https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=Liorkay 2026-04-19T06:26:40Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%AA%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A9&diff=9786 2017-12-26T22:25:55Z

<p>Liorkay: סידור ע&quot;פ תבניות האתר</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> סוגיה זו הולכת לעסוק בדין אישה הרואה דם כתוצאה מתשמיש, ומה דינה אם דבר זה חוזר על עצמו עם בעלים שונים. נראה מה ההסבר ההלכתי לדין ע&quot;פ גישות שונות בראשונים ובאחרונים, וע&quot;פ זה מה תקנתה במקרים השונים, עד פסיקת ההלכה.<br /> ==מקור הדין==<br /> בגמרא במסכת נדה (סה, ב - סו, א) הובאה ברייתא שאשה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, אסור לה לשמש וחייבת להתגרש מבעלה. ואם התחתנה עם אחר ושוב ראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, תתגרש גם ממנו. ואם התחתנה עם בעל שלישי ושוב קרה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, אין לה תקנה כרגע וכלשון הגמ': &quot;מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה&quot;.<br /> <br /> ומהי הבדיקה הזו, הסבירה הגמ' שהיא תביא שפופרת שיש בה מכחול ומוך מונח על ראשו, ותכניס אותה באותו מקום. אם נמצא דם על ראש המוך- &quot;בידוע שמן המקור הוא בא&quot;. ואם לא נמצא דם על ראשו- &quot;בידוע שמן הצדדים הוא בא&quot; ואין זה דם המטמא.<br /> <br /> בהמשך הגמרא:<br /> <br /> &quot;א&quot;ל ריש לקיש לר' יוחנן: ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל הראשון! א&quot;ל: לפי שאין כל האצבעות שוות.<br /> <br /> א&quot;ל ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי! לפי שאין כל הכוחות שוות&quot; (יבואר לקמן).<br /> <br /> כמו כן אומרת הגמ' שיש עוד אפשרויות להתיר אותה (ויפורטו לקמן):<br /> <br /> -תלייה בפצע שבאותו מקום: &quot;ואם יש לה מכה באותו מקום, תולה במכתה&quot;, ובלבד שדם מכתה דומה לדם ראייתה.<br /> <br /> -תלייה בוסת: &quot;ואם יש לה וסת תולה בוסתה&quot;.<br /> <br /> -בהלה: &quot;ההיא דאתאי לקמיה דרבי, א&quot;ל לאבדן: זיל בעתה (פירוש, לך תבהיל אותה), ונפל ממנה חררת דם. אמר רבי: נתרפאה זאת.<br /> <br /> ההיא איתתא דאתאי לקמיה דמר שמואל, א&quot;ל לרב דימי בר יוסף: זיל בעתה. אזל בעתה ולא נפל ממנה ולא מידי. אמר שמואל: זו ממלאה ונופצת היא, וכל הממלאה ונופצת אין לה תקנה&quot;.<br /> <br /> ==חלק א': הגדרת האיסור - שיטות האחרונים והפסיקה להלכה==<br /> יש לשאול כמה שאלות בירור בגמ' הנ&quot;ל:<br /> <br /> א.     לאחר שרואה ג&quot;פ מחמת תשמיש, מצד מה אסורה לבעלה ולמה מותרת לשני? האם מקור הדין הוא מן התורה או מדרבנן?<br /> <br /> ב.     האם הבדיקה שעושה היא ודאית? אם לא, איך היא עוזרת לבעל השלישי? ואם כן, למה לא תעזור בבעל הראשון?<br /> <br /> ג.      מה מטרת הבדיקה?<br /> <br /> בעיקר הדין ובהגדרת האיסור לא מצינו הסברים מפורשים בראשונים, אך האחרונים האריכו להסביר והביאו ראיות לדבריהם:<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטה א': האיסור הוא מדין &quot;וסתות&quot; (ובעיקר תבואר שיטת הנודע ביהודה)&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הנודע ביהודה''' (מהדו&quot;ק מג, מו, נז, סא; מהדו&quot;ת פז, צא, צג, צד) כתב שאיסור זה של הרואה מחמת תשמיש הוא '''מדין וסתות''', וכמו וסת הקפיצות שע&quot;י הקפיצה רואה דם, כך זאת ע&quot;י התשמיש רואה דם (&quot;וסת הגוף- סיבה&quot;). היוצא מזה, שכל האיסור הוא איסור דרבנן, ונתיחס אליה כאל בעלת וסת שאינו קבוע (כדין וסת הקפיצות), לכל העולה מכך.<br /> <br /> ראיות לדבריו הביא מדברי '''התוס'''' (סו, א ד&quot;ה ונאמנת) שכתבו שאף רבי, שבד&quot;כ סובר שחזקה נקבעת בב&quot;פ, יודה כאן שנקבעת בג&quot;פ כמו שמודה בוסתות. וכן מדברי '''הרשב&quot;א''' בתשובה (א, תתלח) בשם מהר&quot;ם מרוטנבורג שכשראתה פעמיים בשעת תשמיש, חוששת להפלגה, ואף כשראתה פעם אחת חוששת לאותו יום בפעם הבאה שתטבול.<br /> <br /> נפק&quot;מ שהביא מהסבר זה:<br /> <br /> א)       כיון שקי&quot;ל שמי שיש לה וסת שאינו קבוע, כוסת הקפיצות, וקבעה לה וסת ע&quot;י ימים וכד' שוב אינה חוששת לוסת שאינו קבוע, נמצא שאישה שאין לה וסת קבוע וראתה ג&quot;פ מחמת תשמיש, אם תקבע לה וסת, שוב לא תחשוש לוסת התשמיש ומותרת לבעלה (וכתב שזה מש&quot;כ בגמ': &quot;ואם יש לה וסת, תולה בוסתה&quot;, דהיינו אם קבעה וסת, שוב לא חוששת לדם מחמת תשמיש).<br /> <br /> הנוב&quot;י רצה אף להוסיף בהיתרו ולהגיד שמי שהיה לה כבר וסת קבוע וראתה ג&quot;פ מחמת תשמיש, לא תחשוש לכך כלל, כדין בעלת וסת קבוע שאינה חוששת לוסת שאינו קבוע, אך הסתפק בזה לדינא.<br /> <br /> ב)       בימי סילוק דמים כגון עיבור והנקה (וכגון שהתעברה בביאה השלישית של הבעל השלישי), מותרת לבעלה, וכמו כל וסת שאינו קבוע שאין חוששין לו בימי סילוק דמים. אך כמו כן, בדיקת שפופרת לא תעזור בימים אלו '''אם המוך ייצא נקי''', רק אם ייצא מן הצדדים, שאז מהני לאחר ז' נקיים וטבילה.<br /> <br /> ע&quot;פ זה הסביר הנוב&quot;י שזו הסיבה שבדיקת שפופרת מועילה לעקור את הוסת, דאם הוא כוסת קבוע, איך נעקור אותו בפעם אחת בלבד?<br /> <br /> עוד אחרונים שהגדירו את האיסור כוסתות וכוסת הקפיצות: '''הש&quot;ך''' (לה) '''והחתם סופר''' (קעה).<br /> <br /> לעומתם, '''הט&quot;ז''' (טז), '''שו&quot;ע הרב''' (לט), '''הפלתי''' (יג) ועוד, למרות שג&quot;כ הבינו שזה מדי וסתות, אך הגדירו את זה כוסת לאכילת דברים חריפים, הנחשב כ'''וסת קבוע''' (כיון שאינו בא ע&quot;י טרחה כקפיצה, אלא ממילא).<br /> <br /> ['''הערה:''' הנוב&quot;י הסביר שאחר ג' בעלים, אם בדקה בשפופרת ולא מצאה דם כלל, מהני (ע&quot;פ הש&quot;ך וסיעתו, יבואר בעה&quot;י לקמן). מצד שני, הסביר ברמב&quot;ם ובגמ' שאם ידוע שראתה מהמקור, אין לה רפואה כלל אלא אם כן תפול ממנה חררת דם (כך הסביר את הסתירה בדברי הרמב&quot;ם, גם זה יבואר בעה&quot;י לקמן), וכל הטעם להתירה הוא אם נראה שהדם בצדדים, שאז יוברר למפרע שהתשמיש דחק את הצדדים אך לא הוציא דם מהמקור. ועפ&quot;ז הביא נפק&quot;מ שאם בדקה בשפופרת וראתה דם על ראש המכחול, שוב אין לה תקנה לא בבדיקה שניה ואף לא ע&quot;י רופאים שיגידו שנתרפאה. ועוד כתב, שאם עושה בדיקה לאחר הבעל הראשון (לסוברים שמהני, וגם זה יבואר לקמן בעה&quot;י), יעזור דווקא אם תמצא דם בצדדים, אך אם לא תראה כלום, אסורה, דשמא אצבע אחרת תוציא דם. '''וע&quot;פ כל האמור לכאורה קשה,''' שהרי ממ&quot;נ, כשבדקה לאחר ג' בעלים ולא מצאה כלום, אני אומר שנתרפאה ומותרת, דהיינו נעקר וסתה. אם נגיד שהדם בא מהמקור, הרי אמרנו שאסורה כי לעולם לא תתרפא אא&quot;כ תפיל חררת דם. ואם נגיד שהדם בא מהצדדים, א&quot;כ גם אחר הבעל הראשון יועיל, אע&quot;פ שלא מצאה כלום!<br /> <br /> ואחר עיון מעט בדבריו נראה להסביר את שיטתו כך: כשראתה ג&quot;פ אני אומר שיש לה וסת שאינו קבוע שהיא רואה מסיבת התשמיש. אם עברה ג' ביאות בבעל אחד בלבד, שמא לא כל האצבעות שוות ולכן בדיקת שפופרת לא תעזור אם לא נמצא כלום. '''אבל''' לאחר ג' בעלים מוכח שזה לא שייך לאצבע וכן כל האצבעות שוות באישה זו, לכן אף אם לא ראתה כלום בבדיקה, מותרת, כי מוכח שהתשמיש לא גרם לדם ע&quot;י נגיעה במקור, כי גם השפופרת נגעה ואין דם. לכן נעקר הוסת, כלומר אומרים שזה היה מקרה. אבל אם ראתה דם על ראש המכחול, מוכח שהתשמיש '''גורם''' לדם ע&quot;י נגיעה במקור, ואז הוסת הפך לוודאי ואין לה רפואה אלא ע&quot;י חררת דם, דממלאה ונופצת. כך נראה לי בביאורו ע&quot;פ מה שראיתי, ולפ&quot;ז יוצא שאם ראתה דם בבדיקת שפופרת על המכחול, הופכת להיות אסורה '''מהתורה'''].<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטה ב': האיסור הוא מטעם חולי (ובעיקר תבואר שיטת ערוך השלחן)&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''ערוך השלחן''' (קפז, ב) חלק על הנוב&quot;י, וכתב שאישה שראתה ג' פעמים דם בשעת תשמיש, מניחים שיש לה '''חולי''' בגופה (&quot;ממלאה ונופצת&quot;) אלא אם כן יתברר לנו ע&quot;י בדיקת שפופרת שהדם שראתה הוא מחמת מכה, או שהתרפאה מחוליה. ע&quot;פ זה כתב שאיסור זה הוא '''מן התורה''', ולא קשור כלל לדיני וסתות.<br /> <br /> והסביר, שמש&quot;כ התוס' שרבי מודה כאן כמו בוסתות, אין זו ראיה כלל, כי זה '''כמו''' וסתות לעניין זה. וכן מש&quot;כ הרשב&quot;א אינו ראיה, '''שלעניין החזקה''' זה כמו וסתות. והטעם שעושים הפלגה או חשש בטבילה הבאה זה לא בגלל התשמיש, שכל עוד לא ראתה ג&quot;פ לא חוששים כלל שהתשמיש גורם, '''אלא חוששים מצד מה שמתלווה לתשמיש, והוא עיקר החשש'''. בטבילה, חיישינן שהטבילה גורמת, ובהפלגה, חיישינן שהזמן גורם (וע&quot;פ זה מסביר איך נעקרים הוסתות האלו רק כשעובר היום בלי תשמיש, שהרי התשמיש אינו מצד חשש הוסתות כלל).<br /> <br /> ומה שכולם התבטאו בלשון &quot;וסת&quot; זה רק בהעברה בעלמא, שראיית הדם שלה הוא בעת התשמיש, ו&quot;וסת&quot; הוא לשון זמן.<br /> <br /> ראיה לדבריו הביא מלשון '''הרמב&quot;ם''' (איסורי ביאה, ד כא): &quot;ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה&quot;. וכן מלשון הגמ': &quot;נתרפאה זאת&quot;. וכתב שראה לאחד מהגדולים שכתב בספרו (ואינו זוכר מי) שזוהי מחלה כמו רפיון בגידי המקור או בקשרי האם, שע&quot;י התשמיש ייפתח פי המקור וייצא דם. '''הלחם ושמלה''' (ד) נטה גם לומר כן, והוכיח מלשון '''הרמב&quot;ן''' (סו, א ד&quot;ה &quot;והא דמקשינן&quot;) שכתב וז&quot;ל: &quot;ואין מחזיקין אותה בבעלת מום&quot;. משמע שכשמוחזקת, אסורה מצד בעלת מום מסוים ולא מדין וסתות.<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטה ג': האיסור הוא גם מדין וסתות וגם מטעם חולי (ובעיקר תבואר שיטת החוות דעת)&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''החוות דעת''' (ג) הקשה על הסוגיא י&quot;א קושיות, ובהסבר אחד תירץ את כולן, שלעולם מדברי הגמ' &quot;ממלאה ונופצת&quot; משמע שיש חולי כזה של אישה שרואה מחמת תשמיש (ולא משנה מאיזו אצבע), והביא מדברי '''הר&quot;ן''' בחידושיו שחולי זה יכול להיות מהמקור או מהצדדים. ובנוסף, יש לנו חשש של וסת מחמת התשמיש, אם זה מצד חימוד או שאר מקרי התשמיש. '''נמצא''', שיש ב' סוגים של רואה מחמת תשמיש: מצד חולי ומצד וסתות.<br /> <br /> ולכן, אישה שראתה ג' פעמים אסורה לבעלה (ע&quot;ש שהסביר שזה מצד ספק ספיקא להחמיר) והבדיקה של השפופרת עוזרת לנו לברר: אם נמצא דם בראש המכחול, הוברר שיש לה חולי ואסורה לעולם. ואם נמצא בצדדים, אין לה חולי, שהרי אם היה, היה צריך להוציא דם ע&quot;י כל דבר שייכנס לשם (דבזה אין חילוק בין אצבעות, וכמש&quot;כ. וזה דברי הב&quot;ח, ע&quot;ש), והוברר שהדם הוא מחמת מכה. ואף אם לא נמצא כלום, תלינן שהוא מהצדדים ושבגלל שאין כל האצבעות שוות או בגלל שהשפופרת אינה דומה ממש לאצבע היא לא הוציאה דם מהצדדים כמו שהוציא האבר. ואף שעדיין נשאר חשש הוסת (שהרי בדיקת שפופרת אינה יכולה לעקור וסת) והוא אינו נעקר בפעם אחת, מכל מקום מותרת כיון שוסתות דרבנן ויש גם ספק שמא מהצדדים, ובמקום עיגון התירו בספק וסת.<br /> <br /> עוד כתב (א) שאף שזה הכל איסור דרבנן (ואע&quot;פ שלשיטתו יש כאן חשש חולי) ולכאורה אפשר להתיר מתחילה מצד ספק דרבנן לקולא, כיון שעיקר הספק מתחיל בדאורייתא (אם בעל נדה או לא), אף שאח&quot;כ &quot;מתגלגל&quot; לדרבנן, אין להקל בו.<br /> <br /> '''ע&quot;פ הדברים הללו''' חלק החוו&quot;ד על היתרי הנודע ביהודה, גם לעניין אישה שראתה ג&quot;פ מחמת תשמיש וקבעה וסת, שהתיר הנוב&quot;י וכדלעיל, וגם לעניין ימי סילוק דמים, שאף שלא חיישינן לוסתות, מ&quot;מ לחולי חיישינן, ואסורה.<br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת ההלכה בעניין זה&lt;/u&gt;<br /> <br /> פוסקי זמנינו הכריעו כדעת האומרים שזה מדין וסתות ('''שיעורי שבט הלוי''' (קפז, ד) שכתב שכך פסקו רוב המורים וכדעת הנוב&quot;י והחת&quot;ס, '''חוט שני''' (קפז, א), '''טהרת הבית''' (א, קצד משמרת הטהרה א).<br /> <br /> ==חלק ב': הגדרת &quot;מחמת תשמיש&quot; מצד זמן סמיכות הראיה לתשמיש==<br /> כתוב במשנה (יד, ב):<br /> <br /> &quot;דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים וכו' נמצא על עד שלו, טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה אותיום, טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה לאחר זמן, טמאין מספק ופטורים מן הקרבן. איזהו אחר זמן? כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וכו'&quot;.<br /> <br /> ובגמ' התבארו ב' דעות בהסבר המשנה:<br /> <br /> '''רב חסדא:''' 'אחר זמן': כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת (שאז טמאין מספק ופטורים מקרבן. ולדעת תנא דברייתא צריכים אשם תלוי). 'אחר דאחר זמן': כדי שתרד מן המטה וכו'.<br /> <br /> '''רב אשי:''' שיעור &quot;שתושיט ידה תחת הכר וכו'&quot; ושיעור &quot;שתרד מן המטה&quot; הוא אותו השיעור, אלא שכאן העד בידה וכאן לא. '''והגמ' דחתה אותו בקושיא.'''<br /> <br /> &lt;u&gt;דברי הפוסקים&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הטור''' כתב (קפז, א) וז&quot;ל: &quot;אשה שרואה דם מחמת תשמיש מיד בכדי שתרד מן המטה, משמשת וכו'&quot;. והקשה עליו '''הב&quot;י''', הרי רב אשי נדחה בקשיא. ולפי רב חסדא, בשיעור של &quot;בכדי שתרד מן המטה&quot; אינם חייבין קרבן כלל, א&quot;כ איך זה מוגדר בתור רואה מחמת תשמיש? ועוד, שאף על שיעור של &quot;בכדי שתוריד ידה וכו'&quot; יש חיוב '''רק''' על קרבן אשם תלוי! ותירץ, שצ&quot;ל שגם בחיוב אשם תלוי האישה מוגדרת כרואה מחמת תשמיש.<br /> <br /> '''הראב&quot;ד''' כתב שאין אנו בקיאין היום בשיעור הנזכר המשנה, ולכן כל שרואה סמוך לביאה הוי רואה מחמת תשמיש.