ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]

מעשה שבת

2016-06-08T08:20:45Z

Avishaiaha1: /* פסיקת השו"ע */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1335 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהיא לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה היא כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי הגדרת הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4282 יו"ד צט ה]) בשם ה'''צמח צדק''', וב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים===
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ביצה כד ב]) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו], וכן ב[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=122&format=pdf שבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין]) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15b&format=pdf חולין טו ב למסקנה]) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, ראינו שפסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=3&daf=41b&format=pdf עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן]) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כד]) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2128 אורח חיים תה ט]) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' ([http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40448&st=&pgnum=153 תה ט ד"ה מ"ט אנוסים]) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2129 אורח חיים תה יד]) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא ב[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות]) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=הנאה ממעשה שבת הבאה לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כלישנא בתרא וכרבא לגבי אביי – ולכן אסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה הכי גרסינן אפשר]) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5072 יורה דעה קמב טו]) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x5072 לד]) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-06-08T08:15:36Z

Avishaiaha1: /* מחלוקת רש"י ור"ן */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1335 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהיא לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה היא כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי הגדרת הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4282 יו"ד צט ה]) בשם ה'''צמח צדק''', וב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים===
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ביצה כד ב]) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו], וכן ב[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=122&format=pdf שבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין]) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15b&format=pdf חולין טו ב למסקנה]) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, ראינו שפסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=3&daf=41b&format=pdf עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן]) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כד]) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2128 אורח חיים תה ט]) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' ([http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40448&st=&pgnum=153 תה ט ד"ה מ"ט אנוסים]) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2129 אורח חיים תה יד]) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא ב[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות]) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=הנאה ממעשה שבת הבאה לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כלישנא בתרא וכרבא לגבי אביי – ולכן אסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה הכי גרסינן אפשר]) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-06-08T08:14:04Z

Avishaiaha1: /* הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1335 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהיא לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה היא כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי הגדרת הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4282 יו"ד צט ה]) בשם ה'''צמח צדק''', וב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים===
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ביצה כד ב]) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו], וכן ב[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=122&format=pdf שבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין]) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15b&format=pdf חולין טו ב למסקנה]) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, ראינו שפסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=3&daf=41b&format=pdf עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן]) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כד]) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2128 אורח חיים תה ט]) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' ([http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40448&st=&pgnum=153 תה ט ד"ה מ"ט אנוסים]) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2129 אורח חיים תה יד]) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא ב[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות]) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=הנאה ממעשה שבת הבאה לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כלישנא בתרא וכרבא לגבי אביי – ולכן אסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-06-08T08:04:32Z

Avishaiaha1: /* מעשה שבת במחלוקת הפוסקים */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1335 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהיא לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה היא כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי הגדרת הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4282 יו"ד צט ה]) בשם ה'''צמח צדק''', וב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים===
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ביצה כד ב]) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו], וכן ב[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=122&format=pdf שבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין]) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15b&format=pdf חולין טו ב למסקנה]) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, ראינו שפסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=3&daf=41b&format=pdf עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן]) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כד]) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2128 אורח חיים תה ט]) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=הנאה ממעשה שבת הבאה לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כלישנא בתרא וכרבא לגבי אביי – ולכן אסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-06-08T08:03:29Z

Avishaiaha1: /* הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1335 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהיא לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה היא כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי הגדרת הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4282 יו"ד צט ה]) בשם ה'''צמח צדק''', וב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים===
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ביצה כד ב]) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו], וכן ב[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=122&format=pdf שבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין]) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15b&format=pdf חולין טו ב למסקנה]) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, ראינו שפסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=3&daf=41b&format=pdf עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן]) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כד]) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2128 אורח חיים תה ט]) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=הנאה ממעשה שבת הבאה לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כלישנא בתרא וכרבא לגבי אביי – ולכן אסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-06-08T07:58:17Z

Avishaiaha1: /* דין הקדירה */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1335 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהיא לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה היא כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי הגדרת הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4282 יו"ד צט ה]) בשם ה'''צמח צדק''', וב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים===
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ביצה כד ב]) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו], וכן ב[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=122&format=pdf שבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין]) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15b&format=pdf חולין טו ב למסקנה]) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, ראינו שפסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=הנאה ממעשה שבת הבאה לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כלישנא בתרא וכרבא לגבי אביי – ולכן אסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-06-08T07:55:15Z

Avishaiaha1: /* בכדי שיעשו */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1335 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהיא לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה היא כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי הגדרת הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4282 יו"ד צט ה]) בשם ה'''צמח צדק''', וב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים===
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ביצה כד ב]) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=24b&format=pdf ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו], וכן ב[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=122&format=pdf שבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין]) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15b&format=pdf חולין טו ב למסקנה]) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, ראינו שפסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=152 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=הנאה ממעשה שבת הבאה לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כלישנא בתרא וכרבא לגבי אביי – ולכן אסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-06-08T07:47:31Z

Avishaiaha1: /* פסיקת ההלכה */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1335 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1565 ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהיא לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה היא כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי הגדרת הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4282 יו"ד צט ה]) בשם ה'''צמח צדק''', וב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים===
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1689 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=152 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=הנאה ממעשה שבת הבאה לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כלישנא בתרא וכרבא לגבי אביי – ולכן אסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-06-08T07:36:12Z

Avishaiaha1: /* ראשונים */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=12&perek=6&halocha=23 שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=151&hilite= ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהיא לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה היא כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי הגדרת הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''פת"ש''' (יו"ד צט ה) בשם ה'''צמח צדק''', וב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים===
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41247&st=&pgnum=203 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=152 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=הנאה ממעשה שבת הבאה לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כלישנא בתרא וכרבא לגבי אביי – ולכן אסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

חדש

2016-06-08T07:06:08Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

כתוב בתורה (ויקרא כג יד): "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", ןמכאן למדו חז"ל שיש איסור לאכול מהתבואה החדשה שהשרישה מט"ז בניסן עד ט"ז בניסן הבא לפני הקרבת קרבן העומר.

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=35&format=pdf פסחים לה א]) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 יורה דעה רצג א]) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) לימוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ב]) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא ב[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=35&daf=5&format=pdf כריתות ה א]), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=4752 מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל]) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שאם עשה פת מתבואה, הוא חייב עליה רק משום הלחם ולא משום קלי וכרמל, כי אם לא היה צריך ללקות על הלחם משום ג' שמות (לחם, קלי וכרמל), אולם ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) חלק עליו וכתב שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל, שלא ניתן לומר שהאיסור הראשון הלך לו ונשאר רק האחרון.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=68&format=pdf מנחות סח א - ב]) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי שתיקן שיום הנף כולו אסור (כלומר לאסור את יום ט"ז בניסן כולו) סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=4752 מאכלות אסורות י ב]) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 א]) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=20&daf=36b&format=pdf קידושין לו ב - לז א]) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=84&format=pdf מנחות פד א]) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?rid=4752 מאכלות אסורות י ב]), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ב]). 
כתב על כך ה'''ט"ז''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6812 ד]) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6812 ד"ה ומ"מ]) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=20&daf=37b&format=pdf קידושין לז ב - לח א]) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=13&format=pdf ראש השנה יג א]) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=20&daf=37&format=pdf קידושין לז א דיבור ראשון]), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ב]) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י (ואוסרים רק בקרקע של יהודי בחו"ל), ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=7&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=36&perek=1&halocha=10 תרומות א י]) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6363 א]) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ב]) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=55&format=pdf פסחים נה א])). וכתב עליו '''נקה"כ''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ד"ה כדמוכח]) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6813 יו"ד רצד ד]), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש). וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ג]) בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא, ולא ירד לחלק בזמני ההשרשה.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ד]) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש''' (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=20&daf=36b&format=pdf קידושין לו ב ד"ה כל]), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=28&perek=10&halocha=4 מאכלות אסורות י ג]) הביא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ג]) שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישה עוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4336 יו"ד קי נו])).

ו'''רע"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ד"ה מכח]) הקשה על דברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x4340 קי סג יב])) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 א]) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ג]) בשם '''משכנות יעקב''' כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסיף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1663 או"ח רצט אשל אברהם יז]) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=143 או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה]) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

===דינים נוספים ע"פ ילקו"י===
כתב ב'''ילקו"י''' (חדש ד) שי"א שמותר לעניים ללקוט מהתבואה החדשה ולהצניע עד לעומר, ולא חוששים שיבואו לאכול ממנה, כי יודעים שהדגן הזה הוא חדש.

עוד כתב (מהדורת תשס"ו ו - ח) - איסור החדש הוא רק איסור אכילה, אבל אין בו איסור הנאה, ולכן יכול להאכיל לבהמתו או לפועל גוי, וכן מותר להתרפא מאיסור חדש. ובגלל זה בשבת פת זו אינה מוקצה, שהרי היא ראויה לאכילת בהמה (וחזר ממה שכתב במהדורות הקודמות שהפת הינה מוקצה).

דבר נוסף הביא (כז), שאם יש לו רק כזית מצה של חדש, י"א שיכול לאכול בליל פסח כי זה עשה הדוחה לא תעשה, ובפרט אם הוא בחו"ל, ויש חולקים (ע"פ '''ירושלמי''' (חלה ב א)) שגם באופן זה לא יאכל, בגלל שאין עשה קודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור, או גזירה כזית ראשון אטו כזית שני, (סברת ה'''תוספות''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=20&daf=38&format=pdf קידושין לח א ד"ה דאקריבו])). וכן גם עיקר להלכה.

כתבו ה'''מג"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1055 או"ח רכה יד]), וה'''ילקו"י''' (לב) כי אין לברך שהחיינו על התבואה החדשה, כי אינה ניכרת ואין בה שמחה.

ובהמשך הביא ה'''ילקו"י''' (לג) שאם עושה עיסה מתבואה חדשה, י"א שיכול להפריש חלה בברכה, כי העיסה תהיה ראויה לאכילה לאחר שיעבור העומר, ויש חולקים.

חדש

2016-05-30T06:06:05Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

כתוב בתורה (ויקרא כג יד): "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", ןמכאן למדו חז"ל שיש איסור לאכול מהתבואה החדשה שהשרישה מט"ז בניסן עד ט"ז בניסן הבא לפני הקרבת קרבן העומר.

