדת הימים''' שיש לספור העומר בחו"ל בליל יום טוב שני של גליות אחר גמר כל הסדר, וכתב על זה הריעב"ץ שהוא נגד הדין שאסור לאכול משהגיע זמן הספירה עד שיספור תחילה.
*הרחיד"א בספרו '''ברכי יוסף''' {{היברובוקס|7626|207|תפט ה}}, אחר שמביא שראה "מדקדקים" שסופרים העומר אחר כל הסדר "ונותנים טעם נכון על דרך האמת, ונראין הדברים", כתב: "אך מה נעשה דלפי הדין אסור לאכול עד שיספור, ומה גם דבכל אורך הסדר קרוב שישכח מלספור". ובספרו '''מחזיק ברכה''' {{היברובוקס|9191|197|תפט ב}} מביא שכן כתב בכתבי '''הרמ"ע מפאנו''' שלא לספור העומר עד אחר הסדר, אבל בשם '''רבי שלום שרעבי''' מביא שיש לספור העומר אחר תפילת ערבית. ובספרו '''שו"ת חיים שאל''' {{היברובוקס|821|197|ב י ב}} הוסיף עוד שכן כתב '''מהר"ם זכות''' בסידורו כת"י בשם בעל '''מצת שמורים''' לעשות כל הסדר עד גמירא ואח"כ לספור העומר, ומסיק שכן יש לנהוג כהרמ"ע והרמ"ז ובעל מצת שמורים.
*בספר '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} כתב שמנהגו מזקינו בעל '''בני יששכר''' הוא לספור מיד אחרי ההלל בתפילת ערבית, לפני הסדר.
*בספר '''שער יששכר''' {{היברובוקס|4765|76|מאמרי חדש ניסן מאמר זמן חירותנו, ליום ב' דפסח, אות ב}} כתב ששמע מתלמידי בעל '''דברי חיים''' מצאנז, אם כי נהג כמנהג רבותיו לספור אחר הסדר, עכ"ז כשראה את ספר נהר שלום למהר"ש שרעבי, אמר כי לולא שנהג הוא כך על פי מנהג רבותיו, וגם שהגיע כבר לעת זקנתו וקשה לו לשנות דרכו ומנהגו, אבל לולא זאת היה מתחיל לספור אחר תפילת ערבית כדברי מהר"ש שרעבי בנהר שלום.
*וכן מביא (בשער יששכר שם) בשם '''סידור שערי תפלה''' (וילנה תרנ"ב) בשם הרב '''בעל התניא''' לספור מיד אחר תפילת ערבית.
*עוד מביא (בשער יששכר שם) דברי הר"ן והט"ז הנ"ל לענין אם יש לספור בספק חשיכה משום תמימות, שדעת הר"ן שטוב להקדים ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות, ואילו בט"ז חולק עליו. וכתב על זה בשער יששכר, שהט"ז לא כתב אלא שטוב יותר לספור בלילה כשהוא ודאי חשיכה, אבל אם אינו סופר עד אחרי הסדר, שזה דוחה את זמן הספירה עד לערך חצות הלילה, אז ודאי מחסיר מתמימות גם לדעת הט"ז.

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

זמן ספירת העומר

2025-08-13T03:30:55Z

Sije: הרחבה

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-27T19:34:42Z

Sije: /* אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו */ קישורים, הרחבה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[נוסח הספירה וברכתה#ברכת שהחיינו|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

===במקרה שיבנה המקדש באמצע ימי הספירה===
כתב '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} שגם הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן מודים שאם יבנה המקדש באמצע ימי הספירה, שיהיה מאז והלאה הספירה דאורייתא שנספור להגיע ולהקריב קרבן מנחה חדשה לה' בחג השבועות בבית המקדש, ואז גם מה שספרו קודם הגאולה יצטרפו לטובה להיות תמימות המ"ט ימים, ותהיה למפרע ספירת כל הימים דאורייתא.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הביא בשם '''כלבו''' {{היברובוקס|41178|96|נה}} ו'''{{היברובוקס|26840|126|אבודרהם|סוגריים=לא}}''' דהאי דקאמר בברייתא (מנחות שם) וספרתם לכם לכל אחד ואחד, היינו לאפוקי אספירה דשמיטה שנמסר לבית דין לבד (ולא שהכוונה לאפוקי שלא לצאת על ידי שמיעה מהש"ץ), ועל דברי האגודה הקשה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם לכם ולקחתם לכם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא ידי חובתו, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ותמה על האליה רבה איך דן גזירה שוה מעצמו. ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך [[חביבות המצוה]], שכל אחד סופר לעצמו.
 במאמר מרדכי (שם) כתב שמה שפירש בברכי יוסף בדברי האגודה אינו מחוור.

ב'''{{טור|אורח חיים|תפט|טור|בכותרת=כן}}''' וב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|תפט|א}} פסקו שמצוה על כל אחד לספור לעצמו. וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה אם יכול לצאת על ידי שומע כעונה. וב'''ביאור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] בתחילת דבריו העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, שלדעת '''רש"י''', וכמו שמפרש דבריו ב'''{{היברובוקס|32294|105|חידושי הרשב"א|סוגריים=לא}}''', משמע שהמצוה שייכת על כל יחיד ויחיד בפני עצמו, ולעומת זה, מלשון הקדמון '''הרי"ץ גיאות''' {{היברובוקס|9031|110|מאה שערים, הלכות חדש וספירת העומר}}, וכן כתב '''אורחות חיים''' {{היברובוקס|23994|164|הלכות ספירת העומר, ד}} בשם '''ר' האי גאון''', משמע שאחד יכול להוציא את חבירו בזה. אבל אח"כ כתב בביאור הלכה שאפשר שאפילו לרש"י יכול חבירו להוציאו, ונשאר בצ"ע. ולמעשה הכריע בביאור הלכה שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה{{הערה|וכן כתב בספר '''אמרי שפר''' לרבי יהודה בן משה בן חלאוה {{היברובוקס|49831|471|בראשית מט כח}} בשם אביו ז"ל שהעיקר כדברי הרמב"ן שנשים חייבות בספירת העומר.}}. והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, ואם תאמר שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו [[קידוש לבנה]] שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[ברכה לנשים על מצוות עשה שהזמן גרמא|לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-27T04:49:11Z

Sije: /* אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו */ הרחבה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[נוסח הספירה וברכתה#ברכת שהחיינו|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

===במקרה שיבנה המקדש באמצע ימי הספירה===
כתב '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} שגם הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן מודים שאם יבנה המקדש באמצע ימי הספירה, שיהיה מאז והלאה הספירה דאורייתא שנספור להגיע ולהקריב קרבן מנחה חדשה לה' בחג השבועות בבית המקדש, ואז גם מה שספרו קודם הגאולה יצטרפו לטובה להיות תמימות המ"ט ימים, ותהיה למפרע ספירת כל הימים דאורייתא.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הביא בשם '''כלבו'''{{מקור}} ו'''אבודרהם'''{{מקור}} דהאי דקאמר בברייתא (מנחות שם) וספרתם לכם לכל אחד ואחד, היינו לאפוקי אספירה דשמיטה שנמסר לבית דין לבד (ולא שהכוונה לאפוקי שלא לצאת על ידי שמיעה מהש"ץ), ועל דברי האגודה הקשה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם לכם ולקחתם לכם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא ידי חובתו, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ותמה על האליה רבה איך דן גזירה שוה מעצמו. ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך [[חביבות המצוה]], שכל אחד סופר לעצמו.
 במאמר מרדכי (שם) כתב שמה שפירש בברכי יוסף בדברי האגודה אינו מחוור.

ב'''{{טור|אורח חיים|תפט|טור|בכותרת=כן}}''' וב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|תפט|א}} פסקו שמצוה על כל אחד לספור לעצמו. וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה אם יכול לצאת על ידי שומע כעונה. וב'''ביאור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] בתחילת דבריו העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, שלדעת '''רש"י''', וכמו שמפרש דבריו ב'''{{היברובוקס|32294|105|חידושי הרשב"א|סוגריים=לא}}''', משמע שהמצוה שייכת על כל יחיד ויחיד בפני עצמו, ולעומת זה, מלשון הקדמון '''הרי"ץ גיאות'''{{מקור}} משמע שאחד יכול להוציא את חבירו בזה. אבל אח"כ כתב בביאור הלכה שאפשר שאפילו לרש"י יכול חבירו להוציאו, ונשאר בצ"ע. ולמעשה הכריע בביאור הלכה שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה{{הערה|וכן כתב בספר '''אמרי שפר''' לרבי יהודה בן משה בן חלאוה {{היברובוקס|49831|471|בראשית מט כח}} בשם אביו ז"ל שהעיקר כדברי הרמב"ן שנשים חייבות בספירת העומר.}}. והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, ואם תאמר שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו [[קידוש לבנה]] שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[ברכה לנשים על מצוות עשה שהזמן גרמא|לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

זמן ספירת העומר

2025-05-26T03:14:08Z

Sije: /* באיזה שלב בתפילה */ דברי המור וקציעה, [עיי"ש]

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
באיזה יום מתחילים לספור ספירת העומר, באיזה זמן ביום, ובאיזה שלב בתפילה.

==ממחרת השבת==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה א-סו א)] מביאה שהבייתוסין היו אומרים שלעולם עצרת תחול ביום ראשון, לפי שמתחילים למנות את העומר ממחרת השבת שלאחר הפסח, כמו שכתוב בפסוק 'וספרתם לכם ממחרת השבת' והכוונה היא לשבת בראשית כמו כל 'שבת' הכתובה במקרא. ואילו חכמים קיבלו ש'שבת' כאן הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שמיד לאחריו מתחילים למנות חמישים יום. והגמרא מביאה שתי ברייתות שבהן כמה דעות בתנאים מהיכן לומדים דין זה. 
ברייתא ראשונה:
*'''ר' יוחנן בן זכאי''' אומר שבפסוק אחד כתוב 'תספרו חמישים יום' ומשמע בכל יום שיחול יתחילו למנות, ואילו בפסוק אחר כתוב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' משמע שיש למנות משבת לשבת, אלא שכאן מדובר ביו"ט של פסח שחל באמצע שבוע וכאן מדובר ביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת.
*'''ר' אליעזר''', וכן גם דעת '''ר"י בן בתירא''' בברייתא השניה, לומדים מהפסוק "וספרת לך" שמזה לומדים שהספירה תלויה בזמן שהוא מסור לבית דין, כמו יום טוב, שלהם ניתנה היכולת לקבוע את המועדים, ואילו השבת היא קבועה ועומדת וכל אדם יודע מתי תחול, ואינו צריך לבי"ד כדי לדעת מתי להתחיל לספור.
*'''ר' יהושע''' אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת. וכשם שחודש סמוך לביאתו ניכר כך עצרת סמוך לביאתה ניכרת, ו[[#פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע|להלן]] יתבארו דבריו.
*'''ר' ישמעאל''' אומר שהתורה אמרה שיש להביא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, וכשם שבעצרת מביאים את שתי הלחם בתחילת הרגל, אף בפסח יש להביא עומר בתחילת הרגל והיינו מוצאי יום טוב, שאם הכוונה לשבת הרי שפעמים יבוא העומר בסוף הרגל.
*'''ר' יהודה בן בתירא''' לומד מה'שבת' שבסוף הפרשה שכתוב 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' ושם הכוונה לשבוע, וכשם שבשבת זו רגל סמוך לה מלאחריה והוא עצרת ודווקא תחילת הרגל, כן 'שבת' האמורה בתחילת הפרשה רגל סמוך לה מלפניה והוא פסח, ודווקא תחילת הרגל.
ברייתא שניה:
*'''ר' יוסי בר' יהודה''' לומד מהפסוק 'תספרו חמשים יום' שכל הספירות יהיו תמיד חמשים יום, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי פעמים שיש נ"א יום או נ"ב או יותר, שאם פסח חל באמצע שבוע, הרי יש עוד כמה ימים עד שיתחילו לספור, ונמצא יותר מחמשים יום עד עצרת.
*'''ר' יוסי אומר''' שאם הכוונה לשבת בראשית, הרי יש הרבה שבתות בשנה, ומנלן שהכוונה דווקא לשבת שאחר הפסח.
*'''ר' שמעון בן אלעזר''' מביא שפסוק אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" ואילו בפסוק אחר כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו", ומבאר שהכוונה שאם אוכל מתבואה ישנה יכול לאוכלה שבעה ימים, אך אם אוכל מתבואה חדשה, יכול לאוכלה רק ששה ימים. ומזה מוכח שהבאת העומר הוא יום אחד אחר תחילת הפסח.
ב'''גמרא''' שם אומר רבא שעל דברי חלק מהתנאים יש פירכא. על דברי ריב"ז אפשר לומר שמה שהוצרכו פסוקים לימים ושבתות זהו כדי ללמוד את ההלכה שחידש אביי שיש מצוה [[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|למנות ימים ושבתות]]. את דברי ר' אליעזר ור"י בן בתירא ור' יהושע אפשר לדחות שאולי הכוונה ליום טוב שני ולאו דווקא לראשון. על דברי ר' יוסי בר' יהודה אפשר לומר שהכוונה לחמשים יום מתחילת הספירה, כלומר ללא הימים שבין יו"ט ראשון לבין שבת. ומוסיפה הגמרא שאף ר' יוסי כנראה ראה קושיה כלשהי על הלימוד שלו ולכן הוסיף בברייתא לומר גם את טעמו של ר' יהודה בן בתירא.

===פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע===
'''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה ב ד"ה אף)] מפרש שכשם שצריך למנות ימים ולקדש את החודש, כן יש למנות ימים ולקדש עצרת. וכשם שראש חדש ניכר סמוך לביאתו, כלומר ידוע שממולד הלבנה מתחילים לספור, כן גם עצרת צריך להיות ניכר בתחילת הספירה, והיינו שמתחילים למנות מזמן קבוע שהוא יו"ט ראשון של פסח, ולא אחר שבת שאז אין היכר קבוע מתחילתו אלא כל שנה בתאריך אחר.

'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (ד"ה מה,] [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=5&format=pdf ראש השנה ה א ד"ה אמרה)] הביאו פירושו של '''רבנו תם''' שכשם שראש חודש ניכר לכולם בכך שהלבנה מכוסה, ובכך יודעים כולם שלמחר מקדשים את החודש, כך עצרת צריך להיות ניכר בכך שיתנו עיניהם בחמישה לחודש ניסן לראות גודל הלבנה, וכשיראוהו בסיון באותו שיעור, ידעו שלמחר יתקדש עצרת.
 ובשם '''ר' משולם''' הביאו שאי אפשר לומר 'מנה ימים וקדש חודש' שהרי זה ילפינן בגמרא (ראש השנה ה א) ממדרש חכמים, ואין בזה קושיה על הצדוקים שאינם מודים אלא בתורה שבכתב. אלא צריך לגרוס 'מנה ימים וקדש יובל', שכשם שהיובל לעולם מתחילים למנותו לאחר שנת החמישים, אף עצרת לעולם יש למנותו ממחרת יום טוב ראשון. אולם בתוס' שם הקשו על זה שאם כן היה צריך לומר 'מנה '''שנים''' וקדש יובל'.
 ועוד פירוש הביאו תוס' שם שכשם שראש חודש אפשר תמיד לדעת מתי יבוא על ידי מניית הימים מראש חודש הקודם, והוא תמיד מספר קבוע, כך עצרת יש לקדשה על פי חשבון קבוע לאחר חמישים יום.

==בלילה==
ה'''ברייתא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א, מגילה כא א)] לומדת מן הפסוק 'שבע שבתות תמימות תהיינה', שיש למנות את העומר מבערב, שאם לא כן אין כאן תמימות.
 וב'''משנה''' (מגילה ב ו) מבואר שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, וכן הדין בספירת העומר, שמותר לספור כל הלילה. כן מפורש ב'''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] וכן פסק ה'''שלחן ערוך''' (תפט א).

כתבו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שכיון ש[[מצות ספירת העומר והחייבים בה#מדאורייתא או מדרבנן|ספירת העומר מדרבנן]] אפשר לספור כבר בבין השמשות, והוסיפו שאף עדיף לספור ביום סמוך לחשיכה משום [[מצות ספירת העומר והחייבים בה#גדר תמימות|'תמימות']], אמנם סיימו וכתבו על זה 'ואין נראה'. וב'''רא"ש''' (פסחים י מ) הביא דברים אלו בשם '''ר"י''' ולא כתב שאין נראה. וה'''טור''' (אורח חיים תפט) העתיק להלכה רק שאפשר לספור בספק חשיכה, ולא הזכיר ספירה ביום ממש.
 ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף כח א ד"ה וכי היכי) כתב בשם התוס' שכיון שהספירה מדרבנן בזה"ז טוב להקדים ביום הראשון ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות. הרי שגם הוא השמיט הספירה ביום, וגם סייג דברי התוס' ליום הראשון בלבד. ומ"מ כתב על זה הר"ן שאין נכון להכניס עצמו בספק לכתחילה, וגם אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן יותר מאשר אם היתה הספירה מדאורייתא, שאז לא היינו נכנסים לספק לספור בבין השמשות, אלא כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות. אבל ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) כתב שנהגו לספור קודם שיהיה לילה ודאי, משום תמימות. ומהמשך דבריו מבואר (ד"ה ויש) שזה אף למ"ד ספירת העומר מדאורייתא, שאילו למ"ד דרבנן יש להקל לספור אף קודם חשיכה אם התפללו ערבית.

ב'''בית יוסף''' (תפט ד"ה ומה שכתב וזמן) הביא דברי התוס' והר"ן, אך ב'''שלחן ערוך''' (א) לא הזכיר מזה דבר, רק כתב בסתם שמתחילים לספור את העומר בליל שני של פסח, ומשמע שדווקא בלילה. אמנם ה'''בית חדש''' (א) כתב שמנהג העולם לברך בספק חשיכה אבל קודם לכן אין לברך, וכן מתבאר מתוך דברי '''טורי זהב''' (ו) שאפשר לצאת ידי חובה בספק חשיכה, אלא שטוב יותר לספור בצאת הכוכבים. וב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ה, אשל אברהם ו) כתב שמי שסופר בין השמשות יספור שוב בלי ברכה אחר צאת הכוכבים.

===המתפלל מבעוד יום===
====מחזור ויטרי ואבודרהם====
כתוב ב'''מחזור ויטרי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14643&st=&pgnum=509&hilite= (עמוד 301 ד"ה והיה)] ש'''רש"י''' היה מתפלל ערבית מבעוד יום, ולא רצה לברך על ספירת העומר שמא היא ברכה לבטלה, לכן ספר עימם בלי ברכה, שמא ישכח לברך אחר כך ונמצא קרח מכאן ומכאן (ושם בהערה ל כתב שכן נמצא ברש"י בכת"י). וב'''שבולי הלקט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14636&st=&pgnum=261 (רלד בסופו)] הובא כן בשם '''ר' יצחק''', וכן הוא ב'''ספר תניא''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42306&st=&pgnum=103 (ספירת העומר סוד"ה כל הלילה)] בשם '''ר' יצחק ב"ר יהודה'''.
 מדברים אלו עולים שני חידושים. האחד, שיש תועלת בספירה מבעוד יום שהרי אם ישכח הועילה לו ספירתו, והשני, שאף שספר ספירה כדין יכול לספור אחר כך בברכה.
 דברי המחזור ויטרי אלו הובאו ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26840&st=&pgnum=127&hilite= (סדר פסח וספירת העומר)] (ולא הזכיר זאת בשם רש"י), וסיים על זה שהרמב"ם כתב שמי שמנה ולא בירך יצא ידי חובה ולא יכול שוב לברך ומשמע שסובר כן להלכה ודלא כמחזור ויטרי. וסוף דבריו חלק על המחזור ויטרי גם לענין זמן הברכה, שכתב שאם ספר קודם בין השמשות אין בספירתו כלום ויכול אחר כך לברך. גם בתשובת ה'''רשב"א''' (א רלה) ציטט השואל דברים אלו בשם רש"י, אבל הרשב"א דחה דבריו ואמר שאינו יודע איפה כתב רש"י דברים אלו, וגם לא יתכן לתלות כן בדעתו לפי שאי אפשר לעמוד ביום ראשון ולספור יום שני, ועוד שאם יצא י"ח בספירה שמבעוד יום איך יספור בברכה בלילה והרי ברכתו לבטלה.

ה'''בית יוסף''' (תפט ד"ה כתב ה"ר דוד) הביא דברי האבודרהם בשלמותם ולא העיר עליהם, אך ב'''שלחן ערוך''' (ג) פסק להלכה כהמחזור ויטרי שמי שמתפלל ערבית מבעוד יום עם הציבור מונה בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור, והאחרונים נזדקקו לבארו, היאך פסק נגד הרמב"ם והרשב"א והאבודרהם, מה גם שלקמן סעיף ד הביא דברי האבודרהם שמי שסופר מבעוד יום אין בספירתו כלום ויכול אח"כ לספור בברכה. גם מדברי ה'''רמ"א''' מבואר שאינו חולק על מרן, אלא כל שדעתו שלא לצאת בספירה מבעוד יום חוזר וסופר בברכה, ועכ"פ יכול לצאת בספירה מבעוד יום.

====תירוץ סתירת דברי השלחן ערוך ודין ספירה מבעוד יום====
ה'''ט"ז''' (ו) תירץ שבאמת כשמונה עם הציבור מבעוד יום צריך לכוון בדעתו שלא לצאת עד שימנה בלילה, אלא שתמה על זה א"כ מאיזה טעם הוא מונה מבעו"י, ותירץ שעושה כן שלא יחשדוהו שאינו סופר, ולפי"ז אם שכח בלילה לא יי"ח. וסיים הט"ז שעכ"פ צ"ל שמרן ורמ"א איירי בבין השמשות שאל"כ איך הציבור כולו ספר מבעוד יום מבלי להשלים בלילה. וכן העמיד ה'''גר"א''' (ד"ה המתפלל) את דברי השו"ע, ויוצא לפי דבריהם לכאורה שספירה שמבעוד יום אינה מועילה.
 וב'''מגן אברהם''' (ז) תירץ שמרן לשיטתו שסובר ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכשסופר מכוון בלבו שאם יזכור ויספור אחר חשיכה אינו רוצה לצאת בספירה זו. וכתב שכן מבואר מלשון הרמ"א שאם מכוון שלא לצאת אינו יוצא. וכתבו ה'''פרי מגדים''' וה'''מחצית השקל''' שגם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מועיל לו התנאי שלא יצא, וכן הוא להדיא ב'''לבוש''' (ג) וכתב שמה שנהגו לספור מבעוד יום הוא מפני עמי הארץ שישכחו לספור בלילה. וב'''חק יעקב''' (יג) הוסיף שמצא כן ב'''פסקי תוספות''' (מנחות קעו) שכיון שהתפללו ערבית הוי לילה גם לענין עומר כמו לענין קריאת שמע. וכתב החק יעקב שכיון שספירה דרבנן נהגו לסמוך על זה מחשש שמא ישכחו לספור אחר כך. אלא שהרוצה לחוש לעצמו יספור שוב בברכה משחשיכה. ובאמת שכדבריו מבואר גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש אומרים) שלמ"ד שהספירה דרבנן מקילים לספור אף קודם חשיכה כל שהתפללו ערבית. עולה מדבריהם על כל פנים שמי שספר מבעוד יום הועילה לו הספירה, וכן הוא ב'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=412 (ה)], וכן דעת הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] שדייק כן מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה (רלה) וכנראה כוונתו לסוף דבריו שם, וב'''ביאור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=189 (ד"ה מבעוד יום)] הביא דבריהם וכתב שעכ"פ יכול היחיד אחר כך לברך, כיון שמעיקר הדין אין זו ספירה.

ב'''הגהות ספר מנהגים טירנא''' (כא) כתב שהראב"ן היה סופר את העומר בערב שבת מבעוד יום, אבל לא בשאר הימים. וכנראה סבר שקבלת שבת מועילה גם לספירה, וזה דלא כמו שהביא שם בשם '''רבנו יהודה''' וה'''אגור''' (א שעז) ו'''מהר"י מולין''' (חדשות צה).
אבל ב'''שו"ת מהרש"ל''' (יג) חלק עליו וכתב שאף המקבלים שבת מוקדם אינו מועיל אלא לענין תוספת שבת, אך לא שהיום נעשה לילה ולכן אי אפשר לספור את העומר מבעוד יום, ודלא כראב"ן, ודבריו הובאו ב'''בית חדש''' (א). ומשמע שאף בלא ברכה אין תועלת בספירה מבעוד יום.
 גם מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה הנ"ל מבואר מתחילת דבריו שאין לצאת בספירה שמבעוד יום, וכן למד והכריע ה'''פרי חדש''' (ג ד"ה מונה), אמנם ה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] דייק מהמשך דבריו שאפשר לצאת בדיעבד כמו בקריאת שמע.

===לא ספר כל הלילה===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] שאם שכח ולא בירך בלילה יספור למחרת ביום. בחלק מהגירסאות בבה"ג מובא שיספור למחרת בברכה, ובחלקן כתוב שיספור ולא מוזכר ברכה. גם הראשונים שהביאו דבריו, חלקם הזכירו ברכה וחלקם לא הזכירו.

'''תוספות''' (מנחות סו א ד"ה זכר) הביאו דברי בה"ג וחלקו עליו, כי אף ששנינו (מנחות עב א) לגבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר, מ"מ הגמרא שם מסיקה שהיא מחלוקת בתנאים, לפי שמהמשנה במגילה משמע שדווקא הלילה כשר כולו לקצירת העומר, אך היום לא. אמנם בתוספות במגילה (כ ב ד"ה כל הלילה) כתב בשם בה"ג שיספור ביום בלא ברכה, וכתב שכן הלכה, וכעין זה כתב גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא).

==באיזה שלב בתפילה==
{{להשלים|פסקה=כן}}

ה'''שולחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) כתב שסופרים לאחר תפילת ערבית.

דעת ה'''מעשה רב''' {{מקור}} ו'''כף החיים''' (תפט קב), שיש לספור אחרי עלינו לשבח, כדי שלא להפסיק בסדר התפילה.
 לעומת זאת ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%A4%D7%98#%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3_%D7%90 (ב)] כתב שסופרים לפני "עלינו לשבח", מפני שבכלל דין "תמימות" הוא להקדים כמה שאפשר את הספירה.
 ב'''מור וקציעה''' {{היברובוקס|7921|100|תפט}} כתב שהיה מן הראוי לספור לפני ערבית, ומה שסופרים לאחר ערבית ולא לפניה הוא מכיוון שהיו מתפללים ערבית מבעוד יום ורק לאחר התפילה אפשר היה לספור. אולם ה'''חק יעקב''' {{מקור}} כתב שמדינא צריך להקדים ק"ש ותפילה לספירה, מפני ש"תדיר קודם".

==ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות==
{{להשלים|פסקה=כן}}
הריעב"ץ בספריו '''מור וקציעה''' {{היברובוקס|7921|101|תפט}} ו'''שאילת יעב"ץ''' {{היברובוקס|1408|225|ב פג}} הרבה להשיג על מה שכתב בספר '''חמדת הימים''' שיש לספור העומר בחו"ל בליל יום טוב שני של גליות אחר גמר כל הסדר, וכתב על זה הריעב"ץ שהוא נגד הדין שאסור לאכול משהגיע זמן הספירה עד שיספור תחילה.
 והרחיד"א בספרו '''ברכי יוסף''' {{היברובוקס|7626|207|תפט ה}}, אחר שמביא שראה "מדקדקים" שסופרים העומר אחר כל הסדר "ונותנים טעם נכון על דרך האמת, ונראין הדברים", כתב: "אך מה נעשה דלפי הדין אסור לאכול עד שיספור, ומה גם דבכל אורך הסדר קרוב שישכח מלספור". ובספרו '''מחזיק ברכה''' {{היברובוקס|9191|197|תפט ב}} מביא שכן כתב בכתבי '''הרמ"ע מפאנו''' שלא לספור העומר עד אחר הסדר, אבל בשם '''רבי שלום שרעבי''' מביא שיש לספור העומר אחר תפילת ערבית. ובספרו '''שו"ת חיים שאל''' {{היברובוקס|821|197|ב י ב}} הוסיף עוד שכן כתב '''מהר"ם זכות''' בסידורו כת"י בשם בעל '''מצת שמורים''' לעשות כל הסדר עד גמירא ואח"כ לספור העומר, ומסיק שכן יש לנהוג כהרמ"ע והרמ"ז ובעל מצת שמורים.

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

זמן ספירת העומר

2025-05-23T03:04:43Z

Sije: /* ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות */ הרחבה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
באיזה יום מתחילים לספור ספירת העומר, באיזה זמן ביום, ובאיזה שלב בתפילה.

==ממחרת השבת==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה א-סו א)] מביאה שהבייתוסין היו אומרים שלעולם עצרת תחול ביום ראשון, לפי שמתחילים למנות את העומר ממחרת השבת שלאחר הפסח, כמו שכתוב בפסוק 'וספרתם לכם ממחרת השבת' והכוונה היא לשבת בראשית כמו כל 'שבת' הכתובה במקרא. ואילו חכמים קיבלו ש'שבת' כאן הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שמיד לאחריו מתחילים למנות חמישים יום. והגמרא מביאה שתי ברייתות שבהן כמה דעות בתנאים מהיכן לומדים דין זה. 
ברייתא ראשונה:
*'''ר' יוחנן בן זכאי''' אומר שבפסוק אחד כתוב 'תספרו חמישים יום' ומשמע בכל יום שיחול יתחילו למנות, ואילו בפסוק אחר כתוב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' משמע שיש למנות משבת לשבת, אלא שכאן מדובר ביו"ט של פסח שחל באמצע שבוע וכאן מדובר ביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת.
*'''ר' אליעזר''', וכן גם דעת '''ר"י בן בתירא''' בברייתא השניה, לומדים מהפסוק "וספרת לך" שמזה לומדים שהספירה תלויה בזמן שהוא מסור לבית דין, כמו יום טוב, שלהם ניתנה היכולת לקבוע את המועדים, ואילו השבת היא קבועה ועומדת וכל אדם יודע מתי תחול, ואינו צריך לבי"ד כדי לדעת מתי להתחיל לספור.
*'''ר' יהושע''' אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת. וכשם שחודש סמוך לביאתו ניכר כך עצרת סמוך לביאתה ניכרת, ו[[#פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע|להלן]] יתבארו דבריו.
*'''ר' ישמעאל''' אומר שהתורה אמרה שיש להביא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, וכשם שבעצרת מביאים את שתי הלחם בתחילת הרגל, אף בפסח יש להביא עומר בתחילת הרגל והיינו מוצאי יום טוב, שאם הכוונה לשבת הרי שפעמים יבוא העומר בסוף הרגל.
*'''ר' יהודה בן בתירא''' לומד מה'שבת' שבסוף הפרשה שכתוב 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' ושם הכוונה לשבוע, וכשם שבשבת זו רגל סמוך לה מלאחריה והוא עצרת ודווקא תחילת הרגל, כן 'שבת' האמורה בתחילת הפרשה רגל סמוך לה מלפניה והוא פסח, ודווקא תחילת הרגל.
ברייתא שניה:
*'''ר' יוסי בר' יהודה''' לומד מהפסוק 'תספרו חמשים יום' שכל הספירות יהיו תמיד חמשים יום, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי פעמים שיש נ"א יום או נ"ב או יותר, שאם פסח חל באמצע שבוע, הרי יש עוד כמה ימים עד שיתחילו לספור, ונמצא יותר מחמשים יום עד עצרת.
*'''ר' יוסי אומר''' שאם הכוונה לשבת בראשית, הרי יש הרבה שבתות בשנה, ומנלן שהכוונה דווקא לשבת שאחר הפסח.
*'''ר' שמעון בן אלעזר''' מביא שפסוק אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" ואילו בפסוק אחר כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו", ומבאר שהכוונה שאם אוכל מתבואה ישנה יכול לאוכלה שבעה ימים, אך אם אוכל מתבואה חדשה, יכול לאוכלה רק ששה ימים. ומזה מוכח שהבאת העומר הוא יום אחד אחר תחילת הפסח.
ב'''גמרא''' שם אומר רבא שעל דברי חלק מהתנאים יש פירכא. על דברי ריב"ז אפשר לומר שמה שהוצרכו פסוקים לימים ושבתות זהו כדי ללמוד את ההלכה שחידש אביי שיש מצוה [[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|למנות ימים ושבתות]]. את דברי ר' אליעזר ור"י בן בתירא ור' יהושע אפשר לדחות שאולי הכוונה ליום טוב שני ולאו דווקא לראשון. על דברי ר' יוסי בר' יהודה אפשר לומר שהכוונה לחמשים יום מתחילת הספירה, כלומר ללא הימים שבין יו"ט ראשון לבין שבת. ומוסיפה הגמרא שאף ר' יוסי כנראה ראה קושיה כלשהי על הלימוד שלו ולכן הוסיף בברייתא לומר גם את טעמו של ר' יהודה בן בתירא.

===פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע===
'''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה ב ד"ה אף)] מפרש שכשם שצריך למנות ימים ולקדש את החודש, כן יש למנות ימים ולקדש עצרת. וכשם שראש חדש ניכר סמוך לביאתו, כלומר ידוע שממולד הלבנה מתחילים לספור, כן גם עצרת צריך להיות ניכר בתחילת הספירה, והיינו שמתחילים למנות מזמן קבוע שהוא יו"ט ראשון של פסח, ולא אחר שבת שאז אין היכר קבוע מתחילתו אלא כל שנה בתאריך אחר.

'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (ד"ה מה,] [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=5&format=pdf ראש השנה ה א ד"ה אמרה)] הביאו פירושו של '''רבנו תם''' שכשם שראש חודש ניכר לכולם בכך שהלבנה מכוסה, ובכך יודעים כולם שלמחר מקדשים את החודש, כך עצרת צריך להיות ניכר בכך שיתנו עיניהם בחמישה לחודש ניסן לראות גודל הלבנה, וכשיראוהו בסיון באותו שיעור, ידעו שלמחר יתקדש עצרת.
 ובשם '''ר' משולם''' הביאו שאי אפשר לומר 'מנה ימים וקדש חודש' שהרי זה ילפינן בגמרא (ראש השנה ה א) ממדרש חכמים, ואין בזה קושיה על הצדוקים שאינם מודים אלא בתורה שבכתב. אלא צריך לגרוס 'מנה ימים וקדש יובל', שכשם שהיובל לעולם מתחילים למנותו לאחר שנת החמישים, אף עצרת לעולם יש למנותו ממחרת יום טוב ראשון. אולם בתוס' שם הקשו על זה שאם כן היה צריך לומר 'מנה '''שנים''' וקדש יובל'.
 ועוד פירוש הביאו תוס' שם שכשם שראש חודש אפשר תמיד לדעת מתי יבוא על ידי מניית הימים מראש חודש הקודם, והוא תמיד מספר קבוע, כך עצרת יש לקדשה על פי חשבון קבוע לאחר חמישים יום.

==בלילה==
ה'''ברייתא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א, מגילה כא א)] לומדת מן הפסוק 'שבע שבתות תמימות תהיינה', שיש למנות את העומר מבערב, שאם לא כן אין כאן תמימות.
 וב'''משנה''' (מגילה ב ו) מבואר שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, וכן הדין בספירת העומר, שמותר לספור כל הלילה. כן מפורש ב'''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] וכן פסק ה'''שלחן ערוך''' (תפט א).

כתבו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שכיון ש[[מצות ספירת העומר והחייבים בה#מדאורייתא או מדרבנן|ספירת העומר מדרבנן]] אפשר לספור כבר בבין השמשות, והוסיפו שאף עדיף לספור ביום סמוך לחשיכה משום [[מצות ספירת העומר והחייבים בה#גדר תמימות|'תמימות']], אמנם סיימו וכתבו על זה 'ואין נראה'. וב'''רא"ש''' (פסחים י מ) הביא דברים אלו בשם '''ר"י''' ולא כתב שאין נראה. וה'''טור''' (אורח חיים תפט) העתיק להלכה רק שאפשר לספור בספק חשיכה, ולא הזכיר ספירה ביום ממש.
 ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף כח א ד"ה וכי היכי) כתב בשם התוס' שכיון שהספירה מדרבנן בזה"ז טוב להקדים ביום הראשון ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות. הרי שגם הוא השמיט הספירה ביום, וגם סייג דברי התוס' ליום הראשון בלבד. ומ"מ כתב על זה הר"ן שאין נכון להכניס עצמו בספק לכתחילה, וגם אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן יותר מאשר אם היתה הספירה מדאורייתא, שאז לא היינו נכנסים לספק לספור בבין השמשות, אלא כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות. אבל ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) כתב שנהגו לספור קודם שיהיה לילה ודאי, משום תמימות. ומהמשך דבריו מבואר (ד"ה ויש) שזה אף למ"ד ספירת העומר מדאורייתא, שאילו למ"ד דרבנן יש להקל לספור אף קודם חשיכה אם התפללו ערבית.

ב'''בית יוסף''' (תפט ד"ה ומה שכתב וזמן) הביא דברי התוס' והר"ן, אך ב'''שלחן ערוך''' (א) לא הזכיר מזה דבר, רק כתב בסתם שמתחילים לספור את העומר בליל שני של פסח, ומשמע שדווקא בלילה. אמנם ה'''בית חדש''' (א) כתב שמנהג העולם לברך בספק חשיכה אבל קודם לכן אין לברך, וכן מתבאר מתוך דברי '''טורי זהב''' (ו) שאפשר לצאת ידי חובה בספק חשיכה, אלא שטוב יותר לספור בצאת הכוכבים. וב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ה, אשל אברהם ו) כתב שמי שסופר בין השמשות יספור שוב בלי ברכה אחר צאת הכוכבים.

===המתפלל מבעוד יום===
====מחזור ויטרי ואבודרהם====
כתוב ב'''מחזור ויטרי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14643&st=&pgnum=509&hilite= (עמוד 301 ד"ה והיה)] ש'''רש"י''' היה מתפלל ערבית מבעוד יום, ולא רצה לברך על ספירת העומר שמא היא ברכה לבטלה, לכן ספר עימם בלי ברכה, שמא ישכח לברך אחר כך ונמצא קרח מכאן ומכאן (ושם בהערה ל כתב שכן נמצא ברש"י בכת"י). וב'''שבולי הלקט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14636&st=&pgnum=261 (רלד בסופו)] הובא כן בשם '''ר' יצחק''', וכן הוא ב'''ספר תניא''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42306&st=&pgnum=103 (ספירת העומר סוד"ה כל הלילה)] בשם '''ר' יצחק ב"ר יהודה'''.
 מדברים אלו עולים שני חידושים. האחד, שיש תועלת בספירה מבעוד יום שהרי אם ישכח הועילה לו ספירתו, והשני, שאף שספר ספירה כדין יכול לספור אחר כך בברכה.
 דברי המחזור ויטרי אלו הובאו ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26840&st=&pgnum=127&hilite= (סדר פסח וספירת העומר)] (ולא הזכיר זאת בשם רש"י), וסיים על זה שהרמב"ם כתב שמי שמנה ולא בירך יצא ידי חובה ולא יכול שוב לברך ומשמע שסובר כן להלכה ודלא כמחזור ויטרי. וסוף דבריו חלק על המחזור ויטרי גם לענין זמן הברכה, שכתב שאם ספר קודם בין השמשות אין בספירתו כלום ויכול אחר כך לברך. גם בתשובת ה'''רשב"א''' (א רלה) ציטט השואל דברים אלו בשם רש"י, אבל הרשב"א דחה דבריו ואמר שאינו יודע איפה כתב רש"י דברים אלו, וגם לא יתכן לתלות כן בדעתו לפי שאי אפשר לעמוד ביום ראשון ולספור יום שני, ועוד שאם יצא י"ח בספירה שמבעוד יום איך יספור בברכה בלילה והרי ברכתו לבטלה.

ה'''בית יוסף''' (תפט ד"ה כתב ה"ר דוד) הביא דברי האבודרהם בשלמותם ולא העיר עליהם, אך ב'''שלחן ערוך''' (ג) פסק להלכה כהמחזור ויטרי שמי שמתפלל ערבית מבעוד יום עם הציבור מונה בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור, והאחרונים נזדקקו לבארו, היאך פסק נגד הרמב"ם והרשב"א והאבודרהם, מה גם שלקמן סעיף ד הביא דברי האבודרהם שמי שסופר מבעוד יום אין בספירתו כלום ויכול אח"כ לספור בברכה. גם מדברי ה'''רמ"א''' מבואר שאינו חולק על מרן, אלא כל שדעתו שלא לצאת בספירה מבעוד יום חוזר וסופר בברכה, ועכ"פ יכול לצאת בספירה מבעוד יום.

====תירוץ סתירת דברי השלחן ערוך ודין ספירה מבעוד יום====
ה'''ט"ז''' (ו) תירץ שבאמת כשמונה עם הציבור מבעוד יום צריך לכוון בדעתו שלא לצאת עד שימנה בלילה, אלא שתמה על זה א"כ מאיזה טעם הוא מונה מבעו"י, ותירץ שעושה כן שלא יחשדוהו שאינו סופר, ולפי"ז אם שכח בלילה לא יי"ח. וסיים הט"ז שעכ"פ צ"ל שמרן ורמ"א איירי בבין השמשות שאל"כ איך הציבור כולו ספר מבעוד יום מבלי להשלים בלילה. וכן העמיד ה'''גר"א''' (ד"ה המתפלל) את דברי השו"ע, ויוצא לפי דבריהם לכאורה שספירה שמבעוד יום אינה מועילה.
 וב'''מגן אברהם''' (ז) תירץ שמרן לשיטתו שסובר ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכשסופר מכוון בלבו שאם יזכור ויספור אחר חשיכה אינו רוצה לצאת בספירה זו. וכתב שכן מבואר מלשון הרמ"א שאם מכוון שלא לצאת אינו יוצא. וכתבו ה'''פרי מגדים''' וה'''מחצית השקל''' שגם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מועיל לו התנאי שלא יצא, וכן הוא להדיא ב'''לבוש''' (ג) וכתב שמה שנהגו לספור מבעוד יום הוא מפני עמי הארץ שישכחו לספור בלילה. וב'''חק יעקב''' (יג) הוסיף שמצא כן ב'''פסקי תוספות''' (מנחות קעו) שכיון שהתפללו ערבית הוי לילה גם לענין עומר כמו לענין קריאת שמע. וכתב החק יעקב שכיון שספירה דרבנן נהגו לסמוך על זה מחשש שמא ישכחו לספור אחר כך. אלא שהרוצה לחוש לעצמו יספור שוב בברכה משחשיכה. ובאמת שכדבריו מבואר גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש אומרים) שלמ"ד שהספירה דרבנן מקילים לספור אף קודם חשיכה כל שהתפללו ערבית. עולה מדבריהם על כל פנים שמי שספר מבעוד יום הועילה לו הספירה, וכן הוא ב'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=412 (ה)], וכן דעת הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] שדייק כן מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה (רלה) וכנראה כוונתו לסוף דבריו שם, וב'''ביאור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=189 (ד"ה מבעוד יום)] הביא דבריהם וכתב שעכ"פ יכול היחיד אחר כך לברך, כיון שמעיקר הדין אין זו ספירה.

ב'''הגהות ספר מנהגים טירנא''' (כא) כתב שהראב"ן היה סופר את העומר בערב שבת מבעוד יום, אבל לא בשאר הימים. וכנראה סבר שקבלת שבת מועילה גם לספירה, וזה דלא כמו שהביא שם בשם '''רבנו יהודה''' וה'''אגור''' (א שעז) ו'''מהר"י מולין''' (חדשות צה).
אבל ב'''שו"ת מהרש"ל''' (יג) חלק עליו וכתב שאף המקבלים שבת מוקדם אינו מועיל אלא לענין תוספת שבת, אך לא שהיום נעשה לילה ולכן אי אפשר לספור את העומר מבעוד יום, ודלא כראב"ן, ודבריו הובאו ב'''בית חדש''' (א). ומשמע שאף בלא ברכה אין תועלת בספירה מבעוד יום.
 גם מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה הנ"ל מבואר מתחילת דבריו שאין לצאת בספירה שמבעוד יום, וכן למד והכריע ה'''פרי חדש''' (ג ד"ה מונה), אמנם ה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] דייק מהמשך דבריו שאפשר לצאת בדיעבד כמו בקריאת שמע.

===לא ספר כל הלילה===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] שאם שכח ולא בירך בלילה יספור למחרת ביום. בחלק מהגירסאות בבה"ג מובא שיספור למחרת בברכה, ובחלקן כתוב שיספור ולא מוזכר ברכה. גם הראשונים שהביאו דבריו, חלקם הזכירו ברכה וחלקם לא הזכירו.