<br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת ההלכה&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''השו&quot;ע''' (קפז, א) לא פסק כהטור, אלא כתב: &quot;אשה שראתה דם מחמת תשמיש מיד בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת וכו'&quot;. '''והרמ&quot;א''' פסק כהראב&quot;ד.<br /> <br /> '''הש&quot;ך''' (ז) הסתפק אם משום החומרא של הראב&quot;ד נחמיר לאסור את האישה על כל העולם במקרה שראתה אצל ג' בעלים, או שאין אנו מחמירים עד כדי כך.<br /> <br /> == חלק ג': בדיקת השפופרת ==<br /> &lt;u&gt;'''הבנת מטרת הבדיקה'''&lt;/u&gt;<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת רש&quot;י&lt;/u&gt;<br /> <br /> בשאלת ריש לקיש לר' יוחנן: &quot;ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון&quot; פירש '''רש&quot;י''': &quot;כלומר, מביאה שלישית של ראשון ואילך תשמש ע&quot;י בדיקה, '''ולמה תתגרש'''&quot;. ובתשובת ר' יוחנן: &quot;לפי שאין כל האצבעות שוות&quot; פירש רש&quot;י: &quot;ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה. ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבוא לידי [חשש / שגגת / איסור] כרת. הלכך מתגרשת עד שתתחזק בשלש אצבעות&quot;.<br /> <br /> '''נמצא''' שלפי רש&quot;י, האישה אינה יכולה לבדוק לאחר שראתה ג&quot;פ בבעל הראשון, ורק לאחר ג' בעלים הבדיקה תוכל לעזור לה.<br /> <br /> '''המהר&quot;ם''' הסביר בדעת רש&quot;י שהטעם שהבדיקה לא מועילה בראשון הוא כיון שאנחנו לא סומכים עליה שתבדוק טוב. וכ&quot;כ '''רשב&quot;ם''' להדיא. '''משמע''' שהבדיקה באופן עקרוני היא ודאית ובודקת טוב, אך אנחנו לא סומכים על האישה ולכן עדיף שתתגרש ואולי תתקן בלא בדיקה מאשר שתיכנס לחשש כרת, שמא לא בדקה טוב ושוב תראה בשעת תשמיש. והטעם שמותרת לשני, כתב '''הסמ&quot;ג''' שיש לנו ספק ספיקא: ספק מן המקור ספק מן הצדדין, ואת&quot;ל מן המקור, ספק אין כל האצבעות שוות בה.<br /> <br /> ['''הערה:''' נראה לומר בדעת רש&quot;י שאינו סובר שדין זה קשור לוסתות כלל. שכתב על דברי הגמ': &quot;ואם יש לה וסת תולה בוסתה&quot; וז&quot;ל: &quot;ואם יש לה וסת לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים, תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת&quot;. מדפירש &quot;שיש לה וסת&quot; באישה שלא ראוה כל פעם אלא בפרקים קבועים כגון כל חודש וכד', משמע שאישה שרואה כל פעם נקראת אישה שאין לה וסת לקלקול הזה (גם אם נפרש &quot;וסת&quot; מלשון זמן). והרי אם כל דין רואה מחמת תשמיש הוא מדין וסתות, הקביעות היא הראייה עצמה בשעת התשמיש! ועוד, שאם זה מדין וסתות, הרי שהמקרה שרש&quot;י כותב כאן צריך להיות וסת המורכב מתשמיש וזמן קבוע. וא&quot;כ על כרחך צריך לומר שזה מדין חולי, ומטרת הבדיקה לבדוק אם התרפאה, או אם יש לה מכה. '''ואולי''' יש עוד לדיין ממש&quot;כ על דברי הגמ': &quot;בידוע שהוא מן הצדדין&quot; וז&quot;ל: &quot;וטהור&quot;. משמע שלא אמרינן שהיה טמא אלא שעכשיו נתרפאה, אלא שהדם שהיה עד עכשיו הוא דם מכה, והוברר שמעולם לא היתה חולה, ולפ&quot;ז טהורה אף לעניין ז' נקיים].<br /> <br /> '''המאירי''' (ד&quot;ה אשה) גם כתב שהבדיקה לא תעזור לבעל הראשון אלא רק בבעל השלישי, והסביר שהבדיקה היא כדי לבדוק אם נתרפאה (&quot;דמוי תשמיש&quot;). ובהסבר דבריו נראה כך: מהרגע שהאישה ראתה ג&quot;פ פעמים דם בשעת תשמיש, חוששים לב' אפשרויות: שמא הבעל הוא הבעיה ואצבעו גורמת (כך פי' &quot;לפי שאין כל האצבעות שוות: שמא האצבע גורם&quot;), או שמא האישה היא הבעיה, וגם אם כן, שמא הדם בא ממכה שיש לה שם. '''ולכן''', הבדיקה לא מועילה לראשון כי אף אם תהיה טובה, שמא אצבעו גורמת לאישה זו לראות. ורק אחר ג' בעלים, שאין לנו כבר את החשש של &quot;שמא האצבע גורם&quot;, מוכח שהבעיה אצלה ולכן תבדוק, ויועיל. '''משמע''' שהבדיקה טובה ובודקת טוב, ואנו אף סומכים עליה שתבדוק כראוי, אלא שבשלב הראשוני (אחר בעל אחד) אין הבדיקה תעזור לצאת מכל החששות ['''הערה:''' מדבריו משמע ודאי שאין זה קשור כלל לדיני וסתות אלא רק מצד חולי, ע&quot;ש].<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת התוס' (ר&quot;ת)&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''ר&quot;ת''' (הובא בתוס' ד&quot;ה ותבדוק עצמה בביאה שלישית) פירש אחרת את שאלת ריש לקיש: &quot;ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון&quot;, שהפירוש הוא למה אין אנו מחייבין אותה לבדוק אחר הראשון כדי להתירה לשני? שהרי הוחזקה בג&quot;פ שהיא רואה מחמת תשמיש כל עוד לא הוברר אחרת. ועונה ר' יוחנן: &quot;לפי שאין כל האצבעות שוות&quot;, דהיינו, כיון שכן יכול להיות שלא תראה אצל השני כלל. עפ&quot;ז כתבו התוס' שיותר מובנת השאלה ביחס לשאלה הבאה של ריש לקיש: &quot;ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי&quot;, שם הפירוש הוא ודאי: למה לא מחייבים אותה לבדוק כדי להתירה להמשיך עם השלישי, ונמצא שב' השאלות נאמרו באותו הלשון ומשמעותן זהה, מה שאין כן לפי פירוש רש&quot;י.<br /> <br /> '''והיוצא מזה''', שמותרת לעשות בדיקה אף אחר בעל אחד, ואם תימצא טהורה, תחזור לבעלה ולא תצטרך להתגרש. ומה שכתוב בגמ' דווקא אחר בעל שלישי, מדובר במקרה שהבדיקה הוא טורח לה (כנראה עד כדי כך שמעדיפה להתגרש) או שאינה יודעת לבדוק ['''הערה:''' ואולי אפשר לומר שאישה הבדיקה טורח לה או שאינה יודעת לבדוק, לא סמכינן עליה שתבדוק היטב].<br /> <br /> כמו כן התירו '''הרמב&quot;ן''' '''והרשב&quot;א''' ['''הערה:''' יש לחדד שע&quot;פ פירושו של ר&quot;ת לשאלת ריש לקיש יש נפק&quot;מ, שאם בדקה אחר הראשון וראתה דם על ראש המכחול, שוב אינה מותרת לשני, שהרי אי אפשר יותר לומר שמא אצבעו של הראשון גורמת, דחזינן שלא ע&quot;י אצבעו. ואף שעדיין אפשר לומר שמא לא כל האצבעות שוות ואולי יש אצבע שלא תוציא ממנה דם].<br /> <br /> '''הרא&quot;ש''' (י, ג; תוס' הרא&quot;ש על הדף) גם נקט כר&quot;ת בפירוש שאלת ריש לקיש ושמותרת בבדיקה לראשון, אלא שכתב ש&quot;עצה טובה קמ&quot;ל שמוטב שתתגרש ותנשא לשני ולא תצטרך בדיקה&quot;. ונראה פירושו, כיון שאם תבדוק לראשון ותמצא דם על ראש המכחול היא תיאסר לכל העולם, מציעים לה להתגרש ולהינשא לשני, שם יש עוד סברא שלא תראה, שמא האצבע של הראשון היא זו שגרמה. וכ&quot;כ '''ספר התרומה''' (קו), ע&quot;ש ['''הערה:''' ואף שלא אמר כן כדי להחמיר, והתיר לה את הבדיקה בראשון אע&quot;פ שהאצבע אינה דומה לשפופרת, י&quot;ל כדברי הב&quot;י, שאמרינן &quot;לא כל האצבעות שוות&quot; רק לקולא ולא לחומרא, כיון שרוב הנשים אינן רואות מחמת תשמיש. ואף שראתה ג&quot;פ, לא יצאה מהרוב (ערוך השלחן)].<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת הראב&quot;ד&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הראב&quot;ד''' (בעלי הנפש, שער הספירה והבדיקה) כתב שבאופן כללי, האישה בחזקת טהרה ובחזקת שאינה רואה מחמת תשמיש, כהרוב המוחלט של הנשים, ולכן לא צריכה בדיקה לא לפני ולא אחרי תשמיש, אף פעם, בין אם יש לה וסת קבוע ובין אם אין. אם אירע וראתה פעם אחת מחמת תשמיש, נולדה בה ריעותא ועכשיו תעשה בדיקה ג' פעמים לפני ואחרי תשמיש כדי לבדוק אם היא רואה מחמת תשמיש (וזה שכתוב: &quot;הרואה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית&quot;, משמע לא כולל את הפעם שראתה). ואם ראתה '''ע&quot;י שקינחה עצמה''' אחר כל אחד מג' התשמישים, נאסרה ח&quot;ו לבעלה ותנשא לשני וכו'.<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת הרז&quot;ה&lt;/u&gt;<br /> <br /> הגמ' שאמרה שראתה מחמת תשמיש היינו שמרגישה ממש בשעת התשמיש ואומרת לו (ואז עושה מה שצריך כדי לא לפרוש בהנאה מרובה), ואז בודקת אם זה דם. אך אם רק בדקה וראתה סמוך לתשמיש דם על העד, לא מיקרי רואה מחמת תשמיש. '''לפ&quot;ז''', אין מציאות להיאסר כשחייבין אשם תלוי אלא רק בחיוב חטאת (שהרי הרגישה בשעת תשמיש).<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת הרמב&quot;ם&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' (איסורי ביאה ד, כ-כב) כתב שזהו חולי שיש לאישה, ובדיקת השפופרת מטרתה לבדוק אם נתרפאה. לכן, לאחר שראתה מחמת תשמיש עם ג' בעלים, '''תתגרש מהשלישי''' ותבדוק, וכך תדע אם תוכל להנשא לרביעי, או שאסורה לכל העולם. אלא שכתב ש&quot;אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שהדם שהיה בשעת תשמיש הוא מן המקור. ואם לא נמצא על המוך '''כלום''', בידוע שהדם שרואה '''מדוחק הצדדין''' וטהורה היא&quot;. ולכאורה יש כאן סתירה, מצד אחד כתב שמטרת הבדיקה לבדוק אם נתרפאה, מצד שני כתב שאם הבדיקה יצאה טהורה, הוברר למפרע שלעולם לא ראתה מהמקור!<br /> <br /> '''הסדרי טהרה''' הסביר שצריך לדחוק ולומר ש&quot;לא נמצא על '''המוך''' כלום&quot; היינו אבל כן נמצא על השפופרת בצדדין, ואז הוברר שזו מכה. אך אין הכי נמי, אם לא נמצא כלל אף לא על השפופרת, נתרפאה.<br /> <br /> &lt;u&gt;סיכום דברי הראשונים&lt;/u&gt;<br /> <br /> ע&quot;פ הנ&quot;ל נראה לחלק לב' שיטות מרכזיות את הבנת מטרתה של הבדיקה:<br /> <br /> '''דעת המאירי והרמב&quot;ם (ואולי רש&quot;י):''' הבדיקה היא דמוי תשמיש, ומטרתה לבדוק אם אישה זו נתרפאה מחוליה.<br /> <br /> '''דעת התוס', הרא&quot;ש, הרשב&quot;א, הרמב&quot;ן:''' מטרת הבדיקה היא לברר מאיפה הדם מגיע, אם מן המקור או מן הצדדין.<br /> <br /> הקשה '''הבית יוסף''', איך יכול להיות שאנחנו פוסקים הלכה ע&quot;פ בדיקת השפופרת, הרי אף שבדיקה זו באה לדמות תשמיש, ברור שאין היא מדמה ממש, שהרי לא דומה שפופרת לאצבע, וגם אם כן, אינו דומה אופן הבדיקה למצב של תשמיש (בו יש חימום וכו'). ותירץ, שאכן אע&quot;פ שאין הבדיקה ודאית, כיון שיש לנו רוב ברור שהנשים אינן רואות מחמת תשמיש, סמכינן על זה ותולין בכל מה שאפשר לתלות כדי להתיר. כיון שאישה זו הוחזקה בג' פעמים, קשה להתירה סתם ולכן צריך משהו שנוכל על ידו להגיד &quot;רגליים לדבר&quot; שהאישה היא כן חלק מהרוב, וזו מטרת הבדיקה. ואע&quot;פ שאמרינן &quot;אין כל האצבעות שוות&quot; ואולי אצבע לא תדמה לשפופרת, אמרינן כן לקולא ולא לחומרא ['''הערה:''' נראה שהבנה זו היא שיטתו של הרא&quot;ש בסוגיא, שכתב &quot;עצה טובה קמ&quot;ל&quot; שמציעים לה להתגרש ולא לבדוק בראשון, כיון שבאופן עקרוני נכון שרוב הסיכויים שאין לה את הבעיה של רואה מחמת תשמיש, אלא שזה מסוכן לה שמא תיאסר לכו&quot;ע אם הבדיקה לא תצא טובה. שאז, כבר לא תהיה לנו את האפשרות לומר &quot;רגליים לדבר&quot; ולהכניסה לרוב. ואע&quot;פ שנוכל לומר &quot;אין כל האצבעות שוות&quot; ואולי אע&quot;פ שבדקה ויצא טמא, תינשא לשני שמא אצבעו לא תוציא דם, לא אמרינן כן אע&quot;פ שזה לקולא, כי ברגע שראתה בשפופרת שהדם מגיע מן המקור, שוב אי אפשר לתלות במכה, ומטעם &quot;אין כל האצבעות שוות&quot; גרידא אין להתיר לה להינשא לשני].<br /> <br /> '''הב&quot;ח''' הביא הבנה מחודשת בסוגיא כדי לתרץ אחרת את קושיית הב&quot;י, שמש&quot;כ בגמ' &quot;לפי שאין כל האצבעות שוות&quot;, הכוונה שמא אצבעו של הראשון פצעה אותה ואצבעו של השני לא תפצע. כלומר, לאחר שראתה ג&quot;פ דם מחמת תשמיש אצל הראשון, תינשא לשני, ואם לא תראה, הוברר למפרע שלעולם לא ראתה מחמת תשמיש אלא בגלל מכה שאצבעו של הראשון גרמה. ובאמת אם נדע שאישה זו רואה דם מהמקור, אין הבדל בין אצבע זו לאחרת, ובידוע שכל אצבע תגרום לה לראות דם מן המקור, לכן צריך את בדיקת השפופרת לברר אם הדם הוא מן הצדדים ['''הערה:''' ויש לעיין, לפי זה למה לא נכריח אותה לבדוק לאחר הראשון? הרי ממה נפשך, אם לא תראה דם, מותרת לו. ואם תראה, גם ככה היתה רואה אצל השני והשלישי והבדיקה אחריו, שהרי אין חילוק באצבעות לעניין זה, כדבריו! '''ערוך השלחן''' כתב שבירור ע&quot;י תשמיש הוא חזק יותר מאשר בירור ע&quot;י שפופרת, לכן מתירים לה לברר קודם כל בדרך הטובה יותר, ורק בסוף בדרך הפחות טובה. ונראה לומר עוד תירוץ, שכיון שיש לה חזקת טהרה ורוב שאינה רואה מחמת תשמיש, ועוד שיש טורח בבדיקה, אי אפשר לחייב בירור. וכמש&quot;כ '''תורת השלמים''' (קפה, א) ע&quot;ש].<br /> <br /> &lt;u&gt;הבנת אופן הבדיקה&lt;/u&gt;<br /> <br /> בגמ' התבאר שהאישה לוקחת שפופרת של אבר (קנה חלול של עופרת) ופיה רצוף לתוכה כדי שלא ישרוט את האישה, ובתוך השפופרת נותנת מכחול עץ ובראשו מוך, כדי שתוכל לראות בבירור (שעל עץ לא רואים ברור), ומכניסה לאותו מקום וכו'.<br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' (איסורי ביאה, ד, כב) שינה מלשון הגמ', וכתב: &quot;מביאה שפופרת של אבר... '''ומכנסת''' השפופרת עד מקום שהיא יכולה, '''ומכנסת''' בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו, ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצוואר הרחם, ומוציאה המוך&quot;. דייק '''תורת השלמים''' (ח) שמשמע מדבריו שמכניסה את השפופרת בלא המכחול, ורק לאחר מכן מכניסה את המכחול. והסביר הטעם, שאם תכניס הכל בבת אחת, שמא יש מכה בצדדים והמוך יתלכלך מהמכה בדרכו פנימה, ונמצא שלא נוכל לדעת מהיכן הדם בא. מה שאין כן אם נכניס את השפופרת קודם ואז את המכחול, שאם יש דם בצדדים, השפופרת מפסיקה בינו לבין המוך, וכך אם ייצא המוך עם דם, בידוע שדם זה הוא מן המקור ['''הערה:''' ויש שדייקו עוד ממש&quot;כ &quot;ודופקת אותו&quot; שבזה יש דמוי תשמיש ממש].<br /> <br /> להלכה: '''השו&quot;ע''' (קפז, ב) כתב כלשון הגמ' (ולכאורה בדווקא, שלאחר שמכניסה את המכחול לשפופרת, אז מכניסה את השפופרת לאותו מקום). '''ובפתחי תשובה''' (יא) הביא את דברי תורת השלמים, והוסיף שהסדרי טהרה כתב שהוא הדין כשמוציאה, מוציאה את המכחול תחילה.<br /> <br /> &lt;u&gt;האם סומכים על הבדיקה למעשה&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הראב&quot;ד''' כתב שלמרות שהגמ' הביאה את היתר הבדיקה ע&quot;י שפופרת, האידנא אין אנו בקיאין באופן עשיית הבדיקה ולכן לא סמכינן עליה. אך '''הרא&quot;ש''' חלק עליו, וכתב שלא צריך שום בקיאות מיוחדת לבדיקה זו. וכן פסקו '''השו&quot;ע והרמ&quot;א''' (קפז, ב).