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=35&format=pdf פסחים לה א]) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 יורה דעה רצג א]) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) לימוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ב]) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא ב[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=35&daf=5&format=pdf כריתות ה א]), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שאם עשה פת מתבואה, הוא חייב עליה רק משום הלחם ולא משום קלי וכרמל, כי אם לא היה צריך ללקות על הלחם משום ג' שמות (לחם, קלי וכרמל), אולם ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) חלק עליו וכתב שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל, שלא ניתן לומר שהאיסור הראשון הלך לו ונשאר רק האחרון.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=68&format=pdf מנחות סח א - ב]) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי שתיקן שיום הנף כולו אסור (כלומר לאסור את יום ט"ז בניסן כולו) סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 א]) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=20&daf=36b&format=pdf קידושין לו ב - לז א]) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=84&format=pdf מנחות פד א]) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ב]). 
כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=20&daf=37b&format=pdf קידושין לז ב - לח א]) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=13&format=pdf ראש השנה יג א]) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ב]) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י (ואוסרים רק בקרקע של יהודי בחו"ל), ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ב]) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=55&format=pdf פסחים נה א])). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש). וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא, ולא ירד לחלק בזמני ההשרשה.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ד]) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש''' (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ג]) שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישה עוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה על דברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 א]) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' ([http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=yd_x6811 ג]) בשם '''משכנות יעקב''' כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסיף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

===דינים נוספים ע"פ ילקו"י===
כתב ב'''ילקו"י''' (חדש ד) שי"א שמותר לעניים ללקוט מהתבואה החדשה ולהצניע עד לעומר, ולא חוששים שיבואו לאכול ממנה, כי יודעים שהדגן הזה הוא חדש.

עוד כתב (מהדורת תשס"ו ו - ח) - איסור החדש הוא רק איסור אכילה, אבל אין בו איסור הנאה, ולכן יכול להאכיל לבהמתו או לפועל גוי, וכן מותר להתרפא מאיסור חדש. ובגלל זה בשבת פת זו אינה מוקצה, שהרי היא ראויה לאכילת בהמה (וחזר ממה שכתב במהדורות הקודמות שהפת הינה מוקצה).

דבר נוסף הביא (כז), שאם יש לו רק כזית מצה של חדש, י"א שיכול לאכול בליל פסח כי זה עשה הדוחה לא תעשה, ובפרט אם הוא בחו"ל, ויש חולקים (ע"פ '''ירושלמי''' (חלה ב א)) שגם באופן זה לא יאכל, בגלל שאין עשה קודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור, או גזירה כזית ראשון אטו כזית שני, (סברת ה'''תוספות''' (קידושין לח א ד"ה דאקריבו)). וכן גם עיקר להלכה.

כתבו ה'''מג"א''' (או"ח רכה יד), וה'''ילקו"י''' (לב) כי אין לברך שהחיינו על התבואה החדשה, כי אינה ניכרת ואין בה שמחה.

ובהמשך הביא ה'''ילקו"י''' (לג) שאם עושה עיסה מתבואה חדשה, י"א שיכול להפריש חלה בברכה, כי העיסה תהיה ראויה לאכילה לאחר שיעבור העומר, ויש חולקים.

חדש

2016-05-30T05:49:02Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

כתוב בתורה (ויקרא כג יד): "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", ןמכאן למדו חז"ל שיש איסור לאכול מהתבואה החדשה שהשרישה מט"ז בניסן עד ט"ז בניסן הבא לפני הקרבת קרבן העומר.

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=35&format=pdf פסחים לה א]) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) לימוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא ב[http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=35&daf=5&format=pdf כריתות ה א]), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שאם עשה פת מתבואה, הוא חייב עליה רק משום הלחם ולא משום קלי וכרמל, כי אם לא היה צריך ללקות על הלחם משום ג' שמות (לחם, קלי וכרמל), אולם ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) חלק עליו וכתב שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל, שלא ניתן לומר שהאיסור הראשון הלך לו ונשאר רק האחרון.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=68&format=pdf מנחות סח א - ב]) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי שתיקן שיום הנף כולו אסור (כלומר לאסור את יום ט"ז בניסן כולו) סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=20&daf=36b&format=pdf קידושין לו ב - לז א]) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=30&daf=84&format=pdf מנחות פד א]) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב). 
כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=20&daf=37b&format=pdf קידושין לז ב - לח א]) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=9&daf=13&format=pdf ראש השנה יג א]) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י (ואוסרים רק בקרקע של יהודי בחו"ל), ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=55&format=pdf פסחים נה א])). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש). וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא, ולא ירד לחלק בזמני ההשרשה.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש''' (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' (ג) שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישה עוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה על דברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב''' כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסיף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

===דינים נוספים ע"פ ילקו"י===
כתב ב'''ילקו"י''' (חדש ד) שי"א שמותר לעניים ללקוט מהתבואה החדשה ולהצניע עד לעומר, ולא חוששים שיבואו לאכול ממנה, כי יודעים שהדגן הזה הוא חדש.

עוד כתב (מהדורת תשס"ו ו - ח) - איסור החדש הוא רק איסור אכילה, אבל אין בו איסור הנאה, ולכן יכול להאכיל לבהמתו או לפועל גוי, וכן מותר להתרפא מאיסור חדש. ובגלל זה בשבת פת זו אינה מוקצה, שהרי היא ראויה לאכילת בהמה (וחזר ממה שכתב במהדורות הקודמות שהפת הינה מוקצה).

דבר נוסף הביא (כז), שאם יש לו רק כזית מצה של חדש, י"א שיכול לאכול בליל פסח כי זה עשה הדוחה לא תעשה, ובפרט אם הוא בחו"ל, ויש חולקים (ע"פ '''ירושלמי''' (חלה ב א)) שגם באופן זה לא יאכל, בגלל שאין עשה קודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור, או גזירה כזית ראשון אטו כזית שני, (סברת ה'''תוספות''' (קידושין לח א ד"ה דאקריבו)). וכן גם עיקר להלכה.

כתבו ה'''מג"א''' (או"ח רכה יד), וה'''ילקו"י''' (לב) כי אין לברך שהחיינו על התבואה החדשה, כי אינה ניכרת ואין בה שמחה.

ובהמשך הביא ה'''ילקו"י''' (לג) שאם עושה עיסה מתבואה חדשה, י"א שיכול להפריש חלה בברכה, כי העיסה תהיה ראויה לאכילה לאחר שיעבור העומר, ויש חולקים.

חדש

2016-05-30T05:38:15Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

כתוב בתורה (ויקרא כג יד): "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", ןמכאן למדו חז"ל שיש איסור לאכול מהתבואה החדשה שהשרישה מט"ז בניסן עד ט"ז בניסן הבא לפני הקרבת קרבן העומר.

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' ([http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=35&format=pdf פסחים לה א]) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) לימוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שאם עשה פת מתבואה, הוא חייב עליה רק משום הלחם ולא משום קלי וכרמל, כי אם לא היה צריך ללקות על הלחם משום ג' שמות (לחם, קלי וכרמל), אולם ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) חלק עליו וכתב שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל, שלא ניתן לומר שהאיסור הראשון הלך לו ונשאר רק האחרון.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי שתיקן שיום הנף כולו אסור (כלומר לאסור את יום ט"ז בניסן כולו) סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב). 
כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י (ואוסרים רק בקרקע של יהודי בחו"ל), ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש). וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא, ולא ירד לחלק בזמני ההשרשה.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש''' (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' (ג) שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישה עוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה על דברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב''' כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסיף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

===דינים נוספים ע"פ ילקו"י===
כתב ב'''ילקו"י''' (חדש ד) שי"א שמותר לעניים ללקוט מהתבואה החדשה ולהצניע עד לעומר, ולא חוששים שיבואו לאכול ממנה, כי יודעים שהדגן הזה הוא חדש.

עוד כתב (מהדורת תשס"ו ו - ח) - איסור החדש הוא רק איסור אכילה, אבל אין בו איסור הנאה, ולכן יכול להאכיל לבהמתו או לפועל גוי, וכן מותר להתרפא מאיסור חדש. ובגלל זה בשבת פת זו אינה מוקצה, שהרי היא ראויה לאכילת בהמה (וחזר ממה שכתב במהדורות הקודמות שהפת הינה מוקצה).

דבר נוסף הביא (כז), שאם יש לו רק כזית מצה של חדש, י"א שיכול לאכול בליל פסח כי זה עשה הדוחה לא תעשה, ובפרט אם הוא בחו"ל, ויש חולקים (ע"פ '''ירושלמי''' (חלה ב א)) שגם באופן זה לא יאכל, בגלל שאין עשה קודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור, או גזירה כזית ראשון אטו כזית שני, (סברת ה'''תוספות''' (קידושין לח א ד"ה דאקריבו)). וכן גם עיקר להלכה.

כתבו ה'''מג"א''' (או"ח רכה יד), וה'''ילקו"י''' (לב) כי אין לברך שהחיינו על התבואה החדשה, כי אינה ניכרת ואין בה שמחה.

ובהמשך הביא ה'''ילקו"י''' (לג) שאם עושה עיסה מתבואה חדשה, י"א שיכול להפריש חלה בברכה, כי העיסה תהיה ראויה לאכילה לאחר שיעבור העומר, ויש חולקים.

מעשה שבת

2016-05-23T11:14:22Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=151&hilite= ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהיא לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה היא כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי הגדרת הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''פת"ש''' (יו"ד צט ה) בשם ה'''צמח צדק''', וב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

===מעשה שבת במחלוקת הפוסקים===
כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41247&st=&pgnum=203 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=152 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=הנאה ממעשה שבת הבאה לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כלישנא בתרא וכרבא לגבי אביי – ולכן אסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

חדש

2016-05-23T11:13:55Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

כתוב בתורה (ויקרא כג יד): "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", ןמכאן למדו חז"ל שיש איסור לאכול מהתבואה החדשה שהשרישה מט"ז בניסן עד ט"ז בניסן הבא לפני הקרבת קרבן העומר.

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) לימוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שאם עשה פת מתבואה, הוא חייב עליה רק משום הלחם ולא משום קלי וכרמל, כי אם לא היה צריך ללקות על הלחם משום ג' שמות (לחם, קלי וכרמל), אולם ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) חלק עליו וכתב שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל, שלא ניתן לומר שהאיסור הראשון הלך לו ונשאר רק האחרון.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי שתיקן שיום הנף כולו אסור (כלומר לאסור את יום ט"ז בניסן כולו) סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב). 
כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י (ואוסרים רק בקרקע של יהודי בחו"ל), ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש). וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא, ולא ירד לחלק בזמני ההשרשה.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש''' (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' (ג) שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישה עוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה על דברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב''' כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסיף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

===דינים נוספים ע"פ ילקו"י===
כתב ב'''ילקו"י''' (חדש ד) שי"א שמותר לעניים ללקוט מהתבואה החדשה ולהצניע עד לעומר, ולא חוששים שיבואו לאכול ממנה, כי יודעים שהדגן הזה הוא חדש.

עוד כתב (מהדורת תשס"ו ו - ח) - איסור החדש הוא רק איסור אכילה, אבל אין בו איסור הנאה, ולכן יכול להאכיל לבהמתו או לפועל גוי, וכן מותר להתרפא מאיסור חדש. ובגלל זה בשבת פת זו אינה מוקצה, שהרי היא ראויה לאכילת בהמה (וחזר ממה שכתב במהדורות הקודמות שהפת הינה מוקצה).

