https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=ABCD 2026-07-23T03:11:33Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=12186 2018-05-18T03:49:19Z

<p>ABCD: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות|משנה שבת ג א|בבלי שבת לו.|ירושלמי שבת ג א|רמב&quot;ם שבת ג ו|שלחן ערוך אורח חיים רנג}}<br /> סוגייתינו עוסקת בדיני שהיית קדירה על האש בערב שבת, מה הטעמים החששות לאסור ומה הם צדדי ההיתר, וכן נעסוק בהשלכה למציאות ימינו היכן סוגיה זו עומדת.<br /> <br /> == כירה שהיסקוה מחלוקת חנניה וחכמים ==<br /> <br /> שנינו בריש פרק כירה (שבת לו:):<br /> <br /> &quot;כירה שהיסיקוה בקש ובגבבה נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או <br /> עד שיתן את האפר '''בית שמאי''' אומרים חמין אבל לא תבשיל ו'''בית הלל''' <br /> אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלים אבל לא מחזרים ובית הלל אומרים אף <br /> מחזרים&quot;<br /> == איסור שהייה וגדרו: ==<br /> המושג שהייה היינו להשאיר תבשיל על כירה בע&quot;ש כדי לשמור על חומו אף בכניסת השבת. נחלקו חנניה וחכמים איזה דרגת בישול אסור להשהות בע&quot;ש כל עוד הכירה לא גרופה וקטומה וממילא הרישא של משנתינו תתפרש באופן שונה לכל אחד.&lt;br /&gt;<br /> <br /> === דעת חנניה ===<br /> ממאכל בן דורסאי והלאה- מותר להשהות אפי' ע&quot;ג כירה שאינה גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מסביר חנניה כי להחזיר תנן, ויש לעשות חסורי מחסרא, דדווקא להחזיר לב&quot;ה צריך גרו&quot;ק, אבל להשהות משהין אפי' שאינו גרו&quot;ק.<br /> <br /> === דעת רבנן ===<br /> מאכל בן דרוסאי- מותר להשהות דווקא ע&quot;ג גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מבארים כפשוטה דלשהות תנן.<br /> <br /> == מחלוקת הראשונים בטעם האיסור ==<br /> לכל הראשונים['''רש&quot;י'''(לו:) ד&quot;ה עד שיגרוף, '''תוס''''(שם ד&quot;ה לא יתן), '''בעל המאור''' (ד&quot;ה כירה), '''רמב&quot;ם''' (בפירוש המשנה ג,א) הו&quot;ד ב'''מאירי''' לו: ד&quot;ה והמשנה הרא&quot;שונה] ברור שהחשש שאנו עומדים מולו הוא חשש חיתוי והבערה. ומקורם בסוגייה בדף יח.<br /> אך מצינו מחלוקת רש&quot;י מול שאר ראשונים מאיזה טעם אסורה השהייה בע&quot;ש. האם יש להשוות דין השהייה לדין הטמנה, או שמא שני דינים שונים הם זה מזה.<br /> === שיטת רש&quot;י בטעם איסור שהייה === <br /> כל הראשונים('''רשב&quot;א ריטב&quot;א ר&quot;ן''') למדו ברש&quot;י שהוא משווה דין השהייה לדין הטמנה, ומפרש את משנתנו אף בהטמנה, ולמדו זאת מרש&quot;י במשנה שכתב ד&quot;ה עד שיגרוף: הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל[דף לד:] שמא יחתה בגחלים&quot;. מהטעם שנקט רש&quot;י משום שמוסיף הבל, וכן מהפניתו לסוגייא בדף לד: &quot;מפני מה אין טומנים בדבר המוסיף הבל&quot; משמע בפירוש שרש&quot;י משווה דין שהייה להטמנה. אמנם מצינו ל'''ב&quot;ח''' (רנ&quot;ג ,י) שלעולם מודה רש&quot;י דלא מוסיף הבל אלא בהטמנה, ולא בא רש&quot;י בדבריו אלא לפרש מפני מה אסור לשהות בגפת ועצים יותר מקש וגבבא שהרי הוא אינו עושה מעשה בשבת אלא בע&quot;ש ולכן מבאר רש&quot;י דכיון שבגפת ועצים מוסיף הבל תמיד כשיחתה הלכך באינו גרוף חיישינן שמא יחתה בשבת. <br /> אך קשה לומר כפרוש הב&quot;ח, דמרש&quot;י לח:(ד&quot;ה אבל הניח) מוכח מפורש שהשווה את הדינים. &quot;אבל הניח על גבי קרקע אסור להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה.&quot;<br /> <br /> את המניע של רש&quot;י בפירושו כותב '''בעל המאור'''(טז: מדפי הרי&quot;ף, הו&quot;ד בר&quot;ן טו: מדפי הרי&quot;ף)- דהשיאו לרש&quot;י לפרש משנתינו בהטמנה מפני שראה פרק כירה בין שתי הטמנות, סוף במה מדליקין ותחילת במה טומנים. וב'''אגרו&quot;מ'''(שו&quot;ת ח&quot;א סי' צג) כתב שרש&quot;י הכריח את דבריו מקושיית הרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) מדוע נאסר במשנה להלן(לח(: להשהות בתנור גרוף הרי כיון שגרף את התנור לא שייך כלל גזירה שמא יחתה ולכן הונע רש&quot;י לפרש שטעם האיסור הוא מדין איסור הטמנה במוסיף הבל ותנור מוסיף הבל גם כשהוא גרוף.<br /> כדעת רש&quot;י סובר ראבי&quot;ה ח&quot;א סי' קצז.<br /> === דעת שאר ראשונים בטעם איסור שהייה ===<br /> '''ר' חננאל'''(לז.) הוא הראשון שמצביע על חילוק בין שהייה להטמנה, וז&quot;ל: &quot;ושיהוי זה אינה הטמנה וכו'&quot; <br /> היינו שהייה אינה המציאות שמוטמנת הקדרה בתוך הגחלים. ולכן לפי חנניה מותר לשהות גם על גבי כירה שלא גרופה וקטומה ורבנן סוברים שאסור להשהות על גבי כירה שאינה גרו&quot;ק משום חשש שמא יחתה בגחלים, אך הטמנה דין אחר לגמרי הוא, וכן פרשו שאר הגאונים '''רבנו האי גאון ורבינו אפרים גאון'''(הו&quot;ד ב'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה עד), וב'''ר&quot;ן''' על ריף (ד&quot;ה כירה)). ובעקבות הגאונים הלכו רוב הראשונים( '''תוס'''' ד&quot;ה לא, '''רשב&quot;א''' שם, '''רמב&quot;ן''' (ד&quot;ה כירה), '''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה וטעמא)) והביאו מספר קושיות על שיטת רש&quot;י שבעקבותם מוכרח הוא הדבר לחלק בין שהייה להטמנה. <br /> <br /> === קושיות הראשונים על דעת רש&quot;י ===<br /> <br /> קושיא ראשונה- מקשים ה'''תוס''''(שם) שסוף סוף גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר בכמה דברים השנויים בבמה טומנים. <br /> <br /> קושיה שניה- מקשים ה'''תוס''''(שם)'' קושיה נוספת דאם דין השהיה כדין הטמנה איך התיר חנניה להשהות מאכב&quot;ד בכירה שלא גרו&quot;ק? ולרש&quot;י ה&quot;ה שיהיה מותר להטמין והרי לא מצינו בפ&quot;ד היתר להטמין בכירה שלא גרו&quot;ק ואפי' כמאכב&quot;ד דהא הוה ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור אפי' במעוד יום. ''<br /> == הגדרת גרוף ==<br /> '''במשנתינו''' מבואר שכירה גרופה וקטומה מותר לתת על גבה, ו'''במשנה להלן''' (לט:) נאמר שתנור שחומו רב אין נותנים על גביו אפי' כאשר הוא גרוף וקטום. שכירה רחבה היא ויש בה מקום לשפיתת שתי קדירות ותנור פיו צר ושומר חומו הרבה. <br /> <br /> '''נאמר בירושלמי'''(ג,א)- &quot;הגורף עד שיגרוף כל צרכו מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד הדא אמרה עד שיגרוף כל צורכו&quot; <br /> === מחלוקת הראשונים במשמעות דברי הירושלמי ===<br /> <br /> רמב&quot;ם(פ&quot;ג, ה&quot;ו) '''רשב&quot;א'''(לו: ד&quot;ה עד שיגרוף), '''רמב&quot;ן'''(ד&quot;ה עד) '''ריטב&quot;א'''(לח: ד&quot;ה אלא) '''טור'''(רנג ב)-מבארים שהירושלמי כפשוטו, שצריך לגרוף לגמרי את כל הגחלים מחוץ לכירה עד שלא ישאר בו שום גחל. <br /> <br /> ראשונים אלו נזקקים לבאר מדוע א&quot;כ תנור אפי' גרוף אסור שכיון שלא נשארה שם גחלת כלל למאי ניחוש? <br /> <br /> ובאר ה'''רמב&quot;ם''' שאי אפשר לגרוף כל האש עד שלא ישאר ניצוץ אחד, ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור.&lt;ref&gt;הפרמ&quot;ג(רנ&quot;ג א&quot;א סק&quot;ח) ביאר שנחלקו אחרונים בבאור הרמב&quot;ם, הנחלת צבי(עטרת צבי סק&quot;ז) ביאר שרק בתנור מתוך הבלו הרב אין באפשר לחתות את כולו ונשארים ניצוצות אבל בכירה שאין חומה רב גורפים את כולה, אך המג&quot;א(שם סק&quot;ח) ביאר שגם בכירה וגם בתנור אינו גרוף את כל הגחלים אלא שבכירה שאין הבלה רב לא חוששים שמא יחתה.&lt;/ref&gt; <br /> <br /> וה'''רשב&quot;א''' פרש בעניין אחר- שלדעתו אנו מצריכים גרופה ממש אך תנור דינו שונה, מכיון שהבלו חם מאד גם לאחר הגריפה אינו נראה כגרוף ויבוא להשהות או להחזיר בכירה שאינה גרו&quot;ק ואז יש חשש שיבוא לחתות או שמא יבוא להשהות או להחזיר לתנור לא גרוף.<br /> הקושי בדברי הרשב&quot;א שיש כאן גזירה בתנור אטו כירה והיא גופא אינה אלא גזירת חיתוי גחלים. <br /> <br /> '''מאור'''(טז:) '''ר&quot;ן''' (טו: ד&quot;ה עד)- <br /> הקושי של הראשונים לעיל בהבנת חשש חיתוי בתנור גרוף הביא את המאור לפרש ש&quot;גרוף&quot; המוזכר בגמרא הוא באופן שגורף את כל הגחלים לצד אחד של הכירה או התנור, ובמציאות זו התירו בכירה אך אסרו בתנור אבל אה&quot;נ אם הוציא את כל הגחלים יהיה מותר לשהות גם על תנור כיוון שאין כבר את החשש שמא יבוא לחתות.<br /> <br /> === להלכה ===<br /> נקטינן כ'''רמב&quot;ם''' וכ&quot;פ '''שו&quot;ע''': &quot;אא&quot;כ גרף דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים&quot;. <br /> <br /> == הגדרת &quot;קטום&quot; ==<br /> בירושלמי המובא לעיל נאמר: &quot;והקוטם עד שיקטום כל צורכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו&quot;.<br /> <br /> מסקנת הירושלמי מפורשת שלא צריך קטימה כל צרכו, וכן משמעות הבבלי דף לז. &quot;גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה&quot;. ועוד מדייקים ה'''ר&quot;ן'''(לו: ד&quot;ה עד) וה'''רמב&quot;ן''' מלשון המשנה &quot;עד שיתן את האפר&quot; ומכך שלא כתוב שיטמין באפר משמע שקטימה כל שהיא מועילה.<br /> <br /> === הטעם שמועילה קטימה ===<br /> בטעם שמועילה קטימה להשהייה מצינו כמה שיטות בראשונים-<br /> <br /> '''רש&quot;י''' (דף לו: ד&quot;ה או עד) כותב שהקטימה מועילה מדין צינון לשיטתו שכל הסוגיה דנה בהטמנה והאיסור הוא הטמנה בדבר המוסיף הבל&lt;ref&gt;ניתן לומר בפרושו שאכן צריך קטימה לא כל שהוא כדברי שאר' אלא קטימה עבה מאד כדי לפעול שזה לא יהיה מוסיף הבל ובטלה ליה לקושית התוס'' לו: ד&quot;ה לא שהרי קטומה מוסיפה הבל יותר מכמה דברים בפרק רביעי, אך ניתן לפרש כמו שנפרש לקמן שרש&quot;י שבצרוף דעת זו שפעל צינון בקטימתו זה מתיר את דין של הטמנה בדבר המוסיף הבל ולכן רש&quot;י לז. הכניס את מושג הדעת. וההבנה תהיה שרש&quot;י כרשב&quot;ם (תוס'' מז: ד&quot;ה במה) משווה לגמרי את דיני הטמנה ושהיה.(עיין פנ&quot;י ורא&quot;ש יוסף) &lt;/ref&gt;. <br /> <br /> אמנם בדף לז:(ד&quot;ה שאני) כותב '''רש&quot;י''' שקטימה מועילה כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בהמשך הבישול, והרי זה כמצטמק ורע לו. ויש לתמוה והרי אם לשיטת רש&quot;י הכל עניין הטמנה אז הצינון מועיל מעצמו לא קשור לדעתו. לכן ניתן לפרש שרש&quot;י אכן מודע לשאלת הרא&quot;שונים שהגחלים אלו מוסיפים הבל וכן מקטמה והובערה לשיטתו ששהייה והטמנה דין אחד הוא, מבין הוא שאכן הדעת היא בצרוף לצינון, כלומר מתחדש בפרק זה דין בדיני הטמנה שכאשר הדבר מוסיף הבל אבל יש לי גילוי דעת, זה הטמנה המותרת&lt;ref&gt;צ&quot;ע לפי הבנה זו אי רק בגחלים חידוש זה נמצא כי ניתן לעשות מעשה שפועל גילוי דעת וזה הקטימה, או בכל חומר המוסיף הבל המופיע בפרק ד' כסיד וכו'.&lt;/ref&gt;. <br /> <br /> והקשו '''רשב&quot;א ור&quot;ן''' על פי פרוש הירושלמי שאם הקטימה עניינה שהגחלים לא יוסיפו הבל הרי מהירושלמי משמע שמספיק כל שהוא. ועוד הקשו שהרי בסוגיין מבואר שגחלים שעממו הרי הכירה כקטומה והרי הגחלים שעממו מוסיפים הבל כנזכר לעיל.<br /> <br /> ה'''מגיני שלמה'''(לו: ד&quot;ה אין) כתב לבאר דין גחלים שעממו לרש&quot;י שכיון שגחלים מצטננים והולכים לא נחוש שמא יבוא להשהות על גבי גחלים שמוסיפים הבל, ולא שייך הגזירה שאסרו להטמין בדבר המוסיף הבל שמא יטמין ברמץ ויחתה וכן כל קטימה כיון שנותן אפר על גבי הגחלים אפי' שעדיין הם מוסיפים הבל, כיוון שהם מצטננים והולכים לא גוזרים משום שמא יטמין ברמץ.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ן והרשב&quot;א'''(ד&quot;ה עד) כתבו ע&quot;פ הירושלמי(שם) שקטימה כל שהיא מועילה ולא צריך לקטום עד שלא יהיה ניכר בגחלים אש כלל והטעם שמועילה הקטימה משום שהרי כשעשה מעשה קלקול באש ע&quot;י הקטימה הרי סילק דעתו והסיח דעתו מהאש, ולכן גחלים שעממו מותר ליתן על גבה, שכיון שעממו ולא חשש ללבותם מוכח בדעתו שלא מקפיד על החיתוי. <br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' הוסיף לבאר שהטעם ששונה קטימה מגריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים ומספיק קטימה כל שהוא משום שבגריפה אם גרף חלק אין היכר בנשארות כלל, אך מכיון שנתן אפר על כל הגחלים ישנו היכר בכל הגחלים.<br /> אמנם הסבר זה של הר&quot;ן מתאים רק לשיטתו שהסביר דין גרוף כרז&quot;ה שהוא משום היכר אבל לרוב הרא&quot;שונים שפירשו גרוף לגמרי צריך לומר שהיתר קטום שונה יסודית מהיתר גרוף.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם('''שבת ג,ד) כתב שהסיבה שמועילה גרופה וקטומה משום שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרים שמא יחתה באש. והקשה ה'''רמ&quot;ך'''(הו&quot;ד בכס&quot;מ שם) מדוע כתב הרמב&quot;ם שאחר שקטם הסיח דעתו מהתשביל והרי דין כירה גרו&quot;ק היא גם בגונא שאין לו תבשילים אחרים וא&quot;כ לא מסיח דעתו מהתבשיל. ובאר ה'''כס&quot;מ''' שהטעם שמועיל קטימה או גריפה זה משום שקים להו לרבנן שכל גריפה וקטימה פועלת הסח דעת.<br /> <br /> === באיזה קטימה התירו ===<br /> ה'''תוספת שבת'''(רנג, סק&quot;ו) כתב שצריך שיקטום ויכסה את כל הגחלים. אבל אם לא כיסה את כל הגחלים - אסור ליתן על גביהם, בדיוק כמו גריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים. ובאר המחצית השקל(ס&quot;ג) שהכוונה בזה שמספיק קטימה כל שהוא היינו שלא צריך אפר רב אלא מספיק כיסוי דק.<br /> <br /> ה'''גר&quot;א בשנות אליה'''ו(פ&quot;ג מ&quot;א) חולק על התוס'פת שבת וכתב שמועילה הקטימה אפי' על מקצת הגחלים, ומשמע בדבריו שקטימה מועילה אפי' אם קטם רק חלק מהגחלים. וכ&quot;כ ב'''תפארת ישראל''' שקטימה מועילה על חלק מהגחלים כיון שעל ידי זה שמצנן חלק מהגחלים יזכור שלא לחתות .<br /> <br /> == שהיית תבשיל שלא הגיע לבן דרוסאי על כירה גרוק. ==<br /> <br /> כותבים ה'''תוס'''' (לז. ד&quot;ה אא&quot;ב לז: ד&quot;ה שמע מינה) שההיתר של שהייה בכירה גרופה וקטומה זה אפי' בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו וכן במצטמק ויפה לו, וכן כתב ה'''רא&quot;ש'''(פר&quot;ג סי' א) בשם '''רבנו יונה''' וכן כתב ה'''רמב&quot;ן''' (לו: ד&quot;ה גמרא הא).<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם היתר גרופה וקטומה זה גם בתבשיל פחות מבן דרוסאי, שה'''רשב&quot;א''' (לו: ד&quot;ה עד שיגרוף) נסתפק האם להתיר, כיון שטעם איסור שהייה הוא משום שמא יחתה בגחלים ואם כן כאשר גרף וקטם אין בכירה משום חיתוי גחלים. וכ&quot;ש במאכל בן דרוסאי וכ&quot;ש במצטמק ורע לו, &lt;u&gt;או שמא&lt;/u&gt; כל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין אפי' בגרופה וקטומה כיון שהתבשיל לא התבשל במאכל בן דרוסאי אפי' כאשר הכירה גרופה וקטומה נותן דעתו על התבשיל ויבוא לחתות ואפי' בקש ובגבבה שייך חיתוי בכך דהא גזרינן ביה בתנור, &lt;u&gt;והסיק הרשב&quot;א&lt;/u&gt; כצד הראשון שמותר להשהות אפי' פחות ממאכל בן דרוסאי ומשום שבגרופה אין לחוש ולגזור כלום שהרי הוא לא יכול מציאותית לחתות וכ&quot;כ ה'''רמב&quot;ן''' שם ו'''בעל המאור''' (לו: ד&quot;ה ואם תשאל).<br /> <br /> אך ב'''הגהות''' '''רעק&quot;א''' (רנ&quot;ג, ס&quot;א) וב'''חת&quot;ס'''(לו: ד&quot;ה נותנין עליה) הוכיחו מדברי ה'''רא&quot;ש בשם ר' יונה''' שחולק על ה'''רשב&quot;א''' וסובר שאם התבשיל מבושל פחות מבן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה אפי' שהיא גרופה וקטומה. ולכן תמה רעק&quot;א על השוע' סעיף א שפסק להתיר אפי' בפחות ממאכל בן דרוסאי.<br /> <br /> והטעם לשיטה זו שאוסרת כותב ה'''חת&quot;ס''' על פי מה שכתב ה'''רמב&quot;ם''' בטעם היתר שהייה על גרופה וקטומה כיון שמסיח דעתו וזה בעקבות כך שהתבשיל שלו התבשל כמאכל בן דרוסאי , סובר ר' יונה שאם התבשיל אפי' לבן דרוסאי לא הגיע שאין שום אדם יכול לאוכלו אינו מסיח דעתו ולא מועילה גריפה וקטימה. ברמב&quot;ם צריך עיון כי המ&quot;מ שם הלכה ד כתב שדעת הרמב&quot;ם כמתירים.<br /> <br /> == במבושל כמאכל בן דרוסאי == <br /> איסור שהייה נאמר בדבר שהתחיל להתבשל ועדיין אינו מבושל כל צרכו, אבל בדבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי&lt;ref&gt;לסטים היה , רש&quot;י (כ. ד&quot;ה בן דרוסאי) ונחלקו הרא&quot;שונים אי שליש בישול הוא(רש&quot;י כ. ד&quot;ה בן דרוסאי, רמב&quot;ן מלחמת ה' לו: ד&quot;ה אבל, שהוא שליש בישולו וכן דעת טור רנ&quot;ג) או חצי בישול(רמב&quot;ם ט' ה').&lt;/ref&gt; נחלקו התנאים לו: אם מותר להשהות על גבי האש דעת '''חנניה''' להתיר ו'''רבנן''' אוסרים להשהותו.<br /> <br /> הראשונים נחלקו בשהייה בתנור לדעת חנניה שהתיר להשהות תבשיל בן דרוסאי האם דווקא בכירה שאין חומה רב ואין לחוש כ&quot;כ שמא יחתה התיר, אבל בתנור שחומו רב מודה חנניה שאסור לשהות על גביו מאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי.<br /> <br /> ה'''תוס''''(לח: ד&quot;ה תנור) סוברים שאין חילוק בין כירה לתנור ולחנניה מותר לעולם להשהות עליו והוכיחו כדבריהם מיח: &quot;לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור&quot; ובשיל שפיר דמי והיינו כמאכל בן דרוסאי משמע שגם בתנור מותר. ועיין '''רא&quot;ש יוסף'''(לח: ד:ה ודע דהריף) ו'''שפת אמת''' (לז: ד&quot;ה עוד הביא הריף) שהוכיחו כן בדעת ה'''רי&quot;ף'''.<br /> <br /> אך '''בעל המאור'''(יח: ד&quot;ה הא דאמרינן לו: ד&quot;ה כלל הדברים) הביא את דעת '''רבינו האי גאון''' שכתב להתיר, אמנם בעל המאור צידד לאסור, וסיים שאף על פי שכך נראין הדברים לדעתנו אנו מבטלים דעתינו בזה מפני הגאון. ונציין שהמחלוקת נובעת מפירוש הגמ' בדף יח: שאמרו שאסור להניח על גבי האש קדרה שמבושלת ואינה מבושלת, ופרש רב האי שמדובר במבושל מעט, ולא הגיע לבן דרוסאי, משמע מפה שאם הגיע לבן דרוסאי מותר להשהותו הן בתנור הן בכירה, אבל בעה&quot;מ כתב לפרש שמדובר בדבר שמבושל כמאכל בן דרוסאי ומכל מקום אסור להשהותו בתנור.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''טעם האוסרים-'''&lt;/u&gt; ה'''ב&quot;ח''' פרש שכמו שמצינו שהבל התנור רב יותר מכירה ולכן לעניין חזרה לא מועיל גריפה וקטימה בו ואף שחנניה מתיר לשהות בן דרוסאי בכירה בתנור אסור.<br /> <br /> === טעמו של חנניה ===<br /> בטעמו של חנניה שהתיר להשהות על האש תבשיל כמאכל בן דרוסאי נשנו שני טעמים בראשונים:<br /> <br /> '''רא&quot;ש'''(פ&quot;ג סי' א') הביא '''תשובה מגאון''' שכתב שכל שהוא כמאכל בן דרוסאי המאכל יבוא לכלל בישול בזמן שיצטרך לאוכלו וממילא אין חשש שמא יבא לחתות בגחלים.<br /> <br /> ה'''שיטה לר&quot;ן''' (כ. ד&quot;ה וכמה) כתב לפרש שמכיון שהתבשיל מבושל בשיעור שראוי לאכילה בדוחק, זה מראה שאינו מקפיד עליו וממילא אין חשש שמא יבוא לחתות וכן מבואר ב'''רשב&quot;ם''' (תוס' מח. ד&quot;ה דזיתים).<br /> <br /> == קדירה חייתא ==<br /> הגמ' בדף יח: מביאה שמותר להשהות בשבת על גבי אש שלא גרופה וקטומה קדירה חיה, והסברא בזה כיון שהתבשיל לא יהיה ראוי לערב, בודאי הוא שלא הניחו על דעת לאוכלו בערב, וכדי שהתבשיל יהיה ראוי למחר אין צורך בחתוי כלל, שהרי יש לה שהות גדולה ומסיח דעתו ממנה ואין לחוש שיבוא לחתות בגחלים. <br /> <br /> == שימת חתיכה חיה בקדירה ==<br /> אותו דין של קדירה חייתא נמצא גם בקדירה שהתבשלה במקצת והשליך לתוכה חתיכת בשר חיה שאינה מבושלת כלל מאותו טעם, &quot;ואי שדא בה גרמא חייא שפיר דמי&quot;(שם).<br /> <br /> &lt;u&gt;ונחלקו אי חתיכה חיה מותר גם בירק או דווקא בבשר והדומה לו.&lt;/u&gt;<br /> <br /> ה'''כסף משנה'''(שבת פ&quot;ג, ה&quot;ח) מדייק מדברי ה'''רמב&quot;ם''' בפרוש המשנה שאפי' נתן חתיכה שיכולה להתבשל מבעוד יום כירק מותר, והסברא היא שכיון שפעל מעשה שמוכיח את הסיח הדעת שלו יזכור ולא יבוא לחתות. ומבארים ה'''פרמ&quot;ג'''(סי' רנג א&quot;א סק&quot;ד) וב'''מחצית השקל'''(שם מ&quot;א סק&quot;ד) שכל מה שהרמב&quot;ם מדבר זה דווקא בקדירה שאינה חיה והניח בתוכה חתיכה אחת חיה בזה סובר הרמב&quot;ם שיש פה מעשה של היסח דעת ואין לחוש שיחתה אבל בקדירה שכולה חיה היתר מדין אחר, ההיתר הוא משום שבפועל אין דעתו על הקדירה ואין לחוש שמא יחתה וזה שייך דווקא כשיש בקדירה דבר חי שלא יהיה ראוי לאוכלו לערב. א&quot;כ יש חילוק דינים. ההיתר של קדירה חייתא פועל מדין שאין דעתו עליה. וההיתר של חתיכה חיה פועל מדין היסח הדעת.<br /> <br /> אך ה'''ט&quot;ז'''(סק&quot;ב) מדייק מה'''רמב&quot;ם''' בחבור שכתב: &quot;אבר חי&quot; שהמשמעות היא שכל ההיתר הוא דווקא בבשר שלא יהיה ראוי לאוכלו בלילה וכותב שכך ההלכה וכן פוסק גם ה'''מג&quot;א''' להלכה. וכותב הט&quot;ז שהרמב&quot;ם בחיבור חזר בו מפרוש המשנה.<br /> <br /> == גדר תבשיל חי ==<br /> ה'''רשב&quot;א'''(ד&quot;ה מאן תנא) כתב בשם ר' האי גאון שההיתר של קדירה חיה הוא דווקא בגוונא שהתבשיל התחיל להתחמם מבעוד יום, אבל בצונן ממש אין היתר. וכתב הרשב&quot;א &quot;ואינו עולה יפה לפי דעתו&quot; היינו שההיתר הוא גם בדבר שלא התחמם.<br /> <br /> &lt;u&gt;בתבשיל שהתחיל להתבשל נחלקים האחרונים.&lt;/u&gt;<br /> <br /> ה'''ב&quot;ח''' סובר(רנג ד&quot;ה ומ&quot;ש אם הוסקה) שכל זמן שלא הגיע לשיעור בן דרוסאי עדין בכלל תבשיל חי הוא, ומותר לשהותו על האש.