'''תוספות''' (מנחות סו א ד"ה זכר) הביאו דברי בה"ג וחלקו עליו, כי אף ששנינו (מנחות עב א) לגבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר, מ"מ הגמרא שם מסיקה שהיא מחלוקת בתנאים, לפי שמהמשנה במגילה משמע שדווקא הלילה כשר כולו לקצירת העומר, אך היום לא. אמנם בתוספות במגילה (כ ב ד"ה כל הלילה) כתב בשם בה"ג שיספור ביום בלא ברכה, וכתב שכן הלכה, וכעין זה כתב גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא).

==באיזה שלב בתפילה==
{{להשלים|פסקה=כן}}

ה'''שולחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) כתב שסופרים לאחר תפילת ערבית.

דעת ה'''מעשה רב''' {{מקור}} ו'''כף החיים''' (תפט קב), שיש לספור אחרי עלינו לשבח, כדי שלא להפסיק בסדר התפילה.
 לעומת זאת ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%A4%D7%98#%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3_%D7%90 (ב)] כתב שסופרים לפני "עלינו לשבח", מפני שבכלל דין "תמימות" הוא להקדים כמה שאפשר את הספירה.
 על פי סברה זו, כתב ה'''מור וקציעה''' {{מקור}} שמה שסופרים לאחר ערבית ולא לפניה הוא מכיוון שבדורות קודמים היו מתפללים ערבית מבעוד יום ורק לאחר התפילה אפשר היה לספור, ומנהג זה נותר גם בימינו כשמתפללים בלילה. מדבריו משמע שמן הראוי לספור לפני ערבית, אולם ה'''חק יעקב''' {{מקור}} כתב שמדינא צריך להקדים ק"ש ותפילה לספירה, מפני ש"תדיר קודם".

==ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות==
{{להשלים|פסקה=כן}}
הריעב"ץ בספריו '''מור וקציעה''' {{היברובוקס|7921|101|תפט}} ו'''שאילת יעב"ץ''' {{היברובוקס|1408|225|ב פג}} הרבה להשיג על מה שכתב בספר '''חמדת הימים''' שיש לספור העומר בחו"ל בליל יום טוב שני של גליות אחר גמר כל הסדר, וכתב על זה הריעב"ץ שהוא נגד הדין שאסור לאכול משהגיע זמן הספירה עד שיספור תחילה.
 והרחיד"א בספרו '''ברכי יוסף''' {{היברובוקס|7626|207|תפט ה}}, אחר שמביא שראה "מדקדקים" שסופרים העומר אחר כל הסדר "ונותנים טעם נכון על דרך האמת, ונראין הדברים", כתב: "אך מה נעשה דלפי הדין אסור לאכול עד שיספור, ומה גם דבכל אורך הסדר קרוב שישכח מלספור". ובספרו '''מחזיק ברכה''' {{היברובוקס|9191|197|תפט ב}} מביא שכן כתב בכתבי '''הרמ"ע מפאנו''' שלא לספור העומר עד אחר הסדר, אבל בשם '''רבי שלום שרעבי''' מביא שיש לספור העומר אחר תפילת ערבית. ובספרו '''שו"ת חיים שאל''' {{היברובוקס|821|197|ב י ב}} הוסיף עוד שכן כתב '''מהר"ם זכות''' בסידורו כת"י בשם בעל '''מצת שמורים''' לעשות כל הסדר עד גמירא ואח"כ לספור העומר, ומסיק שכן יש לנהוג כהרמ"ע והרמ"ז ובעל מצת שמורים.

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

זמן ספירת העומר

2025-05-22T02:42:37Z

Sije: /* ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות */

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
באיזה יום מתחילים לספור ספירת העומר, באיזה זמן ביום, ובאיזה שלב בתפילה.

==ממחרת השבת==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה א-סו א)] מביאה שהבייתוסין היו אומרים שלעולם עצרת תחול ביום ראשון, לפי שמתחילים למנות את העומר ממחרת השבת שלאחר הפסח, כמו שכתוב בפסוק 'וספרתם לכם ממחרת השבת' והכוונה היא לשבת בראשית כמו כל 'שבת' הכתובה במקרא. ואילו חכמים קיבלו ש'שבת' כאן הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שמיד לאחריו מתחילים למנות חמישים יום. והגמרא מביאה שתי ברייתות שבהן כמה דעות בתנאים מהיכן לומדים דין זה. 
ברייתא ראשונה:
*'''ר' יוחנן בן זכאי''' אומר שבפסוק אחד כתוב 'תספרו חמישים יום' ומשמע בכל יום שיחול יתחילו למנות, ואילו בפסוק אחר כתוב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' משמע שיש למנות משבת לשבת, אלא שכאן מדובר ביו"ט של פסח שחל באמצע שבוע וכאן מדובר ביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת.
*'''ר' אליעזר''', וכן גם דעת '''ר"י בן בתירא''' בברייתא השניה, לומדים מהפסוק "וספרת לך" שמזה לומדים שהספירה תלויה בזמן שהוא מסור לבית דין, כמו יום טוב, שלהם ניתנה היכולת לקבוע את המועדים, ואילו השבת היא קבועה ועומדת וכל אדם יודע מתי תחול, ואינו צריך לבי"ד כדי לדעת מתי להתחיל לספור.
*'''ר' יהושע''' אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת. וכשם שחודש סמוך לביאתו ניכר כך עצרת סמוך לביאתה ניכרת, ו[[#פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע|להלן]] יתבארו דבריו.
*'''ר' ישמעאל''' אומר שהתורה אמרה שיש להביא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, וכשם שבעצרת מביאים את שתי הלחם בתחילת הרגל, אף בפסח יש להביא עומר בתחילת הרגל והיינו מוצאי יום טוב, שאם הכוונה לשבת הרי שפעמים יבוא העומר בסוף הרגל.
*'''ר' יהודה בן בתירא''' לומד מה'שבת' שבסוף הפרשה שכתוב 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' ושם הכוונה לשבוע, וכשם שבשבת זו רגל סמוך לה מלאחריה והוא עצרת ודווקא תחילת הרגל, כן 'שבת' האמורה בתחילת הפרשה רגל סמוך לה מלפניה והוא פסח, ודווקא תחילת הרגל.
ברייתא שניה:
*'''ר' יוסי בר' יהודה''' לומד מהפסוק 'תספרו חמשים יום' שכל הספירות יהיו תמיד חמשים יום, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי פעמים שיש נ"א יום או נ"ב או יותר, שאם פסח חל באמצע שבוע, הרי יש עוד כמה ימים עד שיתחילו לספור, ונמצא יותר מחמשים יום עד עצרת.
*'''ר' יוסי אומר''' שאם הכוונה לשבת בראשית, הרי יש הרבה שבתות בשנה, ומנלן שהכוונה דווקא לשבת שאחר הפסח.
*'''ר' שמעון בן אלעזר''' מביא שפסוק אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" ואילו בפסוק אחר כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו", ומבאר שהכוונה שאם אוכל מתבואה ישנה יכול לאוכלה שבעה ימים, אך אם אוכל מתבואה חדשה, יכול לאוכלה רק ששה ימים. ומזה מוכח שהבאת העומר הוא יום אחד אחר תחילת הפסח.
ב'''גמרא''' שם אומר רבא שעל דברי חלק מהתנאים יש פירכא. על דברי ריב"ז אפשר לומר שמה שהוצרכו פסוקים לימים ושבתות זהו כדי ללמוד את ההלכה שחידש אביי שיש מצוה [[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|למנות ימים ושבתות]]. את דברי ר' אליעזר ור"י בן בתירא ור' יהושע אפשר לדחות שאולי הכוונה ליום טוב שני ולאו דווקא לראשון. על דברי ר' יוסי בר' יהודה אפשר לומר שהכוונה לחמשים יום מתחילת הספירה, כלומר ללא הימים שבין יו"ט ראשון לבין שבת. ומוסיפה הגמרא שאף ר' יוסי כנראה ראה קושיה כלשהי על הלימוד שלו ולכן הוסיף בברייתא לומר גם את טעמו של ר' יהודה בן בתירא.

===פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע===
'''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה ב ד"ה אף)] מפרש שכשם שצריך למנות ימים ולקדש את החודש, כן יש למנות ימים ולקדש עצרת. וכשם שראש חדש ניכר סמוך לביאתו, כלומר ידוע שממולד הלבנה מתחילים לספור, כן גם עצרת צריך להיות ניכר בתחילת הספירה, והיינו שמתחילים למנות מזמן קבוע שהוא יו"ט ראשון של פסח, ולא אחר שבת שאז אין היכר קבוע מתחילתו אלא כל שנה בתאריך אחר.

'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (ד"ה מה,] [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=5&format=pdf ראש השנה ה א ד"ה אמרה)] הביאו פירושו של '''רבנו תם''' שכשם שראש חודש ניכר לכולם בכך שהלבנה מכוסה, ובכך יודעים כולם שלמחר מקדשים את החודש, כך עצרת צריך להיות ניכר בכך שיתנו עיניהם בחמישה לחודש ניסן לראות גודל הלבנה, וכשיראוהו בסיון באותו שיעור, ידעו שלמחר יתקדש עצרת.
 ובשם '''ר' משולם''' הביאו שאי אפשר לומר 'מנה ימים וקדש חודש' שהרי זה ילפינן בגמרא (ראש השנה ה א) ממדרש חכמים, ואין בזה קושיה על הצדוקים שאינם מודים אלא בתורה שבכתב. אלא צריך לגרוס 'מנה ימים וקדש יובל', שכשם שהיובל לעולם מתחילים למנותו לאחר שנת החמישים, אף עצרת לעולם יש למנותו ממחרת יום טוב ראשון. אולם בתוס' שם הקשו על זה שאם כן היה צריך לומר 'מנה '''שנים''' וקדש יובל'.
 ועוד פירוש הביאו תוס' שם שכשם שראש חודש אפשר תמיד לדעת מתי יבוא על ידי מניית הימים מראש חודש הקודם, והוא תמיד מספר קבוע, כך עצרת יש לקדשה על פי חשבון קבוע לאחר חמישים יום.

==בלילה==
ה'''ברייתא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א, מגילה כא א)] לומדת מן הפסוק 'שבע שבתות תמימות תהיינה', שיש למנות את העומר מבערב, שאם לא כן אין כאן תמימות.
 וב'''משנה''' (מגילה ב ו) מבואר שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, וכן הדין בספירת העומר, שמותר לספור כל הלילה. כן מפורש ב'''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] וכן פסק ה'''שלחן ערוך''' (תפט א).

כתבו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שכיון ש[[מצות ספירת העומר והחייבים בה#מדאורייתא או מדרבנן|ספירת העומר מדרבנן]] אפשר לספור כבר בבין השמשות, והוסיפו שאף עדיף לספור ביום סמוך לחשיכה משום [[מצות ספירת העומר והחייבים בה#גדר תמימות|'תמימות']], אמנם סיימו וכתבו על זה 'ואין נראה'. וב'''רא"ש''' (פסחים י מ) הביא דברים אלו בשם '''ר"י''' ולא כתב שאין נראה. וה'''טור''' (אורח חיים תפט) העתיק להלכה רק שאפשר לספור בספק חשיכה, ולא הזכיר ספירה ביום ממש.
 ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף כח א ד"ה וכי היכי) כתב בשם התוס' שכיון שהספירה מדרבנן בזה"ז טוב להקדים ביום הראשון ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות. הרי שגם הוא השמיט הספירה ביום, וגם סייג דברי התוס' ליום הראשון בלבד. ומ"מ כתב על זה הר"ן שאין נכון להכניס עצמו בספק לכתחילה, וגם אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן יותר מאשר אם היתה הספירה מדאורייתא, שאז לא היינו נכנסים לספק לספור בבין השמשות, אלא כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות. אבל ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) כתב שנהגו לספור קודם שיהיה לילה ודאי, משום תמימות. ומהמשך דבריו מבואר (ד"ה ויש) שזה אף למ"ד ספירת העומר מדאורייתא, שאילו למ"ד דרבנן יש להקל לספור אף קודם חשיכה אם התפללו ערבית.

ב'''בית יוסף''' (תפט ד"ה ומה שכתב וזמן) הביא דברי התוס' והר"ן, אך ב'''שלחן ערוך''' (א) לא הזכיר מזה דבר, רק כתב בסתם שמתחילים לספור את העומר בליל שני של פסח, ומשמע שדווקא בלילה. אמנם ה'''בית חדש''' (א) כתב שמנהג העולם לברך בספק חשיכה אבל קודם לכן אין לברך, וכן מתבאר מתוך דברי '''טורי זהב''' (ו) שאפשר לצאת ידי חובה בספק חשיכה, אלא שטוב יותר לספור בצאת הכוכבים. וב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ה, אשל אברהם ו) כתב שמי שסופר בין השמשות יספור שוב בלי ברכה אחר צאת הכוכבים.

===המתפלל מבעוד יום===
====מחזור ויטרי ואבודרהם====
כתוב ב'''מחזור ויטרי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14643&st=&pgnum=509&hilite= (עמוד 301 ד"ה והיה)] ש'''רש"י''' היה מתפלל ערבית מבעוד יום, ולא רצה לברך על ספירת העומר שמא היא ברכה לבטלה, לכן ספר עימם בלי ברכה, שמא ישכח לברך אחר כך ונמצא קרח מכאן ומכאן (ושם בהערה ל כתב שכן נמצא ברש"י בכת"י). וב'''שבולי הלקט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14636&st=&pgnum=261 (רלד בסופו)] הובא כן בשם '''ר' יצחק''', וכן הוא ב'''ספר תניא''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42306&st=&pgnum=103 (ספירת העומר סוד"ה כל הלילה)] בשם '''ר' יצחק ב"ר יהודה'''.
 מדברים אלו עולים שני חידושים. האחד, שיש תועלת בספירה מבעוד יום שהרי אם ישכח הועילה לו ספירתו, והשני, שאף שספר ספירה כדין יכול לספור אחר כך בברכה.
 דברי המחזור ויטרי אלו הובאו ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26840&st=&pgnum=127&hilite= (סדר פסח וספירת העומר)] (ולא הזכיר זאת בשם רש"י), וסיים על זה שהרמב"ם כתב שמי שמנה ולא בירך יצא ידי חובה ולא יכול שוב לברך ומשמע שסובר כן להלכה ודלא כמחזור ויטרי. וסוף דבריו חלק על המחזור ויטרי גם לענין זמן הברכה, שכתב שאם ספר קודם בין השמשות אין בספירתו כלום ויכול אחר כך לברך. גם בתשובת ה'''רשב"א''' (א רלה) ציטט השואל דברים אלו בשם רש"י, אבל הרשב"א דחה דבריו ואמר שאינו יודע איפה כתב רש"י דברים אלו, וגם לא יתכן לתלות כן בדעתו לפי שאי אפשר לעמוד ביום ראשון ולספור יום שני, ועוד שאם יצא י"ח בספירה שמבעוד יום איך יספור בברכה בלילה והרי ברכתו לבטלה.

ה'''בית יוסף''' (תפט ד"ה כתב ה"ר דוד) הביא דברי האבודרהם בשלמותם ולא העיר עליהם, אך ב'''שלחן ערוך''' (ג) פסק להלכה כהמחזור ויטרי שמי שמתפלל ערבית מבעוד יום עם הציבור מונה בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור, והאחרונים נזדקקו לבארו, היאך פסק נגד הרמב"ם והרשב"א והאבודרהם, מה גם שלקמן סעיף ד הביא דברי האבודרהם שמי שסופר מבעוד יום אין בספירתו כלום ויכול אח"כ לספור בברכה. גם מדברי ה'''רמ"א''' מבואר שאינו חולק על מרן, אלא כל שדעתו שלא לצאת בספירה מבעוד יום חוזר וסופר בברכה, ועכ"פ יכול לצאת בספירה מבעוד יום.

====תירוץ סתירת דברי השלחן ערוך ודין ספירה מבעוד יום====
ה'''ט"ז''' (ו) תירץ שבאמת כשמונה עם הציבור מבעוד יום צריך לכוון בדעתו שלא לצאת עד שימנה בלילה, אלא שתמה על זה א"כ מאיזה טעם הוא מונה מבעו"י, ותירץ שעושה כן שלא יחשדוהו שאינו סופר, ולפי"ז אם שכח בלילה לא יי"ח. וסיים הט"ז שעכ"פ צ"ל שמרן ורמ"א איירי בבין השמשות שאל"כ איך הציבור כולו ספר מבעוד יום מבלי להשלים בלילה. וכן העמיד ה'''גר"א''' (ד"ה המתפלל) את דברי השו"ע, ויוצא לפי דבריהם לכאורה שספירה שמבעוד יום אינה מועילה.
 וב'''מגן אברהם''' (ז) תירץ שמרן לשיטתו שסובר ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכשסופר מכוון בלבו שאם יזכור ויספור אחר חשיכה אינו רוצה לצאת בספירה זו. וכתב שכן מבואר מלשון הרמ"א שאם מכוון שלא לצאת אינו יוצא. וכתבו ה'''פרי מגדים''' וה'''מחצית השקל''' שגם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מועיל לו התנאי שלא יצא, וכן הוא להדיא ב'''לבוש''' (ג) וכתב שמה שנהגו לספור מבעוד יום הוא מפני עמי הארץ שישכחו לספור בלילה. וב'''חק יעקב''' (יג) הוסיף שמצא כן ב'''פסקי תוספות''' (מנחות קעו) שכיון שהתפללו ערבית הוי לילה גם לענין עומר כמו לענין קריאת שמע. וכתב החק יעקב שכיון שספירה דרבנן נהגו לסמוך על זה מחשש שמא ישכחו לספור אחר כך. אלא שהרוצה לחוש לעצמו יספור שוב בברכה משחשיכה. ובאמת שכדבריו מבואר גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש אומרים) שלמ"ד שהספירה דרבנן מקילים לספור אף קודם חשיכה כל שהתפללו ערבית. עולה מדבריהם על כל פנים שמי שספר מבעוד יום הועילה לו הספירה, וכן הוא ב'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=412 (ה)], וכן דעת הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] שדייק כן מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה (רלה) וכנראה כוונתו לסוף דבריו שם, וב'''ביאור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=189 (ד"ה מבעוד יום)] הביא דבריהם וכתב שעכ"פ יכול היחיד אחר כך לברך, כיון שמעיקר הדין אין זו ספירה.

ב'''הגהות ספר מנהגים טירנא''' (כא) כתב שהראב"ן היה סופר את העומר בערב שבת מבעוד יום, אבל לא בשאר הימים. וכנראה סבר שקבלת שבת מועילה גם לספירה, וזה דלא כמו שהביא שם בשם '''רבנו יהודה''' וה'''אגור''' (א שעז) ו'''מהר"י מולין''' (חדשות צה).
אבל ב'''שו"ת מהרש"ל''' (יג) חלק עליו וכתב שאף המקבלים שבת מוקדם אינו מועיל אלא לענין תוספת שבת, אך לא שהיום נעשה לילה ולכן אי אפשר לספור את העומר מבעוד יום, ודלא כראב"ן, ודבריו הובאו ב'''בית חדש''' (א). ומשמע שאף בלא ברכה אין תועלת בספירה מבעוד יום.
 גם מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה הנ"ל מבואר מתחילת דבריו שאין לצאת בספירה שמבעוד יום, וכן למד והכריע ה'''פרי חדש''' (ג ד"ה מונה), אמנם ה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] דייק מהמשך דבריו שאפשר לצאת בדיעבד כמו בקריאת שמע.

===לא ספר כל הלילה===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] שאם שכח ולא בירך בלילה יספור למחרת ביום. בחלק מהגירסאות בבה"ג מובא שיספור למחרת בברכה, ובחלקן כתוב שיספור ולא מוזכר ברכה. גם הראשונים שהביאו דבריו, חלקם הזכירו ברכה וחלקם לא הזכירו.

'''תוספות''' (מנחות סו א ד"ה זכר) הביאו דברי בה"ג וחלקו עליו, כי אף ששנינו (מנחות עב א) לגבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר, מ"מ הגמרא שם מסיקה שהיא מחלוקת בתנאים, לפי שמהמשנה במגילה משמע שדווקא הלילה כשר כולו לקצירת העומר, אך היום לא. אמנם בתוספות במגילה (כ ב ד"ה כל הלילה) כתב בשם בה"ג שיספור ביום בלא ברכה, וכתב שכן הלכה, וכעין זה כתב גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא).

==באיזה שלב בתפילה==
{{להשלים|פסקה=כן}}

ה'''שולחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) כתב שסופרים לאחר תפילת ערבית.

דעת ה'''מעשה רב''' {{מקור}} ו'''כף החיים''' (תפט קב), שיש לספור אחרי עלינו לשבח, כדי שלא להפסיק בסדר התפילה.
 לעומת זאת ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%A4%D7%98#%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3_%D7%90 (ב)] כתב שסופרים לפני "עלינו לשבח", מפני שבכלל דין "תמימות" הוא להקדים כמה שאפשר את הספירה.
 על פי סברה זו, כתב ה'''מור וקציעה''' {{מקור}} שמה שסופרים לאחר ערבית ולא לפניה הוא מכיוון שבדורות קודמים היו מתפללים ערבית מבעוד יום ורק לאחר התפילה אפשר היה לספור, ומנהג זה נותר גם בימינו כשמתפללים בלילה. מדבריו משמע שמן הראוי לספור לפני ערבית, אולם ה'''חק יעקב''' {{מקור}} כתב שמדינא צריך להקדים ק"ש ותפילה לספירה, מפני ש"תדיר קודם".

==ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות==
{{להשלים|פסקה=כן}}
הריעב"ץ בספריו '''מור וקציעה''' {{היברובוקס|7921|101|תפט}} ו'''שאילת יעב"ץ''' {{היברובוקס|1408|225|ב פג}} הרבה להשיג על מה שכתב בספר '''חמדת הימים''' שיש לספור העומר בחו"ל בליל יום טוב שני של גליות אחר גמר כל הסדר, וכתב על זה הריעב"ץ שהוא נגד הדין שאסור לאכול משהגיע זמן הספירה עד שיספור תחילה.
 והרחיד"א בספרו '''ברכי יוסף''' {{היברובוקס|7626|207|תפט ה}}, אחר שמביא שראה "מדקדקים" שסופרים העומר אחר כל הסדר "ונותנים טעם נכון על דרך האמת, ונראין הדברים", כתב: "אך מה נעשה דלפי הדין אסור לאכול עד שיספור, ומה גם דבכל אורך הסדר קרוב שישכח מלספור". ובספרו '''מחזיק ברכה''' {{היברובוקס|9191|197|תפט ב}} מביא שכן כתב בכתבי '''הרמ"ע מפאנו''' שלא לספור העומר עד אחר הסדר, אבל בשם '''רבי שלום שרעבי''' מביא שיש לספור העומר אחר תפילת ערבית.

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

זמן ספירת העומר

2025-05-22T02:40:39Z

Sije: /* ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות */ הרחבה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
באיזה יום מתחילים לספור ספירת העומר, באיזה זמן ביום, ובאיזה שלב בתפילה.

==ממחרת השבת==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה א-סו א)] מביאה שהבייתוסין היו אומרים שלעולם עצרת תחול ביום ראשון, לפי שמתחילים למנות את העומר ממחרת השבת שלאחר הפסח, כמו שכתוב בפסוק 'וספרתם לכם ממחרת השבת' והכוונה היא לשבת בראשית כמו כל 'שבת' הכתובה במקרא. ואילו חכמים קיבלו ש'שבת' כאן הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שמיד לאחריו מתחילים למנות חמישים יום. והגמרא מביאה שתי ברייתות שבהן כמה דעות בתנאים מהיכן לומדים דין זה. 
ברייתא ראשונה:
*'''ר' יוחנן בן זכאי''' אומר שבפסוק אחד כתוב 'תספרו חמישים יום' ומשמע בכל יום שיחול יתחילו למנות, ואילו בפסוק אחר כתוב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' משמע שיש למנות משבת לשבת, אלא שכאן מדובר ביו"ט של פסח שחל באמצע שבוע וכאן מדובר ביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת.
*'''ר' אליעזר''', וכן גם דעת '''ר"י בן בתירא''' בברייתא השניה, לומדים מהפסוק "וספרת לך" שמזה לומדים שהספירה תלויה בזמן שהוא מסור לבית דין, כמו יום טוב, שלהם ניתנה היכולת לקבוע את המועדים, ואילו השבת היא קבועה ועומדת וכל אדם יודע מתי תחול, ואינו צריך לבי"ד כדי לדעת מתי להתחיל לספור.
*'''ר' יהושע''' אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת. וכשם שחודש סמוך לביאתו ניכר כך עצרת סמוך לביאתה ניכרת, ו[[#פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע|להלן]] יתבארו דבריו.
*'''ר' ישמעאל''' אומר שהתורה אמרה שיש להביא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, וכשם שבעצרת מביאים את שתי הלחם בתחילת הרגל, אף בפסח יש להביא עומר בתחילת הרגל והיינו מוצאי יום טוב, שאם הכוונה לשבת הרי שפעמים יבוא העומר בסוף הרגל.
*'''ר' יהודה בן בתירא''' לומד מה'שבת' שבסוף הפרשה שכתוב 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' ושם הכוונה לשבוע, וכשם שבשבת זו רגל סמוך לה מלאחריה והוא עצרת ודווקא תחילת הרגל, כן 'שבת' האמורה בתחילת הפרשה רגל סמוך לה מלפניה והוא פסח, ודווקא תחילת הרגל.
ברייתא שניה:
*'''ר' יוסי בר' יהודה''' לומד מהפסוק 'תספרו חמשים יום' שכל הספירות יהיו תמיד חמשים יום, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי פעמים שיש נ"א יום או נ"ב או יותר, שאם פסח חל באמצע שבוע, הרי יש עוד כמה ימים עד שיתחילו לספור, ונמצא יותר מחמשים יום עד עצרת.
*'''ר' יוסי אומר''' שאם הכוונה לשבת בראשית, הרי יש הרבה שבתות בשנה, ומנלן שהכוונה דווקא לשבת שאחר הפסח.
*'''ר' שמעון בן אלעזר''' מביא שפסוק אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" ואילו בפסוק אחר כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו", ומבאר שהכוונה שאם אוכל מתבואה ישנה יכול לאוכלה שבעה ימים, אך אם אוכל מתבואה חדשה, יכול לאוכלה רק ששה ימים. ומזה מוכח שהבאת העומר הוא יום אחד אחר תחילת הפסח.
ב'''גמרא''' שם אומר רבא שעל דברי חלק מהתנאים יש פירכא. על דברי ריב"ז אפשר לומר שמה שהוצרכו פסוקים לימים ושבתות זהו כדי ללמוד את ההלכה שחידש אביי שיש מצוה [[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|למנות ימים ושבתות]]. את דברי ר' אליעזר ור"י בן בתירא ור' יהושע אפשר לדחות שאולי הכוונה ליום טוב שני ולאו דווקא לראשון. על דברי ר' יוסי בר' יהודה אפשר לומר שהכוונה לחמשים יום מתחילת הספירה, כלומר ללא הימים שבין יו"ט ראשון לבין שבת. ומוסיפה הגמרא שאף ר' יוסי כנראה ראה קושיה כלשהי על הלימוד שלו ולכן הוסיף בברייתא לומר גם את טעמו של ר' יהודה בן בתירא.

===פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע===
'''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה ב ד"ה אף)] מפרש שכשם שצריך למנות ימים ולקדש את החודש, כן יש למנות ימים ולקדש עצרת. וכשם שראש חדש ניכר סמוך לביאתו, כלומר ידוע שממולד הלבנה מתחילים לספור, כן גם עצרת צריך להיות ניכר בתחילת הספירה, והיינו שמתחילים למנות מזמן קבוע שהוא יו"ט ראשון של פסח, ולא אחר שבת שאז אין היכר קבוע מתחילתו אלא כל שנה בתאריך אחר.

'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (ד"ה מה,] [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=5&format=pdf ראש השנה ה א ד"ה אמרה)] הביאו פירושו של '''רבנו תם''' שכשם שראש חודש ניכר לכולם בכך שהלבנה מכוסה, ובכך יודעים כולם שלמחר מקדשים את החודש, כך עצרת צריך להיות ניכר בכך שיתנו עיניהם בחמישה לחודש ניסן לראות גודל הלבנה, וכשיראוהו בסיון באותו שיעור, ידעו שלמחר יתקדש עצרת.
 ובשם '''ר' משולם''' הביאו שאי אפשר לומר 'מנה ימים וקדש חודש' שהרי זה ילפינן בגמרא (ראש השנה ה א) ממדרש חכמים, ואין בזה קושיה על הצדוקים שאינם מודים אלא בתורה שבכתב. אלא צריך לגרוס 'מנה ימים וקדש יובל', שכשם שהיובל לעולם מתחילים למנותו לאחר שנת החמישים, אף עצרת לעולם יש למנותו ממחרת יום טוב ראשון. אולם בתוס' שם הקשו על זה שאם כן היה צריך לומר 'מנה '''שנים''' וקדש יובל'.
 ועוד פירוש הביאו תוס' שם שכשם שראש חודש אפשר תמיד לדעת מתי יבוא על ידי מניית הימים מראש חודש הקודם, והוא תמיד מספר קבוע, כך עצרת יש לקדשה על פי חשבון קבוע לאחר חמישים יום.

==בלילה==
ה'''ברייתא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א, מגילה כא א)] לומדת מן הפסוק 'שבע שבתות תמימות תהיינה', שיש למנות את העומר מבערב, שאם לא כן אין כאן תמימות.
 וב'''משנה''' (מגילה ב ו) מבואר שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, וכן הדין בספירת העומר, שמותר לספור כל הלילה. כן מפורש ב'''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] וכן פסק ה'''שלחן ערוך''' (תפט א).

כתבו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שכיון ש[[מצות ספירת העומר והחייבים בה#מדאורייתא או מדרבנן|ספירת העומר מדרבנן]] אפשר לספור כבר בבין השמשות, והוסיפו שאף עדיף לספור ביום סמוך לחשיכה משום [[מצות ספירת העומר והחייבים בה#גדר תמימות|'תמימות']], אמנם סיימו וכתבו על זה 'ואין נראה'. וב'''רא"ש''' (פסחים י מ) הביא דברים אלו בשם '''ר"י''' ולא כתב שאין נראה. וה'''טור''' (אורח חיים תפט) העתיק להלכה רק שאפשר לספור בספק חשיכה, ולא הזכיר ספירה ביום ממש.
 ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף כח א ד"ה וכי היכי) כתב בשם התוס' שכיון שהספירה מדרבנן בזה"ז טוב להקדים ביום הראשון ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות. הרי שגם הוא השמיט הספירה ביום, וגם סייג דברי התוס' ליום הראשון בלבד. ומ"מ כתב על זה הר"ן שאין נכון להכניס עצמו בספק לכתחילה, וגם אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן יותר מאשר אם היתה הספירה מדאורייתא, שאז לא היינו נכנסים לספק לספור בבין השמשות, אלא כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות. אבל ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) כתב שנהגו לספור קודם שיהיה לילה ודאי, משום תמימות. ומהמשך דבריו מבואר (ד"ה ויש) שזה אף למ"ד ספירת העומר מדאורייתא, שאילו למ"ד דרבנן יש להקל לספור אף קודם חשיכה אם התפללו ערבית.

ב'''בית יוסף''' (תפט ד"ה ומה שכתב וזמן) הביא דברי התוס' והר"ן, אך ב'''שלחן ערוך''' (א) לא הזכיר מזה דבר, רק כתב בסתם שמתחילים לספור את העומר בליל שני של פסח, ומשמע שדווקא בלילה. אמנם ה'''בית חדש''' (א) כתב שמנהג העולם לברך בספק חשיכה אבל קודם לכן אין לברך, וכן מתבאר מתוך דברי '''טורי זהב''' (ו) שאפשר לצאת ידי חובה בספק חשיכה, אלא שטוב יותר לספור בצאת הכוכבים. וב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ה, אשל אברהם ו) כתב שמי שסופר בין השמשות יספור שוב בלי ברכה אחר צאת הכוכבים.

===המתפלל מבעוד יום===
====מחזור ויטרי ואבודרהם====
כתוב ב'''מחזור ויטרי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14643&st=&pgnum=509&hilite= (עמוד 301 ד"ה והיה)] ש'''רש"י''' היה מתפלל ערבית מבעוד יום, ולא רצה לברך על ספירת העומר שמא היא ברכה לבטלה, לכן ספר עימם בלי ברכה, שמא ישכח לברך אחר כך ונמצא קרח מכאן ומכאן (ושם בהערה ל כתב שכן נמצא ברש"י בכת"י). וב'''שבולי הלקט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14636&st=&pgnum=261 (רלד בסופו)] הובא כן בשם '''ר' יצחק''', וכן הוא ב'''ספר תניא''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42306&st=&pgnum=103 (ספירת העומר סוד"ה כל הלילה)] בשם '''ר' יצחק ב"ר יהודה'''.
 מדברים אלו עולים שני חידושים. האחד, שיש תועלת בספירה מבעוד יום שהרי אם ישכח הועילה לו ספירתו, והשני, שאף שספר ספירה כדין יכול לספור אחר כך בברכה.
 דברי המחזור ויטרי אלו הובאו ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26840&st=&pgnum=127&hilite= (סדר פסח וספירת העומר)] (ולא הזכיר זאת בשם רש"י), וסיים על זה שהרמב"ם כתב שמי שמנה ולא בירך יצא ידי חובה ולא יכול שוב לברך ומשמע שסובר כן להלכה ודלא כמחזור ויטרי. וסוף דבריו חלק על המחזור ויטרי גם לענין זמן הברכה, שכתב שאם ספר קודם בין השמשות אין בספירתו כלום ויכול אחר כך לברך. גם בתשובת ה'''רשב"א''' (א רלה) ציטט השואל דברים אלו בשם רש"י, אבל הרשב"א דחה דבריו ואמר שאינו יודע איפה כתב רש"י דברים אלו, וגם לא יתכן לתלות כן בדעתו לפי שאי אפשר לעמוד ביום ראשון ולספור יום שני, ועוד שאם יצא י"ח בספירה שמבעוד יום איך יספור בברכה בלילה והרי ברכתו לבטלה.

ה'''בית יוסף''' (תפט ד"ה כתב ה"ר דוד) הביא דברי האבודרהם בשלמותם ולא העיר עליהם, אך ב'''שלחן ערוך''' (ג) פסק להלכה כהמחזור ויטרי שמי שמתפלל ערבית מבעוד יום עם הציבור מונה בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור, והאחרונים נזדקקו לבארו, היאך פסק נגד הרמב"ם והרשב"א והאבודרהם, מה גם שלקמן סעיף ד הביא דברי האבודרהם שמי שסופר מבעוד יום אין בספירתו כלום ויכול אח"כ לספור בברכה. גם מדברי ה'''רמ"א''' מבואר שאינו חולק על מרן, אלא כל שדעתו שלא לצאת בספירה מבעוד יום חוזר וסופר בברכה, ועכ"פ יכול לצאת בספירה מבעוד יום.

====תירוץ סתירת דברי השלחן ערוך ודין ספירה מבעוד יום====
ה'''ט"ז''' (ו) תירץ שבאמת כשמונה עם הציבור מבעוד יום צריך לכוון בדעתו שלא לצאת עד שימנה בלילה, אלא שתמה על זה א"כ מאיזה טעם הוא מונה מבעו"י, ותירץ שעושה כן שלא יחשדוהו שאינו סופר, ולפי"ז אם שכח בלילה לא יי"ח. וסיים הט"ז שעכ"פ צ"ל שמרן ורמ"א איירי בבין השמשות שאל"כ איך הציבור כולו ספר מבעוד יום מבלי להשלים בלילה. וכן העמיד ה'''גר"א''' (ד"ה המתפלל) את דברי השו"ע, ויוצא לפי דבריהם לכאורה שספירה שמבעוד יום אינה מועילה.
 וב'''מגן אברהם''' (ז) תירץ שמרן לשיטתו שסובר ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכשסופר מכוון בלבו שאם יזכור ויספור אחר חשיכה אינו רוצה לצאת בספירה זו. וכתב שכן מבואר מלשון הרמ"א שאם מכוון שלא לצאת אינו יוצא. וכתבו ה'''פרי מגדים''' וה'''מחצית השקל''' שגם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מועיל לו התנאי שלא יצא, וכן הוא להדיא ב'''לבוש''' (ג) וכתב שמה שנהגו לספור מבעוד יום הוא מפני עמי הארץ שישכחו לספור בלילה. וב'''חק יעקב''' (יג) הוסיף שמצא כן ב'''פסקי תוספות''' (מנחות קעו) שכיון שהתפללו ערבית הוי לילה גם לענין עומר כמו לענין קריאת שמע. וכתב החק יעקב שכיון שספירה דרבנן נהגו לסמוך על זה מחשש שמא ישכחו לספור אחר כך. אלא שהרוצה לחוש לעצמו יספור שוב בברכה משחשיכה. ובאמת שכדבריו מבואר גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש אומרים) שלמ"ד שהספירה דרבנן מקילים לספור אף קודם חשיכה כל שהתפללו ערבית. עולה מדבריהם על כל פנים שמי שספר מבעוד יום הועילה לו הספירה, וכן הוא ב'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=412 (ה)], וכן דעת הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] שדייק כן מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה (רלה) וכנראה כוונתו לסוף דבריו שם, וב'''ביאור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=189 (ד"ה מבעוד יום)] הביא דבריהם וכתב שעכ"פ יכול היחיד אחר כך לברך, כיון שמעיקר הדין אין זו ספירה.

ב'''הגהות ספר מנהגים טירנא''' (כא) כתב שהראב"ן היה סופר את העומר בערב שבת מבעוד יום, אבל לא בשאר הימים. וכנראה סבר שקבלת שבת מועילה גם לספירה, וזה דלא כמו שהביא שם בשם '''רבנו יהודה''' וה'''אגור''' (א שעז) ו'''מהר"י מולין''' (חדשות צה).
אבל ב'''שו"ת מהרש"ל''' (יג) חלק עליו וכתב שאף המקבלים שבת מוקדם אינו מועיל אלא לענין תוספת שבת, אך לא שהיום נעשה לילה ולכן אי אפשר לספור את העומר מבעוד יום, ודלא כראב"ן, ודבריו הובאו ב'''בית חדש''' (א). ומשמע שאף בלא ברכה אין תועלת בספירה מבעוד יום.
 גם מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה הנ"ל מבואר מתחילת דבריו שאין לצאת בספירה שמבעוד יום, וכן למד והכריע ה'''פרי חדש''' (ג ד"ה מונה), אמנם ה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] דייק מהמשך דבריו שאפשר לצאת בדיעבד כמו בקריאת שמע.

===לא ספר כל הלילה===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] שאם שכח ולא בירך בלילה יספור למחרת ביום. בחלק מהגירסאות בבה"ג מובא שיספור למחרת בברכה, ובחלקן כתוב שיספור ולא מוזכר ברכה. גם הראשונים שהביאו דבריו, חלקם הזכירו ברכה וחלקם לא הזכירו.

'''תוספות''' (מנחות סו א ד"ה זכר) הביאו דברי בה"ג וחלקו עליו, כי אף ששנינו (מנחות עב א) לגבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר, מ"מ הגמרא שם מסיקה שהיא מחלוקת בתנאים, לפי שמהמשנה במגילה משמע שדווקא הלילה כשר כולו לקצירת העומר, אך היום לא. אמנם בתוספות במגילה (כ ב ד"ה כל הלילה) כתב בשם בה"ג שיספור ביום בלא ברכה, וכתב שכן הלכה, וכעין זה כתב גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא).

==באיזה שלב בתפילה==
{{להשלים|פסקה=כן}}

ה'''שולחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) כתב שסופרים לאחר תפילת ערבית.

דעת ה'''מעשה רב''' {{מקור}} ו'''כף החיים''' (תפט קב), שיש לספור אחרי עלינו לשבח, כדי שלא להפסיק בסדר התפילה.
 לעומת זאת ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%A4%D7%98#%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3_%D7%90 (ב)] כתב שסופרים לפני "עלינו לשבח", מפני שבכלל דין "תמימות" הוא להקדים כמה שאפשר את הספירה.
 על פי סברה זו, כתב ה'''מור וקציעה''' {{מקור}} שמה שסופרים לאחר ערבית ולא לפניה הוא מכיוון שבדורות קודמים היו מתפללים ערבית מבעוד יום ורק לאחר התפילה אפשר היה לספור, ומנהג זה נותר גם בימינו כשמתפללים בלילה. מדבריו משמע שמן הראוי לספור לפני ערבית, אולם ה'''חק יעקב''' {{מקור}} כתב שמדינא צריך להקדים ק"ש ותפילה לספירה, מפני ש"תדיר קודם".

==ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות==
{{להשלים|פסקה=כן}}
הריעב"ץ בספריו '''מור וקציעה''' {{היברובוקס|7921|101|תפט}} ו'''שאילת יעב"ץ''' {{היברובוקס|1408|225|ב פג}} הרבה להשיג על מה שכתב בספר '''חמדת הימים''' שיש לספור העומר בליל יום טוב שני של גליות אחר גמר כל הסדר, וכתב על זה הריעב"ץ שהוא נגד הדין שאסור לאכול משהגיע זמן הספירה עד שיספור תחילה.
 והרחיד"א בספרו '''ברכי יוסף''' {{היברובוקס|7626|207|תפט ה}}, אחר שמביא שראה "מדקדקים" שסופרים העומר אחר כל הסדר "ונותנים טעם נכון על דרך האמת, ונראין הדברים", כתב: "אך מה נעשה דלפי הדין אסור לאכול עד שיספור, ומה גם דבכל אורך הסדר קרוב שישכח מלספור". ובספרו '''מחזיק ברכה''' {{היברובוקס|9191|197|תפט ב}} מביא שכן כתב בכתבי '''הרמ"ע מפאנו''' שלא לספור העומר עד אחר הסדר, אבל בשם '''רבי שלום שרעבי''' מביא שיש לספור העומר אחר תפילת ערבית.

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

זמן ספירת העומר

2025-05-20T03:45:37Z

Sije: /* ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות */ הרחבה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
באיזה יום מתחילים לספור ספירת העומר, באיזה זמן ביום, ובאיזה שלב בתפילה.

==ממחרת השבת==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה א-סו א)] מביאה שהבייתוסין היו אומרים שלעולם עצרת תחול ביום ראשון, לפי שמתחילים למנות את העומר ממחרת השבת שלאחר הפסח, כמו שכתוב בפסוק 'וספרתם לכם ממחרת השבת' והכוונה היא לשבת בראשית כמו כל 'שבת' הכתובה במקרא. ואילו חכמים קיבלו ש'שבת' כאן הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שמיד לאחריו מתחילים למנות חמישים יום. והגמרא מביאה שתי ברייתות שבהן כמה דעות בתנאים מהיכן לומדים דין זה. 
ברייתא ראשונה:
*'''ר' יוחנן בן זכאי''' אומר שבפסוק אחד כתוב 'תספרו חמישים יום' ומשמע בכל יום שיחול יתחילו למנות, ואילו בפסוק אחר כתוב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' משמע שיש למנות משבת לשבת, אלא שכאן מדובר ביו"ט של פסח שחל באמצע שבוע וכאן מדובר ביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת.
*'''ר' אליעזר''', וכן גם דעת '''ר"י בן בתירא''' בברייתא השניה, לומדים מהפסוק "וספרת לך" שמזה לומדים שהספירה תלויה בזמן שהוא מסור לבית דין, כמו יום טוב, שלהם ניתנה היכולת לקבוע את המועדים, ואילו השבת היא קבועה ועומדת וכל אדם יודע מתי תחול, ואינו צריך לבי"ד כדי לדעת מתי להתחיל לספור.
*'''ר' יהושע''' אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת. וכשם שחודש סמוך לביאתו ניכר כך עצרת סמוך לביאתה ניכרת, ו[[#פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע|להלן]] יתבארו דבריו.
*'''ר' ישמעאל''' אומר שהתורה אמרה שיש להביא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, וכשם שבעצרת מביאים את שתי הלחם בתחילת הרגל, אף בפסח יש להביא עומר בתחילת הרגל והיינו מוצאי יום טוב, שאם הכוונה לשבת הרי שפעמים יבוא העומר בסוף הרגל.
*'''ר' יהודה בן בתירא''' לומד מה'שבת' שבסוף הפרשה שכתוב 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' ושם הכוונה לשבוע, וכשם שבשבת זו רגל סמוך לה מלאחריה והוא עצרת ודווקא תחילת הרגל, כן 'שבת' האמורה בתחילת הפרשה רגל סמוך לה מלפניה והוא פסח, ודווקא תחילת הרגל.
ברייתא שניה:
*'''ר' יוסי בר' יהודה''' לומד מהפסוק 'תספרו חמשים יום' שכל הספירות יהיו תמיד חמשים יום, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי פעמים שיש נ"א יום או נ"ב או יותר, שאם פסח חל באמצע שבוע, הרי יש עוד כמה ימים עד שיתחילו לספור, ונמצא יותר מחמשים יום עד עצרת.
*'''ר' יוסי אומר''' שאם הכוונה לשבת בראשית, הרי יש הרבה שבתות בשנה, ומנלן שהכוונה דווקא לשבת שאחר הפסח.
*'''ר' שמעון בן אלעזר''' מביא שפסוק אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" ואילו בפסוק אחר כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו", ומבאר שהכוונה שאם אוכל מתבואה ישנה יכול לאוכלה שבעה ימים, אך אם אוכל מתבואה חדשה, יכול לאוכלה רק ששה ימים. ומזה מוכח שהבאת העומר הוא יום אחד אחר תחילת הפסח.
ב'''גמרא''' שם אומר רבא שעל דברי חלק מהתנאים יש פירכא. על דברי ריב"ז אפשר לומר שמה שהוצרכו פסוקים לימים ושבתות זהו כדי ללמוד את ההלכה שחידש אביי שיש מצוה [[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|למנות ימים ושבתות]]. את דברי ר' אליעזר ור"י בן בתירא ור' יהושע אפשר לדחות שאולי הכוונה ליום טוב שני ולאו דווקא לראשון. על דברי ר' יוסי בר' יהודה אפשר לומר שהכוונה לחמשים יום מתחילת הספירה, כלומר ללא הימים שבין יו"ט ראשון לבין שבת. ומוסיפה הגמרא שאף ר' יוסי כנראה ראה קושיה כלשהי על הלימוד שלו ולכן הוסיף בברייתא לומר גם את טעמו של ר' יהודה בן בתירא.

===פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע===
'''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה ב ד"ה אף)] מפרש שכשם שצריך למנות ימים ולקדש את החודש, כן יש למנות ימים ולקדש עצרת. וכשם שראש חדש ניכר סמוך לביאתו, כלומר ידוע שממולד הלבנה מתחילים לספור, כן גם עצרת צריך להיות ניכר בתחילת הספירה, והיינו שמתחילים למנות מזמן קבוע שהוא יו"ט ראשון של פסח, ולא אחר שבת שאז אין היכר קבוע מתחילתו אלא כל שנה בתאריך אחר.

'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (ד"ה מה,] [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=5&format=pdf ראש השנה ה א ד"ה אמרה)] הביאו פירושו של '''רבנו תם''' שכשם שראש חודש ניכר לכולם בכך שהלבנה מכוסה, ובכך יודעים כולם שלמחר מקדשים את החודש, כך עצרת צריך להיות ניכר בכך שיתנו עיניהם בחמישה לחודש ניסן לראות גודל הלבנה, וכשיראוהו בסיון באותו שיעור, ידעו שלמחר יתקדש עצרת.
 ובשם '''ר' משולם''' הביאו שאי אפשר לומר 'מנה ימים וקדש חודש' שהרי זה ילפינן בגמרא (ראש השנה ה א) ממדרש חכמים, ואין בזה קושיה על הצדוקים שאינם מודים אלא בתורה שבכתב. אלא צריך לגרוס 'מנה ימים וקדש יובל', שכשם שהיובל לעולם מתחילים למנותו לאחר שנת החמישים, אף עצרת לעולם יש למנותו ממחרת יום טוב ראשון. אולם בתוס' שם הקשו על זה שאם כן היה צריך לומר 'מנה '''שנים''' וקדש יובל'.
 ועוד פירוש הביאו תוס' שם שכשם שראש חודש אפשר תמיד לדעת מתי יבוא על ידי מניית הימים מראש חודש הקודם, והוא תמיד מספר קבוע, כך עצרת יש לקדשה על פי חשבון קבוע לאחר חמישים יום.

==בלילה==
ה'''ברייתא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א, מגילה כא א)] לומדת מן הפסוק 'שבע שבתות תמימות תהיינה', שיש למנות את העומר מבערב, שאם לא כן אין כאן תמימות.
 וב'''משנה''' (מגילה ב ו) מבואר שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, וכן הדין בספירת העומר, שמותר לספור כל הלילה. כן מפורש ב'''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] וכן פסק ה'''שלחן ערוך''' (תפט א).

כתבו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שכיון ש[[מצות ספירת העומר והחייבים בה#מדאורייתא או מדרבנן|ספירת העומר מדרבנן]] אפשר לספור כבר בבין השמשות, והוסיפו שאף עדיף לספור ביום סמוך לחשיכה משום [[מצות ספירת העומר והחייבים בה#גדר תמימות|'תמימות']], אמנם סיימו וכתבו על זה 'ואין נראה'. וב'''רא"ש''' (פסחים י מ) הביא דברים אלו בשם '''ר"י''' ולא כתב שאין נראה. וה'''טור''' (אורח חיים תפט) העתיק להלכה רק שאפשר לספור בספק חשיכה, ולא הזכיר ספירה ביום ממש.
 ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף כח א ד"ה וכי היכי) כתב בשם התוס' שכיון שהספירה מדרבנן בזה"ז טוב להקדים ביום הראשון ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות. הרי שגם הוא השמיט הספירה ביום, וגם סייג דברי התוס' ליום הראשון בלבד. ומ"מ כתב על זה הר"ן שאין נכון להכניס עצמו בספק לכתחילה, וגם אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן יותר מאשר אם היתה הספירה מדאורייתא, שאז לא היינו נכנסים לספק לספור בבין השמשות, אלא כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות. אבל ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) כתב שנהגו לספור קודם שיהיה לילה ודאי, משום תמימות. ומהמשך דבריו מבואר (ד"ה ויש) שזה אף למ"ד ספירת העומר מדאורייתא, שאילו למ"ד דרבנן יש להקל לספור אף קודם חשיכה אם התפללו ערבית.

ב'''בית יוסף''' (תפט ד"ה ומה שכתב וזמן) הביא דברי התוס' והר"ן, אך ב'''שלחן ערוך''' (א) לא הזכיר מזה דבר, רק כתב בסתם שמתחילים לספור את העומר בליל שני של פסח, ומשמע שדווקא בלילה. אמנם ה'''בית חדש''' (א) כתב שמנהג העולם לברך בספק חשיכה אבל קודם לכן אין לברך, וכן מתבאר מתוך דברי '''טורי זהב''' (ו) שאפשר לצאת ידי חובה בספק חשיכה, אלא שטוב יותר לספור בצאת הכוכבים. וב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ה, אשל אברהם ו) כתב שמי שסופר בין השמשות יספור שוב בלי ברכה אחר צאת הכוכבים.

===המתפלל מבעוד יום===
====מחזור ויטרי ואבודרהם====
כתוב ב'''מחזור ויטרי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14643&st=&pgnum=509&hilite= (עמוד 301 ד"ה והיה)] ש'''רש"י''' היה מתפלל ערבית מבעוד יום, ולא רצה לברך על ספירת העומר שמא היא ברכה לבטלה, לכן ספר עימם בלי ברכה, שמא ישכח לברך אחר כך ונמצא קרח מכאן ומכאן (ושם בהערה ל כתב שכן נמצא ברש"י בכת"י). וב'''שבולי הלקט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14636&st=&pgnum=261 (רלד בסופו)] הובא כן בשם '''ר' יצחק''', וכן הוא ב'''ספר תניא''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42306&st=&pgnum=103 (ספירת העומר סוד"ה כל הלילה)] בשם '''ר' יצחק ב"ר יהודה'''.
 מדברים אלו עולים שני חידושים. האחד, שיש תועלת בספירה מבעוד יום שהרי אם ישכח הועילה לו ספירתו, והשני, שאף שספר ספירה כדין יכול לספור אחר כך בברכה.
 דברי המחזור ויטרי אלו הובאו ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26840&st=&pgnum=127&hilite= (סדר פסח וספירת העומר)] (ולא הזכיר זאת בשם רש"י), וסיים על זה שהרמב"ם כתב שמי שמנה ולא בירך יצא ידי חובה ולא יכול שוב לברך ומשמע שסובר כן להלכה ודלא כמחזור ויטרי. וסוף דבריו חלק על המחזור ויטרי גם לענין זמן הברכה, שכתב שאם ספר קודם בין השמשות אין בספירתו כלום ויכול אחר כך לברך. גם בתשובת ה'''רשב"א''' (א רלה) ציטט השואל דברים אלו בשם רש"י, אבל הרשב"א דחה דבריו ואמר שאינו יודע איפה כתב רש"י דברים אלו, וגם לא יתכן לתלות כן בדעתו לפי שאי אפשר לעמוד ביום ראשון ולספור יום שני, ועוד שאם יצא י"ח בספירה שמבעוד יום איך יספור בברכה בלילה והרי ברכתו לבטלה.

ה'''בית יוסף''' (תפט ד"ה כתב ה"ר דוד) הביא דברי האבודרהם בשלמותם ולא העיר עליהם, אך ב'''שלחן ערוך''' (ג) פסק להלכה כהמחזור ויטרי שמי שמתפלל ערבית מבעוד יום עם הציבור מונה בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור, והאחרונים נזדקקו לבארו, היאך פסק נגד הרמב"ם והרשב"א והאבודרהם, מה גם שלקמן סעיף ד הביא דברי האבודרהם שמי שסופר מבעוד יום אין בספירתו כלום ויכול אח"כ לספור בברכה. גם מדברי ה'''רמ"א''' מבואר שאינו חולק על מרן, אלא כל שדעתו שלא לצאת בספירה מבעוד יום חוזר וסופר בברכה, ועכ"פ יכול לצאת בספירה מבעוד יום.

====תירוץ סתירת דברי השלחן ערוך ודין ספירה מבעוד יום====
ה'''ט"ז''' (ו) תירץ שבאמת כשמונה עם הציבור מבעוד יום צריך לכוון בדעתו שלא לצאת עד שימנה בלילה, אלא שתמה על זה א"כ מאיזה טעם הוא מונה מבעו"י, ותירץ שעושה כן שלא יחשדוהו שאינו סופר, ולפי"ז אם שכח בלילה לא יי"ח. וסיים הט"ז שעכ"פ צ"ל שמרן ורמ"א איירי בבין השמשות שאל"כ איך הציבור כולו ספר מבעוד יום מבלי להשלים בלילה. וכן העמיד ה'''גר"א''' (ד"ה המתפלל) את דברי השו"ע, ויוצא לפי דבריהם לכאורה שספירה שמבעוד יום אינה מועילה.
 וב'''מגן אברהם''' (ז) תירץ שמרן לשיטתו שסובר ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכשסופר מכוון בלבו שאם יזכור ויספור אחר חשיכה אינו רוצה לצאת בספירה זו. וכתב שכן מבואר מלשון הרמ"א שאם מכוון שלא לצאת אינו יוצא. וכתבו ה'''פרי מגדים''' וה'''מחצית השקל''' שגם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מועיל לו התנאי שלא יצא, וכן הוא להדיא ב'''לבוש''' (ג) וכתב שמה שנהגו לספור מבעוד יום הוא מפני עמי הארץ שישכחו לספור בלילה. וב'''חק יעקב''' (יג) הוסיף שמצא כן ב'''פסקי תוספות''' (מנחות קעו) שכיון שהתפללו ערבית הוי לילה גם לענין עומר כמו לענין קריאת שמע. וכתב החק יעקב שכיון שספירה דרבנן נהגו לסמוך על זה מחשש שמא ישכחו לספור אחר כך. אלא שהרוצה לחוש לעצמו יספור שוב בברכה משחשיכה. ובאמת שכדבריו מבואר גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש אומרים) שלמ"ד שהספירה דרבנן מקילים לספור אף קודם חשיכה כל שהתפללו ערבית. עולה מדבריהם על כל פנים שמי שספר מבעוד יום הועילה לו הספירה, וכן הוא ב'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=412 (ה)], וכן דעת הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] שדייק כן מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה (רלה) וכנראה כוונתו לסוף דבריו שם, וב'''ביאור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=189 (ד"ה מבעוד יום)] הביא דבריהם וכתב שעכ"פ יכול היחיד אחר כך לברך, כיון שמעיקר הדין אין זו ספירה.

ב'''הגהות ספר מנהגים טירנא''' (כא) כתב שהראב"ן היה סופר את העומר בערב שבת מבעוד יום, אבל לא בשאר הימים. וכנראה סבר שקבלת שבת מועילה גם לספירה, וזה דלא כמו שהביא שם בשם '''רבנו יהודה''' וה'''אגור''' (א שעז) ו'''מהר"י מולין''' (חדשות צה).
אבל ב'''שו"ת מהרש"ל''' (יג) חלק עליו וכתב שאף המקבלים שבת מוקדם אינו מועיל אלא לענין תוספת שבת, אך לא שהיום נעשה לילה ולכן אי אפשר לספור את העומר מבעוד יום, ודלא כראב"ן, ודבריו הובאו ב'''בית חדש''' (א). ומשמע שאף בלא ברכה אין תועלת בספירה מבעוד יום.
 גם מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה הנ"ל מבואר מתחילת דבריו שאין לצאת בספירה שמבעוד יום, וכן למד והכריע ה'''פרי חדש''' (ג ד"ה מונה), אמנם ה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] דייק מהמשך דבריו שאפשר לצאת בדיעבד כמו בקריאת שמע.

===לא ספר כל הלילה===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] שאם שכח ולא בירך בלילה יספור למחרת ביום. בחלק מהגירסאות בבה"ג מובא שיספור למחרת בברכה, ובחלקן כתוב שיספור ולא מוזכר ברכה. גם הראשונים שהביאו דבריו, חלקם הזכירו ברכה וחלקם לא הזכירו.

'''תוספות''' (מנחות סו א ד"ה זכר) הביאו דברי בה"ג וחלקו עליו, כי אף ששנינו (מנחות עב א) לגבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר, מ"מ הגמרא שם מסיקה שהיא מחלוקת בתנאים, לפי שמהמשנה במגילה משמע שדווקא הלילה כשר כולו לקצירת העומר, אך היום לא. אמנם בתוספות במגילה (כ ב ד"ה כל הלילה) כתב בשם בה"ג שיספור ביום בלא ברכה, וכתב שכן הלכה, וכעין זה כתב גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא).

==באיזה שלב בתפילה==
{{להשלים|פסקה=כן}}

ה'''שולחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) כתב שסופרים לאחר תפילת ערבית.

דעת ה'''מעשה רב''' {{מקור}} ו'''כף החיים''' (תפט קב), שיש לספור אחרי עלינו לשבח, כדי שלא להפסיק בסדר התפילה.
 לעומת זאת ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%A4%D7%98#%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3_%D7%90 (ב)] כתב שסופרים לפני "עלינו לשבח", מפני שבכלל דין "תמימות" הוא להקדים כמה שאפשר את הספירה.
 על פי סברה זו, כתב ה'''מור וקציעה''' {{מקור}} שמה שסופרים לאחר ערבית ולא לפניה הוא מכיוון שבדורות קודמים היו מתפללים ערבית מבעוד יום ורק לאחר התפילה אפשר היה לספור, ומנהג זה נותר גם בימינו כשמתפללים בלילה. מדבריו משמע שמן הראוי לספור לפני ערבית, אולם ה'''חק יעקב''' {{מקור}} כתב שמדינא צריך להקדים ק"ש ותפילה לספירה, מפני ש"תדיר קודם".

==ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות==
{{להשלים|פסקה=כן}}
הריעב"ץ בספריו '''מור וקציעה''' {{היברובוקס|7921|101|תפט}} ו'''שאילת יעב"ץ''' {{היברובוקס|1408|225|ב פג}} הרבה להשיג על מה שכתב בספר '''חמדת הימים''' שיש לספור העומר בליל יום טוב שני של גליות אחר גמר כל הסדר, וכתב על זה הריעב"ץ שהוא נגד הדין שאסור לאכול משהגיע זמן הספירה עד שיספור תחילה.
 והרחיד"א ב'''מחזיק ברכה''' {{היברובוקס|9191|197|תפט ב}} מביא שכן כתב בכתבי '''הרמ"ע מפאנו''' שלא לספור העומר עד אחר הסדר, אבל בשם '''רבי שלום שרעבי''' מביא שיש לספור העומר אחר תפילת ערבית.

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מנהגי ימי ספירת העומר

2025-05-14T03:29:04Z

Sije: /* זמן האיסור */ הסרת נקודה יתירה

{{עריכה|הסוגיה מביאה פוסקים מסויימים בלבד, חסרים עוד הרבה, בעיקר מתקופת האחרונים}}
{{מקורות|||||אורח חיים תצג}}
מנהגי האבלות ושאר המנהגים שנהגו ישראל בימי ספירת העומר.

==שלא לישא אישה==
מובא ב'''תשובות הגאונים''' (שערי תשובה רעח) שיש מנהג שאין מקדשין אישה ואין כונסין בין פסח לעצרת, אך אין בזה איסור אלא זהו מנהג משום אבלות על י"ב אלף תלמידי ר' עקיבא שמתו בין פסח לעצרת, על שלא נהגו כבוד זה בזה. ומובא שם שמאותה שעה ואילך נהגו הראשונים בימים אלו שלא לכנוס אישה. אמנם זהו דווקא בנישואין, אבל מי שרוצה לקדש בין פסח לעצרת, מקדש, לפי שאין שמחה אלא בחופה.
 עוד מובא שם שמי שקפץ וכנס אישה, אין קונסים אותו לא בעונש ולא במלקות, אלא שאם בא לשאול מלכתחילה אין מורין לו לכנוס.

כדברים האלו כתב גם ה'''רי"ץ גיאות''' (חדש וספירת העומר ד"ה ומנהג), וכן הוא ב'''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה כב ב דף קפו ד) בשם '''רב האי גאון''', וב'''אורחות חיים''' לוניל (הלכות קידושין כא), וכן כתב ב'''ספר המנהיג''' (אירוסין ונישואין תקלח) והדגיש שאין איסור בדבר אלא מנהג אבילות, ומי שעבר וכנס אינו עובר על איסור.
 ה'''אבודרהם''' (תפילות הפסח) העתיק דברים אלו והוסיף שהטעם הוא כדי שלא להרבות בשמחה בימים אלו. וב'''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה ה ד) כתב טעם שהעומר קרבן שעורים, שנקרא 'אביב' וכן כתוב 'כי השעורה אביב' וכיון שקרבן סוטה הוא מן השעורים, לכן נוהגים שלא לשאת נשים בימים אלו.

ב'''טור''' (אורח חיים תצג) הביא להלכה כדברי הגאונים לאסור נישואין ולהתיר קידושין, ושאם קדם וכנס אין עונשין אותו, וב'''שלחן ערוך''' (תצג א) כתב שכן נוהגים.

===נישואין של מצווה===
כתב ה'''בית חדש''' (אורח חיים תצג א) שנראה שאין חילוק בין נישואין של מצוה לשאינן של מצוה, שהמנהג לאסור אף במי שעוד לא קיים [[פריה ורביה]], ושכן נהגו.
 אבל ה'''פרי חדש''' (תצג א) כתב בשם '''הר"ם לונזאנו''' בספר 'שתי ידות' שמי שלא קיים עדיין פריה ורביה, לא חיישינן למנהגא ונושא אישה. וגם הפר"ח עצמו הסכים לזה, והביא ראיה ממה שהתיר הרא"ם בשו"ת (יד) ליקח שתי נשים משום מצוות פריה ורביה, שלא על כך גזר רגמ"ה.

וב'''מחזיק ברכה''' לחיד"א [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9191&st=&pgnum=199&hilite= (תצג א)] כתב שלא נהגו כהפר"ח ומהר"ם לונזאנו, אלא פשט המנהג שלא לישא עד ל"ג בעומר אף מי שלא קיים פריה ורביה, וכמו שכתב גם הרב '''זרע אמת''' (אורח חיים סח), שאפילו במקום שאין נזהרים כל כך בתספורת, מ"מ בנישואין מחמירים.
 גם בשו"ת '''שבות יעקב''' רישר [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19535&st=&pgnum=21 (ב לה)] נשאל אודות נישואין בבין המצרים לאלמן שלא קיים פריה ורביה, והשיב שאף ש[[באבלות הקלו חכמים לישא תוך שלושים]] משום פריה ורביה, וכל שכן באבלות ישנה כדהכא, מ"מ הכא יש להחמיר על פי מה שכתב הר"ן בסוף פ"ק דתענית, שנוהגים שלא לישא אישה כלל אפילו מי שאין לו אשה ובנים, משום דלא מיסמנא מילתא. ועוד חילק וכתב, שדווקא באבלות יחיד מקלים, אבל אבלות דרבים כדהכא אין להקל כנגד המנהג. והביא מעשה שפעם הקל חכם אחד בענין נישואין בימי הספירה, ולא עלה זיווגם יפה.

ה'''משנה ברורה''' (א) פסק שאין חילוק בין נישואין של מצוה לשאינן של מצוה, ושכן פשט המנהג שלא לישא אישה כלל, וכן פסק ב'''ערוך השלחן''' (ב).

====מחזיר גרושתו====
כתב מהריק"ש ב'''ערך לחם''' (אורח חיים תצג) שלהחזיר גרושתו מן הנישואין מותר, דאין כאן שמחה. והביאו ה'''פרי חדש''' (א), וכן פסק ה'''משנה ברורה''' (א).

===ריקודים ומחולות===
כתב ה'''מגן אברהם''' (אורח חיים תצג א) שהעושים אירוסין מותר להם לעשות סעודה, אך לא יעשו ריקודים ומחולות של רשות, וכן מי שעשה שידוכין אסור לעשות ריקודין ומחולות.
ודייק בדבריו ה'''מחצית השקל''' (א) שריקודין ומחולות של מצווה, כגון באירוסין מותר לעשות.
 אמנם ב'''גר"ז''' (א) משמע שריקודין ומחולות אסור גם בקידושין, וכן משמע קצת ב'''ערוך השלחן''' (ב). אבל מה'''משנה ברורה''' (ג) משמע שדווקא ריקודים ומחולות של רשות אסור.

גם ב'''ערוך השלחן''' (ב) פסק שלא לעשות ריקודין ומחולות בסעודות רשות, וכל שכן לנגן בכלי זמר.
==שלא להסתפר==
המנהג שלא להסתפר אינו מוזכר בגאונים וברי"ץ גיאות.
 אמנם ב'''טור''' כתב שיש מקומות שנהגו שלא להסתפר. גם ב'''אבודרהם''' (תפילות הפסח) מוזכר מנהג זה שנהגו במקצת מקומות. וכן ב'''אורחות חיים''' לוניל (הלכות קידושין כא) כתב שנהגו שלא לכנוס ולא להסתפר. 
וב'''דרשות ר"י אבן שועיב''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9416&st=&pgnum=131 (יום ראשון של פסח ד"ה ואמרו)] הביא שדרשו מהמילה 'אביב' שכתובה בפרשת העומר, וכתוב 'כי השעורה אביב', ומנחת שוטה היתה מן השעורים, ולכן נוהגים לגדל שפם בימים אלו, וכעין זה כתב ב'''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה ה ד).

ה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תצג ב) כתב בסתם שנוהגים שלא להסתפר בימים אלו, וב'''בית חדש''' (א) כתב שאף שבזמן הראשונים היו מקומות שנהגו שלא להסתפר והיו מקומות שנהגו להסתפר, עכשיו נוהגים בכל המקומות שלא להסתפר.

===עבר והסתפר===
כתב הרב '''שיירי כנסת הגדולה''' (בית יוסף ו) שאם הסתפר קונסים אותו, ולא דמי למה שכתבו הראשונים שאם נשא אישה אין קונסים אותו, דהתם מצוה קעביד. והביאוהו ה'''אליה רבה''' (ג) וה'''מחצית השקל''' (א). וכן כתבו להלכה ה'''ערוך השלחן''' (ג) וה'''משנה ברורה''' (ב).

===תספורת לצורך בריאות או במקום מצוה===
כתב הרב '''ערוך השלחן''' (ג) שמי שצריך להסתפר מטעמי בריאות, מותר. וכל שכן כשיש מילה בימים אלו, מותרים כל בעלי הברית, דהיינו המוהל, הסנדק ואבי הבן, להתספר ביום שלפני המילה סמוך לערב.

==זמן האיסור==
{{עריכה|פסקה=כן|ישנם מקורות בנושא זה בדף ה[[טיוטה:{{שם הדף המלא}}|טיוטה]] של הסוגיה, אך צריך סידור והנגשה לקריאה}}

==שלא לעשות מלאכה==
כתב ה'''אבודרהם''' (תפילות הפסח) בשם '''רב האי גאון''' שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ועד שחרית, לפי שתלמידי ר' עקיבא מתו משקיעת החמה ואילך, ונקברו אחר שקיעת החמה, וכל העם בטלו ממלאכה.
 וכתב עוד טעם, שספירת שבעה שבועות הן כנגד ספירת שבע שנות שמיטה, וכשם שהשמיטה אסורה במלאכת קרקע, כך בספירת העומר לאחר שקיעה שובתים ממלאכה. וכן הוא ב'''רבנו ירוחם''' בשמו (אדם וחוה ה ד דף מה א).
 גם ה'''טור''' (אורח חיים תצג) הביא דברים אלו בשם 'מצאתי כתוב'.

ה'''שלחן ערוך''' (תצג ד) כתב שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימים אלו משקיעת החמה ואילך.

==לקרוא פרקי אבות==
כתב ה'''אבודרהם''' (תפילות הפסח) שנהגו בספרד לקרוא מסכת אבות ופרק קנין תורה, בין פסח לעצרת, בכל שבת פרק אחד. וכתב בשם '''הרב ישראל בן ישראל''' שהטעם לכך הוא מפני שאנו מונים למתן תורה בימים אלו, ואנו ממתינים כדרך שהאוהב ממתין לביאת אהובו, ורוב ענייני המסכת הם זירוז לתורה ולמצוות. וגם שזמן הקציר מוכן להתעוררות הנפש לתאוה וצריך להשקיטה, ועל ידי מסכת זו יבוא לפרישות והכנעת הנפש.

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:אבילות]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תצג]]

מנהגי ימי ספירת העומר

2025-05-14T03:27:11Z

Sije: /* שלא לעשות מלאכה */ נקודה

{{עריכה|הסוגיה מביאה פוסקים מסויימים בלבד, חסרים עוד הרבה, בעיקר מתקופת האחרונים}}
{{מקורות|||||אורח חיים תצג}}
מנהגי האבלות ושאר המנהגים שנהגו ישראל בימי ספירת העומר.

==שלא לישא אישה==
מובא ב'''תשובות הגאונים''' (שערי תשובה רעח) שיש מנהג שאין מקדשין אישה ואין כונסין בין פסח לעצרת, אך אין בזה איסור אלא זהו מנהג משום אבלות על י"ב אלף תלמידי ר' עקיבא שמתו בין פסח לעצרת, על שלא נהגו כבוד זה בזה. ומובא שם שמאותה שעה ואילך נהגו הראשונים בימים אלו שלא לכנוס אישה. אמנם זהו דווקא בנישואין, אבל מי שרוצה לקדש בין פסח לעצרת, מקדש, לפי שאין שמחה אלא בחופה.
 עוד מובא שם שמי שקפץ וכנס אישה, אין קונסים אותו לא בעונש ולא במלקות, אלא שאם בא לשאול מלכתחילה אין מורין לו לכנוס.

כדברים האלו כתב גם ה'''רי"ץ גיאות''' (חדש וספירת העומר ד"ה ומנהג), וכן הוא ב'''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה כב ב דף קפו ד) בשם '''רב האי גאון''', וב'''אורחות חיים''' לוניל (הלכות קידושין כא), וכן כתב ב'''ספר המנהיג''' (אירוסין ונישואין תקלח) והדגיש שאין איסור בדבר אלא מנהג אבילות, ומי שעבר וכנס אינו עובר על איסור.
 ה'''אבודרהם''' (תפילות הפסח) העתיק דברים אלו והוסיף שהטעם הוא כדי שלא להרבות בשמחה בימים אלו. וב'''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה ה ד) כתב טעם שהעומר קרבן שעורים, שנקרא 'אביב' וכן כתוב 'כי השעורה אביב' וכיון שקרבן סוטה הוא מן השעורים, לכן נוהגים שלא לשאת נשים בימים אלו.

ב'''טור''' (אורח חיים תצג) הביא להלכה כדברי הגאונים לאסור נישואין ולהתיר קידושין, ושאם קדם וכנס אין עונשין אותו, וב'''שלחן ערוך''' (תצג א) כתב שכן נוהגים.

===נישואין של מצווה===
כתב ה'''בית חדש''' (אורח חיים תצג א) שנראה שאין חילוק בין נישואין של מצוה לשאינן של מצוה, שהמנהג לאסור אף במי שעוד לא קיים [[פריה ורביה]], ושכן נהגו.
 אבל ה'''פרי חדש''' (תצג א) כתב בשם '''הר"ם לונזאנו''' בספר 'שתי ידות' שמי שלא קיים עדיין פריה ורביה, לא חיישינן למנהגא ונושא אישה. וגם הפר"ח עצמו הסכים לזה, והביא ראיה ממה שהתיר הרא"ם בשו"ת (יד) ליקח שתי נשים משום מצוות פריה ורביה, שלא על כך גזר רגמ"ה.

וב'''מחזיק ברכה''' לחיד"א [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9191&st=&pgnum=199&hilite= (תצג א)] כתב שלא נהגו כהפר"ח ומהר"ם לונזאנו, אלא פשט המנהג שלא לישא עד ל"ג בעומר אף מי שלא קיים פריה ורביה, וכמו שכתב גם הרב '''זרע אמת''' (אורח חיים סח), שאפילו במקום שאין נזהרים כל כך בתספורת, מ"מ בנישואין מחמירים.
 גם בשו"ת '''שבות יעקב''' רישר [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19535&st=&pgnum=21 (ב לה)] נשאל אודות נישואין בבין המצרים לאלמן שלא קיים פריה ורביה, והשיב שאף ש[[באבלות הקלו חכמים לישא תוך שלושים]] משום פריה ורביה, וכל שכן באבלות ישנה כדהכא, מ"מ הכא יש להחמיר על פי מה שכתב הר"ן בסוף פ"ק דתענית, שנוהגים שלא לישא אישה כלל אפילו מי שאין לו אשה ובנים, משום דלא מיסמנא מילתא. ועוד חילק וכתב, שדווקא באבלות יחיד מקלים, אבל אבלות דרבים כדהכא אין להקל כנגד המנהג. והביא מעשה שפעם הקל חכם אחד בענין נישואין בימי הספירה, ולא עלה זיווגם יפה.

ה'''משנה ברורה''' (א) פסק שאין חילוק בין נישואין של מצוה לשאינן של מצוה, ושכן פשט המנהג שלא לישא אישה כלל, וכן פסק ב'''ערוך השלחן''' (ב).

====מחזיר גרושתו====
כתב מהריק"ש ב'''ערך לחם''' (אורח חיים תצג) שלהחזיר גרושתו מן הנישואין מותר, דאין כאן שמחה. והביאו ה'''פרי חדש''' (א), וכן פסק ה'''משנה ברורה''' (א).

===ריקודים ומחולות===
כתב ה'''מגן אברהם''' (אורח חיים תצג א) שהעושים אירוסין מותר להם לעשות סעודה, אך לא יעשו ריקודים ומחולות של רשות, וכן מי שעשה שידוכין אסור לעשות ריקודין ומחולות.
ודייק בדבריו ה'''מחצית השקל''' (א) שריקודין ומחולות של מצווה, כגון באירוסין מותר לעשות.
 אמנם ב'''גר"ז''' (א) משמע שריקודין ומחולות אסור גם בקידושין, וכן משמע קצת ב'''ערוך השלחן''' (ב). אבל מה'''משנה ברורה''' (ג) משמע שדווקא ריקודים ומחולות של רשות אסור.

גם ב'''ערוך השלחן''' (ב) פסק שלא לעשות ריקודין ומחולות בסעודות רשות, וכל שכן לנגן בכלי זמר.
==שלא להסתפר==
המנהג שלא להסתפר אינו מוזכר בגאונים וברי"ץ גיאות.
 אמנם ב'''טור''' כתב שיש מקומות שנהגו שלא להסתפר. גם ב'''אבודרהם''' (תפילות הפסח) מוזכר מנהג זה שנהגו במקצת מקומות. וכן ב'''אורחות חיים''' לוניל (הלכות קידושין כא) כתב שנהגו שלא לכנוס ולא להסתפר. 
וב'''דרשות ר"י אבן שועיב''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9416&st=&pgnum=131 (יום ראשון של פסח ד"ה ואמרו)] הביא שדרשו מהמילה 'אביב' שכתובה בפרשת העומר, וכתוב 'כי השעורה אביב', ומנחת שוטה היתה מן השעורים, ולכן נוהגים לגדל שפם בימים אלו, וכעין זה כתב ב'''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה ה ד).

ה'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תצג ב) כתב בסתם שנוהגים שלא להסתפר בימים אלו, וב'''בית חדש''' (א) כתב שאף שבזמן הראשונים היו מקומות שנהגו שלא להסתפר והיו מקומות שנהגו להסתפר, עכשיו נוהגים בכל המקומות שלא להסתפר.

===עבר והסתפר===
כתב הרב '''שיירי כנסת הגדולה''' (בית יוסף ו) שאם הסתפר קונסים אותו, ולא דמי למה שכתבו הראשונים שאם נשא אישה אין קונסים אותו, דהתם מצוה קעביד. והביאוהו ה'''אליה רבה''' (ג) וה'''מחצית השקל''' (א). וכן כתבו להלכה ה'''ערוך השלחן''' (ג) וה'''משנה ברורה''' (ב).

===תספורת לצורך בריאות או במקום מצוה===
כתב הרב '''ערוך השלחן''' (ג) שמי שצריך להסתפר מטעמי בריאות, מותר. וכל שכן כשיש מילה בימים אלו, מותרים כל בעלי הברית, דהיינו המוהל, הסנדק ואבי הבן, להתספר ביום שלפני המילה סמוך לערב.

==זמן האיסור==
{{עריכה|פסקה=כן|ישנם מקורות בנושא זה בדף ה[[טיוטה:{{שם הדף המלא}}|טיוטה]] של הסוגיה, אך צריך סידור והנגשה לקריאה.}}

==שלא לעשות מלאכה==
כתב ה'''אבודרהם''' (תפילות הפסח) בשם '''רב האי גאון''' שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ועד שחרית, לפי שתלמידי ר' עקיבא מתו משקיעת החמה ואילך, ונקברו אחר שקיעת החמה, וכל העם בטלו ממלאכה.
 וכתב עוד טעם, שספירת שבעה שבועות הן כנגד ספירת שבע שנות שמיטה, וכשם שהשמיטה אסורה במלאכת קרקע, כך בספירת העומר לאחר שקיעה שובתים ממלאכה. וכן הוא ב'''רבנו ירוחם''' בשמו (אדם וחוה ה ד דף מה א).
 גם ה'''טור''' (אורח חיים תצג) הביא דברים אלו בשם 'מצאתי כתוב'.

ה'''שלחן ערוך''' (תצג ד) כתב שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימים אלו משקיעת החמה ואילך.

==לקרוא פרקי אבות==
כתב ה'''אבודרהם''' (תפילות הפסח) שנהגו בספרד לקרוא מסכת אבות ופרק קנין תורה, בין פסח לעצרת, בכל שבת פרק אחד. וכתב בשם '''הרב ישראל בן ישראל''' שהטעם לכך הוא מפני שאנו מונים למתן תורה בימים אלו, ואנו ממתינים כדרך שהאוהב ממתין לביאת אהובו, ורוב ענייני המסכת הם זירוז לתורה ולמצוות. וגם שזמן הקציר מוכן להתעוררות הנפש לתאוה וצריך להשקיטה, ועל ידי מסכת זו יבוא לפרישות והכנעת הנפש.

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:אבילות]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תצג]]

זמן ספירת העומר

2025-05-14T03:13:16Z

Sije: /* תירוץ סתירת דברי השלחן ערוך ודין ספירה מבעוד יום */ כ"נ להגיה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
באיזה יום מתחילים לספור ספירת העומר, באיזה זמן ביום, ובאיזה שלב בתפילה.

==ממחרת השבת==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה א-סו א)] מביאה שהבייתוסין היו אומרים שלעולם עצרת תחול ביום ראשון, לפי שמתחילים למנות את העומר ממחרת השבת שלאחר הפסח, כמו שכתוב בפסוק 'וספרתם לכם ממחרת השבת' והכוונה היא לשבת בראשית כמו כל 'שבת' הכתובה במקרא. ואילו חכמים קיבלו ש'שבת' כאן הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שמיד לאחריו מתחילים למנות חמישים יום. והגמרא מביאה שתי ברייתות שבהן כמה דעות בתנאים מהיכן לומדים דין זה. 
ברייתא ראשונה:
*'''ר' יוחנן בן זכאי''' אומר שבפסוק אחד כתוב 'תספרו חמישים יום' ומשמע בכל יום שיחול יתחילו למנות, ואילו בפסוק אחר כתוב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' משמע שיש למנות משבת לשבת, אלא שכאן מדובר ביו"ט של פסח שחל באמצע שבוע וכאן מדובר ביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת.
*'''ר' אליעזר''', וכן גם דעת '''ר"י בן בתירא''' בברייתא השניה, לומדים מהפסוק "וספרת לך" שמזה לומדים שהספירה תלויה בזמן שהוא מסור לבית דין, כמו יום טוב, שלהם ניתנה היכולת לקבוע את המועדים, ואילו השבת היא קבועה ועומדת וכל אדם יודע מתי תחול, ואינו צריך לבי"ד כדי לדעת מתי להתחיל לספור.
*'''ר' יהושע''' אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת. וכשם שחודש סמוך לביאתו ניכר כך עצרת סמוך לביאתה ניכרת, ו[[#פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע|להלן]] יתבארו דבריו.
*'''ר' ישמעאל''' אומר שהתורה אמרה שיש להביא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, וכשם שבעצרת מביאים את שתי הלחם בתחילת הרגל, אף בפסח יש להביא עומר בתחילת הרגל והיינו מוצאי יום טוב, שאם הכוונה לשבת הרי שפעמים יבוא העומר בסוף הרגל.
*'''ר' יהודה בן בתירא''' לומד מה'שבת' שבסוף הפרשה שכתוב 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' ושם הכוונה לשבוע, וכשם שבשבת זו רגל סמוך לה מלאחריה והוא עצרת ודווקא תחילת הרגל, כן 'שבת' האמורה בתחילת הפרשה רגל סמוך לה מלפניה והוא פסח, ודווקא תחילת הרגל.
ברייתא שניה:
*'''ר' יוסי בר' יהודה''' לומד מהפסוק 'תספרו חמשים יום' שכל הספירות יהיו תמיד חמשים יום, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי פעמים שיש נ"א יום או נ"ב או יותר, שאם פסח חל באמצע שבוע, הרי יש עוד כמה ימים עד שיתחילו לספור, ונמצא יותר מחמשים יום עד עצרת.
*'''ר' יוסי אומר''' שאם הכוונה לשבת בראשית, הרי יש הרבה שבתות בשנה, ומנלן שהכוונה דווקא לשבת שאחר הפסח.
*'''ר' שמעון בן אלעזר''' מביא שפסוק אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" ואילו בפסוק אחר כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו", ומבאר שהכוונה שאם אוכל מתבואה ישנה יכול לאוכלה שבעה ימים, אך אם אוכל מתבואה חדשה, יכול לאוכלה רק ששה ימים. ומזה מוכח שהבאת העומר הוא יום אחד אחר תחילת הפסח.
ב'''גמרא''' שם אומר רבא שעל דברי חלק מהתנאים יש פירכא. על דברי ריב"ז אפשר לומר שמה שהוצרכו פסוקים לימים ושבתות זהו כדי ללמוד את ההלכה שחידש אביי שיש מצוה [[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|למנות ימים ושבתות]]. את דברי ר' אליעזר ור"י בן בתירא ור' יהושע אפשר לדחות שאולי הכוונה ליום טוב שני ולאו דווקא לראשון. על דברי ר' יוסי בר' יהודה אפשר לומר שהכוונה לחמשים יום מתחילת הספירה, כלומר ללא הימים שבין יו"ט ראשון לבין שבת. ומוסיפה הגמרא שאף ר' יוסי כנראה ראה קושיה כלשהי על הלימוד שלו ולכן הוסיף בברייתא לומר גם את טעמו של ר' יהודה בן בתירא.

===פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע===
'''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה ב ד"ה אף)] מפרש שכשם שצריך למנות ימים ולקדש את החודש, כן יש למנות ימים ולקדש עצרת. וכשם שראש חדש ניכר סמוך לביאתו, כלומר ידוע שממולד הלבנה מתחילים לספור, כן גם עצרת צריך להיות ניכר בתחילת הספירה, והיינו שמתחילים למנות מזמן קבוע שהוא יו"ט ראשון של פסח, ולא אחר שבת שאז אין היכר קבוע מתחילתו אלא כל שנה בתאריך אחר.

'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (ד"ה מה,] [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=5&format=pdf ראש השנה ה א ד"ה אמרה)] הביאו פירושו של '''רבנו תם''' שכשם שראש חודש ניכר לכולם בכך שהלבנה מכוסה, ובכך יודעים כולם שלמחר מקדשים את החודש, כך עצרת צריך להיות ניכר בכך שיתנו עיניהם בחמישה לחודש ניסן לראות גודל הלבנה, וכשיראוהו בסיון באותו שיעור, ידעו שלמחר יתקדש עצרת.
 ובשם '''ר' משולם''' הביאו שאי אפשר לומר 'מנה ימים וקדש חודש' שהרי זה ילפינן בגמרא (ראש השנה ה א) ממדרש חכמים, ואין בזה קושיה על הצדוקים שאינם מודים אלא בתורה שבכתב. אלא צריך לגרוס 'מנה ימים וקדש יובל', שכשם שהיובל לעולם מתחילים למנותו לאחר שנת החמישים, אף עצרת לעולם יש למנותו ממחרת יום טוב ראשון. אולם בתוס' שם הקשו על זה שאם כן היה צריך לומר 'מנה '''שנים''' וקדש יובל'.
 ועוד פירוש הביאו תוס' שם שכשם שראש חודש אפשר תמיד לדעת מתי יבוא על ידי מניית הימים מראש חודש הקודם, והוא תמיד מספר קבוע, כך עצרת יש לקדשה על פי חשבון קבוע לאחר חמישים יום.

==בלילה==
ה'''ברייתא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א, מגילה כא א)] לומדת מן הפסוק 'שבע שבתות תמימות תהיינה', שיש למנות את העומר מבערב, שאם לא כן אין כאן תמימות.
 וב'''משנה''' (מגילה ב ו) מבואר שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, וכן הדין בספירת העומר, שמותר לספור כל הלילה. כן מפורש ב'''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] וכן פסק ה'''שלחן ערוך''' (תפט א).

כתבו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שכיון ש[[מצות ספירת העומר והחייבים בה#מדאורייתא או מדרבנן|ספירת העומר מדרבנן]] אפשר לספור כבר בבין השמשות, והוסיפו שאף עדיף לספור ביום סמוך לחשיכה משום [[מצות ספירת העומר והחייבים בה#גדר תמימות|'תמימות']], אמנם סיימו וכתבו על זה 'ואין נראה'. וב'''רא"ש''' (פסחים י מ) הביא דברים אלו בשם '''ר"י''' ולא כתב שאין נראה. וה'''טור''' (אורח חיים תפט) העתיק להלכה רק שאפשר לספור בספק חשיכה, ולא הזכיר ספירה ביום ממש.
 ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף כח א ד"ה וכי היכי) כתב בשם התוס' שכיון שהספירה מדרבנן בזה"ז טוב להקדים ביום הראשון ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות. הרי שגם הוא השמיט הספירה ביום, וגם סייג דברי התוס' ליום הראשון בלבד. ומ"מ כתב על זה הר"ן שאין נכון להכניס עצמו בספק לכתחילה, וגם אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן יותר מאשר אם היתה הספירה מדאורייתא, שאז לא היינו נכנסים לספק לספור בבין השמשות, אלא כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות. אבל ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) כתב שנהגו לספור קודם שיהיה לילה ודאי, משום תמימות. ומהמשך דבריו מבואר (ד"ה ויש) שזה אף למ"ד ספירת העומר מדאורייתא, שאילו למ"ד דרבנן יש להקל לספור אף קודם חשיכה אם התפללו ערבית.