דבר נוסף הביא (כז), שאם יש לו רק כזית מצה של חדש, י"א שיכול לאכול בליל פסח כי זה עשה הדוחה לא תעשה, ובפרט אם הוא בחו"ל, ויש חולקים (ע"פ '''ירושלמי''' (חלה ב א)) שגם באופן זה לא יאכל, בגלל שאין עשה קודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור, או גזירה כזית ראשון אטו כזית שני, (סברת ה'''תוספות''' (קידושין לח א ד"ה דאקריבו)). וכן גם עיקר להלכה.

כתבו ה'''מג"א''' (או"ח רכה יד), וה'''ילקו"י''' (לב) כי אין לברך שהחיינו על התבואה החדשה, כי אינה ניכרת ואין בה שמחה.

ובהמשך הביא ה'''ילקו"י''' (לג) שאם עושה עיסה מתבואה חדשה, י"א שיכול להפריש חלה בברכה, כי העיסה תהיה ראויה לאכילה לאחר שיעבור העומר, ויש חולקים.

חדש

2016-05-15T05:44:04Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

כתוב בתורה (ויקרא כג יד): "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", ןמכאן למדו חז"ל שיש איסור לאכול מהתבואה החדשה שהשרישה מט"ז בניסן עד ט"ז בניסן הבא לפני הקרבת קרבן העומר.

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) לימוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב). 
כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש). וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש''' (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' (ג) שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישה עוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה על דברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב''' כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסיף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

===דינים נוספים ע"פ ילקו"י===
כתב ב'''ילקו"י''' (חדש ד) שי"א שמותר לעניים ללקוט מהתבואה החדשה ולהצניע עד לעומר, ולא חוששים שיבואו לאכול ממנה, כי יודעים שהדגן הזה הוא חדש.

עוד כתב (מהדורת תשס"ו ו - ח) - איסור החדש הוא רק איסור אכילה, אבל אין בו איסור הנאה, ולכן יכול להאכיל לבהמתו או לפועל גוי, וכן מותר להתרפא מאיסור חדש. ובגלל זה בשבת פת זו אינה מוקצה, שהרי היא ראויה לאכילת בהמה (וחזר ממה שכתב במהדורות הקודמות שהפת הינה מוקצה).

דבר נוסף הביא (כז), שאם יש לו רק כזית מצה של חדש, י"א שיכול לאכול בליל פסח כי זה עשה הדוחה לא תעשה, ובפרט אם הוא בחו"ל, ויש חולקים (ע"פ '''ירושלמי''' (חלה ב א)) שגם באופן זה לא יאכל, בגלל שאין עשה קודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור, או גזירה כזית ראשון אטו כזית שני, (סברת ה'''תוספות''' (קידושין לח א ד"ה דאקריבו)). וכן גם עיקר להלכה.

כתבו ה'''מג"א''' (או"ח רכה יד), וה'''ילקו"י''' (לב) כי אין לברך שהחיינו על התבואה החדשה, כי אינה ניכרת ואין בה שמחה.

ובהמשך הביא ה'''ילקו"י''' (לג) שאם עושה עיסה מתבואה חדשה, י"א שיכול להפריש חלה בברכה, כי העיסה תהיה ראויה לאכילה לאחר שיעבור העומר, ויש חולקים.

חדש

2016-05-05T18:38:49Z

Avishaiaha1: /* דינים נוספים */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב). 
כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש).וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש''' (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' (ג) שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישהעוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה עלדברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

===דינים נוספים ע"פ ילקו"י===
כתב ב'''ילקו"י''' (חדש ד) שי"א שמותר לעניים ללקוט מהתבואה החדשה ולהצניע עד לעומר, ולא חוששים שיבואו לאכול ממנה, כי יודעים שהדגן הזה הוא חדש.

עוד כתב (מהדורת תשס"ו ו - ח) - איסור החדש הוא רק איסור אכילה, אבל אין בו איסור הנאה, ולכן יכול להאכיל לבהמתו או לפועל גוי, וכן מותר להתרפא מאיסור חדש. ובגלל זה בשבת פת זו אינה מוקצה, שהרי היא ראויה לאכילת בהמה (וחזר ממה שכתב במהדורות הקודמות שהפת הינה מוקצה).

דבר נוסף הביא (כז), שאם יש לו רק כזית מצה של חדש, י"א שיכול לאכול בליל פסח כי זה עשה הדוחה לא תעשה, ובפרט אם הוא בחו"ל, ויש חולקים (ע"פ '''ירושלמי''' (חלה ב א)) שגם באופן זה לא יאכל, בגלל שאין עשה קודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור, או גזירה כזית ראשון אטו כזית שני, (סברת ה'''תוספות''' (קידושין לח א ד"ה דאקריבו)). וכן גם עיקר להלכה.

כתבו ה'''מג"א''' (או"ח רכה יד), וה'''ילקו"י''' (לב) כי אין לברך שהחיינו על התבואה החדשה, כי אינה ניכרת ואין בה שמחה.

ובהמשך הביא ה'''ילקו"י''' (לג) שאם עושה עיסה מתבואה חדשה, י"א שיכול להפריש חלה בברכה, כי העיסה תהיה ראויה לאכילה לאחר שיעבור העומר, ויש חולקים.

חדש

2016-05-05T18:19:23Z

Avishaiaha1: /* סתם תבואה */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב). 
כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש).וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש''' (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' (ג) שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישהעוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה עלדברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T18:18:20Z

Avishaiaha1: /* חדש בחו"ל */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב). 
כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש).וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש''' (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישהעוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה עלדברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T18:16:52Z

Avishaiaha1: /* מתי אומרים מקצת היום ככולו */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב).

כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש).וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש''' (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישהעוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה עלדברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T18:16:33Z

Avishaiaha1: /* סתם תבואה */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב).

כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש).וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישהעוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה עלדברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא? 
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T18:15:41Z

Avishaiaha1: /* סתם תבואה */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב).

כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש).וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לו ב ד"ה כל), ה'''רא"ש''' (תשובה ב א), ה'''מרדכי''' (תקא), וה'''ראבי"ה''' (פסחים תקכז) כי אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה הוא יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
אך ב'''הגהות מיימוניות''' (מאכלות אסורות י ג) היא מעשה מה'''מהר"ם''' שהיה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו. וב'''תרומת הדשן''' (קצא) כתב שאם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ופסק ה'''רמ"א''' שניתן להתיר לאחר הפסח כל סתם תבואה מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ אולי יצא שהיא השרישהעוד לפני העומר. אבל בכל מיני תבואות שזורעים בוודאות לאחר הפסח, יש להחמיר אחר הקציר, אלא אם כן אין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן הדין גם בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובאיזור הזה זורעים לאחר פסח יש להחמיר בסתם התבואה. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

הקשה ב'''ערוה"ש''' (טז) שהרי זהו דבר שיש לו מתירין והוא יכול לחכות?- ותירץ שי"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (יו"ד קי נו)).

ו'''רע"א''' (ד"ה מכח) הקשה עלדברי הרמ"א שהרי זה ספק ספיקא משם אחד, ואינו ספק ספיקא?
ותירץ ב'''ערוה"ש''' שם (ע"פ דברי ה'''ש"ך''' (קי סג יב)) את שאלתו שיש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר לקרבן, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ספס ספיקא.

כתב ב'''אור לציון''' (א יו"ד טז) שבשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T18:04:26Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב).

כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש).וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=סתם תבואה=
תוס' (קידושין לו ב ד"ה כל), רא"ש (תשובה כלל ב סי' א), מרדכי (סי' תקא), ראבי"ה (פסחים סי' תקכז) - אם אדם יודע בוודאות שהתבואה היא משל השנה - לא יאכל, אבל אם יש לו ספק אם זו תבואה של אשתקד או של השנה - יכול לאכול, כי רוב התבואה נזרעה קודם ט"ז ניסן. וגם אם יש מקום שבו זורעים אחר ט"ז ניסן, י"ל שבגלל שאין דלתות המדינה נעולות, ניתן לתלות שהביאו ממקומות אחרים בהם זורעים לפני ט"ז ניסן.
מהר"ם (הובא בהגהמ"י מאכלות אסורות י אות ג) - היה מחמיר על עצמו שלא לאכול שעורים, כי רובן נזרעות אחר פסח, או ממש סמוך לו.
תרומת הדשן (שם) - אם היה כפור עד לפסח, ומביאים תבואה רק מאותו מקום, יש לכל אחד להחמיר על עצמו, אבל לא יורה לאסור לאחרים (אם אינו יכול להפריש אותם), ומוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

רמ"א - ומ"מ כל סתם תבואה שרי לאחר הפסח, מכח ספק ספיקא: ספק היא משנה שעברה, ואם תמצא לומר משנה זו, מ"מ דלמא נשרשה קודם העומר. ובמיני תבואה שזורעים ודאי לאחר פסח, כגון במקצת מדינות שזורעין שבולת שועל ושעורים לאחר פסח, אז יש לו להחמיר אחר הקציר, אם לא שאין דלתות המדינות נעולות, ורוב התבואה באה ממקום אחר שזורעין קודם הפסח. וכן בזמן שימות החורף נמשכים לאחר פסח, ובכל הגליל ההוא זורעים לאחר פסח דברים הנזכרים, יש להחמיר ולחוש מן הסתם. אבל אין להורות לאחרים במקום שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
ערוה"ש (סעיף טז) - למרות שזהו דבר שיש לו מתירין ויכול לחכות?- י"ל שזה דווקא בתערובת, ולא בספק בגוף הדבר אם הוא בכלל אסור או לא (ע"פ ש"ך (יו"ד קי ס"ק נו)).

רע"א (ד"ה מכח) - קשה, שהרי זה ס"ס משם אחד, ואינו ס"ס?
ערוה"ש (שם) - יש נפ"מ בין שני הספקות, שאם הוא משנה שעברה אין מביאים ממנו כלל את העומר, אבל אם הוא משנה זו, הרי שניתן להביא ממנו עומר, ואם יש נפ"מ בין הספקות, ניתן לומר ס"ס (ע"פ ש"ך (שם ס"ק סג אות יב)).

{אור לציון (חלק א יו"ד סי' טז) - בשעת הדחק, ודווקא לכבוד שבת ויום טוב, ניתן לסמוך על ספק ספיקא: ספק שהתבואה נזרעה ג' ימים קודם לפסח, וספק אין נוהג חדש בחו"ל. אבל בשאר ימות השבוע אין לסמוך על כך, ויאכל אורז וקטניות}

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T17:58:58Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:חדש]]
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב).

כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש).וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T17:58:11Z

Avishaiaha1: /* תבואה שלא השרישה עד לעומר */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב).

כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=
ב'''משנה''' (חלה א א) כתוב לגבי חמשת המינים הללו, שאם השרישו עד לעומר - הוא מתיר אותם, אבל אם הם לא השרישו - הרי שצריך לחכות עד לעומר הבא.