<br /> <br /> אך דעת ה'''ב&quot;י והט&quot;ז'''(סק&quot;א) וה'''מג&quot;א'''(סק&quot;ב) שכל שהתחיל להתבשל אפי' מעט אין דין קדירה חיה חל עליו, ואסור להשהותו. וכך כתב גם ה'''מגיד משנה''' (פ&quot;ג, ה&quot;ח).<br /> לפי&quot;ז כותב ה'''מג&quot;א''' שכל ההיתר של קדירה חיה הוא דווקא אם נותנו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום אסור כי זה מספיק זמן שהתבשל קצת קודם השבת, ולכן חייב לסלקו משחשיכה.<br /> <br /> ה'''משנ&quot;ב'''(סק&quot;א) כתב שההיתר של קדירה חיה הוא אף בהתחמם התבשיל מבעוד יום, ולא גוזרים שמא יחתה כיון שלא התחיל להתבשל. וכתב ה'''חזו&quot;א''' שכוונת המשנ&quot;ב להתיר רק שהתחמם ולא הגיע ליד סולדת, דא&quot;כ הגיע ליס&quot;ב זה נחשב כבר לתחילת בישול .<br /> <br /> == התבשילים שאינם נכללים בקדירה חייתא ==<br /> <br /> אמנם בהיתר זה יש קצוות שבהם למרות שהתבשיל חי לא יהיה בו את ההיתר של קדירה חיתא.<br /> <br /> === בדבר הצריך בישול הרבה ===<br /> כותב '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה האי קדירה) וכן מביא ה'''מאור''' (לו: ד&quot;ה ואם תשאל) שבתבשילים שאין כל הלילה והיום מספיקים להם להתבשל אין להם את ההיתר של קדירה חיה ואסור לשהותם אפי' שעדיין לא התבשלו כלל ומשום שיש לחוש שמא יחתה בשביל יהיה מוכן לצורך מחר. <br /> <br /> === בדבר שצריך בישול מועט ===<br /> כותב ה'''רמב&quot;ם'''(שבת פ&quot;ג הי&quot;ב) שדברים שאינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר אפי' שהם חיים ואינם מבושלים כלל מכל מקום דינם כתבשיל שלא בושל כל צרכו שיש איסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ואין בהם היתר של קדירה חיה&lt;ref&gt;בזה מתורצת קושיית הרא&quot;שונים בביאור איסור שהיית עססיות ותורמוסין שאין בהם היתר קדירה חיה והפרוש א&quot;כ כך הוא, שעססיות ותורוסים לא צריכים בישול רב ולכן אין להם את ההיתר של קדירה חיה.&lt;/ref&gt;. <br /> <br /> === בבשר צלי ===<br /> ועוד כתבו חלק מהראשונים ('''תוס'''' יח: ד&quot;ה האי, '''רא&quot;ש'''(פ&quot;א סי' לה) שההיתר בבשר חי הוא דווקא בקדירה, אבל בצלי הדין אינו כך. מכיון שהוא מתבשל מהר וראוי לאוכלו כבר בלילה יש חשש שמא יבוא לחתות וכן הובא להלכה בסימן רנ&quot;ד.<br /> <br /> === בשאר מיני ירקות וקטניות ===<br /> נחלקו האחרונים בזה, ה'''פרמ&quot;ג'''(רנ&quot;ד א&quot;א סק&quot;ב) וה'''תוספת שבת'''(רנ&quot;ג ס&quot;ג) כותבים שגם בהם אין היתר קדירא חייתא כיון שבישולם מהיר. אך ה'''מג&quot;א'''(רנ&quot;ד סק&quot;ב) כתב מפורש להתיר וכתב שכך דעת חלק מהראשונים כ'''רש&quot;י''' ו'''ר' ירוחם''' עיי&quot;ש, וכך צידד ה'''באוה&quot;ל''' להלכה(שם ס&quot;ח ד&quot;ה עססיות).<br /> <br /> === בדבר שיהיה מוכן לשעה מאוחרת ===<br /> ה'''באוה&quot;ל'''(רנג ס&quot;א ד&quot;ה ומסיח דעתו) כתב שכל האיסור בדבר שלא צריך בישול הרבה זה דווקא בסוג תבשיל כזה שיהיה מוכן לאלתר לסעודה, אבל אם התבשיל לא יהיה ראוי לאלתר אלא יתבשל במהלך הערב ורק מאוחר בלילה יהיה ראוי, אעפ&quot;כ כותב הבאוה&quot;ל שאם אין דרך בנ&quot;א להמתין בסעודה כ&quot;כ עד לשעה זו בוודאי מסיח דעתו ממנה ולא יבוא לחתות, והתבשיל מותר מדין קדירה חייתא.<br /> <br /> == להלכה- ==<br /> === שיטות הראשנים להלכה ===<br /> נחלקו הרא&quot;שונים כמי לפסוק כחנניה או כחכמים.<br /> <br /> '''רי&quot;ף'''(לז.), '''רמב&quot;ם'''(פ&quot;ג ה&quot;ד) '''שאילתות, רמב&quot;ן'''(מלחמות שם)- פסקו כחכמים שאסור לשהות על גבי האש חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשל שלא בושל כל צרכו. אבל אם בושל כל צרכו ואם מצטמק ורע לו מותר אבל אם מצטמק ויפה לו אסור.<br /> <br /> אך '''ר&quot;ח'''(הו&quot;ד בתוס לז: ד&quot;ה אמר רב ששת), '''רש&quot;י''' (שם ד&quot;ה ורב ששת), '''ר&quot;ת''', '''רשב&quot;א'''- פסקו כחנניה שכל תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו.<br /> <br /> '''רז&quot;ה'''(שם)- דעתו כחנניה רק כשהתבשל כמאב&quot;ד ומצטמק ויפה לו אסור שבזה גם חנניה אוסר<br /> <br /> '''רא&quot;ש'''- בדעת הרא&quot;ש נחלקו הפוסקים שאחר שהביא הרא&quot;ש את מחלוקת הרא&quot;שונים אי פוסקים כחנניה או כחכמים כתב: &quot;ובשביל שרבו הדעות בפיסקא זו וישראל מדקדקים במצוות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניה&quot;.<br /> <br /> ה'''טור''' כותב שהרא&quot;ש סובר כחנניה וכן כותב ה'''תשב&quot;ץ'''(ח&quot;ד טור ג' סי' ח). אך ה'''דרישה''' חולק וסובר שאין שום גילוי דעת ברא&quot;ש שסובר כך, שהרי אם מדקדקים במילים רואים שהוא כותב מכיון שישראל אדוקים.. והנח להם.. משמע מלשונות אלו שזה לא סיבה בעצם לפסק אלא מוכרחות. וכך משמע מה'''ביאור הלכה'''(ס&quot;א ד&quot;ה נהגו): &quot;והעתיק דברי הרא&quot;ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצוות עונג שבת בודאי לא ישמעו לנו ע&quot;כ הנח להם ע&quot;ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות&quot;. א&quot;כ הרא&quot;ש הולך לפי הרא&quot;שונים שאוסרים ורק פרש למה הוא לא רצה למחות.<br /> <br /> אך ה'''חזו&quot;א'''(לז,ג) השיג על הבאוה&quot;ל בדעת הרא&quot;ש שאין כוונתו משום &quot;מוטב יהיו שוגגים&quot; אלא שהמחמירים הם גדולי עולם והיה ראוי להחמיר שלא להיכנס למח' זו אבל מפני שבחומרא זו יש הרבה פעמים משום ביטול עונג שבת לא ישמעו לנו להחמיר, ומעיקר הדין יש להם להקל כי כך הוראת רבותיהם ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן.<br /> <br /> אך מה'''רא&quot;ש''' (פ&quot;ק סימן לה') משמע אחרת שכתב שתבשיל המבושל כמאב&quot;ד מותר לשהותו, מוכח דס&quot;ל כחנניה.<br /> <br /> === ראיות הראשונים לשיטתם ===<br /> '''&lt;u&gt;מהראיות לשיטת ריף וסיעתו הפוסקים כחכמים-&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> א. שואלת הגמ' &quot;איבעיא להו מהו לסמוך בה[לכירה לא גרו&quot;ק]? תוכה וגבה אסור אבל לסמוך לה שפיר דמי, או דלמא לא שנא&quot;? ה'''רי&quot;ף'''(שם) הוכיח מהמשפט &quot;תוכה וגבה אסור&quot; שאסור להשהות ע&quot;ג כירה שאנה גרו&quot;ק. ובאר ה'''ר&quot;ן'''(שם) שאם לעניין חזרה מיירי מאי איריא אינה קטומה אפי' בקטומה תוכה אסור(לז. ר' חלבו). אך הר&quot;ן גם דוחה ומסביר שהפוסקים כחנניה יסבירו ששאלת הגמ' לעניין חזרה איירי ואגב &quot;גבה&quot; נקט &quot;תוכה&quot; אפי' שלתוכה אסור להחזיר אפי' בגרו&quot;ק.<br /> <br /> ב. כלפי הספק לעייל &quot;מהו לסמוך בה&quot;, הגמ' פושטת מברייתא: &quot;כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין אא&quot;כ גו&quot;ק&quot; וכותב ה'''רי&quot;ף''' דהכי הלכתא. אמנם ה'''ר&quot;ן''' דוחה וכותב שהפוסקים כחנניה מפרשים שכוונת הגמ' לומר שכשם שהאוסרים שהייה מתירים לשהות בסמיכה כך האוסרים רק חזרה מתירין חזרה בסמיכה.<br /> <br /> '''&lt;u&gt;מהראיות לשיטת ר&quot;ח וסיעתו הפוסקים כחנניה-&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> א. בדף לז.מביאה הגמ' מימרא דרב ששת משמיה דר יוחנן הסובר כחנניה, ורבא סייע לדבריו מהמשנה: &quot;ולא חררה ע&quot;ג הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה&quot; הא קרמו פניה שרי. אמנם הרי&quot;ף כותב שקיי&quot;ל כר' אושעיא ורבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן הסוברים כחכמים. [ולעוד ראיות ולהרחבה עיין עוד בר&quot;ן](שם).<br /> <br /> === הכרעת שו&quot;ע רמ&quot;א ===<br /> ה'''שו&quot;ע''' הביא את שתי הדעות . בדעה הרא&quot;שונה סתם כשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שפסקו כחכמים ואסר להשהות תבשיל שהתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו, אלא אם גרף או קטם. אח&quot;כ הביא את דעת חנניה ביש אומרים. ממילא נראה שהשו&quot;ע נוקט להחמיר על פי הכלל הידוע שסתם וי&quot;א הלכה כסתם, וכך סובר ה'''באוה&quot;ל'''(סי רנג ס&quot;א ד&quot;ה ונהגו).<br /> <br /> אולם רבים הקשו מפסקים אחרים של שו&quot;ע שנראים סותרים לפסק זה. <br /> <br /> ה'''מנחת כהן'''(משמרת השבת שער שני פ&quot;ה) הקשה ממה שפסק השולחן ערוך (סי רנ&quot;ד סעי' ד) שפירות הנאכלין חיים מותר ליתנם מבעוד יום סביב לקדירה אע&quot;פ שיצלו קודם חשיכה, ודין זה למדו הראשונים מדברי חנניה שמתיר לשהות בתבשיל שנתבשל במאכל בן דרוסאי כ&quot;ש פירות שאפשר לאוכלם חיים אין לחוש שמא יחתה, אך אם שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף וסיעתו איך א&quot;כ התיר לשהות פירות הנאכלים חיים והוכיח מזה המנחת כהן שגם השולחן ערוך סבר לדינא כר&quot;ח וסיעתו שמותר להשהות ממאכל בן דרוסאי ולא חוששים לחיתוי וכתב על זה שזו ראיה ללא תשובה, ועיין '''גר&quot;א'''(שם) שכתב ג&quot;כ.<br /> <br /> אך רבים דוחים ראייתו וכך כותב ה'''משנ&quot;ב''' (שעה&quot;צ ס&quot;ק כב) בשם פרמ&quot;ג ושאר אחרונים שגם לדעת הרי&quot;ף שאוסר לשהות תבשיל מבן דרוסאי מודה הוא שמותר ליתן פירות מסביב לקדירה כיון שזה נידון כמו צליה על האש, מחמת שהפירות נוגעים בגחלים ובצליה בסי' רנד מתבאר שגם רבנן מודים שסגי בהכי ואין חשש שמא יחתה.<br /> <br /> ה'''מג&quot;א'''(רנד, יב) כתב שהשו&quot;ע מתיר רק כשהפירות על האש עצמה וכדין צלי בשר שהזכרנו לעייל אבל אם הפירות סביב הקדירה ונצלים מחום הקדירה ולא ישיר מהאש יש להתיר א&quot;כ רק לחנניה וכן הביא גם ה'''גר&quot;א''' וממילא שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף.<br /> <br /> ה'''רמ&quot;א''' פוסק שהמנהג כר&quot;ח וסיעתו להקל אך טוב להחמיר כרי&quot;ף.<br /> <br /> === פסיקת האחרונים ===<br /> יש מהאחרונים הספרדים('''כה&quot;ח''' רנד כח, '''שו&quot;ת ישכיל עבדי''' ח&quot;ג סי' י') כותבים ומעידים שהמנהג היה כדעת חנניה. ועיין '''יביע אומר''' (או&quot;ח ח&quot;ו סי לב) שכתב שהלכה כחנניה מסתימתו ברנ&quot;ד גבי פירות כנזכר לעייל. <br /> <br /> כפי שראינו לעייל '''רמ&quot;א''' כתב שהמנהג להקל כסברא אחרונה, והבאנו לעייל את דעת ה'''באוה&quot;ל''' שהעיר מדברי הרא&quot;ש משמע שהקולא היא רק מפני שאין בנו כח למחות במקילין ועדיף לחוש לכתחילה לדעת חכמים ורק בצורך מיוחד יש לסמוך על המקילים והבאנו גם '''חזו&quot;א''' שסובר שאין להחמיר נגד המנהג. מנהג התימנים שהולכים בדרך הרמב&quot;ם כך כותב הרב קאפח(שם). <br /> <br /> == גזירת שהיה בזמנינו ==<br /> במציאות הקדומה יותר היו שמים את הסירים על בלעך(טס של פח) שמונח על הגז. ומציאות חדשה זו הביאה את האחרונים לדון מה יחס שהייה במקרים אלו. <br /> <br /> ה'''אגרו&quot;מ'''(ח&quot;א סימן צג) דן באפשרות שגזירת שהייה אינה נוהגת בימינו, והטעם לומר שבגז לא שייכת גזרת שהייה שהרי חז&quot;ל גזרו רק שלא יחתה בגחלים ולא מצאנו שגזרו שיביא עוד עצים לאחר שתכלה האש, וממילא הדמיון לזה בגז לא חששו שמא יגביר את עוצמת האש כיון שדומה להבאת עצים שלא חששו שיעשה בידיים ואין אנו אומרים שלא גזרו על הבאת עצים כיון שאין הם סמוכים לתנור אבל הגברת עוצמת האש שהיא פעולה מאד קלה לעשיה אולי גזרו ועכ&quot;פ כיון שלא גזרו בעצים הסמוכים לתנור אזי גם אין אנו גוזרים על הגברת עוצמת האש ואנו לא יכולים לחדש איסורים.<br /> <br /> אך על כל פנים לא סמך על סברא זו להקל והתפיסה היא שגזירת חז&quot;ל היא לא להשהות על אש באופן שיש חשש שיגביר עוצמת האש מסיבה כל שהיא ממילא זה לא משנה אם זה על ידי חיתוי בכירה או עלי ידי סיבוב הכפתור בגז.<br /> <br /> יש שכתבו להקל מסברה אחרת שי&quot;ל שלא גזרו אלא באש שהולכת ודועכת ואז יש חשש שתבוא לחזקה, אבל באש של גז בימינו או חשמל שהיא אש קבועה בלי תזוזה ואדם יכול לכוון מראש את עוצמת האש הדרושה לו, אין לחשוש שמא יחתה. וכן הביאו '''חזו&quot;ע'''(ח&quot;א עמ נג:), '''מנוחת אהבה'''(ח&quot;א, פ&quot;ג הע' 3) אך הם הביאום לא למעשה כי עדין יש חשש שישנה את עוצמת האש מתוך רגילות, ו'''הרב קאפח''' (פ&quot;ג אות יב) הלך עם סברא זו למעשה ומתיר לשהות על פלטה או כירים גלויות למרות שדן אותם כאש ממש לגבי דיני החזרה .<br /> <br /> == גרופה וקטימה בזמננו ==<br /> גריפה בפשטות לא שייכת בימינו, דאצלנו המציאות היא שהמכשיר או הגז או דלוק או כבוי. מה שניתן כן לדון זה לגבי קטימה. וצ&quot;ע היכן נעשת הקטימה, שהרי במציאות המקורית החיתוי ומקום האש הם באותו מקום, והיום זה התחלק יש מקום החיתוי ויש את מקום האש. וממילא אנו צריכים לדון איפה אנו נפעל את הקטימה האם במקום החיתוי או במקום האש. <br /> <br /> ה'''חזו&quot;ע'''(ח&quot;א עמ' נ) כתב שדי לתת טס של מתכת כל האש כדי להחשיבה כקטומה כיון שנעשה פה היכר אז אין חשש חיתוי וכ&quot;כ ב'''מנוחת אהבה'''(ח&quot;א עמ' מד) שמצד הדין יש לכסות את להבת האש שיש בזה היכר. כלומר לשיטתם מספיק הכיסוי שפועל קטימה במקום האש ולא במקום החיתוי.<br /> <br /> לעומתם סובר ה'''אגרו&quot;מ'''(ח&quot;א סי' צג) שאמנם העיקר הוא בהיכר שעושים באש שמגלה דעתו שלא אכפת לו מחיתוי ולכן העיקר הוא לשים טס מתכת על האש, אבל לכתחלה מצריך גם שיכסה את הכפתורים כי עלול לא לשים לב לכיסוי של האש ויבא להגביר או להנמיך את האש, וזה מקביל לימהם שהקטימה היתה במקום האש שהוא היה גם מקום החיתוי, ובדיעבד אם לא כיסה את הכפתורים מותר ועי&quot;ש עוד שהוסיף לחלק.<br /> <br /> השיטה היותר מקלה זה דעת ה'''מנוח&quot;א'''(שם) שהעלה שגם כיסוי הכפתורים לבד מספיק. ולכאורה סברתו היא שזה שמציאות ימינו חילקה את האש ומקום החיתוי עדיין עניין הקטימה זה שלא יחתה והחיתוי נפעל בכפתורים ממילא זה מה שמעניין אותנו.<br /> <br /> == הלכה למעשה ==<br /> === שהייה על גז מכוסה בפח מתכת ===<br /> נחלקו אחרוני זמנינו בהבנת מציאות זו, כיריים של גז שכיסה אותן בטס או אזבסט וכדו'<br /> <br /> ה'''ציץ אליעזר'''(חי&quot;ב סי' לא) '''אגרו&quot;מ'''(שם) ועוד סוברים שמציאות זו נחשבת גרופה וקטומה. לעומתם סובר ה'''חזו&quot;א''' (סי' לז ס&quot;ק יא) שמציאות זו נחשבת ככירה שלא גרופה וקטומה מכיון שהכיסוי לא ממעט את החום שהחזו&quot;א סובר כשיטת רש&quot;י שמטרת הגריפה היא מיעוט חום ולא כר&quot;ן שכתב שמטרת הגריפה והקטימה היא להיכר. ועוד שדרך בישול בכך ולכן אין זה שינוי ולא דמי לפסק שו&quot;ע ס&quot;ג מכיון שהשו&quot;ע דיבר דווקא על כלי ריק שמציאות זו מוכיחה שאין דרך בישול בכך מה שאין כן בטס מתכת. ודחוהו החזו&quot;ע (שם עמ' נא) וכן שבט הלוי(או&quot;ח סי' צא)<br /> <br /> &lt;u&gt;כיצד מותרת השהיה על גבי כירים מכוסות?&lt;/u&gt;<br /> <br /> ה'''חזו&quot;א''' סובר שאסור לשים על גבי פח שמונח על האש כי זה לא נחשב גורפה וקטומה.<br /> <br /> ה'''יביע אומר'''(או&quot;ח ח&quot;ו סי לב') אם ישנו כיסוי פח אין בזה איסור שהייה כלל, כי בזה נחשב לגרופה וקטומה וכ&quot;כ '''כה&quot;ח'''(ס&quot;ק יא) וכן '''שו&quot;ת ישכיל עבדי''' (ח&quot;ג סי' י ס&quot;ס ב), וב'''חזו&quot;ע''' (עמ' מד) כתב להתיר להניח מצטמק ויפה לו עליהם גם ללא כיסוי אך טוב להניח כיסוי ומעיקר הדין מותר לתת גם תבשיל שלא התבשל כל צרכו על כיריים של גז לצורך סעודת שחרית אפי' שמצטמק ויפה לו ואין כיסוי לכירים, וכן התיר '''הרב קאפח''' להשהות גם ללא כיסוי פח.<br /> <br /> ה'''שש&quot;כ'''( פ&quot;א במהדורה חדשה סעיף עב) כותב למעשה &quot;טוב להקפיד שכל תבשיל יהיה מבושל כל צורכו בע&quot;ש ושהקדירה תינתן על גבי אש מכוסה. וביאר שהצורך בכל צרכו משום שחשש לדעת התוס שכתבו שקיים דיני החזרה אף בע&quot;ש ורמ&quot;א(סעי' ב) ומשנ&quot;ב(ס&quot;ק ע, עד) חששו לתוס'<br /> <br /> '''ציץ אליעזר'''(שם) כתב שמותר להניח על אש מכוסה דהוי גרופה וכן רבו פוסקי שהולכים כחנניה שאפי' בלא גרו&quot;ק אין איסור שהייה בלא נתבשל כל צרכו.<br /> <br /> ה'''אגרו&quot;מ'''- כתב שמעיקר הדין די בכיסוי פח מתכת אך טוב לכסות גם את הכפתורים של הגז כדי למנוע כל אפשרות של הגדלת האש<br /> <br /> === שהייה על &quot;פלטה של שבת&quot; ===<br /> במציאות זו ההכרעה הגורפת של האחרונים להתיר אמנם מטעמים שונים כדלקמן. <br /> <br /> בשו&quot;ת '''יביע אומר'''(שם) כתב שאין איסור להשהות תבשיל אפי' שלא התבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מכמה טעמים, חדא מכיון שחומה לא משתנה אין חשש חיתוי בניגוד לגחלים שהולכים וכבים עם הזמן כמש&quot;כ להתיר בכירה עם גז, ועוד טעם, כיון שבמציאות אין כפתור שניתן על ידו להגדיל את החום ולא שייך בזה גזירת חיתוי. וכ&quot;כ גם ב'''חזו&quot;ע''' שבמציאות זו שאין אפשרות לחתות לכל הדעות מותר להשהות ואין צריך לעשות הפסק בין הפלאטה לקדירה וכ&quot;כ להלכה בשו&quot;ת '''ישכיל עבדי'''(סי כח, ח) מסברא מחודשת שכיון שעיקר המצאת הפלטה נעשתה לצורך שבת וכך נקראת היא בשם &quot;פלטה של שבת&quot; אין לחוש שיבוא לידי איסור כי זה הוי סימן והיכר לשבת, וכ&quot;פ בספר '''שולחן שלמה'''( סי' רנג אות כז) וכן ב'''שש&quot;כ'''(חלק ג עמ' ג) וכ&quot;כ שו&quot;ת הר צבי אוח סי' קלו שאין איסור מכיון שאין אפשרות להגדיל או להקטין את החום ובעוד אחרונים. <br /> <br /> ה'''ציץ אליעזר'''( ח&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה') כותב להתיר מסברא שאין רגילות לבשל על פלטה אלא רק לחמם עליה. <br /> <br /> ה'''גרש&quot;ז אוירבך''' (שש&quot;כ פ&quot;א הע' עא) מביא סברא שהיא אינה בכלל הגזרה. והוסיף ה'''שש&quot;כ''' שוב להקפיד שכל התבשיל יהיה מבושל כ&quot;ת בע&quot;ש ושהקדרה תינתן ע&quot;ג אש מכוסה&quot;(היינו פלטה). <br /> <br /> אמנם ה'''חזו&quot;א'''(אורחות רבינו ח&quot;א עמ' קב) ו'''הרב מרדכי אליהו'''(שות מאמר מרדכי ח&quot;ד סי' ז) סוברים שפלטת שבת דינה כגחלת של אש, מכיון שהם מתייחסים לפלטה כגוף אחד שלם ולא כאש שמכוסה ובמאמר מרדכי מביא עוד טעם שאם מניחים תבשיל ישירות על הגחלים זה נחשב להטמנה שהרי כך סובר שו&quot;ע( רנ&quot;ג א) והפטרון לזה או הכנת פלטה עם שכבה נוספת מעל הנקראת פלטת ירושלים או לכסות בנייר אלומניום עבה אבל דק לא מועיל שלא ניכר צינו באש וגם מחזי כנקיון ולא כהיכר, וכך סובר '''הרב אלישיב'''(שבות יצחק פ&quot;ח אות א) אך ב'''חוט השני''' ח&quot;ב עמ' קטז כתב שדי נייר כסף או כל דבר שלא רגיל להניח על הפלטה. <br /> === שהייה בתנור בזמן הזה ===<br /> ישנם תנורים עם מצב שבת שמצב זה עוצר את השפעת הטרמוסטט שעניינו לווסת את חום התנור ואז אין בעיה לפתוח בשבת ולסגור כי פעולתי אינה גורמת להפעלה ישירה של התנור, אבל מכיון שיש כפתורים שמעבירים מצב וטמפרטורה בתנור הרי יש חשש חיתוי. דנים האחרונים וישנם כמה כיוונים.<br /> <br /> ה'''אור לציון'''(ח&quot;ב פרק יז,ד ) כותב שדין התנור הוא ככירה שלא גרופה וקטומה ולכן אסור להשהות בהם אלא אם שם נייר כסף עו טס מתכת בתחתית התנור להיכר.<br /> <br /> '''שו&quot;ת הר צבי''' כותב שמותר להשהות בתנורים רק אם מוודא שאין אפשרות להגביר את החום ע&quot;י הכפתורים או לכסות ממש או להסירם וכדו'.<br /> <br /> ה'''ילקוט יוסף'''(עמ' צו) כתב שתנור של היום נחשב גרו&quot;ק אלא שנכון לרשום פתק שבת ולהניחו סמוך לכפתורים ואז מותר לתת שם תבשלים אפי' שמצטמק ויפה להם והמקילים שלא שמים פתק יש להם על מה שיסמוכו.<br /> <br /> ה'''אגרו&quot;מ''' כותב להחמיר לכתחילה לכסות כפתורי התנור כדי למנוע כל חשש אך מעיקר הדין אין לחוש לזה.<br /> &lt;references /&gt;</div>

ABCD https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=11485 2018-04-17T06:13:32Z