ב'''בית יוסף''' (תפט ד"ה ומה שכתב וזמן) הביא דברי התוס' והר"ן, אך ב'''שלחן ערוך''' (א) לא הזכיר מזה דבר, רק כתב בסתם שמתחילים לספור את העומר בליל שני של פסח, ומשמע שדווקא בלילה. אמנם ה'''בית חדש''' (א) כתב שמנהג העולם לברך בספק חשיכה אבל קודם לכן אין לברך, וכן מתבאר מתוך דברי '''טורי זהב''' (ו) שאפשר לצאת ידי חובה בספק חשיכה, אלא שטוב יותר לספור בצאת הכוכבים. וב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ה, אשל אברהם ו) כתב שמי שסופר בין השמשות יספור שוב בלי ברכה אחר צאת הכוכבים.

===המתפלל מבעוד יום===
====מחזור ויטרי ואבודרהם====
כתוב ב'''מחזור ויטרי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14643&st=&pgnum=509&hilite= (עמוד 301 ד"ה והיה)] ש'''רש"י''' היה מתפלל ערבית מבעוד יום, ולא רצה לברך על ספירת העומר שמא היא ברכה לבטלה, לכן ספר עימם בלי ברכה, שמא ישכח לברך אחר כך ונמצא קרח מכאן ומכאן (ושם בהערה ל כתב שכן נמצא ברש"י בכת"י). וב'''שבולי הלקט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14636&st=&pgnum=261 (רלד בסופו)] הובא כן בשם '''ר' יצחק''', וכן הוא ב'''ספר תניא''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42306&st=&pgnum=103 (ספירת העומר סוד"ה כל הלילה)] בשם '''ר' יצחק ב"ר יהודה'''.
 מדברים אלו עולים שני חידושים. האחד, שיש תועלת בספירה מבעוד יום שהרי אם ישכח הועילה לו ספירתו, והשני, שאף שספר ספירה כדין יכול לספור אחר כך בברכה.
 דברי המחזור ויטרי אלו הובאו ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26840&st=&pgnum=127&hilite= (סדר פסח וספירת העומר)] (ולא הזכיר זאת בשם רש"י), וסיים על זה שהרמב"ם כתב שמי שמנה ולא בירך יצא ידי חובה ולא יכול שוב לברך ומשמע שסובר כן להלכה ודלא כמחזור ויטרי. וסוף דבריו חלק על המחזור ויטרי גם לענין זמן הברכה, שכתב שאם ספר קודם בין השמשות אין בספירתו כלום ויכול אחר כך לברך. גם בתשובת ה'''רשב"א''' (א רלה) ציטט השואל דברים אלו בשם רש"י, אבל הרשב"א דחה דבריו ואמר שאינו יודע איפה כתב רש"י דברים אלו, וגם לא יתכן לתלות כן בדעתו לפי שאי אפשר לעמוד ביום ראשון ולספור יום שני, ועוד שאם יצא י"ח בספירה שמבעוד יום איך יספור בברכה בלילה והרי ברכתו לבטלה.

ה'''בית יוסף''' (תפט ד"ה כתב ה"ר דוד) הביא דברי האבודרהם בשלמותם ולא העיר עליהם, אך ב'''שלחן ערוך''' (ג) פסק להלכה כהמחזור ויטרי שמי שמתפלל ערבית מבעוד יום עם הציבור מונה בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור, והאחרונים נזדקקו לבארו, היאך פסק נגד הרמב"ם והרשב"א והאבודרהם, מה גם שלקמן סעיף ד הביא דברי האבודרהם שמי שסופר מבעוד יום אין בספירתו כלום ויכול אח"כ לספור בברכה. גם מדברי ה'''רמ"א''' מבואר שאינו חולק על מרן, אלא כל שדעתו שלא לצאת בספירה מבעוד יום חוזר וסופר בברכה, ועכ"פ יכול לצאת בספירה מבעוד יום.

====תירוץ סתירת דברי השלחן ערוך ודין ספירה מבעוד יום====
ה'''ט"ז''' (ו) תירץ שבאמת כשמונה עם הציבור מבעוד יום צריך לכוון בדעתו שלא לצאת עד שימנה בלילה, אלא שתמה על זה א"כ מאיזה טעם הוא מונה מבעו"י, ותירץ שעושה כן שלא יחשדוהו שאינו סופר, ולפי"ז אם שכח בלילה לא יי"ח. וסיים הט"ז שעכ"פ צ"ל שמרן ורמ"א איירי בבין השמשות שאל"כ איך הציבור כולו ספר מבעוד יום מבלי להשלים בלילה. וכן העמיד ה'''גר"א''' (ד"ה המתפלל) את דברי השו"ע, ויוצא לפי דבריהם לכאורה שספירה שמבעוד יום אינה מועילה.
 וב'''מגן אברהם''' (ז) תירץ שמרן לשיטתו שסובר ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכשסופר מכוון בלבו שאם יזכור ויספור אחר חשיכה אינו רוצה לצאת בספירה זו. וכתב שכן מבואר מלשון הרמ"א שאם מכוון שלא לצאת אינו יוצא. וכתבו ה'''פרי מגדים''' וה'''מחצית השקל''' שגם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מועיל לו התנאי שלא יצא, וכן הוא להדיא ב'''לבוש''' (ג) וכתב שמה שנהגו לספור מבעוד יום הוא מפני עמי הארץ שישכחו לספור בלילה. וב'''חק יעקב''' (יג) הוסיף שמצא כן ב'''פסקי תוספות''' (מנחות קעו) שכיון שהתפללו ערבית הוי לילה גם לענין עומר כמו לענין קריאת שמע. וכתב החק יעקב שכיון שספירה דרבנן נהגו לסמוך על זה מחשש שמא ישכחו לספור אחר כך. אלא שהרוצה לחוש לעצמו יספור שוב בברכה משחשיכה. ובאמת שכדבריו מבואר גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש אומרים) שלמ"ד שהספירה דרבנן מקילים לספור אף קודם חשיכה כל שהתפללו ערבית. עולה מדבריהם על כל פנים שמי שספר מבעוד יום הועילה לו הספירה, וכן הוא ב'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=412 (ה)], וכן דעת הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] שדייק כן מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה (רלה) וכנראה כוונתו לסוף דבריו שם, וב'''ביאור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=189 (ד"ה מבעוד יום)] הביא דבריהם וכתב שעכ"פ יכול היחיד אחר כך לברך, כיון שמעיקר הדין אין זו ספירה.

ב'''הגהות ספר מנהגים טירנא''' (כא) כתב שהראב"ן היה סופר את העומר בערב שבת מבעוד יום, אבל לא בשאר הימים. וכנראה סבר שקבלת שבת מועילה גם לספירה, וזה דלא כמו שהביא שם בשם '''רבנו יהודה''' וה'''אגור''' (א שעז) ו'''מהר"י מולין''' (חדשות צה).
אבל ב'''שו"ת מהרש"ל''' (יג) חלק עליו וכתב שאף המקבלים שבת מוקדם אינו מועיל אלא לענין תוספת שבת, אך לא שהיום נעשה לילה ולכן אי אפשר לספור את העומר מבעוד יום, ודלא כראב"ן, ודבריו הובאו ב'''בית חדש''' (א). ומשמע שאף בלא ברכה אין תועלת בספירה מבעוד יום.
 גם מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה הנ"ל מבואר מתחילת דבריו שאין לצאת בספירה שמבעוד יום, וכן למד והכריע ה'''פרי חדש''' (ג ד"ה מונה), אמנם ה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] דייק מהמשך דבריו שאפשר לצאת בדיעבד כמו בקריאת שמע.

===לא ספר כל הלילה===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] שאם שכח ולא בירך בלילה יספור למחרת ביום. בחלק מהגירסאות בבה"ג מובא שיספור למחרת בברכה, ובחלקן כתוב שיספור ולא מוזכר ברכה. גם הראשונים שהביאו דבריו, חלקם הזכירו ברכה וחלקם לא הזכירו.

'''תוספות''' (מנחות סו א ד"ה זכר) הביאו דברי בה"ג וחלקו עליו, כי אף ששנינו (מנחות עב א) לגבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר, מ"מ הגמרא שם מסיקה שהיא מחלוקת בתנאים, לפי שמהמשנה במגילה משמע שדווקא הלילה כשר כולו לקצירת העומר, אך היום לא. אמנם בתוספות במגילה (כ ב ד"ה כל הלילה) כתב בשם בה"ג שיספור ביום בלא ברכה, וכתב שכן הלכה, וכעין זה כתב גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא).

==באיזה שלב בתפילה==
{{להשלים|פסקה=כן}}

ה'''שולחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) כתב שסופרים לאחר תפילת ערבית.

דעת ה'''מעשה רב''' {{מקור}} ו'''כף החיים''' (תפט קב), שיש לספור אחרי עלינו לשבח, כדי שלא להפסיק בסדר התפילה.
 לעומת זאת ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%A4%D7%98#%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3_%D7%90 (ב)] כתב שסופרים לפני "עלינו לשבח", מפני שבכלל דין "תמימות" הוא להקדים כמה שאפשר את הספירה.
 על פי סברה זו, כתב ה'''מור וקציעה''' {{מקור}} שמה שסופרים לאחר ערבית ולא לפניה הוא מכיוון שבדורות קודמים היו מתפללים ערבית מבעוד יום ורק לאחר התפילה אפשר היה לספור, ומנהג זה נותר גם בימינו כשמתפללים בלילה. מדבריו משמע שמן הראוי לספור לפני ערבית, אולם ה'''חק יעקב''' {{מקור}} כתב שמדינא צריך להקדים ק"ש ותפילה לספירה, מפני ש"תדיר קודם".

==ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות==
{{להשלים|פסקה=כן}}

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

זמן ספירת העומר

2025-05-14T03:03:38Z

Sije: /* מחזור ויטרי ואבודרהם */ כנדצ"ל

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
באיזה יום מתחילים לספור ספירת העומר, באיזה זמן ביום, ובאיזה שלב בתפילה.

==ממחרת השבת==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה א-סו א)] מביאה שהבייתוסין היו אומרים שלעולם עצרת תחול ביום ראשון, לפי שמתחילים למנות את העומר ממחרת השבת שלאחר הפסח, כמו שכתוב בפסוק 'וספרתם לכם ממחרת השבת' והכוונה היא לשבת בראשית כמו כל 'שבת' הכתובה במקרא. ואילו חכמים קיבלו ש'שבת' כאן הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שמיד לאחריו מתחילים למנות חמישים יום. והגמרא מביאה שתי ברייתות שבהן כמה דעות בתנאים מהיכן לומדים דין זה. 
ברייתא ראשונה:
*'''ר' יוחנן בן זכאי''' אומר שבפסוק אחד כתוב 'תספרו חמישים יום' ומשמע בכל יום שיחול יתחילו למנות, ואילו בפסוק אחר כתוב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' משמע שיש למנות משבת לשבת, אלא שכאן מדובר ביו"ט של פסח שחל באמצע שבוע וכאן מדובר ביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת.
*'''ר' אליעזר''', וכן גם דעת '''ר"י בן בתירא''' בברייתא השניה, לומדים מהפסוק "וספרת לך" שמזה לומדים שהספירה תלויה בזמן שהוא מסור לבית דין, כמו יום טוב, שלהם ניתנה היכולת לקבוע את המועדים, ואילו השבת היא קבועה ועומדת וכל אדם יודע מתי תחול, ואינו צריך לבי"ד כדי לדעת מתי להתחיל לספור.
*'''ר' יהושע''' אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת. וכשם שחודש סמוך לביאתו ניכר כך עצרת סמוך לביאתה ניכרת, ו[[#פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע|להלן]] יתבארו דבריו.
*'''ר' ישמעאל''' אומר שהתורה אמרה שיש להביא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, וכשם שבעצרת מביאים את שתי הלחם בתחילת הרגל, אף בפסח יש להביא עומר בתחילת הרגל והיינו מוצאי יום טוב, שאם הכוונה לשבת הרי שפעמים יבוא העומר בסוף הרגל.
*'''ר' יהודה בן בתירא''' לומד מה'שבת' שבסוף הפרשה שכתוב 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' ושם הכוונה לשבוע, וכשם שבשבת זו רגל סמוך לה מלאחריה והוא עצרת ודווקא תחילת הרגל, כן 'שבת' האמורה בתחילת הפרשה רגל סמוך לה מלפניה והוא פסח, ודווקא תחילת הרגל.
ברייתא שניה:
*'''ר' יוסי בר' יהודה''' לומד מהפסוק 'תספרו חמשים יום' שכל הספירות יהיו תמיד חמשים יום, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי פעמים שיש נ"א יום או נ"ב או יותר, שאם פסח חל באמצע שבוע, הרי יש עוד כמה ימים עד שיתחילו לספור, ונמצא יותר מחמשים יום עד עצרת.
*'''ר' יוסי אומר''' שאם הכוונה לשבת בראשית, הרי יש הרבה שבתות בשנה, ומנלן שהכוונה דווקא לשבת שאחר הפסח.
*'''ר' שמעון בן אלעזר''' מביא שפסוק אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" ואילו בפסוק אחר כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו", ומבאר שהכוונה שאם אוכל מתבואה ישנה יכול לאוכלה שבעה ימים, אך אם אוכל מתבואה חדשה, יכול לאוכלה רק ששה ימים. ומזה מוכח שהבאת העומר הוא יום אחד אחר תחילת הפסח.
ב'''גמרא''' שם אומר רבא שעל דברי חלק מהתנאים יש פירכא. על דברי ריב"ז אפשר לומר שמה שהוצרכו פסוקים לימים ושבתות זהו כדי ללמוד את ההלכה שחידש אביי שיש מצוה [[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|למנות ימים ושבתות]]. את דברי ר' אליעזר ור"י בן בתירא ור' יהושע אפשר לדחות שאולי הכוונה ליום טוב שני ולאו דווקא לראשון. על דברי ר' יוסי בר' יהודה אפשר לומר שהכוונה לחמשים יום מתחילת הספירה, כלומר ללא הימים שבין יו"ט ראשון לבין שבת. ומוסיפה הגמרא שאף ר' יוסי כנראה ראה קושיה כלשהי על הלימוד שלו ולכן הוסיף בברייתא לומר גם את טעמו של ר' יהודה בן בתירא.

===פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע===
'''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (מנחות סה ב ד"ה אף)] מפרש שכשם שצריך למנות ימים ולקדש את החודש, כן יש למנות ימים ולקדש עצרת. וכשם שראש חדש ניכר סמוך לביאתו, כלומר ידוע שממולד הלבנה מתחילים לספור, כן גם עצרת צריך להיות ניכר בתחילת הספירה, והיינו שמתחילים למנות מזמן קבוע שהוא יו"ט ראשון של פסח, ולא אחר שבת שאז אין היכר קבוע מתחילתו אלא כל שנה בתאריך אחר.

'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=65b&format=pdf (ד"ה מה,] [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=5&format=pdf ראש השנה ה א ד"ה אמרה)] הביאו פירושו של '''רבנו תם''' שכשם שראש חודש ניכר לכולם בכך שהלבנה מכוסה, ובכך יודעים כולם שלמחר מקדשים את החודש, כך עצרת צריך להיות ניכר בכך שיתנו עיניהם בחמישה לחודש ניסן לראות גודל הלבנה, וכשיראוהו בסיון באותו שיעור, ידעו שלמחר יתקדש עצרת.
 ובשם '''ר' משולם''' הביאו שאי אפשר לומר 'מנה ימים וקדש חודש' שהרי זה ילפינן בגמרא (ראש השנה ה א) ממדרש חכמים, ואין בזה קושיה על הצדוקים שאינם מודים אלא בתורה שבכתב. אלא צריך לגרוס 'מנה ימים וקדש יובל', שכשם שהיובל לעולם מתחילים למנותו לאחר שנת החמישים, אף עצרת לעולם יש למנותו ממחרת יום טוב ראשון. אולם בתוס' שם הקשו על זה שאם כן היה צריך לומר 'מנה '''שנים''' וקדש יובל'.
 ועוד פירוש הביאו תוס' שם שכשם שראש חודש אפשר תמיד לדעת מתי יבוא על ידי מניית הימים מראש חודש הקודם, והוא תמיד מספר קבוע, כך עצרת יש לקדשה על פי חשבון קבוע לאחר חמישים יום.

==בלילה==
ה'''ברייתא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א, מגילה כא א)] לומדת מן הפסוק 'שבע שבתות תמימות תהיינה', שיש למנות את העומר מבערב, שאם לא כן אין כאן תמימות.
 וב'''משנה''' (מגילה ב ו) מבואר שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, וכן הדין בספירת העומר, שמותר לספור כל הלילה. כן מפורש ב'''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] וכן פסק ה'''שלחן ערוך''' (תפט א).

כתבו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שכיון ש[[מצות ספירת העומר והחייבים בה#מדאורייתא או מדרבנן|ספירת העומר מדרבנן]] אפשר לספור כבר בבין השמשות, והוסיפו שאף עדיף לספור ביום סמוך לחשיכה משום [[מצות ספירת העומר והחייבים בה#גדר תמימות|'תמימות']], אמנם סיימו וכתבו על זה 'ואין נראה'. וב'''רא"ש''' (פסחים י מ) הביא דברים אלו בשם '''ר"י''' ולא כתב שאין נראה. וה'''טור''' (אורח חיים תפט) העתיק להלכה רק שאפשר לספור בספק חשיכה, ולא הזכיר ספירה ביום ממש.
 ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף כח א ד"ה וכי היכי) כתב בשם התוס' שכיון שהספירה מדרבנן בזה"ז טוב להקדים ביום הראשון ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות. הרי שגם הוא השמיט הספירה ביום, וגם סייג דברי התוס' ליום הראשון בלבד. ומ"מ כתב על זה הר"ן שאין נכון להכניס עצמו בספק לכתחילה, וגם אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן יותר מאשר אם היתה הספירה מדאורייתא, שאז לא היינו נכנסים לספק לספור בבין השמשות, אלא כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות. אבל ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) כתב שנהגו לספור קודם שיהיה לילה ודאי, משום תמימות. ומהמשך דבריו מבואר (ד"ה ויש) שזה אף למ"ד ספירת העומר מדאורייתא, שאילו למ"ד דרבנן יש להקל לספור אף קודם חשיכה אם התפללו ערבית.

ב'''בית יוסף''' (תפט ד"ה ומה שכתב וזמן) הביא דברי התוס' והר"ן, אך ב'''שלחן ערוך''' (א) לא הזכיר מזה דבר, רק כתב בסתם שמתחילים לספור את העומר בליל שני של פסח, ומשמע שדווקא בלילה. אמנם ה'''בית חדש''' (א) כתב שמנהג העולם לברך בספק חשיכה אבל קודם לכן אין לברך, וכן מתבאר מתוך דברי '''טורי זהב''' (ו) שאפשר לצאת ידי חובה בספק חשיכה, אלא שטוב יותר לספור בצאת הכוכבים. וב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ה, אשל אברהם ו) כתב שמי שסופר בין השמשות יספור שוב בלי ברכה אחר צאת הכוכבים.

===המתפלל מבעוד יום===
====מחזור ויטרי ואבודרהם====
כתוב ב'''מחזור ויטרי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14643&st=&pgnum=509&hilite= (עמוד 301 ד"ה והיה)] ש'''רש"י''' היה מתפלל ערבית מבעוד יום, ולא רצה לברך על ספירת העומר שמא היא ברכה לבטלה, לכן ספר עימם בלי ברכה, שמא ישכח לברך אחר כך ונמצא קרח מכאן ומכאן (ושם בהערה ל כתב שכן נמצא ברש"י בכת"י). וב'''שבולי הלקט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14636&st=&pgnum=261 (רלד בסופו)] הובא כן בשם '''ר' יצחק''', וכן הוא ב'''ספר תניא''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42306&st=&pgnum=103 (ספירת העומר סוד"ה כל הלילה)] בשם '''ר' יצחק ב"ר יהודה'''.
 מדברים אלו עולים שני חידושים. האחד, שיש תועלת בספירה מבעוד יום שהרי אם ישכח הועילה לו ספירתו, והשני, שאף שספר ספירה כדין יכול לספור אחר כך בברכה.
 דברי המחזור ויטרי אלו הובאו ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=26840&st=&pgnum=127&hilite= (סדר פסח וספירת העומר)] (ולא הזכיר זאת בשם רש"י), וסיים על זה שהרמב"ם כתב שמי שמנה ולא בירך יצא ידי חובה ולא יכול שוב לברך ומשמע שסובר כן להלכה ודלא כמחזור ויטרי. וסוף דבריו חלק על המחזור ויטרי גם לענין זמן הברכה, שכתב שאם ספר קודם בין השמשות אין בספירתו כלום ויכול אחר כך לברך. גם בתשובת ה'''רשב"א''' (א רלה) ציטט השואל דברים אלו בשם רש"י, אבל הרשב"א דחה דבריו ואמר שאינו יודע איפה כתב רש"י דברים אלו, וגם לא יתכן לתלות כן בדעתו לפי שאי אפשר לעמוד ביום ראשון ולספור יום שני, ועוד שאם יצא י"ח בספירה שמבעוד יום איך יספור בברכה בלילה והרי ברכתו לבטלה.

ה'''בית יוסף''' (תפט ד"ה כתב ה"ר דוד) הביא דברי האבודרהם בשלמותם ולא העיר עליהם, אך ב'''שלחן ערוך''' (ג) פסק להלכה כהמחזור ויטרי שמי שמתפלל ערבית מבעוד יום עם הציבור מונה בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור, והאחרונים נזדקקו לבארו, היאך פסק נגד הרמב"ם והרשב"א והאבודרהם, מה גם שלקמן סעיף ד הביא דברי האבודרהם שמי שסופר מבעוד יום אין בספירתו כלום ויכול אח"כ לספור בברכה. גם מדברי ה'''רמ"א''' מבואר שאינו חולק על מרן, אלא כל שדעתו שלא לצאת בספירה מבעוד יום חוזר וסופר בברכה, ועכ"פ יכול לצאת בספירה מבעוד יום.

====תירוץ סתירת דברי השלחן ערוך ודין ספירה מבעוד יום====
ה'''ט"ז''' (ו) תירץ שבאמת כשמונה עם הציבור מבעוד יום צריך שלכוון בדעתו שלא לצאת עד שימנה בלילה, אלא שתמה על זה א"כ מאיזה טעם הוא מונה מבעו"י, ותירץ שעושה כן שלא יחשדוהו שאינו סופר, ולפי"ז אם שכח בלילה לא יי"ח. וסיים הט"ז שעכ"פ צ"ל שמרן ורמ"א איירי בבין השמשות שאל"כ איך הציבור כולו ספר מבעוד יום מבלי להשלים בלילה. וכן העמיד ה'''גר"א''' (ד"ה המתפלל) את דברי השו"ע, ויוצא לפי דבריהם לכאורה שספירה שמבעוד אינה מועילה.
 וב'''מגן אברהם''' (ז) תירץ שמרן לשיטתו שסובר ש[[מצוות צריכות כוונה]] וכשסופר מכוון בלבו שאם יזכור ויספור אחר חשיכה אינו רוצה לצאת בספירה זו. וכתב שכן מבואר מלשון הרמ"א שאם מכוון שלא לצאת אינו יוצא. וכתבו ה'''פרי מגדים''' וה'''מחצית השקל''' שגם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מועיל לו התנאי שלא יצא, וכן הוא להדיא ב'''לבוש''' (ג) וכתב שמה שנהגו לספור מבעוד יום הוא מפני עמי הארץ שישכחו לספור בלילה. וב'''חק יעקב''' (יג) הוסיף שמצא כן ב'''פסקי תוספות''' (מנחות קעו) שכיון שהתפללו ערבית הוי לילה גם לענין עומר כמו לענין קריאת שמע. וכתב החק יעקב שכיון שספירה דרבנן נהגו לסמוך על זה מחשש שמא ישכחו לספור אחר כך. אלא שהרוצה לחוש לעצמו יספור שוב בברכה משחשיכה. ובאמת שכדבריו מבואר גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש אומרים) שלמ"ד שהספירה דרבנן מקלים לספור אף קודם חשיכה כל שהתפללו ערבית. עולה מדבריהם על כל פנים שמי שספר מבעוד יום הועילה לו הספירה, וכן הוא ב'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=412 (ה)], וכן דעת הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] שדייק כן מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה (רלה) וכנראה כוונתו לסוף דבריו שם, וב'''ביאור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=189 (ד"ה מבעוד יום)] הביא דבריהם וכתב שעכ"פ יכול היחיד אחר כך לברך, כיון שמעיקר הדין אין זו ספירה.

ב'''הגהות ספר מנהגים טירנא''' (כא) כתב שהראב"ן היה סופר את העומר בערב שבת מבעוד יום, אבל לא בשאר הימים. וכנראה סבר שקבלת שבת מועילה גם לספירה, וזה דלא כמו שהביא שם בשם '''רבנו יהודה''' וה'''אגור''' (א שעז) ו'''מהר"י מולין''' (חדשות צה).
אבל ב'''שו"ת מהרש"ל''' (יג) חלק עליו וכתב שאף המקבלים שבת מוקדם אינו מועיל אלא לענין תוספת שבת, אך לא שהיום נעשה לילה ולכן אי אפשר לספור את העומר מבעוד יום, ודלא כראב"ן, ודבריו הובאו ב'''בית חדש''' (א). ומשמע שאף בלא ברכה אין תועלת בספירה מבעוד יום.
 גם מדברי ה'''רשב"א''' בתשובה הנ"ל מבואר מתחילת דבריו שאין לצאת בספירה שמבעוד יום, וכן למד והכריע ה'''פרי חדש''' (ג ד"ה מונה), אמנם ה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יא)] דייק מהמשך דבריו שאפשר לצאת בדיעבד כמו בקריאת שמע.

===לא ספר כל הלילה===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=361 (הלכות ספירת העומר)] שאם שכח ולא בירך בלילה יספור למחרת ביום. בחלק מהגירסאות בבה"ג מובא שיספור למחרת בברכה, ובחלקן כתוב שיספור ולא מוזכר ברכה. גם הראשונים שהביאו דבריו, חלקם הזכירו ברכה וחלקם לא הזכירו.

'''תוספות''' (מנחות סו א ד"ה זכר) הביאו דברי בה"ג וחלקו עליו, כי אף ששנינו (מנחות עב א) לגבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר, מ"מ הגמרא שם מסיקה שהיא מחלוקת בתנאים, לפי שמהמשנה במגילה משמע שדווקא הלילה כשר כולו לקצירת העומר, אך היום לא. אמנם בתוספות במגילה (כ ב ד"ה כל הלילה) כתב בשם בה"ג שיספור ביום בלא ברכה, וכתב שכן הלכה, וכעין זה כתב גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא).

==באיזה שלב בתפילה==
{{להשלים|פסקה=כן}}

ה'''שולחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) כתב שסופרים לאחר תפילת ערבית.

דעת ה'''מעשה רב''' {{מקור}} ו'''כף החיים''' (תפט קב), שיש לספור אחרי עלינו לשבח, כדי שלא להפסיק בסדר התפילה.
 לעומת זאת ה'''משנה ברורה''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%AA%D7%A4%D7%98#%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A3_%D7%90 (ב)] כתב שסופרים לפני "עלינו לשבח", מפני שבכלל דין "תמימות" הוא להקדים כמה שאפשר את הספירה.
 על פי סברה זו, כתב ה'''מור וקציעה''' {{מקור}} שמה שסופרים לאחר ערבית ולא לפניה הוא מכיוון שבדורות קודמים היו מתפללים ערבית מבעוד יום ורק לאחר התפילה אפשר היה לספור, ומנהג זה נותר גם בימינו כשמתפללים בלילה. מדבריו משמע שמן הראוי לספור לפני ערבית, אולם ה'''חק יעקב''' {{מקור}} כתב שמדינא צריך להקדים ק"ש ותפילה לספירה, מפני ש"תדיר קודם".

==ספירת העומר בליל הסדר שני של גלויות==
{{להשלים|פסקה=כן}}

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-14T02:50:20Z

Sije: /* מדאורייתא או מדרבנן */ הכחלה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[נוסח הספירה וברכתה#ברכת שהחיינו|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

===במקרה שיבנה המקדש באמצע ימי הספירה===
כתב '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} שגם הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן מודים שאם יבנה המקדש באמצע ימי הספירה, שיהיה מאז והלאה הספירה דאורייתא שנספור להגיע ולהקריב קרבן מנחה חדשה לה' בחג השבועות בבית המקדש, ואז גם מה שספרו קודם הגאולה יצטרפו לטובה להיות תמימות המ"ט ימים, ותהיה למפרע ספירת כל הימים דאורייתא.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא ידי חובתו, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''{{טור|אורח חיים|תפט|טור|בכותרת=כן}}''' וב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|תפט|א}} פסקו שמצוה על כל אחד לספור לעצמו. וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה אם יכול לצאת על ידי שומע כעונה. וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה{{הערה|וכן כתב בספר '''אמרי שפר''' לרבי יהודה בן משה בן חלאוה {{היברובוקס|49831|471|בראשית מט כח}} בשם אביו ז"ל שהעיקר כדברי הרמב"ן שנשים חייבות בספירת העומר.}}. והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, ואם תאמר שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו [[קידוש לבנה]] שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[ברכה לנשים על מצוות עשה שהזמן גרמא|לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

נוסח הספירה וברכתה

2025-05-14T02:48:12Z

Sije: /* עמידה בשעת הספירה */ רווח

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}

==ספירת שבועות וימים==
ה'''גמרא''' (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות גם ימים וגם שבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא.
 ובדברי רבא שם מבואר שאת חידושו של אביי ניתן ללמוד מכפילות הפסוקים, שכתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום' וכתוב אחר אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', מכאן שמצווה למנות ימים ושבועות. אבל הנצי"ב ב'''העמק דבר''' (ויקרא כג טו ד"ה שבע) כתב שאין ספירת השבועות נלמדת מפסוק זה אלא מן הפסוק בפרשת ראה (דברים טז ט) 'שבעה שבועות תספור לך', אלא כוונת רבא שממה שכתוב 'תספרו' ילפינן שיש מצוה לספור בפה.

ה'''רי"ף''' (פסחים כח א) פסק כדברי אביי, שכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות, וקצת משמע בדבריו שהחידוש הוא במניית השבועות ולאפוקי מדעת אמימר שלא מנה שבועות. גם ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כב) פסק כאביי, והסמיך ההלכה לפסוק "תספרו חמשים יום", ובדבריו משמע שעיקר החידוש בדברי אביי הוא במניית הימים ולא במניית השבועות.
 כדברי אביי פסק גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מ) ושאר הראשונים, וכן כתב להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) שיש לספור הימים והשבועות.

כתב ה'''מרדכי''' (מגילה תתג) בשם '''ר' אפרים''' שאין צריך למנות את הימים אלא של השבוע שבו הוא נמצא, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא אינו צריך להזכיר הימים של השבוע שחלף אלא יאמר היום שבוע אחד ויום אחד וכו', וכן כתב ב'''ספר יראים''' (רסא) ששמע מר' אפרים. אבל ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שמצא בתשובה, שאין צריך למנות שבוע אלא בגמר השבוע, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא יאמר היום ח' ימים וכו' ורק שיגיע לי"ד יאמר היום י"ד ימים שהם שתי שבועות. וזה היפך דברי ר' אפרים. גם ה'''רז"ה''' (כח א) כתב שהמנהג שלא לספור השבועות אלא בגמר כל שבוע הוא המנהג היפה. 
ויש להעיר שב'''סדור הרס"ג''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=213 (עמ' קנד)] כתב שצריך להזכיר את השבועות, אך נתן דוגמאות דווקא מהשלמת השבוע, כגון שבוע או שבועיים, וקצת משמע מזה כהראבי"ה.

אבל ה'''רא"ש''' בתשובה (כד יג) כתב שנהגו בכל התפוצות למנות ימים ושבועות בכל לילה ודלא כהרז"ה ומנהג אבותינו תורה. גם ה'''ר"ן''' כתב שאף שהפירוש הנכון הוא שיש למנות השבועות בגמר כל שבוע, וזהו כדעת הראבי"ה, מ"מ ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ימים ושבועות, וכן כתב ה'''ספר יראים''' שם שהוא מנהג העולם, והובאו דבריו גם ב'''שבולי הלקט''' (רלד). ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) הביא שני המנהגים ולא הכריע. גם דעת ה'''טור''' (אורח חיים תפט) היא כאביו שיש לספור ימים ושבועות לעולם, שיאמר היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וימים וכו', אבל מדבריו משמע שהוא מעיקר הדין ולא מנהג של חומרא.

בדברי ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כב) ניתן לדייק שיש להזכיר שבועות וימים בכל יום, שהרי הוא כותב 'ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום', משמע שהשבועות הם עיקר הספירה ואותם סופרים בכל יום, אלא שיש מצוה למנות עמהם גם את הימים, וזה במשך חמשים יום, כלומר כל יום ויום למנות את הימים שעברו בנוסף לשבועות.

ה'''שלחן ערוך''' (תפט א) הכריע כדברי הרא"ש והטור שיש למנות ימים ושבועות בכל יום, וכן המנהג.

===ספר ימים לבד או שבועות לבד===
כתב הרב '''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&st=&pgnum=138 (בית יוסף ד"ה שטה י"ח)] שאם מנה ימים ולא מנה שבועות יצא ידי חובה ואינו יכול לחזור ולברך. וזאת על פי דברי האבודרהם שכתב שהאומר לחבירו כמה צריך לספור, לא יאמר לו היום כך וכך אלא אתמול היה כך וכך, ומבואר בדבריו שאין עצה שיאמר לו הימים בלבד, שא"כ היה יוצא ידי חובת ספירה. וזהו שלא כדעת '''מהר"ש הלוי''' בתשובה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&st=&pgnum=16 (ה)] שלמד מדברי האבודרהם איפכא, שרק אם אמר לו הימים והשבועות יצא ידי חובה, אבל אם מנה ימים בלבד או שבועות בלבד לא יצא וצריך לחזור ולספור.
 גם ה'''מגן אברהם''' (ד) כתב שאם ספר ימים לבד ולא ספר שבועות, אינו צריך לחזור, שהרי אמימר לכתחילה מנה רק ימים כיון שספירה דרבנן, והרי הכי קיי"ל ש[[#מדאורייתא או מדרבנן|ספירה בזה"ז דרבנן]]. והוסיף שגם אם מנה רק את השבועות יצא, וכדעת ר' אפרים שהביא הראבי"ה והמרדכי. אמנם ב'''שער הציון''' (ט) דחה ראיה זו של המג"א, לפי שאף אם נאמר שהוא מדרבנן, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכל מצווה אחת למנות הימים והשבועות יחד. ומ"מ גם דעת ה'''עולת שבת''' וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2262 (ח)] כהמג"א. 
אבל ה'''פרי חדש''' (תפט ד"ה מסתברא לי) כתב שאם מנה ימים ולא מנה שבועות, כגון שאמר היום ז' ימים ולא אמר שהם שבוע אחד, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה. וכדעת מהר"ש הלוי בתשובה סימן ה' ודלא כהרב כנסת הגדולה.
 הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ד)] הביא דברי ר' ירוחם שספירת הימים היא מן התורה גם בזמן הזה, ואילו ספירת השבועות מדרבנן לפי שהיא תלויה בעומר, ועפי"ז כתב שאם שכח למנות ימים חוזר ומברך, ואם שכח שבועות אינו חוזר ומברך. אך הוסיף שזהו דווקא בסוף השבוע, אך באמצע השבוע הרי יש פוסקים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך למנות אלא את השבועות, ולכן לא יחזור לברך. אבל בהמשך דבריו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יד)] הוכיח מ'''שבולי הלקט''' שבסוף השבוע אף אם הזכיר רק השבועות ולא הימים חזור ומברך וכן פסק למעשה שבאמצע השבוע אינו חוזר ומברך, ובסוף השבוע חוזר ומברך בין אם הזכיר רק ימים ובין אם הזכיר רק השבועות. והמשנה ברורה ב'''שער הציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=187 (ט)] כתב בשמו שצריך לחזור ולספור בברכה, ולא חילק בין סוף השבוע לאמצע השבוע, (ולכא' לא דק). גם דחה הראיה שהביא משבולי הלקט, לפי שהשב"ל לשיטתו אזיל שסובר שספירת העומר גם בזה"ז היא מן התורה. ולכן הכריע שם וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=187 (ז)] לספור בלא ברכה.

==ספירה בראשי תיבות==
בשו"ת '''מהר"ש הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&st=&pgnum=16 (ה)] נשאל על אדם שאמר לחבירו קודם ספירת העומר 'היום ל"ג בעומר', האם יצא ידי חובת ספירה ושוב אינו יכול לספור בברכה. והשיב שלא יצא ידי חובה מכמה טעמים, ובין השאר כתב שכיון שלא הזכיר בפירוש שלושים ושלושה אלא רק אמר ל"ג בראשי תיבות לא יצא ידי חובה. ואף שבגט אם כותב י"ד במקום ארבעה עשר הגט כשר, שאני התם שאינו מן התורה רק חכמים תיקנו זמן בגט לגילוי מילתא בעלמא, אבל כאן עצם הספירה היא מן התורה והסופר בראשי תיבות כאילו לא מנה עדיין. אך בסוף דבריו שם מסיק שאם בירך על הספירה ואמר היום ד' לעומר, יצא ואינו צריך לספור שוב כיון שמצאנו בכה"ג בגט שמועיל, אבל אם אמר סתם בלא ברכה היום ד' לעומר, לא יצא ויכול לחזור ולספור בברכה. אמנם אם אמר ל"ג בעומר לא יצא מטעם אחר, לפי [[#ספר ימים לבד או שבועות לבד|שלא הזכיר שבועות]]. וב'''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&st=&pgnum=138 (בית יוסף ד"ה שטה י"ח)] חלק עליו וכתב שהמונה בראשי תיבות הוי מנין ויצא בדיעבד, וכדבריו כתב גם בספר '''גט פשוט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19319&st=&pgnum=97 (קכו עג)]. אמנם דעת ה'''פרי חדש''' (תפט ד"ה מסתברא לי) שצריך לחזור ולמנות בברכה אף אם לא הגיע לכלל שבועות, רק אמר היום ד' ימים לעומר, לא יצא ידי חובה {{ראה עוד|נוסח הספירה וברכתה|ספירה בראשי תיבות}}. 
ובשו"ת '''שאילת יעבץ''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1408&st=&pgnum=133&hilite= (א קלט)] כתב לחלק שאם אומר את הראשי תיבות עצמם לא יצא וחוזר ומברך, אך אם אמר במילוי אותיות שאומר יו"ד אל"ף וכד', יחזור ויספור בלא ברכה. אמנם מדברי הפוסקים הנ"ל משמע שדנים הם באומר את האות עצמה כגון היום דל"ת לעומר, שהרי בזה לא ייתכן לומר בלא מילוי אותיות, ואף בזה כתב הפר"ח שחוזר ומברך. וב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14612&st=&pgnum=208 (תפט ט-י)] הכריע לחזור ולספור בלא ברכה, בין במנה בראשי תיבות ובין בספר במילוי אותיות. 

=='לעומר' או 'בעומר'==
הנוסח המובא בשולחן ערוך הוא היום יום אחד, והרמ"א מוסיף: בעומר. ב'''ב"י''' (שם) הביא '''שו"ת הרשב"א''' (א,תנז) שהנוסח בה הוא לעומר, וכן הביא את דברי ה'''ר"ן''' בסוף פסחים שגרס כך. וב'''חק יעקב''' הביא עוד חבל ראשונים שכתבו כך והם: ה'''כלבו''' (נה), ה'''תניא'''(הקדמון, נ) ו'''שבלי הלקט'''(רלד), וכן הביא ה'''באר היטב''' בשם ה'''אר"י''' וה'''של"ה'''. ה'''ט"ז''' העדיף את הנוסח בעומר כיון שביום הראשון א"א לומר לעומר שהרי עדיין עומדים ביום הראשון. ה'''חק יעקב''' העדיף את הנוסח לעומר כיון שכאשר אומר בעומר משמע שעכשיו הקריבו העומר, והוסיף שאין לשנות מהמנהג.

==אמירת 'היום'==
בחלק מהראשונים (רוקח, תניא, מהרי"ל) הנוסח היה שהיום. ב'''לבוש''' כתב שאין לומר כך שמשמע מלשון זו שהקב"ה ציוה שיספור שביום זה כך וכך לעומר ואין זה נכון וכ"כ ה'''מג"א'''. ה'''חק יעקב''' מיישב שמי שאומר כך לא משתבש והכוונה היא שהסיבה שמברך היא משום שהיום כך וכך ימים.

==עמידה בשעת הספירה==
ה'''רמב"ם''' (שם,כג) פוסק שלכתחילה צריך לספור בעמידה וכן פסק ב'''שו"ע''' (שם). לדין זה לא נמצא מקור בש"ס והמפרשים הביאו לו מקור מפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) ומהזוהר (פרשת תצוה). הפוסקים למדו מספירת העומר למצוות אחרות בג"ש של 'לכם' 'לכם' ויש שכתבו שהוא כלל לכל מצוות שאין הנאה בעשייתם (ע' ספר המנהגים פסח טז, אבודרהם ברכות השחר וע"ע [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%91%D7%9C_%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%95_%D7%98%D7%96_%D7%91 חבל נחלתו טז,ב]).

==ספירה בכל לשון==
==הברכה==
===שידע כמה סופר בזמן הברכה===
===ברכת שהחיינו===

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

נוסח הספירה וברכתה

2025-05-14T02:46:59Z

Sije: /* אמירת 'היום' */ רווחים

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}

==ספירת שבועות וימים==
ה'''גמרא''' (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות גם ימים וגם שבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא.
 ובדברי רבא שם מבואר שאת חידושו של אביי ניתן ללמוד מכפילות הפסוקים, שכתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום' וכתוב אחר אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', מכאן שמצווה למנות ימים ושבועות. אבל הנצי"ב ב'''העמק דבר''' (ויקרא כג טו ד"ה שבע) כתב שאין ספירת השבועות נלמדת מפסוק זה אלא מן הפסוק בפרשת ראה (דברים טז ט) 'שבעה שבועות תספור לך', אלא כוונת רבא שממה שכתוב 'תספרו' ילפינן שיש מצוה לספור בפה.

ה'''רי"ף''' (פסחים כח א) פסק כדברי אביי, שכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות, וקצת משמע בדבריו שהחידוש הוא במניית השבועות ולאפוקי מדעת אמימר שלא מנה שבועות. גם ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כב) פסק כאביי, והסמיך ההלכה לפסוק "תספרו חמשים יום", ובדבריו משמע שעיקר החידוש בדברי אביי הוא במניית הימים ולא במניית השבועות.
 כדברי אביי פסק גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מ) ושאר הראשונים, וכן כתב להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) שיש לספור הימים והשבועות.

כתב ה'''מרדכי''' (מגילה תתג) בשם '''ר' אפרים''' שאין צריך למנות את הימים אלא של השבוע שבו הוא נמצא, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא אינו צריך להזכיר הימים של השבוע שחלף אלא יאמר היום שבוע אחד ויום אחד וכו', וכן כתב ב'''ספר יראים''' (רסא) ששמע מר' אפרים. אבל ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שמצא בתשובה, שאין צריך למנות שבוע אלא בגמר השבוע, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא יאמר היום ח' ימים וכו' ורק שיגיע לי"ד יאמר היום י"ד ימים שהם שתי שבועות. וזה היפך דברי ר' אפרים. גם ה'''רז"ה''' (כח א) כתב שהמנהג שלא לספור השבועות אלא בגמר כל שבוע הוא המנהג היפה. 
ויש להעיר שב'''סדור הרס"ג''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=213 (עמ' קנד)] כתב שצריך להזכיר את השבועות, אך נתן דוגמאות דווקא מהשלמת השבוע, כגון שבוע או שבועיים, וקצת משמע מזה כהראבי"ה.

אבל ה'''רא"ש''' בתשובה (כד יג) כתב שנהגו בכל התפוצות למנות ימים ושבועות בכל לילה ודלא כהרז"ה ומנהג אבותינו תורה. גם ה'''ר"ן''' כתב שאף שהפירוש הנכון הוא שיש למנות השבועות בגמר כל שבוע, וזהו כדעת הראבי"ה, מ"מ ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ימים ושבועות, וכן כתב ה'''ספר יראים''' שם שהוא מנהג העולם, והובאו דבריו גם ב'''שבולי הלקט''' (רלד). ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) הביא שני המנהגים ולא הכריע. גם דעת ה'''טור''' (אורח חיים תפט) היא כאביו שיש לספור ימים ושבועות לעולם, שיאמר היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וימים וכו', אבל מדבריו משמע שהוא מעיקר הדין ולא מנהג של חומרא.

בדברי ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כב) ניתן לדייק שיש להזכיר שבועות וימים בכל יום, שהרי הוא כותב 'ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום', משמע שהשבועות הם עיקר הספירה ואותם סופרים בכל יום, אלא שיש מצוה למנות עמהם גם את הימים, וזה במשך חמשים יום, כלומר כל יום ויום למנות את הימים שעברו בנוסף לשבועות.