כתב ב'''תרומת הדשן''' (קצא) שההשרשה, היינו ג' ימים קודם לעומר (כפי שמוכח ב'''גמרא''' (פסחים נה א)). וכתב עליו '''נקה"כ''' (ד"ה כדמוכח) שמהגמרא שם לא מוכח, כי זו רק דעת ר' יהודה, אבל ר' יוסי ור"ש חלקו עליו ואמרו שהקליטה היא שתי שבתות, וכך נפסק להלכה בהלכות ערלה (יו"ד רצד ד), אולם ב'''ערוה"ש''' (ח - ט) כתב שניתן לומר שגם במה שאמרו בגמרא שלוקח לקליטה של זרעים יותר מג' ימים, זה רק בדרך של ק"ו מאילנות לזרעים, ולא שממש סוברים שלוקח יותר מג' ימים, וכך מוכח גם ב'''ירושלמי''' (כלאים ב ב) שלזרעים צריך רק ג' ימים להשרשה. ועוד שבתוך ל' יום כבר הזרעים נעשים שחת (ורואים זאת בחוש).וב'''שו"ת מנחת יצחק''' (ו מג) פסק שבשעת הדחק במקום לח עם גשמים מרובים, ניתן לסמוך על הירושלמי הנ"ל שהזרעים נקלטים מהר יותר.

ופסק ה'''שו"ע''' בסתמא שתבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן היא אסורה עד שיבא העומר הבא.

===מתי אומרים מקצת היום ככולו===
כתב ה'''פת"ש''' (ד) בשם ה'''נוב"י''' שאם זרע בערב פסח, ויוצא שהיום השלישי הוא ט"ז ניסן, לא נגמרת הקליטה עד לסוף היום, ולכן נשארת התבואה באיסור חדש. אך ב'''ערוה"ש (ז) כתב שאם זרע בי"ג ניסן, והיום השלישי הוא ט"ז ניסן - אומרים 'מקצת היום ככולו', ומותר, אבל אם זרע בערב פסח - יש מחלוקת אם אומרים כלל זה פעמיים, וצ"ע למעשה.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T16:56:39Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב).

כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=תבואה שלא השרישה עד לעומר=

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T16:50:49Z

Avishaiaha1: /* חדש גוי בארץ ישראל */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב).

כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=
ה'''גמרא''' (קידושין לז ב - לח א) דנה לגבי הצורך של עם ישראל באכילת התבואה החדשה בזמן כניסתם לארץ. למ"ד שחיוב החדש הוא בכל מקום שיושבים - הרי שהם היו צריכים להקריב קודם את העומר ורק לאחר מכן לאכול, אבל למ"ד שהחיוב הוא רק לאחר ירושה וישיבה צריך לומר שהם היו יכולים לאכול מהתבואה שהייתה בארץ אצל הגויים, אבל הם לא אכלו בגלל שלא היה להם צורך בכך כי היה להם את המן עד לט"ז בניסן. וב'''גמרא''' (ראש השנה יג א) מצינו בסתמא דגמרא שהם הקריבו את העומר כדי שיוכלו לאכול אחרי כן מהתבואה החדשה, והגמרא דנה מאיפה היה להם תבואה שהיא לא של גוי. ולמסקנה אומרים שהם לקחו ממה שבכלל לא התחיל להתבשל ביד הגוי והייתה להם ברכה והתבואה גדלה במהירות (שכתוב "ארץ צבי" - שכמו שהוא קל מכל החיות, כך הארץ ממהרת לבשל את פירותיה מכל הארצות).

כתבו ה'''תוספות''' (קידושין לז א דיבור ראשון), ה'''מרדכי''' (תקא) וה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) שחדש של גוי בארץ ישראל אסור מהתורה לפני הקרבת העומר, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב) כדבריהם.
כתב '''ערוה"ש''' (יג - טו) שי"ל שהדבר תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי בארץ או לא, שגם למי שאוסר חדש בחו"ל, פשיטא שלא יכול להיות שחו"ל חמור מא"י, ולכן לפי מה שפוסק ה'''רמב"ם''' (תרומות א י) שאין קניין לגוי - אין איסור חדש מן התורה בקרקע שלהם ממש, אלא רק בקרקע של ישראל ביד גוי.

לעומתם, ה'''ב"ח''' (א) כתב שבתבואה של גוי אין איסור חדש. הוא הביא ראיה מהגמרא (ראש השנה שם) שהקריבו ישראל בכניסה לארץ את קרבן העומר, ואם היתה אסורה גם תבואה של גוי, היה ניתן לומר שהיו חייבים להקריב, כי אם לא היו מקריבים לא היו יכולים לאכול כלל מהתבואה גם לאחר אותו היום, והגמרא לא הייתה צריכה לומר שמעיקרא לא אכלו אלא לומר שהיה אסור להם לאכול עד ההקרבה. אולם ה'''ט"ז''' (ב) דוחה את דבריו וכותב שניתן לומר שאכלו מהתבואה הישנה של אשתקד, וגם אם זה היה להם ספק תבואה ישנה, הרי שזה ס"ס ויהיה מותר לאכול אותה.

וב'''ערוה"ש''' כתב (רק כדי לצרף לסניף להקל) שהחדש של גוי בארץ אסור מדרבנן.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T08:46:20Z

Avishaiaha1:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב).

כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=חדש גוי בארץ ישראל=

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T08:45:15Z

Avishaiaha1: /* חשד בחו"ל */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות|חלה א א|מנחות סח א - ב||מאכלות אסורות י ב|יורה דעה רצג}}
[[קטגוריה:מנחות סח.]]
[[קטגוריה:מנחות סח:]]
[[קטגוריה:מאכלות אסורות פרק י]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן רצג]]

=מה נכלל באיסור=
ה'''משנה''' (חלה א א) כותבת שישנם חמישה מינים שעליהם חייבים בחלה: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמת. וב'''תורת כהנים''' (אמור י) מובא מקור לאיסור מהפסוק של "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שמהמילה "לחם" נלמדו החיטים ויצאו הקטניות, ומהמילים "וקלי וכרמל" נלמדו שאר מיני דגן. אבל ב'''גמרא''' (פסחים לה א) מצינו את דעתו של ר' יוחנן (לעניין אכילת חמץ) שסובר שגם אורז מוגדר כמין דגן.

ופסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה רצג א) שאסור לאכול חדש מהתבואה של חמשת המינים, ואילו דעת ר' יוחנן כלל לא נפסקה.

מצינו ב'''ירושלמי''' (חלה א ג) למיוד נוסף מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שרק במקום שחייבים על קלי משום חדש חייבים על לחם שנעשה ממנו משום חדש. הסביר ה'''פני משה''' (ד"ה ד"ה מהו שחייבין על לחם שלו) שאין חיוב חלה בתבואה שלא הביאה שליש, כי היא נקראת שחת ולא תבואה, אולם ה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ד"ה את שחייבין על קלי שלו) כתב שגם בתבואה שלא הביאה שליש יש איסור חדש, כמו שיש בה חיוב לחלה, וכך פסק גם ה'''פת"ש''' (ב) בשם '''בית אפרים'''.

כתב ה'''ערוה"ש''' (א) שאם אוכל מלחם וקלי וכרמל, עובר על ג' לאוים ולוקה על כל אחד ואחד (ע"פ הגמרא בכריתות ה א), כי אחד מהם מיותר, ונכתב כדי לחלק. נחלקו בדעתו ה'''רדב"ז''' (מאכלות אסורות י ג ד"ה האוכל) שסובר שצריך התראה על כל לאו בפני עצמו, וה'''מהר"י פרלא''' (בביאורו לרס"ג לאוין קסד) שסובר שאפילו בהתראה אחת לוקה על שלושתם, כי התרבה ממקרא מיוחד.

כתב ב'''שו"ת הר צבי''' (יו"ד רלט) שגם אם עשה פת מן התבואה החדשה, לא פקע ממנה איסור קלי וכרמל.

וב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג א) כתב שאסור לאכול מהתבואה החדשה בכל צורה ואופן, וגם אם כוסס את החיטים או בדברים אחרים.

עוד הוסיף ב'''שו"ת שבט הלוי''' (שם ג) שהשיעור של האיסור בקצירת חדש לפני העומר הוא אפילו בשיבולת אחת, וגם למי שאינו בעל השדה.

=זמן האיסור=
ב'''גמרא''' (מנחות סח א - ב) מובאת מחלוקת בין רב ושמואל שסוברים שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מותר לאכול מהתבואה החדשה רק לאחר הקרבת העומר ובזמן שאין בית מקדש מותר כבר מהץ החמה של יום ט"ז בניסן, לבין רבי יוחנן וריש לקיש שגם בזמן בית המקדש מותר לאכול חדש כבר בזמן הנץ החמה, ורבן יוחנן בן זכאי סבר כרבי יהודה שמהתורה החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן, וסבר שהכוונה היא לעד ועד בכלל.
ממשיכה הגמרא וכותבת שרב פפא ורב הונא אכלו חדש בליל י"ז בניסן כי סברו שהאיסור מדרבנן ולא חוששים לספק יום, והחכמים של בית רב אשי אכלו ביום י"ז בניסן שגם אם הוא ט"ז (משום ספק יום) הרי התיר הנץ החמה, ורבינא הביא דיעה שגם כל יום י"ז לא אוכלים חדש.

פסקו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב) וה'''רא"ש''' (פסחים י מב) הלכה כרבינא שסובר כר' יהודה וגם חושש לספק. וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (א) שבארץ אסור לאכול כל יום ט"ז ובחו"ל אסור לאכול גם כל יום י"ז. וכתב על כך ה'''ילקו"י''' (הלכות חדש ט) שהאיסור ביום י"ז הוא רק מדרבנן, ולכן בבין השמשות של ליל י"ח מותר לאכול.

ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש ז) כתב שגם הפוסקים כר' יהודה זה רק לחומרא, ולכן אם תבואה השרישה לאחר שהאיר המזרח של יום ט"ז - היא אסורה עד לעומר הבא, אולם ב'''שו"ת נוב"י''' (תנינא או"ח פד) כתב שר' יהודה סובר שצריך את כל עצם היום כדי להתיר, ולכן אם התבואה לא השרישה לפני עצם היום - היא אסורה

כתב ב'''שו"ת שבט הלוי''' (י קפג ב) שהיתר החדש הוא לא רק לתבואה, אלא גם אם יש כלים שבלוע בהם מאיסור חדש לאחר שימוש, הרי שבזמן הפקעת האיסור הם ניתרים.

=חדש בחו"ל=
ה'''משנה''' (ערלה ג ט) כותבת שהחדש אסור מהתורה בכל מקום, וב'''גמרא''' (קידושין לו ב - לז א) מובאת מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' אליעזר האם החדש נוהג גם בחו"ל או לא. והגמרא דנה בדבריהם לראות מי המקל ומי המחמיר, ולמסקנה היא כותבת שר' אליעזר הוא הוא המחמיר. וב'''גמרא''' נוספת (מנחות פד א) מצינו את דעתו של ר' יוסי בר רבי יהודה שגם הוא סובר שהחדש אסור מהתורה בכל מקום וגם בחו"ל (ולכן לדעתו, ניתן להביא את קרבן העומר גם מתבואה שגדלה בחו"ל).