<p>ABCD: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות|משנה שבת ג א|בבלי שבת לו.|ירושלמי שבת ג א|רמב&quot;ם שבת ג ו|שלחן ערוך אורח חיים רנג}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> <br /> == כירה שהיסקוה מחלוקת חנניה וחכמים ==<br /> <br /> שנינו בריש פרק כירה (שבת לו:):<br /> <br /> &quot;כירה שהיסיקוה בקש ובגבבה נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או <br /> עד שיתן את האפר '''בית שמאי''' אומרים חמין אבל לא תבשיל ו'''בית הלל''' <br /> אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלים אבל לא מחזרים ובית הלל אומרים אף <br /> מחזרים&quot;<br /> == איסור שהייה וגדרו: ==<br /> המושג שהייה היינו להשאיר תבשיל על כירה בע&quot;ש כדי לשמור על חומו אף בכניסת השבת. נחלקו חנניה וחכמים איזה דרגת בישול אסור להשהות בע&quot;ש כל עוד הכירה לא גרופה וקטומה וממילא הרישא של משנתינו תתפרש באופן שונה לכל אחד.&lt;br /&gt;<br /> <br /> === דעת חנניה ===<br /> ממאכל בן דורסאי והלאה- מותר להשהות אפי' ע&quot;ג כירה שאינה גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מסביר חנניה כי להחזיר תנן, ויש לעשות חסורי מחסרא, דדווקא להחזיר לב&quot;ה צריך גרו&quot;ק, אבל להשהות משהין אפי' שאינו גרו&quot;ק.<br /> <br /> === דעת רבנן ===<br /> מאכל בן דרוסאי- מותר להשהות דווקא ע&quot;ג גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מבארים כפשוטה דלשהות תנן.<br /> <br /> == מחלוקת הראשונים בטעם האיסור ==<br /> לכל הראשונים['''רש&quot;י'''(לו:) ד&quot;ה עד שיגרוף, '''תוס''''(שם ד&quot;ה לא יתן), '''בעל המאור''' (ד&quot;ה כירה), '''רמב&quot;ם''' (בפירוש המשנה ג,א) הו&quot;ד ב'''מאירי''' לו: ד&quot;ה והמשנה הרא&quot;שונה] ברור שהחשש שאנו עומדים מולו הוא חשש חיתוי והבערה. ומקורם בסוגייה בדף יח.<br /> אך מצינו מחלוקת רש&quot;י מול שאר ראשונים מאיזה טעם אסורה השהייה בע&quot;ש. האם יש להשוות דין השהייה לדין הטמנה, או שמא שני דינים שונים הם זה מזה.<br /> === שיטת רש&quot;י בטעם איסור שהייה === <br /> כל הראשונים('''רשב&quot;א ריטב&quot;א ר&quot;ן''') למדו ברש&quot;י שהוא משווה דין השהייה לדין הטמנה, ומפרש את משנתנו אף בהטמנה, ולמדו זאת מרש&quot;י במשנה שכתב ד&quot;ה עד שיגרוף: הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל[דף לד:] שמא יחתה בגחלים&quot;. מהטעם שנקט רש&quot;י משום שמוסיף הבל, וכן מהפניתו לסוגייא בדף לד: &quot;מפני מה אין טומנים בדבר המוסיף הבל&quot; משמע בפירוש שרש&quot;י משווה דין שהייה להטמנה. אמנם מצינו ל'''ב&quot;ח''' (רנ&quot;ג ,י) שלעולם מודה רש&quot;י דלא מוסיף הבל אלא בהטמנה, ולא בא רש&quot;י בדבריו אלא לפרש מפני מה אסור לשהות בגפת ועצים יותר מקש וגבבא שהרי הוא אינו עושה מעשה בשבת אלא בע&quot;ש ולכן מבאר רש&quot;י דכיון שבגפת ועצים מוסיף הבל תמיד כשיחתה הלכך באינו גרוף חיישינן שמא יחתה בשבת. <br /> אך קשה לומר כפרוש הב&quot;ח, דמרש&quot;י לח:(ד&quot;ה אבל הניח) מוכח מפורש שהשווה את הדינים. &quot;אבל הניח על גבי קרקע אסור להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה.&quot;<br /> <br /> את המניע של רש&quot;י בפירושו כותב '''בעל המאור'''(טז: מדפי הרי&quot;ף, הו&quot;ד בר&quot;ן טו: מדפי הרי&quot;ף)- דהשיאו לרש&quot;י לפרש משנתינו בהטמנה מפני שראה פרק כירה בין שתי הטמנות, סוף במה מדליקין ותחילת במה טומנים. וב'''אגרו&quot;מ'''(שו&quot;ת ח&quot;א סי' צג) כתב שרש&quot;י הכריח את דבריו מקושיית הרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) מדוע נאסר במשנה להלן(לח(: להשהות בתנור גרוף הרי כיון שגרף את התנור לא שייך כלל גזירה שמא יחתה ולכן הונע רש&quot;י לפרש שטעם האיסור הוא מדין איסור הטמנה במוסיף הבל ותנור מוסיף הבל גם כשהוא גרוף.<br /> כדעת רש&quot;י סובר ראבי&quot;ה ח&quot;א סי' קצז.<br /> === דעת שאר ראשונים בטעם איסור שהייה ===<br /> '''ר' חננאל'''(לז.) הוא הראשון שמצביע על חילוק בין שהייה להטמנה, וז&quot;ל: &quot;ושיהוי זה אינה הטמנה וכו'&quot; <br /> היינו שהייה אינה המציאות שמוטמנת הקדרה בתוך הגחלים. ולכן לפי חנניה מותר לשהות גם על גבי כירה שלא גרופה וקטומה ורבנן סוברים שאסור להשהות על גבי כירה שאינה גרו&quot;ק משום חשש שמא יחתה בגחלים, אך הטמנה דין אחר לגמרי הוא, וכן פרשו שאר הגאונים '''רבנו האי גאון ורבינו אפרים גאון'''(הו&quot;ד ב'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה עד), וב'''ר&quot;ן''' על ריף (ד&quot;ה כירה)). ובעקבות הגאונים הלכו רוב הראשונים( '''תוס'''' ד&quot;ה לא, '''רשב&quot;א''' שם, '''רמב&quot;ן''' (ד&quot;ה כירה), '''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה וטעמא)) והביאו מספר קושיות על שיטת רש&quot;י שבעקבותם מוכרח הוא הדבר לחלק בין שהייה להטמנה. <br /> <br /> === קושיות הראשונים על דעת רש&quot;י ===<br /> <br /> קושיא ראשונה- מקשים ה'''תוס''''(שם) שסוף סוף גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר בכמה דברים השנויים בבמה טומנים. <br /> <br /> קושיה שניה- מקשים ה'''תוס''''(שם)'' קושיה נוספת דאם דין השהיה כדין הטמנה איך התיר חנניה להשהות מאכב&quot;ד בכירה שלא גרו&quot;ק? ולרש&quot;י ה&quot;ה שיהיה מותר להטמין והרי לא מצינו בפ&quot;ד היתר להטמין בכירה שלא גרו&quot;ק ואפי' כמאכב&quot;ד דהא הוה ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור אפי' במעוד יום. ''<br /> == הגדרת גרוף ==<br /> '''במשנתינו''' מבואר שכירה גרופה וקטומה מותר לתת על גבה, ו'''במשנה להלן''' (לט:) נאמר שתנור שחומו רב אין נותנים על גביו אפי' כאשר הוא גרוף וקטום. שכירה רחבה היא ויש בה מקום לשפיתת שתי קדירות ותנור פיו צר ושומר חומו הרבה. <br /> <br /> '''נאמר בירושלמי'''(ג,א)- &quot;הגורף עד שיגרוף כל צרכו מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד הדא אמרה עד שיגרוף כל צורכו&quot; <br /> === מחלוקת הראשונים במשמעות דברי הירושלמי ===<br /> <br /> רמב&quot;ם(פ&quot;ג, ה&quot;ו) '''רשב&quot;א'''(לו: ד&quot;ה עד שיגרוף), '''רמב&quot;ן'''(ד&quot;ה עד) '''ריטב&quot;א'''(לח: ד&quot;ה אלא) '''טור'''(רנג ב)-מבארים שהירושלמי כפשוטו, שצריך לגרוף לגמרי את כל הגחלים מחוץ לכירה עד שלא ישאר בו שום גחל. <br /> <br /> ראשונים אלו נזקקים לבאר מדוע א&quot;כ תנור אפי' גרוף אסור שכיון שלא נשארה שם גחלת כלל למאי ניחוש? <br /> <br /> ובאר ה'''רמב&quot;ם''' שאי אפשר לגרוף כל האש עד שלא ישאר ניצוץ אחד, ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור.&lt;ref&gt;הפרמ&quot;ג(רנ&quot;ג א&quot;א סק&quot;ח) ביאר שנחלקו אחרונים בבאור הרמב&quot;ם, הנחלת צבי(עטרת צבי סק&quot;ז) ביאר שרק בתנור מתוך הבלו הרב אין באפשר לחתות את כולו ונשארים ניצוצות אבל בכירה שאין חומה רב גורפים את כולה, אך המג&quot;א(שם סק&quot;ח) ביאר שגם בכירה וגם בתנור אינו גרוף את כל הגחלים אלא שבכירה שאין הבלה רב לא חוששים שמא יחתה.&lt;/ref&gt; <br /> <br /> וה'''רשב&quot;א''' פרש בעניין אחר- שלדעתו אנו מצריכים גרופה ממש אך תנור דינו שונה, מכיון שהבלו חם מאד גם לאחר הגריפה אינו נראה כגרוף ויבוא להשהות או להחזיר בכירה שאינה גרו&quot;ק ואז יש חשש שיבוא לחתות או שמא יבוא להשהות או להחזיר לתנור לא גרוף.<br /> הקושי בדברי הרשב&quot;א שיש כאן גזירה בתנור אטו כירה והיא גופא אינה אלא גזירת חיתוי גחלים. <br /> <br /> '''מאור'''(טז:) '''ר&quot;ן''' (טו: ד&quot;ה עד)- <br /> הקושי של הראשונים לעיל בהבנת חשש חיתוי בתנור גרוף הביא את המאור לפרש ש&quot;גרוף&quot; המוזכר בגמרא הוא באופן שגורף את כל הגחלים לצד אחד של הכירה או התנור, ובמציאות זו התירו בכירה אך אסרו בתנור אבל אה&quot;נ אם הוציא את כל הגחלים יהיה מותר לשהות גם על תנור כיוון שאין כבר את החשש שמא יבוא לחתות.<br /> <br /> === להלכה ===<br /> נקטינן כ'''רמב&quot;ם''' וכ&quot;פ '''שו&quot;ע''': &quot;אא&quot;כ גרף דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים&quot;. <br /> <br /> == הגדרת &quot;קטום&quot; ==<br /> בירושלמי המובא לעיל נאמר: &quot;והקוטם עד שיקטום כל צורכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו&quot;.<br /> <br /> מסקנת הירושלמי מפורשת שלא צריך קטימה כל צרכו, וכן משמעות הבבלי דף לז. &quot;גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה&quot;. ועוד מדייקים ה'''ר&quot;ן'''(לו: ד&quot;ה עד) וה'''רמב&quot;ן''' מלשון המשנה &quot;עד שיתן את האפר&quot; ומכך שלא כתוב שיטמין באפר משמע שקטימה כל שהיא מועילה.<br /> <br /> === הטעם שמועילה קטימה ===<br /> בטעם שמועילה קטימה להשהייה מצינו כמה שיטות בראשונים-<br /> <br /> '''רש&quot;י''' (דף לו: ד&quot;ה או עד) כותב שהקטימה מועילה מדין צינון לשיטתו שכל הסוגיה דנה בהטמנה והאיסור הוא הטמנה בדבר המוסיף הבל&lt;ref&gt;ניתן לומר בפרושו שאכן צריך קטימה לא כל שהוא כדברי שאר' אלא קטימה עבה מאד כדי לפעול שזה לא יהיה מוסיף הבל ובטלה ליה לקושית התוס'' לו: ד&quot;ה לא שהרי קטומה מוסיפה הבל יותר מכמה דברים בפרק רביעי, אך ניתן לפרש כמו שנפרש לקמן שרש&quot;י שבצרוף דעת זו שפעל צינון בקטימתו זה מתיר את דין של הטמנה בדבר המוסיף הבל ולכן רש&quot;י לז. הכניס את מושג הדעת. וההבנה תהיה שרש&quot;י כרשב&quot;ם (תוס'' מז: ד&quot;ה במה) משווה לגמרי את דיני הטמנה ושהיה.(עיין פנ&quot;י ורא&quot;ש יוסף) &lt;/ref&gt;. <br /> <br /> אמנם בדף לז:(ד&quot;ה שאני) כותב '''רש&quot;י''' שקטימה מועילה כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בהמשך הבישול, והרי זה כמצטמק ורע לו. ויש לתמוה והרי אם לשיטת רש&quot;י הכל עניין הטמנה אז הצינון מועיל מעצמו לא קשור לדעתו. לכן ניתן לפרש שרש&quot;י אכן מודע לשאלת הרא&quot;שונים שהגחלים אלו מוסיפים הבל וכן מקטמה והובערה לשיטתו ששהייה והטמנה דין אחד הוא, מבין הוא שאכן הדעת היא בצרוף לצינון, כלומר מתחדש בפרק זה דין בדיני הטמנה שכאשר הדבר מוסיף הבל אבל יש לי גילוי דעת, זה הטמנה המותרת&lt;ref&gt;צ&quot;ע לפי הבנה זו אי רק בגחלים חידוש זה נמצא כי ניתן לעשות מעשה שפועל גילוי דעת וזה הקטימה, או בכל חומר המוסיף הבל המופיע בפרק ד' כסיד וכו'.&lt;/ref&gt;. <br /> <br /> והקשו '''רשב&quot;א ור&quot;ן''' על פי פרוש הירושלמי שאם הקטימה עניינה שהגחלים לא יוסיפו הבל הרי מהירושלמי משמע שמספיק כל שהוא. ועוד הקשו שהרי בסוגיין מבואר שגחלים שעממו הרי הכירה כקטומה והרי הגחלים שעממו מוסיפים הבל כנזכר לעיל.<br /> <br /> ה'''מגיני שלמה'''(לו: ד&quot;ה אין) כתב לבאר דין גחלים שעממו לרש&quot;י שכיון שגחלים מצטננים והולכים לא נחוש שמא יבוא להשהות על גבי גחלים שמוסיפים הבל, ולא שייך הגזירה שאסרו להטמין בדבר המוסיף הבל שמא יטמין ברמץ ויחתה וכן כל קטימה כיון שנותן אפר על גבי הגחלים אפי' שעדיין הם מוסיפים הבל, כיוון שהם מצטננים והולכים לא גוזרים משום שמא יטמין ברמץ.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ן והרשב&quot;א'''(ד&quot;ה עד) כתבו ע&quot;פ הירושלמי(שם) שקטימה כל שהיא מועילה ולא צריך לקטום עד שלא יהיה ניכר בגחלים אש כלל והטעם שמועילה הקטימה משום שהרי כשעשה מעשה קלקול באש ע&quot;י הקטימה הרי סילק דעתו והסיח דעתו מהאש, ולכן גחלים שעממו מותר ליתן על גבה, שכיון שעממו ולא חשש ללבותם מוכח בדעתו שלא מקפיד על החיתוי. <br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' הוסיף לבאר שהטעם ששונה קטימה מגריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים ומספיק קטימה כל שהוא משום שבגריפה אם גרף חלק אין היכר בנשארות כלל, אך מכיון שנתן אפר על כל הגחלים ישנו היכר בכל הגחלים.<br /> אמנם הסבר זה של הר&quot;ן מתאים רק לשיטתו שהסביר דין גרוף כרז&quot;ה שהוא משום היכר אבל לרוב הרא&quot;שונים שפירשו גרוף לגמרי צריך לומר שהיתר קטום שונה יסודית מהיתר גרוף.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם('''שבת ג,ד) כתב שהסיבה שמועילה גרופה וקטומה משום שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרים שמא יחתה באש. והקשה ה'''רמ&quot;ך'''(הו&quot;ד בכס&quot;מ שם) מדוע כתב הרמב&quot;ם שאחר שקטם הסיח דעתו מהתשביל והרי דין כירה גרו&quot;ק היא גם בגונא שאין לו תבשילים אחרים וא&quot;כ לא מסיח דעתו מהתבשיל. ובאר ה'''כס&quot;מ''' שהטעם שמועיל קטימה או גריפה זה משום שקים להו לרבנן שכל גריפה וקטימה פועלת הסח דעת.<br /> <br /> === באיזה קטימה התירו ===<br /> ה'''תוספת שבת'''(רנג, סק&quot;ו) כתב שצריך שיקטום ויכסה את כל הגחלים. אבל אם לא כיסה את כל הגחלים - אסור ליתן על גביהם, בדיוק כמו גריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים. ובאר המחצית השקל(ס&quot;ג) שהכוונה בזה שמספיק קטימה כל שהוא היינו שלא צריך אפר רב אלא מספיק כיסוי דק.<br /> <br /> ה'''גר&quot;א בשנות אליה'''ו(פ&quot;ג מ&quot;א) חולק על התוס'פת שבת וכתב שמועילה הקטימה אפי' על מקצת הגחלים, ומשמע בדבריו שקטימה מועילה אפי' אם קטם רק חלק מהגחלים. וכ&quot;כ ב'''תפארת ישראל''' שקטימה מועילה על חלק מהגחלים כיון שעל ידי זה שמצנן חלק מהגחלים יזכור שלא לחתות .<br /> <br /> == שהיית תבשיל שלא הגיע לבן דרוסאי על כירה גרוק. ==<br /> <br /> כותבים ה'''תוס'''' (לז. ד&quot;ה אא&quot;ב לז: ד&quot;ה שמע מינה) שההיתר של שהייה בכירה גרופה וקטומה זה אפי' בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו וכן במצטמק ויפה לו, וכן כתב ה'''רא&quot;ש'''(פר&quot;ג סי' א) בשם '''רבנו יונה''' וכן כתב ה'''רמב&quot;ן''' (לו: ד&quot;ה גמרא הא).<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם היתר גרופה וקטומה זה גם בתבשיל פחות מבן דרוסאי, שה'''רשב&quot;א''' (לו: ד&quot;ה עד שיגרוף) נסתפק האם להתיר, כיון שטעם איסור שהייה הוא משום שמא יחתה בגחלים ואם כן כאשר גרף וקטם אין בכירה משום חיתוי גחלים. וכ&quot;ש במאכל בן דרוסאי וכ&quot;ש במצטמק ורע לו, &lt;u&gt;או שמא&lt;/u&gt; כל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין אפי' בגרופה וקטומה כיון שהתבשיל לא התבשל במאכל בן דרוסאי אפי' כאשר הכירה גרופה וקטומה נותן דעתו על התבשיל ויבוא לחתות ואפי' בקש ובגבבה שייך חיתוי בכך דהא גזרינן ביה בתנור, &lt;u&gt;והסיק הרשב&quot;א&lt;/u&gt; כצד הראשון שמותר להשהות אפי' פחות ממאכל בן דרוסאי ומשום שבגרופה אין לחוש ולגזור כלום שהרי הוא לא יכול מציאותית לחתות וכ&quot;כ ה'''רמב&quot;ן''' שם ו'''בעל המאור''' (לו: ד&quot;ה ואם תשאל).<br /> <br /> אך ב'''הגהות''' '''רעק&quot;א''' (רנ&quot;ג, ס&quot;א) וב'''חת&quot;ס'''(לו: ד&quot;ה נותנין עליה) הוכיחו מדברי ה'''רא&quot;ש בשם ר' יונה''' שחולק על ה'''רשב&quot;א''' וסובר שאם התבשיל מבושל פחות מבן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה אפי' שהיא גרופה וקטומה. ולכן תמה רעק&quot;א על השוע' סעיף א שפסק להתיר אפי' בפחות ממאכל בן דרוסאי.<br /> <br /> והטעם לשיטה זו שאוסרת כותב ה'''חת&quot;ס''' על פי מה שכתב ה'''רמב&quot;ם''' בטעם היתר שהייה על גרופה וקטומה כיון שמסיח דעתו וזה בעקבות כך שהתבשיל שלו התבשל כמאכל בן דרוסאי , סובר ר' יונה שאם התבשיל אפי' לבן דרוסאי לא הגיע שאין שום אדם יכול לאוכלו אינו מסיח דעתו ולא מועילה גריפה וקטימה. ברמב&quot;ם צריך עיון כי המ&quot;מ שם הלכה ד כתב שדעת הרמב&quot;ם כמתירים.<br /> <br /> == במבושל כמאכל בן דרוסאי == <br /> איסור שהייה נאמר בדבר שהתחיל להתבשל ועדיין אינו מבושל כל צרכו, אבל בדבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי&lt;ref&gt;לסטים היה , רש&quot;י (כ. ד&quot;ה בן דרוסאי) ונחלקו הרא&quot;שונים אי שליש בישול הוא(רש&quot;י כ. ד&quot;ה בן דרוסאי, רמב&quot;ן מלחמת ה' לו: ד&quot;ה אבל, שהוא שליש בישולו וכן דעת טור רנ&quot;ג) או חצי בישול(רמב&quot;ם ט' ה').&lt;/ref&gt; נחלקו התנאים לו: אם מותר להשהות על גבי האש דעת '''חנניה''' להתיר ו'''רבנן''' אוסרים להשהותו.<br /> <br /> הראשונים נחלקו בשהייה בתנור לדעת חנניה שהתיר להשהות תבשיל בן דרוסאי האם דווקא בכירה שאין חומה רב ואין לחוש כ&quot;כ שמא יחתה התיר, אבל בתנור שחומו רב מודה חנניה שאסור לשהות על גביו מאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי.<br /> <br /> ה'''תוס''''(לח: ד&quot;ה תנור) סוברים שאין חילוק בין כירה לתנור ולחנניה מותר לעולם להשהות עליו והוכיחו כדבריהם מיח: &quot;לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור&quot; ובשיל שפיר דמי והיינו כמאכל בן דרוסאי משמע שגם בתנור מותר. ועיין '''רא&quot;ש יוסף'''(לח: ד:ה ודע דהריף) ו'''שפת אמת''' (לז: ד&quot;ה עוד הביא הריף) שהוכיחו כן בדעת ה'''רי&quot;ף'''.<br /> <br /> אך '''בעל המאור'''(יח: ד&quot;ה הא דאמרינן לו: ד&quot;ה כלל הדברים) הביא את דעת '''רבינו האי גאון''' שכתב להתיר, אמנם בעל המאור צידד לאסור, וסיים שאף על פי שכך נראין הדברים לדעתנו אנו מבטלים דעתינו בזה מפני הגאון. ונציין שהמחלוקת נובעת מפירוש הגמ' בדף יח: שאמרו שאסור להניח על גבי האש קדרה שמבושלת ואינה מבושלת, ופרש רב האי שמדובר במבושל מעט, ולא הגיע לבן דרוסאי, משמע מפה שאם הגיע לבן דרוסאי מותר להשהותו הן בתנור הן בכירה, אבל בעה&quot;מ כתב לפרש שמדובר בדבר שמבושל כמאכל בן דרוסאי ומכל מקום אסור להשהותו בתנור.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''טעם האוסרים-'''&lt;/u&gt; ה'''ב&quot;ח''' פרש שכמו שמצינו שהבל התנור רב יותר מכירה ולכן לעניין חזרה לא מועיל גריפה וקטימה בו ואף שחנניה מתיר לשהות בן דרוסאי בכירה בתנור אסור.<br /> <br /> === טעמו של חנניה ===<br /> בטעמו של חנניה שהתיר להשהות על האש תבשיל כמאכל בן דרוסאי נשנו שני טעמים בראשונים:<br /> <br /> '''רא&quot;ש'''(פ&quot;ג סי' א') הביא '''תשובה מגאון''' שכתב שכל שהוא כמאכל בן דרוסאי המאכל יבוא לכלל בישול בזמן שיצטרך לאוכלו וממילא אין חשש שמא יבא לחתות בגחלים.<br /> <br /> ה'''שיטה לר&quot;ן''' (כ. ד&quot;ה וכמה) כתב לפרש שמכיון שהתבשיל מבושל בשיעור שראוי לאכילה בדוחק, זה מראה שאינו מקפיד עליו וממילא אין חשש שמא יבוא לחתות וכן מבואר ב'''רשב&quot;ם''' (תוס' מח. ד&quot;ה דזיתים).<br /> <br /> == קדירה חייתא ==<br /> הגמ' בדף יח: מביאה שמותר להשהות בשבת על גבי אש שלא גרופה וקטומה קדירה חיה, והסברא בזה כיון שהתבשיל לא יהיה ראוי לערב, בודאי הוא שלא הניחו על דעת לאוכלו בערב, וכדי שהתבשיל יהיה ראוי למחר אין צורך בחתוי כלל, שהרי יש לה שהות גדולה ומסיח דעתו ממנה ואין לחוש שיבוא לחתות בגחלים. <br /> <br /> == שימת חתיכה חיה בקדירה ==<br /> אותו דין של קדירה חייתא נמצא גם בקדירה שהתבשלה במקצת והשליך לתוכה חתיכת בשר חיה שאינה מבושלת כלל מאותו טעם, &quot;ואי שדא בה גרמא חייא שפיר דמי&quot;(שם).<br /> <br /> &lt;u&gt;ונחלקו אי חתיכה חיה מותר גם בירק או דווקא בבשר והדומה לו.&lt;/u&gt;<br /> <br /> ה'''כסף משנה'''(שבת פ&quot;ג, ה&quot;ח) מדייק מדברי ה'''רמב&quot;ם''' בפרוש המשנה שאפי' נתן חתיכה שיכולה להתבשל מבעוד יום כירק מותר, והסברא היא שכיון שפעל מעשה שמוכיח את הסיח הדעת שלו יזכור ולא יבוא לחתות. ומבארים ה'''פרמ&quot;ג'''(סי' רנג א&quot;א סק&quot;ד) וב'''מחצית השקל'''(שם מ&quot;א סק&quot;ד) שכל מה שהרמב&quot;ם מדבר זה דווקא בקדירה שאינה חיה והניח בתוכה חתיכה אחת חיה בזה סובר הרמב&quot;ם שיש פה מעשה של היסח דעת ואין לחוש שיחתה אבל בקדירה שכולה חיה היתר מדין אחר, ההיתר הוא משום שבפועל אין דעתו על הקדירה ואין לחוש שמא יחתה וזה שייך דווקא כשיש בקדירה דבר חי שלא יהיה ראוי לאוכלו לערב. א&quot;כ יש חילוק דינים. ההיתר של קדירה חייתא פועל מדין שאין דעתו עליה. וההיתר של חתיכה חיה פועל מדין היסח הדעת.<br /> <br /> אך ה'''ט&quot;ז'''(סק&quot;ב) מדייק מה'''רמב&quot;ם''' בחבור שכתב: &quot;אבר חי&quot; שהמשמעות היא שכל ההיתר הוא דווקא בבשר שלא יהיה ראוי לאוכלו בלילה וכותב שכך ההלכה וכן פוסק גם ה'''מג&quot;א''' להלכה. וכותב הט&quot;ז שהרמב&quot;ם בחיבור חזר בו מפרוש המשנה.<br /> <br /> == גדר תבשיל חי ==<br /> ה'''רשב&quot;א'''(ד&quot;ה מאן תנא) כתב בשם ר' האי גאון שההיתר של קדירה חיה הוא דווקא בגוונא שהתבשיל התחיל להתחמם מבעוד יום, אבל בצונן ממש אין היתר. וכתב הרשב&quot;א &quot;ואינו עולה יפה לפי דעתו&quot; היינו שההיתר הוא גם בדבר שלא התחמם.<br /> <br /> &lt;u&gt;בתבשיל שהתחיל להתבשל נחלקים האחרונים.&lt;/u&gt;<br /> <br /> ה'''ב&quot;ח''' סובר(רנג ד&quot;ה ומ&quot;ש אם הוסקה) שכל זמן שלא הגיע לשיעור בן דרוסאי עדין בכלל תבשיל חי הוא, ומותר לשהותו על האש.<br /> <br /> אך דעת ה'''ב&quot;י והט&quot;ז'''(סק&quot;א) וה'''מג&quot;א'''(סק&quot;ב) שכל שהתחיל להתבשל אפי' מעט אין דין קדירה חיה חל עליו, ואסור להשהותו. וכך כתב גם ה'''מגיד משנה''' (פ&quot;ג, ה&quot;ח).<br /> לפי&quot;ז כותב ה'''מג&quot;א''' שכל ההיתר של קדירה חיה הוא דווקא אם נותנו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום אסור כי זה מספיק זמן שהתבשל קצת קודם השבת, ולכן חייב לסלקו משחשיכה.<br /> <br /> ה'''משנ&quot;ב'''(סק&quot;א) כתב שההיתר של קדירה חיה הוא אף בהתחמם התבשיל מבעוד יום, ולא גוזרים שמא יחתה כיון שלא התחיל להתבשל. וכתב ה'''חזו&quot;א''' שכוונת המשנ&quot;ב להתיר רק שהתחמם ולא הגיע ליד סולדת, דא&quot;כ הגיע ליס&quot;ב זה נחשב כבר לתחילת בישול .<br /> <br /> == התבשילים שאינם נכללים בקדירה חייתא ==<br /> <br /> אמנם בהיתר זה יש קצוות שבהם למרות שהתבשיל חי לא יהיה בו את ההיתר של קדירה חיתא.<br /> <br /> === בדבר הצריך בישול הרבה ===<br /> כותב '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה האי קדירה) וכן מביא ה'''מאור''' (לו: ד&quot;ה ואם תשאל) שבתבשילים שאין כל הלילה והיום מספיקים להם להתבשל אין להם את ההיתר של קדירה חיה ואסור לשהותם אפי' שעדיין לא התבשלו כלל ומשום שיש לחוש שמא יחתה בשביל יהיה מוכן לצורך מחר. <br /> <br /> === בדבר שצריך בישול מועט ===<br /> כותב ה'''רמב&quot;ם'''(שבת פ&quot;ג הי&quot;ב) שדברים שאינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר אפי' שהם חיים ואינם מבושלים כלל מכל מקום דינם כתבשיל שלא בושל כל צרכו שיש איסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ואין בהם היתר של קדירה חיה&lt;ref&gt;בזה מתורצת קושיית הרא&quot;שונים בביאור איסור שהיית עססיות ותורמוסין שאין בהם היתר קדירה חיה והפרוש א&quot;כ כך הוא, שעססיות ותורוסים לא צריכים בישול רב ולכן אין להם את ההיתר של קדירה חיה.