<br /> <br /> &lt;u&gt;היתר הבדיקה לבעלה הראשון&lt;/u&gt;<br /> <br /> דעת רוב הראשונים ('''התוס'''', '''הרא&quot;ש''', '''הרשב&quot;א''', '''הרמב&quot;ן''' ועוד) שיכולה לעשות בדיקה גם לבעל הראשון, ומה שכתוב בגמ' דווקא בשלישי, הסבירו התוס' שמיירי בשהיא אינה יודעת לבדוק או שזו טירחה בשבילה, והרא&quot;ש ועוד הסבירו שעצה טובה קמ&quot;ל שעדיף לה להתגרש ולנסות אצל בעל אחר, שם יש פחות סיכוי שתיאסר על כל העולם, משא&quot;כ אם תבדוק בראשון ותימצא טמאה ['''הערה:''' כך הסבירו רוב האחרונים בדברי הרא&quot;ש. אך עיין '''בשו&quot;ת חידושי הרי&quot;ם''' (יב) שהסביר שלדעת הרא&quot;ש, אף אם תבדוק ותימצא טמאה, מותרת לשני. ומה שאמרו בגמ', מיירי בשטירחה הוא לה (כהתוס')]. וזה ע&quot;פ הסבר '''הסמ&quot;ג''' שכל ההיתר שלה לשני מלכתחילה הוא מצד ספק ספיקא, ספק האצבע של השני לא תגרום, ואת&quot;ל תגרום, ספק זה מן הצדדים (ולכן אם תמצא דם על ראש המוך, נשאר רק ספק אחד ולא נתיר אותה לשני בשל כך).<br /> <br /> לעומת זאת, דעת '''רש&quot;י''' שהבדיקה אינה מועילה לראשון (לפי '''המהר&quot;ם''': כיון שלא סמכינן עליה אא&quot;כ אין ברירה, דהיינו לאחר הבעל השלישי, ולפי '''המאירי''': כיון שגם אם תעשה ויהיה טהור, עדיין לא יצאנו מהספק שמא אצבעו של הראשון גורמת).<br /> <br /> ובדעת '''הרמב&quot;ם''' ראינו לעיל שהעתיק את לשון הגמ' והביא את הבדיקה רק לאחר הבעל השלישי, והסביר '''המגיד משנה''' שלדעתו אין לה לעשות את הבדיקה בבעל הראשון או בשני, אך מצד גזירה לכתחילה, שמא יבוא עליה לפני הבדיקה. אך בדיעבד אם בדקה ומצאה שהדם מן הצדדים, מותרת לבעלה. שלא כמו רש&quot;י, שמשמע מדבריו שמעכב אף בדיעבד. אלא שדייק מלשון הרמב&quot;ם, שאם ראתה ג&quot;פ אצל השלישי נאסרה גם עליו, וכשתבדוק תהיה מותרת דווקא לרביעי.<br /> <br /> פסיקת ההלכה בעניין זה: '''השו&quot;ע''' (קפז, ג) הביא את דעת רוב הראשונים כ&quot;סתם&quot;, ואת האוסרים כ&quot;יש אומרים&quot;. '''והרמ&quot;א''' פסק דיש לסמוך על הסברא הראשונה להקל, והוסיף ע&quot;פ דברי הריצב&quot;א שאם האישה הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש, לכו&quot;ע יש לסמוך על בדיקה לבעלה הראשון.<br /> <br /> '''הש&quot;ך''' (יד) כתב שלדעתו יש להחמיר ואין להורות לה לבדוק לבעלה הראשון, כיון שרש&quot;י והרמב&quot;ם אוסרים, ועוד שהראב&quot;ד והרמב&quot;ן אומרים שהאידנא אין לסמוך על הבדיקה. אך בעצמו סיים שהב&quot;ח ומהר&quot;ם מלובלין ושאר האחרונים מקלים.<br /> <br /> &lt;u&gt;האם תהיה מותרת לבעלה הראשון אם המוך ייצא נקי&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתב '''הנודע ביהודה''' (מג) שגם המתירים לאישה לעשות בדיקה שתהיה מותרת לבעלה הראשון, היינו דווקא אם מצאה דם בצדדין. אך אם יצא המוך נקי, אסורה לכו&quot;ע ['''הערה:''' בתחילה היה נראה שטעמו מצד הס&quot;ס של הסמ&quot;ג, שעכשיו כיון שיצא המוך נקי מוכח שאין לה מכה, ונשארנו רק אם ספק אחד של &quot;אין כל האצבעות שוות&quot;, ובשל ספק זה אין להתירה אף לשני. אך לאחר עיון בדבריו נראה שטעמו מסברא, שכל עוד לא עברה ג' בעלים אפשר לומר שהאצבע גורמת ושמא הדם הוא מהמקור. משא&quot;כ לאחר ג' בעלים הוכח שזה לא קשור לאצבע ונותר לברר שהדם אינו מן המקור, ולכן הבדיקה תועיל אף אם תצא נקיה, שאם אישה זו רואה מן המקור, היתה צריכה לראות גם בבדיקה. ולכן, כשעשתה בדיקה לאחר בעל אחד בלבד, שמא אצבעו גורמת ואסורה לחזור אליו, אך נראה שתהיה מותרת לשני].<br /> <br /> לעומתו, '''רע&quot;א''' (סו, א על התוס' ד&quot;ה תבדוק) הסיק שאין הבדל בין הבדיקה תחת הראשון לבין כשהיא תחת השלישי, ולעולם אם לא נמצא כלום על המוך, מותרת. וכן הוא '''בתשובות מיימוניות''' (איסורי ביאה, ג), '''ובתשובת הרדב&quot;ז''' (א, תי). ואף הנודע ביהודה בעצמו חזר בו והעלה היתר מצד ספק ספיקא (מהדו&quot;ק מו, נז ד&quot;ה הן אמת).<br /> <br /> == חלק ד': תלייה בפצע ==<br /> ראינו בגמ' לעיל שאישה שיש לה מכה באותו מקום, אע&quot;פ שראתה בשעת תשמיש, תולה במכתה ואינה נחשבת כרואה מחמת תשמיש (אף בלא בדיקת שפופרת).<br /> <br /> עוד נאמר בגמ' (טז, א):<br /> <br /> &quot;הרואה דם מחמת מכה, אפי' בתוך ימי נדתה, טהורה דברי רשב&quot;ג. רבי אומר: אם יש לה וסת, חוששת לוסתה. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר וסתות דאורייתא ומר סבר וסתות דרבנן? אמר רבינא: לא, דכו&quot;ע וסתות דרבנן, והכא במקור מקומו טמא קמיפלגי&quot;.<br /> <br /> נחלקו הראשונים בהבנת הגמ', וממילא בהבנה מתי תולין במכה ובאלו אופנים:<br /> <br /> '''התוס'''' (ד&quot;ה ומ&quot;ס וסתות דרבנן) הסיקו שאפילו שקי&quot;ל שוסתות דרבנן, אם זו שעת וסתה, תולה במכה '''רק''' אם מרגשת שהדם שיצא בא מן המכה [ומשמע מדבריו שכשהיא לא בשעת וסתה, תלינן במכה אע&quot;פ שלא מרגשת שהדם בא מן המכה].<br /> <br /> '''הרשב&quot;א''' (תוה&quot;א שער ד) הבין שלעולם כשידוע לנו שיש מכה, תולין במכה אפילו בשעת וסתה, כיון שהאישה עומדת בחזקת טהרה. וכתב וז&quot;ל: &quot;ומסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה&quot;. כלומר, אפילו אם האישה בשעת וגסתה, ברגע שיודעת שיש לה מכה, תולה בה. בין אם מרגישה שהדם מגיע משם ובין אם לא מרגישה. וכן משמע '''מהרמב&quot;ם''' (ח, יד. וכן הסביר '''הכסף משנה''' בדעתו). יש לציין שהרשב&quot;א והרמב&quot;ם הביאו את הדברים באופן כללי לגבי תלייה במכה, ולאו דוקא לגבי רואה מחמת תשמיש.<br /> <br /> לעומת זאת, '''ספר התרומה''' (צב) הבין אחרת, והסיק שכשהאישה אינה בשעת וסתה, חייבת להרגיש שהדם בא מן המכה. וכשהיא בשעת וסתה, אפילו מרגישה שהדם בא ממכתה, זה לא יעזור וטמאה.<br /> <br /> ובדעת '''המרדכי''' (שבועות, תשלה) נחלקו האחרונים. להבנת '''הב&quot;י והש&quot;ך''': כוונתו לומר שאישה שיש לה וסת קבוע וראתה דם בשעת תשמיש שלא בשעת וסתה, תולה בוסתה לומר שדם זה הוא טהור (לפחות כדי לא להיאסר על בעלה מדין רמ&quot;ת). ולהבנת '''הב&quot;ח והט&quot;ז''': כוונתו לומר שאם יש לה וסת קבוע ויודעת שיש לה מכה, תולה במכה. והסביר הב&quot;ח שאע&quot;פ שבד&quot;כ צריכה לדעת שמכתה מוציאה דם (כדעת ספר התרומה), החידוש כאן הוא שכשיש לה וסת קבוע, תולה במכתה אע&quot;פ שאינה יודעת אם מוציאה דם.<br /> <br /> '''השערי דורא''' כתב שכשהאישה יודעת שהדם בא מן המקור, לא תולין במכה. '''והדרכי משה''' (ג*) הבין מדבריו שדווקא ביודעת, אך אם אינה יודעת שהדם בא מן המקור, מותרת מכח ספק ספיקא. ספק הדם בא מן המקור ספק מן הצדדים, ואת&quot;ל מן המקור, ספק ממכה שבמקור.<br /> <br /> &lt;u&gt;האם תולין במכה בזמן הזה&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הרמב&quot;ן''' כתב דהאידנא לא תולים במכה. חדא, כמו שראינו בבעילת מצוה, שלמסקנה החמירו תמיד שבועל ופורש, והרי קרוב לוודאי שהדם שרואה הוא דם מכה ואין לך מכה גדולה ממכת בתולים לתלות בה, כל שכן כל מכה אחרת לא נתלה בה. ועוד, כיון שהיום לא בקיאים להבחין בין דם לדם, וכתוב שאם דם מכתה משונה מדם נדתה, אינה תולה במכה, א&quot;כ אי אפשר להבחין בכך ולכן נחמיר תמיד.<br /> <br /> '''הרא&quot;ש''' חלק עליו ויישב את קושיותיו, שמה שאנחנו מחמירים בבעילת מצוה זה דווקא בדם בתולים כיון שיש חשש שיבלבלו בין הגיע זמנה לראות או לא, ובגלל שיצרו של חתן תוקפו, מה שלא שייך כאן כלל. ולגבי ההבחנה, נכון שאין אנו מבחינים בין דם לדם, אך הכוונה שלא מבחינים בין דם '''טמא לטהור''', אך וודאי שאפשר לראות אם דם אחד משונה מהשני. לכן פסק שגם האידנא תולין במכה. וכן הסכים '''הר&quot;ן''' (וכמו שראינו, גם התוס', הרשב&quot;א, הרמב&quot;ם, ספר התרומה והמרדכי).<br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת ההלכה בעניין זה&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''השו&quot;ע''' (קפז, ה) סתם וכתב שאם יש לה מכה באותו מקום, תולין בה אלא אם כן דם מכתב משונה מדם ראייתה. כתב על זה '''בדי השלחן''' (סח) שמרן השו&quot;ע לא ביאר אם תלייה זו מועילה אף שלא להצריכה ז' נקיים וטבילה מחמת ראייה זו, או דווקא שלא לאוסרה על בעלה מדין רמ&quot;ת. וכן לא ביאר אם צריכה לדעת שדם יוצא מן המכה או לא. '''ואכן''' נחלקו האחרונים בהבנתו:<br /> <br /> '''הט&quot;ז''' (י) הבין מדברי השו&quot;ע בסעיף ז' שאם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם, מותרת לתלות במכתה '''רק''' באופנים האמורים שם, הא בסתמא, לא. וכן הבין '''הנוב&quot;י''' (מו), שמרן פסק שתולה במכתה רק אם יודעת שמכתה מוציאה דם, דהיינו כדעת ספר התרומה. '''מכל מקום''', לשניהם משמע שהתלייה היא אף לעניין ז&quot;נ, שבכך דיברו סה&quot;ת ומהרא&quot;י. וכ&quot;כ '''בשו&quot;ת ישכיל עבדי''' (א, יו&quot;ד יא, ג) מזה שהשו&quot;ע כתב: &quot;תולין '''בדם''' מכתה&quot;. ופירש כן אף בדעת הרמב&quot;ם מלשונו, שכתב (ד, כ): &quot;ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא&quot;. '''והדרכי טהרה''' (60 בתשובהו) פסק כמותו.<br /> <br /> לעומת זאת, '''הכרתי ופלתי''' (ה), '''החתם סופר''' (קמב), '''תפארת צבי''' (כז), '''ערוך השלחן''' (מו), '''טהרת הבית''' (רנ; רלב) הבינו שהשו&quot;ע פסק כהרמב&quot;ם והרשב&quot;א, שתולה במכתה אע&quot;פ שאינה יודעת שמוציאה דם. ומש&quot;כ בסעיף ז', בדווקא לא העתיק להלכה את שאר הצירופים שעשה מהרא&quot;י, ורק לקח את הסברא לגבי הרואה בכל בדיקה כתם במקום אחד בצד, שאז אע&quot;פ שאינה יודעת שיש לה מכה, תולה שיש מכה ושהדם בא ממנה.<br /> <br /> == חלק ה': תלייה בוסת ==<br /> ראינו בגמ' שאף שאישה ראתה ג&quot;פ בשעת תשמיש, אם יש לה וסת, תולה בוסתה ומותרת לבעלה (בלי בדיקת שפופרת).<br /> <br /> נחלקו הראשונים בהבנת משפט זה:<br /> <br /> '''רש&quot;י''' פירש וז&quot;ל: &quot;ואם יש לה וסת לקלקול הזה, שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים, תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת&quot;. כלומר, אם אינה רואה בשעת תשמיש '''בכל פעם''' שמשמשת אלא לפרקים '''בזמן קבוע''', כך שנקבע לה וסת לזמנים קבועים שבהם תראה מחמת תשמיש, נשארת עם בעלה ומשמשת בין וסת לוסת.<br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' הבין ש&quot;אם יש לה וסת וכו'&quot; היינו שראתה דם בשעת תשמיש כששימשה '''סמוך לוסתה''', ואז תולה שהדם שראתה אינו בא מחמת התשמיש אלא מחמת הוסת. ואז אין ראייה זו עולה לג' הראיות של החזקה. וכ&quot;כ '''הרשב&quot;א והטור'''.<br /> <br /> '''והמרדכי''' כתב פירוש נוסף אך נחלקו האחרונים בהבנתו. '''הב&quot;י והש&quot;ך''' הבינו בדעתו ש&quot;תולה בוסתה&quot; היינו שאישה שיש לה וסת קבוע וראתה בשעת תשמיש '''שלא בזמן וסתה''', תולה בעצם זה שיש לה וסת שהדם הזה שראתה עכשיו הוא טהור, שהרי הדם שלה לא אמור לבוא עכשיו.<br /> <br /> '''הב&quot;ח והט&quot;ז''' חלקו עליהם, וכתבו שהמרדכי הבין ש&quot;אם יש לה וסת, תולה בוסתה&quot; ו&quot;אם יש לה מכה, תולה במכתה&quot; באים ביחד. והיינו, אם יש לה וסת קבוע '''וגם''' מכה באותו מקום, אז תולה שמה שראתה עכשיו הוא מחמת המכה. אך אם לא ידוע שיש לה מכה, אפילו שיש לה וסת קבוע, אינה יכולה לתלות בדם טהור, שהרי מצוי שלפעמים הוסת בא שלא בזמנו. והחידוש שכשיש מכה תולין בה בצירוף לכך שיה לה וסת קבוע, שבד&quot;כ אין תולין במכה אא&quot;כ ידוע שמוציאה דם, וכאן נתלה אע&quot;פ שאין ידוע אם מוציאה דם (ב&quot;ח).<br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת ההלכה בעניין זה&lt;/u&gt;: '''השו&quot;ע''' (קפז, ד) פסק כהרמב&quot;ם וסיעתו (אך כתב בב&quot;י שאין נפק&quot;מ לדינא בין פירוש הרמב&quot;ם לפירוש רש&quot;י. יוצא שהוא יודה להלכה שאם יש לה קביעות לראייה מחמת תשמיש, שתהיה מותרת לבעלה ותשמש בין וסת לוסת).<br /> <br /> '''הפרישה''' הקשה על פירושו של הרמב&quot;ם, איך יכול להיות שדברי הגמ' אמורים בששימשו סמוך לוסתה, וכי ברשיעי עסקינן? ותירץ, שמדובר ביוצא לדרך שצריך לפקדה סמוך לוסתה. ולר&quot;ת שאוסר שם בזה, מיירי בלילה שלפני עונת הוסת, שבזה מותר (חוץ משיטת האו&quot;ז). אך '''הש&quot;ך''' (טז) הקשה עליו, שהטעם שמותר לשמש בלילה שלפני עונת הוסת הוא משום שאין חשש שהוסת יבוא, לכן ממה נפשך גם אי אפשר לתלות שהדם שבא אז הוא דם הוסת. והביא הסבר אחר, שבאמת ברשיעי עסקינן שעברו ושימשו, או שמדובר בקטנה שלא הביאה סימנים, ע&quot;ש. '''ותורת השלמים''' (יג) תירץ את קושיית הש&quot;ך, והסביר שמחלקים בין היתר תשמיש, שבאמת לא חוששים לדם הוסת שיבוא, לבין תלייה במשהו כדי שלא לאסרה על בעלה, שאמרינן שאכן דם הוסת הקדים לבוא.<br /> <br /> '''הסדרי טהרה''' הביא את דעת הרז&quot;ה, שאך אישה שיש לה וסת הגוף כגון פיהוק או עיטוש, תולה בוסתה ולא נחשבת לרואה מחמת תשמיש, אא&quot;כ יתברר שוסת הגוף שלה מורכב בתשמישה.<br /> <br /> == חלק ו': רפואת האישה ע&quot;י בהלה ==<br /> ראינו בגמ' לעיל שרבי סמך להתיר אישה שנתחזקה כרואה מחמת תשמיש בג' פעמים, והפילה חררת דם לאחר שהבהילו אותה, ואמר: &quot;נתרפאה זאת&quot;. וכנגד, אישה שהבהילו אותה ולא הפילה כלום, עליה אמר שמואל: &quot;זו ממלאה ונופצת&quot; ואין לה תקנה.<br /> <br /> '''הרמב&quot;ן''' (הל' נדה, ו יט) הביא את הרפואה הזו להלכה, אך כתב שהאידנא אין מתירים אותה ע&quot;י רפואה זו, רק שאם בדקה בכך והפילה חררת דם, לא נוציא אותה מבעלה. וכ&quot;כ '''הראב&quot;ד'''. והוסיפו, שאם לאחר מכן תראה דם בתשמיש, אפי' פעם אחת, תחזור לקלקולה והוכח שהרפואה לא הועילה כלום. וכן פסק '''השו&quot;ע''' (קפז, ט).<br /> <br /> חידד '''הש&quot;ך''' (כט) שכמו כן, אם האישה התגרשה כבר מבעלה השלישי, לא נתיר אותה להינשא לאחרים ע&quot;י רפואה זו, אפילו אם כבר הפילה חררת דם.<br /> <br /> == חלק ז': נאמנות הרופאים לומר שנתרפאה ==<br /> כתבו '''ספר התרומה''', '''סמ&quot;ג וסמ&quot;ק''' שכל עוד האישה לא הוחזקה בג' פעמים כרואה מחמת תשמיש, טוב לה לנסות רפואות שונות לכך. אך משנתחזקה, נסתפקו אם אפשר לסמוך על רופא ישראל מומחה שאומר שהיא נתרפאה ולא תראה מחמת תשמיש.<br /> <br /> '''הגהות מיימוניות''' הביא '''שהריצב&quot;א''' התיר לסמוך על רופא יהודי אך לא על גוי, שאע&quot;פ שאומרים בד&quot;כ ש&quot;אומן לא מרע אומנותיה&quot;, על הגוי נאמר &quot;אשר פיהם דיבר שוא&quot; ('''והחתם סופר''' קנה ד&quot;ה וכל האמור הסביר שכאן אנחנו חוששים שהוא אומר כן כדי להתפאר, והוא יודע שאם יימצא שקר, יוכל לתלות זאת בדברים אחרים). '''והוסיף''', שאם אכן האישה רואה שהפסיק דם וסתה ע&quot;י הרפואות וניכר שהועילו, במקרה זה אפשר לסמוך אף על הגוי.<br /> <br /> '''השו&quot;ע''' (קפז, ח) הביא את כל הדעות להלכה, בלשון &quot;יש מסתפקים&quot; הביא את דעת סה&quot;ת וסיעתו, ובלשון &quot;יש מי שמתיר&quot; הביא את דעת הריצב&quot;א.<br /> <br /> '''הש&quot;ך''' (כח) הביא בשם הב&quot;ח שרופא שריפא אישה קודם שנתחזקה (שיכלה לבדוק ואכן מצאה שנתרפאה), אפשר יהיה לסמוך עליו גם לגבי אישה שנתחזקה.<br /> <br /> הקשו '''החוות דעת''' '''והפתחי תשובה''' (לח), איך אפשר לומר שהוכח שהרופא ריפא אותה, שהרי פירוש הדבר שלא התחזקה הוא שאין אנו יודעים שכלל היה לה חולי זה!<br /> <br /> '''החתם סופר''' (קנה) יישב, שדין זה של הב&quot;ח קשור למחלוקת בעניין חזקה, וכתב שאכן הרופא ריפא מישהי שהוחזקה בב' פעמים, שלדעה אחת הוי חזקה, ע&quot;ש. '''ובדי השלחן''' (קכד) הביא מקרה שלכולי עלמא יועיל, שהאישה הוחזקה בג&quot;פ וחשבה שמותר לסמוך על הרופא ושימשה, ואכן ראינו שהרפואה הועילה, בזה יסמכו עליו.<br /> <br /> החתם סופר הוסיף, שכל האמור הוא לגבי אישה ישראלית, אך גויה שנתרפאה, אין לסמוך על כך, ש&quot;אין ראייה מגופים שלהם לגופים שלנו&quot;, ע&quot;ש.</div>