כתבו ה'''רי"ף''' (קידושין טו א מדפי הרי"ף), ה'''רמב"ם''' (מאכלות אסורות י ב), ה'''רא"ש''' (שו"ת הרא"ש ב א), ה'''סמ"ג''' (לאוין קמו) וה'''אבי עזרי''' (פסחים תקכז) שההלכה כרבי אליעזר, ולכן חדש אסור מן התורה גם בחו"ל, וכך פסק גם ה'''שו"ע''' (ב).

כתב על כך ה'''ט"ז''' (ד) שניתן לומר שכל מה שפסקו הלכה כר"א היה רק משום שלא ידעו אם המשנה בערלה נשנית קודם או אחר המשנה בקידושין (אם נשנית מאוחר - הרי שזה מחלוקת ואח"כ סתם, וכך הלכה. אבל אם נשנית מוקדם - הרי שזה סתם ואח"כ מחלוקת, ואין הלכה כסתם). ולכן במקומות הקרים שכמעט בכל שנה הקור ממשיך עד לפסח, הרי זו שעת הדחק, וכדאי הוא ת"ק דר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ואולי גם שאר הפוסקים יסכימו שמה שהם אמרו זה רק למקומות החמים, אבל לא בדחק של המקומות הקרים. אבל ב'''נקה"כ''' (ד"ה ומ"מ) דחה את דבריו וכתב שחוץ מהמשנה בערלה גם בגמרא במנחות מובא שהחדש אסור בחו"ל מן התורה, וכך גם פשטות הסוגיא בקידושין, ולכן דברי ט"ז אינם נכונים ולא ניתן להקל כדבריו.

לעומת הראשונים לעיל, כתב '''רבנו ברוך''' (הובא בשו"ת הרא"ש שם) שאם גדלה תבואה בחו"ל, אפילו אם גדלה ברשות ישראל - נראה שניתן להתירה מאיסור חדש. 
נחלקו האחרונים בדעתו. '''ערוה"ש''' (ו) כתב שגם מדברי ה'''אור זרוע''' (א שכח) רואים שבחו"ל החדש הוא רק מדרבנן, משום שמצינו גמרא שא"א להביא את קרבנות הציבור מחו"ל, ואם היה אסור שם החדש, היה מותר להביא משם את הקרבנות, כי הדבר תלוי זה בזה. ובגלל שזה דרבנן - לא גזרו על כך במדינות הרחוקות מא"י, כי איסורו הוא לאו ולא מיתה בידי שמים (כמו למשל תרו"מ), ועוד שרוב הציבור לא יוכל לעמוד בזה. וניתן לומר שכל הציבור סומך על דבר זה, כדי שיוכלו לאכול מהתבואה החדשה ולא לחכות. 
אבל ב'''שו"ת שאגת אריה''' (דיני חדש א) כתב בדעתו שלצד בגמרא שר' אליעזר לחומרא פליג, הרי שלת"ק החדש אינו נוהג בחו"ל. אבל הרי לכו"ע החדש נוהג בחו"ל מדרבנן, שהרי ראינו שגם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו רק בליל י"ז מתבואה חדשה, אז התנא יכול היה לכתוב גם על החדש שנוהג בחו"ל (מדרבנן)?- לכן חילק רבנו ברוך שאינו דומה איסור החדש לערלה וכלאים, שהם אסורים בכל מקום מדרבנן, והחדש לדעתו אסור מדרבנן רק במקומות הקרובים לא"י. וצריך לומר שככל שהאיסור חמור יותר גזרו עליו יותר, ולכן בערלה וכלאי הכרם גזרו בכל מקום, ועל כלאי זרעים לא גזרו לערב ולזרוע, ובחדש שאינו איסור הנאה גזרו רק על המקומות הקרובים. וכך פסק גם ה'''מג"א''' (או"ח תפט יז) שגזרו רק על המקומות הקרובים לא"י שיהיה בהם איסור חדש, אבל הוא הוסיף שמ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו באיסור זה.

כתב ב'''שו"ת תשובות והנהגות''' (א תרנה) שכל מה שמצינו ראשונים ואחרונים שהקלו זה דווקא היה בזמנם כאשר היה קשה להשיג תבואה ישנה, אבל כיום שאין כלל טורח בדבר, אין להקל כלל, וגם לא בספק ובס"ס של חדש.

===חדש חו"ל שנאפה בארץ===
כתב ב'''שו"ת אחיעזר''' (ב יו"ד לט ב) שגם למ"ד שאין חדש נוהג בחו"ל, אם אפה בא"י לחם מקמח של חו"ל - חל על הלחם איסור חדש, כי זה כמו חיוב חלה ותרו"מ שאם נגמרה המלאכה בארץ הם חייבים, אבל ב'''שו"ת הר צבי''' (ענייני זרעים א כז ב) כתב שמדברי ה'''ירושלמי''' (חלה א ג) שמקיש בין לחם וקלי, ואומר שבמקום שאין חיוב על הקלי אין חיוב על הלחם שלו משום חדש, רואים שבכל מקום לחם חו"ל יהיה פטור מדין חדש.

=דינים נוספים=
===שמרים של חדש===
כתב ה'''ט"ז''' (א) שעיסה שלשו ע"י שמרים של חדש - אסורה, ולא מהני ביטול בשישים, משום שכל דבר שבא לטעם אפילו באלף לא בטיל, וכן בגלל שחדש הוא דבר שיש לו מתירין.
וה'''פת"ש''' (ג) בשם '''משכנות יעקב'''כתב שיש מקום להקל בשמרים של חדש גם למחמירים במשקה של חדש.
וה'''ילקו"י''' (הלכות חדש כב ובהערה) הוסף ופסק שאם לשו ע"י שמרים של שעורים - יש להחמיר, ואם ע"י שמרים משיכר - ניתן להקל.

===הבדלה בשיכר של חדש===
כתב ה'''פמ"ג''' (או"ח רצט אשל אברהם יז) שמי שנזהר משתיית שיכר משום חדש ויש לו רק שיכר להבדלה, אינו יכול לברך ולשתות או לברך ולתת לאחרים כי לדעתו זה אסור, ולכן העצה שישמע מאחר ויצא יד"ח, אך ה'''בה"ל''' (או"ח רצו ב ד"ה אם הוא חמר מדינה) הקשה עליו ושאל איך הוא יכול לצאת בכך אם לדעתו זה כוס של איסור, אא"כ קיבל את זה על עצמו בתור חומרא ולא חיוב.

חדש

2016-05-05T07:10:33Z

Avishaiaha1:

חדש

2016-05-05T05:57:34Z

Avishaiaha1:

חדש

2016-05-03T09:53:45Z

Avishaiaha1: /* זמן האיסור */

חדש

2016-05-03T07:58:42Z

Avishaiaha1:

חדש

2016-05-03T07:53:40Z

Avishaiaha1: /* מה נכלל באיסור */

חדש

2016-05-03T07:42:05Z

Avishaiaha1:

חדש

2016-05-03T07:41:14Z

Avishaiaha1:

חדש

2016-05-03T06:22:41Z

Avishaiaha1:

מעשה שבת

2016-05-02T08:17:41Z

Avishaiaha1: /* דין הקדירה */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=151&hilite= ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41247&st=&pgnum=203 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=152 א]) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-02T07:36:20Z

Avishaiaha1: /* דין הקדירה */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=151&hilite= ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41247&st=&pgnum=203 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ט]) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-02T07:34:21Z

Avishaiaha1: /* מכירה */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=151&hilite= ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41247&st=&pgnum=203 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ח]) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-02T07:32:34Z

Avishaiaha1: /* גדר שוגג ומזיד */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=151&hilite= ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41247&st=&pgnum=203 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14421&st=&pgnum=319 ה]) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' (ח) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-02T07:17:02Z

Avishaiaha1: /* גדר שוגג ומזיד */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=151&hilite= ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41247&st=&pgnum=203 אשל אברהם י]) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' (ה) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' (ח) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-02T07:08:48Z

Avishaiaha1: /* פסיקת השולחן ערוך והאחרונים */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=151&hilite= ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' (ס"ק י) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' (ה) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' (ח) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-02T06:36:15Z

Avishaiaha1: /* פסיקת השולחן ערוך והאחרונים */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294 אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' (ד"ה המבשל בשבת) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' (ס"ק י) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' (ה) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' (ח) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-02T06:35:35Z

Avishaiaha1: /* פסיקת השולחן ערוך והאחרונים */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294= אורח חיים סימן שיח]) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' (ד"ה המבשל בשבת) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' (ס"ק י) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' (ה) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' (ח) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-02T06:34:41Z

Avishaiaha1: /* פסיקת השולחן ערוך והאחרונים */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42555&st=&pgnum=294= אורח חיים סימן שיח) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' (ד"ה המבשל בשבת) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' (ס"ק י) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' (ה) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' (ח) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-02T05:55:23Z

Avishaiaha1: /* פסיקת השולחן ערוך והאחרונים */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' (אורח חיים סימן שיח) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' (ד"ה המבשל בשבת) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' (ס"ק י) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' (ה) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' (ח) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-02T05:37:35Z

Avishaiaha1: /* ראשונים */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם בהמשך]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' (אורח חיים סימן שיח) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' (ד"ה המבשל בשבת) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' (תרומות ב ג) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' (ס"ק י) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' (ה) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' (ח) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-01T20:50:47Z

Avishaiaha1: /* בכדי שיעשו */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' (([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' (אורח חיים סימן שיח) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' (ד"ה המבשל בשבת) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' (תרומות ב ג) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' (ס"ק י) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' (ה) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=18b&format=pdf שבת יח ב]) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' (ח) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.

מעשה שבת

2016-05-01T20:48:17Z

Avishaiaha1: /* פסיקת השו"ע */

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||חולין טו א|תרומות ב א|שבת ו כג|אורח חיים שיח א}}
[[קטגוריה:שבת]]
[[קטגוריה:פסחים כה:]]
[[קטגוריה:חולין טו.]]
[[קטגוריה:תרומות ב א]]
[[קטגוריה:שבת פרק ו]]
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיח]]

=דעות התנאים=
מצינו מחלוקת ב'''גמרא''' ׁׁ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין טו א]) לגבי דינו של אדם שעשה מעשה אסור בשבת (הברייתא דנה לגבי איסור בישול). דעת רבי מאיר שהמבשל בשבת, בשוגג – יאכל (אפילו המבשל בעצמו), במזיד - לא יאכל (בשבת, אבל למוצאי שבת יכול לאכול אפילו הוא), דעת רבי יהודה שבשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית (אבל לאחרים מותר במוצאי שבת), ודעת רבי יוחנן הסנדלר שבשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= שם ד"ה המבשל]) הסבירו את ההדרגה והראו כי המזיד של רבי מאיר הוא השוגג של רבי יהודה, והמזיד של רבי יהודה הוא השוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [אבל בדברי '''רש"י''' ישנה לכאורה סתירה בין פירושו ל[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=34&format=pdf= כתובות לד א ד"ה במזיד לא יאכל] ששם כותב שלאחרים מותר בו ביום, לעומת הפירוש אצלנו [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= ד"ה לא יאכל] ששם מפרש כתוס' שגם לאחרים אסור בו ביום].