&lt;/ref&gt;. <br /> <br /> === בבשר צלי ===<br /> ועוד כתבו חלק מהראשונים ('''תוס'''' יח: ד&quot;ה האי, '''רא&quot;ש'''(פ&quot;א סי' לה) שההיתר בבשר חי הוא דווקא בקדירה, אבל בצלי הדין אינו כך. מכיון שהוא מתבשל מהר וראוי לאוכלו כבר בלילה יש חשש שמא יבוא לחתות וכן הובא להלכה בסימן רנ&quot;ד.<br /> <br /> === בשאר מיני ירקות וקטניות ===<br /> נחלקו האחרונים בזה, ה'''פרמ&quot;ג'''(רנ&quot;ד א&quot;א סק&quot;ב) וה'''תוספת שבת'''(רנ&quot;ג ס&quot;ג) כותבים שגם בהם אין היתר קדירא חייתא כיון שבישולם מהיר. אך ה'''מג&quot;א'''(רנ&quot;ד סק&quot;ב) כתב מפורש להתיר וכתב שכך דעת חלק מהראשונים כ'''רש&quot;י''' ו'''ר' ירוחם''' עיי&quot;ש, וכך צידד ה'''באוה&quot;ל''' להלכה(שם ס&quot;ח ד&quot;ה עססיות).<br /> <br /> === בדבר שיהיה מוכן לשעה מאוחרת ===<br /> ה'''באוה&quot;ל'''(רנג ס&quot;א ד&quot;ה ומסיח דעתו) כתב שכל האיסור בדבר שלא צריך בישול הרבה זה דווקא בסוג תבשיל כזה שיהיה מוכן לאלתר לסעודה, אבל אם התבשיל לא יהיה ראוי לאלתר אלא יתבשל במהלך הערב ורק מאוחר בלילה יהיה ראוי, אעפ&quot;כ כותב הבאוה&quot;ל שאם אין דרך בנ&quot;א להמתין בסעודה כ&quot;כ עד לשעה זו בוודאי מסיח דעתו ממנה ולא יבוא לחתות, והתבשיל מותר מדין קדירה חייתא.<br /> <br /> == להלכה- ==<br /> === שיטות הראשנים להלכה ===<br /> נחלקו הרא&quot;שונים כמי לפסוק כחנניה או כחכמים.<br /> <br /> '''רי&quot;ף'''(לז.), '''רמב&quot;ם'''(פ&quot;ג ה&quot;ד) '''שאילתות, רמב&quot;ן'''(מלחמות שם)- פסקו כחכמים שאסור לשהות על גבי האש חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשל שלא בושל כל צרכו. אבל אם בושל כל צרכו ואם מצטמק ורע לו מותר אבל אם מצטמק ויפה לו אסור.<br /> <br /> אך '''ר&quot;ח'''(הו&quot;ד בתוס לז: ד&quot;ה אמר רב ששת), '''רש&quot;י''' (שם ד&quot;ה ורב ששת), '''ר&quot;ת''', '''רשב&quot;א'''- פסקו כחנניה שכל תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו.<br /> <br /> '''רז&quot;ה'''(שם)- דעתו כחנניה רק כשהתבשל כמאב&quot;ד ומצטמק ויפה לו אסור שבזה גם חנניה אוסר<br /> <br /> '''רא&quot;ש'''- בדעת הרא&quot;ש נחלקו הפוסקים שאחר שהביא הרא&quot;ש את מחלוקת הרא&quot;שונים אי פוסקים כחנניה או כחכמים כתב: &quot;ובשביל שרבו הדעות בפיסקא זו וישראל מדקדקים במצוות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניה&quot;.<br /> <br /> ה'''טור''' כותב שהרא&quot;ש סובר כחנניה וכן כותב ה'''תשב&quot;ץ'''(ח&quot;ד טור ג' סי' ח). אך ה'''דרישה''' חולק וסובר שאין שום גילוי דעת ברא&quot;ש שסובר כך, שהרי אם מדקדקים במילים רואים שהוא כותב מכיון שישראל אדוקים.. והנח להם.. משמע מלשונות אלו שזה לא סיבה בעצם לפסק אלא מוכרחות. וכך משמע מה'''ביאור הלכה'''(ס&quot;א ד&quot;ה נהגו): &quot;והעתיק דברי הרא&quot;ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצוות עונג שבת בודאי לא ישמעו לנו ע&quot;כ הנח להם ע&quot;ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות&quot;. א&quot;כ הרא&quot;ש הולך לפי הרא&quot;שונים שאוסרים ורק פרש למה הוא לא רצה למחות.<br /> <br /> אך ה'''חזו&quot;א'''(לז,ג) השיג על הבאוה&quot;ל בדעת הרא&quot;ש שאין כוונתו משום &quot;מוטב יהיו שוגגים&quot; אלא שהמחמירים הם גדולי עולם והיה ראוי להחמיר שלא להיכנס למח' זו אבל מפני שבחומרא זו יש הרבה פעמים משום ביטול עונג שבת לא ישמעו לנו להחמיר, ומעיקר הדין יש להם להקל כי כך הוראת רבותיהם ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן.<br /> <br /> אך מה'''רא&quot;ש''' (פ&quot;ק סימן לה') משמע אחרת שכתב שתבשיל המבושל כמאב&quot;ד מותר לשהותו, מוכח דס&quot;ל כחנניה.<br /> <br /> === ראיות הראשונים לשיטתם ===<br /> '''&lt;u&gt;מהראיות לשיטת ריף וסיעתו הפוסקים כחכמים-&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> א. שואלת הגמ' &quot;איבעיא להו מהו לסמוך בה[לכירה לא גרו&quot;ק]? תוכה וגבה אסור אבל לסמוך לה שפיר דמי, או דלמא לא שנא&quot;? ה'''רי&quot;ף'''(שם) הוכיח מהמשפט &quot;תוכה וגבה אסור&quot; שאסור להשהות ע&quot;ג כירה שאנה גרו&quot;ק. ובאר ה'''ר&quot;ן'''(שם) שאם לעניין חזרה מיירי מאי איריא אינה קטומה אפי' בקטומה תוכה אסור(לז. ר' חלבו). אך הר&quot;ן גם דוחה ומסביר שהפוסקים כחנניה יסבירו ששאלת הגמ' לעניין חזרה איירי ואגב &quot;גבה&quot; נקט &quot;תוכה&quot; אפי' שלתוכה אסור להחזיר אפי' בגרו&quot;ק.<br /> <br /> ב. כלפי הספק לעייל &quot;מהו לסמוך בה&quot;, הגמ' פושטת מברייתא: &quot;כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין אא&quot;כ גו&quot;ק&quot; וכותב ה'''רי&quot;ף''' דהכי הלכתא. אמנם ה'''ר&quot;ן''' דוחה וכותב שהפוסקים כחנניה מפרשים שכוונת הגמ' לומר שכשם שהאוסרים שהייה מתירים לשהות בסמיכה כך האוסרים רק חזרה מתירין חזרה בסמיכה.<br /> <br /> '''&lt;u&gt;מהראיות לשיטת ר&quot;ח וסיעתו הפוסקים כחנניה-&lt;/u&gt;'''<br /> <br /> א. בדף לז.מביאה הגמ' מימרא דרב ששת משמיה דר יוחנן הסובר כחנניה, ורבא סייע לדבריו מהמשנה: &quot;ולא חררה ע&quot;ג הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה&quot; הא קרמו פניה שרי. אמנם הרי&quot;ף כותב שקיי&quot;ל כר' אושעיא ורבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן הסוברים כחכמים. [ולעוד ראיות ולהרחבה עיין עוד בר&quot;ן](שם).<br /> <br /> === הכרעת שו&quot;ע רמ&quot;א ===<br /> ה'''שו&quot;ע''' הביא את שתי הדעות . בדעה הרא&quot;שונה סתם כשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שפסקו כחכמים ואסר להשהות תבשיל שהתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו, אלא אם גרף או קטם. אח&quot;כ הביא את דעת חנניה ביש אומרים. ממילא נראה שהשו&quot;ע נוקט להחמיר על פי הכלל הידוע שסתם וי&quot;א הלכה כסתם, וכך סובר ה'''באוה&quot;ל'''(סי רנג ס&quot;א ד&quot;ה ונהגו).<br /> <br /> אולם רבים הקשו מפסקים אחרים של שו&quot;ע שנראים סותרים לפסק זה. <br /> <br /> ה'''מנחת כהן'''(משמרת השבת שער שני פ&quot;ה) הקשה ממה שפסק השולחן ערוך (סי רנ&quot;ד סעי' ד) שפירות הנאכלין חיים מותר ליתנם מבעוד יום סביב לקדירה אע&quot;פ שיצלו קודם חשיכה, ודין זה למדו הראשונים מדברי חנניה שמתיר לשהות בתבשיל שנתבשל במאכל בן דרוסאי כ&quot;ש פירות שאפשר לאוכלם חיים אין לחוש שמא יחתה, אך אם שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף וסיעתו איך א&quot;כ התיר לשהות פירות הנאכלים חיים והוכיח מזה המנחת כהן שגם השולחן ערוך סבר לדינא כר&quot;ח וסיעתו שמותר להשהות ממאכל בן דרוסאי ולא חוששים לחיתוי וכתב על זה שזו ראיה ללא תשובה, ועיין '''גר&quot;א'''(שם) שכתב ג&quot;כ.<br /> <br /> אך רבים דוחים ראייתו וכך כותב ה'''משנ&quot;ב''' (שעה&quot;צ ס&quot;ק כב) בשם פרמ&quot;ג ושאר אחרונים שגם לדעת הרי&quot;ף שאוסר לשהות תבשיל מבן דרוסאי מודה הוא שמותר ליתן פירות מסביב לקדירה כיון שזה נידון כמו צליה על האש, מחמת שהפירות נוגעים בגחלים ובצליה בסי' רנד מתבאר שגם רבנן מודים שסגי בהכי ואין חשש שמא יחתה.<br /> <br /> ה'''מג&quot;א'''(רנד, יב) כתב שהשו&quot;ע מתיר רק כשהפירות על האש עצמה וכדין צלי בשר שהזכרנו לעייל אבל אם הפירות סביב הקדירה ונצלים מחום הקדירה ולא ישיר מהאש יש להתיר א&quot;כ רק לחנניה וכן הביא גם ה'''גר&quot;א''' וממילא שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף.<br /> <br /> ה'''רמ&quot;א''' פוסק שהמנהג כר&quot;ח וסיעתו להקל אך טוב להחמיר כרי&quot;ף.<br /> <br /> === פסיקת האחרונים ===<br /> יש מהאחרונים הספרדים(כה&quot;ח רנד כח, שו&quot;ת ישכיל עבדי ח&quot;ג סי' י') כותבים ומעידים שהמנהג היה כדעת חנניה. ועיין יביע אומר (או&quot;ח ח&quot;ו סי לב) שכתב שהלכה כחנניה מסתימתו ברנ&quot;ד גבי פירות כנזכר לעייל.<br /> כפי שראינו לעייל רמ&quot;א כתב שהמנהג להקל כסברא אחרונה, והבאנו לעייל את דעת הבאוה&quot;ל שהעיר מדברי הרא&quot;ש משמע שהקולא היא רק מפני שאין בנו כח למחות במקילין ועדיף לחוש לכתחילה לדעת חכמים ורק בצורך מיוחד יש לסמוך על המקילים והבאנו גם חזו&quot;א שסובר שאין להחמיר נגד המנהג. מנהג התימנים שהולכים בדרך הרמב&quot;ם כך כותב הרב קאפח(שם). <br /> <br /> == גזירת שהיה בזמנינו ==<br /> במציאות הקדומה יותר היו שמים את הסירים על בלעך(טס של פח) שמונח על הגז. ומציאות חדשה זו הביאה את האחרונים לדון מה יחס שהייה במקרים אלו. <br /> האגרו&quot;מ(ח&quot;א סימן צג) דן באפשרות שגזירת שהייה אינה נוהגת בימינו, והטעם לומר שבגז לא שייכת גזרת שהייה שהרי חז&quot;ל גזרו רק שלא יחתה בגחלים ולא מצאנו שגזרו שיביא עוד עצים לאחר שתכלה האש, וממילא הדמיון לזה בגז לא חששו שמא יגביר את עוצמת האש כיון שדומה להבאת עצים שלא חששו שיעשה בידיים ואין אנו אומרים שלא גזרו על הבאת עצים כיון שאין הם סמוכים לתנור אבל הגברת עוצמת האש שהיא פעולה מאד קלה לעשיה אולי גזרו ועכ&quot;פ כיון שלא גזרו בעצים הסמוכים לתנור אזי גם אין אנו גוזרים על הגברת עוצמת האש ואנו לא יכולים לחדש איסורים.<br /> אך על כל פנים לא סמך על סברא זו להקל והתפיסה היא שגזירת חז&quot;ל היא לא להשהות על אש באופן שיש חשש שיגביר עוצמת האש מסיבה כל שהיא ממילא זה לא משנה אם זה על ידי חיתוי בכירה או עלי ידי סיבוב הכפתור בגז.<br /> יש שכתבו להקל מסברה אחרת שי&quot;ל שלא גזרו אלא באש שהולכת ודועכת ואז יש חשש שתבא לחזקה, אבל באש של גז בימינו או חשמל שהיא אש קבועה בלי תזוזה ואדם יכול לכוון מראש את עוצמת האש הדרושה לו, אין לחשוש שמא יחתה. וכן הביאו חזו&quot;ע(ח&quot;א עמ נג:), מנוחת אהבה(ח&quot;א, פ&quot;ג הע' 3) אך הם הביאום לא למעשה כי עדין יש חשש שישנה את עוצמת האש מתוך רגילות, והרב קאפח (פ&quot;ג אות יב) הלך עם סברא זו למעשה ומתיר לשהות על פלטה או כירים גלויות למרות שדן אותם כאש ממש לגבי דיני החזרה .<br /> <br /> == גרופה וקטימה בזמננו ==<br /> גריפה בפשטות לא שייכת בימינו, דאצלנו המציאות היא שהמכשיר או הגז או דלוק או כבוי. מה שניתן כן לדון זה לגבי קטימה. וצ&quot;ע היכן נעשת הקטימה, שהרי במציאות המקורית החיתוי ומקום האש הם באותו מקום, והיום זה התחלק יש מקום החיתוי ויש את מקום האש. וממילא אנו צריכים לדון איפה אנו נפעל את הקטימה האם במקום החיתוי או במקום האש. <br /> החזו&quot;ע(ח&quot;א עמ' נ) כתב שדי לתת טס של מתכת כל האש כדי להחשיבה כקטומה כיון שנעשה פה היכר אז אין חשש חיתוי וכ&quot;כ במנוחת אהבה(ח&quot;א עמ' מד) שמצד הדין יש לכסות את להבת האש שיש בזה היכר. כלומר לשיטתם מספיק הכיסוי שפועל קטימה במקום האש ולא במקום החיתוי.<br /> לעומתם סובר האגרו&quot;מ(ח&quot;א סי' צג) שאמנם העיקר הוא בהיכר שעושים באש שמגלה דעתו שלא אכפת לו מחיתוי ולכן העיקר הוא לשים טס מתכת על האש, אבל לכתחלה מצריך גם שיכסה את הכפתורים כי עלול לא לשים לב לכיסוי של האש ויבא להגביר או להנמיך את האש, וזה מקביל לימהם שהקטימה היתה במקום האש שהוא היה גם מקום החיתוי, ובדיעבד אם לא כיסה את הכפתורים מותר ועי&quot;ש עוד שהוסיף לחלק.<br /> השיטה היותר מקלה זה דעת המנוח&quot;א(שם) שהעלה שגם כיסוי הכפתורים לבד מספיק. ולכאורה סברתו היא שזה שמציאות ימינו חילקה את האש ומקום החיתוי עדיין עניין הקטימה זה שלא יחתה והחיתוי נפעל בכפתורים ממילא זה מה שמעניין אותנו.<br /> <br /> == הלכה למעשה ==<br /> === שהייה על גז מכוסה בפח מתכת ===<br /> נחלקו אחרוני זמנינו בהבנת מציאות זו, כיריים של גז שכיסה אותן בטס או אזבסט וכדו'<br /> הציץ אליעזר(חי&quot;ב סי' לא) אגרו&quot;מ(שם) ועוד סוברים שמציאות זו נחשבת גרופה וקטומה. לעומתם סובר החזו&quot;א (סי' לז ס&quot;ק יא) שמציאות זו נחשבת ככירה שלא גרופה וקטומה מכיון שהכיסוי לא ממעט את החום שהחזו&quot;א סובר כשיטת רש&quot;י שמטרת הגריפה היא מיעוט חום ולא כר&quot;ן שכתב שמטרת הגריפה והקטימה היא להיכר. ועוד שדרך בישול בכך ולכן אין זה שינוי ולא דמי לפסק שו&quot;ע ס&quot;ג מכיון שהשו&quot;ע דיבר דווקא על כלי ריק שמציאות זו מוכיחה שאין דרך בישול בכך מה שאין כן בטס מתכת. ודחוהו החזו&quot;ע (שם עמ' נא) וכן שבט הלוי(או&quot;ח סי' צא)<br /> כיצד מותרת השהיה על גבי כירים מכוסות?<br /> החזו&quot;א סובר שאסור לשים על גבי פח שמונח על האש כי זה לא נחשב גורפה וקטומה.<br /> היביע אומר(או&quot;ח ח&quot;ו סי לב') אם ישנו כיסוי פח אין בזה איסור שהייה כלל, כי בזה נחשב לגרופה וקטומה וכ&quot;כ כה&quot;ח(ס&quot;ק יא) וכן שו&quot;ת ישכיל עבדי (ח&quot;ג סי' י ס&quot;ס ב), ובחזו&quot;ע (עמ' מד) כתב להתיר להניח מצטמק ויפה לו עליהם גם ללא כיסוי אך טוב להניח כיסוי ומעיקר הדין מותר לתת גם תבשיל שלא התבשל כל צרכו על כיריים של גז לצורך סעודת שחרית אפי' שמצטמק ויפה לו ואין כיסוי לכירים, וכן התיר הרב קאפח להשהות גם ללא כיסוי פח.<br /> השש&quot;כ( פ&quot;א במהדורה חדשה סעיף עב) כותב למעשה &quot;טוב להקפיד שכל תבשיל יהיה מבושל כל צורכו בע&quot;ש ושהקדירה תינתן על גבי אש מכוסה. וביאר שהצורך בכל צרכו משום שחשש לדעת התוס'' שכתבו שקיים דיני החזרה אף בע&quot;ש ורמ&quot;א(סעי' ב) ומשנ&quot;ב(ס&quot;ק ע, עד) חששו לתוס''<br /> ציץ אליעזר(שם) כתב שמותר להניח על אש מכוסה דהוי גרופה וכן רבו פוסקי שהולכים כחנניה שאפי' בלא גרו&quot;ק אין איסור שהייה בלא נתבשל כל צרכו.<br /> האגרו&quot;מ- כתב שמעיקר הדין די בכיסוי פח מתכת אך טוב לכסות גם את הכפתורים של הגז כדי למנוע כל אפשרות של הגדלת האש<br /> <br /> === שהייה על &quot;פלטה של שבת&quot; ===<br /> במציאות זו ההכרעה הגורפת של האחרונים להתיר אמנם מטעמים שונים כדלקמן.<br /> בשו&quot;ת יביע אומר(שם) כתב שאין איסור להשהות תבשיל אפי' שלא התבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מכמה טעמים, חדא מכיון שחומה לא משתנה אין חשש חיתוי בניגוד לגחלים שהולכים וכבים עם הזמן כמש&quot;כ להתיר בכירה עם גז, ועוד טעם, כיון שבמציאות אין כפתור שניתן על ידו להגדיל את החום ולא שייך בזה גזירת חיתוי. וכ&quot;כ גם בחזו&quot;ע שבמציאות זו שאין אפשרות לחתות לכל הדעות מותר להשהות ואין צריך לעשות הפסק בין הפלאטה לקדירה וכ&quot;כ להלכה בשו&quot;ת ישכיל עבדי (סי כח, ח) מסברא מחודשת שכיון שעיקר המצאת הפלטה נעשתה לצורך שבת וכך נקראת היא בשם &quot;פלטה של שבת&quot; אין לחוש שיבוא לידי איסור כי זה הוי סימן והיכר לשבת, וכ&quot;פ בספר שולחן שלמה( סי' רנג אות כז) וכן בשש&quot;כ(חלק ג עמ' ג) וכ&quot;כ שו&quot;ת הר צבי אוח סי' קלו שאין איסור מכיון שאין אפשרות להגדיל או להקטין את החום ובעוד אחרונים.<br /> הציץ אליעזר( ח&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה') כותב להתיר מסברא שאין רגילות לבשל על פלטה אלא רק לחמם עליה.<br /> הגרש&quot;ז אוירבך (שש&quot;כ פ&quot;א הע' עא) מביא סברא שהיא אינה בכלל הגזרה. והוסיף השש&quot;כ שוב להקפיד שכל התבשיל יהיה מבושל כ&quot;ת בע&quot;ש ושהקדרה תינתן ע&quot;ג אש מכוסה&quot;(היינו פלטה).<br /> אמנם החזו&quot;א(אורחות רבינו ח&quot;א עמ' קב) והרב מרדכי אליהו(שות מאמר מרדכי ח&quot;ד סי' ז) סוברים שפלטת שבת דינה כגחלת של אש, מכיון שהם מתייחסים לפלטה כגוף אחד שלם ולא כאש שמכוסה ובמאמר מרדכי מביא עוד טעם שאם מניחים תבשיל ישירות על הגחלים זה נחשב להטמנה שהרי כך סובר שו&quot;ע( רנ&quot;ג א) והפטרון לזה או הכנת פלטה עם שכבה נוספת מעל הנקראת פלטת ירושלים או לכסות בנייר אלומניום עבה אבל דק לא מועיל שלא ניכר צינו באש וגם מחזי כנקיון ולא כהיכר, וכך סובר הרב אלישיב(שבות יצחק פ&quot;ח אות א) אך בחוט השני ח&quot;ב עמ' קטז כתב שדי נייר כסף או כל דבר שלא רגיל להניח על הפלטה. <br /> === שהייה בתנור בזמן הזה ===<br /> ישנם תנורים עם מצב שבת שמצב זה עוצר את השפעת הטרמוסטט שעניינו לווסת את חום התנור ואז אין בעיה לפתוח בשבת ולסגור כי פעולתי אינה גורמת להפעלה ישירה של התנור, אבל מכיון שיש כפתורים שמעבירים מצב וטמפרטורה בתנור הרי יש חשש חיתוי. דנים האחרונים וישנם כמה כיוונים.<br /> האור לציון(ח&quot;ב פרק יז,ד ) כותב שדין התנור הוא ככירה שלא גרופה וקטומה ולכן אסור להשהות בהם אלא אם שם נייר כסף עו טס מתכת בתחתית התנור להיכר.<br /> שו&quot;ת הר צבי כותב שמותר להשהות בתנורים רק אם מוודא שאין אפשרות להגביר את החום ע&quot;י הכפתורים או לכסות ממש או להסירם וכדו'.<br /> הילקוט יוסף(עמ' צו) כתב שתנור של היום נחשב גרו&quot;ק אלא שנכון לרשום פתק שבת ולהניחו סמוך לכפתורים ואז מותר לתת שם תבשלים אפי' שמצטמק ויפה להם והמקילים שלא שמים פתק יש להם על מה שיסמוכו.<br /> האגרו&quot;מ כותב להחמיר לכתחילה לכסות כפתורי התנור כדי למנוע כל חשש אך מעיקר הדין אין לחוש לזה.<br /> &lt;references /&gt;</div>

ABCD https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=11480 2018-04-16T06:15:17Z

<p>ABCD: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות|משנה שבת ג א|בבלי שבת לו.|ירושלמי שבת ג א|רמב&quot;ם שבת ג ו|שלחן ערוך אורח חיים רנג}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> <br /> == כירה שהיסקוה מחלוקת חנניה וחכמים ==<br /> <br /> שנינו בריש פרק כירה (שבת לו:):<br /> <br /> &quot;כירה שהיסיקוה בקש ובגבבה נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או <br /> עד שיתן את האפר '''בית שמאי''' אומרים חמין אבל לא תבשיל ו'''בית הלל''' <br /> אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלים אבל לא מחזרים ובית הלל אומרים אף <br /> מחזרים&quot;<br /> == איסור שהייה וגדרו: ==<br /> המושג שהייה היינו להשאיר תבשיל על כירה בע&quot;ש כדי לשמור על חומו אף בכניסת השבת. נחלקו חנניה וחכמים איזה דרגת בישול אסור להשהות בע&quot;ש כל עוד הכירה לא גרופה וקטומה וממילא הרישא של משנתינו תתפרש באופן שונה לכל אחד.&lt;br /&gt;<br /> <br /> === דעת חנניה ===<br /> ממאכל בן דורסאי והלאה- מותר להשהות אפי' ע&quot;ג כירה שאינה גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מסביר חנניה כי להחזיר תנן, ויש לעשות חסורי מחסרא, דדווקא להחזיר לב&quot;ה צריך גרו&quot;ק, אבל להשהות משהין אפי' שאינו גרו&quot;ק.<br /> <br /> === דעת רבנן ===<br /> מאכל בן דרוסאי- מותר להשהות דווקא ע&quot;ג גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מבארים כפשוטה דלשהות תנן.<br /> <br /> == מחלוקת הראשונים בטעם האיסור ==<br /> לכל הראשונים['''רש&quot;י'''(לו:) ד&quot;ה עד שיגרוף, '''תוס''''(שם ד&quot;ה לא יתן), '''בעל המאור''' (ד&quot;ה כירה), '''רמב&quot;ם''' (בפירוש המשנה ג,א) הו&quot;ד ב'''מאירי''' לו: ד&quot;ה והמשנה הרא&quot;שונה] ברור שהחשש שאנו עומדים מולו הוא חשש חיתוי והבערה. ומקורם בסוגייה בדף יח.<br /> אך מצינו מחלוקת רש&quot;י מול שאר ראשונים מאיזה טעם אסורה השהייה בע&quot;ש. האם יש להשוות דין השהייה לדין הטמנה, או שמא שני דינים שונים הם זה מזה.<br /> === שיטת רש&quot;י בטעם איסור שהייה === <br /> כל הראשונים('''רשב&quot;א ריטב&quot;א ר&quot;ן''') למדו ברש&quot;י&lt;ref&gt;בדעת רש&quot;י נמנו שתי דרכים: עיין בבעה&quot;מ (ד&quot;ה כירה) וברמב&quot;ן(ד&quot;ה מתני' כירה) בשם ר' חננאל וברשב&quot;א (ד&quot;ה עד שיגרוף) בשם רב האי גאון שלדרכם פרשו את האופן שאין בשהייה מציאות של הטמנה והיינו שבדעת רש&quot;י הם פרשו שבכל שהייה יש מציאות של הטמנה ולכן לדעתם שאיסור שהייה אינו שייך לאיסור הטמנה הוצרכו לבאר באופן שאין בשהייה מציאות שיש לאסור משום הטמנה. והרמב&quot;ן כתב שלרש&quot;י המשנה מדברת הן באופן של שהייה והן באופן של הטמנה. &lt;/ref&gt; שהוא משווה דין השהייה לדין הטמנה, ומפרש את משנתנו אף בהטמנה, ולמדו זאת מרש&quot;י במשנה שכתב ד&quot;ה עד שיגרוף: הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל[דף לד:] שמא יחתה בגחלים&quot;. מהטעם שנקט רש&quot;י משום שמוסיף הבל, וכן מהפניתו לסוגייא בדף לד: &quot;מפני מה אין טומנים בדבר המוסיף הבל&quot; משמע בפירוש שרש&quot;י משווה דין שהייה להטמנה. אמנם מצינו ל'''ב&quot;ח''' (רנ&quot;ג ,י) שלעולם מודה רש&quot;י דלא מוסיף הבל אלא בהטמנה, ולא בא רש&quot;י בדבריו אלא לפרש מפני מה אסור לשהות בגפת ועצים יותר מקש וגבבא שהרי הוא אינו עושה מעשה בשבת אלא בע&quot;ש ולכן מבאר רש&quot;י דכיון שבגפת ועצים מוסיף הבל תמיד כשיחתה הלכך באינו גרוף חיישינן שמא יחתה בשבת. <br /> אך קשה לומר כפרוש הב&quot;ח, דמרש&quot;י לח:(ד&quot;ה אבל הניח) מוכח מפורש שהשווה את הדינים. &quot;אבל הניח על גבי קרקע אסור להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה.&quot;<br /> <br /> את המניע של רש&quot;י בפירושו כותב '''בעל המאור'''(טז: מדפי הרי&quot;ף, הו&quot;ד בר&quot;ן טו: מדפי הרי&quot;ף)- דהשיאו לרש&quot;י לפרש משנתינו בהטמנה מפני שראה פרק כירה בין שתי הטמנות, סוף במה מדליקין ותחילת במה טומנים. וב'''אגרו&quot;מ'''(שו&quot;ת ח&quot;א סי' צג) כתב שרש&quot;י הכריח את דבריו מקושיית הרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) מדוע נאסר במשנה להלן(לח(: להשהות בתנור גרוף הרי כיון שגרף את התנור לא שייך כלל גזירה שמא יחתה ולכן הונע רש&quot;י לפרש שטעם האיסור הוא מדין איסור הטמנה במוסיף הבל ותנור מוסיף הבל גם כשהוא גרוף.