Liorkay https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A6%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8&diff=9785 2017-12-25T23:12:22Z

<p>Liorkay: יצירת דף עם התוכן &quot;{{תחרות כתיבה}}{{מקורות|שבת מד, א; ביצה לא, ב|שבת מד, א; מה, א; קנז, א; ביצה ל, ב|ירושלמי|הלכות שב...&quot;</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}{{מקורות|שבת מד, א; ביצה לא, ב|שבת מד, א; מה, א; קנז, א; ביצה ל, ב|ירושלמי|הלכות שבת ה, יב|אורח חיים רעט, תקיח}}וגיה זו הולכת לעסוק בדין מוקצה מחמת איסור.<br /> <br /> בתחילה במקור הדין, לאחר מכן בפרטי הדין השונים ולבסוף האם מועיל תנאי במוקצה מחמת איסור. <br /> <br /> ==מקור הדין==<br /> במשנה פרק כירה (מד, א):<br /> <br /> &quot;מטלטלין נר חדש אבל לא ישן. ר' שמעון אומר: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת&quot;.<br /> <br /> ובגמ':<br /> <br /> &quot;ת&quot;ר: מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת. ר' שמעון אומר: חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבתה מותר לטלטלה, אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם. ור' אלעזר בר' שמעון אומר: מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף ואפילו בשעה שהנר דולק...<br /> <br /> אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם, מאי שנא הני?... אלא אמר מר זוטרא: לעולם ר&quot;ש, וכי קשרי ר&quot;ש בנר זוטא דדעתיה עלויה, אבל הני דנפישי, לא&quot;.<br /> <br /> הסביר '''רש&quot;י''': &quot;בזוטא. דדעתיה עליה מבעוד יום סבר שיכלה השמן מהר ואשתמש בנר לכשיכבה. אבל הני. לא אסיק אדעתיה שיכבו כל היום&quot; עכ&quot;ל.<br /> <br /> '''היוצא מדברי הגמ':''' <br /> <br /> ר' יהודה פוסק שיש מוקצה מחמת איסור וגם מוקצה מחמת מיאוס, ולכן אוסר לטלטל נר ישן (מחמת מיאוס) וגם נר שהדליקו בו באותה שבת (מחמת איסור).<br /> <br /> ר' מאיר פוסק שיש מוקצה מחמת איסור אך אין מוקצה מחמת מיאוס, לכן מתיר לטלטל נר ישן אך אוסר לטלטל נר שהדליקו בו באותה שבת.<br /> <br /> ר' שמעון פוסק שאין מוקצה מחמת מיאוס ולכן מתיר לטלטל נר ישן, ובמוקצה מחמת איסור עושה חילוק בין נר קטן '''שדעתו עליו''' להשתמש בו כשיכבה, ובין נר גדול וכד' '''שאין דעתו עליו''' מבעוד יום, שאז מודה שאסור. '''כמו כן''' מודה שאסור לטלטל נר בעודו דולק ומסקנת הגמ' לקמן (מז, א) שטעמו: &quot;הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשים בסיס לדבר האסור&quot;. '''עוד''' ב' סוגי מוקצה שמצינו שר&quot;ש אוסר הוא מוקצה '''מחמת מצוה''', שמתוך שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו (כגון השמן שבנר בשעה שהוא דולק), ומוקצה '''מחמת גופו''' כאשר &quot;דחינהו בידיים ולא חזו&quot; (כגון גרוגרות וצימוקים).<br /> <br /> ור' אלעזר בר' שמעון פוסק כר' שמעון ומתיר עוד יותר ממנו, שגם כאשר הנר דולק אין איסור לטלטלו [וצ&quot;ל שאין לו מוקצה מחמת מצוה וגם לא בסיס לדבר האסור].<br /> <br /> '''הראשונים''' נחלקו בהבנת דעת ר' שמעון במוקצה מחמת איסור, שראינו שאוסר כאשר אין דעתו עליו. '''הרמב&quot;ן''' כתב שדווקא כשדחה את הדבר בידיים, כמו הנר הגדול שעצם ההדלקה שלו בער&quot;ש נחשבת דחייה בידיים. '''הרז&quot;ה''' חלק עליו וכתב שלאו דווקא כשדחה בידיים, אלא כל שאין דעתו על הדבר והיה אסור בבין השמשות נחשב מוקצה מחמת איסור לר&quot;ש, וזו הסיבה שהוא אוסר עשבים מחוברים מדין מוקצה (ביצה כד:).<br /> <br /> אך '''רש&quot;י''' הסביר שהטעם שמחובר אסור גם לר&quot;ש הוא מפני שדומה לגרוגרות וצימוקים דדחינהו בידיים ולא חזו, שעצם זה שבער&quot;ש לא תלש את העשב המחובר אסח דעתיה מינייהו [כלומר, מוקצה מחמת הכנה] (ואין זה דומה לבהמה שנשחטה לחולה בשבת, ששם לא אומרים שאסח דעתיה מיניה בעצם זה שלא שחט מער&quot;ש כיון שיש טורח לאדם להביא שוחט בער&quot;ש ולשחוט. '''ב&quot;י''' שיח, ב).<br /> <br /> ==פסיקת ההלכה בעיקר הדין==<br /> '''בגמ' פרק מי שהחשיך (קנז, א):'''<br /> <br /> &quot;... פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: בכל השבת כולה הלכה כר&quot;ש לבר ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו נר ישן. וחד אמר: במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר&quot;ש לבר ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו נר שהדליקו בה באותה שבת. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר&quot;ש מודה וכו'&quot; ע&quot;כ.<br /> <br /> כתב '''רבינו חננאל''': &quot;וקי&quot;ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא, הלכתא כדברי המיקל, ואסקינן בה הלכה למעשה שהלכה כר' שמעון בהלכות שבת כולן ואין הלכה כר' יהודה אלא במוקצה מחמת איסורו&quot; עכ&quot;ל. וכן פסקו '''הרי&quot;ף''', '''הרא&quot;ש והרמב&quot;ם''', שמוקצה מחמת מיאוס מותר כר&quot;ש, ומוקצה מחמת איסור אסור כר' יהודה (ונמצא שלדינא אין נפק&quot;מ במחלוקת הראשונים הנ&quot;ל בהבנת דעת ר&quot;ש במוקצה מחמת איסור). וכן פסק '''השו&quot;ע''' (רעט, א).<br /> <br /> הסביר '''הרא&quot;ש''' בתשובה (כב, ח) שמוקצה מחמת איסור, בסיס לדבר האסור ומוקצה מחמת גופו '''כולם דינם אחד ותלוי במצבם בבין השמשות''', דהיינו כיון שפסקנו כר' יהודה ממילא כל דבר שהיה מוקצה מחמת איסור בבין השמשות, &quot;מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא&quot; (ואע&quot;פ שהיתה דעתו עליו).<br /> <br /> ==טלטול מוקצה מחמת איסור לצורך גופו ומקומו==<br /> כתבו '''המרדכי''' (שטו) '''והאגור''' (תנד) בשם ר' ישעיה שמותר לטלטל נר שהדליק בו באותה שבת לצורך גופו או מקומו.<br /> <br /> אך '''הרמב&quot;ם''', '''הרא&quot;ש''', '''ר' ירוחם''' ועוד ראשונים פסקו שאסור, וטעם הדבר הסביר הב&quot;י שכלי שמלאכתו לאיסור מותר בטלטול לצורך גופו ומקומו כיון שגם בבין השמשות היה מותר לצורך גו&quot;מ, אך מוקצה מחמת איסור היה אסור בכל טלטול בבין השמשות (כגון נר דולק) ולכן גם בשבת אסור בכל טלטול.<br /> <br /> '''להלכה: השו&quot;ע''' (רעט, ב) פסק כהרמב&quot;ם והרא&quot;ש.<br /> <br /> ==מוקצה מחמת איסור דרבנן / איסור חיצוני==<br /> במשנה בביצה (לא, ב):<br /> <br /> &quot;בית שהוא מלא פירות ונפחת, נוטל ממקום הפחת. ר' מאיר אומר: אף פוחת לכתחילה ונוטל&quot;.<br /> <br /> הסביר '''רש&quot;י''': &quot;נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצין מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו&quot;ט ואסח דעתו מינייהו, דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא וכו' לאו מוקצה נינהו, כדאמרינן גבי טבל וכו' שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן&quot; עכ&quot;ל.<br /> <br /> '''כלומר,''' רש&quot;י מחדש שאין מוקצה מחמת איסור '''דרבנן''', רק מחמת איסור דאורייתא.<br /> <br /> '''התוס'''' (ד&quot;ה ונפחת) חלקו על רש&quot;י והקשו עליו מדין בסיס לדבר האסור, שהרי כל האיסור שהוא אסור מחמתו זה מוקצה, שהוא איסור דרבנן, ומכח איסור זה הופך הבסיס להיות אסור לכל השבת. '''ולכן''' הסבירו שהמשנה היא כר' שמעון שאין לו מוקצה מחמת איסור [ולא הוי ככוס קערה ועששית, ששם דחה בידיים. וכנראה כדעת הרמב&quot;ן הנ&quot;ל שדווקא בזה אסר ר&quot;ש].<br /> <br /> אך '''הרשב&quot;א''' לא קיבל את הסבר התוס' ואמר שאי אפשר להגיד שהמשנה היא כר&quot;ש, שהרי הוא מודה במוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו [וכנראה הבין כרז&quot;ה הנ&quot;ל, שזה לא תלוי בדחייה בידיים], '''לכן''' הסביר שמדובר בכותל רעוע ושהתנה עליו מבעוד יום, שגם ר' יהודה מודה שלא הוי מוקצה.<br /> <br /> '''והרמב&quot;ן''' פירש באופן מחודש, שכיון שהפירות '''עצמן''' אינם מוקצים רק הדרך להגיע אליהן אסורה, ממילא אין זה נקרא שאין דעתו עליהן, שהרי דעתו עליהן כשיוכל להגיע אליהן, וכמו טבל שלא נחשב מוקצה כיון שיש אפשרות לתקנו אע&quot;פ שהיא אסורה, שזה לא בפרי עצמו רק בדרך להגיע אליו.<br /> <br /> '''הר&quot;ן''' '''והמגיד משנה''' הסכימו עם הרמב&quot;ן וכתבו שתירוצו עיקר, וכן דעת '''הרא&quot;ה''' לדינא. הנפק&quot;מ לתירוצו, שגם בבית בריא שאינו רעוע מותר. וכ&quot;פ '''השו&quot;ע''' (תריח, ט), וכן סתימת האחרונים שם (מג&quot;א, משנ&quot;ב ועוד). אך עיין '''בבאור הלכה''' (ד&quot;ה בית) שחשש לכתחילה לדעות הראשונים האחרות שרק בבית רעוע מותר.<br /> <br /> == תנאי במוקצה מחמת איסור ==<br /> &lt;u&gt;תנאי בסוכה&lt;/u&gt;<br /> <br /> בגמ' בביצה (ל, ב):<br /> <br /> &quot;תניא ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה. ור' שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שאסורה. ואם התנה עליה, הכל לפי תנאו.<br /> <br /> ור&quot;ש מתיר? והא קא סתר אהלא! א&quot;ר נחמן בר יצחק: הכא בסוכה נופלת עסקינן (פי', שנפלה ביו&quot;ט וכל הבעיה מצד מוקצה) ור&quot;ש לטעמיה דלית ליה מוקצה, דתניא: מותר השמן שבנר ושבקערה  אסור, ור&quot;ש מתיר.<br /> <br /> מי דמי? התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, הכא אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו?! א&quot;ר נחמן בר יצחק: הכא בסוכה רעועה עסקינן, דמאתמול דעתיה עלויה.<br /> <br /> ושוין בסוכת החג וכו'. ומי מהני בה תנאי? והאמר רב ששת משום ר' עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, שנאמר 'חג הסוכות שבעת ימים לה&lt;nowiki&gt;''&lt;/nowiki&gt;, ותניא ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, ת&quot;ל חג הסוכות וכו'!<br /> <br /> אמר רב מנשיא בריה דרבא: סיפא אתאן לסוכה דעלמא, אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה.<br /> <br /> וסוכה דמצוה לא? והתניא: סככה כהלכתה ועטרה בקרמים ובסדינין וכו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו&quot;ט האחרון של חג, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו!<br /> <br /> אביי ורבא דאמרי תרוייהו: באומר 'איני בודל מהם כל בין השמשות', דלא חלה קדושה עלייהו, אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה&quot; ע&quot;כ.<br /> <br /> מצינו בראשונים כמה שיטות בהבנת הסוגיא:<br /> <br /> '''שיטת רש&quot;י'''<br /> <br /> '''רש&quot;י''' הסביר את דברי אביי ורבא שיש חילוק עקרוני בין עצי סוכה לנויי סוכה. בנויי סוכה יש אפשרות ליטלן בבין השמשות ולכן אם האדם אומר &quot;איני בודל&quot; הוא גורם שלא תחול הקדושה עליהם וממילא אינן מוקצים. אך עצי סוכה הן מוקצים מחמת איסור בעל כרחו של האדם, שהרי יש איסור סותר בנטילתן, '''ומתוך כך''' חלה קדושה עליהן והוו מוקצה מחמת מצוה כל שבעה.<br /> <br /> היוצא מפירושו, שתירוצם של אביי ורבא אינו סותר את דברי רב מנשיא אלא מתרץ את הקושיא עליו, ובאמת מועיל תנאי במוקצה מחמת איסור (ולא במוקצה מחמת מצוה).<br /> <br /> '''שיטת הרי&quot;ף'''<br /> <br /> '''הרי&quot;ף''' לא גרס את תירוצו של רב מנשיא. ופירש '''הרמב&quot;ן''' (מלחמת ה') שהגירסא לפניו היתה שונה משלנו, ולכן על כרחך לפרש את אביי ורבא אחרת מפירושו של רש&quot;י, שבאמת אין הבדל עקרוני בין נויי סוכה ועצי סוכה ובשניהם מועיל תנאי, אלא החילוק הוא '''מתי''' עשה את התנאי, לפני שחלה הקדושה מהני, אך אם אח&quot;כ, אי אפשר להפקיע את הקדושה ולכן לא מהני.<br /> <br /> עוד כתב שם הרמב&quot;ן שאף אם נגרוס כגירסתנו, אפשר לפרש שאביי ורבא דוחים את רב מנשיא, וכן משמע מדברי התוס' שם שכתבו שרב מנשיא לא קאי למסקנה, '''אלא''' שלפי הרמב&quot;ן מועיל תנאי במוקצה מחמת איסור ואפילו בסוכה בריאה, ולתוס' משמע שלא מועיל אפילו בסוכה רעועה (וע&quot;ע ברמב&quot;ן בחידושיו לשבת מה. שם הסכים לדינא עם רש&quot;י שיש חילוק בין עצי סוכה לנויי סוכה).<br /> <br /> '''שיטת הרשב&quot;א'''<br /> <br /> '''הרשב&quot;א''' כתב שתנאי מועיל במוקצה מחמת איסור בסוכה רעועה (וכלשונו: &quot;תנאי לר' יהודה הוי כבלי תנאי לר' שמעון&quot;), ואפילו בסוכת מצוה כתב שיש לומר שמועיל, וודאי שכך דעת הרי&quot;ף. אך בסוכה בריאה כתב שלא מועיל.