לעומת זאת, מצינו כי ה'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= תרומות ב א]) מוסיף דעה של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ש"כל דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בין בשוגג בין במזיד - אסור בין לו ובין לאחרים לא יאכל, וכל דבר שאין חייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועשאו בשבת: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא לו ולא לאחרים", ומסביר ה'''פני משה''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא הורי לן]) שלרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה אפילו המבשל בשבת בשוגג אסור לאכול את הדבר בין לו ובין לאחרים.

מה טעמו של רבי יוחנן הסנדלר (וכך מסתבר לומר גם טעמו של רבי ישמעאל) אשר כל כך מחמיר בדין מעשה שבת? אומרת ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא עא א]) כי הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא שכתוב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם" – כלומר שכל מה שעושים בשבת באיסור זה כמו הקדש, ולכן אסור באכילה (אבל מותר יהיה בהנאה, שכתוב "לכם" – תהא שלכם), ולמה בשוגג מותר יהיה לאחרים ליהנות ולהשתמש למרות שראינו שזה כמו הקדש? – שכתוב "מחלליה מות יומת" – דווקא במזיד, ולא בשוגג שאז אין לכך דין של הקדש ולכן מותר באכילה לאחרים, ולמבשל עצמו אסור גם בשוגג – כי קנסו אותו.

=פסיקת ההלכה=
===ראשונים===
להלכה, אף פוסק לא פסק כרבי יוחנן הסנדלר או כרבי ישמעאל, כי '''בגמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=21&daf=71&format=pdf= בבא קמא שם]) מובאת מחלוקת בין רב אחא ורבינא אם מעשה שבת הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולמי שסובר שזה דרבנן כי כתוב "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש לנו כלל ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=74b&format=pdf= פסחים עד ב]) שבכל מקום בו חולקים רב אחא ורבינא ההלכה היא כדברי המקל שבשניהם – לכן איסור ההנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן.

אבל יש מחלוקת בין הפוסקים אם פוסקים כרבי מאיר או כרבי יהודה. בהמשך ה'''גמרא''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם]) מצינו שרב הורה לתלמידיו כרבי מאיר, אולם כאשר דרש לציבור הוא דרש כרבי יהודה משום עמי הארץ (שמא יבואו להתיר יותר, או שיאמרו שהם עושים זאת שוגגים למרות שהם היו מזידים). לעומת זאת ב'''ירושלמי''' ([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= שם]) מופיע כי רב הורה בציבור כרבי יוחנן הסנדלר, ויש גם מי שסובר שם כי רב הורה אפילו כרבי ישמעאל בן רבי יוחנן בן ברוקה, וכותב בעל '''מראה הפנים''' (([http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40742&st=&pgnum=26&hilite= ד"ה בציבורא כר' יוחנן הסנדלר]) כי למרות שלכאורה לפי גרסת הירושלמי משמע שמורים בציבור כדברי המחמירים מרבי יהודה (רבי יוחנן או רבי ישמעאל), הרי שבכל זאת רואים מהמשך הגמרא שם ששאלו את רבי יוחנן עצמו לגבי פסק ההלכה וענה שהוא סובר כרבי מאיר.

לכן, לכאורה נראה כי ההלכה למעשה היא כרבי מאיר, וכל מה שדרשו לחומרא בפירקא (אם כרבי יהודה ואם כמחמירים ממנו), זה היה רק משום עמי הארץ שרצו להחמיר עליהם, למרות שביסוד ההלכה לקולא, וכן פסקו ה'''תוספות''' ([http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=31&daf=15&format=pdf= חולין שם ד"ה מורי להו]).

לעומת זאת, יש מן ה'''גאונים''' ('''בה"ג''' שבת כ"ב ב, ו'''רב אחאי גאון''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=39102&st=&pgnum=47&hilite= שאילתות שלח כב]) ובעקבותיהם גם ה'''רי"ף''' (שבת י"ז א מדפי הרי"ף) וה'''רמב"ם''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=42252&st=&pgnum=174&hilite= שבת ו כג]) שמחמירים ופוסקים כרבי יהודה, ומסביר ה'''ר"ן''' (שבת בדפי הרי"ף שם ד"ה גרסינן) כי רב עצמו סובר שבמחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר לא פוסקים הלכה כרבי יהודה אלא רק מטין (כלומר רק אם אדם בא לשאול מה לעשות אז מורים לו כרבי יהודה) ולכן אמר לתלמידיו כרבי מאיר, אבל אנו שפוסקים שגם מורים - הרי שהלכה כרבי יהודה, ועוד הוא מוסיף שהגמרא עצמה כתבה כי רב הורה בציבור כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמננו שכיחים הרבה עמי הארצות.

ה'''רא"ש''' (חולין א יח) מביא את הגמרא לגבי השוחט בשבת או ביום הכיפורים שלמרות שמתחייב בנפשו - הרי ששחיטתו כשירה, אבל באותו יום אסור באכילה כרבי יהודה, ומעמידים את זה ששוחט בשוגג. וכותב בשם הרי"ף שההלכה כרבי יהודה שבשוגג יאכל במוצאי שבת, וכן הוא מביא את דעת '''ר"י''' בתוספות שהלכה כרבי מאיר ומביא לכך כל מיני ראיות, כגון באחד שהשהה קדירה באיסור ולמחרת רבי חייא פסק שבכל מקרה בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל (כרבי מאיר), וכן רב יהודה בר שמואל אמר רבי אבא אמר רב כהנא אמר רב שאמר כי בתחילה היו אומרים שהמבשל בשבת בשוגג יאכל והוא הדין לשוכח, ומשרבו משהין במזיד ואמרו שהם שוגגים חזרו וקנסו על השוכח (ע"פ ה'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=38&format=pdf= שבת לח א]), ורואים שההלכה בפועל היא כרבי מאיר, אבל במשך הזמן גזרו על כך כל מיני גזירות כדי שלא יבואו לחלל במזיד ולומר שהם שוגגים. אבל כותב הרא"ש בסוף דבריו בשם הגאונים שמורים לכולם כרבי יהודה כי חוששים לעמי הארצות. אבל לא רואים בוודאות מדבריו מה הוא סובר למעשה.

===פסיקת השולחן ערוך והאחרונים===
ה'''בית יוסף''' (אורח חיים סימן שיח) כותב כי גם הרא"ש פוסק כמו הרי"ף והרמב"ם לחומרא, ולכן ב'''שו"ע''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=260&hilite= א]) הכריע כי "המבשל בשבת במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (- כרבי יהודה)".

לעומתו, ה'''גר"א''' (ד"ה המבשל בשבת) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' (תרומות ב ג) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

===גדר שוגג ומזיד===
יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

כתב ה'''פרי מגדים''' (ס"ק י) כי אדם שעשה (ואפילו אם לא שאל רב אלא עשה אותו במזיד) מעשה שנתון במחלוקת הפוסקים אם מותר לעשות אותו לכתחילה או אסור לעשותו – מותר יהיה לו ליהנות ממה שעשה ואפילו בשבת עצמה, כי כל האיסור של מעשה שבת הוא מדרבנן ומקלים בו, וכן נפסק להלכה ע"י רוב ככל האחרונים, ובכללם ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ב]), '''כף החיים''' (ה) '''ילקוט יוסף''' (עמ' עו סעיף מד) '''מנוחת אהבה''' (יג) ו'''פניני הלכה''' (שבת א טז ט).

=בכדי שיעשו=
ישנה עוד שאלה שצריך לדון בה, לאחר שהתרנו לאכול את אותו המאכל למוצאי שבת, האם צריך גם לחכות בנוסף את שיעור הזמן של 'בכדי שיעשו' או לא?
ה'''גמרא''' (ביצה כד ב) מביאה בשם רב פפא פסק לגבי גוי שהביא ביום טוב משהו ליהודי, שאם יש מאותו המין במחובר – אסור, ולמוצאי יום טוב גם אסורים בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר – אז בתוך התחום מותר, אבל מחוץ לתחום אסור.

'''רש"י''' (ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו, וכן בשבת קכב א ד"ה בכדי שיחמו חמין) מסביר שצריך להמתין את שיעור הזמן של בכדי שיעשו כדי שלא ייהנה כלל ממלאכת יו"ט. שואל עליו ה'''רא"ש''' (חולין א יח) אם כך אז איך פסקנו במקרה בו יהודי בישל בשבת בשוגג שיוכל לאכול מהתבשיל למוצאי השבת, הרי סוף כל סוף הוא נהנה ממלאכת השבת? וגם אם ננסה להגיד שהנאה ממלאכת בישול מותרת גם ללא המתנת בכדי שיעשו כי יכול היה בשבת לכסוס את האוכל גם כשהוא לא מבושל - הרי כותבת ה'''גמרא''' (חולין טו ב למסקנה) שמה שאמרנו שהשוחט בשבת בשוגג יאכל, זה במקום שהיה לו חולה והבריא – ולמרות שהוא נהנה ממלאכת שבת, וכאן לא הייתה לו אפשרות ליהנות מהבשר בשבת עצמה?!

לכן, אומר הרא"ש כי כל מה שאסרו ליהנות ממה שהגוי הביא פירות בשבת או ביום טוב עד בכדי שיעשו, כדי שלא יבוא היהודי להגיד לו בשבת לקטוף פירות בשבילו, כי כל האמירה לגוי קלה אצל היהודי ולא יודעים שהתירו רק במקרים מסוימים. וכן מביא הרא"ש עוד '''גמרא''' (שבת יח ב) לגבי חשש שמא יחתה בגחלים שבה אנו מצריכים את האדם לחכות במוצאי שבת עד בכדי שיעשו, ולמרות שיהודי עושה מלאכה זו: "לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו" – ולמרות ששמו שם עססיות ותורמוסין שמתבשלים מהר ויהיו מוכנים כבר לסעודת ערב שבת, אנחנו גוזרים עליהם במוצאי שבת לחכות בכדי שיעשו למרות שהאשה שמה אותם עוד בערב שבת על האש כי זו מלאכה שהאנשים מזלזלים בה. אבל במלאכה הנעשית בשבת ע"י ישראל לא שייך לגזור ומותר למוצאי שבת מיד.

וניתן להסביר את החילוק שבין רש"י והרא"ש בכך שאם כל האיסור של מעשה שבת הוא כדי שהאדם לא יבוא ליהנות מפעולות אסורות שעושה בשבת – אזי אסור יהיה לו ליהנות מהם גם במוצאי השבת כל עוד לא עבר שיעור זמן בו יוכל לעשות את אותה הפעולה בהיתר, ואין הבדל בין אם עשה את זה יהודי או גוי ('''רש"י'''), אבל אם יסוד האיסור הוא בגלל שגזרו שוגג אטו מזיד – אזי לא צריך להמתין בכדי שיעשו, כי יהודי לא יבוא לחלל את השבת כדי שיהיה לו אוכל מוכן מיד במוצאי שבת, וגם רבי יהודה שאוסר זה רק בגלל גזירה זו ('''רא"ש''').