<br /> כדעת רש&quot;י סובר ראבי&quot;ה ח&quot;א סי' קצז.<br /> === דעת שאר ראשונים בטעם איסור שהייה ===<br /> '''ר' חננאל'''(לז.) הוא הראשון שמצביע על חילוק בין שהייה להטמנה, וז&quot;ל: &quot;ושיהוי זה אינה הטמנה וכו'&quot; <br /> היינו שהייה אינה המציאות שמוטמנת הקדרה בתוך הגחלים. ולכן לפי חנניה מותר לשהות גם על גבי כירה שלא גרופה וקטומה ורבנן סוברים שאסור להשהות על גבי כירה שאינה גרו&quot;ק משום חשש שמא יחתה בגחלים, אך הטמנה דין אחר לגמרי הוא, וכן פרשו שאר הגאונים '''רבנו האי גאון ורבינו אפרים גאון'''(הו&quot;ד ב'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה עד), וב'''ר&quot;ן''' על ריף (ד&quot;ה כירה)). ובעקבות הגאונים הלכו רוב הראשונים( '''תוס'''' ד&quot;ה לא, '''רשב&quot;א''' שם, '''רמב&quot;ן''' (ד&quot;ה כירה), '''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה וטעמא)) והביאו מספר קושיות על שיטת רש&quot;י שבעקבותם מוכרח הוא הדבר לחלק בין שהייה להטמנה. <br /> <br /> === קושיות הראשונים על דעת רש&quot;י ===<br /> <br /> קושיא ראשונה- מקשים ה'''תוס''''(שם) שסוף סוף גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר בכמה דברים השנויים בבמה טומנים. <br /> <br /> קושיה שניה- מקשים ה'''תוס''''(שם)'' קושיה נוספת דאם דין השהיה כדין הטמנה איך התיר חנניה להשהות מאכב&quot;ד בכירה שלא גרו&quot;ק? ולרש&quot;י ה&quot;ה שיהיה מותר להטמין והרי לא מצינו בפ&quot;ד היתר להטמין בכירה שלא גרו&quot;ק ואפי' כמאכב&quot;ד דהא הוה ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור אפי' במעוד יום. ''<br /> == הגדרת גרוף ==<br /> '''במשנתינו''' מבואר שכירה גרופה וקטומה מותר לתת על גבה, ו'''במשנה להלן''' (לט:) נאמר שתנור שחומו רב אין נותנים על גביו אפי' כאשר הוא גרוף וקטום. שכירה רחבה היא ויש בה מקום לשפיתת שתי קדירות ותנור פיו צר ושומר חומו הרבה. <br /> <br /> '''נאמר בירושלמי'''(ג,א)- &quot;הגורף עד שיגרוף כל צרכו מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד הדא אמרה עד שיגרוף כל צורכו&quot; <br /> &lt;references /&gt;<br /> <br /> === מחלוקת הראשונים במשמעות דברי הירושלמי ===<br /> <br /> רמב&quot;ם(פ&quot;ג, ה&quot;ו) '''רשב&quot;א'''(לו: ד&quot;ה עד שיגרוף), '''רמב&quot;ן'''(ד&quot;ה עד) '''ריטב&quot;א'''(לח: ד&quot;ה אלא) '''טור'''(רנג ב)-מבארים שהירושלמי כפשוטו, שצריך לגרוף לגמרי את כל הגחלים מחוץ לכירה עד שלא ישאר בו שום גחל. <br /> <br /> ראשונים אלו נזקקים לבאר מדוע א&quot;כ תנור אפי' גרוף אסור שכיון שלא נשארה שם גחלת כלל למאי ניחוש? <br /> <br /> ובאר ה'''רמב&quot;ם''' שאי אפשר לגרוף כל האש עד שלא ישאר ניצוץ אחד, ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור.&lt;ref&gt;הפרמ&quot;ג(רנ&quot;ג א&quot;א סק&quot;ח) ביאר שנחלקו אחרונים בבאור הרמב&quot;ם, הנחלת צבי(עטרת צבי סק&quot;ז) ביאר שרק בתנור מתוך הבלו הרב אין באפשר לחתות את כולו ונשארים ניצוצות אבל בכירה שאין חומה רב גורפים את כולה, אך המג&quot;א(שם סק&quot;ח) ביאר שגם בכירה וגם בתנור אינו גרוף את כל הגחלים אלא שבכירה שאין הבלה רב לא חוששים שמא יחתה.&lt;/ref&gt; <br /> <br /> וה'''רשב&quot;א''' פרש בעניין אחר- שלדעתו אנו מצריכים גרופה ממש אך תנור דינו שונה, מכיון שהבלו חם מאד גם לאחר הגריפה אינו נראה כגרוף ויבוא להשהות או להחזיר בכירה שאינה גרו&quot;ק ואז יש חשש שיבוא לחתות או שמא יבוא להשהות או להחזיר לתנור לא גרוף.<br /> הקושי בדברי הרשב&quot;א שיש כאן גזירה בתנור אטו כירה והיא גופא אינה אלא גזירת חיתוי גחלים. <br /> <br /> '''מאור'''(טז:) '''ר&quot;ן''' (טו: ד&quot;ה עד)- <br /> הקושי של הראשונים לעיל בהבנת חשש חיתוי בתנור גרוף הביא את המאור לפרש ש&quot;גרוף&quot; המוזכר בגמרא הוא באופן שגורף את כל הגחלים לצד אחד של הכירה או התנור, ובמציאות זו התירו בכירה אך אסרו בתנור אבל אה&quot;נ אם הוציא את כל הגחלים יהיה מותר לשהות גם על תנור כיוון שאין כבר את החשש שמא יבוא לחתות.<br /> <br /> === להלכה ===<br /> נקטינן כ'''רמב&quot;ם''' וכ&quot;פ '''שו&quot;ע''': &quot;אא&quot;כ גרף דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים&quot;. <br /> <br /> == הגדרת &quot;קטום&quot; ==<br /> בירושלמי המובא לעיל נאמר: &quot;והקוטם עד שיקטום כל צורכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו&quot;.<br /> <br /> מסקנת הירושלמי מפורשת שלא צריך קטימה כל צרכו, וכן משמעות הבבלי דף לז. &quot;גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה&quot;. ועוד מדייקים ה'''ר&quot;ן'''(לו: ד&quot;ה עד) וה'''רמב&quot;ן''' מלשון המשנה &quot;עד שיתן את האפר&quot; ומכך שלא כתוב שיטמין באפר משמע שקטימה כל שהיא מועילה.<br /> <br /> === הטעם שמועילה קטימה ===<br /> בטעם שמועילה קטימה להשהייה מצינו כמה שיטות בראשונים-<br /> <br /> '''רש&quot;י''' (דף לו: ד&quot;ה או עד) כותב שהקטימה מועילה מדין צינון לשיטתו שכל הסוגיה דנה בהטמנה והאיסור הוא הטמנה בדבר המוסיף הבל&lt;ref&gt;ניתן לומר בפרושו שאכן צריך קטימה לא כל שהוא כדברי שאר' אלא קטימה עבה מאד כדי לפעול שזה לא יהיה מוסיף הבל ובטלה ליה לקושית התוס'' לו: ד&quot;ה לא שהרי קטומה מוסיפה הבל יותר מכמה דברים בפרק רביעי, אך ניתן לפרש כמו שנפרש לקמן שרש&quot;י שבצרוף דעת זו שפעל צינון בקטימתו זה מתיר את דין של הטמנה בדבר המוסיף הבל ולכן רש&quot;י לז. הכניס את מושג הדעת. וההבנה תהיה שרש&quot;י כרשב&quot;ם (תוס'' מז: ד&quot;ה במה) משווה לגמרי את דיני הטמנה ושהיה.(עיין פנ&quot;י ורא&quot;ש יוסף) &lt;/ref&gt;. <br /> <br /> אמנם בדף לז:(ד&quot;ה שאני) כותב '''רש&quot;י''' שקטימה מועילה כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בהמשך הבישול, והרי זה כמצטמק ורע לו. ויש לתמוה והרי אם לשיטת רש&quot;י הכל עניין הטמנה אז הצינון מועיל מעצמו לא קשור לדעתו. לכן ניתן לפרש שרש&quot;י אכן מודע לשאלת הרא&quot;שונים שהגחלים אלו מוסיפים הבל וכן מקטמה והובערה לשיטתו ששהייה והטמנה דין אחד הוא, מבין הוא שאכן הדעת היא בצרוף לצינון, כלומר מתחדש בפרק זה דין בדיני הטמנה שכאשר הדבר מוסיף הבל אבל יש לי גילוי דעת, זה הטמנה המותרת&lt;ref&gt;צ&quot;ע לפי הבנה זו אי רק בגחלים חידוש זה נמצא כי ניתן לעשות מעשה שפועל גילוי דעת וזה הקטימה, או בכל חומר המוסיף הבל המופיע בפרק ד' כסיד וכו'.&lt;/ref&gt;. <br /> <br /> והקשו '''רשב&quot;א ור&quot;ן''' על פי פרוש הירושלמי שאם הקטימה עניינה שהגחלים לא יוסיפו הבל הרי מהירושלמי משמע שמספיק כל שהוא. ועוד הקשו שהרי בסוגיין מבואר שגחלים שעממו הרי הכירה כקטומה והרי הגחלים שעממו מוסיפים הבל כנזכר לעיל.<br /> <br /> ה'''מגיני שלמה'''(לו: ד&quot;ה אין) כתב לבאר דין גחלים שעממו לרש&quot;י שכיון שגחלים מצטננים והולכים לא נחוש שמא יבוא להשהות על גבי גחלים שמוסיפים הבל, ולא שייך הגזירה שאסרו להטמין בדבר המוסיף הבל שמא יטמין ברמץ ויחתה וכן כל קטימה כיון שנותן אפר על גבי הגחלים אפי' שעדיין הם מוסיפים הבל, כיוון שהם מצטננים והולכים לא גוזרים משום שמא יטמין ברמץ.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ן והרשב&quot;א'''(ד&quot;ה עד) כתבו ע&quot;פ הירושלמי(שם) שקטימה כל שהיא מועילה ולא צריך לקטום עד שלא יהיה ניכר בגחלים אש כלל והטעם שמועילה הקטימה משום שהרי כשעשה מעשה קלקול באש ע&quot;י הקטימה הרי סילק דעתו והסיח דעתו מהאש, ולכן גחלים שעממו מותר ליתן על גבה, שכיון שעממו ולא חשש ללבותם מוכח בדעתו שלא מקפיד על החיתוי. <br /> <br /> ה'''ר&quot;ן''' הוסיף לבאר שהטעם ששונה קטימה מגריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים ומספיק קטימה כל שהוא משום שבגריפה אם גרף חלק אין היכר בנשארות כלל, אך מכיון שנתן אפר על כל הגחלים ישנו היכר בכל הגחלים.<br /> אמנם הסבר זה של הר&quot;ן מתאים רק לשיטתו שהסביר דין גרוף כרז&quot;ה שהוא משום היכר אבל לרוב הרא&quot;שונים שפירשו גרוף לגמרי צריך לומר שהיתר קטום שונה יסודית מהיתר גרוף.<br /> <br /> ה'''רמב&quot;ם('''שבת ג,ד) כתב שהסיבה שמועילה גרופה וקטומה משום שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרים שמא יחתה באש. והקשה ה'''רמ&quot;ך'''(הו&quot;ד בכס&quot;מ שם) מדוע כתב הרמב&quot;ם שאחר שקטם הסיח דעתו מהתשביל והרי דין כירה גרו&quot;ק היא גם בגונא שאין לו תבשילים אחרים וא&quot;כ לא מסיח דעתו מהתבשיל. ובאר ה'''כס&quot;מ''' שהטעם שמועיל קטימה או גריפה זה משום שקים להו לרבנן שכל גריפה וקטימה פועלת הסח דעת.<br /> <br /> === באיזה קטימה התירו ===<br /> ה'''תוספת שבת'''(רנג, סק&quot;ו) כתב שצריך שיקטום ויכסה את כל הגחלים. אבל אם לא כיסה את כל הגחלים - אסור ליתן על גביהם, בדיוק כמו גריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים. ובאר המחצית השקל(ס&quot;ג) שהכוונה בזה שמספיק קטימה כל שהוא היינו שלא צריך אפר רב אלא מספיק כיסוי דק.<br /> <br /> ה'''גר&quot;א בשנות אליה'''ו(פ&quot;ג מ&quot;א) חולק על התוס'פת שבת וכתב שמועילה הקטימה אפי' על מקצת הגחלים, ומשמע בדבריו שקטימה מועילה אפי' אם קטם רק חלק מהגחלים. וכ&quot;כ ב'''תפארת ישראל''' שקטימה מועילה על חלק מהגחלים כיון שעל ידי זה שמצנן חלק מהגחלים יזכור שלא לחתות .<br /> <br /> == שהיית תבשיל שלא הגיע לבן דרוסאי על כירה גרוק. ==<br /> <br /> כותבים ה'''תוס'''' (לז. ד&quot;ה אא&quot;ב לז: ד&quot;ה שמע מינה) שההיתר של שהייה בכירה גרופה וקטומה זה אפי' בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו וכן במצטמק ויפה לו, וכן כתב ה'''רא&quot;ש'''(פר&quot;ג סי' א) בשם '''רבנו יונה''' וכן כתב ה'''רמב&quot;ן''' (לו: ד&quot;ה גמרא הא).<br /> <br /> נחלקו הראשונים האם היתר גרופה וקטומה זה גם בתבשיל פחות מבן דרוסאי, שה'''רשב&quot;א''' (לו: ד&quot;ה עד שיגרוף) נסתפק האם להתיר, כיון שטעם איסור שהייה הוא משום שמא יחתה בגחלים ואם כן כאשר גרף וקטם אין בכירה משום חיתוי גחלים. וכ&quot;ש במאכל בן דרוסאי וכ&quot;ש במצטמק ורע לו, &lt;u&gt;או שמא&lt;/u&gt; כל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין אפי' בגרופה וקטומה כיון שהתבשיל לא התבשל במאכל בן דרוסאי אפי' כאשר הכירה גרופה וקטומה נותן דעתו על התבשיל ויבוא לחתות ואפי' בקש ובגבבה שייך חיתוי בכך דהא גזרינן ביה בתנור, &lt;u&gt;והסיק הרשב&quot;א&lt;/u&gt; כצד הראשון שמותר להשהות אפי' פחות ממאכל בן דרוסאי ומשום שבגרופה אין לחוש ולגזור כלום שהרי הוא לא יכול מציאותית לחתות וכ&quot;כ ה'''רמב&quot;ן''' שם ו'''בעל המאור''' (לו: ד&quot;ה ואם תשאל).<br /> <br /> אך ב'''הגהות''' '''רעק&quot;א''' (רנ&quot;ג, ס&quot;א) וב'''חת&quot;ס'''(לו: ד&quot;ה נותנין עליה) הוכיחו מדברי ה'''רא&quot;ש בשם ר' יונה''' שחולק על ה'''רשב&quot;א''' וסובר שאם התבשיל מבושל פחות מבן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה אפי' שהיא גרופה וקטומה. ולכן תמה רעק&quot;א על השוע' סעיף א שפסק להתיר אפי' בפחות ממאכל בן דרוסאי.<br /> <br /> והטעם לשיטה זו שאוסרת כותב ה'''חת&quot;ס''' על פי מה שכתב ה'''רמב&quot;ם''' בטעם היתר שהייה על גרופה וקטומה כיון שמסיח דעתו וזה בעקבות כך שהתבשיל שלו התבשל כמאכל בן דרוסאי , סובר ר' יונה שאם התבשיל אפי' לבן דרוסאי לא הגיע שאין שום אדם יכול לאוכלו אינו מסיח דעתו ולא מועילה גריפה וקטימה. ברמב&quot;ם צריך עיון כי המ&quot;מ שם הלכה ד כתב שדעת הרמב&quot;ם כמתירים.<br /> <br /> == במבושל כמאכל בן דרוסאי == <br /> איסור שהייה נאמר בדבר שהתחיל להתבשל ועדיין אינו מבושל כל צרכו, אבל בדבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי&lt;ref&gt;לסטים היה , רש&quot;י (כ. ד&quot;ה בן דרוסאי) ונחלקו הרא&quot;שונים אי שליש בישול הוא(רש&quot;י כ. ד&quot;ה בן דרוסאי, רמב&quot;ן מלחמת ה' לו: ד&quot;ה אבל, שהוא שליש בישולו וכן דעת טור רנ&quot;ג) או חצי בישול(רמב&quot;ם ט' ה').&lt;/ref&gt; נחלקו התנאים לו: אם מותר להשהות על גבי האש דעת '''חנניה''' להתיר ו'''רבנן''' אוסרים להשהותו.<br /> <br /> הראשונים נחלקו בשהייה בתנור לדעת חנניה שהתיר להשהות תבשיל בן דרוסאי האם דווקא בכירה שאין חומה רב ואין לחוש כ&quot;כ שמא יחתה התיר, אבל בתנור שחומו רב מודה חנניה שאסור לשהות על גביו מאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי.<br /> <br /> ה'''תוס''''(לח: ד&quot;ה תנור) סוברים שאין חילוק בין כירה לתנור ולחנניה מותר לעולם להשהות עליו והוכיחו כדבריהם מיח: &quot;לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור&quot; ובשיל שפיר דמי והיינו כמאכל בן דרוסאי משמע שגם בתנור מותר. ועיין '''רא&quot;ש יוסף'''(לח: ד:ה ודע דהריף) ו'''שפת אמת''' (לז: ד&quot;ה עוד הביא הריף) שהוכיחו כן בדעת ה'''רי&quot;ף'''.<br /> <br /> אך '''בעל המאור'''(יח: ד&quot;ה הא דאמרינן לו: ד&quot;ה כלל הדברים) הביא את דעת '''רבינו האי גאון''' שכתב להתיר, אמנם בעל המאור צידד לאסור, וסיים שאף על פי שכך נראין הדברים לדעתנו אנו מבטלים דעתינו בזה מפני הגאון. ונציין שהמחלוקת נובעת מפירוש הגמ' בדף יח: שאמרו שאסור להניח על גבי האש קדרה שמבושלת ואינה מבושלת, ופרש רב האי שמדובר במבושל מעט, ולא הגיע לבן דרוסאי, משמע מפה שאם הגיע לבן דרוסאי מותר להשהותו הן בתנור הן בכירה, אבל בעה&quot;מ כתב לפרש שמדובר בדבר שמבושל כמאכל בן דרוסאי ומכל מקום אסור להשהותו בתנור.<br /> <br /> &lt;u&gt;'''טעם האוסרים-'''&lt;/u&gt; ה'''ב&quot;ח''' פרש שכמו שמצינו שהבל התנור רב יותר מכירה ולכן לעניין חזרה לא מועיל גריפה וקטימה בו ואף שחנניה מתיר לשהות בן דרוסאי בכירה בתנור אסור.<br /> <br /> === טעמו של חנניה ===<br /> בטעמו של חנניה שהתיר להשהות על האש תבשיל כמאכל בן דרוסאי נשנו שני טעמים בראשונים:<br /> <br /> '''רא&quot;ש'''(פ&quot;ג סי' א') הביא '''תשובה מגאון''' שכתב שכל שהוא כמאכל בן דרוסאי המאכל יבוא לכלל בישול בזמן שיצטרך לאוכלו וממילא אין חשש שמא יבא לחתות בגחלים.<br /> <br /> ה'''שיטה לר&quot;ן''' (כ. ד&quot;ה וכמה) כתב לפרש שמכיון שהתבשיל מבושל בשיעור שראוי לאכילה בדוחק, זה מראה שאינו מקפיד עליו וממילא אין חשש שמא יבוא לחתות וכן מבואר ב'''רשב&quot;ם''' (תוס' מח. ד&quot;ה דזיתים).<br /> <br /> == קדירה חייתא ==<br /> הגמ' בדף יח: מביאה שמותר להשהות בשבת על גבי אש שלא גרופה וקטומה קדירה חיה, והסברא בזה כיון שהתבשיל לא יהיה ראוי לערב, בודאי הוא שלא הניחו על דעת לאוכלו בערב, וכדי שהתבשיל יהיה ראוי למחר אין צורך בחתוי כלל, שהרי יש לה שהות גדולה ומסיח דעתו ממנה ואין לחוש שיבוא לחתות בגחלים. <br /> <br /> == שימת חתיכה חיה בקדירה ==<br /> אותו דין של קדירה חייתא נמצא גם בקדירה שהתבשלה במקצת והשליך לתוכה חתיכת בשר חיה שאינה מבושלת כלל מאותו טעם, &quot;ואי שדא בה גרמא חייא שפיר דמי&quot;(שם).<br /> <br /> &lt;u&gt;ונחלקו אי חתיכה חיה מותר גם בירק או דווקא בבשר והדומה לו.&lt;/u&gt;<br /> <br /> ה'''כסף משנה'''(שבת פ&quot;ג, ה&quot;ח) מדייק מדברי ה'''רמב&quot;ם''' בפרוש המשנה שאפי' נתן חתיכה שיכולה להתבשל מבעוד יום כירק מותר, והסברא היא שכיון שפעל מעשה שמוכיח את הסיח הדעת שלו יזכור ולא יבוא לחתות. ומבארים ה'''פרמ&quot;ג'''(סי' רנג א&quot;א סק&quot;ד) וב'''מחצית השקל'''(שם מ&quot;א סק&quot;ד) שכל מה שהרמב&quot;ם מדבר זה דווקא בקדירה שאינה חיה והניח בתוכה חתיכה אחת חיה בזה סובר הרמב&quot;ם שיש פה מעשה של היסח דעת ואין לחוש שיחתה אבל בקדירה שכולה חיה היתר מדין אחר, ההיתר הוא משום שבפועל אין דעתו על הקדירה ואין לחוש שמא יחתה וזה שייך דווקא כשיש בקדירה דבר חי שלא יהיה ראוי לאוכלו לערב. א&quot;כ יש חילוק דינים. ההיתר של קדירה חייתא פועל מדין שאין דעתו עליה. וההיתר של חתיכה חיה פועל מדין היסח הדעת.<br /> <br /> אך ה'''ט&quot;ז'''(סק&quot;ב) מדייק מה'''רמב&quot;ם''' בחבור שכתב: &quot;אבר חי&quot; שהמשמעות היא שכל ההיתר הוא דווקא בבשר שלא יהיה ראוי לאוכלו בלילה וכותב שכך ההלכה וכן פוסק גם ה'''מג&quot;א''' להלכה. וכותב הט&quot;ז שהרמב&quot;ם בחיבור חזר בו מפרוש המשנה.<br /> <br /> == גדר תבשיל חי ==<br /> ה'''רשב&quot;א'''(ד&quot;ה מאן תנא) כתב בשם ר' האי גאון שההיתר של קדירה חיה הוא דווקא בגוונא שהתבשיל התחיל להתחמם מבעוד יום, אבל בצונן ממש אין היתר. וכתב הרשב&quot;א &quot;ואינו עולה יפה לפי דעתו&quot; היינו שההיתר הוא גם בדבר שלא התחמם.<br /> <br /> &lt;u&gt;בתבשיל שהתחיל להתבשל נחלקים האחרונים.&lt;/u&gt;<br /> <br /> ה'''ב&quot;ח''' סובר(רנג ד&quot;ה ומ&quot;ש אם הוסקה) שכל זמן שלא הגיע לשיעור בן דרוסאי עדין בכלל תבשיל חי הוא, ומותר לשהותו על האש.<br /> <br /> אך דעת ה'''ב&quot;י והט&quot;ז'''(סק&quot;א) וה'''מג&quot;א'''(סק&quot;ב) שכל שהתחיל להתבשל אפי' מעט אין דין קדירה חיה חל עליו, ואסור להשהותו. וכך כתב גם ה'''מגיד משנה''' (פ&quot;ג, ה&quot;ח).<br /> לפי&quot;ז כותב ה'''מג&quot;א''' שכל ההיתר של קדירה חיה הוא דווקא אם נותנו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום אסור כי זה מספיק זמן שהתבשל קצת קודם השבת, ולכן חייב לסלקו משחשיכה.<br /> <br /> ה'''משנ&quot;ב'''(סק&quot;א) כתב שההיתר של קדירה חיה הוא אף בהתחמם התבשיל מבעוד יום, ולא גוזרים שמא יחתה כיון שלא התחיל להתבשל. וכתב ה'''חזו&quot;א''' שכוונת המשנ&quot;ב להתיר רק שהתחמם ולא הגיע ליד סולדת, דא&quot;כ הגיע ליס&quot;ב זה נחשב כבר לתחילת בישול .<br /> <br /> == התבשילים שאינם נכללים בקדירה חייתא ==<br /> <br /> אמנם בהיתר זה יש קצוות שבהם למרות שהתבשיל חי לא יהיה בו את ההיתר של קדירה חיתא.<br /> <br /> === בדבר הצריך בישול הרבה ===<br /> כותב '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה האי קדירה) וכן מביא ה'''מאור''' (לו: ד&quot;ה ואם תשאל) שבתבשילים שאין כל הלילה והיום מספיקים להם להתבשל אין להם את ההיתר של קדירה חיה ואסור לשהותם אפי' שעדיין לא התבשלו כלל ומשום שיש לחוש שמא יחתה בשביל יהיה מוכן לצורך מחר. <br /> <br /> === בדבר שצריך בישול מועט ===<br /> כותב ה'''רמב&quot;ם'''(שבת פ&quot;ג הי&quot;ב) שדברים שאינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר אפי' שהם חיים ואינם מבושלים כלל מכל מקום דינם כתבשיל שלא בושל כל צרכו שיש איסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ואין בהם היתר של קדירה חיה&lt;ref&gt;בזה מתורצת קושיית הרא&quot;שונים בביאור איסור שהיית עססיות ותורמוסין שאין בהם היתר קדירה חיה והפרוש א&quot;כ כך הוא, שעססיות ותורוסים לא צריכים בישול רב ולכן אין להם את ההיתר של קדירה חיה.&lt;/ref&gt;. <br /> <br /> === בבשר צלי ===<br /> ועוד כתבו חלק מהראשונים ('''תוס'''' יח: ד&quot;ה האי, '''רא&quot;ש'''(פ&quot;א סי' לה) שההיתר בבשר חי הוא דווקא בקדירה, אבל בצלי הדין אינו כך. מכיון שהוא מתבשל מהר וראוי לאוכלו כבר בלילה יש חשש שמא יבוא לחתות וכן הובא להלכה בסימן רנ&quot;ד.<br /> <br /> === בשאר מיני ירקות וקטניות ===<br /> נחלקו האחרונים בזה, ה'''פרמ&quot;ג'''(רנ&quot;ד א&quot;א סק&quot;ב) וה'''תוספת שבת'''(רנ&quot;ג ס&quot;ג) כותבים שגם בהם אין היתר קדירא חייתא כיון שבישולם מהיר. אך ה'''מג&quot;א'''(רנ&quot;ד סק&quot;ב) כתב מפורש להתיר וכתב שכך דעת חלק מהראשונים כ'''רש&quot;י''' ו'''ר' ירוחם''' עיי&quot;ש, וכך צידד ה'''באוה&quot;ל''' להלכה(שם ס&quot;ח ד&quot;ה עססיות).<br /> <br /> === בדבר שיהיה מוכן לשעה מאוחרת ===<br /> ה'''באוה&quot;ל'''(רנג ס&quot;א ד&quot;ה ומסיח דעתו) כתב שכל האיסור בדבר שלא צריך בישול הרבה זה דווקא בסוג תבשיל כזה שיהיה מוכן לאלתר לסעודה, אבל אם התבשיל לא יהיה ראוי לאלתר אלא יתבשל במהלך הערב ורק מאוחר בלילה יהיה ראוי, אעפ&quot;כ כותב הבאוה&quot;ל שאם אין דרך בנ&quot;א להמתין בסעודה כ&quot;כ עד לשעה זו בוודאי מסיח דעתו ממנה ולא יבוא לחתות, והתבשיל מותר מדין קדירה חייתא.<br /> <br /> == להלכה- ==<br /> === שיטות הראשנים להלכה ===<br /> נחלקו הרא&quot;שונים כמי לפסוק כחנניה או כחכמים.<br /> <br /> '''רי&quot;ף'''(לז.), '''רמב&quot;ם'''(פ&quot;ג ה&quot;ד) שאילתות, רמב&quot;ן(מלחמות שם)- פסקו כחכמים שאסור לשהות על גבי האש חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשל שלא בושל כל צרכו. אבל אם בושל כל צרכו ואם מצטמק ורע לו מותר אבל אם מצטמק ויפה לו אסור.<br /> אך ר&quot;ח(הו&quot;ד בתוס'' לז: ד&quot;ה אמר רב ששת) רש&quot;י (שם ד&quot;ה ורב ששת), ר&quot;ת, רשב&quot;א- פסקו כחנניה שכל תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו.''