ה'''שלחן ערוך''' (תפט א) הכריע כדברי הרא"ש והטור שיש למנות ימים ושבועות בכל יום, וכן המנהג.

===ספר ימים לבד או שבועות לבד===
כתב הרב '''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&st=&pgnum=138 (בית יוסף ד"ה שטה י"ח)] שאם מנה ימים ולא מנה שבועות יצא ידי חובה ואינו יכול לחזור ולברך. וזאת על פי דברי האבודרהם שכתב שהאומר לחבירו כמה צריך לספור, לא יאמר לו היום כך וכך אלא אתמול היה כך וכך, ומבואר בדבריו שאין עצה שיאמר לו הימים בלבד, שא"כ היה יוצא ידי חובת ספירה. וזהו שלא כדעת '''מהר"ש הלוי''' בתשובה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&st=&pgnum=16 (ה)] שלמד מדברי האבודרהם איפכא, שרק אם אמר לו הימים והשבועות יצא ידי חובה, אבל אם מנה ימים בלבד או שבועות בלבד לא יצא וצריך לחזור ולספור.
 גם ה'''מגן אברהם''' (ד) כתב שאם ספר ימים לבד ולא ספר שבועות, אינו צריך לחזור, שהרי אמימר לכתחילה מנה רק ימים כיון שספירה דרבנן, והרי הכי קיי"ל ש[[#מדאורייתא או מדרבנן|ספירה בזה"ז דרבנן]]. והוסיף שגם אם מנה רק את השבועות יצא, וכדעת ר' אפרים שהביא הראבי"ה והמרדכי. אמנם ב'''שער הציון''' (ט) דחה ראיה זו של המג"א, לפי שאף אם נאמר שהוא מדרבנן, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכל מצווה אחת למנות הימים והשבועות יחד. ומ"מ גם דעת ה'''עולת שבת''' וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2262 (ח)] כהמג"א. 
אבל ה'''פרי חדש''' (תפט ד"ה מסתברא לי) כתב שאם מנה ימים ולא מנה שבועות, כגון שאמר היום ז' ימים ולא אמר שהם שבוע אחד, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה. וכדעת מהר"ש הלוי בתשובה סימן ה' ודלא כהרב כנסת הגדולה.
 הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ד)] הביא דברי ר' ירוחם שספירת הימים היא מן התורה גם בזמן הזה, ואילו ספירת השבועות מדרבנן לפי שהיא תלויה בעומר, ועפי"ז כתב שאם שכח למנות ימים חוזר ומברך, ואם שכח שבועות אינו חוזר ומברך. אך הוסיף שזהו דווקא בסוף השבוע, אך באמצע השבוע הרי יש פוסקים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך למנות אלא את השבועות, ולכן לא יחזור לברך. אבל בהמשך דבריו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יד)] הוכיח מ'''שבולי הלקט''' שבסוף השבוע אף אם הזכיר רק השבועות ולא הימים חזור ומברך וכן פסק למעשה שבאמצע השבוע אינו חוזר ומברך, ובסוף השבוע חוזר ומברך בין אם הזכיר רק ימים ובין אם הזכיר רק השבועות. והמשנה ברורה ב'''שער הציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=187 (ט)] כתב בשמו שצריך לחזור ולספור בברכה, ולא חילק בין סוף השבוע לאמצע השבוע, (ולכא' לא דק). גם דחה הראיה שהביא משבולי הלקט, לפי שהשב"ל לשיטתו אזיל שסובר שספירת העומר גם בזה"ז היא מן התורה. ולכן הכריע שם וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=187 (ז)] לספור בלא ברכה.

==ספירה בראשי תיבות==
בשו"ת '''מהר"ש הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&st=&pgnum=16 (ה)] נשאל על אדם שאמר לחבירו קודם ספירת העומר 'היום ל"ג בעומר', האם יצא ידי חובת ספירה ושוב אינו יכול לספור בברכה. והשיב שלא יצא ידי חובה מכמה טעמים, ובין השאר כתב שכיון שלא הזכיר בפירוש שלושים ושלושה אלא רק אמר ל"ג בראשי תיבות לא יצא ידי חובה. ואף שבגט אם כותב י"ד במקום ארבעה עשר הגט כשר, שאני התם שאינו מן התורה רק חכמים תיקנו זמן בגט לגילוי מילתא בעלמא, אבל כאן עצם הספירה היא מן התורה והסופר בראשי תיבות כאילו לא מנה עדיין. אך בסוף דבריו שם מסיק שאם בירך על הספירה ואמר היום ד' לעומר, יצא ואינו צריך לספור שוב כיון שמצאנו בכה"ג בגט שמועיל, אבל אם אמר סתם בלא ברכה היום ד' לעומר, לא יצא ויכול לחזור ולספור בברכה. אמנם אם אמר ל"ג בעומר לא יצא מטעם אחר, לפי [[#ספר ימים לבד או שבועות לבד|שלא הזכיר שבועות]]. וב'''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&st=&pgnum=138 (בית יוסף ד"ה שטה י"ח)] חלק עליו וכתב שהמונה בראשי תיבות הוי מנין ויצא בדיעבד, וכדבריו כתב גם בספר '''גט פשוט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19319&st=&pgnum=97 (קכו עג)]. אמנם דעת ה'''פרי חדש''' (תפט ד"ה מסתברא לי) שצריך לחזור ולמנות בברכה אף אם לא הגיע לכלל שבועות, רק אמר היום ד' ימים לעומר, לא יצא ידי חובה {{ראה עוד|נוסח הספירה וברכתה|ספירה בראשי תיבות}}. 
ובשו"ת '''שאילת יעבץ''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1408&st=&pgnum=133&hilite= (א קלט)] כתב לחלק שאם אומר את הראשי תיבות עצמם לא יצא וחוזר ומברך, אך אם אמר במילוי אותיות שאומר יו"ד אל"ף וכד', יחזור ויספור בלא ברכה. אמנם מדברי הפוסקים הנ"ל משמע שדנים הם באומר את האות עצמה כגון היום דל"ת לעומר, שהרי בזה לא ייתכן לומר בלא מילוי אותיות, ואף בזה כתב הפר"ח שחוזר ומברך. וב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14612&st=&pgnum=208 (תפט ט-י)] הכריע לחזור ולספור בלא ברכה, בין במנה בראשי תיבות ובין בספר במילוי אותיות. 

=='לעומר' או 'בעומר'==
הנוסח המובא בשולחן ערוך הוא היום יום אחד, והרמ"א מוסיף: בעומר. ב'''ב"י''' (שם) הביא '''שו"ת הרשב"א''' (א,תנז) שהנוסח בה הוא לעומר, וכן הביא את דברי ה'''ר"ן''' בסוף פסחים שגרס כך. וב'''חק יעקב''' הביא עוד חבל ראשונים שכתבו כך והם: ה'''כלבו''' (נה), ה'''תניא'''(הקדמון, נ) ו'''שבלי הלקט'''(רלד), וכן הביא ה'''באר היטב''' בשם ה'''אר"י''' וה'''של"ה'''. ה'''ט"ז''' העדיף את הנוסח בעומר כיון שביום הראשון א"א לומר לעומר שהרי עדיין עומדים ביום הראשון. ה'''חק יעקב''' העדיף את הנוסח לעומר כיון שכאשר אומר בעומר משמע שעכשיו הקריבו העומר, והוסיף שאין לשנות מהמנהג.

==אמירת 'היום'==
בחלק מהראשונים (רוקח, תניא, מהרי"ל) הנוסח היה שהיום. ב'''לבוש''' כתב שאין לומר כך שמשמע מלשון זו שהקב"ה ציוה שיספור שביום זה כך וכך לעומר ואין זה נכון וכ"כ ה'''מג"א'''. ה'''חק יעקב''' מיישב שמי שאומר כך לא משתבש והכוונה היא שהסיבה שמברך היא משום שהיום כך וכך ימים.

==עמידה בשעת הספירה==
ה'''רמב"ם''' (שם,כג) פוסק שלכתחילה צריך לספור בעמידה וכן פסק ב'''שו"ע'''(שם). לדין זה לא נמצא מקור בש"ס והמפרשים הביאו לו מקור מפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) ומהזוהר (פרשת תצוה). הפוסקים למדו מספירת העומר למצוות אחרות בג"ש של 'לכם' 'לכם' ויש שכתבו שהוא כלל לכל מצוות שאין הנאה בעשייתם (ע' ספר המנהגים פסח טז, אבודרהם ברכות השחר וע"ע [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%91%D7%9C_%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%95_%D7%98%D7%96_%D7%91 חבל נחלתו טז,ב]).

==ספירה בכל לשון==
==הברכה==
===שידע כמה סופר בזמן הברכה===
===ברכת שהחיינו===

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

ברכת ראיית חכמים

2025-05-13T19:45:25Z

Sije: /* בחכמי אומות העולם */ הוספה להערה

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות||ברכות נח א||ברכות י יא|אורח חיים רכד ו-ז}}
ברכה שמברכים על ראיית חכמי ישראל, וברכה שמברכים על ראיית חכמי אומות העולם.

== המקור בגמרא ==
ב'''גמרא''' {{גמרא|ברכות|נח|א|ברכות נח.}}{{הערה|שם=ויניציה|לגירסא הבלתי מצונזרת ב{{היברובוקס|20486|120|ש"ס וינציאה, ר"פ|סוגריים=לא}}, וכן הוא ב{{היברובוקס|6158|86|'''בית נתן'''|סוגריים=לא}}.}} הובאה ברייתא האומרת שהרואה חכמי ישראל אומר "ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו", והרואה חכמי אומות העולם אומר "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם".

== מי נקרא חכם לעניין זה ==
=== בחכמי ישראל ===
ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}} כתב שמברכים ברכה זאת על מי שהוא מופלג בתורה.
וב'''עולת תמיד''' {{היברובוקס|21386|118|רכד ה}} כתב דדווקא לענין [[ברכת חכם הרזים]] צריכים שיהיה מופלג, אבל לענין ברכה זו אין צריכים מופלגים.

ב'''ערוך השולחן''' {{היברובוקס|7705|413|רכד ו}} כתב שכמה שיעור גדלו בתורה לא נתבאר.

=== בחכמי אומות העולם ===
ביאר ב'''סמ"ק''' {{היברובוקס|15275|135|קנא}} "שחכמים מחכמות העולם". ופירש ב'''בית יוסף''' {{היברובוקס|42476|295|אורח חיים רכד}} שכתב כן לאפוקי היכא דאינם חכמים אלא בדתם{{הערה|כך העתיק ב'''דברי חמודות''' {{היברובוקס|14308|207|ט כח}}, וכן הוא ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ז}}. ובבית יוסף שלפנינו: '''בדת''' (ובחלק מהדפוסים {{היברובוקס|14265|381|למשל כאן}}: '''בד"ת'''). וראו עוד ב'''עולת תמיד''' {{היברובוקס|21386|118|רכד ו}} שאם הם חכמים בשאר חכמות ואינם חכמים בד"ת, מברכים עליהם.}} שאין מברכין עליהם.

ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ז}} הוסיף שחכמים בחכמת העולם "כגון בשבע חכמות"{{הערה|נמנו ב'''פירוש רבינו בחיי''' על אבות {{היברובוקס|9712|81|ג ד"ה גיאמטריאות}}. וראו '''שם הגדולים''' {{היברובוקס|67721|256|מערכת ספרים, יער הלבנון}} ו'''יערות דבש''' {{היברובוקס|32683|290|ב ז [הספד בתאריך ח"י אב תק"ט]}}.}}. וב'''פרי מגדים''' {{היברובוקס|41251|90|אשל אברהם ה}} כתב "דוקא" בשבע חכמות.

ב'''ערוך השולחן''' {{היברובוקס|7705|413|רכד ו}} כתב שכמה שיעור גדלו בשארי חכמות לא נתבאר.

== נוסח הברכה ופירושה ==
=== שם ומלכות ===
ב'''גמרא''', ב'''רי"ף''', וב'''רא"ש''', לא הוזכרו שם ומלכות בברכות אלו. ואכן ה'''ראב"ד''' ({{היברובוקס|14308|553|השגות על בעל המאור, ברכות מד. בדפי הרי"ף|סוגריים=לא}}, וכמו שמפרש דבריו ב'''פרישה''' {{טור|אורח חיים|ריח|ריח ד|בכותרת=כן}}) סובר שאין מברכים אותם בשם ומלכות {{קטן|(אלא שמסיים הראב"ד שמכל מקום אם אמר הזכרה ומלכות לא הפסיד)}}. אבל ה'''תוספות''' ({{גמרא|ברכות|נד|א|ברכות נד. ד"ה הרואה|בכותרת=כן}}, גבי [[ברכת הנסים]]) כתבו "דכל הני ברכות צריכות להזכרת שם ומלכות". וכן כתב '''רבינו יונה''' {{היברובוקס|14308|551|ברכות מג. בדפי הרי"ף, ד"ה אמרי ליה}} ש"כל הברכות הנזכרות בפרקין" הם בשם ומלכות. וכן ב'''סמ"ק''' {{היברובוקס|15275|135|קנא}}, ב'''טור''' {{היברובוקס|42476|295|או"ח רכד}}, ב{{היברובוקס|67791|211|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}}, ב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|רכד|או"ח רכד ו-ז}}, ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ו-ז}}, ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}}, וב'''קיצור שולחן ערוך''' {{היברובוקס|9214|160|ס ט}}, העתיקו ברכת ראיית חכמים בשם ומלכות. עם זאת, ראו להלן שכמה אחרונים הכריעו להלכה לברך בלי שם ומלכות.

=== בחכמי ישראל ===
*כאמור, נוסחת ה'''גמרא''' {{גמרא|ברכות|נח|א|ברכות נח.}} היא "שחלק מחכמתו ליראיו". וכן הוא ב'''רי"ף''' {{רי"ף|ברכות|מג|ב|מג:}}, ב'''סמ"ק''' {{היברובוקס|15275|135|קנא}}, ב'''ספר האשכול''' {{היברובוקס|31466|72|כג}}, ב'''רא"ש''' {{רא"ש|ברכות|ט|ח|ט ח}}, ב'''רבינו ירוחם''' {{היברובוקס|15242|215|יג ב}}, ב'''טור''' {{היברובוקס|42476|295|או"ח רכד}}, ב{{היברובוקס|67791|211|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}}, ב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|רכד|או"ח רכד ו}}, ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ו}}, ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}}, וב'''קיצור שולחן ערוך''' {{היברובוקס|9214|160|ס ט}}.
*ב'''גמרא''' {{גמרא|ברכות|נח|ב|ברכות נח:}} הגירסא: "'''אשר חלק''' מחכמתו ליראיו".
*ב'''משנה תורה לרמב"ם''' {{רמבם|ברכות|י|יא|ברכות י יא}}, ב'''אורחות חיים''' {{היברובוקס|23994|248|ברכות מט}}, ב'''כל בו''' {{היברובוקס|15217|297|פז}}, וב'''צדה לדרך''' {{היברובוקס|11612|108|א ג כט}}, הגירסא: "'''שנתן''' מחכמתו ליראיו".
*ב'''סמ"ג''' {{היברובוקס|21359|107|עשין כז}} הגירסא: "'''אשר נתן''' מחכמתו ליראיו".

=== בחכמי אומות העולם ===
*כאמור, נוסחת ה'''גמרא'''{{הערה|שם=ויניציה}} היא: "שנתן מחכמתו לבשר ודם". וכן הגיה ה'''גר"א''' בגליון הגמרא: ל'''ב"ו'''. וכן הוא ב'''רי"ף''' {{רי"ף|ברכות|מג|ב|מג:}}, ב'''משנה תורה לרמב"ם''' {{רמבם|ברכות|י|יא|ברכות י יא}}, ב'''ספר האשכול''' {{היברובוקס|31466|72|כג}}, ב'''רא"ש''' {{רא"ש|ברכות|ט|ח|ט ח}}{{הערה|בדפוסים המאוחרים.}}, ב'''טור''' {{היברובוקס|42476|295|או"ח רכד}}, ב'''אורחות חיים''' {{היברובוקס|23994|248|ברכות מט}}, ב'''כל בו''' {{היברובוקס|15217|297|פז}}, ב{{היברובוקס|67791|212|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}}, ב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|רכד|או"ח רכד ז}}, ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ז}}, ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}}, וב'''קיצור שולחן ערוך''' {{היברובוקס|9214|160|ס ט}}.
*בש"סים מאוחרים הגירסא: "שנתן מחכמתו ל'''בריותיו'''". וכתב ב{{היברובוקס|38512|405|'''דקדוקי סופרים'''|סוגריים=לא}} שנשתנה מחמת הצנזורה.
*ב'''רא"ש''' {{היברובוקס|20486|180|שבש"ס וינציאה, ר"פ}} הגירסא: "ש'''חלק''' מחכמתו לבשר ודם". וכן הוא ב'''רבינו ירוחם''' {{היברובוקס|15242|215|יג ב}}{{הערה|ברבינו ירוחם מהדורת "יאיר נתיב" (ירושלים תשע"ו) ב[[ברכת ראיית מלכים|מלכי אומות העולם]] הגיהו (ע"פ כת"י) "[שנתן]", אבל כאן ב'''חכמי''' אומות העולם הדפיסו '''שחלק''' ולא הגיהו כלום, רק ציינו שלפנינו בגמ' שנתן, ושכ"ה ברי"ף וברא"ש. ומשמע שכאן גם בכת"י הגירסא שחלק.}}, ב'''צדה לדרך''' {{היברובוקס|11612|108|א ג כט}}, וב{{היברובוקס|38512|405|'''דקדוקי סופרים'''|סוגריים=לא}}{{הערה|ושם: "'''שחילק'''".}} בשם נוסח הכ"י.
*ב'''קיצור פסקי הרא"ש''' {{היברובוקס|14308|217|ט ח}} הגירסא: "ש'''חלק''' מחכמתו ל'''בריותיו'''". (ומגיה בעל {{היברובוקס|14308|287|'''מלא הרועים'''|סוגריים=לא}} שצ"ל "שנתן").
*ב'''סמ"ג''' {{היברובוקס|21359|107|עשין כז}} וב'''סמ"ק''' {{היברובוקס|15275|135|קנא}} הגירסא: "'''אשר נתן''' מחכמתו לבשר ודם".

=== הטעם שבישראל אומרים "שחלק" ובאומות "שנתן" ===
*ב{{היברובוקס|67791|212|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}} פירש מפני שה'''חלק''' הוא כמו הצינור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו, מה שאין כן ה'''מתנה''' היא תלושה ופסוקה, ובישראל כתיב {{היברובוקס|14085|394|דברים לב ט}} "כי חלק ה' עמו", ולפי זכותם מתרבה או מתמעט.
*ב'''בית יוסף''' {{היברובוקס|42476|295|או"ח רכד}} פירש שהוא מפני שנפשות ישראל, שחצובות מתחת כסא הכבוד, הרי הם כ'''חלק''' מהשם, אבל נפשות אומות העולם רחוקים ממנו יתברך, והם כמי שנותן '''מתנה''' מנכסיו, שאינם חלק ממנו.
*ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ז}} פירש כי מפני שחכמי ישראל יש בהם חכמת התורה והנבואה אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין מי יוכל לבא עד תכונתה להבין סודה ולירד לעומקה כי על כל קוץ וקוץ יש לדרוש כמה תילי תילין של הלכות וכתיב לא ידע אנוש ערכה, לכך נופל עליה לשון '''חלק''' כלומר אפילו הם חכמים גדולים עדיין לא הגיעו לידיעת כל סודותיה רק בחלק ממנה, ואפילו היו חיים חיים בלתי תכלית, היו מחכימים יותר בכל יום, ולא היו מגיעים לסוף סודותיה, כי היא בלתי תכלית, אבל חכמי האומות, שאין יודעים רק שבע חכמות, שכלל חכמתם היא חכמת אנשים מלומדה, בדויה מלבות חכמי היוונים וחבריהם, ויכולים לבוא עד סוף כל החכמות ההם, לכך נופל עליהם לשון '''מתנה''', כלומר המתנה שלהם היא כולה בידם ולא יוכלו לידע יותר אפילו היו חיים עוד אלף שנים ויותר, לא היו משיגים יותר, כי זו היא מתנתם בידם ולא יותר.
*'''מהרש"א''' {{היברובוקס|14308|271|חדושי אגדות}} פירש שלגבי חכמי ישראל מברכים '''שחלק''' לפי שהם חבל נחלתו וחלקו, וכאילו הוא חולק עמהם חכמתו, שהיא חכמת התורה, אבל לגבי אומות העולם, אינו חולק להם מחכמת התורה, אלא נותן להם חכמה דעלמא.
*ב'''ב"ח''' {{היברובוקס|40382|184|רכד}} פירש שלישראל חלק מחכמתו '''חלק''' ממש, היא חכמת תורתו, שחלק להם פה אל פה ופנים בפנים דבר ה' עמנו, כמו שנאמר {{היברובוקס|14255|532|תהילים קמז יט-כ}} מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו', גם חלק להם חלק גדול מסודות התורה ומסרה להם בחשאי, ואיתא נמי במדרש {{היברובוקס|67668|554|שמות רבה מא ג}} על פסוק {{היברובוקס|14259|11|משלי ב ו}} כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה, הוי כי ה' יתן חכמה, אבל למי שהוא אוהב, מפיו דעת ותבונה וכו', ומפרש הב"ח כי ה' יתן חכמה לחכמי אומות העולם, אבל למי שהוא אוהב, שהם חכמי ישראל, מפיו דעת ותבונה, שאילו לחכמי אומות העולם לא נתן אלא חכמה אנושית במה שהם חכמים מחכמת העולם, אבל לא חלק להם מחכמת עצמותו, שהיא חכמת התורה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה{{הערה|מובא ב{{היברובוקס|14020|9|הקדמת ה'''רמב"ן''' על התורה|סוגריים=לא}} שכן "יש בידינו קבלה של אמת", וראו '''זוהר''' פרשת יתרו {{היברובוקס|14355|172|פז.}} ופרשת משפטים {{היברובוקס|14355|246|קכד.}}. ו'''מהרש"א''' {{היברובוקס|14308|260|ברכות כא. בחדושי אגדות}} הביאו בשם "מדרשות".}}, וכולה דעת ותבונה, שבה נברא העולם, ככתוב {{היברובוקס|14259|18|משלי ג יט-כ}} ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, ואמרו חז"ל {{היברובוקס|67669|549|איכ"ר ב יג}} אם יאמרו לך כי יש חכמה באומות, האמן, יש תורה באומות, אל תאמן.
*ב'''ט"ז''' {{שו"ע|אורח חיים|רכד|רכד א}} פירש שבישראל יש טעם לפי שהם דבקים בשם יתברך, וכל שאתה אומר '''"חלק"''', צריך אתה לדעת ממי נחלק, ונמצא שיש יחוס לחלק, אחר מי שנתחלק ממנו, מה שאין כן באומות, שאין להם יחוס אחרי הנותן, נופל בהם לשון '''מתנה''', שאחר שמישהו נותן מתנה, שוב אין דביקות בין הנותן למקבל, וכמו כל מתנה שאין בה אחריות על הנותן אלא מה שזכה זכה ותו לא.

=== הטעם שבישראל אומרים "ליראיו" ===
*ב{{היברובוקס|67791|213|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}} פירש על שם הכתוב {{היברובוקס|39992|150|איוב כח כח}} "יראת ה' היא חכמה".
*'''מהרש"א''' {{היברובוקס|14308|271|חדושי אגדות}} פירש על פי מאמר חז"ל {{היברובוקס|9682|195|אבות ג ט}} "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת" וכו'.

== מתי מברך ==
כתב '''רדב"ז''' {{היברובוקס|1952|106|א רצו}} בשם '''הר"ר אברהם אב ב"ד''' שאם ראה ביום אחד מאה חכמים מברכים על כולם כשם שמברכים על כל ברק וברק ועל כל רעם ורעם כשהפסיקו ביניהם, אבל על אותו חכם אין מברכים אלא אחת לשלושים יום כמו ב[[ברכת הים הגדול]].

== ראיה דרך חלון ==
כתב ב'''ברכי יוסף''' {{היברובוקס|14612|117|רכד א}} שפשוט שאף הרואה דרך חלון הסתום בזכוכית יכול לברך [[ברכות הראייה]].

== סומא ==
אפילו מי שסובר{{הערה|ראו [[ברכת ראיית מלכים]].}} לענין [[ברכת ראיית מלכים]], שסומא שיודע שהמלך עובר מברך, עם כל זה כתב ב'''ברכי יוסף''' {{היברובוקס|14612|117|רכד א ד"ה וכד}} דשאני ברכת המלך שנתקנה על שמרגיש בכבוד המלך, וגם סומא יש לו הרגשה זאת, שחוש השכל שלו מבחין בכבוד המלך, ועל כן יכול לברך, אבל בשאר ברכות הראייה, הדבר ברור שצריך שיראה בעיניו.

== להלכה ==
ברכות אלו הובאו להלכה ב'''רי"ף''' {{רי"ף|ברכות|מג|ב|מג:}}, ב'''משנה תורה לרמב"ם''' {{רמבם|ברכות|י|יא|ברכות י יא}}, ב'''סמ"ג''' {{היברובוקס|21359|107|עשין כז}}, ב'''סמ"ק''' {{היברובוקס|15275|135|קנא}}, ב'''ספר האשכול''' {{היברובוקס|31466|72|כג}}, ב'''רא"ש''' {{רא"ש|ברכות|ט|ח|ט ח}}, ב'''רבינו ירוחם''' {{היברובוקס|15242|215|יג ב}}, ב'''טור''' {{היברובוקס|42476|295|או"ח רכד}}, ב'''אורחות חיים''' {{היברובוקס|23994|248|ברכות מט}}, ב'''כל בו''' {{היברובוקס|15217|297|פז}}, ב{{היברובוקס|67791|211|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}}, ב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|רכד|או"ח רכד ו-ז}}, ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ו-ז}}, ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}}, וב'''קיצור שולחן ערוך''' {{היברובוקס|9214|160|ס ט}}.

=== האם נהגו כן בזמן הזה למעשה ===
בספר '''חסד לאלפים''' {{היברובוקס|7849|414|יב}} כתב שאפשר שכשם שאמרו לגבי עניינים אחרים שאין דין תלמיד חכם בזמן הזה{{הערה|ראו לדוגמא ב'''רמ"א''' {{היברובוקס|9147|132|יורה דעה רמג ז}}.}}, הכי נמי כן הוא לענין ברכת ראיית חכמי ישראל, ועל כן יש לברך ברכה זאת בלי הזכרת שם ומלכות. וכן פסק ב'''בן איש חי''' {{היברובוקס|14054|203|עקב יג}} לברך ברכה זאת בלי שם ומלכות. וב'''כף החיים''' {{היברובוקס|9087|330|יט}} כתב לברך שתי הברכות בלי שם ומלכות כיוון שיש מחלוקת בנוסח הברכה.

ב'''ערוך השולחן''' {{היברובוקס|7705|413|ו}} כתב שעתה נמנעים מברכות אלו.

מצד שני, ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}} כתב שאף על גב שבזמן הזה אין לנו דין תלמיד חכם, מכל מקום לעניין זה, אף בזמן הזה, מברכים ברכה זאת על מי שהוא מופלג בתורה. ומוכיח כן מהטור {{קטן|(שעל [[ברכת חכם הרזים]] כתב שאין לנו מי שראוי לזה בזמן הזה, ובברכת שחלק מחכמתו לא כתב כן, ומוכח שברכת שחלק מחכמתו שייך אף בזמן הזה)}} ומהשולחן ערוך {{קטן|(שכתב ברכה זאת [אף על פי שהשמיט ברכת חכם הרזים])}}. וכן כתב ב'''מנחת אלעזר''' {{היברובוקס|14916|7|ה ז; לשואלו ששאל מדוע לא נהגו כן}} שכן ראה "מרבני קשישאי" שברכו שחלק מחכמתו ליראיו בשם ומלכות.

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=468 שאלה: האם גם בזמנינו, כאשר רואים חכם גדול בתורה, יש לברך עליו "שחלק מחכמתו ליראיו, והאם יש לברך ברכה זו בשם ומלכות?] באתר הלכה יומית
* [https://www.hamichlol.org.il/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%A9%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%9E%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%AA%D7%95_%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95 ברכת שחלק מחכמתו ליראיו], באתר המכלול
* [https://www.hamichlol.org.il/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%9E%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%AA%D7%95_%D7%9C%D7%91%D7%A9%D7%A8_%D7%95%D7%93%D7%9D ברכת שנתן מחכמתו לבשר ודם], באתר המכלול
* [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%9A/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%A9%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%9E%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%AA%D7%95_%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95 ברכת שחלק מחכמתו ליראיו], באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ברכות הראיה]]
[[קטגוריה:ברכות נח.]]
[[קטגוריה:ברכות פרק י]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן רכד]]

ברכת ראיית חכמים

2025-05-13T19:32:21Z

Sije: /* בחכמי אומות העולם */ הערה

{{תחרות כתיבה}}
{{מקורות||ברכות נח א||ברכות י יא|אורח חיים רכד ו-ז}}
ברכה שמברכים על ראיית חכמי ישראל, וברכה שמברכים על ראיית חכמי אומות העולם.

== המקור בגמרא ==
ב'''גמרא''' {{גמרא|ברכות|נח|א|ברכות נח.}}{{הערה|שם=ויניציה|לגירסא הבלתי מצונזרת ב{{היברובוקס|20486|120|ש"ס וינציאה, ר"פ|סוגריים=לא}}, וכן הוא ב{{היברובוקס|6158|86|'''בית נתן'''|סוגריים=לא}}.}} הובאה ברייתא האומרת שהרואה חכמי ישראל אומר "ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו", והרואה חכמי אומות העולם אומר "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם".

== מי נקרא חכם לעניין זה ==
=== בחכמי ישראל ===
ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}} כתב שמברכים ברכה זאת על מי שהוא מופלג בתורה.
וב'''עולת תמיד''' {{היברובוקס|21386|118|רכד ה}} כתב דדווקא לענין [[ברכת חכם הרזים]] צריכים שיהיה מופלג, אבל לענין ברכה זו אין צריכים מופלגים.

ב'''ערוך השולחן''' {{היברובוקס|7705|413|רכד ו}} כתב שכמה שיעור גדלו בתורה לא נתבאר.

=== בחכמי אומות העולם ===
ביאר ב'''סמ"ק''' {{היברובוקס|15275|135|קנא}} "שחכמים מחכמות העולם". ופירש ב'''בית יוסף''' {{היברובוקס|42476|295|אורח חיים רכד}} שכתב כן לאפוקי היכא דאינם חכמים אלא בדתם{{הערה|כך העתיק ב'''דברי חמודות''' {{היברובוקס|14308|207|ט כח}}, וכן הוא ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ז}}. ובבית יוסף שלפנינו: '''בדת'''. וראו עוד ב'''עולת תמיד''' {{היברובוקס|21386|118|רכד ו}} שאם הם חכמים בשאר חכמות ואינם חכמים בד"ת, מברכים עליהם.}} שאין מברכין עליהם.

ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ז}} הוסיף שחכמים בחכמת העולם "כגון בשבע חכמות"{{הערה|נמנו ב'''פירוש רבינו בחיי''' על אבות {{היברובוקס|9712|81|ג ד"ה גיאמטריאות}}. וראו '''שם הגדולים''' {{היברובוקס|67721|256|מערכת ספרים, יער הלבנון}} ו'''יערות דבש''' {{היברובוקס|32683|290|ב ז [הספד בתאריך ח"י אב תק"ט]}}.}}. וב'''פרי מגדים''' {{היברובוקס|41251|90|אשל אברהם ה}} כתב "דוקא" בשבע חכמות.

ב'''ערוך השולחן''' {{היברובוקס|7705|413|רכד ו}} כתב שכמה שיעור גדלו בשארי חכמות לא נתבאר.

== נוסח הברכה ופירושה ==
=== שם ומלכות ===
ב'''גמרא''', ב'''רי"ף''', וב'''רא"ש''', לא הוזכרו שם ומלכות בברכות אלו. ואכן ה'''ראב"ד''' ({{היברובוקס|14308|553|השגות על בעל המאור, ברכות מד. בדפי הרי"ף|סוגריים=לא}}, וכמו שמפרש דבריו ב'''פרישה''' {{טור|אורח חיים|ריח|ריח ד|בכותרת=כן}}) סובר שאין מברכים אותם בשם ומלכות {{קטן|(אלא שמסיים הראב"ד שמכל מקום אם אמר הזכרה ומלכות לא הפסיד)}}. אבל ה'''תוספות''' ({{גמרא|ברכות|נד|א|ברכות נד. ד"ה הרואה|בכותרת=כן}}, גבי [[ברכת הנסים]]) כתבו "דכל הני ברכות צריכות להזכרת שם ומלכות". וכן כתב '''רבינו יונה''' {{היברובוקס|14308|551|ברכות מג. בדפי הרי"ף, ד"ה אמרי ליה}} ש"כל הברכות הנזכרות בפרקין" הם בשם ומלכות. וכן ב'''סמ"ק''' {{היברובוקס|15275|135|קנא}}, ב'''טור''' {{היברובוקס|42476|295|או"ח רכד}}, ב{{היברובוקס|67791|211|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}}, ב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|רכד|או"ח רכד ו-ז}}, ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ו-ז}}, ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}}, וב'''קיצור שולחן ערוך''' {{היברובוקס|9214|160|ס ט}}, העתיקו ברכת ראיית חכמים בשם ומלכות. עם זאת, ראו להלן שכמה אחרונים הכריעו להלכה לברך בלי שם ומלכות.

=== בחכמי ישראל ===
*כאמור, נוסחת ה'''גמרא''' {{גמרא|ברכות|נח|א|ברכות נח.}} היא "שחלק מחכמתו ליראיו". וכן הוא ב'''רי"ף''' {{רי"ף|ברכות|מג|ב|מג:}}, ב'''סמ"ק''' {{היברובוקס|15275|135|קנא}}, ב'''ספר האשכול''' {{היברובוקס|31466|72|כג}}, ב'''רא"ש''' {{רא"ש|ברכות|ט|ח|ט ח}}, ב'''רבינו ירוחם''' {{היברובוקס|15242|215|יג ב}}, ב'''טור''' {{היברובוקס|42476|295|או"ח רכד}}, ב{{היברובוקס|67791|211|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}}, ב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|רכד|או"ח רכד ו}}, ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ו}}, ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}}, וב'''קיצור שולחן ערוך''' {{היברובוקס|9214|160|ס ט}}.
*ב'''גמרא''' {{גמרא|ברכות|נח|ב|ברכות נח:}} הגירסא: "'''אשר חלק''' מחכמתו ליראיו".
*ב'''משנה תורה לרמב"ם''' {{רמבם|ברכות|י|יא|ברכות י יא}}, ב'''אורחות חיים''' {{היברובוקס|23994|248|ברכות מט}}, ב'''כל בו''' {{היברובוקס|15217|297|פז}}, וב'''צדה לדרך''' {{היברובוקס|11612|108|א ג כט}}, הגירסא: "'''שנתן''' מחכמתו ליראיו".
*ב'''סמ"ג''' {{היברובוקס|21359|107|עשין כז}} הגירסא: "'''אשר נתן''' מחכמתו ליראיו".

=== בחכמי אומות העולם ===
*כאמור, נוסחת ה'''גמרא'''{{הערה|שם=ויניציה}} היא: "שנתן מחכמתו לבשר ודם". וכן הגיה ה'''גר"א''' בגליון הגמרא: ל'''ב"ו'''. וכן הוא ב'''רי"ף''' {{רי"ף|ברכות|מג|ב|מג:}}, ב'''משנה תורה לרמב"ם''' {{רמבם|ברכות|י|יא|ברכות י יא}}, ב'''ספר האשכול''' {{היברובוקס|31466|72|כג}}, ב'''רא"ש''' {{רא"ש|ברכות|ט|ח|ט ח}}{{הערה|בדפוסים המאוחרים.}}, ב'''טור''' {{היברובוקס|42476|295|או"ח רכד}}, ב'''אורחות חיים''' {{היברובוקס|23994|248|ברכות מט}}, ב'''כל בו''' {{היברובוקס|15217|297|פז}}, ב{{היברובוקס|67791|212|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}}, ב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|רכד|או"ח רכד ז}}, ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ז}}, ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}}, וב'''קיצור שולחן ערוך''' {{היברובוקס|9214|160|ס ט}}.
*בש"סים מאוחרים הגירסא: "שנתן מחכמתו ל'''בריותיו'''". וכתב ב{{היברובוקס|38512|405|'''דקדוקי סופרים'''|סוגריים=לא}} שנשתנה מחמת הצנזורה.
*ב'''רא"ש''' {{היברובוקס|20486|180|שבש"ס וינציאה, ר"פ}} הגירסא: "ש'''חלק''' מחכמתו לבשר ודם". וכן הוא ב'''רבינו ירוחם''' {{היברובוקס|15242|215|יג ב}}{{הערה|ברבינו ירוחם מהדורת "יאיר נתיב" (ירושלים תשע"ו) ב[[ברכת ראיית מלכים|מלכי אומות העולם]] הגיהו (ע"פ כת"י) "[שנתן]", אבל כאן ב'''חכמי''' אומות העולם הדפיסו '''שחלק''' ולא הגיהו כלום, רק ציינו שלפנינו בגמ' שנתן, ושכ"ה ברי"ף וברא"ש. ומשמע שכאן גם בכת"י הגירסא שחלק.}}, ב'''צדה לדרך''' {{היברובוקס|11612|108|א ג כט}}, וב{{היברובוקס|38512|405|'''דקדוקי סופרים'''|סוגריים=לא}}{{הערה|ושם: "'''שחילק'''".}} בשם נוסח הכ"י.
*ב'''קיצור פסקי הרא"ש''' {{היברובוקס|14308|217|ט ח}} הגירסא: "ש'''חלק''' מחכמתו ל'''בריותיו'''". (ומגיה בעל {{היברובוקס|14308|287|'''מלא הרועים'''|סוגריים=לא}} שצ"ל "שנתן").
*ב'''סמ"ג''' {{היברובוקס|21359|107|עשין כז}} וב'''סמ"ק''' {{היברובוקס|15275|135|קנא}} הגירסא: "'''אשר נתן''' מחכמתו לבשר ודם".

=== הטעם שבישראל אומרים "שחלק" ובאומות "שנתן" ===
*ב{{היברובוקס|67791|212|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}} פירש מפני שה'''חלק''' הוא כמו הצינור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו, מה שאין כן ה'''מתנה''' היא תלושה ופסוקה, ובישראל כתיב {{היברובוקס|14085|394|דברים לב ט}} "כי חלק ה' עמו", ולפי זכותם מתרבה או מתמעט.
*ב'''בית יוסף''' {{היברובוקס|42476|295|או"ח רכד}} פירש שהוא מפני שנפשות ישראל, שחצובות מתחת כסא הכבוד, הרי הם כ'''חלק''' מהשם, אבל נפשות אומות העולם רחוקים ממנו יתברך, והם כמי שנותן '''מתנה''' מנכסיו, שאינם חלק ממנו.
*ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ז}} פירש כי מפני שחכמי ישראל יש בהם חכמת התורה והנבואה אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין מי יוכל לבא עד תכונתה להבין סודה ולירד לעומקה כי על כל קוץ וקוץ יש לדרוש כמה תילי תילין של הלכות וכתיב לא ידע אנוש ערכה, לכך נופל עליה לשון '''חלק''' כלומר אפילו הם חכמים גדולים עדיין לא הגיעו לידיעת כל סודותיה רק בחלק ממנה, ואפילו היו חיים חיים בלתי תכלית, היו מחכימים יותר בכל יום, ולא היו מגיעים לסוף סודותיה, כי היא בלתי תכלית, אבל חכמי האומות, שאין יודעים רק שבע חכמות, שכלל חכמתם היא חכמת אנשים מלומדה, בדויה מלבות חכמי היוונים וחבריהם, ויכולים לבוא עד סוף כל החכמות ההם, לכך נופל עליהם לשון '''מתנה''', כלומר המתנה שלהם היא כולה בידם ולא יוכלו לידע יותר אפילו היו חיים עוד אלף שנים ויותר, לא היו משיגים יותר, כי זו היא מתנתם בידם ולא יותר.
*'''מהרש"א''' {{היברובוקס|14308|271|חדושי אגדות}} פירש שלגבי חכמי ישראל מברכים '''שחלק''' לפי שהם חבל נחלתו וחלקו, וכאילו הוא חולק עמהם חכמתו, שהיא חכמת התורה, אבל לגבי אומות העולם, אינו חולק להם מחכמת התורה, אלא נותן להם חכמה דעלמא.
*ב'''ב"ח''' {{היברובוקס|40382|184|רכד}} פירש שלישראל חלק מחכמתו '''חלק''' ממש, היא חכמת תורתו, שחלק להם פה אל פה ופנים בפנים דבר ה' עמנו, כמו שנאמר {{היברובוקס|14255|532|תהילים קמז יט-כ}} מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו', גם חלק להם חלק גדול מסודות התורה ומסרה להם בחשאי, ואיתא נמי במדרש {{היברובוקס|67668|554|שמות רבה מא ג}} על פסוק {{היברובוקס|14259|11|משלי ב ו}} כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה, הוי כי ה' יתן חכמה, אבל למי שהוא אוהב, מפיו דעת ותבונה וכו', ומפרש הב"ח כי ה' יתן חכמה לחכמי אומות העולם, אבל למי שהוא אוהב, שהם חכמי ישראל, מפיו דעת ותבונה, שאילו לחכמי אומות העולם לא נתן אלא חכמה אנושית במה שהם חכמים מחכמת העולם, אבל לא חלק להם מחכמת עצמותו, שהיא חכמת התורה, שהיא כולה שמותיו של הקב"ה{{הערה|מובא ב{{היברובוקס|14020|9|הקדמת ה'''רמב"ן''' על התורה|סוגריים=לא}} שכן "יש בידינו קבלה של אמת", וראו '''זוהר''' פרשת יתרו {{היברובוקס|14355|172|פז.}} ופרשת משפטים {{היברובוקס|14355|246|קכד.}}. ו'''מהרש"א''' {{היברובוקס|14308|260|ברכות כא. בחדושי אגדות}} הביאו בשם "מדרשות".}}, וכולה דעת ותבונה, שבה נברא העולם, ככתוב {{היברובוקס|14259|18|משלי ג יט-כ}} ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, ואמרו חז"ל {{היברובוקס|67669|549|איכ"ר ב יג}} אם יאמרו לך כי יש חכמה באומות, האמן, יש תורה באומות, אל תאמן.
*ב'''ט"ז''' {{שו"ע|אורח חיים|רכד|רכד א}} פירש שבישראל יש טעם לפי שהם דבקים בשם יתברך, וכל שאתה אומר '''"חלק"''', צריך אתה לדעת ממי נחלק, ונמצא שיש יחוס לחלק, אחר מי שנתחלק ממנו, מה שאין כן באומות, שאין להם יחוס אחרי הנותן, נופל בהם לשון '''מתנה''', שאחר שמישהו נותן מתנה, שוב אין דביקות בין הנותן למקבל, וכמו כל מתנה שאין בה אחריות על הנותן אלא מה שזכה זכה ותו לא.

=== הטעם שבישראל אומרים "ליראיו" ===
*ב{{היברובוקס|67791|213|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}} פירש על שם הכתוב {{היברובוקס|39992|150|איוב כח כח}} "יראת ה' היא חכמה".
*'''מהרש"א''' {{היברובוקס|14308|271|חדושי אגדות}} פירש על פי מאמר חז"ל {{היברובוקס|9682|195|אבות ג ט}} "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת" וכו'.

== מתי מברך ==
כתב '''רדב"ז''' {{היברובוקס|1952|106|א רצו}} בשם '''הר"ר אברהם אב ב"ד''' שאם ראה ביום אחד מאה חכמים מברכים על כולם כשם שמברכים על כל ברק וברק ועל כל רעם ורעם כשהפסיקו ביניהם, אבל על אותו חכם אין מברכים אלא אחת לשלושים יום כמו ב[[ברכת הים הגדול]].

== ראיה דרך חלון ==
כתב ב'''ברכי יוסף''' {{היברובוקס|14612|117|רכד א}} שפשוט שאף הרואה דרך חלון הסתום בזכוכית יכול לברך [[ברכות הראייה]].

== סומא ==
אפילו מי שסובר{{הערה|ראו [[ברכת ראיית מלכים]].}} לענין [[ברכת ראיית מלכים]], שסומא שיודע שהמלך עובר מברך, עם כל זה כתב ב'''ברכי יוסף''' {{היברובוקס|14612|117|רכד א ד"ה וכד}} דשאני ברכת המלך שנתקנה על שמרגיש בכבוד המלך, וגם סומא יש לו הרגשה זאת, שחוש השכל שלו מבחין בכבוד המלך, ועל כן יכול לברך, אבל בשאר ברכות הראייה, הדבר ברור שצריך שיראה בעיניו.