<br /> <br /> '''שיטת הרז&quot;ה'''<br /> <br /> כל מה שמועיל תנאי בסוכה רעועה זה בגלל ש&quot;העומד ליפול כנפול דמי&quot; ולכן אין זה נקרא כלל מוקצה מחמת איסור, אך באמת תנאי לא מועיל במוקצה מחמת איסור.<br /> <br /> '''שיטת הרמב&quot;ם'''<br /> <br /> לדעת ר&quot;ש סוכה רעועה לא הוי מוקצה גם בלי תנאי, וכל הצורך של התנאי הוא לסוכה בריאה. אך לר' יהודה לא מהני תנאי כלל במוקצה. וכדעת '''התוס'''' (בביצה ל, ב).<br /> <br /> &lt;u&gt;תנאי בנר&lt;/u&gt;<br /> <br /> ובגמרא בשבת (מה, א):<br /> <br /> &quot;ולית ליה (לר&quot;ש) הוקצה למצותו? והתניא: סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין וכו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו&quot;ט האחרון, ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו!<br /> <br /> וממאי דר&quot;ש היא? דתני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה ביו&quot;ט אלא מן הסמוך לה, ור&quot;ש מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה, ואם התנה עליה הכל לפי תנאו!<br /> <br /> כעין שמן שבנר קאמרינן, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו&quot;.<br /> <br /> הסביר '''רש&quot;י''': &quot;כעין שמן קאמינא, ולא משום איסור אלא משום מצוה, דהואיל דהוקצה למצותו דשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר, דאין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו מצוה. אבל בסוכת החג מצותה כל שבעה והקצאתה כל זמן מצותה&quot; עכ&quot;ל.<br /> <br /> גם כאן נחלקו הראשונים האם תנאי יועיל בנר או לא.<br /> <br /> '''הרמב&quot;ן, הר&quot;ן והרשב&quot;א''' פסקו שתנאי מועיל בנר.<br /> <br /> אך '''התוס'''' (מד, א ד&quot;ה שבנר) פסקו שאע&quot;פ שתנאי מועיל בסוכה רעועה (ולא כדעת התוס' בביצה ל, ב), בנר לא מועיל, &quot;שסוכה עשויה מזמן גדול ועתה בין השמשות אינו בודל ממנה ומצפה מתי תיפול, אבל נר עיקר הקצאתו הוא בין השמשות, ודחייה בידיים לצורך שבת וחמיר טפי&quot; עכ&quot;ל. וכ&quot;כ '''הגהות אשר&quot;י''' (ג, כ).<br /> <br /> '''סיכום דעות הראשונים בסוגיות השונות:'''<br /> <br /> '''רמב&quot;ן ור&quot;ן:''' תנאי מועיל בסוכה אפי' בריאה וגם בנר, &quot;דכיון שהתנה לא אקצי דעתיה מיניה&quot;.<br /> <br /> '''רז&quot;ה, תוס' בשבת:''' תנאי מועיל בסוכה רעועה אך לא בבריאה, וגם לא בנר. '''החילוק:''' לפי הרז&quot;ה תנאי לא מועיל כלל במוקצה מחמת איסור ורק בסוכה רעועה יש דין מיוחד של העומד ליפול כנפול דמי. לפי התוס' החילוק בין דבר שדחאו בידיים בין השמשות שלא מועיל בו תנאי, לבין אם לא דחאו.<br /> <br /> '''רשב&quot;א:''' תנאי מועיל בסוכה רעועה אך לא בבריאה, אך בנר מועיל. '''החילוק:''' בסוכה רעועה ובנר האדם יושב ומצפה מתי ייגמר האיסור, לעומת סוכה בריאה שאינו יושב ומצפה ולכן הקצה דעתו ממנו.<br /> <br /> '''רמב&quot;ם, תוס' בביצה:''' תנאי לא מועיל כלל במוקצה, לא בסוכה אפי' רעועה ולא בנר.<br /> <br /> '''&lt;u&gt;פסיקת ההלכה בעניין זה:&lt;/u&gt; לגבי נר,''' פסק '''השו&quot;ע''' (רעט, ד) כהמקלים והתיר ע&quot;י תנאי. '''והרמ&quot;א''' כתב שהמנהג להחמיר, אך ע&quot;י גוי יש להקל ולסמוך על האומרים שתנאי מועיל במוקצה.<br /> <br /> '''ולגבי סוכה''', '''השו&quot;ע והרמ&quot;א''' (תקיח, ח) לא הזכירו כלום מזה, וכתב '''הבאור הלכה''' (ד&quot;ה נוטלים) שמשמע מדברי הב&quot;י שתנאי מועיל גם בסוכה בריאה, אך כתב לדינא שכיון שהרבה ראשונים פסקו שלא מועיל בבריאה, אין להקל בזה וגם הב&quot;י אם היה רואה אותם היה אוסר. ולגבי דעת הרמ&quot;א כתב שלכאורה כמו שפסק לאסור בנר כך יאסור גם כאן ['''הערה:''' וניתן לומר שכיון שמקור דברי הרמ&quot;א שם הוא מדברי התוס' והגהות אשר&quot;י, הרי שהם חילקו בין סוכה רעועה שמועיל לבין נר שלא מועיל, וא&quot;כ י&quot;ל שלרמ&quot;א יועיל תנאי עכ&quot;פ בסוכה רעועה. אך עדיין צ&quot;ע כי במקורו הביא שם בדרכי משה שכן משמע מדברי הכלבו, ומהכלבו משמע שלא מועיל תנאי כלל במוקצה].<br /> <br /> ==ראו גם==<br /> *מוקצה מחמת חסרון כיס<br /> *גרף של רעי</div>

Liorkay https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9F_%D7%95%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D&diff=9784 2017-12-25T22:52:46Z

<p>Liorkay: יצירת דף עם התוכן &quot;{{תחרות כתיבה}} סוגיה זו הולכת לעסוק בנושא האם יש בניין וסתירה בכלים בשבת. תחילה נראה את הס...&quot;</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> סוגיה זו הולכת לעסוק בנושא האם יש בניין וסתירה בכלים בשבת. תחילה נראה את הסוגיות השונות בעניין זה והסברי הראשונים בכל סוגיה, ולאחר מכן נסכם את דעות הראשונים ואת הפסיקה להלכה.<br /> ==פריסת סוגיות הגמרא והסברי הראשונים==<br /> '''במשנה בביצה (כא, ב):'''<br /> <br /> &quot;שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי ב&quot;ש וכו' ואין זוקפין את המנורה ביום טוב&quot;.<br /> <br /> ובגמ' (כב, א):<br /> <br /> &quot;מאי קא עביד? (פירוש, מה הבעיה בזקיפת המנורה) א&quot;ר חיננא בר ביסנא: הכא במנורה של חוליות עסקינן דמיחזי כבונה, דב&quot;ש סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים, וב&quot;ה סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים&quot;.<br /> <br /> הסביר '''רש&quot;י''': &quot;אין תורת בנין בכלים. ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה כגון ממחק או מחתך וכו' שהן אבות מלאכות לעצמם, אבל חזרת חוליות, שאין בה אלא משום בונה, אין בונה אלא בבתים ואהלים&quot;.<br /> <br /> '''ובגמ' בשבת (קכב, ב):'''<br /> <br /> &quot;ת&quot;ר: דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל לא מחזירין, ושל לול של תרנגולים לא נוטלין ולא מחזירין&quot;.<br /> <br /> ניסתה הגמ' להבין מה ההבדל בין הדינים, ולמסקנת הגמ' אמר רבא: &quot;קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, וגזירה שמא יתקע&quot;.<br /> <br /> וכתב '''רש&quot;י''': &quot;גזירה שמא יתקע. בחזקה בסכין ויתדות והוה ליה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש&quot;. וכן הסבירו '''הרא&quot;ש''', '''המאירי''' (קכב, ב) '''והריטב&quot;א''' (מז, א).<br /> <br /> '''הר&quot;ן''' (על הרי&quot;ף) הביא את פירוש רש&quot;י, והוסיף שאפשר גם להסביר שהחיוב הוא משום בונה, ומה שאמרנו שאין בניין בכלים &quot;הני מילי בכלי שנתפרק ואין צריך אומן בחזרתו, אבל עושה כלי מתחילתו, אי נמי כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו&quot;, כשמחזיר את חלקי הכלי אין הדבר נקרא בניין בכלים &quot;אלא עושה כלי מיקרי ומחייב משום בונה&quot;. וכן כתב '''הרמב&quot;ן''' בחידושיו (קב, ב ד&quot;ה רב אמר), וכן משמעות דברי '''הרמב&quot;ם''' (כב, כה) ['''הערה:''' ולפי זה צריך לפרש את דברי הגמ' &quot;קסבר אין בנין בכלים&quot; כמו בנין בבתים, אבל גזרינן שמא יתקע שזה כמו עושה כלי מתחילתו וחייב משום בונה].<br /> <br /> '''ובגמ' שבת (מה, ב):'''<br /> <br /> &quot;הורה ריש לקיש בצידן מנורה הניטלת בידו אחת מותר לטלטלה, בשתי ידיו אסור לטלטלה. ור' יוחנן אמר: אנו אין לנו אלא בנר כר&quot;ש (פירוש, שסובר שמותר לטלטלו), אבל מנורה בין ניטלה בידו אחת בין ניטלה בשתי ידיו אסור לטלטלה&quot;.<br /> <br /> הסביר אביי שמדובר במנורה שדומה למנורה של חוליות (פירוש, שעשויה פרקים פרקים) בזה שיש בה &quot;חידקי&quot;, דהיינו חיתוכים מסביב, שמתוך הדמיון למנורה של חוליות חוששים שמא גם במנורה של חוליות שתתפרק יבוא להחזיר את החלקים ונמצא עושה כלי. '''ולכן''' סיכמה הגמרא: מנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אסורה לטלטלה. מנורה שיש בה &quot;חידקי&quot;- בגדולה אסור משום גדולה של חוליות, ומחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בקטנה שיש בה &quot;חידקי&quot;, האם גוזרים גם בזה משום קטנה של חוליות או לא.<br /> <br /> להלכה '''הרמב&quot;ם''' פסק כר' יוחנן, וכן פסק '''השו&quot;ע''' (רעט, ז). '''הרי&quot;ף''' לא פסק בזה, והסביר '''הרשב&quot;א''' שהטעם הוא משום שר' יוחנן הוא אליבא דבית שמאי שיש בנין בכלים, אך הקשה שזה דחוק מהמשך הגמ' לגבי ריש לקיש. '''והר&quot;ן''' תירץ שר' יוחנן וריש לקיש הסבירו אחרת את מחלוקת ב&quot;ש וב&quot;ה בביצה באופן שלכו&quot;ע יש בנין בכלים, עיי&quot;ש.<br /> <br /> '''בגמ' פרק הבונה (קב, ב)''' הובאה מחלוקת רב ושמואל לגבי &quot;האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא&quot;, דהיינו מי שתוחב יתד קטן בתוך הבית יד של המעדר כדי להדקו שלא יצא, האם חייב משום בונה (רב) או משום מכה בפטיש (שמואל). הקשו '''התוס'''' (ד&quot;ה האי מאן) על שיטת רב שהרי אין בניין בכלים! והסבירו בשם ר&quot;י שיש חילוק בין בניין '''גמור''' '''שצריך חיזוק ואומנות''', שבזה יש בניין גם בכלים, לבין בניין שלא צריך חיזוק ואומנות שבזה כתוב שבכלים לא נחשב בניין ובקרקע כן.<br /> <br /> '''הרמב&quot;ן והר&quot;ן''' חילקו כשיטתם דלעיל, שמה שאמרו שאין בניין בכלים היינו '''תיקון''' כלי קיים, אך '''העושה כלי''' מתחילתו (ובכלל זה הכניסו תיקון כלי קיים בדבר שצריך אומנות) נחשב עושה כלי ויש על כך חיוב משום בונה, וזו כוונתו של רב שמחייב על מי שמכניס שופתא בקופינא דמרא.<br /> <br /> '''והרז&quot;ה''' כתב שמה שאמרו שאין בניין בכלים היינו בשני כלים זה על גב זה, שמחברים כמה חלקי כלי להיות אחד, אך בכלי אחד שבונהו יש בניין ['''הערה:''' בדעת רש&quot;י שאמר שאין בניין בכלים כלל, יש לומר שיגיד שרב מסביר את המשנה אליבא דמ&quot;ד יש בניין בכלים ושמואל אליבא דמ&quot;ד אין בניין בכלים, ואולי משמע כן מדבריו בד&quot;ה &quot;בהא קאמר שמואל&quot;, וכ&quot;כ '''הגר&quot;א''' (שיד, ד&quot;ה שאינה מחזקת) בביאור שיטת רש&quot;י. '''והפני יהושע''' (עד, ב) כתב שבאמת גם רש&quot;י מודה שיש בניין בכלים אלא שכמעט תמיד לא יהיה חיוב כזה, שבניין בכלים הוא רק כשעושה כלי חדש, שבזה דעת הפנ&quot;י שכולם יודו שיש חיוב על מלאכה, וכמעט בכל המקרים עשיית הכלי החדש תהיה מצד חיוב מכה בפטיש. רק במקום שהפעולה הראשונה בכלי היא גם האחרונה יכול להיות חיוב מצד בונה לדעת רב, ולשיטתו בהסבר מחלוקת רב ושמואל כנ&quot;ל. '''ועיין''' בגמ' קלח: &quot;כירה שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה וכו' רב אמר אפילו חד נמי אסור גזירה שמא יתקע, פירש רש&quot;י: &quot;יתקענה בחוזק '''והוי בונה'''&quot;, והרי לדעתו אין בו&quot;ס בכלים כלל! אלא ע&quot;כ צ&quot;ל כביאור הגר&quot;א שהרי כאן זו דעת רב וס&quot;ל כמ&quot;ד יש בניין בכלים, וצ&quot;ע לפי הסבר הפנ&quot;י].<br /> <br /> '''בגמ' פרק כלל גדול (עד, ב):'''<br /> <br /> &quot;אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא חייב משום שבע חטאות, תנורא חייב משום שמונה חטאות. אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא חייב אחת עשרה חטאות וכו'&quot;.<br /> <br /> הסביר '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה ואי): &quot;ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת, דאין בנין בכלים&quot;.<br /> <br /> אך '''התוס'''' (ד&quot;ה חביתא) חלקו על רש&quot;י וכתבו שאכן יש בניין בכלים &quot;כשעושה לגמרי כל הכלי&quot; ['''הערה:''' לכאורה נראה שהם הם דבריהם בדף קב, ב לגבי שופתא בקופינא דמרא הנ&quot;ל, שכשעושה כלי מתחילתו '''או''' שמתקן כלי באופן שצריך גבורה ואומנות, כל זה בכלל '''בניין גמור''' שכתבו התוס' שיש עליו חיוב בונה אף בכלים. ועוד נראה שהם הם דבריהם של הרמב&quot;ן והר&quot;ן הנ&quot;ל, וכן משמע מדברי הרא&quot;ש שגם הזכיר את עניין גבורה ואומנות וגם את עניין עשיית כלי מתחילתו. אך ראה '''במנוחת אהבה''' (ג, כג 79) שהבין שיש מחלוקת בין התוס' לבין הרמב&quot;ן והר&quot;ן].<br /> <br /> '''בגמ' פרק כירה (מז, א)''' נחלקו ר' אבא ורב הונא בר חייא עם רב ושמואל ע&quot;פ מחלוקת תנאים (ת&quot;ק ורשב&quot;ג) האם מותר להחזיר מטה של טרסיים (מיטה של פרקים) בשבת. לר' אבא ורב הונא בר חייא: מותר להחזיר כיון שזה רפוי, ולרשב&quot;ג מותר לכתחילה. אך לרב ושמואל אסור מדאורייתא כשאינו רפוי (ולכן כשרפוי ודאי אסור מדרבנן, אליבא דת&quot;ק דרשב&quot;ג. ע&quot;פ הסבר '''התוס'''' מז, ב ד&quot;ה רבן שמעון).<br /> <br /> '''רש&quot;י''' לשיטתו הסביר שלאוסרים החיוב הוא משום מכה בפטיש, דאין בניין בכלים. '''ותוס'''' (קב, ב ד&quot;ה האי מאן) הסבירו כנ&quot;ל שזה כן משום בונה כיון שיש כאן בניין גמור שצריך גבורה ואומנות.<br /> <br /> '''בגמ' ביצה (לג, ב)''' הובאה סתירה האם מותר לקטום עצי בשמים כדי להריח בהם. בברייתא אחת כתוב שכן ובאחרת כתוב שלא. הסבירה הגמ' שזו מחלוקת ר&quot;א וחכמים:<br /> <br /> &quot;דתניא: ר&quot;א אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו. וחכ&quot;א: לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו.<br /> <br /> ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת, במזיד ביו&quot;ט סופג את הארבעים דברי ר&quot;א. וחכ&quot;א: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.<br /> <br /> ר&quot;א דקאמר התם חייב חטאת (כשקוטם בשביל לעשותו כלי), הכא פטור אבל אסור (כי קטם להריח, דהוי שינוי). רבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור, הכא מותר לכתחילה&quot;.<br /> <br /> שאלה הגמ' על ר&quot;א מהמשנה &quot;שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי&quot;, והרי אם יתכוון לעשות כלי יהיה חייב מן התורה, ורואים שלא גזרו חכמים!<br /> <br /> תירצה הגמ': &quot;אמר רב אשי: כי תניא ההיא במוסתקי&quot; ע&quot;כ.