<br /> רז&quot;ה(שם)- דעתו כחנניה רק כשהתבשל כמאב&quot;ד ומצטמק ויפה לו אסור שבזה גם חנניה אוסר<br /> רא&quot;ש- בדעת הרא&quot;ש נחלקו הפוסקים שאחר שהביא הרא&quot;ש את מחלוקת הרא&quot;שונים אי פוסקים כחנניה או כחכמים כתב: &quot;ובשביל שרבו הדעות בפיסקא זו וישראל מדקדקים במצוות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניה&quot;.<br /> הטור כותב שהרא&quot;ש סובר כחנניה וכן כותב התשב&quot;ץ(ח&quot;ד טור ג' סי' ח). אך הדרישה חולק וסובר שאין שום גילוי דעת ברא&quot;ש שסובר כך, שהרי אם מדקדקים במילים רואים שהוא כותב מכיון שישראל אדוקים.. והנח להם.. משמע מלשונות אלו שזה לא סיבה בעצם לפסק אלא מוכרחות. וכך משמע מהביאור הלכה(ס&quot;א ד&quot;ה נהגו) &quot;והעתיק דברי הרא&quot;ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצוות עונג שבת בודאי לא ישמעו לנו ע&quot;כ הנח להם ע&quot;ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות&quot;. א&quot;כ הרא&quot;ש הולך לפי הרא&quot;שונים שאוסרים ורק פרש למה הוא לא רצה למחות.<br /> אך החזו&quot;א(לז,ג) השיג על הבאוה&quot;ל בדעת הרא&quot;ש שאין כוונתו משום &quot;מוטב יהיו שוגגים&quot; אלא שהמחמירים הם גדולי עולם והיה ראוי להחמיר שלא להיכנס למח' זו אבל מפני שבחומרא זו יש הרבה פעמים משום ביטול עונג שבת לא ישמעו לנו להחמיר, ומעיקר הדין יש להם להקל כי כך הוראת רבותיהם ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן.<br /> אך מהרא&quot;ש (פ&quot;ק סימן לה') משמע אחרת שכתב שתבשיל המבושל כמאב&quot;ד מותר לשהותו, מוכח דס&quot;ל כחנניה.<br /> <br /> === ראיות הרא&quot;שונים לשיטתם ===<br /> מהראיות לשיטת ריף וסיעתו הפוסקים כחכמים-<br /> א. שואלת הגמ' &quot;איבעיא להו מהו לסמוך בה[לכירה לא גרו&quot;ק]? תוכה וגבה אסור אבל לסמוך לה שפיר דמי, או דלמא לא שנא&quot;? הרי&quot;ף(שם) הוכיח מהמשפט &quot;תוכה וגבה אסור&quot; שאסור להשהות ע&quot;ג כירה שאנה גרו&quot;ק. ובאר הר&quot;ן(שם) שאם לעניין חזרה מיירי מאי איריא אינה קטומה אפי' בקטומה תוכה אסור(לז. ר' חלבו). אך הר&quot;ן גם דוחה ומסביר שהפוסקים כחנניה יסבירו ששאלת הגמ' לעניין חזרה איירי ואגב &quot;גבה&quot; נקט &quot;תוכה&quot; אפי' שלתוכה אסור להחזיר אפי' בגרו&quot;ק.<br /> ב. כלפי הספק לעייל &quot;מהו לסמוך בה&quot;, הגמ' פושטת מברייתא: &quot;כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין אא&quot;כ גו&quot;ק&quot; וכותב הרי&quot;ף דהכי הלכתא. אמנם הר&quot;ן דוחה וכותב שהפוסקים כחנניה מפרשים שכוונת הגמ' לומר שכשם שהאוסרים שהייה מתירים לשהות בסמיכה כך האוסרים רק חזרה מתירין חזרה בסמיכה.<br /> מהראיות לשיטת ר&quot;ח וסיעתו הפוסקים כחנניה-<br /> א. בדף לז.מביאה הגמ' מימרא דרב ששת משמיה דר יוחנן הסובר כחנניה, ורבא סייע לדבריו מהמשנה: &quot;ולא חררה ע&quot;ג הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה&quot; הא קרמו פניה שרי. אמנם הרי&quot;ף כותב שקיי&quot;ל כר' אושעיא ורבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן הסוברים כחכמים.<br /> ולעוד ראיות ולהרחבה עיין עוד בר&quot;ן(שם).<br /> <br /> === הכרעת שו&quot;ע רמ&quot;א ===<br /> השו&quot;ע הביא את שתי הדעות . בדעה הרא&quot;שונה סתם כשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שפסקו כחכמים ואסר להשהות תבשיל שהתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו, אלא אם גרף או קטם. אח&quot;כ הביא את דעת חנניה ביש אומרים. ממילא נראה שהשו&quot;ע נוקט להחמיר על פי הכלל הידוע שסתם וי&quot;א הלכה כסתם, וכך סובר הבאוה&quot;ל(סי רנג ס&quot;א ד&quot;ה ונהגו).<br /> <br /> אולם רבים הקשו מפסקים אחרים של שו&quot;ע שנראים סותרים לפסק זה. <br /> המנחת כהן(משמרת השבת שער שני פ&quot;ה) הקשה ממה שפסק השולחן ערוך (סי רנ&quot;ד סעי' ד) שפירות הנאכלין חיים מותר ליתנם מבעוד יום סביב לקדירה אע&quot;פ שיצלו קודם חשיכה, ודין זה למדו הרא&quot;שונים מדברי חנניה שמתיר לשהות בתבשיל שנתבשל במאכל בן דרוסאי כ&quot;ש פירות שאפשר לאוכלם חיים אין לחוש שמא יחתה, אך אם שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף וסיעתו איך א&quot;כ התיר לשהות פירות הנאכלים חיים והוכיח מזה המנחת כהן שגם השולחן ערוך סבר לדינא כר&quot;ח וסיעתו שמותר להשהות ממאכל בן דרוסאי ולא חוששים לחיתוי וכתב על זה שזו ראיה ללא תשובה, ועיין גר&quot;א(שם) שכתב ג&quot;כ.<br /> אך רבים דוחים ראייתו וכך כותב המשנ&quot;ב (שעה&quot;צ ס&quot;ק כב) בשם פרמ&quot;ג ושאר אחרונים שגם לדעת הרי&quot;ף שאוסר לשהות תבשיל מבן דרוסאי מודה הוא שמותר ליתן פירות מסביב לקדירה כיון שזה נידון כמו צליה על האש, מחמת שהפירות נוגעים בגחלים ובצליה בסי' רנד מתבאר שגם רבנן מודים שסגי בהכי ואין חשש שמא יחתה.<br /> המג&quot;א(רנד, יב) כתב שהשו&quot;ע מתיר רק כשהפירות על האש עצמה וכדין צלי בשר שהזכרנו לעייל אבל אם הפירות סביב הקדירה ונצלים מחום הקדירה ולא ישיר מהאש יש להתיר א&quot;כ רק לחנניה וכן הביא גם הגר&quot;א וממילא שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף.<br /> הרמ&quot;א פוסק שהמנהג כר&quot;ח וסיעתו להקל אך טוב להחמיר כרי&quot;ף.<br /> <br /> === פסיקת האחרונים ===<br /> יש מהאחרונים הספרדים(כה&quot;ח רנד כח, שו&quot;ת ישכיל עבדי ח&quot;ג סי' י') כותבים ומעידים שהמנהג היה כדעת חנניה. ועיין יביע אומר (או&quot;ח ח&quot;ו סי לב) שכתב שהלכה כחנניה מסתימתו ברנ&quot;ד גבי פירות כנזכר לעייל.<br /> כפי שראינו לעייל רמ&quot;א כתב שהמנהג להקל כסברא אחרונה, והבאנו לעייל את דעת הבאוה&quot;ל שהעיר מדברי הרא&quot;ש משמע שהקולא היא רק מפני שאין בנו כח למחות במקילין ועדיף לחוש לכתחילה לדעת חכמים ורק בצורך מיוחד יש לסמוך על המקילים והבאנו גם חזו&quot;א שסובר שאין להחמיר נגד המנהג. מנהג התימנים שהולכים בדרך הרמב&quot;ם כך כותב הרב קאפח(שם). <br /> <br /> == גזירת שהיה בזמנינו ==<br /> במציאות הקדומה יותר היו שמים את הסירים על בלעך(טס של פח) שמונח על הגז. ומציאות חדשה זו הביאה את האחרונים לדון מה יחס שהייה במקרים אלו. <br /> האגרו&quot;מ(ח&quot;א סימן צג) דן באפשרות שגזירת שהייה אינה נוהגת בימינו, והטעם לומר שבגז לא שייכת גזרת שהייה שהרי חז&quot;ל גזרו רק שלא יחתה בגחלים ולא מצאנו שגזרו שיביא עוד עצים לאחר שתכלה האש, וממילא הדמיון לזה בגז לא חששו שמא יגביר את עוצמת האש כיון שדומה להבאת עצים שלא חששו שיעשה בידיים ואין אנו אומרים שלא גזרו על הבאת עצים כיון שאין הם סמוכים לתנור אבל הגברת עוצמת האש שהיא פעולה מאד קלה לעשיה אולי גזרו ועכ&quot;פ כיון שלא גזרו בעצים הסמוכים לתנור אזי גם אין אנו גוזרים על הגברת עוצמת האש ואנו לא יכולים לחדש איסורים.<br /> אך על כל פנים לא סמך על סברא זו להקל והתפיסה היא שגזירת חז&quot;ל היא לא להשהות על אש באופן שיש חשש שיגביר עוצמת האש מסיבה כל שהיא ממילא זה לא משנה אם זה על ידי חיתוי בכירה או עלי ידי סיבוב הכפתור בגז.<br /> יש שכתבו להקל מסברה אחרת שי&quot;ל שלא גזרו אלא באש שהולכת ודועכת ואז יש חשש שתבא לחזקה, אבל באש של גז בימינו או חשמל שהיא אש קבועה בלי תזוזה ואדם יכול לכוון מראש את עוצמת האש הדרושה לו, אין לחשוש שמא יחתה. וכן הביאו חזו&quot;ע(ח&quot;א עמ נג:), מנוחת אהבה(ח&quot;א, פ&quot;ג הע' 3) אך הם הביאום לא למעשה כי עדין יש חשש שישנה את עוצמת האש מתוך רגילות, והרב קאפח (פ&quot;ג אות יב) הלך עם סברא זו למעשה ומתיר לשהות על פלטה או כירים גלויות למרות שדן אותם כאש ממש לגבי דיני החזרה .<br /> <br /> == גרופה וקטימה בזמננו ==<br /> גריפה בפשטות לא שייכת בימינו, דאצלנו המציאות היא שהמכשיר או הגז או דלוק או כבוי. מה שניתן כן לדון זה לגבי קטימה. וצ&quot;ע היכן נעשת הקטימה, שהרי במציאות המקורית החיתוי ומקום האש הם באותו מקום, והיום זה התחלק יש מקום החיתוי ויש את מקום האש. וממילא אנו צריכים לדון איפה אנו נפעל את הקטימה האם במקום החיתוי או במקום האש. <br /> החזו&quot;ע(ח&quot;א עמ' נ) כתב שדי לתת טס של מתכת כל האש כדי להחשיבה כקטומה כיון שנעשה פה היכר אז אין חשש חיתוי וכ&quot;כ במנוחת אהבה(ח&quot;א עמ' מד) שמצד הדין יש לכסות את להבת האש שיש בזה היכר. כלומר לשיטתם מספיק הכיסוי שפועל קטימה במקום האש ולא במקום החיתוי.<br /> לעומתם סובר האגרו&quot;מ(ח&quot;א סי' צג) שאמנם העיקר הוא בהיכר שעושים באש שמגלה דעתו שלא אכפת לו מחיתוי ולכן העיקר הוא לשים טס מתכת על האש, אבל לכתחלה מצריך גם שיכסה את הכפתורים כי עלול לא לשים לב לכיסוי של האש ויבא להגביר או להנמיך את האש, וזה מקביל לימהם שהקטימה היתה במקום האש שהוא היה גם מקום החיתוי, ובדיעבד אם לא כיסה את הכפתורים מותר ועי&quot;ש עוד שהוסיף לחלק.<br /> השיטה היותר מקלה זה דעת המנוח&quot;א(שם) שהעלה שגם כיסוי הכפתורים לבד מספיק. ולכאורה סברתו היא שזה שמציאות ימינו חילקה את האש ומקום החיתוי עדיין עניין הקטימה זה שלא יחתה והחיתוי נפעל בכפתורים ממילא זה מה שמעניין אותנו.<br /> <br /> == הלכה למעשה ==<br /> === שהייה על גז מכוסה בפח מתכת ===<br /> נחלקו אחרוני זמנינו בהבנת מציאות זו, כיריים של גז שכיסה אותן בטס או אזבסט וכדו'<br /> הציץ אליעזר(חי&quot;ב סי' לא) אגרו&quot;מ(שם) ועוד סוברים שמציאות זו נחשבת גרופה וקטומה. לעומתם סובר החזו&quot;א (סי' לז ס&quot;ק יא) שמציאות זו נחשבת ככירה שלא גרופה וקטומה מכיון שהכיסוי לא ממעט את החום שהחזו&quot;א סובר כשיטת רש&quot;י שמטרת הגריפה היא מיעוט חום ולא כר&quot;ן שכתב שמטרת הגריפה והקטימה היא להיכר. ועוד שדרך בישול בכך ולכן אין זה שינוי ולא דמי לפסק שו&quot;ע ס&quot;ג מכיון שהשו&quot;ע דיבר דווקא על כלי ריק שמציאות זו מוכיחה שאין דרך בישול בכך מה שאין כן בטס מתכת. ודחוהו החזו&quot;ע (שם עמ' נא) וכן שבט הלוי(או&quot;ח סי' צא)<br /> כיצד מותרת השהיה על גבי כירים מכוסות?<br /> החזו&quot;א סובר שאסור לשים על גבי פח שמונח על האש כי זה לא נחשב גורפה וקטומה.<br /> היביע אומר(או&quot;ח ח&quot;ו סי לב') אם ישנו כיסוי פח אין בזה איסור שהייה כלל, כי בזה נחשב לגרופה וקטומה וכ&quot;כ כה&quot;ח(ס&quot;ק יא) וכן שו&quot;ת ישכיל עבדי (ח&quot;ג סי' י ס&quot;ס ב), ובחזו&quot;ע (עמ' מד) כתב להתיר להניח מצטמק ויפה לו עליהם גם ללא כיסוי אך טוב להניח כיסוי ומעיקר הדין מותר לתת גם תבשיל שלא התבשל כל צרכו על כיריים של גז לצורך סעודת שחרית אפי' שמצטמק ויפה לו ואין כיסוי לכירים, וכן התיר הרב קאפח להשהות גם ללא כיסוי פח.<br /> השש&quot;כ( פ&quot;א במהדורה חדשה סעיף עב) כותב למעשה &quot;טוב להקפיד שכל תבשיל יהיה מבושל כל צורכו בע&quot;ש ושהקדירה תינתן על גבי אש מכוסה. וביאר שהצורך בכל צרכו משום שחשש לדעת התוס'' שכתבו שקיים דיני החזרה אף בע&quot;ש ורמ&quot;א(סעי' ב) ומשנ&quot;ב(ס&quot;ק ע, עד) חששו לתוס''<br /> ציץ אליעזר(שם) כתב שמותר להניח על אש מכוסה דהוי גרופה וכן רבו פוסקי שהולכים כחנניה שאפי' בלא גרו&quot;ק אין איסור שהייה בלא נתבשל כל צרכו.<br /> האגרו&quot;מ- כתב שמעיקר הדין די בכיסוי פח מתכת אך טוב לכסות גם את הכפתורים של הגז כדי למנוע כל אפשרות של הגדלת האש<br /> <br /> === שהייה על &quot;פלטה של שבת&quot; ===<br /> במציאות זו ההכרעה הגורפת של האחרונים להתיר אמנם מטעמים שונים כדלקמן.<br /> בשו&quot;ת יביע אומר(שם) כתב שאין איסור להשהות תבשיל אפי' שלא התבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מכמה טעמים, חדא מכיון שחומה לא משתנה אין חשש חיתוי בניגוד לגחלים שהולכים וכבים עם הזמן כמש&quot;כ להתיר בכירה עם גז, ועוד טעם, כיון שבמציאות אין כפתור שניתן על ידו להגדיל את החום ולא שייך בזה גזירת חיתוי. וכ&quot;כ גם בחזו&quot;ע שבמציאות זו שאין אפשרות לחתות לכל הדעות מותר להשהות ואין צריך לעשות הפסק בין הפלאטה לקדירה וכ&quot;כ להלכה בשו&quot;ת ישכיל עבדי (סי כח, ח) מסברא מחודשת שכיון שעיקר המצאת הפלטה נעשתה לצורך שבת וכך נקראת היא בשם &quot;פלטה של שבת&quot; אין לחוש שיבוא לידי איסור כי זה הוי סימן והיכר לשבת, וכ&quot;פ בספר שולחן שלמה( סי' רנג אות כז) וכן בשש&quot;כ(חלק ג עמ' ג) וכ&quot;כ שו&quot;ת הר צבי אוח סי' קלו שאין איסור מכיון שאין אפשרות להגדיל או להקטין את החום ובעוד אחרונים.<br /> הציץ אליעזר( ח&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה') כותב להתיר מסברא שאין רגילות לבשל על פלטה אלא רק לחמם עליה.<br /> הגרש&quot;ז אוירבך (שש&quot;כ פ&quot;א הע' עא) מביא סברא שהיא אינה בכלל הגזרה. והוסיף השש&quot;כ שוב להקפיד שכל התבשיל יהיה מבושל כ&quot;ת בע&quot;ש ושהקדרה תינתן ע&quot;ג אש מכוסה&quot;(היינו פלטה).<br /> אמנם החזו&quot;א(אורחות רבינו ח&quot;א עמ' קב) והרב מרדכי אליהו(שות מאמר מרדכי ח&quot;ד סי' ז) סוברים שפלטת שבת דינה כגחלת של אש, מכיון שהם מתייחסים לפלטה כגוף אחד שלם ולא כאש שמכוסה ובמאמר מרדכי מביא עוד טעם שאם מניחים תבשיל ישירות על הגחלים זה נחשב להטמנה שהרי כך סובר שו&quot;ע( רנ&quot;ג א) והפטרון לזה או הכנת פלטה עם שכבה נוספת מעל הנקראת פלטת ירושלים או לכסות בנייר אלומניום עבה אבל דק לא מועיל שלא ניכר צינו באש וגם מחזי כנקיון ולא כהיכר, וכך סובר הרב אלישיב(שבות יצחק פ&quot;ח אות א) אך בחוט השני ח&quot;ב עמ' קטז כתב שדי נייר כסף או כל דבר שלא רגיל להניח על הפלטה. <br /> === שהייה בתנור בזמן הזה ===<br /> ישנם תנורים עם מצב שבת שמצב זה עוצר את השפעת הטרמוסטט שעניינו לווסת את חום התנור ואז אין בעיה לפתוח בשבת ולסגור כי פעולתי אינה גורמת להפעלה ישירה של התנור, אבל מכיון שיש כפתורים שמעבירים מצב וטמפרטורה בתנור הרי יש חשש חיתוי. דנים האחרונים וישנם כמה כיוונים.<br /> האור לציון(ח&quot;ב פרק יז,ד ) כותב שדין התנור הוא ככירה שלא גרופה וקטומה ולכן אסור להשהות בהם אלא אם שם נייר כסף עו טס מתכת בתחתית התנור להיכר.<br /> שו&quot;ת הר צבי כותב שמותר להשהות בתנורים רק אם מוודא שאין אפשרות להגביר את החום ע&quot;י הכפתורים או לכסות ממש או להסירם וכדו'.<br /> הילקוט יוסף(עמ' צו) כתב שתנור של היום נחשב גרו&quot;ק אלא שנכון לרשום פתק שבת ולהניחו סמוך לכפתורים ואז מותר לתת שם תבשלים אפי' שמצטמק ויפה להם והמקילים שלא שמים פתק יש להם על מה שיסמוכו.<br /> האגרו&quot;מ כותב להחמיר לכתחילה לכסות כפתורי התנור כדי למנוע כל חשש אך מעיקר הדין אין לחוש לזה.<br /> &lt;references /&gt;</div>

ABCD https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=11479 2018-04-16T05:52:22Z

<p>ABCD: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות|משנה שבת ג א|בבלי שבת לו.|ירושלמי שבת ג א|רמב&quot;ם שבת ג ו|שלחן ערוך אורח חיים רנג}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> <br /> == כירה שהיסקוה מחלוקת חנניה וחכמים ==<br /> <br /> שנינו בריש פרק כירה (שבת לו:):<br /> <br /> &quot;כירה שהיסיקוה בקש ובגבבה נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או <br /> עד שיתן את האפר '''בית שמאי''' אומרים חמין אבל לא תבשיל ו'''בית הלל''' <br /> אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלים אבל לא מחזרים ובית הלל אומרים אף <br /> מחזרים&quot;<br /> == איסור שהייה וגדרו: ==<br /> המושג שהייה היינו להשאיר תבשיל על כירה בע&quot;ש כדי לשמור על חומו אף בכניסת השבת. נחלקו חנניה וחכמים איזה דרגת בישול אסור להשהות בע&quot;ש כל עוד הכירה לא גרופה וקטומה וממילא הרישא של משנתינו תתפרש באופן שונה לכל אחד.&lt;br /&gt;<br /> <br /> === דעת חנניה ===<br /> ממאכל בן דורסאי והלאה- מותר להשהות אפי' ע&quot;ג כירה שאינה גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מסביר חנניה כי להחזיר תנן, ויש לעשות חסורי מחסרא, דדווקא להחזיר לב&quot;ה צריך גרו&quot;ק, אבל להשהות משהין אפי' שאינו גרו&quot;ק.<br /> <br /> === דעת רבנן ===<br /> מאכל בן דרוסאי- מותר להשהות דווקא ע&quot;ג גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מבארים כפשוטה דלשהות תנן.<br /> <br /> == מחלוקת הראשונים בטעם האיסור ==<br /> לכל הראשונים['''רש&quot;י'''(לו:) ד&quot;ה עד שיגרוף, '''תוס''''(שם ד&quot;ה לא יתן), '''בעל המאור''' (ד&quot;ה כירה), '''רמב&quot;ם''' (בפירוש המשנה ג,א) הו&quot;ד ב'''מאירי''' לו: ד&quot;ה והמשנה הרא&quot;שונה] ברור שהחשש שאנו עומדים מולו הוא חשש חיתוי והבערה. ומקורם בסוגייה בדף יח.<br /> אך מצינו מחלוקת רש&quot;י מול שאר ראשונים מאיזה טעם אסורה השהייה בע&quot;ש. האם יש להשוות דין השהייה לדין הטמנה, או שמא שני דינים שונים הם זה מזה.<br /> === שיטת רש&quot;י בטעם איסור שהייה === <br /> כל הראשונים('''רשב&quot;א ריטב&quot;א ר&quot;ן''') למדו ברש&quot;י&lt;ref&gt;בדעת רש&quot;י נמנו שתי דרכים: עיין בבעה&quot;מ (ד&quot;ה כירה) וברמב&quot;ן(ד&quot;ה מתני' כירה) בשם ר' חננאל וברשב&quot;א (ד&quot;ה עד שיגרוף) בשם רב האי גאון שלדרכם פרשו את האופן שאין בשהייה מציאות של הטמנה והיינו שבדעת רש&quot;י הם פרשו שבכל שהייה יש מציאות של הטמנה ולכן לדעתם שאיסור שהייה אינו שייך לאיסור הטמנה הוצרכו לבאר באופן שאין בשהייה מציאות שיש לאסור משום הטמנה. והרמב&quot;ן כתב שלרש&quot;י המשנה מדברת הן באופן של שהייה והן באופן של הטמנה. &lt;/ref&gt; שהוא משווה דין השהייה לדין הטמנה, ומפרש את משנתנו אף בהטמנה, ולמדו זאת מרש&quot;י במשנה שכתב ד&quot;ה עד שיגרוף: הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל[דף לד:] שמא יחתה בגחלים&quot;. מהטעם שנקט רש&quot;י משום שמוסיף הבל, וכן מהפניתו לסוגייא בדף לד: &quot;מפני מה אין טומנים בדבר המוסיף הבל&quot; משמע בפירוש שרש&quot;י משווה דין שהייה להטמנה. אמנם מצינו ל'''ב&quot;ח''' (רנ&quot;ג ,י) שלעולם מודה רש&quot;י דלא מוסיף הבל אלא בהטמנה, ולא בא רש&quot;י בדבריו אלא לפרש מפני מה אסור לשהות בגפת ועצים יותר מקש וגבבא שהרי הוא אינו עושה מעשה בשבת אלא בע&quot;ש ולכן מבאר רש&quot;י דכיון שבגפת ועצים מוסיף הבל תמיד כשיחתה הלכך באינו גרוף חיישינן שמא יחתה בשבת. <br /> אך קשה לומר כפרוש הב&quot;ח, דמרש&quot;י לח:(ד&quot;ה אבל הניח) מוכח מפורש שהשווה את הדינים. &quot;אבל הניח על גבי קרקע אסור להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה.&quot;<br /> <br /> את המניע של רש&quot;י בפירושו כותב '''בעל המאור'''(טז: מדפי הרי&quot;ף, הו&quot;ד בר&quot;ן טו: מדפי הרי&quot;ף)- דהשיאו לרש&quot;י לפרש משנתינו בהטמנה מפני שראה פרק כירה בין שתי הטמנות, סוף במה מדליקין ותחילת במה טומנים. וב'''אגרו&quot;מ'''(שו&quot;ת ח&quot;א סי' צג) כתב שרש&quot;י הכריח את דבריו מקושיית הרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) מדוע נאסר במשנה להלן(לח(: להשהות בתנור גרוף הרי כיון שגרף את התנור לא שייך כלל גזירה שמא יחתה ולכן הונע רש&quot;י לפרש שטעם האיסור הוא מדין איסור הטמנה במוסיף הבל ותנור מוסיף הבל גם כשהוא גרוף.<br /> כדעת רש&quot;י סובר ראבי&quot;ה ח&quot;א סי' קצז.<br /> === דעת שאר ראשונים בטעם איסור שהייה ===<br /> '''ר' חננאל'''(לז.) הוא הראשון שמצביע על חילוק בין שהייה להטמנה, וז&quot;ל: &quot;ושיהוי זה אינה הטמנה וכו'&quot; <br /> היינו שהייה אינה המציאות שמוטמנת הקדרה בתוך הגחלים. ולכן לפי חנניה מותר לשהות גם על גבי כירה שלא גרופה וקטומה ורבנן סוברים שאסור להשהות על גבי כירה שאינה גרו&quot;ק משום חשש שמא יחתה בגחלים, אך הטמנה דין אחר לגמרי הוא, וכן פרשו שאר הגאונים '''רבנו האי גאון ורבינו אפרים גאון'''(הו&quot;ד ב'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה עד), וב'''ר&quot;ן''' על ריף (ד&quot;ה כירה)). ובעקבות הגאונים הלכו רוב הראשונים( '''תוס'''' ד&quot;ה לא, '''רשב&quot;א''' שם, '''רמב&quot;ן''' (ד&quot;ה כירה), '''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה וטעמא)) והביאו מספר קושיות על שיטת רש&quot;י שבעקבותם מוכרח הוא הדבר לחלק בין שהייה להטמנה. <br /> <br /> === קושיות הראשונים על דעת רש&quot;י ===<br /> <br /> קושיא ראשונה- מקשים ה'''תוס''''(שם) שסוף סוף גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר בכמה דברים השנויים בבמה טומנים. <br /> <br /> קושיה שניה- מקשים ה'''תוס''''(שם)'' קושיה נוספת דאם דין השהיה כדין הטמנה איך התיר חנניה להשהות מאכב&quot;ד בכירה שלא גרו&quot;ק? ולרש&quot;י ה&quot;ה שיהיה מותר להטמין והרי לא מצינו בפ&quot;ד היתר להטמין בכירה שלא גרו&quot;ק ואפי' כמאכב&quot;ד דהא הוה ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור אפי' במעוד יום. ''<br /> == הגדרת גרוף ==<br /> '''במשנתינו''' מבואר שכירה גרופה וקטומה מותר לתת על גבה, ו'''במשנה להלן''' (לט:) נאמר שתנור שחומו רב אין נותנים על גביו אפי' כאשר הוא גרוף וקטום. שכירה רחבה היא ויש בה מקום לשפיתת שתי קדירות ותנור פיו צר ושומר חומו הרבה. <br /> <br /> '''נאמר בירושלמי'''(ג,א)- &quot;הגורף עד שיגרוף כל צרכו מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד הדא אמרה עד שיגרוף כל צורכו&quot; <br /> &lt;references /&gt;<br /> <br /> === מחלוקת הראשונים במשמעות דברי הירושלמי ===<br /> <br /> רמב&quot;ם(פ&quot;ג, ה&quot;ו) '''רשב&quot;א'''(לו: ד&quot;ה עד שיגרוף), '''רמב&quot;ן'''(ד&quot;ה עד) '''ריטב&quot;א'''(לח: ד&quot;ה אלא) '''טור'''(רנג ב)-מבארים שהירושלמי כפשוטו, שצריך לגרוף לגמרי את כל הגחלים מחוץ לכירה עד שלא ישאר בו שום גחל. <br /> <br /> ראשונים אלו נזקקים לבאר מדוע א&quot;כ תנור אפי' גרוף אסור שכיון שלא נשארה שם גחלת כלל למאי ניחוש? <br /> <br /> ובאר ה'''רמב&quot;ם''' שאי אפשר לגרוף כל האש עד שלא ישאר ניצוץ אחד, ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור.&lt;ref&gt;הפרמ&quot;ג(רנ&quot;ג א&quot;א סק&quot;ח) ביאר שנחלקו אחרונים בבאור הרמב&quot;ם, הנחלת צבי(עטרת צבי סק&quot;ז) ביאר שרק בתנור מתוך הבלו הרב אין באפשר לחתות את כולו ונשארים ניצוצות אבל בכירה שאין חומה רב גורפים את כולה, אך המג&quot;א(שם סק&quot;ח) ביאר שגם בכירה וגם בתנור אינו גרוף את כל הגחלים אלא שבכירה שאין הבלה רב לא חוששים שמא יחתה.&lt;/ref&gt; <br /> <br /> וה'''רשב&quot;א''' פרש בעניין אחר- שלדעתו אנו מצריכים גרופה ממש אך תנור דינו שונה, מכיון שהבלו חם מאד גם לאחר הגריפה אינו נראה כגרוף ויבוא להשהות או להחזיר בכירה שאינה גרו&quot;ק ואז יש חשש שיבוא לחתות או שמא יבוא להשהות או להחזיר לתנור לא גרוף.<br /> הקושי בדברי הרשב&quot;א שיש כאן גזירה בתנור אטו כירה והיא גופא אינה אלא גזירת חיתוי גחלים. <br /> <br /> '''מאור'''(טז:) '''ר&quot;ן''' (טו: ד&quot;ה עד)- <br /> הקושי של הראשונים לעיל בהבנת חשש חיתוי בתנור גרוף הביא את המאור לפרש ש&quot;גרוף&quot; המוזכר בגמרא הוא באופן שגורף את כל הגחלים לצד אחד של הכירה או התנור, ובמציאות זו התירו בכירה אך אסרו בתנור אבל אה&quot;נ אם הוציא את כל הגחלים יהיה מותר לשהות גם על תנור כיוון שאין כבר את החשש שמא יבוא לחתות.<br /> <br /> === להלכה ===<br /> נקטינן כ'''רמב&quot;ם''' וכ&quot;פ '''שו&quot;ע''': &quot;אא&quot;כ גרף דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים&quot;. <br /> <br /> == הגדרת &quot;קטום&quot; ==<br /> בירושלמי המובא לעיל נאמר: &quot;והקוטם עד שיקטום כל צורכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו&quot;.<br /> מסקנת הירושלמי מפורשת שלא צריך קטימה כל צרכו, וכן משמעות הבבלי דף לז. &quot;גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה&quot;. ועוד מדייקים ה'''ר&quot;ן'''(לו: ד&quot;ה עד) וה'''רמב&quot;ן''' מלשון המשנה &quot;עד שיתן את האפר&quot; ומכך שלא כתוב שיטמין באפר משמע שקטימה כל שהיא מועילה.<br /> <br /> === הטעם שמועילה קטימה ===<br /> בטעם שמועילה קטימה להשהייה מצינו כמה שיטות ברא&quot;שונים-<br /> '''רש&quot;י''' (דף לו: ד&quot;ה או עד) כותב שהקטימה מועילה מדין צינון לשיטתו שכל הסוגיה דנה בהטמנה והאיסור הוא הטמנה בדבר המוסיף הבל&lt;ref&gt;ניתן לומר בפרושו שאכן צריך קטימה לא כל שהוא כדברי שאר' אלא קטימה עבה מאד כדי לפעול שזה לא יהיה מוסיף הבל ובטלה ליה לקושית התוס'' לו: ד&quot;ה לא שהרי קטומה מוסיפה הבל יותר מכמה דברים בפרק רביעי, אך ניתן לפרש כמו שנפרש לקמן שרש&quot;י שבצרוף דעת זו שפעל צינון בקטימתו זה מתיר את דין של הטמנה בדבר המוסיף הבל ולכן רש&quot;י לז. הכניס את מושג הדעת. וההבנה תהיה שרש&quot;י כרשב&quot;ם (תוס'' מז: ד&quot;ה במה) משווה לגמרי את דיני הטמנה ושהיה.(עיין פנ&quot;י ורא&quot;ש יוסף) &lt;/ref&gt;. <br /> אמנם בדף לז:(ד&quot;ה שאני) כותב רש&quot;י שקטימה מועילה כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בהמשך הבישול, והרי זה כמצטמק ורע לו. ויש לתמוה והרי אם לשיטת רש&quot;י הכל עניין הטמנה אז הצינון מועיל מעצמו לא קשור לדעתו. לכן ניתן לפרש שרש&quot;י אכן מודע לשאלת הרא&quot;שונים שהגחלים אלו מוסיפים הבל וכן מקטמה והובערה לשיטתו ששהייה והטמנה דין אחד הוא, מבין הוא שאכן הדעת היא בצרוף לצינון, כלומר מתחדש בפרק זה דין בדיני הטמנה שכאשר הדבר מוסיף הבל אבל יש לי גילוי דעת, זה הטמנה המותרת&lt;ref&gt;צ&quot;ע לפי הבנה זו אי רק בגחלים חידוש זה נמצא כי ניתן לעשות מעשה שפועל גילוי דעת וזה הקטימה, או בכל חומר המוסיף הבל המופיע בפרק ד' כסיד וכו'.&lt;/ref&gt;. <br /> והקשו רשב&quot;א ור&quot;ן על פי פרוש הירושלמי שאם הקטימה עניינה שהגחלים לא יוסיפו הבל הרי מהירושלמי משמע שמספיק כל שהוא. ועוד הקשו שהרי בסוגיין מבואר שגחלים שעממו הרי הכירה כקטומה והרי הגחלים שעממו מוסיפים הבל כנזכר לעיל.<br /> המגיני שלמה(לו: ד&quot;ה אין) כתב לבאר דין גחלים שעממו לרש&quot;י שכיון שגחלים מצטננים והולכים לא נחוש שמא יבוא להשהות על גבי גחלים שמוסיפים הבל, ולא שייך הגזירה שאסרו להטמין בדבר המוסיף הבל שמא יטמין ברמץ ויחתה וכן כל קטימה כיון שנותן אפר על גבי הגחלים אפי' שעדיין הם מוסיפים הבל, כיוון שהם מצטננים והולכים לא גוזרים משום שמא יטמין ברמץ.<br /> <br /> הרמב&quot;ן והרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) כתבו ע&quot;פ הירושלמי(שם) שקטימה כל שהיא מועילה ולא צריך לקטום עד שלא יהיה ניכר בגחלים אש כלל והטעם שמועילה הקטימה משום שהרי כשעשה מעשה קלקול באש ע&quot;י הקטימה הרי סילק דעתו והסיח דעתו מהאש, ולכן גחלים שעממו מותר ליתן על גבה, שכיון שעממו ולא חשש ללבותם מוכח בדעתו שלא מקפיד על החיתוי. <br /> הר&quot;ן הוסיף לבאר שהטעם ששונה קטימה מגריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים ומספיק קטימה כל שהוא משום שבגריפה אם גרף חלק אין היכר בנשארות כלל, אך מכיון שנתן אפר על כל הגחלים ישנו היכר בכל הגחלים.<br /> אמנם הסבר זה של הר&quot;ן מתאים רק לשיטתו שהסביר דין גרוף כרז&quot;ה שהוא משום היכר אבל לרוב הרא&quot;שונים שפירשו גרוף לגמרי צריך לומר שהיתר קטום שונה יסודית מהיתר גרוף.<br /> <br /> הרמב&quot;ם(שבת ג,ד) כתב שהסיבה שמועילה גרופה וקטומה משום שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרים שמא יחתה באש. והקשה הרמ&quot;ך(הו&quot;ד בכס&quot;מ שם) מדוע כתב הרמב&quot;ם שאחר שקטם הסיח דעתו מהתשביל והרי דין כירה גרו&quot;ק היא גם בגונא שאין לו תבשילים אחרים וא&quot;כ לא מסיח דעתו מהתבשיל. ובאר הכס&quot;מ שהטעם שמועיל קטימה או גריפה זה משום שקים להו לרבנן שכל גריפה וקטימה פועלת הסח דעת.<br /> <br /> === באיזה קטימה התירו ===<br /> התוס'פת שבת(רנג, סק&quot;ו) כתב שצריך שיקטום ויכסה את כל הגחלים. אבל אם לא כיסה את כל הגחלים - אסור ליתן על גביהם, בדיוק כמו גריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים. ובאר המחצית השקל(ס&quot;ג) שהכוונה בזה שמספיק קטימה כל שהוא היינו שלא צריך אפר רב אלא מספיק כיסוי דק.<br /> הגר&quot;א בשנות אליהו(פ&quot;ג מ&quot;א) חולק על התוס'פת שבת וכתב שמועילה הקטימה אפי' על מקצת הגחלים, ומשמע בדבריו שקטימה מועילה אפי' אם קטם רק חלק מהגחלים. וכ&quot;כ בתפארת ישראל שקטימה מועילה על חלק מהגחלים כיון שעל ידי זה שמצנן חלק מהגחלים יזכור שלא לחתות .<br /> <br /> == שהיית תבשיל שלא הגיע לבן דרוסאי על כירה גרוק. ==<br /> <br /> כותבים התוס'' (לז. ד&quot;ה אא&quot;ב לז: ד&quot;ה שמע מינה) שההיתר של שהייה בכירה גרופה וקטומה זה אפי' בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו וכן במצטמק ויפה לו, וכן כתב הרא&quot;ש(פר&quot;ג סי' א) בשם רבנו יונה וכן כתב הרמב&quot;ן (לו: ד&quot;ה גמרא הא).''<br /> נחלקו הרא&quot;שונים האם היתר גרופה וקטומה זה גם בתבשיל פחות מבן דרוסאי, שהרשב&quot;א (לו: ד&quot;ה עד שיגרוף) נסתפק האם להתיר, כיון שטעם איסור שהייה הוא משום שמא יחתה בגחלים ואם כן כאשר גרף וקטם אין בכירה משום חיתוי גחלים. וכ&quot;ש במאכל בן דרוסאי וכ&quot;ש במצטמק ורע לו, או שמא כל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין אפי' בגרופה וקטומה כיון שהתבשיל לא התבשל במאכל בן דרוסאי אפי' כאשר הכירה גרופה וקטומה נותן דעתו על התבשיל ויבוא לחתות ואפי' בקש ובגבבה שייך חיתוי בכך דהא גזרינן ביה בתנור, והסיק הרשב&quot;א כצד הרא&quot;שון שמותר להשהות אפי' פחות ממאכל בן דרוסאי ומשום שבגרופה אין לחוש ולגזור כלום שהרי הוא לא יכול מציאותית לחתות וכ&quot;כ הרמב&quot;ן שם ובעל המאור (לו: ד&quot;ה ואם תשאל).<br /> אך בהגהות רעק&quot;א (רנ&quot;ג, ס&quot;א) ובחת&quot;ס(לו: ד&quot;ה נותנין עליה) הוכיחו מדברי הרא&quot;ש בשם ר' יונה שחולק על הרשב&quot;א וסובר שאם התבשיל מבושל פחות מבן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה אפי' שהיא גרופה וקטומה. ולכן תמה רעק&quot;א על השוע' סעיף א שפסק להתיר אפי' בפחות ממאכל בן דרוסאי.<br /> והטעם לשיטה זו שאוסרת כותב החת&quot;ס על פי מה שכתב הרמב&quot;ם בטעם היתר שהייה על גרופה וקטומה כיון שמסיח דעתו וזה בעקבות כך שהתבשיל שלו התבשל כמאכל בן דרוסאי , סובר ר' יונה שאם התבשיל אפי' לבן דרוסאי לא הגיע שאין שום אדם יכול לאוכלו אינו מסיח דעתו ולא מועילה גריפה וקטימה. ברמב&quot;ם צריך עיון כי המ&quot;מ שם הלכה ד כתב שדעת הרמב&quot;ם כמתירים.<br /> <br /> == במבושל כמאכל בן דרוסאי == <br /> איסור שהייה נאמר בדבר שהתחיל להתבשל ועדיין אינו מבושל כל צרכו, אבל בדבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי&lt;ref&gt;לסטים היה , רש&quot;י (כ. ד&quot;ה בן דרוסאי) ונחלקו הרא&quot;שונים אי שליש בישול הוא(רש&quot;י כ. ד&quot;ה בן דרוסאי, רמב&quot;ן מלחמת ה' לו: ד&quot;ה אבל, שהוא שליש בישולו וכן דעת טור רנ&quot;ג) או חצי בישול(רמב&quot;ם ט' ה').&lt;/ref&gt; נחלקו התנאים לו: אם מותר להשהות על גבי האש דעת חנניה להתיר ורבנן אוסרים להשהותו.<br /> הרא&quot;שונים נחלקו בשהייה בתנור לדעת חנניה שהתיר להשהות תבשיל בן דרוסאי האם דווקא בכירה שאין חומה רב ואין לחוש כ&quot;כ שמא יחתה התיר, אבל בתנור שחומו רב מודה חנניה שאסור לשהות על גביו מאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי.<br /> התוס''(לח: ד&quot;ה תנור) סוברים שאין חילוק בין כירה לתנור ולחנניה מותר לעולם להשהות עליו והוכיחו כדבריהם מיח: &quot;לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור&quot; ובשיל שפיר דמי והיינו כמאכל בן דרוסאי משמע שגם בתנור מותר. ועיין רא&quot;ש יוסף(לח: ד:ה ודע דהריף) ושפת אמת (לז: ד&quot;ה עוד הביא הריף) שהוכיחו כן בדעת הרי&quot;ף.''<br /> <br /> אך בעל המאור(יח: ד&quot;ה הא דאמרינן לו: ד&quot;ה כלל הדברים) הביא את דעת רבינו האי גאון שכתב להתיר, אמנם בעל המאור צידד לאסור, וסיים שאף על פי שכך נראין הדברים לדעתנו אנו מבטלים דעתינו בזה מפני הגאון. ונציין שהמחלוקת נובעת מפירוש הגמ' בדף יח: שאמרו שאסור להניח על גבי האש קדרה שמבושלת ואינה מבושלת, ופרש רב האי שמדובר במבושל מעט, ולא הגיע לבן דרוסאי, משמע מפה שאם הגיע לבן דרוסאי מותר להשהותו הן בתנור הן בכירה, אבל בעה&quot;מ כתב לפרש שמדובר בדבר שמבושל כמאכל בן דרוסאי ומכל מקום אסור להשהותו בתנור.<br /> טעם האוסרים- הב&quot;ח פרש שכמו שמצינו שהבל התנור רב יותר מכירה ולכן לעניין חזרה לא מועיל גריפה וקטימה בו ואף שחנניה מתיר לשהות בן דרוסאי בכירה בתנור אסור.<br /> <br /> === טעמו של חנניה ===<br /> בטעמו של חנניה שהתיר להשהות על האש תבשיל כמאכל בן דרוסאי נשנו שני טעמים ברא&quot;שונים:<br /> רא&quot;ש(פ&quot;ג סי' א') הביא תשובה מגאון שכתב שכל שהוא כמאכל בן דרוסאי המאכל יבוא לכלל בישול בזמן שיצטרך לאוכלו וממילא אין חשש שמא יבא לחתות בגחלים.<br /> השיטה לר&quot;ן(כ. ד&quot;ה וכמה) כתב לפרש שמכיון שהתבשיל מבושל בשיעור שראוי לאכילה בדוחק, זה מראה שאינו מקפיד עליו וממילא אין חשש שמא יבוא לחתות וכן מבואר ברשב&quot;ם (תוס' מח. ד&quot;ה דזיתים).<br /> <br /> == קדירה חייתא ==<br /> הגמ' בדף יח: מביאה שמותר להשהות בשבת על גבי אש שלא גרופה וקטומה קדירה חיה, והסברא בזה כיון שהתבשיל לא יהיה ראוי לערב, בודאי הוא שלא הניחו על דעת לאוכלו בערב, וכדי שהתבשיל יהיה ראוי למחר אין צורך בחתוי כלל, שהרי יש לה שהות גדולה ומסיח דעתו ממנה ואין לחוש שיבוא לחתות בגחלים. <br /> <br /> == שימת חתיכה חיה בקדירה ==<br /> אותו דין של קדירה חייתא נמצא גם בקדירה שהתבשלה במקצת והשליך לתוכו גם חתיכת בשר חיה שאינה מבושלת כלל מאותו טעם &quot;ואי שדא בה גרמא חייא שפיר דמי&quot;(שם).<br /> ונחלקו אי חתיכה חיה מותר גם בירק או דווקא בבשר והדומה לו.<br /> הכסף משנה(שבת פ&quot;ג, ה&quot;ח) מדייק מדברי הרמב&quot;ם בפרוש המשנה שאפי' נתן חתיכה שיכולה להתבשל מבעוד יום כירק מותר, והסברא היא שכיון שפעל מעשה שמוכיח את הסיח הדעת שלו יזכור ולא יבוא לחתות. ומבארים הפרמ&quot;ג(סי' רנג א&quot;א סק&quot;ד) ובמחצית השקל(שם מ&quot;א סק&quot;ד) שכל מה שהרמב&quot;ם מדבר זה דווקא בקדירה שאינה חיה והניח בתוכה חתיכה אחת חיה בזה סובר הרמב&quot;ם שיש פה מעשה של היסח דעת ואין לחוש שיחתה אבל בקדירה שכולה חיה היתר מדין אחר, ההיתר הוא משום שבפועל אין דעתו על הקדירה ואין לחוש שמא יחתה וזה שייך דווקא כשיש בקדירה דבר חי שלא יהיה ראוי לאוכלו לערב. א&quot;כ יש חילוק דינים. ההיתר של קדירה חייתא פועל מדין שאין דעתו עליה. וההיתר של חתיכה חיה פועל מדין היסח הדעת.<br /> <br /> אך הט&quot;ז(סק&quot;ב) מדייק מהרמב&quot;ם בחבור שכתב: &quot;אבר חי&quot; שהמשמעות היא שכל ההיתר הוא דווקא בבשר שלא יהיה ראוי לאוכלו בלילה וכותב שכך ההלכה וכן פוסק גם המג&quot;א להלכה. וכותב הט&quot;ז שהרמב&quot;ם בחיבור חזר בו מפרוש המשנה.<br /> <br /> == גדר תבשיל חי ==<br /> הרשב&quot;א(ד&quot;ה מאן תנא) כתב בשם ר' האי גאון שההיתר של קדירה חיה הוא דווקא בגוונא שהתבשיל התחיל להתחמם מבעוד יום, אבל בצונן ממש אין היתר. וכתב הרשב&quot;א &quot;ואינו עולה יפה לפי דעתו&quot; היינו שההיתר הוא גם בדבר שלא התחמם.<br /> <br /> בתבשיל שהתחיל להתבשל נחלקים האחרונים.<br /> הב&quot;ח סובר(רנג ד&quot;ה ומ&quot;ש אם הוסקה) שכל זמן שלא הגיע לשיעור בן דרוסאי עדין בכלל תבשיל חי הוא, ומותר לשהותו על האש.<br /> אך דעת הב&quot;י והט&quot;ז(סק&quot;א) והמג&quot;א(סק&quot;ב) שכל שהתחיל להתבשל אפי' מעט אין דין קדירה חיה חל עליו, ואסור להשהותו. וכך כתב גם המגיד משנה (פ&quot;ג, ה&quot;ח).<br /> לפי&quot;ז כותב המג&quot;א שכל ההיתר של קדירה חיה הוא דווקא אם נותנו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום אסור כי זה מספיק זמן שהתבשל קצת קודם השבת, ולכן חייב לסלקו משחשיכה.<br /> המשנ&quot;ב(סק&quot;א) כתב שההיתר של קדירה חיה הוא אף בהתחמם התבשיל מבעוד יום, ולא גוזרים שמא יחתה כיון שלא התחיל להתבשל. וכתב החזו&quot;א שכוונת המשנ&quot;ב להתיר רק שהתחמם ולא הגיע ליד סולדת, דא&quot;כ הגיע ליס&quot;ב זה נחשב כבר לתחילת בישול .<br /> <br /> == התבשילים שאינם נכללים בקדירה חייתא ==<br /> <br /> אמנם בהיתר זה יש קצוות שבהם למרות שהתבשיל חי לא יהיה בו את ההיתר של קדירה חיתא.<br /> <br /> === בדבר הצריך בישול הרבה ===<br /> כותב רש&quot;י (ד&quot;ה האי קדירה) וכן מביא המאור(לו: ד&quot;ה ואם תשאל) שבתבשילים שאין כל הלילה והיום מספיקים להם להתבשל אין להם את ההיתר של קדירה חיה ואסור לשהותם אפי' שעדיין לא התבשלו כלל ומשום שיש לחוש שמא יחתה בשביל יהיה מוכן לצורך מחר. <br /> <br /> === בדבר שצריך בישול מועט ===<br /> כותב הרמב&quot;ם(שבת פ&quot;ג הי&quot;ב) שדברים שאינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר אפי' שהם חיים ואינם מבושלים כלל מכל מקום דינם כתבשיל שלא בושל כל צרכו שיש איסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ואין בהם היתר של קדירה חיה&lt;ref&gt;בזה מתורצת קושיית הרא&quot;שונים בביאור איסור שהיית עססיות ותורמוסין שאין בהם היתר קדירה חיה והפרוש א&quot;כ כך הוא, שעססיות ותורוסים לא צריכים בישול רב ולכן אין להם את ההיתר של קדירה חיה.&lt;/ref&gt;. <br /> <br /> === בבשר צלי ===<br /> ועוד כתבו חלק מהרא&quot;שונים(תוס' יח: ד&quot;ה האי, רא&quot;ש(פ&quot;א סי' לה) שההיתר בבשר חי הוא דווקא בקדירה, אבל בצלי הדין אינו כך. מכיון שהוא מתבשל מהר וראוי לאוכלו כבר בלילה יש חשש שמא יבוא לחתות וכן הובא להלכה בסימן רנ&quot;ד.<br /> <br /> === בשאר מיני ירקות וקטניות ===<br /> נחלקו האחרונים בזה, הפרמ&quot;ג(רנ&quot;ד א&quot;א סק&quot;ב) והתוספת שבת(רנ&quot;ג ס&quot;ג) כותבים שגם בהם אין היתר קדירא חייתא כיון שבישולם מהיר. אך המג&quot;א(רנ&quot;ד סק&quot;ב) כתב מפורש להתיר וכתב שכך דעת חלק מהרא&quot;שונים כרש&quot;י ור' ירוחם עיי&quot;ש, וכך צידד הבאוה&quot;ל להלכה(שם ס&quot;ח ד&quot;ה עססיות).<br /> <br /> === בדבר שיהיה מוכן לשעה מאוחרת ===<br /> הבאוה&quot;ל(רנג ס&quot;א ד&quot;ה ומסיח דעתו) כתב שכל האיסור בדבר שלא צריך בישול הרבה זה דווקא בסוג תבשיל כזה שיהיה מוכן לאלתר לסעודה, אבל אם התבשיל לא יהיה ראוי לאלתר אלא יתבשל במהלך הערב ורק מאוחר בלילה יהיה ראוי, אעפ&quot;כ כותב הבאוה&quot;ל שאם אין דרך בנ&quot;א להמתין בסעודה כ&quot;כ עד לשעה זו בוודאי מסיח דעתו ממנה ולא יבוא לחתות, והתבשיל מותר מדין קדירה חייתא.<br /> <br /> == להלכה- ==<br /> === שיטות הרא&quot;שנים להלכה ===<br /> נחלקו הרא&quot;שונים כמי לפסוק כחנניה או כחכמים.<br /> רי&quot;ף(לז.), רמב&quot;ם(פ&quot;ג ה&quot;ד) שאילתות, רמב&quot;ן(מלחמות שם)- פסקו כחכמים שאסור לשהות על גבי האש חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשל שלא בושל כל צרכו. אבל אם בושל כל צרכו ואם מצטמק ורע לו מותר אבל אם מצטמק ויפה לו אסור.<br /> אך ר&quot;ח(הו&quot;ד בתוס'' לז: ד&quot;ה אמר רב ששת) רש&quot;י (שם ד&quot;ה ורב ששת), ר&quot;ת, רשב&quot;א- פסקו כחנניה שכל תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו.''<br /> רז&quot;ה(שם)- דעתו כחנניה רק כשהתבשל כמאב&quot;ד ומצטמק ויפה לו אסור שבזה גם חנניה אוסר<br /> רא&quot;ש- בדעת הרא&quot;ש נחלקו הפוסקים שאחר שהביא הרא&quot;ש את מחלוקת הרא&quot;שונים אי פוסקים כחנניה או כחכמים כתב: &quot;ובשביל שרבו הדעות בפיסקא זו וישראל מדקדקים במצוות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניה&quot;.<br /> הטור כותב שהרא&quot;ש סובר כחנניה וכן כותב התשב&quot;ץ(ח&quot;ד טור ג' סי' ח). אך הדרישה חולק וסובר שאין שום גילוי דעת ברא&quot;ש שסובר כך, שהרי אם מדקדקים במילים רואים שהוא כותב מכיון שישראל אדוקים.. והנח להם.. משמע מלשונות אלו שזה לא סיבה בעצם לפסק אלא מוכרחות. וכך משמע מהביאור הלכה(ס&quot;א ד&quot;ה נהגו) &quot;והעתיק דברי הרא&quot;ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצוות עונג שבת בודאי לא ישמעו לנו ע&quot;כ הנח להם ע&quot;ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות&quot;. א&quot;כ הרא&quot;ש הולך לפי הרא&quot;שונים שאוסרים ורק פרש למה הוא לא רצה למחות.<br /> אך החזו&quot;א(לז,ג) השיג על הבאוה&quot;ל בדעת הרא&quot;ש שאין כוונתו משום &quot;מוטב יהיו שוגגים&quot; אלא שהמחמירים הם גדולי עולם והיה ראוי להחמיר שלא להיכנס למח' זו אבל מפני שבחומרא זו יש הרבה פעמים משום ביטול עונג שבת לא ישמעו לנו להחמיר, ומעיקר הדין יש להם להקל כי כך הוראת רבותיהם ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן.<br /> אך מהרא&quot;ש (פ&quot;ק סימן לה') משמע אחרת שכתב שתבשיל המבושל כמאב&quot;ד מותר לשהותו, מוכח דס&quot;ל כחנניה.<br /> <br /> === ראיות הרא&quot;שונים לשיטתם ===<br /> מהראיות לשיטת ריף וסיעתו הפוסקים כחכמים-<br /> א. שואלת הגמ' &quot;איבעיא להו מהו לסמוך בה[לכירה לא גרו&quot;ק]? תוכה וגבה אסור אבל לסמוך לה שפיר דמי, או דלמא לא שנא&quot;? הרי&quot;ף(שם) הוכיח מהמשפט &quot;תוכה וגבה אסור&quot; שאסור להשהות ע&quot;ג כירה שאנה גרו&quot;ק. ובאר הר&quot;ן(שם) שאם לעניין חזרה מיירי מאי איריא אינה קטומה אפי' בקטומה תוכה אסור(לז. ר' חלבו). אך הר&quot;ן גם דוחה ומסביר שהפוסקים כחנניה יסבירו ששאלת הגמ' לעניין חזרה איירי ואגב &quot;גבה&quot; נקט &quot;תוכה&quot; אפי' שלתוכה אסור להחזיר אפי' בגרו&quot;ק.<br /> ב. כלפי הספק לעייל &quot;מהו לסמוך בה&quot;, הגמ' פושטת מברייתא: &quot;כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין אא&quot;כ גו&quot;ק&quot; וכותב הרי&quot;ף דהכי הלכתא. אמנם הר&quot;ן דוחה וכותב שהפוסקים כחנניה מפרשים שכוונת הגמ' לומר שכשם שהאוסרים שהייה מתירים לשהות בסמיכה כך האוסרים רק חזרה מתירין חזרה בסמיכה.<br /> מהראיות לשיטת ר&quot;ח וסיעתו הפוסקים כחנניה-<br /> א. בדף לז.מביאה הגמ' מימרא דרב ששת משמיה דר יוחנן הסובר כחנניה, ורבא סייע לדבריו מהמשנה: &quot;ולא חררה ע&quot;ג הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה&quot; הא קרמו פניה שרי. אמנם הרי&quot;ף כותב שקיי&quot;ל כר' אושעיא ורבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן הסוברים כחכמים.<br /> ולעוד ראיות ולהרחבה עיין עוד בר&quot;ן(שם).