למעשה, פסק ה'''שו"ע''' שמלאכה שנעשתה במזיד מותר לאחרים ליהנות ממנה במוצ"ש מיד, אך מלאכה שנעשתה בשוגג מותר גם לעושה ליהנות ממנה מיד בצאת השבת (כהרא"ש, בגלל שאין חשש שמא יאמר לו שוב לעשות מלאכה, וגם אם יאמר לו הרי שהיהודי לא ישמע לו לחלל שבת, בניגוד לאמירה לגוי).

=מכירה=
האם מותר לאדם שעשה את המלאכה למכור את המאכל לאחרים?

ב'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) כתב כי מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה, ולא חילק אם יוכל למכור יותר ממה שהיה שווה או לא, ומשמע ממנו שיוכל גם למכור יותר ולהרוויח. ואילו ב'''כף החיים''' (ח) כותב כי מותר יהיה לו למכור את אותו הדבר שנעשה באיסור לאחרים רק בכדי מה שהיה שווה ולא יותר מכך, כי אם יתירו לו למכור ביוקר – לא הועילו דברי חכמים והקנס שקנסו אותו, כי בפועל הוא מרוויח מאיסור מעשה השבת, וכן פסק גם ב'''שולחן שלמה''' (ב' סימן שיח א; וכן באות ד ס"ק ב). וה'''ילקו"י''' (עמ' טו סעיף ב, ובהערה ב/1) דוחה את דבריהם ואומר שניתן לומר שהקנס של חז"ל הוא בכך שלא יכול ליהנות ממה שעשה וחייב למכור לאחרים, וכן העלה למעשה גם ב'''מנוחת אהבה''' (ו, והערה 16).

בספר '''מאור השבת''' (חלק א סימן יח סעיף כח וס"ק עד) שואל שהרי רואים מהגמרא שאין על המאכל איסור הנאה אלא רק איסור אכילה ("לכם" – שלכם יהא), כלומר שיהיה מותר למכור את אותו האוכל שבושל באיסור לאנשים אחרים ולקבל עליו כסף. לעומת זאת, מהמשנה בתרומות ראינו שהמטביל כלי בשבת במזיד אסור לו להשתמש בו גם למוצאי שבת עד שלא יטביל אותו שוב – ומשמע שאסורה גם ההנאה ממעשה השבת?- והוא מחלק שניתן לומר בסברא כי הנאה '''ממונית''' מהדבר שנעשה באיסור מותרת, אבל הנאה מ'''גוף הדבר''' שנעשה באיסור אסורה.

=דין הקדירה=
מה דין הקדירה שבשלו בה בשבת באיסור? האם היא נאסרת כדין כלי שבלע איסור?

לכאורה, ניתן לומר כי בגלל שראינו שהתבשיל מותר לאחרים במוצאי שבת – הוא הדין גם לקדירה שמותרת לאחרים, וכל הספק שלנו צריך להיות על הקדירה ביחס למבשל עצמו אם יצטרך להגעיל אותה?

כתב ה'''מגן אברהם''' (א) בשם ה'''רשב"א''' (א קעה) שגם הקדירה עצמה נאסרת (שהרי היא בלעה איסור), וה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267 ד]) הביאו להלכה.

ואילו ה'''כף החיים''' (ט) נוטה יותר להתיר, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמ' כז סעיף ט), והוא מוסיף שטוב יהיה להגעיל את הכלי אם יכול לעשות זאת בקלות, וגם אם הכלי מחרס – יוכל להכשירו לכו"ע ע"י הגעלה של שלוש פעמים.

=הנאה ממעשה שבת כשלא נעשה איסור בגוף הדבר=
הפוסקים דנים במקרה בו נעשה איסור בשבת אבל לא נעשה איסור בגוף הדבר שאני רוצה להשתמש בו, למשל: אם הסיעו אוכל בשבת ממקום למקום – נעשה חילול שבת על ידי הנסיעה, אבל לא היה חילול שבת באוכל עצמו, אז האם מותר יהיה לאוכלו בשבת או שיצטרכו להמתין למוצאי שבת, וכן אולי גם צריך לחכות בכדי שיעשו?

אם הובא האוכל לצורך חיילים ששהו בשבת מחוץ לבסיס בפעילות מבצעית – יהיה מותר להם לאכול ממה שהביאו אם אין להם אוכל חם אחר לשבת (אבל ה'''גרש"ז''' (הובאו דבריו ב'''מאור השבת''' שם, טז הערה נג) נטה לאסור אם הובא להם אוכל מחוץ לתחום ממקום בו לא הייתה לחיילים גישה רגלית – מחוץ לתחום העירוב, וק"ו אם מחוץ לי"ב מיל שיש אומרים (על פי '''ירושלמי''' שבת ד ד) שזהו רשות הרבים מדאורייתא).

אבל אם הובא אוכל לשמחה בבית הכנסת על ידי משפחה שלא יודעים את כל ההלכות, והביאו את הכיבוד ברכב לבית הכנסת, האם מותר יהיה לאכול מאותו הכיבוד?

ה'''רשב"א''' (חידושים שבת קל ב, ד"ה ומורי) וה'''ריטב"א''' (חידושים עירובין מא ב, ד"ה אמר רב פפא) מביאים את '''רבנו יונה''' וסוברים שאין דין מעשה שבת אם לא נעשה שינוי בגוף הדבר עצמו, כמו אפייה בישול ועשיית כלי, אבל ה'''תוספות''' (עירובין שם ד"ה לא הפסידו את מקומן) סוברים כי אם חילול השבת נעשה על ידי איסור דאורייתא כלשהו אסור יהיה ליהנות מאותו המאכל למרות שכלל לא נעשה שינוי כלשהו במאכל.

להלכה, כותב ה'''רמב"ם''' (שבת ו כד) לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו – שבשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, ובמזיד לא יאכלו עד מוצאי שבת, ואילו ה'''ראב"ד''' משיג עליו וכותב שמדובר דווקא שהפירות לא חזרו למקומם, אבל אם חזרו (ואפילו במזיד) ניתן לאוכלם, וכן פוסק גם ה'''שו"ע''' (אורח חיים תה ט) לגבי פירות שהוצאו מחוץ לתחום והחזירום בחזרה למקומם – שהם מותרים בהנאה ובאכילה וגם בשבת למרות שהוחזרו במזיד (והוא מחלק בין שבת ויו"ט אם הוציאו בשוגג או במזיד אם לא החזירו אותם אלא נשארו מחוץ לתחום).

לפי הרשב"א והריטב"א ניתן להסביר שמותר ליהנות כי לא נעשה שינוי בגוף הפרי, אבל במקום שלא החזירו מחמירים עליו כי יש חומרא מיוחדת על הוצאה חוץ לתחום, ותוס' יוכלו לומר שמדובר כאן בתחומין דרבנן ועל כך לא גזרו, ולכן במקרה שחזרו - הפירות מותרים, וה'''ביאור הלכה''' (תה ט ד"ה מ"ט אנוסים) מוסיף תירוץ בשם הרמב"ן שאין כאן שום הנאה ממעשה השבת כי החזיר את הפירות למקומם הראשון ולא נהנה כלל ממעשה העבירה.

שואל ה'''מג"א''' (אורח חיים תה יד) שהרי מצאנו שכן גזרו על כל מיני איסורים מדרבנן (למשל המשנה בתרומות שראינו לעיל לגביאיסור שימוש בכלי שהוטבל בשבת למרות שאיסור הטבילה הוא איסור דרבנן שנראה כמתקן מנא)?- והוא עונה שחכמים גזרו במקום בו יש לו רווח מכך שעבר על האיסור דרבנן למשל אם אין לו עוד פירות אחרים לאכול, אבל כאן מדובר במקרה בו יש לו עוד פירות לאכול ולכן לא גזרו.

למעשה, לא מסתמכים כל כך בקלות ע"מ להתיר על דברי הרשב"א והריטב"א. ה'''חיי אדם''' (מובא בביאור הלכה שיח א ד"ה אחת משאר מלאכות) אומר שאם הדבר הועבר על ידי חילול שבת דאורייתא (כמו למשל נסיעה ברכב) – אין ליהנות ממנו למרות שבפועל לא עשו שום פעולה אסורה בגוף הדבר, ורק במקום צורך גדול מותר יהיה ליהנות ממנו.

אבל בשוגג אם עברו על איסורי דרבנן הקלו וסמכו יותר על דעת הריטב"א והרשב"א והתירו ליהנות באותו הדבר, למשל יהודי שטלטל מפתח והביא אותו דרך כרמלית לבית הכנסת במקום בו אין עירוב, כאשר הוא לא יודע שאסור לטלטל.

וכתשובה לעניין זה כתב ב'''ילקו"י''' (עמ' צד סעיף סו) שאסור ליהנות מאותו הכיבוד שהובא בשבת ברכב לבית הכנסת, אבל אם יודע הרב של אותו המקום שאם הוא יודיע ויכריז על כך שאסור לאכול לא ישמעו לו ודבר זה יכול להגיע להרחקה של אותם האנשים - עדיף שלא ימחה בהם ויסמוך על סברות המקלים, אבל כל יחיד ויחיד שמגיע לשאול באופן פרטי את הרב מה לעשות ואם לאכול או שלא – הרב מחויב לומר לו שאסור לאכול את זה על פי ההלכה.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=
===סוגיית הגמרא===
ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= פסחים כה ב]) מובאים ארבעה מצבי הנאה הבאים לאדם על ידי איסור:
# אפשר להימנע מלעבור במקום האיסור, ומכוון ליהנות מהאיסור – לכו"ע אסור.
# אי אפשר להימנע מלעבור, ולא מכוון ליהנות ממנו – לכו"ע מותר.
# אפשר להימנע, ולא מכוון ליהנות.
# אי אפשר להימנע, ומכוון ליהנות.
בשני המצבים האחרונים יש מחלוקת בין אביי ורבא, ויש במחלוקת הזו שתי לשונות בגמרא:

לפי '''לישנא קמא''' אם מכוון אזי לכו"ע אסור גם אם אי אפשר להימנע מלעבור (מקרה 4), והם חולקים רק אם לא מכוון ליהנות, אבל אפשר להימנע מלעבור והוא בכל זאת עובר שם – אביי מתיר (כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוון מותר) ורבא אוסר (לפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור, ואפילו לרבי שמעון כי גם הוא יסבור שאם יכול להימנע מלעבור שם – אסור).

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).

===מחלוקת רש"י ור"ן===
וצריך להסביר ולהבין מהי הנאה שבאה לאדם בעל כורחו, הרי בהמשך הגמרא מחלקים בין מתכוון ולא מתכוון – ואם הוא מתכוון איך ניתן לומר שההנאה באה אליו בעל כורחו?