<br /> <br /> בהבנת תירוץ הגמ' נחלקו הראשונים:<br /> <br /> '''רש&quot;י''' הבין שהתירוץ הוא אליבא דר&quot;א, שסובר שבכל מקום שיש איסור דאורייתא במתכוין לעשות כלי, כשלא מתכוין יהיה אסור מדרבנן, ולכן רב אשי עונה שבאמת הדין כך אלא שכשהכלי הוא רעוע (מוסתקי) חכמים לא יגזרו כי מסתמא האדם לא יתכוין לעשות כלי (אך לחכמים, שההלכה כמותם, בעצם לא צריך את התירוץ הזה, ולכן מש&quot;כ &quot;שובר אדם את החבית וכו' ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי&quot; היינו אפילו בכלי גמור).<br /> <br /> אך '''התוס'''' (ד&quot;ה כי תניא) הביאו בשם ר&quot;י הבנה אחרת, שהתירוץ של רב אשי הוא שכיון שהחבית מדובקת בזפת והחתיכות אינן שלמות, ממילא לא הוי תיקון כלי. כלומר, לא יהיה פה איסור דאורייתא כלל.<br /> <br /> ובסוגיא ד&quot;שובר אדם את החבית&quot; (שבת קמו, א) '''התוס'''' (ד&quot;ה שובר) '''והרא&quot;ש''' (כב, ו) הביאו את הבנת רש&quot;י, וכתבו שאע&quot;פ שתירוצו של רב אשי הוא כדי לתרץ את ר&quot;א, גם לחכמים צריך להעמיד את המשנה במוסתקי, שכל מה שחכמים חולקים על ר&quot;א הוא '''בפרט''', ששם אין איסור דאורייתא וממילא גם מדרבנן לא גזרינן ומותר לכתחילה, אך '''בעקרון''' אם היה איסור דאורייתא כן היינו גוזרים, וא&quot;כ הקושיא מ&quot;שובר אדם את החבית&quot; היא גם על חכמים, וממילא ההעמדה במוסתקי נצרכת גם לשיטתם (ע&quot;פ הסבר התפארת שמואל על הרא&quot;ש).<br /> <br /> אך '''הרמב&quot;ם''' הביא את דברי המשנה לגבי חבית ולא חילק בין מוסתקי או לא, משמע שהבין כהבנה הראשונה שהתירוץ במוסתקי הוא רק לדעת ר&quot;א.<br /> <br /> '''בגוף הסוגיא בפרק חבית (קמו, א):'''<br /> <br /> &quot;שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי&quot;.<br /> <br /> הסביר '''רש&quot;י''': &quot;דאין במקלקל שום איסור בשבת&quot; (וכדלעיל שלהבנת רש&quot;י בביצה לג: התירוץ של רב אשי הוא אליבא דר&quot;א, אבל לחכמים לא מעמידים את המשנה במוסתקי). הקשו הראשונים ('''רשב&quot;א''', '''ר&quot;ן''') הרי אע&quot;פ שמקלקל פטור, מכל מקום פטור אבל אסור, ובמשנה כתוב שמותר לכתחילה לשבור את החבית! אלא הסבירו שכיון שזה לצורך שבת התירו חכמים, עיי&quot;ש. '''ובאור לציון''' הסביר שכוונת רש&quot;י לומר שכיון שאין בו&quot;ס בכלים כלל (לשיטתו), כל הדיון לגבי כלי הוא מצד מכה בפטיש, והרי לעומת מלאכת בונה שבה יש &quot;מלאכה הפוכה&quot; שנקראת סותר, במכה בפטיש אין מלאכה הפוכה ולכן אין שום איסור אפי' מדרבנן, וזו כוונתו &quot;דאין במקלקל שום איסור בשבת&quot; (וכן כתבו '''הבית מאיר ואפיקי ים''' בהסבר דברי רש&quot;י) ['''הערה:''' היוצא לפי הסבר זה ברש&quot;י, וכמובן לפי דעת הרשב&quot;א והר&quot;ן, שאין יסוד בהלכה להתיר קלקול כאשר הוא לצורך שבת. ועיין בבאור הלכה (שיד, א ד&quot;ה אסור) שכתב שאף לרש&quot;י (להבנת הר&quot;ן והרשב&quot;א) אין יסוד כזה במלאכות אחרות וכל מה שכתבו מצד צורך שבת הוא רק בבונה כיון שלשיטתו אין בו&quot;ס בכלים, עיי&quot;ש].<br /> <br /> לעומת זאת, '''התוס'''' (ד&quot;ה שובר) '''והרא&quot;ש''' הסבירו שהמשנה מדברת על מוסתקי (וכדלעיל בהבנתם את הגמ' בביצה לג:) ובחיבור רעוע כזה אין איסור בונה וסותר בכלים.<br /> <br /> '''והרשב&quot;א''' (עירובין לד, ב; עבודת הקודש) '''והר&quot;ן''' כתבו שאין חילוק בין מוסתקי לכלי גמור, אלא החילוק הוא בין כלי גדול לקטן, המשנה &quot;שובר אדם&quot; מדברת על כלי קטן כחבית וכיוצ&quot;ב, אך כלי גדול כמגדל (הגמ' בעירובין שם, ראה בסמוך) שייך בו בניין וסתירה (וכן משמע מהתירוץ הראשון בתוס' שם ד&quot;ה ואמאי).<br /> <br /> הרשב&quot;א הוסיף, שאפי' כלי המחזיק מ' סאה נחשב ככלי קטן לעניין זה. אך '''האור זרוע''' כתב שבניין בכלי המחזיק מ' סאה נחשב כבניין בבית, וכ&quot;כ '''רש&quot;י''' (עירובין ל, ב ד&quot;ה שמיה).<br /> <br /> '''והמשנה בעירובין (לד, ב):'''<br /> <br /> &quot;נתנו במגדל ואבד המפתח, הרי זה עירוב. ר&quot;א אומר: אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב&quot;.<br /> <br /> ובגמ' (שם):<br /> <br /> &quot;ואמאי? הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא! רב ושמואל דאמרי תרוייהו: הכא במגדל של לבנים עסקינן ור&quot;מ היא, דאמר פוחת לכתחילה ונוטל, דתנן וכו' והאמר רב נחמן בר אדא אמר שמואל באוירא דליבני, הכא נמי באוירא דליבני&quot;.<br /> <br /> משמע מהגמ' שהטעם שלא הוי סותר הוא כיון שזה אליבא דר&quot;מ ובאוירא דליבני, הא סתמא כן יהיה איסור סתירה. והרי מדברים על מגדל שהוא כלי ואין בו&quot;ס בכלים!<br /> <br /> ושוב, כל אחד מהראשונים הסביר את הסברו:<br /> <br /> '''התוס'''' (בתירוץ השני) חילקו בין מוסתקי לבין כשאינו מוסתקי ובניין גמור, '''הרשב&quot;א''' חילק בין כלי גדול לקטן, '''ורש&quot;י''' (ד&quot;ה אף פוחת) הסביר שמדובר באהל ['''הערה:''' וצ&quot;ל שהבין שכך כו&quot;ע יסבירו מגדל של לבנים, לאפוקי מגדל של עץ שנחלקו בדף לה, א אם נקרא כלי או אהל].<br /> <br /> '''האו&quot;ז''' כתב גם הוא לתרץ שמדובר כאן על מגדל שהוא כלי גדול, וכל כלי גדול המחזיק מ' סאה נחשב כקרקע לעניין מלאכת בונה, ולכן כמו שיש בו&quot;ס בקרקע כך גם בכלי גדול כזה (דלא כהרשב&quot;א כנ&quot;ל).<br /> <br /> ==סיכום שיטות הראשונים==<br /> '''רש&quot;י, יראים, או&quot;ז:''' אין בניין וסתירה בכלים כלל וכלל (למעט הסבר הפנ&quot;י ברש&quot;י אליבא דרב, בכלי שבפעולה אחת הוי תחילתו וגמרו).<br /> <br /> '''תוס', רא&quot;ש:''' חילוק בין בניין גמור (חיזוק ואומנות) לבין בניין שאינו גמור, שעליו נאמר &quot;אין בניין בכלים&quot; ובקרקע יש.<br /> <br /> '''רמב&quot;ן, ר&quot;ן:''' חילוק בין תיקון כלי לבין עשיית כלי מחדש ['''הערה:''' ולפי מש&quot;כ לעיל, לדעת המנוח&quot;א יש חילוק בין התוס' והרא&quot;ש לבין הרמב&quot;ן והר&quot;ן, ולהסבר השני זו אותה שיטה בדיוק, שגם תוס' ורא&quot;ש מודים בעשיית כלי מחדש שחייב משום בונה, וגם הרמב&quot;ן והר&quot;ן מודים שכשיש תיקון עם חיזוק ואומנות שזה נכלל בגדר עשיית כלי מחדש, וכן לכאורה נראה מדבריהם. אך ראה בסמוך במשמעות דברי הב&quot;י].<br /> <br /> '''רז&quot;ה:''' חילוק בין כמה כלים זה על גב זה, שבזה &quot;אין בו&quot;ס בכלים&quot;, לבין כלי אחד שיש בו בניין.<br /> <br /> הב&quot;י (שיד, א) הביא את מחלוקת הראשונים בהסבר הסתירה כביכול בין הגמ' בעירובין (לד, ב) גבי מגדל, לבין הגמ' בשבת (קמו, א) לגבי חבית, שלרא&quot;ש ותוס' החילוק הוא בין בניין הצריך גבורה ואומנות או עשיית כלי, ולר&quot;ן החילוק בין כלי גדול וקטן. ונראה מדברי הב&quot;י שהבין שיש הבדל ונפק&quot;מ בין התוס' וסיעתו ובין הר&quot;ן, שלתוס' החילוק בין דבר שצריך גבורה ואומנות הוא חילוק עקרוני, בין בכלים גדולים ובין בקטנים. והחילוק בין בניין בכלים לבין בקרקע הוא בבניין שאינו גמור, שבכלים לא הוי בניין ובקרקע כן. אך לר&quot;ן החילוק העקרוני הוא בין כלי גדול לקטן, שבכלי קטן אין בניין וסתירה ועל זה נאמר הכלל שאין בו&quot;ס בכלים, וכלי גדול דינו כקרקע לעניין בו&quot;ס (ומשמע שחייב בו אפי' על בניין שאינו גמור). אך העושה כלי מתחילתו לא נקרא &quot;בו&quot;ס בכלים&quot; אלא עושה כלי, וזה שייך בין בכלי גדול ובין בקטן.<br /> <br /> ==פסיקת ההלכה==<br /> '''השו&quot;ע''' (שיד, א) פסק את חילוק התוס' והרא&quot;ש בין בניין גמור לבין בניין שאינו גמור (מוסתקי) '''והגר&quot;א''' (ד&quot;ה והני מילי) הוסיף את דברי התוס' (בתירוץ השני) והרמב&quot;ן לגבי בניין מחדש שג&quot;ז נקרא בניין גמור. '''הרמ&quot;א''' הוסיף את דברי האו&quot;ז שאם הכלי גדול שמחזיק מ' סאה דינו כקרקע, והסביר '''הגר&quot;א''' (ד&quot;ה שאינה מחזקת) שזה חילוקם של הרשב&quot;א והר&quot;ן (ותוס' בתירוץ הראשון) בין כלי גדול לקטן ['''הערה:''' ויוצא מכאן שבכלי גדול יש חיוב אפי' על בניין שאינו גמור (מוסתקי)].<br /> <br /> '''הבאור הלכה''' (שיד, א ד&quot;ה שאינה מחזקת) כתב שהאליה רבה הביא את דעת הרשב&quot;א שאפי' כלי המחזיק מ' סאה נחשב כקטן ולא יהיה בו איסור סתירה בכלי רעוע, ופסק שיש להקל ע&quot;י גוי כיון שעכ&quot;פ מדובר באיסור דרבנן, דהוי קלקול.<br /> <br /> ==ראו גם==<br /> *פירוק והרכבת כלים בשבת<br /> *שבירת כלים בשבת</div>

Liorkay https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%AA%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A9&diff=9748 2017-12-23T21:54:51Z

<p>Liorkay: הוספתי דברים וסידרתי, עדיין צריך לסיים</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;{{תחרות כתיבה}}&lt;/nowiki&gt;<br /> <br /> '''&lt;u&gt;רואה מחמת תשמיש&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> &lt;u&gt;מקור הדין&lt;/u&gt;<br /> <br /> בגמרא במסכת נדה (סה, ב - סו, א) הובאה ברייתא שאשה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, אסור לה לשמש וחייבת להתגרש מבעלה. ואם התחתנה עם אחר ושוב ראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, תתגרש גם ממנו. ואם התחתנה עם בעל שלישי ושוב קרה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, אין לה תקנה כרגע וכלשון הגמ': &quot;מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה&quot;.<br /> <br /> ומהי הבדיקה הזו, הסבירה הגמ' שהיא תביא שפופרת שיש בה מכחול ומוך מונח על ראשו, ותכניס אותה באותו מקום. אם נמצא דם על ראש המוך- &quot;בידוע שמן המקור הוא בא&quot;. ואם לא נמצא דם על ראשו- &quot;בידוע שמן הצדדים הוא בא&quot; ואין זה דם המטמא.<br /> <br /> בהמשך הגמרא:<br /> <br /> &quot;א&quot;ל ריש לקיש לר' יוחנן: ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל הראשון! א&quot;ל: לפי שאין כל האצבעות שוות.<br /> <br /> א&quot;ל ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי! לפי שאין כל הכוחות שוות&quot; (יבואר לקמן).<br /> <br /> כמו כן אומרת הגמ' שיש עוד אפשרויות להתיר אותה (ויפורטו לקמן):<br /> <br /> -תלייה בפצע שבאותו מקום: &quot;ואם יש לה מכה באותו מקום, תולה במכתה&quot;.<br /> <br /> -תלייה בוסת: &quot;ואם יש לה וסת תולה בוסתה&quot;.<br /> <br /> -בהלה: &quot;ההיא דאתאי לקמיה דרבי, א&quot;ל לאבדן: זיל בעתה (פירוש, לך תבהיל אותה), ונפל ממנה חררת דם. אמר רבי: נתרפאה זאת.<br /> <br /> ההיא איתתא דאתאי לקמיה דמר שמואל, א&quot;ל לרב דימי בר יוסף: זיל בעתה. אזל בעתה ולא נפל ממנה ולא מידי. אמר שמואל: זו ממלאה ונופצת היא, וכל הממלאה ונופצת אין לה תקנה&quot;.<br /> <br /> &lt;u&gt;חלק א: הגדרת 'רואה '''מחמת''' תשמיש' מצד סמיכות הראיה לתשמיש&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתוב במשנה (יד, ב):<br /> <br /> &quot;דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים וכו' נמצא על עד שלו, טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה אותיום, טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה לאחר זמן, טמאין מספק ופטורים מן הקרבן. איזהו אחר זמן? כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וכו'&quot;.<br /> <br /> ובגמ' (יד:) התבארו ב' דעות בהסבר המשנה:<br /> <br /> '''רב חסדא:''' 'אחר זמן': כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת (שאז טמאין מספק ופטורים מקרבן. ולדעת תנא דברייתא צריכים אשם תלוי). 'אחר דאחר זמן': כדי שתרד מן המטה וכו'.<br /> <br /> '''רב אשי:''' שיעור &quot;שתושיט ידה תחת הכר וכו'&quot; ושיעור &quot;שתרד מן המטה&quot; הוא אותו השיעור, אלא שכאן העד בידה וכאן לא. '''והגמ' דחתה אותו בקושיא.'''<br /> <br /> &lt;u&gt;חלק ב: הגדרת האיסור ע&quot;פ עיון בדברי הגמרא&lt;/u&gt;<br /> <br /> יש לשאול כמה שאלות בירור בגמ' הנ&quot;ל:<br /> <br /> א.     לאחר שרואה ג&quot;פ מחמת תשמיש, מצד מה אסורה לבעלה ולמה מותרת לשני? האם מקור הדין הוא מן התורה או מדרבנן?<br /> <br /> ב.     האם הבדיקה שעושה היא ודאית? אם לא, איך היא עוזרת לבעל השלישי? ואם כן, למה לא תעזור בבעל הראשון?<br /> <br /> ג.      מה מטרת הבדיקה?<br /> <br /> בעיקר הדין ובהגדרת האיסור לא מצינו הסברים מפורשים בראשונים, אך האחרונים האריכו להסביר והביאו ראיות לדבריהם:<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטה א': האיסור הוא מדין &quot;וסתות&quot; (ובעיקר תבואר שיטת הנודע ביהודה)&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הנודע ביהודה''' (מהדו&quot;ק מג, מו, נז, סא; מהדו&quot;ת פז, צא, צג, צד) כתב שאיסור זה של הרואה מחמת תשמיש הוא '''מדין וסתות''', וכמו וסת הקפיצות שע&quot;י הקפיצה רואה דם, כך זאת ע&quot;י התשמיש רואה דם (&quot;וסת הגוף- סיבה&quot;). היוצא מזה, שכל האיסור הוא איסור דרבנן, ונתיחס אליה כאל בעלת וסת שאינו קבוע (כדין וסת הקפיצות), לכל העולה מכך.<br /> <br /> ראיות לדבריו הביא מדברי '''התוס'''' (סו, א ד&quot;ה ונאמנת) שכתבו שאף רבי, שבד&quot;כ סובר שחזקה נקבעת בב&quot;פ, יודה כאן שנקבעת בג&quot;פ כמו שמודה בוסתות. וכן מדברי '''הרשב&quot;א''' בתשובה (א, תתלח) בשם מהר&quot;ם מרוטנבורג שכשראתה פעמיים בשעת תשמיש, חוששת להפלגה, ואף כשראתה פעם אחת חוששת לאותו יום בפעם הבאה שתטבול.<br /> <br /> נפק&quot;מ שהביא מהסבר זה:<br /> <br /> א)       כיון שקי&quot;ל שמי שיש לה וסת שאינו קבוע, כוסת הקפיצות, וקבעה לה וסת ע&quot;י ימים וכד' שוב אינה חוששת לוסת שאינו קבוע, נמצא שאישה שאין לה וסת קבוע וראתה ג&quot;פ מחמת תשמיש, אם תקבע לה וסת, שוב לא תחשוש לוסת התשמיש ומותרת לבעלה (וכתב שזה מש&quot;כ בגמ': &quot;ואם יש לה וסת, תולה בוסתה&quot;, דהיינו אם קבעה וסת, שוב לא חוששת לדם מחמת תשמיש).<br /> <br /> הנוב&quot;י רצה אף להוסיף בהיתרו ולהגיד שמי שהיה לה כבר וסת קבוע וראתה ג&quot;פ מחמת תשמיש, לא תחשוש לכך כלל, כדין בעלת וסת קבוע שאינה חוששת לוסת שאינו קבוע, אך הסתפק בזה לדינא.