== להלכה ==
ברכות אלו הובאו להלכה ב'''רי"ף''' {{רי"ף|ברכות|מג|ב|מג:}}, ב'''משנה תורה לרמב"ם''' {{רמבם|ברכות|י|יא|ברכות י יא}}, ב'''סמ"ג''' {{היברובוקס|21359|107|עשין כז}}, ב'''סמ"ק''' {{היברובוקס|15275|135|קנא}}, ב'''ספר האשכול''' {{היברובוקס|31466|72|כג}}, ב'''רא"ש''' {{רא"ש|ברכות|ט|ח|ט ח}}, ב'''רבינו ירוחם''' {{היברובוקס|15242|215|יג ב}}, ב'''טור''' {{היברובוקס|42476|295|או"ח רכד}}, ב'''אורחות חיים''' {{היברובוקס|23994|248|ברכות מט}}, ב'''כל בו''' {{היברובוקס|15217|297|פז}}, ב{{היברובוקס|67791|211|'''אבודרהם'''|סוגריים=לא}}, ב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|רכד|או"ח רכד ו-ז}}, ב'''לבוש''' {{היברובוקס|24729|120|רכד ו-ז}}, ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}}, וב'''קיצור שולחן ערוך''' {{היברובוקס|9214|160|ס ט}}.

=== האם נהגו כן בזמן הזה למעשה ===
בספר '''חסד לאלפים''' {{היברובוקס|7849|414|יב}} כתב שאפשר שכשם שאמרו לגבי עניינים אחרים שאין דין תלמיד חכם בזמן הזה{{הערה|ראו לדוגמא ב'''רמ"א''' {{היברובוקס|9147|132|יורה דעה רמג ז}}.}}, הכי נמי כן הוא לענין ברכת ראיית חכמי ישראל, ועל כן יש לברך ברכה זאת בלי הזכרת שם ומלכות. וכן פסק ב'''בן איש חי''' {{היברובוקס|14054|203|עקב יג}} לברך ברכה זאת בלי שם ומלכות. וב'''כף החיים''' {{היברובוקס|9087|330|יט}} כתב לברך שתי הברכות בלי שם ומלכות כיוון שיש מחלוקת בנוסח הברכה.

ב'''ערוך השולחן''' {{היברובוקס|7705|413|ו}} כתב שעתה נמנעים מברכות אלו.

מצד שני, ב'''חיי אדם''' {{היברובוקס|49395|121|סג ח}} כתב שאף על גב שבזמן הזה אין לנו דין תלמיד חכם, מכל מקום לעניין זה, אף בזמן הזה, מברכים ברכה זאת על מי שהוא מופלג בתורה. ומוכיח כן מהטור {{קטן|(שעל [[ברכת חכם הרזים]] כתב שאין לנו מי שראוי לזה בזמן הזה, ובברכת שחלק מחכמתו לא כתב כן, ומוכח שברכת שחלק מחכמתו שייך אף בזמן הזה)}} ומהשולחן ערוך {{קטן|(שכתב ברכה זאת [אף על פי שהשמיט ברכת חכם הרזים])}}. וכן כתב ב'''מנחת אלעזר''' {{היברובוקס|14916|7|ה ז; לשואלו ששאל מדוע לא נהגו כן}} שכן ראה "מרבני קשישאי" שברכו שחלק מחכמתו ליראיו בשם ומלכות.

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=468 שאלה: האם גם בזמנינו, כאשר רואים חכם גדול בתורה, יש לברך עליו "שחלק מחכמתו ליראיו, והאם יש לברך ברכה זו בשם ומלכות?] באתר הלכה יומית
* [https://www.hamichlol.org.il/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%A9%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%9E%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%AA%D7%95_%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95 ברכת שחלק מחכמתו ליראיו], באתר המכלול
* [https://www.hamichlol.org.il/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%A9%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%9E%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%AA%D7%95_%D7%9C%D7%91%D7%A9%D7%A8_%D7%95%D7%93%D7%9D ברכת שנתן מחכמתו לבשר ודם], באתר המכלול
* [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%9A/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%A9%D7%97%D7%9C%D7%A7_%D7%9E%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%AA%D7%95_%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95 ברכת שחלק מחכמתו ליראיו], באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ברכות הראיה]]
[[קטגוריה:ברכות נח.]]
[[קטגוריה:ברכות פרק י]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן רכד]]

נוסח הספירה וברכתה

2025-05-13T03:27:45Z

Sije: /* 'לעומר' או 'בעומר' */ הגהה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}

==ספירת שבועות וימים==
ה'''גמרא''' (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות גם ימים וגם שבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא.
 ובדברי רבא שם מבואר שאת חידושו של אביי ניתן ללמוד מכפילות הפסוקים, שכתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום' וכתוב אחר אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', מכאן שמצווה למנות ימים ושבועות. אבל הנצי"ב ב'''העמק דבר''' (ויקרא כג טו ד"ה שבע) כתב שאין ספירת השבועות נלמדת מפסוק זה אלא מן הפסוק בפרשת ראה (דברים טז ט) 'שבעה שבועות תספור לך', אלא כוונת רבא שממה שכתוב 'תספרו' ילפינן שיש מצוה לספור בפה.

ה'''רי"ף''' (פסחים כח א) פסק כדברי אביי, שכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות, וקצת משמע בדבריו שהחידוש הוא במניית השבועות ולאפוקי מדעת אמימר שלא מנה שבועות. גם ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כב) פסק כאביי, והסמיך ההלכה לפסוק "תספרו חמשים יום", ובדבריו משמע שעיקר החידוש בדברי אביי הוא במניית הימים ולא במניית השבועות.
 כדברי אביי פסק גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מ) ושאר הראשונים, וכן כתב להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) שיש לספור הימים והשבועות.

כתב ה'''מרדכי''' (מגילה תתג) בשם '''ר' אפרים''' שאין צריך למנות את הימים אלא של השבוע שבו הוא נמצא, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא אינו צריך להזכיר הימים של השבוע שחלף אלא יאמר היום שבוע אחד ויום אחד וכו', וכן כתב ב'''ספר יראים''' (רסא) ששמע מר' אפרים. אבל ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שמצא בתשובה, שאין צריך למנות שבוע אלא בגמר השבוע, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא יאמר היום ח' ימים וכו' ורק שיגיע לי"ד יאמר היום י"ד ימים שהם שתי שבועות. וזה היפך דברי ר' אפרים. גם ה'''רז"ה''' (כח א) כתב שהמנהג שלא לספור השבועות אלא בגמר כל שבוע הוא המנהג היפה. 
ויש להעיר שב'''סדור הרס"ג''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=213 (עמ' קנד)] כתב שצריך להזכיר את השבועות, אך נתן דוגמאות דווקא מהשלמת השבוע, כגון שבוע או שבועיים, וקצת משמע מזה כהראבי"ה.

אבל ה'''רא"ש''' בתשובה (כד יג) כתב שנהגו בכל התפוצות למנות ימים ושבועות בכל לילה ודלא כהרז"ה ומנהג אבותינו תורה. גם ה'''ר"ן''' כתב שאף שהפירוש הנכון הוא שיש למנות השבועות בגמר כל שבוע, וזהו כדעת הראבי"ה, מ"מ ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ימים ושבועות, וכן כתב ה'''ספר יראים''' שם שהוא מנהג העולם, והובאו דבריו גם ב'''שבולי הלקט''' (רלד). ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) הביא שני המנהגים ולא הכריע. גם דעת ה'''טור''' (אורח חיים תפט) היא כאביו שיש לספור ימים ושבועות לעולם, שיאמר היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וימים וכו', אבל מדבריו משמע שהוא מעיקר הדין ולא מנהג של חומרא.

בדברי ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כב) ניתן לדייק שיש להזכיר שבועות וימים בכל יום, שהרי הוא כותב 'ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום', משמע שהשבועות הם עיקר הספירה ואותם סופרים בכל יום, אלא שיש מצוה למנות עמהם גם את הימים, וזה במשך חמשים יום, כלומר כל יום ויום למנות את הימים שעברו בנוסף לשבועות.

ה'''שלחן ערוך''' (תפט א) הכריע כדברי הרא"ש והטור שיש למנות ימים ושבועות בכל יום, וכן המנהג.

===ספר ימים לבד או שבועות לבד===
כתב הרב '''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&st=&pgnum=138 (בית יוסף ד"ה שטה י"ח)] שאם מנה ימים ולא מנה שבועות יצא ידי חובה ואינו יכול לחזור ולברך. וזאת על פי דברי האבודרהם שכתב שהאומר לחבירו כמה צריך לספור, לא יאמר לו היום כך וכך אלא אתמול היה כך וכך, ומבואר בדבריו שאין עצה שיאמר לו הימים בלבד, שא"כ היה יוצא ידי חובת ספירה. וזהו שלא כדעת '''מהר"ש הלוי''' בתשובה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&st=&pgnum=16 (ה)] שלמד מדברי האבודרהם איפכא, שרק אם אמר לו הימים והשבועות יצא ידי חובה, אבל אם מנה ימים בלבד או שבועות בלבד לא יצא וצריך לחזור ולספור.
 גם ה'''מגן אברהם''' (ד) כתב שאם ספר ימים לבד ולא ספר שבועות, אינו צריך לחזור, שהרי אמימר לכתחילה מנה רק ימים כיון שספירה דרבנן, והרי הכי קיי"ל ש[[#מדאורייתא או מדרבנן|ספירה בזה"ז דרבנן]]. והוסיף שגם אם מנה רק את השבועות יצא, וכדעת ר' אפרים שהביא הראבי"ה והמרדכי. אמנם ב'''שער הציון''' (ט) דחה ראיה זו של המג"א, לפי שאף אם נאמר שהוא מדרבנן, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכל מצווה אחת למנות הימים והשבועות יחד. ומ"מ גם דעת ה'''עולת שבת''' וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2262 (ח)] כהמג"א. 
אבל ה'''פרי חדש''' (תפט ד"ה מסתברא לי) כתב שאם מנה ימים ולא מנה שבועות, כגון שאמר היום ז' ימים ולא אמר שהם שבוע אחד, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה. וכדעת מהר"ש הלוי בתשובה סימן ה' ודלא כהרב כנסת הגדולה.
 הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ד)] הביא דברי ר' ירוחם שספירת הימים היא מן התורה גם בזמן הזה, ואילו ספירת השבועות מדרבנן לפי שהיא תלויה בעומר, ועפי"ז כתב שאם שכח למנות ימים חוזר ומברך, ואם שכח שבועות אינו חוזר ומברך. אך הוסיף שזהו דווקא בסוף השבוע, אך באמצע השבוע הרי יש פוסקים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך למנות אלא את השבועות, ולכן לא יחזור לברך. אבל בהמשך דבריו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יד)] הוכיח מ'''שבולי הלקט''' שבסוף השבוע אף אם הזכיר רק השבועות ולא הימים חזור ומברך וכן פסק למעשה שבאמצע השבוע אינו חוזר ומברך, ובסוף השבוע חוזר ומברך בין אם הזכיר רק ימים ובין אם הזכיר רק השבועות. והמשנה ברורה ב'''שער הציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=187 (ט)] כתב בשמו שצריך לחזור ולספור בברכה, ולא חילק בין סוף השבוע לאמצע השבוע, (ולכא' לא דק). גם דחה הראיה שהביא משבולי הלקט, לפי שהשב"ל לשיטתו אזיל שסובר שספירת העומר גם בזה"ז היא מן התורה. ולכן הכריע שם וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=187 (ז)] לספור בלא ברכה.

==ספירה בראשי תיבות==
בשו"ת '''מהר"ש הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&st=&pgnum=16 (ה)] נשאל על אדם שאמר לחבירו קודם ספירת העומר 'היום ל"ג בעומר', האם יצא ידי חובת ספירה ושוב אינו יכול לספור בברכה. והשיב שלא יצא ידי חובה מכמה טעמים, ובין השאר כתב שכיון שלא הזכיר בפירוש שלושים ושלושה אלא רק אמר ל"ג בראשי תיבות לא יצא ידי חובה. ואף שבגט אם כותב י"ד במקום ארבעה עשר הגט כשר, שאני התם שאינו מן התורה רק חכמים תיקנו זמן בגט לגילוי מילתא בעלמא, אבל כאן עצם הספירה היא מן התורה והסופר בראשי תיבות כאילו לא מנה עדיין. אך בסוף דבריו שם מסיק שאם בירך על הספירה ואמר היום ד' לעומר, יצא ואינו צריך לספור שוב כיון שמצאנו בכה"ג בגט שמועיל, אבל אם אמר סתם בלא ברכה היום ד' לעומר, לא יצא ויכול לחזור ולספור בברכה. אמנם אם אמר ל"ג בעומר לא יצא מטעם אחר, לפי [[#ספר ימים לבד או שבועות לבד|שלא הזכיר שבועות]]. וב'''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&st=&pgnum=138 (בית יוסף ד"ה שטה י"ח)] חלק עליו וכתב שהמונה בראשי תיבות הוי מנין ויצא בדיעבד, וכדבריו כתב גם בספר '''גט פשוט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19319&st=&pgnum=97 (קכו עג)]. אמנם דעת ה'''פרי חדש''' (תפט ד"ה מסתברא לי) שצריך לחזור ולמנות בברכה אף אם לא הגיע לכלל שבועות, רק אמר היום ד' ימים לעומר, לא יצא ידי חובה {{ראה עוד|נוסח הספירה וברכתה|ספירה בראשי תיבות}}. 
ובשו"ת '''שאילת יעבץ''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1408&st=&pgnum=133&hilite= (א קלט)] כתב לחלק שאם אומר את הראשי תיבות עצמם לא יצא וחוזר ומברך, אך אם אמר במילוי אותיות שאומר יו"ד אל"ף וכד', יחזור ויספור בלא ברכה. אמנם מדברי הפוסקים הנ"ל משמע שדנים הם באומר את האות עצמה כגון היום דל"ת לעומר, שהרי בזה לא ייתכן לומר בלא מילוי אותיות, ואף בזה כתב הפר"ח שחוזר ומברך. וב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14612&st=&pgnum=208 (תפט ט-י)] הכריע לחזור ולספור בלא ברכה, בין במנה בראשי תיבות ובין בספר במילוי אותיות. 

=='לעומר' או 'בעומר'==
הנוסח המובא בשולחן ערוך הוא היום יום אחד, והרמ"א מוסיף: בעומר. ב'''ב"י''' (שם) הביא '''שו"ת הרשב"א''' (א,תנז) שהנוסח בה הוא לעומר, וכן הביא את דברי ה'''ר"ן''' בסוף פסחים שגרס כך. וב'''חק יעקב''' הביא עוד חבל ראשונים שכתבו כך והם: ה'''כלבו''' (נה), ה'''תניא'''(הקדמון, נ) ו'''שבלי הלקט'''(רלד), וכן הביא ה'''באר היטב''' בשם ה'''אר"י''' וה'''של"ה'''. ה'''ט"ז''' העדיף את הנוסח בעומר כיון שביום הראשון א"א לומר לעומר שהרי עדיין עומדים ביום הראשון. ה'''חק יעקב''' העדיף את הנוסח לעומר כיון שכאשר אומר בעומר משמע שעכשיו הקריבו העומר, והוסיף שאין לשנות מהמנהג.

==אמירת 'היום'==
בחלק מהראשונים (רוקח,תניא,מהרי"ל) הנוסח היה שהיום. ב'''לבוש''' כתב שאין לומר כך שמשמע מלשון זו שהקב"ה ציוה שיספור שביום זה כך וכך לעומר ואין זה נכון וכ"כ ה'''מג"א'''. ה'''חק יעקב''' מיישב שמי שאומר כך לא משתבש והכוונה היא שהסיבה שמברך היא משום שהיום כך וכך ימים.
==עמידה בשעת הספירה==
ה'''רמב"ם''' (שם,כג) פוסק שלכתחילה צריך לספור בעמידה וכן פסק ב'''שו"ע'''(שם). לדין זה לא נמצא מקור בש"ס והמפרשים הביאו לו מקור מפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) ומהזוהר (פרשת תצוה). הפוסקים למדו מספירת העומר למצוות אחרות בג"ש של 'לכם' 'לכם' ויש שכתבו שהוא כלל לכל מצוות שאין הנאה בעשייתם (ע' ספר המנהגים פסח טז, אבודרהם ברכות השחר וע"ע [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%91%D7%9C_%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%95_%D7%98%D7%96_%D7%91 חבל נחלתו טז,ב]).

==ספירה בכל לשון==
==הברכה==
===שידע כמה סופר בזמן הברכה===
===ברכת שהחיינו===

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

נוסח הספירה וברכתה

2025-05-13T03:18:02Z

Sije: /* ספר ימים לבד או שבועות לבד */ תקלדה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}

==ספירת שבועות וימים==
ה'''גמרא''' (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות גם ימים וגם שבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא.
 ובדברי רבא שם מבואר שאת חידושו של אביי ניתן ללמוד מכפילות הפסוקים, שכתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום' וכתוב אחר אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', מכאן שמצווה למנות ימים ושבועות. אבל הנצי"ב ב'''העמק דבר''' (ויקרא כג טו ד"ה שבע) כתב שאין ספירת השבועות נלמדת מפסוק זה אלא מן הפסוק בפרשת ראה (דברים טז ט) 'שבעה שבועות תספור לך', אלא כוונת רבא שממה שכתוב 'תספרו' ילפינן שיש מצוה לספור בפה.

ה'''רי"ף''' (פסחים כח א) פסק כדברי אביי, שכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות, וקצת משמע בדבריו שהחידוש הוא במניית השבועות ולאפוקי מדעת אמימר שלא מנה שבועות. גם ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כב) פסק כאביי, והסמיך ההלכה לפסוק "תספרו חמשים יום", ובדבריו משמע שעיקר החידוש בדברי אביי הוא במניית הימים ולא במניית השבועות.
 כדברי אביי פסק גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מ) ושאר הראשונים, וכן כתב להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) שיש לספור הימים והשבועות.

כתב ה'''מרדכי''' (מגילה תתג) בשם '''ר' אפרים''' שאין צריך למנות את הימים אלא של השבוע שבו הוא נמצא, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא אינו צריך להזכיר הימים של השבוע שחלף אלא יאמר היום שבוע אחד ויום אחד וכו', וכן כתב ב'''ספר יראים''' (רסא) ששמע מר' אפרים. אבל ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שמצא בתשובה, שאין צריך למנות שבוע אלא בגמר השבוע, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא יאמר היום ח' ימים וכו' ורק שיגיע לי"ד יאמר היום י"ד ימים שהם שתי שבועות. וזה היפך דברי ר' אפרים. גם ה'''רז"ה''' (כח א) כתב שהמנהג שלא לספור השבועות אלא בגמר כל שבוע הוא המנהג היפה. 
ויש להעיר שב'''סדור הרס"ג''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=213 (עמ' קנד)] כתב שצריך להזכיר את השבועות, אך נתן דוגמאות דווקא מהשלמת השבוע, כגון שבוע או שבועיים, וקצת משמע מזה כהראבי"ה.

אבל ה'''רא"ש''' בתשובה (כד יג) כתב שנהגו בכל התפוצות למנות ימים ושבועות בכל לילה ודלא כהרז"ה ומנהג אבותינו תורה. גם ה'''ר"ן''' כתב שאף שהפירוש הנכון הוא שיש למנות השבועות בגמר כל שבוע, וזהו כדעת הראבי"ה, מ"מ ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ימים ושבועות, וכן כתב ה'''ספר יראים''' שם שהוא מנהג העולם, והובאו דבריו גם ב'''שבולי הלקט''' (רלד). ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) הביא שני המנהגים ולא הכריע. גם דעת ה'''טור''' (אורח חיים תפט) היא כאביו שיש לספור ימים ושבועות לעולם, שיאמר היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וימים וכו', אבל מדבריו משמע שהוא מעיקר הדין ולא מנהג של חומרא.

בדברי ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כב) ניתן לדייק שיש להזכיר שבועות וימים בכל יום, שהרי הוא כותב 'ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום', משמע שהשבועות הם עיקר הספירה ואותם סופרים בכל יום, אלא שיש מצוה למנות עמהם גם את הימים, וזה במשך חמשים יום, כלומר כל יום ויום למנות את הימים שעברו בנוסף לשבועות.

ה'''שלחן ערוך''' (תפט א) הכריע כדברי הרא"ש והטור שיש למנות ימים ושבועות בכל יום, וכן המנהג.

===ספר ימים לבד או שבועות לבד===
כתב הרב '''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&st=&pgnum=138 (בית יוסף ד"ה שטה י"ח)] שאם מנה ימים ולא מנה שבועות יצא ידי חובה ואינו יכול לחזור ולברך. וזאת על פי דברי האבודרהם שכתב שהאומר לחבירו כמה צריך לספור, לא יאמר לו היום כך וכך אלא אתמול היה כך וכך, ומבואר בדבריו שאין עצה שיאמר לו הימים בלבד, שא"כ היה יוצא ידי חובת ספירה. וזהו שלא כדעת '''מהר"ש הלוי''' בתשובה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&st=&pgnum=16 (ה)] שלמד מדברי האבודרהם איפכא, שרק אם אמר לו הימים והשבועות יצא ידי חובה, אבל אם מנה ימים בלבד או שבועות בלבד לא יצא וצריך לחזור ולספור.
 גם ה'''מגן אברהם''' (ד) כתב שאם ספר ימים לבד ולא ספר שבועות, אינו צריך לחזור, שהרי אמימר לכתחילה מנה רק ימים כיון שספירה דרבנן, והרי הכי קיי"ל ש[[#מדאורייתא או מדרבנן|ספירה בזה"ז דרבנן]]. והוסיף שגם אם מנה רק את השבועות יצא, וכדעת ר' אפרים שהביא הראבי"ה והמרדכי. אמנם ב'''שער הציון''' (ט) דחה ראיה זו של המג"א, לפי שאף אם נאמר שהוא מדרבנן, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכל מצווה אחת למנות הימים והשבועות יחד. ומ"מ גם דעת ה'''עולת שבת''' וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2262 (ח)] כהמג"א. 
אבל ה'''פרי חדש''' (תפט ד"ה מסתברא לי) כתב שאם מנה ימים ולא מנה שבועות, כגון שאמר היום ז' ימים ולא אמר שהם שבוע אחד, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה. וכדעת מהר"ש הלוי בתשובה סימן ה' ודלא כהרב כנסת הגדולה.
 הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ד)] הביא דברי ר' ירוחם שספירת הימים היא מן התורה גם בזמן הזה, ואילו ספירת השבועות מדרבנן לפי שהיא תלויה בעומר, ועפי"ז כתב שאם שכח למנות ימים חוזר ומברך, ואם שכח שבועות אינו חוזר ומברך. אך הוסיף שזהו דווקא בסוף השבוע, אך באמצע השבוע הרי יש פוסקים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך למנות אלא את השבועות, ולכן לא יחזור לברך. אבל בהמשך דבריו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יד)] הוכיח מ'''שבולי הלקט''' שבסוף השבוע אף אם הזכיר רק השבועות ולא הימים חזור ומברך וכן פסק למעשה שבאמצע השבוע אינו חוזר ומברך, ובסוף השבוע חוזר ומברך בין אם הזכיר רק ימים ובין אם הזכיר רק השבועות. והמשנה ברורה ב'''שער הציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=187 (ט)] כתב בשמו שצריך לחזור ולספור בברכה, ולא חילק בין סוף השבוע לאמצע השבוע, (ולכא' לא דק). גם דחה הראיה שהביא משבולי הלקט, לפי שהשב"ל לשיטתו אזיל שסובר שספירת העומר גם בזה"ז היא מן התורה. ולכן הכריע שם וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=187 (ז)] לספור בלא ברכה.

==ספירה בראשי תיבות==
בשו"ת '''מהר"ש הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&st=&pgnum=16 (ה)] נשאל על אדם שאמר לחבירו קודם ספירת העומר 'היום ל"ג בעומר', האם יצא ידי חובת ספירה ושוב אינו יכול לספור בברכה. והשיב שלא יצא ידי חובה מכמה טעמים, ובין השאר כתב שכיון שלא הזכיר בפירוש שלושים ושלושה אלא רק אמר ל"ג בראשי תיבות לא יצא ידי חובה. ואף שבגט אם כותב י"ד במקום ארבעה עשר הגט כשר, שאני התם שאינו מן התורה רק חכמים תיקנו זמן בגט לגילוי מילתא בעלמא, אבל כאן עצם הספירה היא מן התורה והסופר בראשי תיבות כאילו לא מנה עדיין. אך בסוף דבריו שם מסיק שאם בירך על הספירה ואמר היום ד' לעומר, יצא ואינו צריך לספור שוב כיון שמצאנו בכה"ג בגט שמועיל, אבל אם אמר סתם בלא ברכה היום ד' לעומר, לא יצא ויכול לחזור ולספור בברכה. אמנם אם אמר ל"ג בעומר לא יצא מטעם אחר, לפי [[#ספר ימים לבד או שבועות לבד|שלא הזכיר שבועות]]. וב'''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&st=&pgnum=138 (בית יוסף ד"ה שטה י"ח)] חלק עליו וכתב שהמונה בראשי תיבות הוי מנין ויצא בדיעבד, וכדבריו כתב גם בספר '''גט פשוט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19319&st=&pgnum=97 (קכו עג)]. אמנם דעת ה'''פרי חדש''' (תפט ד"ה מסתברא לי) שצריך לחזור ולמנות בברכה אף אם לא הגיע לכלל שבועות, רק אמר היום ד' ימים לעומר, לא יצא ידי חובה {{ראה עוד|נוסח הספירה וברכתה|ספירה בראשי תיבות}}. 
ובשו"ת '''שאילת יעבץ''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1408&st=&pgnum=133&hilite= (א קלט)] כתב לחלק שאם אומר את הראשי תיבות עצמם לא יצא וחוזר ומברך, אך אם אמר במילוי אותיות שאומר יו"ד אל"ף וכד', יחזור ויספור בלא ברכה. אמנם מדברי הפוסקים הנ"ל משמע שדנים הם באומר את האות עצמה כגון היום דל"ת לעומר, שהרי בזה לא ייתכן לומר בלא מילוי אותיות, ואף בזה כתב הפר"ח שחוזר ומברך. וב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14612&st=&pgnum=208 (תפט ט-י)] הכריע לחזור ולספור בלא ברכה, בין במנה בראשי תיבות ובין בספר במילוי אותיות. 

=='לעומר' או 'בעומר'==
הנוסח המובא בשו"ע הוא היום יום אחד בעומר. ב'''ב"י(שם)''' הביא '''שו"ת הרשב"א''' (א,תנז) שהנוסח בה הוא לעומר וכן הביא את דברי ה'''ר"ן''' בסוף פסחים שגרס כך. וב'''חק יעקב''' הביא עוד חבל ראשונים שכתבו כך והם: ה'''כלבו'''(נה), ה'''תניא'''(הקדמון,נ) ו'''שבלי הלקט'''(רלד), וכן הביא ה'''באר היטב''' בשם האר"י והשל"ה. ה'''ט"ז''' העדיף את הנוסח בעומר כיון שביום הראשון א"א לומר לעומר שהרי עדיין עומדים ביום הראשון. ה'''חק יעקב''' העדיף את הנוסח לעומר כיון שכאשר אומר בעומר משמע שעכשיו הקריבו העומר והוסיף שאין לשנות מהמנהג.

==אמירת 'היום'==
בחלק מהראשונים (רוקח,תניא,מהרי"ל) הנוסח היה שהיום. ב'''לבוש''' כתב שאין לומר כך שמשמע מלשון זו שהקב"ה ציוה שיספור שביום זה כך וכך לעומר ואין זה נכון וכ"כ ה'''מג"א'''. ה'''חק יעקב''' מיישב שמי שאומר כך לא משתבש והכוונה היא שהסיבה שמברך היא משום שהיום כך וכך ימים.
==עמידה בשעת הספירה==
ה'''רמב"ם''' (שם,כג) פוסק שלכתחילה צריך לספור בעמידה וכן פסק ב'''שו"ע'''(שם). לדין זה לא נמצא מקור בש"ס והמפרשים הביאו לו מקור מפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) ומהזוהר (פרשת תצוה). הפוסקים למדו מספירת העומר למצוות אחרות בג"ש של 'לכם' 'לכם' ויש שכתבו שהוא כלל לכל מצוות שאין הנאה בעשייתם (ע' ספר המנהגים פסח טז, אבודרהם ברכות השחר וע"ע [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%91%D7%9C_%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%95_%D7%98%D7%96_%D7%91 חבל נחלתו טז,ב]).

==ספירה בכל לשון==
==הברכה==
===שידע כמה סופר בזמן הברכה===
===ברכת שהחיינו===

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

נוסח הספירה וברכתה

2025-05-13T02:26:21Z

Sije: /* ספירת שבועות וימים */ תקלדה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}

==ספירת שבועות וימים==
ה'''גמרא''' (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות גם ימים וגם שבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא.
 ובדברי רבא שם מבואר שאת חידושו של אביי ניתן ללמוד מכפילות הפסוקים, שכתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום' וכתוב אחר אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', מכאן שמצווה למנות ימים ושבועות. אבל הנצי"ב ב'''העמק דבר''' (ויקרא כג טו ד"ה שבע) כתב שאין ספירת השבועות נלמדת מפסוק זה אלא מן הפסוק בפרשת ראה (דברים טז ט) 'שבעה שבועות תספור לך', אלא כוונת רבא שממה שכתוב 'תספרו' ילפינן שיש מצוה לספור בפה.

ה'''רי"ף''' (פסחים כח א) פסק כדברי אביי, שכשם שמצוה למנות ימים כך מצוה למנות שבועות, וקצת משמע בדבריו שהחידוש הוא במניית השבועות ולאפוקי מדעת אמימר שלא מנה שבועות. גם ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כב) פסק כאביי, והסמיך ההלכה לפסוק "תספרו חמשים יום", ובדבריו משמע שעיקר החידוש בדברי אביי הוא במניית הימים ולא במניית השבועות.
 כדברי אביי פסק גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מ) ושאר הראשונים, וכן כתב להלכה מרן ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים תפט א) שיש לספור הימים והשבועות.

כתב ה'''מרדכי''' (מגילה תתג) בשם '''ר' אפרים''' שאין צריך למנות את הימים אלא של השבוע שבו הוא נמצא, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא אינו צריך להזכיר הימים של השבוע שחלף אלא יאמר היום שבוע אחד ויום אחד וכו', וכן כתב ב'''ספר יראים''' (רסא) ששמע מר' אפרים. אבל ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שמצא בתשובה, שאין צריך למנות שבוע אלא בגמר השבוע, כגון ז' ימים שהם שבוע אחד, אבל מכאן ולהבא יאמר היום ח' ימים וכו' ורק שיגיע לי"ד יאמר היום י"ד ימים שהם שתי שבועות. וזה היפך דברי ר' אפרים. גם ה'''רז"ה''' (כח א) כתב שהמנהג שלא לספור השבועות אלא בגמר כל שבוע הוא המנהג היפה. 
ויש להעיר שב'''סדור הרס"ג''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=213 (עמ' קנד)] כתב שצריך להזכיר את השבועות, אך נתן דוגמאות דווקא מהשלמת השבוע, כגון שבוע או שבועיים, וקצת משמע מזה כהראבי"ה.

אבל ה'''רא"ש''' בתשובה (כד יג) כתב שנהגו בכל התפוצות למנות ימים ושבועות בכל לילה ודלא כהרז"ה ומנהג אבותינו תורה. גם ה'''ר"ן''' כתב שאף שהפירוש הנכון הוא שיש למנות השבועות בגמר כל שבוע, וזהו כדעת הראבי"ה, מ"מ ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום ימים ושבועות, וכן כתב ה'''ספר יראים''' שם שהוא מנהג העולם, והובאו דבריו גם ב'''שבולי הלקט''' (רלד). ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) הביא שני המנהגים ולא הכריע. גם דעת ה'''טור''' (אורח חיים תפט) היא כאביו שיש לספור ימים ושבועות לעולם, שיאמר היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות וימים וכו', אבל מדבריו משמע שהוא מעיקר הדין ולא מנהג של חומרא.

בדברי ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כב) ניתן לדייק שיש להזכיר שבועות וימים בכל יום, שהרי הוא כותב 'ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום', משמע שהשבועות הם עיקר הספירה ואותם סופרים בכל יום, אלא שיש מצוה למנות עמהם גם את הימים, וזה במשך חמשים יום, כלומר כל יום ויום למנות את הימים שעברו בנוסף לשבועות.

ה'''שלחן ערוך''' (תפט א) הכריע כדברי הרא"ש והטור שיש למנות ימים ושבועות בכל יום, וכן המנהג.

===ספר ימים לבד או שבועות לבד===
כתב הרב '''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&st=&pgnum=138 (בית יוסף ד"ה שטה י"ח)] שאם מנה ימים ולא מנה שבועות יצא ידי חובה ואינו יכול לחזור ולברך. וזאת על פי דברי האבודרהם שכתב שהאומר לחבירו כמה צריך לספור, לא יאמר לו היום כך וכך אלא אתמול היה כך וכך, ומבואר בדבריו שאין עצה שיאמר לו הימים בלבד, שא"כ היה יוצא ידי חובת ספירה. וזהו שלא כדעת '''מהר"ש הלוי''' בתשובה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&st=&pgnum=16 (ה)] שלמד מדברי האבודרהם איפכא, שרק אם אמר לו הימים והשבועות יצא ידי חובה, אבל אם מנה ימים בלבד או שבועות בלבד לא יצא וצריך לחזור ולספור.
 גם ה'''מגן אברהם''' (ד) כתב שאם ספר ימים לבד ולא ספר שבועות, אינו צריך לחזור, שהרי אמימר לכתחילה מנה רק ימים כיון שספירה דרבנן, והרי הכי קיי"ל ש[[#מדאורייתא או מדרבנן|ספירה בזה"ז דרבנן]]. והוסיף שגם אם מנה רק את השבועות יצא, וכדעת ר' אפרים שהביא הראבי"ה והמרדכי. אמנם ב'''שער הציון''' (ט) דחה ראיה זו של המג"א, לפי שאף אם נאמר שהוא מדרבנן, הרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והכל מצווה אחת למנות הימים והשבועות יחד. ומ"מ גם דעת ה'''עולת שבת''' וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2262 (ח)] כהמג"א. 
אבל ה'''פרי חדש''' (תפט ד"ה מסתברא לי) כתב שאם מנה ימים ולא מנה שבועות, כגון שאמר היום ז' ימים ולא אמר שהם שבוע אחד, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בברכה. וכדעת מהר"ש הלוי בתשובה סימן ה' ודלא כהרב כנסת הגדולה. .
 הרב '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ד)] הביא דברי ר' ירוחם שספירת הימים היא מן התורה גם בזמן הזה, ואילו ספירת השבועות מדרבנן לפי שהיא תלויה בעומר, ועפי"ז כתב שאם שכח למנות ימים חוזר ומברך, ואם שכח שבועות אינו חוזר ומברך. אך הוסיף שזהו דווקא בסוף השבוע, אך באמצע השבוע הרי יש פוסקים שכתבו שאף לכתחילה אין צריך למנות אלא את השבועות, ולכן לא יחזור לברך. אבל בהמשך דבריו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (יד)] הוכיח מ'''שבולי הלקט''' שבסוף השבוע אף אם הזכיר רק השבועות ולא הימים חזור ומברך וכן פסק למעשה שבאמצע השבוע אינו חוזר ומברך, ובסוף השבוע חוזר ומברך בין אם הזכיר רק ימים ובין אם הזכיר רק השבועות. והמשנה ברורה ב'''שער הציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=187 (ט)] כתב בשמו שצריך לחזור ולספור בברכה, ולא חילק בין סוף השבוע לאמצע השבוע, (ולכא' לא דק). גם דחה הראיה שהביא משבולי הלקט, לפי שהשב"ל לשיטתו אזיל שסובר שספירת העומר גם בזה"ז היא מן התורה. ולכן הכריע שם וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=187 (ז)] לספור בלא ברכה.

==ספירה בראשי תיבות==
בשו"ת '''מהר"ש הלוי''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14670&st=&pgnum=16 (ה)] נשאל על אדם שאמר לחבירו קודם ספירת העומר 'היום ל"ג בעומר', האם יצא ידי חובת ספירה ושוב אינו יכול לספור בברכה. והשיב שלא יצא ידי חובה מכמה טעמים, ובין השאר כתב שכיון שלא הזכיר בפירוש שלושים ושלושה אלא רק אמר ל"ג בראשי תיבות לא יצא ידי חובה. ואף שבגט אם כותב י"ד במקום ארבעה עשר הגט כשר, שאני התם שאינו מן התורה רק חכמים תיקנו זמן בגט לגילוי מילתא בעלמא, אבל כאן עצם הספירה היא מן התורה והסופר בראשי תיבות כאילו לא מנה עדיין. אך בסוף דבריו שם מסיק שאם בירך על הספירה ואמר היום ד' לעומר, יצא ואינו צריך לספור שוב כיון שמצאנו בכה"ג בגט שמועיל, אבל אם אמר סתם בלא ברכה היום ד' לעומר, לא יצא ויכול לחזור ולספור בברכה. אמנם אם אמר ל"ג בעומר לא יצא מטעם אחר, לפי [[#ספר ימים לבד או שבועות לבד|שלא הזכיר שבועות]]. וב'''כנסת הגדולה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9342&st=&pgnum=138 (בית יוסף ד"ה שטה י"ח)] חלק עליו וכתב שהמונה בראשי תיבות הוי מנין ויצא בדיעבד, וכדבריו כתב גם בספר '''גט פשוט''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19319&st=&pgnum=97 (קכו עג)]. אמנם דעת ה'''פרי חדש''' (תפט ד"ה מסתברא לי) שצריך לחזור ולמנות בברכה אף אם לא הגיע לכלל שבועות, רק אמר היום ד' ימים לעומר, לא יצא ידי חובה {{ראה עוד|נוסח הספירה וברכתה|ספירה בראשי תיבות}}. 
ובשו"ת '''שאילת יעבץ''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1408&st=&pgnum=133&hilite= (א קלט)] כתב לחלק שאם אומר את הראשי תיבות עצמם לא יצא וחוזר ומברך, אך אם אמר במילוי אותיות שאומר יו"ד אל"ף וכד', יחזור ויספור בלא ברכה. אמנם מדברי הפוסקים הנ"ל משמע שדנים הם באומר את האות עצמה כגון היום דל"ת לעומר, שהרי בזה לא ייתכן לומר בלא מילוי אותיות, ואף בזה כתב הפר"ח שחוזר ומברך. וב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14612&st=&pgnum=208 (תפט ט-י)] הכריע לחזור ולספור בלא ברכה, בין במנה בראשי תיבות ובין בספר במילוי אותיות. 

=='לעומר' או 'בעומר'==
הנוסח המובא בשו"ע הוא היום יום אחד בעומר. ב'''ב"י(שם)''' הביא '''שו"ת הרשב"א''' (א,תנז) שהנוסח בה הוא לעומר וכן הביא את דברי ה'''ר"ן''' בסוף פסחים שגרס כך. וב'''חק יעקב''' הביא עוד חבל ראשונים שכתבו כך והם: ה'''כלבו'''(נה), ה'''תניא'''(הקדמון,נ) ו'''שבלי הלקט'''(רלד), וכן הביא ה'''באר היטב''' בשם האר"י והשל"ה. ה'''ט"ז''' העדיף את הנוסח בעומר כיון שביום הראשון א"א לומר לעומר שהרי עדיין עומדים ביום הראשון. ה'''חק יעקב''' העדיף את הנוסח לעומר כיון שכאשר אומר בעומר משמע שעכשיו הקריבו העומר והוסיף שאין לשנות מהמנהג.

==אמירת 'היום'==
בחלק מהראשונים (רוקח,תניא,מהרי"ל) הנוסח היה שהיום. ב'''לבוש''' כתב שאין לומר כך שמשמע מלשון זו שהקב"ה ציוה שיספור שביום זה כך וכך לעומר ואין זה נכון וכ"כ ה'''מג"א'''. ה'''חק יעקב''' מיישב שמי שאומר כך לא משתבש והכוונה היא שהסיבה שמברך היא משום שהיום כך וכך ימים.
==עמידה בשעת הספירה==
ה'''רמב"ם''' (שם,כג) פוסק שלכתחילה צריך לספור בעמידה וכן פסק ב'''שו"ע'''(שם). לדין זה לא נמצא מקור בש"ס והמפרשים הביאו לו מקור מפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) ומהזוהר (פרשת תצוה). הפוסקים למדו מספירת העומר למצוות אחרות בג"ש של 'לכם' 'לכם' ויש שכתבו שהוא כלל לכל מצוות שאין הנאה בעשייתם (ע' ספר המנהגים פסח טז, אבודרהם ברכות השחר וע"ע [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%91%D7%9C_%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%95_%D7%98%D7%96_%D7%91 חבל נחלתו טז,ב]).

==ספירה בכל לשון==
==הברכה==
===שידע כמה סופר בזמן הברכה===
===ברכת שהחיינו===

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

ביטול חמץ

2025-05-08T14:03:30Z

Sije: לשון רבים

{{מקורות|פסחים ג ז|פסחים ד ב; ו ב; ז א|פסחים ב ב|חמץ ומצה ב א-ב; ג ז-ח|אורח חיים תלד ב-ד}}
גדר ביטול חמץ מן התורה, ותקנת חכמים לבטל את החמץ בערב פסח קודם שיגיע זמן איסורו, אף על פי שבודק אחריו ומבערו.

== גדר הביטול מהתורה ==
ה'''גמרא''' (פסחים ד ב) אומרת שמדאורייתא מספיק לבטל את חמץ ואין צורך אף לבדוק ולבערו, ורק חכמים הם שהצריכו גם לבדוק ולבער. ויש לזה ראיה כבר מן ה'''משנה''' (פסחים ג ז) שאומרת שאדם העסוק במצוה בערב פסח (קודם איסור חמץ), כגון לשחוט את הפסח או למול את הבן, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם אינו יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, די שיבטל את החמץ בלבו. ואמנם אם הולך לדבר רשות, צריך לחזור ולבער.
 כן מצאנו גם ב'''ספרי''' (ראה קלא) על הפסוק "לא יראה לך שאור" - בטל בלבך, מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו וכו'. וכן הוא ב'''מכילתא דרשב"י''' (יג ז).

הראשונים נחלקו בגדר ביטול חמץ מן התורה, האם עניינו השבתת החמץ ועשייתו כעפר עד שאין לו דין ממון, או שענייינו ביעור והוצאת החמץ מרשותו כהפקר.

=== שיטת רש"י וסייעתו ===
'''רש"י'''' (ד"ה בביטול) מסביר שביטול החמץ שמועיל מדאורייתא, נלמד מן ה'''פסוק''' (שמות יב טו): {{ציטוט|"שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם...".}} וסובר רש"י שמשמעות ההשבתה האמורה בפסוק היא ביטול בלב.
כעין זה כתוב גם בספר '''הלכות גדולות''' (יא פסח ד"ה ומאן), שחובת הביטול נלמדת מן הפסוק "תשביתו שאור מבתיכם", ואם מצא חמץ אחר שביטל, לא חייב עליו משום 'בל יראה ובל ימצא'. וכן כתב ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ב ב) שמצות השבתה האמורה בתורה, היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר הארץ. כן כתב גם '''שיבולי הלקט''' (רו) בשם אחיו '''ר' בנימין נר"ו''', שמהתורה די בביטול, דכתיב 'תשביתו'.
והביאו לזה ראיה גם מן התרגום לפסוק, שמתרגם: {{ציטוט|"שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא דְמִיקַמֵּי חַגָּא '''תְבַטְּלוּן''' חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן..."<ref>כן הוא בתרגום יונתן, וכן תירגם אונקלוס, אלא ששם במקום המלים: "מפלגות יומא דמיקמי חגא", כתב "ביומא קדמאה".</ref>.}}
גם ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) הביא בשם יש מפרשים, שהביטול מועיל להינצל מאיסור, לפי שאחר הביטול, שוב אין עליו תורת לחם, וכוונתו לשיטת רש"י הנ"ל, וכן מובא פירוש זה ב'''רבנו יהונתן''' על הרי"ף שכשמבטלו מתורת אוכל, הוי כמי שטח פניה בטיט<ref>אמנם הביאו הם גם את דעת הראשונים החולקת, שהוא מדין הפקר וכדלהלן.</ref>.