מסביר ה'''ר"ן''' (פסחים ו ב מדפי הרי"ף, ד"ה איתמר) שהנאה הבאה לאדם בעל כורחו יש במצב בו האדם הלך למקום כלשהו לא מתוך מטרה ליהנות מהאיסור, אלא הלך שם לתומו והאיסור בא מעצמו (כמו מוזיקה של ע"ז, או ריח של חמץ בפסח), וזה יחשב שבא אליו בעל כורחו גם אם לאחר שבאה אליו הנאה זו הוא ייהנה ממנה, ועל כך הגמרא הנ"ל חילקה בין המקרים השונים.

לעומתו, '''רש"י''' (ד"ה הכי גרסינן אפשר) כותב שהגדרת מכוון הוא כאשר אפשר לו להיבדל ומכוון להתקרב כדי ליהנות, או אפילו אי אפשר לו להיבדל ומתכוון הוא וחביב לו ליהנות, ורואים מרש"י שההגדרה של מתכוון כוללת שני דברים: גם מתכוון ליהנות וגם צריך שיהיה לו חביב הדבר. ואפשר לדייק גם לכיוון ההפוך שבמצב של לא מתכוון ליהנות ג"כ צריך שיכלול שני דברים: לא מתכוון ליהנות ומשתדל במחשבתו שהדבר לא יהיה חביב עליו.

להלכה, ראינו לעיל שפסקו כמו לישנא בתרא בגמרא, שאם מתכוון ליהנות אזי בכל מקרה אסור לעבור שם גם אם אין לו דרך אחרת, ואם לא מתכוון ליהנות תמיד מותר לעבור שם גם אם יש לו עוד דרך אחרת.

===פסיק רישיה===
שואל '''תוספות''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=4&daf=25b&format=pdf= ד"ה לא אפשר]) הרי לכאורה יש בהנאתו של האדם גם 'פסיק רישיה', וגם אם לא יתכוון ליהנות צריכים לאסור את זה על האדם במקרה בו אי אפשר לו ללכת במקום אחר וכל שאלת הגמרא צריכה להיות אם הוא מכוון ליהנות מהאיסור או לא, כי רבי שמעון עצמו מודה בפסיק רישיה שאסור?- ועונה שמדובר בכל המקרים בגמרא במצבים בהם אין פסיק רישיה, ומה שכתוב בגמרא שלא אפשר – הכוונה היא שניתן להימנע מלפגוש באיסור אבל צריך בשביל כך לטרוח טורח גדול, ולא מחייבים אותו לטרוח עד כדי כך, ומגדירים את המצב שלו כאי אפשר (ולכן זה לא פסיק רישיה).

אבל לכאורה קשה על תוס', כי כאשר האדם הולך בדרך ושומע את המוזיקה האסורה והוא לא יכול להתעלם ממנה, זה ממש פסיק רישיה ונצטרך לאסור את זה עליו למרות שאין לו מקום אחר לעבור בו?

ואולי ניתן לתרץ את זה לפי ה'''חכמת אדם''' (הלכות עבודה זרה פד טז) שאומר שאם אדם הולך במקום בו יש קול מראה או ריח של איסור – הוא צריך לסתום את העיניים, האוזניים או האף שלו, וניתן לומר כי למרות שלא יעשה את זה בפועל, הוא הרי יכול היה לעשות את זה, וממילא גם אם לא עשה ונהנה מדברי האיסור אין עליו איסור של פסיק רישיה כי הייתה לו אפשרות אחרת.

וניתן להעיר ע"פ תירוץ זה שתוס' הולך לשיטתו, כי בהמשך הגמרא הנ"ל מובאות ראיות שונות לכל צד של שתי הלשונות בגמרא, ואחת מהראיות היא לגבי כלאים, כאשר ה'''משנה''' (כלאים ט ה) מתירה למוכר יהודי המוכר בגד של כלאים למדוד אותו עליו למרות שנהנה מלבישת הכלאיים (הגנה מפני השמש או מפני הגשם) ובלבד שבליבו לא יכוון ליהנות, ובכל זאת ממשיכה המשנה וכותבת כי הצנועים לא היו משתמשים בקולא זו אלא מפשילים את הבגד במקל, ותוס' (שבת כט ב ד"ה ובלבד) כותב כי הסיבה שהתירו לאותם המודדים ליהנות מבגד הכלאיים למרות שבפועל הוא נהנה מלבישת הבגד, ולא אסרו זאת עליהם משום פסיק רישיה, היא בגלל שיש להם עוד בגד מתחת לבגד שאותו לבשו עכשיו, והמוכר היה יכול להסתדר גם ללא הבגד הנוסף, ולכן התירו להם.

לעומת זאת, כותב ה'''ר"ן''' (חולין לב א מדפי הרי"ף ד"ה בת תיהא) לגבי היתר ליהודי המריח חבית יין של גוי על מנת לבדוק אם יין הגוי החמיץ למרות שנהנה מריח היין של הגויים (הנאה מסתם יינם של גויים), שאין דין פסיק רישיה בהנאה אלא רק במעשה, ואם לא מתכוון ליהנות לא אסרו עליו את הדבר למרות שבפועל נהנה ממנו.

===פסיקת השו"ע===
פוסק ה'''שו"ע''' (יורה דעה קמב טו) לגבי עבודה זרה שאסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה או להסתכל בנוי של עבודה זרה, בגלל שהוא נהנה בראייה. וה'''רמ"א''' מוסיף שבדבר שאינו מתכוון - מותר. וכותב שם ה'''ש"ך''' (לד) שהמקור לכך הוא סוגייתנו אשר בה נפסק שאם יכול האדם ללכת דרך מקום אחר ולא הולך, אבל לא מתכוון ליהנות מאותו דבר האיסור – מותר במצב בו יכול לאטום אוזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו על מנת שלא ייהנה מן הקול והמראה והריח.
ואפשר לדייק מלשונו של הש"ך שהוא סובר כי לא צריך בפועל לעצום את עיניו, אלא ניתן להסתפק בכך ש'''יכול''' לעצום אותן, ואם היה עוצם לא היה נהנה משירי הע"ז, ואז ניתן יהיה להתיר לו לעבור שם למרות שאינו עוצם אותן בפועל. אבל לכאורה ניתן להקשות גם על הש"ך השאלה על תוספות שאם לא עוצם את העיניים הרי הוא מגיע למצב של פסיק רישיה?

כותב ה'''חפץ חיים''' (בהלכות לשון הרע ו ה באר מים חיים ד"ה לא יהיה ניחא ליה ובהגה"ה) שהגדרת פסיק רישיה היא במקום בו חותך את ראש העוף, ולא רוצה שהיא תמות, אבל בגלל שאי אפשר לעוף לחיות ללא ראש הוא מת, וזה כאילו עשה בכוונה את האיסור. אבל אצלנו מדובר שהאדם הולך בדרך ותוך כדי הליכתו רואה \ שומע \ מריח את אותו האיסור ונהנה ולא עשה כלל שום מעשה שיגרום לכך – ולכן סוברים הש"ך והתוס' שאין כאן את דין פסיק רישיה ומותר. וגם אם יש לו ידיעה מראש שאם ילך באותו מקום יצטרך ליהנות בבירור מאותו האיסור (ואולי נדון אותו אם בכל זאת הלך לאותו מקום כאילו הכניס עצמו בידיים לפסיק רישיה ונאסור עליו {כאשר כך סוברים ה'''תוספות'''}), סובר הש"ך שאם יש לאדם את האפשרות לעצום את עיניו – למרות שבפועל לא עצם את העיניים אלא הלך באותו מקום – הוא מוגדר כאילו יש לו אפשרות אחרת שעל ידה לא יעבור על האיסור (אם יעצום את עיניו), ואם לא נהנה בליבו מאותו האיסור לא עושה כל עבירה ומותר לו ללכת שם כי ההנאה באה אליו מעצמה – ומותר.

מוסיף החפץ חיים ואומר כי מה שאסרו ב'''גמרא''' ([http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=57b&format=pdf= בבא בתרא נז ב למסקנה]) שאסור לאדם לעבור במקום בו נשים תולות כביסה, ואם אין לו דרך אחרת הוא חייב לרוץ ולעבור שם במהירות, ואם לא עשה זאת הוא נקרא רשע, אבל הרי לא הייתה לו ברירה אחרת ומקום אחר לעבור בו?- והוא מתרץ שבמקום של חשש הסתכלות אסורה החמירו יותר כי נפשו של האדם מחמדת דברים אלו, ולמרות שכרגע נראה לו שלא ניחא ליה, אסרו עליו לעבור שם פן יתגבר עליו יצרו.

הר"ן (שבת לח א מדפי הרי"ף ד"ה ונמצא צבי שמור) מביא את ה'''רשב"א''' שסובר כי מצב בו אדם לא מכוון לאיסור בשבת יכול להיות גם במצב בו נעל את ביתו כדי לשמור אותו מהגנבים ונמצא שנעל בתוך ביתו גם צבי, ועבר על צידת צבי – ומותר. אבל ה'''ר"ן''' עצמו חולק על כך וסובר שזה פסיק רישיה ואסור.

ויוצא מכאן שהרשב"א מקל יותר מ'''רש"י''' ולפיו האדם לא צריך להשליט בלבו את המחשבה שלא רוצה ליהנות מכך והאיסור כלל לא חביב עליו, כדי שלא תהיה לו שום הנאה מאותו האיסור.

ב'''שער הציון''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=255&hilite= אורח חיים שטז לג]) מזכיר את הסוגיא בפסחים וכותב שאולי כל מה שהגמרא אסרה במצב בו אי אפשר לעבור במקום אחר ומתכוון ליהנות מהאיסור – זה רק במצב בו מתכוון להיתר ולאיסור במידה שווה, ומה שהרשב"א התיר לצוד את הצבי זה במקרה בו עיקר כוונתו של האדם היא לנעול את הבית כדי לשומרו (להיתר), אבל אם היה מתכוון גם להיתר וגם לאיסור – אולי היינו אוסרים עליו את זה. אבל להלכה נוקטים שאין להקל לעשות את האיסור גם אם רוב כוונתו בפועל היא להיתר (ולא כמו הרשב"א). וה'''אליה רבה''' (הובא בשער הציון) הביא ראיה לכך שגם במקום בו לא מכוון לאיסור אנו לא מקילים, מדברי השו"ע ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=254 ג]) שאוסר לכסות כלי בשבת אם נמצאים בו זבובים קטנים ויכול לבוא לידי צידתם, ולמרות שמתכוון רק לכיסוי הכלי יש במעשיו פסיק רישיה.

לפי זה, אם אדם נכנס לחדרו ורואה (למשל) כי הודלק בו מזגן בשבת כנגד רצונו, אזי לפי הדעות שראינו, יוצא של'''רשב"א''' מספיק שהנכנס לחדר מכוון בעיקר שהוא רוצה להיות בחדר, למרות שאגב כך נהנה מהמזגן שהודלק באיסור, אך לפי '''רש"י''' הוא צריך לחשוב ולהחליט בלבו שלא נהנה מהאיסור ושהאיסור כלל לא חביב עליו.