<br /> <br /> ב)       בימי סילוק דמים כגון עיבור והנקה (וכגון שהתעברה בביאה השלישית של הבעל השלישי), מותרת לבעלה, וכמו כל וסת שאינו קבוע שאין חוששין לו בימי סילוק דמים. אך כמו כן, בדיקת שפופרת לא תעזור בימים אלו '''אם המוך ייצא נקי''', רק אם ייצא מן הצדדים, שאז מהני לאחר ז' נקיים וטבילה.<br /> <br /> ע&quot;פ זה הסביר הנוב&quot;י שזו הסיבה שבדיקת שפופרת מועילה לעקור את הוסת, דאם הוא כוסת קבוע, איך נעקור אותו בפעם אחת בלבד?<br /> <br /> עוד אחרונים שהגדירו את האיסור כוסתות וכוסת הקפיצות: '''הש&quot;ך''' (לה) '''והחתם סופר''' (קעה). <br /> <br /> לעומתם, '''הט&quot;ז''' (טז), '''שו&quot;ע הרב''' (לט), '''הפלתי''' (יג) ועוד, למרות שג&quot;כ הבינו שזה מדי וסתות, אך הגדירו את זה כוסת לאכילת דברים חריפים, הנחשב כ'''וסת קבוע''' (כיון שאינו בא ע&quot;י טרחה כקפיצה, אלא ממילא).<br /> <br /> ['''הערה:''' הנוב&quot;י הסביר שאחר ג' בעלים, אם בדקה בשפופרת ולא מצאה דם כלל, מהני (ע&quot;פ הש&quot;ך וסיעתו, יבואר בעה&quot;י לקמן). מצד שני, הסביר ברמב&quot;ם ובגמ' שאם ידוע שראתה מהמקור, אין לה רפואה כלל אלא אם כן תפול ממנה חררת דם (כך הסביר את הסתירה בדברי הרמב&quot;ם, גם זה יבואר בעה&quot;י לקמן), וכל הטעם להתירה הוא אם נראה שהדם בצדדים, שאז יוברר למפרע שהתשמיש דחק את הצדדים אך לא הוציא דם מהמקור. ועפ&quot;ז הביא נפק&quot;מ שאם בדקה בשפופרת וראתה דם על ראש המכחול, שוב אין לה תקנה לא בבדיקה שניה ואף לא ע&quot;י רופאים שיגידו שנתרפאה. ועוד כתב, שאם עושה בדיקה לאחר הבעל הראשון (לסוברים שמהני, וגם זה יבואר לקמן בעה&quot;י), יעזור דווקא אם תמצא דם בצדדים, אך אם לא תראה כלום, אסורה, דשמא אצבע אחרת תוציא דם. '''וע&quot;פ כל האמור לכאורה קשה,''' שהרי ממ&quot;נ, כשבדקה לאחר ג' בעלים ולא מצאה כלום, אני אומר שנתרפאה ומותרת, דהיינו נעקר וסתה. אם נגיד שהדם בא מהמקור, הרי אמרנו שאסורה כי לעולם לא תתרפא אא&quot;כ תפיל חררת דם. ואם נגיד שהדם בא מהצדדים, א&quot;כ גם אחר הבעל הראשון יועיל, אע&quot;פ שלא מצאה כלום! <br /> <br /> ואחר עיון מעט בדבריו נראה להסביר את שיטתו כך: כשראתה ג&quot;פ אני אומר שיש לה וסת שאינו קבוע שהיא רואה מסיבת התשמיש. אם עברה ג' ביאות בבעל אחד בלבד, שמא לא כל האצבעות שוות ולכן בדיקת שפופרת לא תעזור אם לא נמצא כלום. '''אבל''' לאחר ג' בעלים מוכח שזה לא שייך לאצבע וכן כל האצבעות שוות באישה זו, לכן אף אם לא ראתה כלום בבדיקה, מותרת, כי מוכח שהתשמיש לא גרם לדם ע&quot;י נגיעה במקור, כי גם השפופרת נגעה ואין דם. לכן נעקר הוסת, כלומר אומרים שזה היה מקרה. אבל אם ראתה דם על ראש המכחול, מוכח שהתשמיש '''גורם''' לדם ע&quot;י נגיעה במקור, ואז הוסת הפך לוודאי ואין לה רפואה אלא ע&quot;י חררת דם, דממלאה ונופצת. כך נראה לי בביאורו ע&quot;פ מה שראיתי, ולפ&quot;ז יוצא שאם ראתה דם בבדיקת שפופרת על המכחול, הופכת להיות אסורה '''מהתורה'''].<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטה ב': האיסור הוא מטעם חולי (ובעיקר תבואר שיטת ערוך השלחן)&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''ערוך השלחן''' (קפז, ב) חלק על הנוב&quot;י, וכתב שאישה שראתה ג' פעמים דם בשעת תשמיש, מניחים שיש לה '''חולי''' בגופה (&quot;ממלאה ונופצת&quot;) אלא אם כן יתברר לנו ע&quot;י בדיקת שפופרת שהדם שראתה הוא מחמת מכה, או שהתרפאה מחוליה. ע&quot;פ זה כתב שאיסור זה הוא '''מן התורה''', ולא קשור כלל לדיני וסתות.<br /> <br /> והסביר, שמש&quot;כ התוס' שרבי מודה כאן כמו בוסתות, אין זו ראיה כלל, כי זה '''כמו''' וסתות לעניין זה. וכן מש&quot;כ הרשב&quot;א אינו ראיה, '''שלעניין החזקה''' זה כמו וסתות. והטעם שעושים הפלגה או חשש בטבילה הבאה זה לא בגלל התשמיש, שכל עוד לא ראתה ג&quot;פ לא חוששים כלל שהתשמיש גורם, '''אלא חוששים מצד מה שמתלווה לתשמיש, והוא עיקר החשש'''. בטבילה, חיישינן שהטבילה גורמת, ובהפלגה, חיישינן שהזמן גורם (וע&quot;פ זה מסביר איך נעקרים הוסתות האלו רק כשעובר היום בלי תשמיש, שהרי התשמיש אינו מצד חשש הוסתות כלל).<br /> <br /> ומה שכולם התבטאו בלשון &quot;וסת&quot; זה רק בהעברה בעלמא, שראיית הדם שלה הוא בעת התשמיש, ו&quot;וסת&quot; הוא לשון זמן.<br /> <br /> ראיה לדבריו הביא מלשון '''הרמב&quot;ם''' (איסורי ביאה, ד כא): &quot;ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה&quot;. וכן מלשון הגמ': &quot;נתרפאה זאת&quot;. וכתב שראה לאחד מהגדולים שכתב בספרו (ואינו זוכר מי) שזוהי מחלה כמו רפיון בגידי המקור או בקשרי האם, שע&quot;י התשמיש ייפתח פי המקור וייצא דם. '''הלחם ושמלה''' (ד) נטה גם לומר כן, והוכיח מלשון '''הרמב&quot;ן''' (סו, א ד&quot;ה &quot;והא דמקשינן&quot;) שכתב וז&quot;ל: &quot;ואין מחזיקין אותה בבעלת מום&quot;. משמע שכשמוחזקת, אסורה מצד בעלת מום מסוים ולא מדין וסתות.<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטה ג': האיסור הוא גם מדין וסתות וגם מטעם חולי (ובעיקר תבואר שיטת החוות דעת)&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''החוות דעת''' (ג) הקשה על הסוגיא י&quot;א קושיות, ובהסבר אחד תירץ את כולן, שלעולם מדברי הגמ' &quot;ממלאה ונופצת&quot; משמע שיש חולי כזה של אישה שרואה מחמת תשמיש (ולא משנה מאיזו אצבע), והביא מדברי '''הר&quot;ן''' בחידושיו שחולי זה יכול להיות מהמקור או מהצדדים. ובנוסף, יש לנו חשש של וסת מחמת התשמיש, אם זה מצד חימוד או שאר מקרי התשמיש. '''נמצא''', שיש ב' סוגים של רואה מחמת תשמיש: מצד חולי ומצד וסתות.<br /> <br /> ולכן, אישה שראתה ג' פעמים אסורה לבעלה (ע&quot;ש שהסביר שזה מצד ספק ספיקא להחמיר) והבדיקה של השפופרת עוזרת לנו לברר: אם נמצא דם בראש המכחול, הוברר שיש לה חולי ואסורה לעולם. ואם נמצא בצדדים, אין לה חולי, שהרי אם היה, היה צריך להוציא דם ע&quot;י כל דבר שייכנס לשם (דבזה אין חילוק בין אצבעות, וכמש&quot;כ. וזה דברי הב&quot;ח, ע&quot;ש), והוברר שהדם הוא מחמת מכה. ואף אם לא נמצא כלום, תלינן שהוא מהצדדים ושבגלל שאין כל האצבעות שוות או בגלל שהשפופרת אינה דומה ממש לאצבע היא לא הוציאה דם מהצדדים כמו שהוציא האבר. ואף שעדיין נשאר חשש הוסת (שהרי בדיקת שפופרת אינה יכולה לעקור וסת) והוא אינו נעקר בפעם אחת, מכל מקום מותרת כיון שוסתות דרבנן ויש גם ספק שמא מהצדדים, ובמקום עיגון התירו בספק וסת.<br /> <br /> עוד כתב (א) שאף שזה הכל איסור דרבנן (ואע&quot;פ שלשיטתו יש כאן חשש חולי) ולכאורה אפשר להתיר מתחילה מצד ספק דרבנן לקולא, כיון שעיקר הספק מתחיל בדאורייתא (אם בעל נדה או לא), אף שאח&quot;כ &quot;מתגלגל&quot; לדרבנן, אין להקל בו.<br /> <br /> '''ע&quot;פ הדברים הללו''' חלק החוו&quot;ד על היתרי הנודע ביהודה, גם לעניין אישה שראתה ג&quot;פ מחמת תשמיש וקבעה וסת, שהתיר הנוב&quot;י וכדלעיל, וגם לעניין ימי סילוק דמים, שאף שלא חיישינן לוסתות, מ&quot;מ לחולי חיישינן, ואסורה.<br /> <br /> &lt;u&gt;פסיקת ההלכה בעניין זה&lt;/u&gt; <br /> <br /> פוסקי זמנינו הכריעו כדעת האומרים שזה מדין וסתות ('''שיעורי שבט הלוי''' (קפז, ד) שכתב שכך פסקו רוב המורים וכדעת הנוב&quot;י והחת&quot;ס, '''חוט שני''' (קפז, א), '''טהרת הבית''' (א, קצד משמרת הטהרה א).<br /> <br /> &lt;u&gt;חלק ג: הבנות הראשונים לגבי הבדיקה ומטרתה&lt;/u&gt;<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת רש&quot;י&lt;/u&gt;<br /> <br /> בשאלת ריש לקיש לר' יוחנן: &quot;ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון&quot; פירש '''רש&quot;י''': &quot;כלומר, מביאה שלישית של ראשון ואילך תשמש ע&quot;י בדיקה, '''ולמה תתגרש'''&quot;. ובתשובת ר' יוחנן: &quot;לפי שאין כל האצבעות שוות&quot; פירש רש&quot;י: &quot;ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה. ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבוא לידי [חשש / שגגת / איסור] כרת. הלכך מתגרשת עד שתתחזק בשלש אצבעות&quot;.<br /> <br /> '''נמצא''' שלפי רש&quot;י, האישה אינה יכולה לבדוק לאחר שראתה ג&quot;פ בבעל הראשון, ורק לאחר ג' בעלים הבדיקה תוכל לעזור לה.<br /> <br /> '''המהר&quot;ם''' הסביר בדעת רש&quot;י שהטעם שהבדיקה לא מועילה בראשון הוא כיון שאנחנו לא סומכים עליה שתבדוק טוב. וכ&quot;כ '''רשב&quot;ם''' להדיא. '''משמע''' שהבדיקה באופן עקרוני היא ודאית ובודקת טוב, אך אנחנו לא סומכים על האישה ולכן עדיף שתתגרש ואולי תתקן בלא בדיקה מאשר שתיכנס לחשש כרת, שמא לא בדקה טוב ושוב תראה בשעת תשמיש. והטעם שמותרת לשני, כתב '''הסמ&quot;ג''' שיש לנו ספק ספיקא: ספק מן המקור ספק מן הצדדין, ואת&quot;ל מן המקור, ספק אין כל האצבעות שוות בה.<br /> <br /> ['''הערה:''' נראה לומר בדעת רש&quot;י שאינו סובר שדין זה קשור לוסתות כלל. שכתב על דברי הגמ': &quot;ואם יש לה וסת תולה בוסתה&quot; וז&quot;ל: &quot;ואם יש לה וסת לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים, תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת&quot;. מדפירש &quot;שיש לה וסת&quot; באישה שלא ראוה כל פעם אלא בפרקים קבועים כגון כל חודש וכד', משמע שאישה שרואה כל פעם נקראת אישה שאין לה וסת לקלקול הזה (גם אם נפרש &quot;וסת&quot; מלשון זמן). והרי אם כל דין רואה מחמת תשמיש הוא מדין וסתות, הקביעות היא הראייה עצמה בשעת התשמיש! ועוד, שאם זה מדין וסתות, הרי שהמקרה שרש&quot;י כותב כאן צריך להיות וסת המורכב מתשמיש וזמן קבוע. וא&quot;כ על כרחך צריך לומר שזה מדין חולי, ומטרת הבדיקה לבדוק אם התרפאה, או אם יש לה מכה. '''ואולי''' יש עוד לדיין ממש&quot;כ על דברי הגמ': &quot;בידוע שהוא מן הצדדין&quot; וז&quot;ל: &quot;וטהור&quot;. משמע שלא אמרינן שהיה טמא אלא שעכשיו נתרפאה, אלא שהדם שהיה עד עכשיו הוא דם מכה, והוברר שמעולם לא היתה חולה, ולפ&quot;ז טהורה אף לעניין ז' נקיים].<br /> <br /> '''המאירי''' (ד&quot;ה אשה) גם כתב שהבדיקה לא תעזור לבעל הראשון אלא רק בבעל השלישי, והסביר שהבדיקה היא כדי לבדוק אם נתרפאה (&quot;דמוי תשמיש&quot;). ובהסבר דבריו נראה כך: מהרגע שהאישה ראתה ג&quot;פ פעמים דם בשעת תשמיש, חוששים לב' אפשרויות: שמא הבעל הוא הבעיה ואצבעו גורמת (כך פי' &quot;לפי שאין כל האצבעות שוות: שמא האצבע גורם&quot;), או שמא האישה היא הבעיה, וגם אם כן, שמא הדם בא ממכה שיש לה שם. '''ולכן''', הבדיקה לא מועילה לראשון כי אף אם תהיה טובה, שמא אצבעו גורמת לאישה זו לראות. ורק אחר ג' בעלים, שאין לנו כבר את החשש של &quot;שמא האצבע גורם&quot;, מוכח שהבעיה אצלה ולכן תבדוק, ויועיל. '''משמע''' שהבדיקה טובה ובודקת טוב, ואנו אף סומכים עליה שתבדוק כראוי, אלא שבשלב הראשוני (אחר בעל אחד) אין הבדיקה תעזור לצאת מכל החששות ['''הערה:''' מדבריו משמע ודאי שאין זה קשור כלל לדיני וסתות אלא רק מצד חולי, ע&quot;ש].<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת התוס' (ר&quot;ת)&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''ר&quot;ת''' (הובא בתוס' ד&quot;ה ותבדוק עצמה בביאה שלישית) פירש אחרת את שאלת ריש לקיש: &quot;ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון&quot;, שהפירוש הוא למה אין אנו מחייבין אותה לבדוק אחר הראשון כדי להתירה לשני? שהרי הוחזקה בג&quot;פ שהיא רואה מחמת תשמיש כל עוד לא הוברר אחרת. ועונה ר' יוחנן: &quot;לפי שאין כל האצבעות שוות&quot;, דהיינו, כיון שכן יכול להיות שלא תראה אצל השני כלל. עפ&quot;ז כתבו התוס' שיותר מובנת השאלה ביחס לשאלה הבאה של ריש לקיש: &quot;ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי&quot;, שם הפירוש הוא ודאי: למה לא מחייבים אותה לבדוק כדי להתירה להמשיך עם השלישי, ונמצא שב' השאלות נאמרו באותו הלשון ומשמעותן זהה, מה שאין כן לפי פירוש רש&quot;י.<br /> <br /> '''והיוצא מזה''', שמותרת לעשות בדיקה אף אחר בעל אחד, ואם תימצא טהורה, תחזור לבעלה ולא תצטרך להתגרש. ומה שכתוב בגמ' דווקא אחר בעל שלישי, מדובר במקרה שהבדיקה הוא טורח לה (כנראה עד כדי כך שמעדיפה להתגרש) או שאינה יודעת לבדוק ['''הערה:''' ואולי אפשר לומר שאישה הבדיקה טורח לה או שאינה יודעת לבדוק, לא סמכינן עליה שתבדוק היטב].<br /> <br /> כמו כן התירו '''הרמב&quot;ן''' '''והרשב&quot;א''' ['''הערה:''' יש לחדד שע&quot;פ פירושו של ר&quot;ת לשאלת ריש לקיש יש נפק&quot;מ, שאם בדקה אחר הראשון וראתה דם על ראש המכחול, שוב אינה מותרת לשני, שהרי אי אפשר יותר לומר שמא אצבעו של הראשון גורמת, דחזינן שלא ע&quot;י אצבעו. ואף שעדיין אפשר לומר שמא לא כל האצבעות שוות ואולי יש אצבע שלא תוציא ממנה דם].<br /> <br /> '''הרא&quot;ש''' (י, ג; תוס' הרא&quot;ש על הדף) גם נקט כר&quot;ת בפירוש שאלת ריש לקיש ושמותרת בבדיקה לראשון, אלא שכתב ש&quot;עצה טובה קמ&quot;ל שמוטב שתתגרש ותנשא לשני ולא תצטרך בדיקה&quot;. ונראה פירושו, כיון שאם תבדוק לראשון ותמצא דם על ראש המכחול היא תיאסר לכל העולם, מציעים לה להתגרש ולהינשא לשני, שם יש עוד סברא שלא תראה, שמא האצבע של הראשון היא זו שגרמה. וכ&quot;כ '''ספר התרומה''' (קו), ע&quot;ש ['''הערה:''' ואף שלא אמר כן כדי להחמיר, והתיר לה את הבדיקה בראשון אע&quot;פ שהאצבע אינה דומה לשפופרת, י&quot;ל כדברי הב&quot;י, שאמרינן &quot;לא כל האצבעות שוות&quot; רק לקולא ולא לחומרא, כיון שרוב הנשים אינן רואות מחמת תשמיש. ואף שראתה ג&quot;פ, לא יצאה מהרוב (ערוך השלחן)].<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת הראב&quot;ד&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הראב&quot;ד''' (בעלי הנפש, שער הספירה והבדיקה) כתב שבאופן כללי, האישה בחזקת טהרה ובחזקת שאינה רואה מחמת תשמיש, כהרוב המוחלט של הנשים, ולכן לא צריכה בדיקה לא לפני ולא אחרי תשמיש, אף פעם, בין אם יש לה וסת קבוע ובין אם אין. אם אירע וראתה פעם אחת מחמת תשמיש, נולדה בה ריעותא ועכשיו תעשה בדיקה ג' פעמים לפני ואחרי תשמיש כדי לבדוק אם היא רואה מחמת תשמיש (וזה שכתוב: &quot;הרואה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית&quot;, משמע לא כולל את הפעם שראתה). ואם ראתה '''ע&quot;י שקינחה עצמה''' אחר כל אחד מג' התשמישים, נאסרה ח&quot;ו לבעלה ותנשא לשני וכו'.