'''תוספות''' (פסחים ד ב ד"ה מדאורייתא) הקשו על פירוש זה, והוכיחו שהשבתה היא ביעור החמץ מן העולם:
* שמצינו שאומר ר' עקיבא בגמרא (ה א) שהפסוק 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם' הוא הבערה, שהיא מלאכה האסורה ביום טוב, ולכן הכרח הוא ש'ביום הראשון' האמור בפסוק, אין הכוונה ליום טוב ראשון של חג, אלא ליום י"ד.
* הגמרא אומרת שתשביתו הוא משש שעות ולמעלה, והרי זהו אחר זמן איסור, ואין מועיל בו ביטול החמץ.
ה'''רמב"ן''' (ד ב ד"ה ומה שהקשו) יישב קושיות אלו על רש"י:
* ודאי שגם רש"י מודה שמי שמבער הוא משבית את החמץ, ולכן ודאי הפסוק שמצוה 'תשביתו' הכוונה ביום חול, שהרי יכול, אף שלא חייב, לבערו בשריפה. ואדרבה, אם היינו מפרשים ד'תשביתו' הוא שריפה, יותר היה ניחא לפרש הפסוק ביום טוב, שמותר אז לשרוף, מה שאין כן ביטול, אינו מועיל לו אחר איסורו. כן כתב לתרץ גם ה'''מאירי''' ב'''מגן אבות''' (ענין יח), וסובר הוא שעל כל פנים טוב יותר לבער מלבטל. כן כתב לתרץ את רש"י גם ה'''בית חדש''' (אורח חיים תלא ב) ש'תשביתו' לפי רש"י כולל גם ביטול וגם הבערה. וכן כתב ב'''מגיני שלמה''' (ד ב ד"ה מדאורייתא), ודייק כן מלשון רש"י, שתשביתו הוא בכל דבר שיכול להשביתו אם בלב ואם בביעור.
* מה שאמרה הגמרא 'אך' חילק, שצריך לבערו משש שעות ולמעלה, אין הכוונה שצריך אז לבטלו, אלא שבשעה זו כבר יהיה מבוטל. וכשם שהיינו צריכים לומר כן אף אם היינו מבארים שהשבתה היא ביעור, דהיינו שבשעה שישית כבר יהיה מבוער.

ב'''חתם סופר''' (ו ב ד"ה וכי) כתב ליישב קושיית התוספות על רש"י, שרש"י סובר שעשה ד'תשביתו' הוא קודם זמן איסור, ולכן אין הוא מנתק את הלאו של בל יראה ובל ימצא. ממילא אם ימצא חמץ, אף שיבערנו אחר כך, כבר עבר על הלאו. אך המקשן שהקשה 'ולכי משכחת לה ליבטלה' סבר שהעשה דשתשביתו הוא גם לאחר זמן איסור, ולכן הוי הלאו ניתק לעשה, וסבר הוא כתוספות שישרפנה מיד ולא שישהנה. אך במסקנה סוברת הגמ' שאין מבטלים לאחר זמן, ולכן חשש שישהנה ויעבור על איסור.

=== שיטת התוספות וסייעתן ===
מכח הקושיות על רש"י, מפרש '''ר"י''' שם בתוספות (ד ב ד"ה מדאורייתא), שבביטול אין מצות 'תשביתו', אלא הוא מועיל מדין הפקר שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שמאחר שביטלו הרי הוא הפקר וכאילו אינו ברשותו. והוסיפו התוס' שאף שבסתמא צריך [[הפקר בפני שלושה|להפקיר בפני שלושה]], מדראורייתא לא צריך. וכן הביאו ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ב ב) וב'''אור זרוע''' (ב פסחים רמד) בשם '''רבנו תם''', והוא ב'''ספר הישר''' (חידושים שלט).
 לפירוש זה הסכים ה'''ר"ן''' (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם, וכן ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו ה'''רא"ה''', והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה. וכן משמע שהסכים לשיטה זו ה'''רא"ש''' בתשובה (יד ג), וכן משמע ב'''סמ"ג''' (עשין לט)<ref>שהביא קושיית ר"ת על רש"י, וכתב כשיטת רש"י. אך קצת קשה מהמשך דבריו, שלענין הגדרת הביטול הביא לשון הרמב"ם, שסובר שהביטול הוא השבתת החמץ ועשייתו כעפר. וכנראה שהביאו רק לענין אופן הביטול, אך אינו סובר שזוהי השבתה האמורה בתורה. וצ"ע אם סובר הסמ"ג שגם הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' בזה.</ref>. וכן הסכים ה'''רשב"ץ''' (מאמר חמץ ה).
 לפירוש זה הסכים גם ה'''מאירי''' (ב א ד"ה והוא, ו א ד"ה כבר, מגן אבות ענין יח), שכתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, אף שתרגומה ביטול, מ"מ עיקרה הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ומצאנו לשון השבתה שהוא כליון, כמו 'אשביתה מאנוש זכרם', אף כאן הציווי להשביתו מן העולם. אלא שמ"מ גם אם ביטל את החמץ בלי לבערו, הרי כבר אינו שלו ואינו עובר עליו, כמו שמבואר להדיא שהולך לשחוט את פסחו וכו'.

על שיטה זו של רבנו תם, הקשו הראשונים מספר קושיות, הובאו ב'''רמב"ן''' (פסחים ד ב) וב'''מגן אבות''' למאירי (ענין יח):
* לא מצאנו בלשון התנאים והאמוראים בשום מקום, שקראו לביטול חמץ 'הפקר'.
* גם במקומות אחרים מצאנו הבדל בין לשון 'ביטול' ללשון הפקר, כגון 'ביטול רשות' בעירובי חצרות, 'בטול עבודה זרה' וכד', שודאי אינם משום הפקר.
* הביטול מועיל לעולם, ואילו לגבי הפקר מצאנו בגמרא (נדרים מג א) שהיא מחלוקת אם הפקר חל כל זמן שלא הגיע לרשות מקבל, שלדעת ר' יוסי עד שיבוא ההפקר לרשות מקבל לא יצא מרשות נותן.
* ההפקר אינו מועיל בשבת, ואילו לגבי ביטול קיימא לן שמבטל אף בשבת ויום טוב.
* ההפקר צריך שלושה, וכאן אפילו ביחיד.
* הפקר צריך אמירה בפה, ולגבי ביטול מבטלו אפילו בליבו.
* הלשון שאמרו בביטול 'שיהיה בטל וחשוב כעפר הארץ' אינו מועיל בהפקר.
* כיון שהוא עצמו יכול לזכות בו, אין זה נחשב שמפקירו לאחרים, ואם כן מנא לן להתיר.

ה'''ר"ן''' בחידושיו שם, התייחס לכמה מקושיות אלו, וכתב לתרץ שיש הבדל בין חמץ לשאר הפקר, שחמץ כיון שמצד הדין אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לכן די בגילוי דעת בלבד, שלא ניחא לו שיהיה לו שום זכות בחמץ זה, וכן הוא ב'''ריטב"א''' שם בשם ה'''רא"ה'''.
 ובספר '''מגן אבות''' (ענין יח) האריך והרחיב ליישב כל הקושיות הנ"ל על רבנו תם:
* מה שלא מצינו בתלמוד לשון הפקר, הוא מפני שאין הכוונה שהוא הפקר גמור, אלא כעין הפקר שלא יהיה קרוי ממונו, אלא כעפר המונח לדריסת הכל. ואילו היתה כוונתו להפקר גמור עד שיזכה בו אחר, הרי זה האחר עובר עליו.
* ומטעם זה נזכר לשון 'ביטול' כאן כמו ביטול רשות וכד', כיון שהוא רק כעין הפקר, שהוא כמו ייאוש שלא לתת עליו לב ליטלו לעולם, ולא מפני שהוא של אדם אחר.
* אין הלכה כר' יוסי שבעינן שיבוא ההפקר לרשות מקבל. ומצאנו בתלמוד בכמה מקומות שנזכר הפקר בלא זכיית האחר בו, לפי שהלכה כחכמים. ואף רבא שם בגמרא דחה טעם זה גם אליבא דר' יוסי.
* דווקא חרמות והקדשות אינן בשבת, אך הפקר נעשה בשבת, וכמו ששנינו מפנין ארבע וחמש קופות כו', דאי בעי מפקר נכסיה.
* בכמה מקומות בש"ס מצאנו הפקר ביחיד , ואין צורך בשלושה. ומה שהצריכו שלושה הוא דווקא בקרקע, או בדבר שאין הסברה נותנת שאדם יפקירו, אבל כל שנודע וניכר שנוח לו ותועלתו בכך, או שיש בו מצוה או הישמרות מעבירה, אף ביחיד חל הפקר ואין צריך להפקיר בפני שלושה. ועוד שמהתורה הפקר הוא אפילו ביחיד.
* ואף דיבור לא צריך במקום שההפקר מצילו מחשש נדנוד עבירה, ומחשבתו מצטרפת למעשה. ומצאנו הפקר אפילו בלא מחשבה, אלא מן הסתם, כגון מצד מיאוס הדבר ופחיתותו או מצד טורח לקיטתו ומתייאש ממנו, או שחושב שכבר זכה בו אחר.
* מה שאינו אומר לשון הפקר, אלא לשון ביטול כעפר, אף שאינו מועיל בעלמא, חמץ שאני לפי שמן הדין אינו שלו, אלא שעשאו הכתוב כשלו לעבור עליו, ולכן כל שמגלה בדעתו שאינו רוצה בו, הרי הוא כהפקר לענין זה שאינו נידון כשלו.
* אף שיכול הוא עצמו לזכות בו אחר הפקרו, אין זה גורע מהיות החמץ הפקר, שכל שאינו שלו אע"פ שאין לו בעלים, אין הוא עובר על איסור.

=== הסבר הרמב"ן ===
ה'''רמב"ן''' (פסחים ד ב), מכח קושיות אלו שהקשה על רבנו תם, כתב לבאר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה. והוסיף לבאר, שכיון שחמץ הוא איסור הנאה, וקיימא לן איסור הנאה אינו ממון, היה מן הדין שלא יעבור עליו אדם משום בל יראה בפסח, שהרי אין איסור אלא על חמץ שלו ברשותו. אלא שעשאתו התורה כאילו היא ברשותו, לעבור עליו בשני לאוין, מפני שרוצה הוא בקיומו. ולכן, כאשר מגלה דעתו שאינו רוצה בו ומבטלו מדין ממון, ממילא אינו עובר עליו, דשוב לא קרינא ביה 'לך'. וזהו עדיף מהפקר, לפי שאינו יכול לזכות בו בחזרה, שהרי עשהו כעפר.
 וכתב הרמב"ן שכל זה ייתכן ונכון הוא לומר גם בדעת רש"י ודעימיה, שכתבו שזוהי כוונת התורה בציווי 'תשביתו', דהיינו שיהיה בעיניו כשרוף שרואה אותו כעפר ואפר ואינו רוצה בקיומו. וכמו שמצאנו שזוהי 'השבתה' האמורה בכל מקום, כגון "שביתה ממלאכה".
 אמנם הוסיף הרמב"ן שמלשון ה'''ספרי''' (ראה קלא) נראה לא כך, שהרי הספרי לומד דין הביטול בלב מן הפסוק 'לא יראה לך שאר', כלומר, שאין זה ממצוות 'תשביתו', אלא שכל שביטל את החמץ אין זה בגדר 'לך', לפי שהוא כעפר ואין לו דין ממון אלא יצא הוא מרשותך. וגם הביא ראיה מן ה'''ירושלמי''' (פסחים ב א) רבי אומר 'תשביתו שאור מבתיכם' דבר שהוא בל יראה ובל ימצא, ואי זה זה שריפה.
 בסוף דבריו, מסכם הרמב"ן שהביעור הטוב ביותר הוא השריפה או איבוד החמץ מן העולם, ואם ביטלו אפילו בלבו בלבד יצא, וכן אם הפקירו יצא. וכעין זה כתב גם המאירי ב'''מגן אבות''' (ענין יח) בסוף דבריו.

== חמץ ידוע ושאינו ידוע ==
=== אם מועיל ביטול לחמץ ידוע ===
בחלק מהנוסחאות של ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ב ב) כתוב "ומהי השבתה זו האמורה בתורה, היא שיסיר החמץ '''הידוע לו מרשותו, ושאינו ידוע יבטלו בלבו''' וישים אותו כעפר...". כלומר שביטול מועיל רק בחמץ שאינו ידוע, אך בחמץ הידוע חייב לבערו. וכן כתב ה'''ארחות חיים''' (א חמץ ומצה לג, לז) בדעת הרמב"ם.
 ה'''כסף משנה''' הביא נוסחה זו שהיתה גם לפניו, וכתב לבאר הדברים, שמהתורה סגי בביעור או ביטול, ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו מתי מועיל ביטול ומתי בעינן שריפה. והם אמרו שבחמץ ידוע צריך ביעור, ובשאינו ידוע סגי בביטול. אבל בסוף דבריו דחה גירסה זו וכתב שאי אפשר ליישבה, שהרי הגמרא אומרת 'שמא ימצא גלוסקא וכו' וכי משכחת לה ליבטלה', הרי שמהתורה די בביטול בלבד אפילו בחמץ ידוע. ובאמת בנוסחאות מדוייקות לא כתוב חילוק בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע.
 ב'''לחם משנה''' כתב שגם לפי הגירסה שמחלקת בין ידוע לשאינו ידוע, יש לומר שהכוונה היא שהדרך היותר נכון היא לבערו, אלא שאם ביטלו גם כן סגי בהכי.
 גם ה'''רמב"ן''' (ד א ד"ה ענין) כתב שביטול החמץ מועיל מן התורה גם לחמץ ידוע, שכן מוכח ממשנת 'היה הולך לשחוט וכו' מבטלו בלבו', וכן מוכח מהמוצא גלוסקא יפהפיה ומתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת.
 כן כתב גם ה'''ר"ן''' (דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), וכן כתב ה'''רשב"ץ''' במאמר חמץ (ה ד"ה ומועיל) שהביטול מועיל גם על חמץ ידוע.

אמנם ב'''כלבו''' (חמץ ומצה מח ד"ה כתב גאון), הביא בשם גאון אחד, שמה שאמרו שמהתורה ביטול בעלמא סגי, לא קאי על חמץ הידוע לו ושאפשר לו לבערו, אלא דווקא על ספק או על שאינו מזומן לו לבער. והביא לזה ראיה מהגמרא, שאומרים חכמים לר' יהודה 'לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל, והתורה אמרה תשביתו', הרי שמהתורה אינו מועיל ביטול בידוע. וכל המקומות שאמרה הגמרא שדי לו בביטול בעלמא, הוא מפני שאין באפשרותו לבער, כגון שהלך לצרכי מצוה, או שנפלה עליו מפולת וכד'.
 וגם מדברי הכלבו (לעיל מיניה) עצמו משמע שסובר כן. וכן דעת ה'''ארחות חיים''' לוניל (א חמץ ומצה לג, לז).

ה'''פרי חדש''' (תלא ד"ה ואכתי פש גבן), כתב כמה הוכחות שהביטול מועיל אף לחמץ ידוע. 
אבל ב'''מרכבת המשנה''' אלפנדרי (חמץ ומצה ב ב) כתב שמכל אלו ליכא ראיה, לפי שהגאון המובא בכלבו לא אמר שאינו מועיל ביטול לחמץ ידוע, אלא כאשר מזומן לו לבערו, אבל כל הני ראיות איירי באופן שאי אפשר לו לבערם, כגון שעסוק במצוה, או שנזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אך אינו יודע היכן, בכל הני מועיל ביטול מהתורה, דהוי כחמץ שאינו ידוע. וה"ה לככר בשמי קורה שלא חשיב מזומן לפניו לבערו. ובטעם הדבר כתב המרכה"מ שס"ל לגאון שלא מהני ביטול מדין הפקר בחמץ, אלא כשאין ידוע לו היכן הוא שבזה הוא כבר מופקר קצת, אבל כשידוע ומזומן לפניו לבערו לא מהני ביטול בעלמא בלא הפקר ממש. אמנם בסוף דבריו כתב, שהראיה מגלוסקא יפהפיה, שאומרת הגמרא שיבטלנה כשימצאנה היא ראיה מוכרחת, ולכן ודאי העיקר כנוסחת הרמב"ם שאין לחלק בין ידוע לשאין ידוע, וכדעת הר"ן.

=== אם צריך ביטול לחמץ שאינו ידוע ===
בשאלה האם עוברים על בל יראה ובל ימצא על חמץ שאינו ידוע לאדם, ואם צריך לבטלו, נפלה מחלוקת בראשונים ובאחרונים, והיא תלויה הרבה בפירוש דברי הגמרא (ו ב) 'ודעתיה עילוה', ויתבאר [[#אם לא ביטל האם עובר על בל יראה ובל ימצא|להלן]].

== אם צריך לבטל בפה ==
ה'''רמב"ן''' (ד ב ד"ה ונראין הדברים) כתב שהביטול בלב הוא, ואינו צריך להוציא בשפתיו, שהרי כן שנינו במשנה 'מבטלו בלבו', שכל שנתייאש ממנו ודעתו מסכמת שאינו רוצה בו מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם, אינו עובר על האיסור. ואם נתן דעתו על החמץ לאחר זמן האיסור, דומיא דגלוסקא יפהפיה, אפילו רגע אחד, הרי זה עובר עליו. והוסיף שאף שהיה מקום לפרש 'מבטלו בליבו' היינו מלבד הביטול בפה, כדי שיהיו פיו ולבו שווים, אין זה מחוור, אלא העיקר שהביטול הוא בלב.
 גם ב'''רבנו ירוחם''' (א ה לח ג) כתב שהביטול די בלבו, ואין צריך אמירה.

ה'''צל"ח''' (ו ב ד"ה רש"י ד"ה הבודק) הקשה שדברי רש"י סותרים עצמם, שבתחילה כתב שיבטל בלבו, ומיד בסמוך הוסיף שאומר בפה.
 ותירץ הצל"ח, שבאמת די בהשבתת הלב, לפי שחמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו ברשותו, לכן די שבלבו אינו רוצה בו, אף שבעלמא דברים שבלב אינם דברים. אלא שרש"י רצה לכתוב אליבא דכו"ע, גם אליבא דר"י הגלילי שסובר שחמץ מותר בהנאה כל שבעה, ולדידיה לא סגי בלב, אלא בעינן שיאמר בפיו.
וב'''הגהות ברוך טעם''' (ו ב ד"ה מקשים) כתב ליישב, דודאי הביטול עיקרו בלב, ולכן בתלמיד היושב לפני רבו וכו' מבטלו בלבו ודיו. אלא שגבי גלוסקא איכא חשש שימצאנה לאחר זמן איסור, וישהנה, ואז מה שביטל בלב לא מהני, כיון שעכשיו מבטל בליבו את הביטול הראשון. אך אם אומר בפה שמבטל, שוב לא יכולה מחשבתו בשעת המציאה, לבטל ביטולו הראשון. וכל זה אינו שייך בתלמיד היושב לפני רבו, ששם ודאי אין חשש שירצה להשהותו.

=== תקנת חכמים לומר בפה ===
ה'''טור''' (אורח חיים תלו) כתב שבביטול בלב סגי, וגם לא מצאנו שחכמים תיקנו לומר נוסח הביטול, אלא שכן נהגו.
 אבל ב'''בית יוסף''' (תלד ד"ה ומש"כ רבנו כל חמירא) תמה עליו, שאף שלא מצאנו בגמרא מ"מ, מצאנו בירושלמי שתיקנו כן.
 ה'''בית חדש''' (ד), כתב ליישב דברי הטור, שגם הירושלמי כוונתו לבטל בפה, וכן מה שכתבו הפוסקים שאומר בפה, הוא לרווחא דמילתא שנהגו כן משום עמי הארץ שמא ישכחו הבטול.

בספר '''הגהות מנהגים''' טירנא (ערב פסח ע) כתוב שסגי בביטול הלב, אבל הצריכו לבטל בפה מפני עמי הארץ, שמא ישכחו ביטול הלב ויאכלו אחר כך חמץ.

== גזירת חכמים לבטל את החמץ בנוסף לביעור ==
ה'''גמרא''' (פסחים ו ב) מביאה דברי רב יהודה שעל אף שאדם בודק את החמץ, צריך הוא גם לבטלו.

=== הטעם לתקנת חכמים ===
ה'''גמרא''' שם דנה מה הטעם שתיקנו חכמים שצריך לבטל את החמץ, שהרי בלאו הכי מבערים את כל החמץ הנמצא בבית?
 בתחילה מעלה הגמרא אפשרות שהוא משום פירורין, שאי אפשר לבדוק אחריהם. אך הגמרא דוחה, שהרי פירורין בלאו הכי אינם חשובים, ואינם צריכים ביטול. ואין לומר שכיון שנשמרים הם כשנועל את ביתו, ממילא חשובים הם ולא בטלים, שהרי מצאנו בברייתא שאומרת שבסוף עונת לקיטת הפירות, כגון תאנים וענבים, אם אדם כבר אינו מקפיד עליהם, אין בהם משום גזל ופטורין מן המעשר, אף שהוא משמר את שדהו מפני דבר אחר שיש לו בה.
 לכן מסיק רבא שטעם הביטול הוא גזירה שמא למרות בדיקתו וביעורו, ימצא אחר כך גלוסקא יפה, ודעתו עליה ואינה בטלה.
 אך מקשה הגמרא, שאם כן יבטל כשימצא, ומתרצת שייתכן שימצא לאחר זמן האיסור ושוב אינו יכול לבטל את החמץ, כיון שאינו ברשותו לבטלו.

עוד מוסיפה לומר שאין להמתין עם ביטול החמץ לשעה חמישית או רביעית בערב פסח, לפי שזמן זה אינו זמן ביעור ואינו זמן איסור, וממילא אין דעתו על זה, ועלול להימנע מלבטל את החמץ.
 ואמנם גם לשעה שישית, שאז עסוק הוא בשריפתו ולא עלול לשכוח, אין להמתין, שכיון שהוא כבר אסור מדרבנן, שוב אינו יכול לבטל, שחכמים עשוהו כדאורייתא שאינו ברשותו לבטלו. שאמרו חכמים, שהמקדש אישה משעה שישית ומעלה, אפילו בחיטים קורדינייתא, אין חוששים לקידושיו, אף שזהו רק איסור דרבנן.

=== פירוש 'ודעתיה עילוה' ===
==== פירוש רש"י ====
'''רש"י''' (ו ב ד"ה ודעתו) כותב שהביטול נועד מחשש שאם אדם ימצא חמץ שחשוב הוא בעיניו, עלול הוא לחוס עליו מלשורפו, וישהה אותו אפילו רגע, ובכך עובר הוא על איסור 'בל יראה ובל ימצא'. אמנם אם ביטל הוא את החמץ קודם הפסח, לפני שהגיע זמן איסורו, אינו עובר, שהרי השבית את כל החמץ.
 מדברי רש"י מבואר שהחשש הוא שמא ימצא חמץ לאחר כניסת החג, שהרי קודם לכן אין איסור בל יראה ובל ימצא. והדברים מתאימים להמשך דברי הגמרא, שאומרת שאם מוצא לאחר זמן האיסור, כבר אינו יכול לבטלו. ואף על פי כן, אין אדם עובר על האיסור כל זמן שלא מצא את הגלוסקא, כיון שאין זה חמץ הידוע לו. וכן כותב להדיא ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף א א ד"ה אלא), ומוכיח כן מלשון הגמרא.

'''תוספות''' (ד"ה ודעתיה) הקשו על רש"י, שלפי שיטתו אינה מובנת קושית הגמרא מיד לאחר מכן, שיבטל את החמץ לכשימצא אותו, והרי הוא חס עליה מלבטלה?
 ב'''מהרש"א''' (ד"ה ודעתיה) העיר שבאמת רש"י לא פירש שחס עליה מלבטלה, אלא שחס עליה מלשרפה. אלא שתוספות לומדים שממילא, כיון שבאותו רגע שחס עליה מלשרפה, ודאי גם חס עליה מלבטלה. אך ה'''טורי זהב''' (תלד ג) באמת מתרץ בדעת רש"י, שכוונתו שהאדם חס עליה מלשרפה, אבל מ"מ לא חס מלבטלה, לפי שאינו מאבדה מן העולם. כיוצא בזה כתב ה'''פני יהושע''' (ו ב ד"ה אמר רבא) שאין כוונת רש"י שהוא משהה אותה כדי לזכות בה לעצמו, אלא חס עליה מלשרפה כדי לתת לבהמת הפקר או לנכרי שלא בטובת הנאה וכיו"ב, ובתוך זמן זה יעבור על בל יראה ובל ימצא {{ראה עוד|ביטול חמץ|שיטת רש"י בפירוש 'ודעתיה עילוה'}}.

==== פירוש התוספות ====
לכן מפרשים התוספות ש'ודעתו עליה' הכוונה שהיא חשובה בעיניו ואינה בטילה מאליה כמו פירורין. ולהלן (כא א ד"ה ואי) כותבים התוספות שמדוייק מדברי הגמרא, שכל זמן שלא מצא את הגלוסקא אינו עובר עליה בבל יראה ובל ימצא, ואפילו לא ביטל את החמץ.

כן נראה שמפרש גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ג א ד"ה מ"ט), אף שבהמשך דבריו כתב גם כלשון רש"י 'דלמא משהי לה פורתא', דמשמע דווקא כשמשהה אותה, אך לפי תוספות אפילו בלא שמשהה כיון שאינה בטלה מאליה עובר עליה. כן נראה שפירש גם '''רבנו ירוחם''' (ה א לח ג).

ב'''רבנו יהונתן''' על הרי"ף (ו ב) תולה את מחלוקת רש"י ותוספות הכא, במחלוקת לעיל לגבי טעם הביטול. שלפי רש"י שפירש שהביטול פועל על החמץ לעשותו שאינו שווה ממון, ממילא גבי גלוסקא כשמוצאה וחושב עליה לאוכלה ומשהה אותה, הרי שמחשיבה, וממילא עובר עליה בלאו. אבל לפי תוס' שהביטול פועל הוצאת החמץ מרשותו כהפקר, בגלוסקא כיון שאינה בטלה מאליה כפירורין, יש חשש שלא יוציאנה מיד ויפקירנה, וממילא יעבור עליה באיסור.

==== פירושי המאירי והתוספות רי"ד ====
ה'''מאירי''' (ו ב ד"ה ותירץ בה) כתב ששמא ימצא הוא בערב פסח אחר זמן איסור אכילה, כלומר משש שעות ולמעלה, ושדעתיה עילוה, אין הכוונה שיעבור עליה בבל יראה ובל ימצא, אלא שיבוא לאכלה במזיד מתוך יפיה. אמנם אחר שביטלה אין חשש כזה, מפני שכבר המאיסו ועשהו כעפר. אלא שהקשה לפי זה, מהי קושיית הגמרא שיבטלה לכשימצאנה, והרי יש לחשוש שיאכלנה?
 ולכן הביא שיש מפרשים, שמא ימצא ביום טוב וישהנה מתוך יפיה ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא, עד שיימלך לשורפה. וזהו כפירוש רש"י. אלא שגם על זה הקשה, עדיין מהי הקושיה שיבטלנה כשימצאנה, והרי יש חשש שישהנה מתוך יפיה, וכקושיית התוספות.
 לכן כתב שהנראה לפרש, שדעתיה עילוה, כלומר שאינה בטלה מעצמה כפירורין, וכיון שאינה בטלה עובר עליה באיסור דרבנן כל י"ד, ובאיסור תורה ביום טוב. ועל זה שאלו למה לא יבטל לכשימצא אם ימצא, ותירץ שמא לא ימצאנה עד אחר האיסור.
 ושוב כתב שעיקר הגירסה היא '''דדעתיה עילוה''', כלומר שדעתו היתה עליה מאתמול קודם הבדיקה לאכלה, ושכחה, ועכשיו כשמוצאה יתרשל בהוצאתה ובביעורה, ועובר עליה בבל יראה, לכך הצריכוהו לבטל מעיקרא, ולא יועיל לבטל לכשימצא מפני שכבר הוא זמן האיסור ואינו מועיל ביטול.

ב'''פסקי הרי"ד''' (ו ב) כתב לפרש שדעתו עליה לאכלה, ומתוך שטרוד בעסקיו משהה אותה עד לאחר זמן הביעור ועובר בבל יראה ובל ימצא. וכן פירש גם ב'''תוספות הרי"ד''' (ו ב) והוסיף שבשאר החמץ שמניחו בצנעא אין לחשוש, כיון שזהיר בו לשורפו, מה שאין כן זו שמצא בדרך מקרה, לא יזהר בה.

=== אם לא ביטל האם עובר על בל יראה ובל ימצא ===
לפי רש"י ותוספות הסוגיה מדברת על מצב שאדם מוצא גלוסקא בתוך הפסח, והחשש הוא שמא ישהה אותה ולא יבערנה ובכך עובר הוא על איסור תורה של בל יראה ובל ימצא. לפי שיטות אלו יוצא שאין אדם עובר על האיסור, כל עוד לא מצא את הגלוסקא ואינו יודע עליה, אף על פי
שהיא בתוך ביתו ולא ביטל החמץ. לפי שמה שבדק בכל הבית וביער את כל הנמצא, מוציא אותו מחשש איסור. וכן הוא מפורש ב'''תוספות''' (כא א ד"ה ואי), וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' (דפי הרי"ף א א ד"ה אלא) וכתב בטעם הדבר, מפני שסמכה התורה על החזקות, וכיון שביער את כל הידוע לו, יצא ידי חובתו<ref>מן הראוי לציין, שהר"ן דייק זאת מלשון הגמרא 'ודעתיה עילוה', כלומר שעד שאינו מוצאה ואין דעתו עליה, אינו עובר. וזה מתאים לפרש"י. לעומת זאת התוס' דייקו זאת מקושיית הגמרא בהמשך 'לכי משכחת לה ליבטלה', כלומר שקודם שמוצא אינו עובר. והדברים מתאימים לשיטתם, לפי שהם מפרשים שדעתיה עילוה שאינו בטל מאליו וכנ"ל.</ref>.
 וכן משמע מלשון '''בעל הלכות גדולות''' (יא פסח אור לארבעה עשר) שכתב שאחר שביטל, שוב לא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם ימצא לאחר מכן. משמע להדיא שאם לא ימצא, אינו עובר אפילו לא ביטל.

אמנם לפי הפירוש של המאירי בסוף דבריו, שכתב שצריך לגרוס '''דדעתיה עלויה''' כלומר, שהיתה דעתו עליה מאז, ואף שלא ידע עליה מ"מ כיון שיפה היא הרי שחס עליה, א"כ עובר עליה למפרע. ולכן הצריכוהו חכמים לבטל קודם זמן האיסור, ולגמור בדעתו שאפילו ימצא חמץ שיקר הוא בעיניו, אין הוא רוצה בו אלא מבטלו מכל וכל, ובכך ניצל הוא מאיסור גם למפרע.
 כן יש לומר גם בדעת התורי"ד, שפירש ש'ודעתו עילוה' הוא החשש הוא שמא ישהנה ויבוא לאכלה, יוצא מזה, שכאשר שמוצא את הגלוסקא לאחר זמן איסור, כבר אי אפשר לו לבטלה ועובר עליה בבל יראה ובל ימצא.
 כמו כן יש להעיר, שלראשונים שהובאו לעיל הסוברים ש[[#אם מועיל ביטול לחמץ ידוע|לחמץ '''ידוע''' אינו מועיל ביטול]], ודאי שיש איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאינו ידוע, שהרי לזה נועד עיקר הביטול.

ה'''רא"ש''' (א ט) כתב להדיא שלא כדברי התוספות. על דברי הגמרא שקס"ד שחיוב הביטול הוא משום פירורין, כתב הרא"ש שקס"ד שכיון שלא מצאם בבדיקה עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא, אע"פ שאינו רואה אותם ואינו יודע שהם בביתו. ואף שדחתה הגמרא ואמרה שפירורין בטלים מאליהם, מ"מ לגבי גלוסקא שאינה בטלה מאליה, עובר עליה בבל יראה ובל ימצא אף שאינו יודע על קיומה.
 גם ב'''טור''' (אורח חיים תלד) כתב במפורש שהביטול שתיקנו חכמים מועיל שאם נשאר חמץ בבית שלא מצא, שלא יהא עובר עליו. משמע שלולי הביטול היה עובר אף שלא מצאו, וזה היפך דברי התוס' והר"ן.
 ולשיטתם יש ליישב את קושיית הגמרא 'לכי משכחת לה ליבטלה', היינו שעד השתא הבינה הגמרא שאיירי במוצא הגלוסקא קודם זמן איסור, ולכן אינו עובר עד שמוצאה, ומ"מ חיישינן שמא ישהה לאחר זמן האיסור ויעבור. וכעת שואלת הגמרא שעל כל פנים יבטל לכשימצא, דהיינו '''קודם''' זמן האיסור, ומתרצת שמא ימצא '''לאחר''' זמן האיסור, וכבר יעבור למפרע. כן יישב דברי הרא"ש ב'''קרבן נתנאל''' (ג).
 אמנם דעת ה'''בית חדש''' (תלא ב ד"ה ונראה ליישב) שהביטול מהתורה הוא דווקא ב'''חמץ ידוע''', אבל חמץ שאינו ידוע אין צריך ביטול כלל. רק חכמים הם שבאו ותיקנו בדיקה וביטול גם לחמץ שאינו ידוע. ושוב כתב כן במקום אחר (תלד ג ד"ה ויש לדקדק) שחמץ שאינו ידוע לו, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ויישב דעת הטור לפי דרך זו. גם בדעת הרא"ש שאומר להדיא שעל פירורין עובר איסור אף שאינו יודעם, כתב הב"ח ששאני פירורין שודאי נמצאים ביתו הוו להו כחמץ ידוע ועובר עליהם, אבל גלוסקא שאינו יודע עליה אינו עובר. וכן הסכים לפירוש זה ה'''טורי זהב''' (ג). אבל ב'''קרבן נתנאל''' שם כתב שהוא דוחק בלשון הרא"ש, ואין זו כוונתו, אלא הרא"ש פליג על תוספות בזה.

ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ג ח) כתב שאם לא ביטל את החמץ קודם שעה שישית ומצא חמץ שהיתה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על בל יראה ובל ימצא, שהרי לא ביער ולא ביטל, וכעת אין הביעור מועיל ולבטלו אינו יכול לפי שאינו ברשותו.
 דייק ה'''מגן אברהם''' (ה) בדבריו, שדווקא חמץ שידע בו בתחילה עובר עליו, אבל אם לא ידע בו בתחילה, אינו עובר.

== זמן הביטול ==
ב'''גמרא''' (ו ב) מבואר שהזמן שצריך לבטל הוא מיד אחר הבדיקה, כלומר בליל י"ד. ומסבירה שאי אפשר לבטל למחרת בשעה רביעית וחמישית אחר שמסיים לאוכלו, לפי שאז עלול הוא לשכוח מהביטול מפני שאין זה לא זמן בדיקה ולא זמן ביעור.
ואמנם גם בתחילת שעה שישית, שהוא זמן הביעור, לא רצו לתקן הביטול, לפי שאז כבר נאסר החמץ ואינו ברשותו לבטלו. ואף שמדאורייתא נאסר רק בסוף שעה שישית, ורק מדרבנן בתחילת שעה שישית, מ"מ כיון שאינו שלו מדרבנן, אינו יכול לבטלו.
 ב'''צל"ח''' (ו ב ד"ה אמר רב יהודה) כתב שכבר מלשון רב יהודה 'הבודק צריך שיבטל' מדוייק שהביטול צריך להיות בשעת הבדיקה. שהרי אם לא כן היה לו לומר, 'צריך שיבטל' בלא 'הבודק'. והוסיף שכן מוכח גם מהמשך הגמרא שמקשה ונבטליה בד' או בה', שבזה רואים שהיה פשיטא לה בדברי רב יהודה שהוא הצריך לבטל כבר בערב בשעת הבדיקה.
 בספר '''פרי חדש''' (תלד ב) כתב שהגמרא אתיא אליבא דר' מאיר שס"ל שאוכלים כל חמש ושורפים בתחילת שש, אבל לר' יהודה שאוכלים כל ארבע ושורפים כל חמש, אתי שפיר לבטל בשעה זו. ומכל מקום כתב שעיקר הביטול הוא של לילה, לפי שהבדיקה היא הכרחית ועל ידה יזכור לבטל, מה שאין כן הביעור שאינו הכרחי, לפי שייתכן שלא ימצא חמץ ולא יהיה לו מה לשרוף.

=== ביטול נוסף ביום י"ד ===
כתוב ב'''תשובת רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1734&st=&pgnum=106&hilite= (נ)] שצריך לבטל מיד בלילה אחר שבודק, ולמחרת שבודק ולא כלום<ref>אמנם יש שכתבו שייתכן שכוונתו שאינו '''מברך''' כלום.</ref>. וב'''ספר האורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31560&st=&pgnum=259&hilite= (א 89)] מובא שאם רוצה גם לבטל למחר בשעה רביעית הרשות בידו.
 ה'''רא"ש''' (א ט) הביא תשובה זו, והוסיף שיש נוהגים לבטל למחרת בתחילת שעה שישית בשעת שריפה, כלומר בסוף שעה חמישית קודם שיגיע זמן איסורו. והרא"ש עצמו כתב ששניהם כאחד טובים. ועוד כתב שגם ה'''ריצב"א''' היה אומר כן לחזור ולבטל ביום, משום הפת שאוכל ביום, שהביטול של הלילה אינו מועיל אלא לחמץ שלא ראה. וכן הביאו בשמו ה'''סמ"ג''' (עשין לט) וה'''סמ"ק''' (צח) ו'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ג ז). וב'''שו"ת הרא"ש''' (יד ג) פסק כן לדינא, שאף שביטל בלילה חוזר ומבטל ביום אחר שמוציא כל החמץ מביתו, מחמת הפת שאוכל ביום. וכן כתב '''רבנו ירוחם''' (ה א לח ג) שראה לרבותיו שנוהגים כן.

ה'''שלחן ערוך''' (תלד ב) פסק שיש לבטל אחר הבדיקה מיד בלילה, וטוב לחזור ולבטל פעם נוספת ביום י"ד בסוף שעה חמישית קודם שתגיע שעה שישית, שמשהגיעה שעה שישית נאסר החמץ, ושוב אין בידו לבטלו.

=== לאחר השריפה ===
כתב '''מהר"י וויל''' (קצג) שאין לבטל את החמץ אלא לאחר שריפה, לפי שאם יבטל קודם שריפה, לא יוכל לקיים שריפה בחמץ שלו.

== אופן ונוסח הביטול ==
בגמרא לא כתוב נוסח מיוחד לביטול, אבל ב'''ירושלמי''' מובא בשם רב: "כל חמץ שיש לי בתוך ביתי, ואינו יודע בו יבטל".

בגאונים ובראשונים מובא בלשון ארמית: 
 בספר '''הלכות גדולות''' (יא פסח אור לארבעה עשר): "כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה ליבטיל וליהוי עפרא".
 ב'''שאלתות דרב אחאי''' (צו עד): "כל חמירא דאיכא ברשותי בביתא הדין ולא חזיתיה ולא ידענא ביה ליבטיל מרשותי ויהא כעפרא דארעא".
 '''רש"י''' (פסחים ו ב ד"ה הבודק): "כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל" . וכן ב'''ספר האורה''' המיוחס לרש"י [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31560&st=&pgnum=259&hilite= (א 89)]: "כל חמירא דאיכא בביתא הדין דלא חזיתיה ודלא ביערתיה, ליבטול ולהוי כעפרא דארעא".
 ב'''רי"ף''' (ג א) מובא הלשון: "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ולא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא".
 כעין זה הלשון ב'''רא"ש''': (א ט): "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא בערתיה ליבטיל ולחשיב כעפרא דארעא", וכן הוא ב'''טור''' (אורח חיים תלד). וב'''שו"ת הרא"ש''' (יד ג): "כל חמירא דאיתיה ברשותאי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה, להוי חשיב כעפרא דארעא".
 הלשון ב'''רבנו יהונתן''' על הרי"ף (ו ב): "כל חמירא דברשותי דלא ידענא ליה השתא ולא חמיתיה השתא להוי חשיב כעפרא"
 ב'''פסקי הרי"ד''' (ו ב): "כל חמירא דאיכא ברשותי ולא חמית ליה ליבטיל ולהוי כעפרא".
 ב'''רבינו ירוחם''' (ה א לח ג): "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה", וכתב רי"ף "דלא ידענא ביה ליהוי בטיל וחשיב כעפרא דארעא".
 ב'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ג ז): "כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר"

ב'''שולחן ערוך''' (אורח חיים תלד ב): "כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל וליהוי כעפרא דארעא".
 והוסיף (ג) שבביטול היום צריך לומר: "דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה".

ה'''בית חדש''' (ה) כתב שיש לומר את הנוסח: "כל חמירא וכל חמיעא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה, ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא".

=== הפקר ===
ב'''הגהות מיימוניות''' (ג ח) כתב בשם '''ראבי"ה''' שיש לומר "ליבטיל ולהוי '''הפקר''' כעפרא", שהביטול משום הפקר הוא. אבל כתב שרבנו יואל לא היה אומר הפקר, וכן הרמב"ם ורי"ף ורש"י ורבנו יוסף אינם גורסים הפקר. וב'''בית יוסף''' (תלד ד"ה ומש"כ ולא יפרט) כתב שכן נהגו שלא לומר 'הפקר'.
 אבל ב'''בית חדש''' (ה) כתב שראוי לכל מדקדק במעשיו שיזכיר גם 'הפקר', מאחר שהרבה פוסקים הסכימו לר"ת שביטול מטעם הפקר.
 לעומת זאת ה'''פרי חדש''' (ב) כתב שאין לומר 'הפקר', שאף שהביטול מטעם הפקר, מ"מ לא דמי להפקר בכמה דברים כמו שכתב הר"ן.

=== כל חמירא וחמיעא ===
כתב ה'''כלבו''' (מח) שצריך לומר 'חמירא וחמיעא' לפי שחמץ ושאור שני דברים הם. אבל ב'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=46 (א קלד)] כתב שאין צריך לנהוג כן ולשבש כל המחזורים שלא כתוב בהם אלא חמירא בלחוד. והסביר שבלשון התלמוד חמץ ושאור שניהם כלולים בלשון 'חמירא'. וסיים שאף שמהר"ם כתב כן, לא בא לדחות דבריו אלא ליישב המנהג הקדמון.
 אבל ב'''מהרי"ל''' (מנהגים בדיקת חמץ ז) כתוב 'חמירא וחמיעא'. וב'''דרכי משה''' (ד) כתב דווקא בשאר לשונות צריך להזכיר שני הדברים, אך אם אומר בארמית משמע שמסכים לדברי התרומת הדשן. וכן כתב ה'''לבוש''' (ב) שבארמית די לומר חמירא, אבל בשאר לשונות יש לפרט - חמץ ושאור.
 ובספר '''פרי חדש''' (ב) כתב שאף בלשון הקודש אין צריך לומר אלא 'חמץ' בלבד, והביא לראיה את הירושלמי הנ"ל, שלא נזכר שם אלא חמץ. וביאר הטעם מפני שהביטול הוא מדרבנן, לא הצריכו אלא בחמץ השכיח ולא בשאור שאינו שכיח.

=== בביתי או ברשותי ===
'''רבנו ירוחם''' (ה א לח ג) כתב שצריך לומר 'ברשותי' ולא 'בביתא הדין' (כפי שכתוב בירושלמי, וכן הוא ברש"י ובספר האורה הנ"ל), שמא יש לו חמץ בבית אחר, ולכן אומר ברשותי כדי לכלול כל חמץ שיש לו. וכן כתב ה'''טור''' (אורח חיים תלד).

ב'''בית חדש''' (תלד ה) כתב ליישב דעת רש"י, שכיון שכל הטעם לביטול הוא שמא ימצא גלוסקא, ממילא חשש זה אינו אלא בביתו שגר בו, ורק שם צריך לבטל חמץ שאינו ידוע לו. אבל בשאר המקומות אינו צריך לבטל דליכא חשש זה, אלא אם כן יש שם חמץ ידוע שאז פשיטא שצריך לבטל וזיל קרי בי רב הוא.
בחידושי '''חתם סופר''' (ו ב ד"ה הבודק) כתב ליישב דעת רש"י, שכיון שמדאוייתא בביטול סגי, כאשר בדק לפי יכולתו אינו עובר על האיסור, ואם כן האפשרות שימצא גלוסקא היא רק במקומות שבדק, שהרי במקומות שלא בדק, אם ייתכן שנמצאת שם גלוסקא, אינו יוצא ידי חובתו עד שיבדוק שם. ולכן די לו לומר 'בהדין ביתא' שכבר בדק, לפי שרק היכן שבדק ייתכן מציאות של גלוסקא שלא מצא.