<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת הרז&quot;ה&lt;/u&gt;<br /> <br /> הגמ' שאמרה שראתה מחמת תשמיש היינו שמרגישה ממש בשעת התשמיש ואומרת לו (ואז עושה מה שצריך כדי לא לפרוש בהנאה מרובה), ואז בודקת אם זה דם. אך אם רק בדקה וראתה סמוך לתשמיש דם על העד, לא מיקרי רואה מחמת תשמיש. '''לפ&quot;ז''', אין מציאות להיאסר כשחייבין אשם תלוי אלא רק בחיוב חטאת (שהרי הרגישה בשעת תשמיש).<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטת הרמב&quot;ם&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הרמב&quot;ם''' (איסורי ביאה ד, כ-כב) כתב שזהו חולי שיש לאישה, ובדיקת השפופרת מטרתה לבדוק אם נתרפאה. לכן, לאחר שראתה מחמת תשמיש עם ג' בעלים, '''תתגרש מהשלישי''' ותבדוק, וכך תדע אם תוכל להנשא לרביעי, או שאסורה לכל העולם. אלא שכתב ש&quot;אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שהדם שהיה בשעת תשמיש הוא מן המקור. ואם לא נמצא על המוך '''כלום''', בידוע שהדם שרואה '''מדוחק הצדדין''' וטהורה היא&quot;. ולכאורה יש כאן סתירה, מצד אחד כתב שמטרת הבדיקה לבדוק אם נתרפאה, מצד שני כתב שאם הבדיקה יצאה טהורה, הוברר למפרע שלעולם לא ראתה מהמקור!<br /> <br /> '''הסדרי טהרה''' הסביר שצריך לדחוק ולומר ש&quot;לא נמצא על '''המוך''' כלום&quot; היינו אבל כן נמצא על השפופרת בצדדין, ואז הוברר שזו מכה. אך אין הכי נמי, אם לא נמצא כלל אף לא על השפופרת, נתרפאה.<br /> <br /> &lt;u&gt;האם סומכים על הבדיקה למעשה&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הראב&quot;ד''' כתב שלמרות שהגמ' הביאה את היתר הבדיקה ע&quot;י שפופרת, האידנא אין אנו בקיאין באופן עשיית הבדיקה ולכן לא סמכינן עליה. אך '''הרא&quot;ש''' חלק עליו, וכתב שלא צריך שום בקיאות מיוחדת לבדיקה זו. וכן פסקו '''השו&quot;ע והרמ&quot;א''' (קפז, ב).</div>

Liorkay https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%AA%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A9&diff=9746 2017-12-23T20:31:14Z

<p>Liorkay: התחלת הסוגיא, עוד לא גמור</p> <hr /> <div>בס&quot;ד<br /> <br /> &lt;nowiki&gt;{{תחרות כתיבה}}&lt;/nowiki&gt;<br /> <br /> '''&lt;u&gt;רואה מחמת תשמיש&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> &lt;u&gt;מקור הדין&lt;/u&gt;<br /> <br /> בגמרא במסכת נדה (סה, ב - סו, א) הובאה ברייתא שאשה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, אסור לה לשמש וחייבת להתגרש מבעלה. ואם התחתנה עם אחר ושוב ראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, תתגרש גם ממנו. ואם התחתנה עם בעל שלישי ושוב קרה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים, אין לה תקנה כרגע וכלשון הגמ': &quot;מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה&quot;.<br /> <br /> ומהי הבדיקה הזו, הסבירה הגמ' שהיא תביא שפופרת שיש בה מכחול ומוך מונח על ראשו, ותכניס אותה באותו מקום. אם נמצא דם על ראש המוך- &quot;בידוע שמן המקור הוא בא&quot;. ואם לא נמצא דם על ראשו- &quot;בידוע שמן הצדדים הוא בא&quot; ואין זה דם המטמא.<br /> <br /> כמו כן אומרת הגמ' שיש עוד אפשרויות להתיר אותה (ויפורטו לקמן):<br /> <br /> -תלייה בפצע שבאותו מקום.<br /> <br /> -תלייה בוסת.<br /> <br /> -בהלה.<br /> <br /> &lt;u&gt;הגדרת 'רואה '''מחמת''' תשמיש' מצד סמיכות הראיה לתשמיש&lt;/u&gt;<br /> <br /> כתוב במשנה (יד, ב):<br /> <br /> &quot;דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים וכו' נמצא על עד שלו, טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה אותיום, טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה לאחר זמן, טמאין מספק ופטורים מן הקרבן. איזהו אחר זמן? כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה וכו'&quot;.<br /> <br /> ובגמ' (יד:) התבארו ב' דעות בהסבר המשנה:<br /> <br /> '''רב חסדא:''' 'אחר זמן': כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת (שאז טמאין מספק ופטורים מקרבן. ולדעת תנא דברייתא צריכים אשם תלוי). 'אחר דאחר זמן': כדי שתרד מן המטה וכו'.<br /> <br /> '''רב אשי:''' שיעור &quot;שתושיט ידה תחת הכר וכו'&quot; ושיעור &quot;שתרד מן המטה&quot; הוא אותו השיעור, אלא שכאן העד בידה וכאן לא. '''והגמ' דחתה אותו בקושיא.'''<br /> <br /> &lt;u&gt;עיון בדברי הגמרא&lt;/u&gt;<br /> <br /> יש לשאול כמה שאלות בירור בגמ' הנ&quot;ל:<br /> <br /> א.     לאחר שרואה ג&quot;פ מחמת תשמיש, מצד מה אסורה לבעלה ולמה מותרת לשני? האם מקור הדין הוא מן התורה או מדרבנן?<br /> <br /> ב.     האם הבדיקה שעושה היא ודאית? אם לא, איך היא עוזרת לבעל השלישי? ואם כן, למה לא תעזור בבעל הראשון?<br /> <br /> ג.      מה מטרת הבדיקה?<br /> <br /> בעיקר הדין ובהגדרת האיסור לא מצינו הסברים מפורשים בראשונים, אך האחרונים האריכו להסביר והביאו ראיות לדבריהם:<br /> <br /> &lt;u&gt;שיטה א': האיסור הוא מדין &quot;וסתות&quot; (ובעיקר תבואר שיטת הנודע ביהודה)&lt;/u&gt;<br /> <br /> '''הנודע ביהודה''' (מהדו&quot;ק מג, מו, נז, סא; מהדו&quot;ת פז, צא, צג, צד) כתב שאיסור זה של הרואה מחמת תשמיש הוא '''מדין וסתות''', וכמו וסת הקפיצות שע&quot;י הקפיצה רואה דם, כך זאת ע&quot;י התשמיש רואה דם (&quot;וסת הגוף- סיבה&quot;). היוצא מזה, שכל האיסור הוא איסור דרבנן, ונתיחס אליה כאל בעלת וסת שאינו קבוע (כדין וסת הקפיצות), לכל העולה מכך.<br /> <br /> ראיות לדבריו הביא מדברי '''התוס'''' (סו. ד&quot;ה &quot;ונאמנת&quot;) שכתבו שאף רבי, שבד&quot;כ סובר שחזקה נקבעת בב&quot;פ, יודה כאן שנקבעת בג&quot;פ כמו שמודה בוסתות. וכן מדברי '''הרשב&quot;א''' בתשובה (א, תתלח) בשם מהר&quot;ם מרוטנבורג שכשראתה פעמיים בשעת תשמיש, חוששת להפלגה, ואף כשראתה פעם אחת חוששת לאותו יום בפעם הבאה שתטבול.<br /> <br /> נפק&quot;מ שהביא מהסבר זה:<br /> <br /> א)       כיון שקי&quot;ל שמי שיש לה וסת שאינו קבוע, כוסת הקפיצות, וקבעה לה וסת ע&quot;י ימים וכד' שוב אינה חוששת לוסת שאינו קבוע, נמצא שאישה שאין לה וסת קבוע וראתה ג&quot;פ מחמת תשמיש, אם תקבע לה וסת, שוב לא תחשוש לוסת התשמיש ומותרת לבעלה (וכתב שזה מש&quot;כ בגמ': &quot;ואם יש לה וסת, תולה בוסתה&quot;, דהיינו אם קבעה וסת, שוב לא חוששת לדם מחמת תשמיש).<br /> <br /> הנוב&quot;י רצה אף להוסיף בהיתרו ולהגיד שמי שהיה לה כבר וסת קבוע וראתה ג&quot;פ מחמת תשמיש, לא תחשוש לכך כלל, כדין בעלת וסת קבוע שאינה חוששת לוסת שאינו קבוע, אך הסתפק בזה לדינא.<br /> <br /> ב)       בימי סילוק דמים כגון עיבור והנקה (וכגון שהתעברה בביאה השלישית של הבעל השלישי), מותרת לבעלה, וכמו כל וסת שאינו קבוע שאין חוששין לו בימי סילוק דמים. אך כמו כן, בדיקת שפופרת לא תעזור בימים אלו '''אם המוך ייצא נקי''', רק אם ייצא מן הצדדים, שאז מהני לאחר ז' נקיים וטבילה.<br /> <br /> ע&quot;פ זה הסביר הנוב&quot;י שזו הסיבה שבדיקת שפופרת מועילה לעקור את הוסת, דאם הוא כוסת קבוע, איך נעקור אותו בפעם אחת בלבד?<br /> <br /> עוד אחרונים שהגדירו את האיסור כוסתות וכוסת הקפיצות: '''הש&quot;ך''' (לה) '''והחתם סופר''' (קעה). <br /> <br /> לעומתם, '''הט&quot;ז''' (ס&quot;ק ט&quot;ז), שו&quot;ע הרב (ס&quot;ק ל&quot;ט), הפלתי (ס&quot;ק י&quot;ג) ועוד, למרות שג&quot;כ הבינו שזה מדי וסתות, אך הגדירו את זה כוסת לאכילת דברים חריפים, הנחשב כ'''וסת קבוע''' (כיון שאינו בא ע&quot;י טרחה כקפיצה, אלא ממילא).<br /> <br /> [הנוב&quot;י הסביר שאחר ג' בעלים, אם בדקה בשפופרת ולא מצאה דם כלל, מהני (ע&quot;פ הש&quot;ך וסיעתו, יבואר בעה&quot;י לקמן). מצד שני, הסביר ברמב&quot;ם ובגמ' שאם ידוע שראתה מהמקור, אין לה רפואה כלל אלא אם כן תפול ממנה חררת דם (כך הסביר את הסתירה בדברי הרמב&quot;ם, גם זה יבואר בעה&quot;י לקמן), וכל הטעם להתירה הוא אם נראה שהדם בצדדים, שאז יוברר למפרע שהתשמיש דחק את הצדדים אך לא הוציא דם מהמקור. ועפ&quot;ז הביא נפק&quot;מ שאם בדקה בשפופרת וראתה דם על ראש המכחול, שוב אין לה תקנה לא בבדיקה שניה ואף לא ע&quot;י רופאים שיגידו שנתרפאה. ועוד כתב, שאם עושה בדיקה לאחר הבעל הראשון (לסוברים שמהני, וגם זה יבואר לקמן בעה&quot;י), יעזור דווקא אם תמצא דם בצדדים, אך אם לא תראה כלום, אסורה, דשמא אצבע אחרת תוציא דם. '''וע&quot;פ כל האמור לכאורה קשה,''' שהרי ממ&quot;נ, כשבדקה לאחר ג' בעלים ולא מצאה כלום, אני אומר שנתרפאה ומותרת, דהיינו נעקר וסתה. אם נגיד שהדם בא מהמקור, הרי אמרנו שאסורה כי לעולם לא תתרפא אא&quot;כ תפיל חררת דם. ואם נגיד שהדם בא מהצדדים, א&quot;כ גם אחר הבעל הראשון יועיל, אע&quot;פ שלא מצאה כלום! <br /> <br /> ואחר עיון מעט בדבריו (אך לא ראיתי הכל ממש לכן עדיין צריך עיון ובדיקה), נ&quot;ל להסביר את שיטתו כך: כשראתה ג&quot;פ אני אומר שיש לה וסת שאינו קבוע שהיא רואה מסיבת התשמיש. אם עברה ג' ביאות בבעל אחד בלבד, שמא לא כל האצבעות שוות ולכן בדיקת שפופרת לא תעזור אם לא נמצא כלום. '''אבל''' לאחר ג' בעלים מוכח שזה לא שייך לאצבע וכן כל האצבעות שוות באישה זו, לכן אף אם לא ראתה כלום בבדיקה, מותרת, כי מוכח שהתשמיש לא גרם לדם ע&quot;י נגיעה במקור, כי גם השפופרת נגעה ואין דם. לכן נעקר הוסת, כלומר אומרים שזה היה מקרה. אבל אם ראתה דם על ראש המכחול, מוכח שהתשמיש '''גורם''' לדם ע&quot;י נגיעה במקור, ואז הוסת הפך לוודאי ואין לה רפואה אלא ע&quot;י חררת דם, דממלאה ונופצת. כך נראה לי בביאורו ע&quot;פ מה שראיתי, ולפ&quot;ז יוצא שאם ראתה דם בבדיקת שפופרת על המכחול, הופכת להיות אסורה '''מהתורה'''].<br /> <br /> שיטה ב': האיסור הוא מטעם חולי (ובעיקר תבואר שיטת ערוך השלחן)<br /> <br /> ערוך השלחן חלק על הנוב&quot;י, וכתב שאישה שראתה ג' פעמים דם בשעת תשמיש, מניחים שיש לה '''חולי''' בגופה (&quot;ממלאה ונופצת&quot;) אלא אם כן יתברר לנו ע&quot;י בדיקת שפופרת שהדם שראתה הוא מחמת מכה, או שהתרפאה מחוליה. עפ&quot;ז כתב שאיסור זה הוא '''מן התורה''', ולא קשור כלל לדיני וסתות.<br /> <br /> והסביר, שמש&quot;כ התוס' שרבי מודה כאן כמו בוסתות, אין זו ראיה כלל, כי זה '''כמו''' וסתות לעניין זה. וכן מש&quot;כ הרשב&quot;א אינו ראיה, '''שלעניין החזקה''' זה כמו וסתות. והטעם שעושים הפלגה או חשש בטבילה הבאה זה לא בגלל התשמיש, שכל עוד לא ראתה ג&quot;פ לא חוששים כלל שהתשמיש גורם, '''אלא חוששים מצד מה שמתלווה לתשמיש, והוא עיקר החשש'''. בטבילה, חיישינן שהטבילה גורמת, ובהפלגה, חיישינן שהזמן גורם (ועפ&quot;ז מסביר איך נעקרים הוסתות האלו רק כשעובר היום בלי תשמיש, שהרי התשמיש אינו מצד חשש הוסתות כלל).<br /> <br /> ומה שכולם התבטאו בלשון &quot;וסת&quot; זה רק בהעברה בעלמא, שראיית הדם שלה הוא בעת התשמיש, ו&quot;וסת&quot; הוא לשון זמן.<br /> <br /> ראיה לדבריו הביא מלשון הרמב&quot;ם (הל' א&quot;ב, פ&quot;ד הכ&quot;א): &quot;ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה&quot;. וכן מלשון הגמ': &quot;נתרפאה זאת&quot;. וכתב שראה לאחד מהגדולים שכתב בספרו (ואינו זוכר מי) שזוהי מחלה כמו רפיון בגידי המקור או בקשרי האם, שע&quot;י התשמיש ייפתח פי המקור וייצא דם. הלחם ושמלה (ססק&quot;ד) נטה גם לומר כן, והוכיח מלשון הרמב&quot;ן (סו. ד&quot;ה &quot;והא דמקשינן&quot;) שכתב וז&quot;ל: &quot;ואין מחזיקין אותה בבעלת מום&quot;. משמע שכשמוחזקת, אסורה מצד בעלת מום מסוים ולא מדין וסתות.<br /> <br /> שיטה ג': האיסור הוא גם מדין וסתות וגם מטעם חולי (ובעיקר תבואר שיטת החוות דעת)<br /> <br /> החוות דעת (סק&quot;ג) הקשה על הסוגיא י&quot;א קושיות, ובהסבר אחד תירץ את כולן, שלעולם מדברי הגמ' &quot;ממלאה ונופצת&quot; משמע שיש חולי כזה של אישה שרואה מחמת תשמיש (ולא משנה מאיזו אצבע), והביא מדברי הר&quot;ן בחידושיו שחולי זה יכול להיות מהמקור או מהצדדים. ובנוסף, יש לנו חשש של וסת מחמת התשמיש, אם זה מצד חימוד או שאר מקרי התשמיש. '''נמצא''', שיש ב' סוגים של רואה מחמת תשמיש: מצד חולי ומצד וסתות.<br /> <br /> ולכן, אישה שראתה ג' פעמים אסורה לבעלה (ע&quot;ש שהסביר שזה מצד ספק ספיקא להחמיר) והבדיקה של השפופרת עוזרת לנו לברר: אם נמצא דם בראש המכחול, הוברר שיש לה חולי ואסורה לעולם. ואם נמצא בצדדים, אין לה חולי, שהרי אם היה, היה צריך להוציא דם ע&quot;י כל דבר שייכנס לשם (דבזה אין חילוק בין אצבעות, וכמש&quot;כ. וזה דברי הב&quot;ח, ע&quot;ש), והוברר שהדם הוא מחמת מכה. ואף אם לא נמצא כלום, תלינן שהוא מהצדדים ושבגלל שאין כל האצבעות שוות או בגלל שהשפופרת אינה דומה ממש לאצבע היא לא הוציאה דם מהצדדים כמו שהוציא האבר. ואף שעדיין נשאר חשש הוסת (שהרי בדיקת שפופרת אינה יכולה לעקור וסת) והוא אינו נעקר בפעם אחת, מכל מקום מותרת כיון שוסתות דרבנן ויש גם ספק שמא מהצדדים, ובמקום עיגון התירו בספק וסת.<br /> <br /> עוד כתב (סק&quot;א) שאף שזה הכל איסור דרבנן (ואע&quot;פ שלשיטתו יש כאן חשש חולי) ולכאורה אפשר להתיר מתחילה מצד ספק דרבנן לקולא, כיון שעיקר הספק מתחיל בדאורייתא (אם בעל נדה או לא), אף שאח&quot;כ &quot;מתגלגל&quot; לדרבנן, אין להקל בו.<br /> <br /> '''ע&quot;פ הדברים הללו''' חלק החוו&quot;ד על היתרי הנודע ביהודה, גם לעניין אישה שראתה ג&quot;פ מחמת תשמיש וקבעה וסת, שהתיר הנוב&quot;י וכדלעיל, וגם לעניין ימי סילוק דמים, שאף שלא חיישינן לוסתות, מ&quot;מ לחולי חיישינן, ואסורה.<br /> <br /> '''להלכה:''' פוסקי זמנינו הכריעו כדעת האומרים שזה מדין וסתות (שיעורי שבט הלוי שכתב שכך פסקו רוב המורים וכדעת הנוב&quot;י והחת&quot;ס, חוט שני, טהרת הבית).<br /> <br /> &quot;</div>

Liorkay