=== דחזיתיה ודלא חזיתיה ===
כתב '''רבנו ירוחם''' (ה א לח ג) שבביטול של לילה אומרים 'דלא חזיתיה' ובשל יום אומרים 'דחזיתיה ודלא חזיתיה'.
 וכן '''מהר"י וויל''' (קצג) כתב בשם '''מהר"ם אור זרוע''', שבשעת בדיקה לא יאמר 'דחמיתיה ודלא חמיתיה', שאם כן ביטל הכל, ולא יוכל לקיים למחרת שריפה בחמץ שלו. אבל למחרת יאמר 'דחמתיה ודלא חמיתיה'.
 אמנם ה'''דרישה''' (תלד א) כתב ליישב לשון 'דחזיתיה ודלא חזיתיה' גם בביטול של לילה, כמובא [[#דלא ביערתיה|להלן]], ש'חזיתיה' קאי לא על חמץ ששורף למחר, אלא על חמץ ששייר לאכול.

ב'''שלחן ערוך''' (ג) פסק שבביטול היום יש לומר דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה.

=== דלא ביערתיה ===
הקשה ה'''דרישה''' (תלד א) מדוע אומרים בביטול 'ודלא בערתיה' והרי מה שמשייר לבער אינו מבטלו, לפי שצריך לשרוף חמץ שלו?
 ותירץ, ש'דלא בערתיה' קאי על חמץ שעתיד לאכול מחר שאותו כן צריך לבטל, ולא לסמוך על הביטול שלאחר השריפה, כמו שכתב הרא"ש שאף שעושים ביטול גם למחר, מ"מ אין לסמוך עליו בלבד.

=== ביטול בכל לשון ===
ה'''כלבו''' (מח ד"ה וחכמים) כתב בשם '''ר' סעדיה גאון''' שבכל לשון שיאמר את הביטול יצא, והביאו ה'''דרכי משה''' (ב), אבל הוסיף בשם '''ר"י ברין''' שעדיף לומר בלשון שמבין. והביא לזה מהירושלמי, שם מובא הנוסח בלשון הקודש, ומה שאמרו הגאונים בארמית כי הם היו בבבל, וכל הפוסקים העתיקו מהם, אבל כל אדם יאמר בלשון שמבין.
 וכן כתב '''מהר"י וויל''' (קצג) שמי שאינו מבין ארמית, יבטל בלשון אשכנז. וכן הוא ב'''מהרי"ל''' (מנהגים בדיקת חמץ ז).

ה'''מגן אברהם''' (ו) הזהיר שלא מועיל הביטול גם בלשון הקודש, אלא כאשר מבין שעושה ביטול ולא כאותם שסבורים שקוראים תחינה, שהם ודאי אינם יוצאים ידי חובת ביטול.

== ביטול על ידי שליח ==
כתב בעל '''העיטור''' (ב ביעור חמץ קכ ב) שמסתבר ששליח יכול לבטל. והסביר, שדווקא לגבי הפרת נדר ולגבי שאילה נחלקו האמוראים (בבא מציעא צו ב) מפני שיש בהם פסוק מיוחד, אך בסתמא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. והביא דבריו ה'''ר"ן''' (דפי הרי"ף ג ב ד"ה וכתב בעל העיטור). 
וה'''ריטב"א''' (ו ב ד"ה אמר רב יהודה) כותב בשם ה'''רא"ה''' שאי אפשר לבטל חמץ על ידי שליח, שאין שליח להפקר. אבל כתב שבעל העיטור סובר שיש ביד שליח לבטל חמצו של שולחו, וכתב שלא נראו דבריו להרא"ה. וכן דעת ה'''ר"ן''' (דפי הרי"ף ג ב ד"ה וכתב בעל העיטור) שלא מהני שליחות בביטול כשם שלא מהני בהפקר.
 ב'''מאירי''' (ז א ד"ה תקנו) שהקלו לבטל על ידי שליח, ששלוחו של אדם כמותו, ולא עוד אלא שכל שהרשהו לבדוק, הרי הוא מורשה מן הסתם לבטל. והוסיף שיש שכתבו שאף מן הסתם כן, כלומר שאינו צריך למנותו לשליח, שאין ספק שכל ישראל נוח לו בכך.
 בספר '''כלבו''' (מח ד"ה כיצד בעור) כתב שהסכימו כל החכמים שאין שליח הבדיקה יכול לבטל אם לא בשליחות בעל החמץ, אלא יבטל בעל הבית במקום שהוא נמצא, ואם לא, תבטל אש
ה'''טור''' (אורח חיים תלד) כתב בסתם ששליח יכול לבטל, ולא כתב עוד דעות בזה.
 וב'''בית יוסף''' (ד"ה ושלוחו) כתב ליישב שאף שבהפקר לא מהני שליחות, הכא מהני, משום שבביטול חמץ בגילוי דעתא בעלמא סגי, ולכן אפשר אף על ידי שליח<ref>ה'''דרישה''' (ג) כתב טעם זה בשם הר"ן. ולא דק, שזהו מדברי הב"י ולא מדברי הר"ן, ואדרבה הר"ן ס"ל שכיון שמתורת הפקר הוא לא מהני ביה שליחות.</ref>. אי נמי משום שהפקר יש לו דין נדר, אך ביטול שאינו ענין לנדר, מהני שליחות.
 וה'''דרכי משה''' (ה) הוסיף בשם '''מהרי"ל''' (מנהגים בדיקת חמץ ז) שכשמבטל על ידי שליח, יעמוד השליח לידו. ובשם '''מהר"י ברין''' כתב שצריך השליח לומר "חמצו של פלוני יהא בטל".

ב'''שלחן ערוך''' (ד) העתיק לדינא כדברי הטור, ששלוחו יכול לבטל.
 אמנם הוסיף שאם אינו בביתו, יבטל מרחוק במקום שבו הוא נמצא, ואם אינו עושה כן, טוב שתבטל אשתו. כלומר משמע בדבריו שעדיף שלא לעשות ביטול ע"י שליח אם אפשר.
 אמנם ה'''מגן אברהם''' (י) כתב שביטול האישה לא כל כך מועיל, כיון שאינו שלה.

ב'''בית חדש''' (ז) הביא דעות המתירים על ידי שליח <ref>וע"ש שכתב שכן פסק גם בספר '''צידה לדרך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=11852&st=&pgnum=364 (ד ג ד)], ואינו נמצא שם.</ref>, אבל דעתו לאסור. וכתב שגם העיטור ודעימיה שהתירו, לא התירו אלא מפני שדעתם בביטול כרש"י והרמב"ם שהוא משום השבתה, אבל למ"ד שהוא משום הפקר, לא מהני שליחות. וגם לפי דעת הגאונים שאין צריך להוציא הביטול בפה, אלא במחשבת הלב סגי, איך אפשר לומר שיועיל בזה שליחות. אלא ודאי גם המתיר בשליחות כוונתו שבעל הבית מבטל בלבו, והשליח אומר בפה, אך גם זה אינו אלא למ"ד שהביטול בפה עיקר ולא הביטול בלב.
 ומה שהביא הב"י שיש להקל בביטול יותר מהפקר רגיל, ובגלוי דעתא בעלמא סגי, כתב הב"ח שזה כתב הר"ן רק לענין שלא יצטרך לומר בפה ולא בפני שלושה וכיו"ב, אך מנ"ל להקל קולות נוספות, אדרבה כיון שהקלו לענין מסויים, יש להחמיר לענין שליחות, שלא להקל בו יותר מדי. ומש"כ שביטול אינו כהפקר לפי שאינו מדין נדר, תמה הב"ח למה לא יהא כהפקר לכל דבר שהוא מדין נדר. וסיים דלמעשה אין להקל לבטל ע"י שליח.
 אבל ה'''טורי זהב''' (ו) כתב סברות להקל לבטל ע"י שליח, שמסתמא הוא נותן לשליח את חמצו במתנה כדי לבטלו (וכתב שלפי זה אין צריך השליח לפרש 'חמצו של פלוני'), וכן דעת ה'''פרי חדש''' (ד) שהעיקר כפסק מרן שאפשר לבטל על ידי שליח.

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [http://beinenu.com/lessons/%D7%A4%D7%A1%D7%97-%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C-%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%9E%D7%A5-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%91 פסח, ביטול וביעור חמץ] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ בינינו.
* [http://etzion.org.il/he/01-%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C-%D7%97%D7%9E%D7%A5 ביטול חמץ] - הרב אהרן ליכטנשטיין, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:חמץ]]
[[קטגוריה:פסחים ד:]]
[[קטגוריה:פסחים ו:]]
[[קטגוריה:חמץ ומצה פרק ב]]
[[קטגוריה:חמץ ומצה פרק ג]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תלד]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-08T03:23:49Z

Sije: הוספה חשובה - לעת עתה שמתיו בהערה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[ברכת שהחיינו על ספירת העומר|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

===במקרה שיבנה המקדש באמצע ימי הספירה===
כתב '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} שגם הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן מודים שאם יבנה המקדש באמצע ימי הספירה, שיהיה מאז והלאה הספירה דאורייתא שנספור להגיע ולהקריב קרבן מנחה חדשה לה' בחג השבועות בבית המקדש, ואז גם מה שספרו קודם הגאולה יצטרפו לטובה להיות תמימות המ"ט ימים, ותהיה למפרע ספירת כל הימים דאורייתא.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא ידי חובתו, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''{{טור|אורח חיים|תפט|טור|בכותרת=כן}}''' וב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|תפט|א}} פסקו שמצוה על כל אחד לספור לעצמו. וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה אם יכול לצאת על ידי שומע כעונה. וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה{{הערה|וכן כתב בספר '''אמרי שפר''' לרבי יהודה בן משה בן חלאוה {{היברובוקס|49831|471|בראשית מט כח}} בשם אביו ז"ל שהעיקר כדברי הרמב"ן שנשים חייבות בספירת העומר.}}. והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, ואם תאמר שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו [[קידוש לבנה]] שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[ברכה לנשים על מצוות עשה שהזמן גרמא|לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-08T03:15:50Z

Sije: /* מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן */ כ''נ להגיה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[ברכת שהחיינו על ספירת העומר|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

===במקרה שיבנה המקדש באמצע ימי הספירה===
כתב '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} שגם הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן מודים שאם יבנה המקדש באמצע ימי הספירה, שיהיה מאז והלאה הספירה דאורייתא שנספור להגיע ולהקריב קרבן מנחה חדשה לה' בחג השבועות בבית המקדש, ואז גם מה שספרו קודם הגאולה יצטרפו לטובה להיות תמימות המ"ט ימים, ותהיה למפרע ספירת כל הימים דאורייתא.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא ידי חובתו, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''{{טור|אורח חיים|תפט|טור|בכותרת=כן}}''' וב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|תפט|א}} פסקו שמצוה על כל אחד לספור לעצמו. וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה אם יכול לצאת על ידי שומע כעונה. וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, ואם תאמר שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו [[קידוש לבנה]] שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[ברכה לנשים על מצוות עשה שהזמן גרמא|לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-08T02:29:04Z

Sije: /* הכרעת הפוסקים */ הגהה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[ברכת שהחיינו על ספירת העומר|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

===במקרה שיבנה המקדש באמצע ימי הספירה===
כתב '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} שגם הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן מודים שאם יבנה המקדש באמצע ימי הספירה, שיהיה מאז והלאה הספירה דאורייתא שנספור להגיע ולהקריב קרבן מנחה חדשה לה' בחג השבועות בבית המקדש, ואז גם מה שספרו קודם הגאולה יצטרפו לטובה להיות תמימות המ"ט ימים, ותהיה למפרע ספירת כל הימים דאורייתא.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא ידי חובתו, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''{{טור|אורח חיים|תפט|טור|בכותרת=כן}}''' וב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|תפט|א}} פסקו שמצוה על כל אחד לספור לעצמו. וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה אם יכול לצאת על ידי שומע כעונה. וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[ברכה לנשים על מצוות עשה שהזמן גרמא|לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

שיחה:מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-07T21:04:44Z

Sije: /* מדאורייתא או מדרבנן */ {{לא חתם}} X 2

==מדאורייתא או מדרבנן==
===סברת ר' ירוחם והמאירי===
המאירי הביא סברה שספירת הימים מהתורה וספירת השבועות מדרבנן, וכתב על זה שלכן אומרים כך וכך ימים 'שהם' כך וכך שבועות. ולא זכיתי, שהרי אם יאמרו 'כך וכך ימים וכך וכך שבועות' בלא המילה 'שהם' הרי המשמעות משתנה. וצ"ע. {{לא חתם|א.א}}
:הכוונה היא שמכך שאומרים בסדר הזה ומקדימים את הימים ולא להיפך, משמע שהימים הם עיקר הספירה והשבועות טפלים להם.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 22:40, 22 באפריל 2023 (IDT)
::בדברי רבינו ירוחם מבואר (וביותר בדברי ספר הפרדס בשם ר"י בר יקר) שאין טעם לומר "שהם" וכי איננו יודעים שכך מנין השבועות? אלא רק משום שהשבועות הם מדרבנן זכר בעלמא לכן אומרים בלשון זו. אבל בזמן שהיה חיובו מן התורה היו מונים פעמיים "היום ארבעה עשר יום" "היום שני שבועות" יעו"ש. {{לא חתם|Moshjon}}

==מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם ספירת העומר היא מצות עשה שהזמן גרמא או לא==
[[משתמש:שמעיה הרץ]] - לענ"ד מה שכתבת לתרץ דברי האול"צ והצי"א אינו עולה בקנה אחד עם דבריהם, שהרי אם אמרינן שאף אם אינו תלוי בקרבן עדיין אפשר לומר שחשיב מצות עשה שהזמן גרמא, שוב מה הכריחו לרמב"ן לחדש חידוש גדול כל כך. גם בדברי הצי"א מוכח שהיא סברה מוחלטת לדעתו בגדר מ"ע שהז"ג וכל שאינו תלוי בזמן בלבד אלא בדבר נוסף (בנידו"ד בקרבן העומר) לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא.
 אבל שוב עיינתי בדבריהם וראיתי שהרב אול"צ באמת מטה לומר שספירת העומר בזה"ז דאורייתא, ושם בתחילת ההערה כותב שמרן לא גילה דעתו בזה ולכן יש להכריע בזה כהרמב"ם, ושוב אין קושיה עליו. וגם לצי"א אפשר לומר שסוף סוף מידי פלוגתא לא יצאנו, והרי הבה"ל ריש סי' תפט הביא מכמה מהראשונים שהסכימו שהוא דאורייתא, ולכן אין לנו כח לחייבן לנשים לספור, ולא שייך ספק דאורייתא לחומרא, דאדרבה על הצד שהוא דאורייתא הוי מ"ע שהז"ג ופטורות.
 [[משתמש:א.א|א.א]] 03:27, 6 במאי 2016 (IDT)

:אם כן אני חוזר בי, ומכאן לימוד גדול שלא לשנות בלא התייעצות עם כותב הדברים. אך איך אפשר לדעת מי כתב מה? [כמו שאני רואה שאתה יודע שאני כתבתי...]
:[[משתמש:שמעיה הרץ|בש''ם]] 09:36, 6 במאי 2016 (IDT)

::בזכות הערתך עיינתי שוב בדברים, ובאמת ליכא קושיה. ומינך ומיני יתקלס עילאה.
::[[משתמש:א.א|א.א]] 11:08, 6 במאי 2016 (IDT)

==בגדר תמימות==
דברי הטור צ"ב שכתב את דעת בה"ג שאם הפסיד יום אינו מברך, ואח"כ כתב דעת רס"ג שזהו דווקא ביום הראשון, ולבסוף כתב שדעת רב האי גאון כר"י שאפילו הפסיד יום א' יכול להמשיך לברך. והב"י העיר עליו כבר, שברב האי גאון משמע שזהו דווקא כשמשלים ביום. ויש להוסיף על זה שלכא' אין סיבה לומר שר"י חולק על רס"ג, שהרי רס"ג כתב להדיא שאם הפסיד לילה אחד יכול להמשיך לברך אא"כ הוא לילה ראשון, ועל זה ר"י מעולם לא חלק, רק אמר שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה גם רס"ג מסכים, אלא שעכ"פ את הלילה הראשון חייב לספור שאל"כ לא חשיב תמימות.
{{לא חתם|א.א}}

== אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו ==

בטעמם של הפוסקים שסוברים שאי אפשר לצאת על ידי ספירת חבירו, שמעתי מחכם אחד שפירש דהיינו כמו בלולב דכתיב ולקחתם לכם, שצריכים שיהיה "שלכם" (והשואל לולב מחבירו ביום טוב ראשון צריך לבקש ממנו להקנותו לו כדי שיהיה "שלכם"), וכמו כן כאן שנאמר וספרתם לכם, צריכים שיהיה "שלכם", ואם שומע מאחר אין זה "שלכם" (אלא כמו לולב ששאל ולא קנה). עד כאן שמעתי, ואין אני יודע אם זה נכון. [[משתמש:Sije|Sije]] ([[שיחת משתמש:Sije|שיחה]]) 23:55, 7 במאי 2025 (IDT)

שיחה:מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-07T21:00:17Z

Sije: /* בגדר תמימות */ {{לא חתם}}

==מדאורייתא או מדרבנן==
===סברת ר' ירוחם והמאירי===
המאירי הביא סברה שספירת הימים מהתורה וספירת השבועות מדרבנן, וכתב על זה שלכן אומרים כך וכך ימים 'שהם' כך וכך שבועות. ולא זכיתי, שהרי אם יאמרו 'כך וכך ימים וכך וכך שבועות' בלא המילה 'שהם' הרי המשמעות משתנה. וצ"ע.
:הכוונה היא שמכך שאומרים בסדר הזה ומקדימים את הימים ולא להיפך, משמע שהימים הם עיקר הספירה והשבועות טפלים להם.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 22:40, 22 באפריל 2023 (IDT)
::בדברי רבינו ירוחם מבואר (וביותר בדברי ספר הפרדס בשם ר"י בר יקר) שאין טעם לומר "שהם" וכי איננו יודעים שכך מנין השבועות? אלא רק משום שהשבועות הם מדרבנן זכר בעלמא לכן אומרים בלשון זו. אבל בזמן שהיה חיובו מן התורה היו מונים פעמיים "היום ארבעה עשר יום" "היום שני שבועות" יעו"ש.

==מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם ספירת העומר היא מצות עשה שהזמן גרמא או לא==
[[משתמש:שמעיה הרץ]] - לענ"ד מה שכתבת לתרץ דברי האול"צ והצי"א אינו עולה בקנה אחד עם דבריהם, שהרי אם אמרינן שאף אם אינו תלוי בקרבן עדיין אפשר לומר שחשיב מצות עשה שהזמן גרמא, שוב מה הכריחו לרמב"ן לחדש חידוש גדול כל כך. גם בדברי הצי"א מוכח שהיא סברה מוחלטת לדעתו בגדר מ"ע שהז"ג וכל שאינו תלוי בזמן בלבד אלא בדבר נוסף (בנידו"ד בקרבן העומר) לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא.
 אבל שוב עיינתי בדבריהם וראיתי שהרב אול"צ באמת מטה לומר שספירת העומר בזה"ז דאורייתא, ושם בתחילת ההערה כותב שמרן לא גילה דעתו בזה ולכן יש להכריע בזה כהרמב"ם, ושוב אין קושיה עליו. וגם לצי"א אפשר לומר שסוף סוף מידי פלוגתא לא יצאנו, והרי הבה"ל ריש סי' תפט הביא מכמה מהראשונים שהסכימו שהוא דאורייתא, ולכן אין לנו כח לחייבן לנשים לספור, ולא שייך ספק דאורייתא לחומרא, דאדרבה על הצד שהוא דאורייתא הוי מ"ע שהז"ג ופטורות.
 [[משתמש:א.א|א.א]] 03:27, 6 במאי 2016 (IDT)

:אם כן אני חוזר בי, ומכאן לימוד גדול שלא לשנות בלא התייעצות עם כותב הדברים. אך איך אפשר לדעת מי כתב מה? [כמו שאני רואה שאתה יודע שאני כתבתי...]
:[[משתמש:שמעיה הרץ|בש''ם]] 09:36, 6 במאי 2016 (IDT)

::בזכות הערתך עיינתי שוב בדברים, ובאמת ליכא קושיה. ומינך ומיני יתקלס עילאה.
::[[משתמש:א.א|א.א]] 11:08, 6 במאי 2016 (IDT)

==בגדר תמימות==
דברי הטור צ"ב שכתב את דעת בה"ג שאם הפסיד יום אינו מברך, ואח"כ כתב דעת רס"ג שזהו דווקא ביום הראשון, ולבסוף כתב שדעת רב האי גאון כר"י שאפילו הפסיד יום א' יכול להמשיך לברך. והב"י העיר עליו כבר, שברב האי גאון משמע שזהו דווקא כשמשלים ביום. ויש להוסיף על זה שלכא' אין סיבה לומר שר"י חולק על רס"ג, שהרי רס"ג כתב להדיא שאם הפסיד לילה אחד יכול להמשיך לברך אא"כ הוא לילה ראשון, ועל זה ר"י מעולם לא חלק, רק אמר שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה גם רס"ג מסכים, אלא שעכ"פ את הלילה הראשון חייב לספור שאל"כ לא חשיב תמימות.
{{לא חתם|א.א}}

== אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו ==

בטעמם של הפוסקים שסוברים שאי אפשר לצאת על ידי ספירת חבירו, שמעתי מחכם אחד שפירש דהיינו כמו בלולב דכתיב ולקחתם לכם, שצריכים שיהיה "שלכם" (והשואל לולב מחבירו ביום טוב ראשון צריך לבקש ממנו להקנותו לו כדי שיהיה "שלכם"), וכמו כן כאן שנאמר וספרתם לכם, צריכים שיהיה "שלכם", ואם שומע מאחר אין זה "שלכם" (אלא כמו לולב ששאל ולא קנה). עד כאן שמעתי, ואין אני יודע אם זה נכון. [[משתמש:Sije|Sije]] ([[שיחת משתמש:Sije|שיחה]]) 23:55, 7 במאי 2025 (IDT)

שיחה:מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-07T20:55:01Z

Sije: /* אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו */ פסקה חדשה

==מדאורייתא או מדרבנן==
===סברת ר' ירוחם והמאירי===
המאירי הביא סברה שספירת הימים מהתורה וספירת השבועות מדרבנן, וכתב על זה שלכן אומרים כך וכך ימים 'שהם' כך וכך שבועות. ולא זכיתי, שהרי אם יאמרו 'כך וכך ימים וכך וכך שבועות' בלא המילה 'שהם' הרי המשמעות משתנה. וצ"ע.
:הכוונה היא שמכך שאומרים בסדר הזה ומקדימים את הימים ולא להיפך, משמע שהימים הם עיקר הספירה והשבועות טפלים להם.[[משתמש:א.א|א.א]] ([[שיחת משתמש:א.א|שיחה]]) 22:40, 22 באפריל 2023 (IDT)
::בדברי רבינו ירוחם מבואר (וביותר בדברי ספר הפרדס בשם ר"י בר יקר) שאין טעם לומר "שהם" וכי איננו יודעים שכך מנין השבועות? אלא רק משום שהשבועות הם מדרבנן זכר בעלמא לכן אומרים בלשון זו. אבל בזמן שהיה חיובו מן התורה היו מונים פעמיים "היום ארבעה עשר יום" "היום שני שבועות" יעו"ש.

==מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם ספירת העומר היא מצות עשה שהזמן גרמא או לא==
[[משתמש:שמעיה הרץ]] - לענ"ד מה שכתבת לתרץ דברי האול"צ והצי"א אינו עולה בקנה אחד עם דבריהם, שהרי אם אמרינן שאף אם אינו תלוי בקרבן עדיין אפשר לומר שחשיב מצות עשה שהזמן גרמא, שוב מה הכריחו לרמב"ן לחדש חידוש גדול כל כך. גם בדברי הצי"א מוכח שהיא סברה מוחלטת לדעתו בגדר מ"ע שהז"ג וכל שאינו תלוי בזמן בלבד אלא בדבר נוסף (בנידו"ד בקרבן העומר) לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא.
 אבל שוב עיינתי בדבריהם וראיתי שהרב אול"צ באמת מטה לומר שספירת העומר בזה"ז דאורייתא, ושם בתחילת ההערה כותב שמרן לא גילה דעתו בזה ולכן יש להכריע בזה כהרמב"ם, ושוב אין קושיה עליו. וגם לצי"א אפשר לומר שסוף סוף מידי פלוגתא לא יצאנו, והרי הבה"ל ריש סי' תפט הביא מכמה מהראשונים שהסכימו שהוא דאורייתא, ולכן אין לנו כח לחייבן לנשים לספור, ולא שייך ספק דאורייתא לחומרא, דאדרבה על הצד שהוא דאורייתא הוי מ"ע שהז"ג ופטורות.
 [[משתמש:א.א|א.א]] 03:27, 6 במאי 2016 (IDT)

:אם כן אני חוזר בי, ומכאן לימוד גדול שלא לשנות בלא התייעצות עם כותב הדברים. אך איך אפשר לדעת מי כתב מה? [כמו שאני רואה שאתה יודע שאני כתבתי...]
:[[משתמש:שמעיה הרץ|בש''ם]] 09:36, 6 במאי 2016 (IDT)

::בזכות הערתך עיינתי שוב בדברים, ובאמת ליכא קושיה. ומינך ומיני יתקלס עילאה.
::[[משתמש:א.א|א.א]] 11:08, 6 במאי 2016 (IDT)

==בגדר תמימות==
דברי הטור צ"ב שכתב את דעת בה"ג שאם הפסיד יום אינו מברך, ואח"כ כתב דעת רס"ג שזהו דווקא ביום הראשון, ולבסוף כתב שדעת רב האי גאון כר"י שאפילו הפסיד יום א' יכול להמשיך לברך. והב"י העיר עליו כבר, שברב האי גאון משמע שזהו דווקא כשמשלים ביום. ויש להוסיף על זה שלכא' אין סיבה לומר שר"י חולק על רס"ג, שהרי רס"ג כתב להדיא שאם הפסיד לילה אחד יכול להמשיך לברך אא"כ הוא לילה ראשון, ועל זה ר"י מעולם לא חלק, רק אמר שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה גם רס"ג מסכים, אלא שעכ"פ את הלילה הראשון חייב לספור שאל"כ לא חשיב תמימות.

== אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו ==

בטעמם של הפוסקים שסוברים שאי אפשר לצאת על ידי ספירת חבירו, שמעתי מחכם אחד שפירש דהיינו כמו בלולב דכתיב ולקחתם לכם, שצריכים שיהיה "שלכם" (והשואל לולב מחבירו ביום טוב ראשון צריך לבקש ממנו להקנותו לו כדי שיהיה "שלכם"), וכמו כן כאן שנאמר וספרתם לכם, צריכים שיהיה "שלכם", ואם שומע מאחר אין זה "שלכם" (אלא כמו לולב ששאל ולא קנה). עד כאן שמעתי, ואין אני יודע אם זה נכון. [[משתמש:Sije|Sije]] ([[שיחת משתמש:Sije|שיחה]]) 23:55, 7 במאי 2025 (IDT)

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-07T20:49:14Z

Sije: /* אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו */ הרחבה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[ברכת שהחיינו על ספירת העומר|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

===במקרה שיבנה המקדש באמצע ימי הספירה===
כתב '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} שגם הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן מודים שאם יבנה המקדש באמצע ימי הספירה, שיהיה מאז והלאה הספירה דאורייתא שנספור להגיע ולהקריב קרבן מנחה חדשה לה' בחג השבועות בבית המקדש, ואז גם מה שספרו קודם הגאולה יצטרפו לטובה להיות תמימות המ"ט ימים, ותהיה למפרע ספירת כל הימים דאורייתא.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא ידי חובתו, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''{{טור|אורח חיים|תפט|טור|בכותרת=כן}}''' וב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|תפט|א}} פסקו שמצוה על כל אחד לספור לעצמו. וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה אם יכול לצאת על ידי שומע כעונה. וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-07T20:13:19Z

Sije: /* אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו */ דברי המחבר

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[ברכת שהחיינו על ספירת העומר|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

===במקרה שיבנה המקדש באמצע ימי הספירה===
כתב '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} שגם הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן מודים שאם יבנה המקדש באמצע ימי הספירה, שיהיה מאז והלאה הספירה דאורייתא שנספור להגיע ולהקריב קרבן מנחה חדשה לה' בחג השבועות בבית המקדש, ואז גם מה שספרו קודם הגאולה יצטרפו לטובה להיות תמימות המ"ט ימים, ותהיה למפרע ספירת כל הימים דאורייתא.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא ידי חובתו, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''שולחן ערוך''' {{שו"ע|אורח חיים|תפט|א}} פסק שמצוה על כל אחד לספור לעצמו. וב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה. וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-07T19:54:30Z

Sije: /* אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו */ הגהה

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[ברכת שהחיינו על ספירת העומר|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

===במקרה שיבנה המקדש באמצע ימי הספירה===
כתב '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} שגם הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן מודים שאם יבנה המקדש באמצע ימי הספירה, שיהיה מאז והלאה הספירה דאורייתא שנספור להגיע ולהקריב קרבן מנחה חדשה לה' בחג השבועות בבית המקדש, ואז גם מה שספרו קודם הגאולה יצטרפו לטובה להיות תמימות המ"ט ימים, ותהיה למפרע ספירת כל הימים דאורייתא.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא ידי חובתו, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה, וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-07T19:47:30Z

Sije: /* מדאורייתא או מדרבנן */ חידוש מספר תפארת בנים

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[ברכת שהחיינו על ספירת העומר|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

===במקרה שיבנה המקדש באמצע ימי הספירה===
כתב '''תפארת בנים''' {{היברובוקס|4775|238|ספירת העומר}} שגם הסוברים שספירת העומר בזמן הזה דרבנן מודים שאם יבנה המקדש באמצע ימי הספירה, שיהיה מאז והלאה הספירה דאורייתא שנספור להגיע ולהקריב קרבן מנחה חדשה לה' בחג השבועות בבית המקדש, ואז גם מה שספרו קודם הגאולה יצטרפו לטובה להיות תמימות המ"ט ימים, ותהיה למפרע ספירת כל הימים דאורייתא.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא יי"ח, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה, וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-07T03:20:25Z

Sije: /* אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו */ כך נ' עדיף

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[ברכת שהחיינו על ספירת העומר|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא לומר בעצמו. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא יי"ח, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה, וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-07T03:05:15Z

Sije: /* מדאורייתא או מדרבנן */ רווח

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[ברכת שהחיינו על ספירת העומר|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה (ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא בעצמו לברך. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא יי"ח, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה, וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

מצות ספירת העומר והחייבים בה

2025-05-06T03:19:52Z

Sije: /* מדאורייתא או מדרבנן */ נ' שכך עדיף

{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}
==מדאורייתא או מדרבנן==
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (מנחות סו א)] מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה זכר)] שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא"ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז"ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[ברכת שהחיינו על ספירת העומר|אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א ד"ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=66&format=pdf (ד"ה אמימר)] שכל האמוראים ס"ל שהיא מדרבנן.
 אבל ה'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה"ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וקצת יש להביא ראיה לדבר, שהרי לעיל מיניה רבא אומר שנצרכו שני הפסוקים אחד לימים ואחד לשבועות כדי ללמוד את ההלכה שמחדש אביי, ש[[נוסח הספירה וברכתה#ספירת שבועות וימים|מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות]], ודלא כר' יוחנן בן זכאי שהביא מזה ראיה נגד הבייתוסין ש[[זמן הספירה#ממחרת השבת|ספירת העומר היא ממחרת הפסח]]. חזינן אם כן שדברי אביי נלמדו מפסוק. אמנם יש לדחות שאביי דיבר במצווה שבזמן המקדש, ואילו רב אשי ואמימר נחלקו בזמן הזה, שרב אשי עביד כאביי אפילו שאינו מן התורה, ואילו אמימר ספר הימים בלבד לפי שזכר למקדש הוא.

לדעת הגר"ח מבריסק הרמב"ם סובר שספירת העומר מהתורה גם בזמן הזה, שב'''חידושי הגר"ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה"ז, אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא"כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו"ד גם ב'''חידושי הגרי"ז''' (מנחות סו א).
 גם ה'''ראבי"ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.

ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&st=&pgnum=151&hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד"ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&st=&pgnum=68 (ה ד מד ג ד"ה ועוד איך)]. סברה זו מובאת גם ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה ויש) וכתב שמטעם זה אומרים 'היום כך וכך ימים '''שהם''' כך וכך שבועות {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|מדאורייתא או מדרבנן}}. בשיטה זו הלך גם ה'''רמ"ה''' (אגרות רמ"ה עט, הוא מתכתב עם הר"ש משאנץ שסובר שכל החיוב הוא מדרבנן), הוא מקשה על שיטה זו שהרי גם מניין הימים מחובר בפס' להקרבת המנחה החדשה בשבועות והוא מתרץ שהבאת המנחה תלויה במניין הימים ולא להפך. הרמ"ה אומר שאין לחפש טעם לחילוק שהרי זו גזירת מלך. ב'''או"ש''' (תמידין ומוספין ז,כב) ביאר עפ"י הגמ' בר"ה(ה.) שספירת הימים היא לקראת יו"ט של עצרת וספירת השבועות היא לקראת השבוע של התשלומים לקרבן הראיה של עצרת, וא"כ כאשר אין ביהמ"ק קיים לא שייך לספור לקראת הקרבנות.

דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב"ם. אבל בשו"ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב"ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב"ם.
 ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&st=&pgnum=28&hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ"ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך.

==החייבים בספירה==
ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל ולא רק על בית דין כספירת היובל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב"ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א).

===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===

כתב ה'''רשב"א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=78&hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי"ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הספירה ולא הברכה.
 ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא בעצמו לברך. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב"א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&st=&pgnum=212&hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש"ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג"א שכיון שקיי"ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד"ה ומ"ש ומצוה)] הקשה קושיית המג"א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב"א שיוצא בספירת הש"ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג"א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה.

אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&st=&pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש"ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב"א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב"א שהש"ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש"ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב"א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&st=&pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש"ץ יכול להוציא מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב"א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.
 וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ"ע. ומ"מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו"ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&st=&pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש"ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו"א ולאפוקי בי"ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא"כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש"ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ"מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.

ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&st=&pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש"ץ אך בדיעבד יוצא יי"ח, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&st=&pgnum=236 (תפט ד"ה שיטה כד)].
 ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&st=&pgnum=293&hilite= (ו)] דחה דברי הפר"ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי"ד' במקום 'ש"ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.

ב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה, וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&st=&pgnum=186 (ד"ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג"א והברכ"י שאם התכוון לצאת בספירת הש"ץ ואף הש"ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה.

===נשים ועבדים===
====מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן====
ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.
גם ה'''רמב"ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]], וכבר כתב כן ה'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר).
 אבל ה'''רמב"ן''' (קידושין לג ב ד"ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד כדי כך שבשו"ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&st=&pgnum=12&hilite= (ג ה)] כתב שיש טעות סופר בדברי הרמב"ן.
 ובשו"ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט"ז בניסן גורם, וא"נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט"ו, מ"מ הרי בכל מצוות יום ט"ו נשים חייבות, וא"כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב"ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&st=&pgnum=257 (מה ד ד"ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט"ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.
 הרב '''אור לציון''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19980&st=&pgnum=169 (ג טז ב ד"ה ואגב)] והרב '''ציץ אליעזר''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14501&st=&pgnum=89 (ב יא ה)] נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב"ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא"כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב"ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ודבריהם צ"ב, שא"כ נמצא שמרן שדעתו כרוב הפוסקים שבזה"ז ספירת העומר מדרבנן, היה לו לחייב את הנשים כדעת הרמב"ן, והרי הרב אול"צ עצמו כתב להלכה (ח) שנשים לא תספורנה. אמנם י"ל שהאול"צ לשיטתו אזיל שסובר שיש לנקוט שספירת העומר מדאורייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב בתחילת דבריו שם. וגם בדעת הצי"א יש לומר שכיון שסוף סוף מדי מחלוקת לא נפקא, וכמו שכתב ה'''ביאור הלכה''' בשם כמה ראשונים הסוברים שספירת העומר גם בזה"ז דאורייתא (תפט ד"ה לספור העומר), אין לנו כח לחייב את הנשים, ולא שייך לומר כאן ספק דאורייתא לחומרא, כיון שעל הצד שהוא מהתורה הרי הן פטורות וכנ"ל.
 ובשו"ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב"ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו"ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.

====הכרעת הפוסקים====
הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ"ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ"מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&st=&pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג"א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו"ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא"כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות.
את דברי המג"א העתיקו להלכה ה'''גר"ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].
 לעומ"ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג"א אלו. והרב חיד"א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר"ש שער אריה''' ו'''מהר"י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד"א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר"ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.
 וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.
 ובשו"ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד"א הנ"ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ"ש המשנ"ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.
 ובשו"ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל.

===קטן===
====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====
===אונן===
==גדר תמימות==
===המפסיד יום אחד===
כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&st=&pgnum=362&hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד"ה כל, מנחות סו א סוד"ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא"ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה"ג אלו וסיים שאינו נראה לר"י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.

ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה"ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&st=&pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום. 
גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&st=&pgnum=214&hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה"ג.
 גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ"ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ"פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה"ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס"ג הנ"ל.
 אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&st=&pgnum=152&hilite= (סדר ספירת העומר ד"ה כתב בה"ג)] אחר שהביא דברי בה"ג ורס"ג, כתב שהרא"ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר"ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&st=&pgnum=288&hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''
(שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד. וכן הוא ב'''מאירי''' (פסחים קכא ב ד"ה דין) שלא נאמר תמימות לפרוק עול המנין ולהפקיעו מהמצווה, אלא אפילו שכח בכל הימים ונזכר באחרונה סופר באחרונה.
 כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה"ג ורס"ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר"י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד"ה וכתב עוד בה"ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר"י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר"ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.

====הכרעת הפוסקים====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד"ה וכתב עוד בה"ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר

====מסופק אם ספר או לא====
כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא"ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה.

===להקדים הספירה===
ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.

===שיטת הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון===
נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה"ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס"ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ"פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי"צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.

==קישורים חיצוניים==

*[http://beinenu.com/lessons/מי-ששכח-לספור-ספירת-העומר-יום-אחד-האם-יכול-להוציא-את-חברו-מדין-ערבות מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, האם יכול להוציא את חבירו מדין ערבות] - הרב אברהם צבי דירנפלד, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].
*[http://beinenu.com/lessons/ספירת-העומר-טעה-בספירת-העומר-תשעב טעה בספירת העומר] - הרב יוסף ליברמן, ערוץ [http://beinenu.com/ בינינו].

[[קטגוריה:ספירת העומר]]
[[קטגוריה:מנחות סה:]]
[[קטגוריה:מנחות סו.]]
[[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-05-06T03:05:43Z

Sije: /* שלחן ערוך ואחרונים */ כנדצ''ל

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לגדור גדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא ליהנות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה ליהנות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפילו שביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקיר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ אינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בל יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו ליהנות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד ליהנות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונתו להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-05-06T03:03:27Z

Sije: /* האיסור לאחרים */ תקלדה

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לגדור גדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא ליהנות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה ליהנות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפילו שביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקיר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ אינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בל יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו ליהנות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד ליהנות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-05-06T03:02:21Z

Sije: /* האיסור לאחרים */ תקלדה

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לגדור גדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא ליהנות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה ליהנות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפילו שביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקיר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ אינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בל יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו ליהנות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-05-06T02:57:18Z

Sije: /* אנוס או שוגג */ כנדצ''ל

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לגדור גדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא ליהנות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה ליהנות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפילו שביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקיר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ אינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בל יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-05-06T02:53:58Z

Sije: /* הפקיר חמצו קודם הפסח */ כ"נ להגיה

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לגדור גדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא ליהנות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה ליהנות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפילו שביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקיר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ אינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-05-06T02:48:22Z

Sije: /* ביטל את חמצו קודם הפסח */ כנדצ''ל

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לגדור גדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא ליהנות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה ליהנות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפילו שביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ ואינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-05-06T02:41:57Z

Sije: /* ירושלמי */ תקלדה

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לגדור גדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא ליהנות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה ליהנות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפיל ושביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ ואינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-05-05T02:26:40Z

Sije: /* ירושלמי */ תקלדה

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לגדור גדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא ליהנות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפיל ושביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ ואינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-05-02T02:44:53Z

Sije: /* גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח */ הסבר

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לגדור גדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפיל ושביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ ואינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

שיחה:הבא לסמוך בצד המיצר

2025-04-30T18:55:15Z

Sije: /* תחרות? */ תגובה

== תחרות? ==

{{א|חיים מרק|ר' חיים}}, האם דף זה אמור להשתתף בתחרות? [[משתמש:Sije|Sije]] ([[שיחת משתמש:Sije|שיחה]]) 22:23, 28 באפריל 2025 (IDT)
:לכאורה כן אם זה יתאפשר {{לא חתם|חיים מרק}}
::{{א|חיים מרק|אם כן}} צריך אתה לכתוב בראש הדף "<nowiki>{{תחרות כתיבה}}</nowiki>", ולחלקו לפסקאות על ידי לחיצת ENTER פעמיים בסוף כל קטע, וראה שאר ההוראות בדף [[ויקיסוגיה:תקנון תחרות כתיבה תורנית]]. בברכה, [[משתמש:Sije|Sije]] ([[שיחת משתמש:Sije|שיחה]]) 21:55, 30 באפריל 2025 (IDT)

שיחה:הבא לסמוך בצד המיצר

2025-04-30T18:50:23Z

Sije: /* תחרות? */

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-04-30T02:34:55Z

Sije: /* גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח */ כנדצ"ל

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לגדור גדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפיל ושביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ ואינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

חמץ שעבר עליו הפסח

2025-04-29T03:35:35Z

Sije: /* סוגיות הבבלי */ תקלדה

{{להשלים|כל הסוגיה=כן}}
{{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}}
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
== סוגיות הבבלי ==
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
 בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.

ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=28&format=pdf (פסחים כח א)] בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
*ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
*ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
*ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משנתנו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!

מביאה הגמרא שני תירוצים: 
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו. 
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.

ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה. 
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.

בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.

הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.

=== ברייתא דחנות ופועלים ===
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
 כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
 אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
 על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.

להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.

== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה ==
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
 ה'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת [[פת נכרי]] כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת ב[[פת נכרי#תוקף הגזירה|מקום שלא נהגו איסור בפת נכרי]], הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ב'''רמב"ם''' בפירוש המשניות וב'''רא"ש''' (ב ד).
 ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
 טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א).

ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.

=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח ===
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לנדור נדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''.
 אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
 ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
 כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.

ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
 בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.

מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.

כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.

== גדר הקנס ==
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם. 
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.

=== ירושלמי ===
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר. 
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
 לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
 ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.

=== ביטל את חמצו קודם הפסח ===
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. 
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>.
 גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>.
 כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפיל ושביטלו.

לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
 '''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
 גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.

בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
 ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
 והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.

=== הפקיר חמצו קודם הפסח ===
לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.

ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ ואינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.

ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
 והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.

=== אנוס או שוגג ===
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.

ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות: 
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא. 
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>.

ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
 מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. 
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.

גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
 ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
 ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>.

מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר.
 ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>.

=== האיסור לאחרים ===
כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ. 
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם. 
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
 כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו.

לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.

=== שלחן ערוך ואחרונים ===
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.

לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.

ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
 כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.

לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
 גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>.

ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.

== ספק חמץ שעבר עליו הפסח ==
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
 ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
 ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע.

ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
 כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}}
 עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
 גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא.
 אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
 ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.

== חמץ של הפקר ==
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.

== חמץ של שותפים ==
=== שותפות עם גוי ===
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
 ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
 ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.

=== שותפות עם ישראל ===
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג).

== על ידי תערובת ==
ה'''גמרא''' (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
{{סוגיה מורחבת|תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו}}

==הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה: חמץ]]
[[קטגוריה: עירובין סד:]]
[[קטגוריה: פסחים כח.]]
[[קטגוריה: פסחים כח:]]
[[קטגוריה: פסחים כט.]]
[[קטגוריה: פסחים לא:]]
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]]
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]]

שיחה:הבא לסמוך בצד המיצר

2025-04-28T19:23:12Z

Sije: /* תחרות? */ פסקה חדשה

== תחרות? ==

{{א|חיים מרק|ר' חיים}}, האם דף זה אמור להשתתף בתחרות? [[משתמש:Sije|Sije]] ([[שיחת משתמש:Sije|שיחה]]) 22:23, 28 באפריל 2025 (IDT)