<br /> <br /> === הכרעת שו&quot;ע רמ&quot;א ===<br /> השו&quot;ע הביא את שתי הדעות . בדעה הרא&quot;שונה סתם כשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שפסקו כחכמים ואסר להשהות תבשיל שהתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו, אלא אם גרף או קטם. אח&quot;כ הביא את דעת חנניה ביש אומרים. ממילא נראה שהשו&quot;ע נוקט להחמיר על פי הכלל הידוע שסתם וי&quot;א הלכה כסתם, וכך סובר הבאוה&quot;ל(סי רנג ס&quot;א ד&quot;ה ונהגו).<br /> <br /> אולם רבים הקשו מפסקים אחרים של שו&quot;ע שנראים סותרים לפסק זה. <br /> המנחת כהן(משמרת השבת שער שני פ&quot;ה) הקשה ממה שפסק השולחן ערוך (סי רנ&quot;ד סעי' ד) שפירות הנאכלין חיים מותר ליתנם מבעוד יום סביב לקדירה אע&quot;פ שיצלו קודם חשיכה, ודין זה למדו הרא&quot;שונים מדברי חנניה שמתיר לשהות בתבשיל שנתבשל במאכל בן דרוסאי כ&quot;ש פירות שאפשר לאוכלם חיים אין לחוש שמא יחתה, אך אם שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף וסיעתו איך א&quot;כ התיר לשהות פירות הנאכלים חיים והוכיח מזה המנחת כהן שגם השולחן ערוך סבר לדינא כר&quot;ח וסיעתו שמותר להשהות ממאכל בן דרוסאי ולא חוששים לחיתוי וכתב על זה שזו ראיה ללא תשובה, ועיין גר&quot;א(שם) שכתב ג&quot;כ.<br /> אך רבים דוחים ראייתו וכך כותב המשנ&quot;ב (שעה&quot;צ ס&quot;ק כב) בשם פרמ&quot;ג ושאר אחרונים שגם לדעת הרי&quot;ף שאוסר לשהות תבשיל מבן דרוסאי מודה הוא שמותר ליתן פירות מסביב לקדירה כיון שזה נידון כמו צליה על האש, מחמת שהפירות נוגעים בגחלים ובצליה בסי' רנד מתבאר שגם רבנן מודים שסגי בהכי ואין חשש שמא יחתה.<br /> המג&quot;א(רנד, יב) כתב שהשו&quot;ע מתיר רק כשהפירות על האש עצמה וכדין צלי בשר שהזכרנו לעייל אבל אם הפירות סביב הקדירה ונצלים מחום הקדירה ולא ישיר מהאש יש להתיר א&quot;כ רק לחנניה וכן הביא גם הגר&quot;א וממילא שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף.<br /> הרמ&quot;א פוסק שהמנהג כר&quot;ח וסיעתו להקל אך טוב להחמיר כרי&quot;ף.<br /> <br /> === פסיקת האחרונים ===<br /> יש מהאחרונים הספרדים(כה&quot;ח רנד כח, שו&quot;ת ישכיל עבדי ח&quot;ג סי' י') כותבים ומעידים שהמנהג היה כדעת חנניה. ועיין יביע אומר (או&quot;ח ח&quot;ו סי לב) שכתב שהלכה כחנניה מסתימתו ברנ&quot;ד גבי פירות כנזכר לעייל.<br /> כפי שראינו לעייל רמ&quot;א כתב שהמנהג להקל כסברא אחרונה, והבאנו לעייל את דעת הבאוה&quot;ל שהעיר מדברי הרא&quot;ש משמע שהקולא היא רק מפני שאין בנו כח למחות במקילין ועדיף לחוש לכתחילה לדעת חכמים ורק בצורך מיוחד יש לסמוך על המקילים והבאנו גם חזו&quot;א שסובר שאין להחמיר נגד המנהג. מנהג התימנים שהולכים בדרך הרמב&quot;ם כך כותב הרב קאפח(שם). <br /> <br /> == גזירת שהיה בזמנינו ==<br /> במציאות הקדומה יותר היו שמים את הסירים על בלעך(טס של פח) שמונח על הגז. ומציאות חדשה זו הביאה את האחרונים לדון מה יחס שהייה במקרים אלו. <br /> האגרו&quot;מ(ח&quot;א סימן צג) דן באפשרות שגזירת שהייה אינה נוהגת בימינו, והטעם לומר שבגז לא שייכת גזרת שהייה שהרי חז&quot;ל גזרו רק שלא יחתה בגחלים ולא מצאנו שגזרו שיביא עוד עצים לאחר שתכלה האש, וממילא הדמיון לזה בגז לא חששו שמא יגביר את עוצמת האש כיון שדומה להבאת עצים שלא חששו שיעשה בידיים ואין אנו אומרים שלא גזרו על הבאת עצים כיון שאין הם סמוכים לתנור אבל הגברת עוצמת האש שהיא פעולה מאד קלה לעשיה אולי גזרו ועכ&quot;פ כיון שלא גזרו בעצים הסמוכים לתנור אזי גם אין אנו גוזרים על הגברת עוצמת האש ואנו לא יכולים לחדש איסורים.<br /> אך על כל פנים לא סמך על סברא זו להקל והתפיסה היא שגזירת חז&quot;ל היא לא להשהות על אש באופן שיש חשש שיגביר עוצמת האש מסיבה כל שהיא ממילא זה לא משנה אם זה על ידי חיתוי בכירה או עלי ידי סיבוב הכפתור בגז.<br /> יש שכתבו להקל מסברה אחרת שי&quot;ל שלא גזרו אלא באש שהולכת ודועכת ואז יש חשש שתבא לחזקה, אבל באש של גז בימינו או חשמל שהיא אש קבועה בלי תזוזה ואדם יכול לכוון מראש את עוצמת האש הדרושה לו, אין לחשוש שמא יחתה. וכן הביאו חזו&quot;ע(ח&quot;א עמ נג:), מנוחת אהבה(ח&quot;א, פ&quot;ג הע' 3) אך הם הביאום לא למעשה כי עדין יש חשש שישנה את עוצמת האש מתוך רגילות, והרב קאפח (פ&quot;ג אות יב) הלך עם סברא זו למעשה ומתיר לשהות על פלטה או כירים גלויות למרות שדן אותם כאש ממש לגבי דיני החזרה .<br /> <br /> == גרופה וקטימה בזמננו ==<br /> גריפה בפשטות לא שייכת בימינו, דאצלנו המציאות היא שהמכשיר או הגז או דלוק או כבוי. מה שניתן כן לדון זה לגבי קטימה. וצ&quot;ע היכן נעשת הקטימה, שהרי במציאות המקורית החיתוי ומקום האש הם באותו מקום, והיום זה התחלק יש מקום החיתוי ויש את מקום האש. וממילא אנו צריכים לדון איפה אנו נפעל את הקטימה האם במקום החיתוי או במקום האש. <br /> החזו&quot;ע(ח&quot;א עמ' נ) כתב שדי לתת טס של מתכת כל האש כדי להחשיבה כקטומה כיון שנעשה פה היכר אז אין חשש חיתוי וכ&quot;כ במנוחת אהבה(ח&quot;א עמ' מד) שמצד הדין יש לכסות את להבת האש שיש בזה היכר. כלומר לשיטתם מספיק הכיסוי שפועל קטימה במקום האש ולא במקום החיתוי.<br /> לעומתם סובר האגרו&quot;מ(ח&quot;א סי' צג) שאמנם העיקר הוא בהיכר שעושים באש שמגלה דעתו שלא אכפת לו מחיתוי ולכן העיקר הוא לשים טס מתכת על האש, אבל לכתחלה מצריך גם שיכסה את הכפתורים כי עלול לא לשים לב לכיסוי של האש ויבא להגביר או להנמיך את האש, וזה מקביל לימהם שהקטימה היתה במקום האש שהוא היה גם מקום החיתוי, ובדיעבד אם לא כיסה את הכפתורים מותר ועי&quot;ש עוד שהוסיף לחלק.<br /> השיטה היותר מקלה זה דעת המנוח&quot;א(שם) שהעלה שגם כיסוי הכפתורים לבד מספיק. ולכאורה סברתו היא שזה שמציאות ימינו חילקה את האש ומקום החיתוי עדיין עניין הקטימה זה שלא יחתה והחיתוי נפעל בכפתורים ממילא זה מה שמעניין אותנו.<br /> <br /> == הלכה למעשה ==<br /> === שהייה על גז מכוסה בפח מתכת ===<br /> נחלקו אחרוני זמנינו בהבנת מציאות זו, כיריים של גז שכיסה אותן בטס או אזבסט וכדו'<br /> הציץ אליעזר(חי&quot;ב סי' לא) אגרו&quot;מ(שם) ועוד סוברים שמציאות זו נחשבת גרופה וקטומה. לעומתם סובר החזו&quot;א (סי' לז ס&quot;ק יא) שמציאות זו נחשבת ככירה שלא גרופה וקטומה מכיון שהכיסוי לא ממעט את החום שהחזו&quot;א סובר כשיטת רש&quot;י שמטרת הגריפה היא מיעוט חום ולא כר&quot;ן שכתב שמטרת הגריפה והקטימה היא להיכר. ועוד שדרך בישול בכך ולכן אין זה שינוי ולא דמי לפסק שו&quot;ע ס&quot;ג מכיון שהשו&quot;ע דיבר דווקא על כלי ריק שמציאות זו מוכיחה שאין דרך בישול בכך מה שאין כן בטס מתכת. ודחוהו החזו&quot;ע (שם עמ' נא) וכן שבט הלוי(או&quot;ח סי' צא)<br /> כיצד מותרת השהיה על גבי כירים מכוסות?<br /> החזו&quot;א סובר שאסור לשים על גבי פח שמונח על האש כי זה לא נחשב גורפה וקטומה.<br /> היביע אומר(או&quot;ח ח&quot;ו סי לב') אם ישנו כיסוי פח אין בזה איסור שהייה כלל, כי בזה נחשב לגרופה וקטומה וכ&quot;כ כה&quot;ח(ס&quot;ק יא) וכן שו&quot;ת ישכיל עבדי (ח&quot;ג סי' י ס&quot;ס ב), ובחזו&quot;ע (עמ' מד) כתב להתיר להניח מצטמק ויפה לו עליהם גם ללא כיסוי אך טוב להניח כיסוי ומעיקר הדין מותר לתת גם תבשיל שלא התבשל כל צרכו על כיריים של גז לצורך סעודת שחרית אפי' שמצטמק ויפה לו ואין כיסוי לכירים, וכן התיר הרב קאפח להשהות גם ללא כיסוי פח.<br /> השש&quot;כ( פ&quot;א במהדורה חדשה סעיף עב) כותב למעשה &quot;טוב להקפיד שכל תבשיל יהיה מבושל כל צורכו בע&quot;ש ושהקדירה תינתן על גבי אש מכוסה. וביאר שהצורך בכל צרכו משום שחשש לדעת התוס'' שכתבו שקיים דיני החזרה אף בע&quot;ש ורמ&quot;א(סעי' ב) ומשנ&quot;ב(ס&quot;ק ע, עד) חששו לתוס''<br /> ציץ אליעזר(שם) כתב שמותר להניח על אש מכוסה דהוי גרופה וכן רבו פוסקי שהולכים כחנניה שאפי' בלא גרו&quot;ק אין איסור שהייה בלא נתבשל כל צרכו.<br /> האגרו&quot;מ- כתב שמעיקר הדין די בכיסוי פח מתכת אך טוב לכסות גם את הכפתורים של הגז כדי למנוע כל אפשרות של הגדלת האש<br /> <br /> === שהייה על &quot;פלטה של שבת&quot; ===<br /> במציאות זו ההכרעה הגורפת של האחרונים להתיר אמנם מטעמים שונים כדלקמן.<br /> בשו&quot;ת יביע אומר(שם) כתב שאין איסור להשהות תבשיל אפי' שלא התבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מכמה טעמים, חדא מכיון שחומה לא משתנה אין חשש חיתוי בניגוד לגחלים שהולכים וכבים עם הזמן כמש&quot;כ להתיר בכירה עם גז, ועוד טעם, כיון שבמציאות אין כפתור שניתן על ידו להגדיל את החום ולא שייך בזה גזירת חיתוי. וכ&quot;כ גם בחזו&quot;ע שבמציאות זו שאין אפשרות לחתות לכל הדעות מותר להשהות ואין צריך לעשות הפסק בין הפלאטה לקדירה וכ&quot;כ להלכה בשו&quot;ת ישכיל עבדי (סי כח, ח) מסברא מחודשת שכיון שעיקר המצאת הפלטה נעשתה לצורך שבת וכך נקראת היא בשם &quot;פלטה של שבת&quot; אין לחוש שיבוא לידי איסור כי זה הוי סימן והיכר לשבת, וכ&quot;פ בספר שולחן שלמה( סי' רנג אות כז) וכן בשש&quot;כ(חלק ג עמ' ג) וכ&quot;כ שו&quot;ת הר צבי אוח סי' קלו שאין איסור מכיון שאין אפשרות להגדיל או להקטין את החום ובעוד אחרונים.<br /> הציץ אליעזר( ח&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה') כותב להתיר מסברא שאין רגילות לבשל על פלטה אלא רק לחמם עליה.<br /> הגרש&quot;ז אוירבך (שש&quot;כ פ&quot;א הע' עא) מביא סברא שהיא אינה בכלל הגזרה. והוסיף השש&quot;כ שוב להקפיד שכל התבשיל יהיה מבושל כ&quot;ת בע&quot;ש ושהקדרה תינתן ע&quot;ג אש מכוסה&quot;(היינו פלטה).<br /> אמנם החזו&quot;א(אורחות רבינו ח&quot;א עמ' קב) והרב מרדכי אליהו(שות מאמר מרדכי ח&quot;ד סי' ז) סוברים שפלטת שבת דינה כגחלת של אש, מכיון שהם מתייחסים לפלטה כגוף אחד שלם ולא כאש שמכוסה ובמאמר מרדכי מביא עוד טעם שאם מניחים תבשיל ישירות על הגחלים זה נחשב להטמנה שהרי כך סובר שו&quot;ע( רנ&quot;ג א) והפטרון לזה או הכנת פלטה עם שכבה נוספת מעל הנקראת פלטת ירושלים או לכסות בנייר אלומניום עבה אבל דק לא מועיל שלא ניכר צינו באש וגם מחזי כנקיון ולא כהיכר, וכך סובר הרב אלישיב(שבות יצחק פ&quot;ח אות א) אך בחוט השני ח&quot;ב עמ' קטז כתב שדי נייר כסף או כל דבר שלא רגיל להניח על הפלטה. <br /> === שהייה בתנור בזמן הזה ===<br /> ישנם תנורים עם מצב שבת שמצב זה עוצר את השפעת הטרמוסטט שעניינו לווסת את חום התנור ואז אין בעיה לפתוח בשבת ולסגור כי פעולתי אינה גורמת להפעלה ישירה של התנור, אבל מכיון שיש כפתורים שמעבירים מצב וטמפרטורה בתנור הרי יש חשש חיתוי. דנים האחרונים וישנם כמה כיוונים.<br /> האור לציון(ח&quot;ב פרק יז,ד ) כותב שדין התנור הוא ככירה שלא גרופה וקטומה ולכן אסור להשהות בהם אלא אם שם נייר כסף עו טס מתכת בתחתית התנור להיכר.<br /> שו&quot;ת הר צבי כותב שמותר להשהות בתנורים רק אם מוודא שאין אפשרות להגביר את החום ע&quot;י הכפתורים או לכסות ממש או להסירם וכדו'.<br /> הילקוט יוסף(עמ' צו) כתב שתנור של היום נחשב גרו&quot;ק אלא שנכון לרשום פתק שבת ולהניחו סמוך לכפתורים ואז מותר לתת שם תבשלים אפי' שמצטמק ויפה להם והמקילים שלא שמים פתק יש להם על מה שיסמוכו.<br /> האגרו&quot;מ כותב להחמיר לכתחילה לכסות כפתורי התנור כדי למנוע כל חשש אך מעיקר הדין אין לחוש לזה.<br /> &lt;references /&gt;</div>

ABCD https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=11423 2018-04-11T09:52:53Z

<p>ABCD: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות|משנה שבת ג א|בבלי שבת לו.|ירושלמי שבת ג א|רמב&quot;ם שבת ג ו|שלחן ערוך אורח חיים רנג}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> <br /> == כירה שהיסקוה מחלוקת חנניה וחכמים ==<br /> <br /> שנינו בריש פרק כירה (שבת לו:):<br /> <br /> &quot;כירה שהיסיקוה בקש ובגבבה נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או <br /> עד שיתן את האפר '''בית שמאי''' אומרים חמין אבל לא תבשיל ו'''בית הלל''' <br /> אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלים אבל לא מחזרים ובית הלל אומרים אף <br /> מחזרים&quot;<br /> == איסור שהייה וגדרו: ==<br /> המושג שהייה היינו להשאיר תבשיל על כירה בע&quot;ש כדי לשמור על חומו אף בכניסת השבת. נחלקו חנניה וחכמים איזה דרגת בישול אסור להשהות בע&quot;ש כל עוד הכירה לא גרופה וקטומה וממילא הרישא של משנתינו תתפרש באופן שונה לכל אחד.&lt;br /&gt;<br /> <br /> === דעת חנניה ===<br /> ממאכל בן דורסאי והלאה- מותר להשהות אפי' ע&quot;ג כירה שאינה גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מסביר חנניה כי להחזיר תנן, ויש לעשות חסורי מחסרא, דדווקא להחזיר לב&quot;ה צריך גרו&quot;ק, אבל להשהות משהין אפי' שאינו גרו&quot;ק.<br /> <br /> === דעת רבנן ===<br /> מאכל בן דרוסאי- מותר להשהות דווקא ע&quot;ג גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מבארים כפשוטה דלשהות תנן.<br /> <br /> == מחלוקת הראשונים בטעם האיסור ==<br /> לכל הראשונים['''רש&quot;י'''(לו:) ד&quot;ה עד שיגרוף, '''תוס''''(שם ד&quot;ה לא יתן), '''בעל המאור''' (ד&quot;ה כירה), '''רמב&quot;ם''' (בפירוש המשנה ג,א) הו&quot;ד ב'''מאירי''' לו: ד&quot;ה והמשנה הרא&quot;שונה] ברור שהחשש שאנו עומדים מולו הוא חשש חיתוי והבערה. ומקורם בסוגייה בדף יח.<br /> אך מצינו מחלוקת רש&quot;י מול שאר ראשונים מאיזה טעם אסורה השהייה בע&quot;ש. האם יש להשוות דין השהייה לדין הטמנה, או שמא שני דינים שונים הם זה מזה.<br /> === שיטת רש&quot;י בטעם איסור שהייה === <br /> כל הראשונים('''רשב&quot;א ריטב&quot;א ר&quot;ן''') למדו ברש&quot;י&lt;ref&gt;בדעת רש&quot;י נמנו שתי דרכים: עיין בבעה&quot;מ (ד&quot;ה כירה) וברמב&quot;ן(ד&quot;ה מתני' כירה) בשם ר' חננאל וברשב&quot;א (ד&quot;ה עד שיגרוף) בשם רב האי גאון שלדרכם פרשו את האופן שאין בשהייה מציאות של הטמנה והיינו שבדעת רש&quot;י הם פרשו שבכל שהייה יש מציאות של הטמנה ולכן לדעתם שאיסור שהייה אינו שייך לאיסור הטמנה הוצרכו לבאר באופן שאין בשהייה מציאות שיש לאסור משום הטמנה. והרמב&quot;ן כתב שלרש&quot;י המשנה מדברת הן באופן של שהייה והן באופן של הטמנה. &lt;/ref&gt; שהוא משווה דין השהייה לדין הטמנה, ומפרש את משנתנו אף בהטמנה, ולמדו זאת מרש&quot;י במשנה שכתב ד&quot;ה עד שיגרוף: הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל[דף לד:] שמא יחתה בגחלים&quot;. מהטעם שנקט רש&quot;י משום שמוסיף הבל, וכן מהפניתו לסוגייא בדף לד: &quot;מפני מה אין טומנים בדבר המוסיף הבל&quot; משמע בפירוש שרש&quot;י משווה דין שהייה להטמנה. אמנם מצינו ל'''ב&quot;ח''' (רנ&quot;ג ,י) שלעולם מודה רש&quot;י דלא מוסיף הבל אלא בהטמנה, ולא בא רש&quot;י בדבריו אלא לפרש מפני מה אסור לשהות בגפת ועצים יותר מקש וגבבא שהרי הוא אינו עושה מעשה בשבת אלא בע&quot;ש ולכן מבאר רש&quot;י דכיון שבגפת ועצים מוסיף הבל תמיד כשיחתה הלכך באינו גרוף חיישינן שמא יחתה בשבת. <br /> אך קשה לומר כפרוש הב&quot;ח, דמרש&quot;י לח:(ד&quot;ה אבל הניח) מוכח מפורש שהשווה את הדינים. &quot;אבל הניח על גבי קרקע אסור להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה.&quot;<br /> <br /> את המניע של רש&quot;י בפירושו כותב '''בעל המאור'''(טז: מדפי הרי&quot;ף, הו&quot;ד בר&quot;ן טו: מדפי הרי&quot;ף)- דהשיאו לרש&quot;י לפרש משנתינו בהטמנה מפני שראה פרק כירה בין שתי הטמנות, סוף במה מדליקין ותחילת במה טומנים. וב'''אגרו&quot;מ'''(שו&quot;ת ח&quot;א סי' צג) כתב שרש&quot;י הכריח את דבריו מקושיית הרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) מדוע נאסר במשנה להלן(לח(: להשהות בתנור גרוף הרי כיון שגרף את התנור לא שייך כלל גזירה שמא יחתה ולכן הונע רש&quot;י לפרש שטעם האיסור הוא מדין איסור הטמנה במוסיף הבל ותנור מוסיף הבל גם כשהוא גרוף.<br /> כדעת רש&quot;י סובר ראבי&quot;ה ח&quot;א סי' קצז.<br /> === דעת שאר ראשונים בטעם איסור שהייה ===<br /> '''ר' חננאל'''(לז.) הוא הראשון שמצביע על חילוק בין שהייה להטמנה, וז&quot;ל: &quot;ושיהוי זה אינה הטמנה וכו'&quot; <br /> היינו שהייה אינה המציאות שמוטמנת הקדרה בתוך הגחלים. ולכן לפי חנניה מותר לשהות גם על גבי כירה שלא גרופה וקטומה ורבנן סוברים שאסור להשהות על גבי כירה שאינה גרו&quot;ק משום חשש שמא יחתה בגחלים, אך הטמנה דין אחר לגמרי הוא, וכן פרשו שאר הגאונים '''רבנו האי גאון ורבינו אפרים גאון'''(הו&quot;ד ב'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה עד), וב'''ר&quot;ן''' על ריף (ד&quot;ה כירה)). ובעקבות הגאונים הלכו רוב הראשונים( '''תוס'''' ד&quot;ה לא, '''רשב&quot;א''' שם, '''רמב&quot;ן''' (ד&quot;ה כירה), '''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה וטעמא)) והביאו מספר קושיות על שיטת רש&quot;י שבעקבותם מוכרח הוא הדבר לחלק בין שהייה להטמנה. <br /> <br /> === קושיות הראשונים על דעת רש&quot;י ===<br /> <br /> קושיא ראשונה- מקשים ה'''תוס''''(שם) שסוף סוף גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר בכמה דברים השנויים בבמה טומנים. <br /> <br /> קושיה שניה- מקשים ה'''תוס''''(שם)'' קושיה נוספת דאם דין השהיה כדין הטמנה איך התיר חנניה להשהות מאכב&quot;ד בכירה שלא גרו&quot;ק? ולרש&quot;י ה&quot;ה שיהיה מותר להטמין והרי לא מצינו בפ&quot;ד היתר להטמין בכירה שלא גרו&quot;ק ואפי' כמאכב&quot;ד דהא הוה ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור אפי' במעוד יום. ''<br /> == הגדרת גרוף ==<br /> '''במשנתינו''' מבואר שכירה גרופה וקטומה מותר לתת על גבה, ו'''במשנה להלן''' (לט:) נאמר שתנור שחומו רב אין נותנים על גביו אפי' כאשר הוא גרוף וקטום. שכירה רחבה היא ויש בה מקום לשפיתת שתי קדירות ותנור פיו צר ושומר חומו הרבה. <br /> <br /> '''נאמר בירושלמי'''(ג,א)- &quot;הגורף עד שיגרוף כל צרכו מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד הדא אמרה עד שיגרוף כל צורכו&quot; <br /> &lt;references /&gt;<br /> <br /> === מחלוקת הראשונים במשמעות דברי הירושלמי ===<br /> <br /> רמב&quot;ם(פ&quot;ג, ה&quot;ו) '''רשב&quot;א'''(לו: ד&quot;ה עד שיגרוף), '''רמב&quot;ן'''(ד&quot;ה עד) '''ריטב&quot;א'''(לח: ד&quot;ה אלא) '''טור'''(רנג ב)-מבארים שהירושלמי כפשוטו, שצריך לגרוף לגמרי את כל הגחלים מחוץ לכירה עד שלא ישאר בו שום גחל. <br /> <br /> ראשונים אלו נזקקים לבאר מדוע א&quot;כ תנור אפי' גרוף אסור שכיון שלא נשארה שם גחלת כלל למאי ניחוש? <br /> <br /> ובאר ה'''רמב&quot;ם''' שאי אפשר לגרוף כל האש עד שלא ישאר ניצוץ אחד, ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור.&lt;ref&gt;הפרמ&quot;ג(רנ&quot;ג א&quot;א סק&quot;ח) ביאר שנחלקו אחרונים בבאור הרמב&quot;ם, הנחלת צבי(עטרת צבי סק&quot;ז) ביאר שרק בתנור מתוך הבלו הרב אין באפשר לחתות את כולו ונשארים ניצוצות אבל בכירה שאין חומה רב גורפים את כולה, אך המג&quot;א(שם סק&quot;ח) ביאר שגם בכירה וגם בתנור אינו גרוף את כל הגחלים אלא שבכירה שאין הבלה רב לא חוששים שמא יחתה.&lt;/ref&gt; <br /> <br /> וה'''רשב&quot;א''' פרש בעניין אחר- שלדעתו אנו מצריכים גרופה ממש אך תנור דינו שונה, מכיון שהבלו חם מאד גם לאחר הגריפה אינו נראה כגרוף ויבוא להשהות או להחזיר בכירה שאינה גרו&quot;ק ואז יש חשש שיבוא לחתות או שמא יבוא להשהות או להחזיר לתנור לא גרוף.<br /> הקושי בדברי הרשב&quot;א שיש כאן גזירה בתנור אטו כירה והיא גופא אינה אלא גזירת חיתוי גחלים. <br /> <br /> מאור(טז:) ר&quot;ן (טו: ד&quot;ה עד)- <br /> הקושי של הראשונים לעיל בהבנת חשש חיתוי בתנור גרוף הביא את המאור לפרש ש&quot;גרוף&quot; המוזכר בגמרא הוא באופן שגורף את כל הגחלים לצד אחד של הכירה או התנור, ובמציאות זו התירו בכירה אך אסרו בתנור אבל אה&quot;נ אם הוציא את כל הגחלים יהיה מותר לשהות גם על תנור כיוון שאין כבר את החשש שמא יבוא לחתות.<br /> <br /> === להלכה ===<br /> נקטינן כרמב&quot;ם וכ&quot;פ שו&quot;ע: &quot;אא&quot;כ גרף דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים&quot;. <br /> <br /> == הגדרת &quot;קטום&quot; ==<br /> בירושלמי המובא לעיל נאמר: &quot;והקוטם עד שיקטום כל צורכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו&quot;.<br /> מסקנת הירושלמי מפורשת שלא צריך קטימה כל צרכו, וכן משמעות הבבלי דף לז. &quot;גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה&quot;. ועוד מדייקים הר&quot;ן(לו: ד&quot;ה עד) והרמב&quot;ן מלשון המשנה &quot;עד שיתן את האפר&quot; ומכך שלא כתוב שיטמין באפר משמע שקטימה כל שהיא מועילה.<br /> <br /> === הטעם שמועילה קטימה ===<br /> בטעם שמועילה קטימה להשהייה מצינו כמה שיטות ברא&quot;שונים-<br /> '''רש&quot;י''' (דף לו: ד&quot;ה או עד) כותב שהקטימה מועילה מדין צינון לשיטתו שכל הסוגיה דנה בהטמנה והאיסור הוא הטמנה בדבר המוסיף הבל&lt;ref&gt;ניתן לומר בפרושו שאכן צריך קטימה לא כל שהוא כדברי שאר' אלא קטימה עבה מאד כדי לפעול שזה לא יהיה מוסיף הבל ובטלה ליה לקושית התוס'' לו: ד&quot;ה לא שהרי קטומה מוסיפה הבל יותר מכמה דברים בפרק רביעי, אך ניתן לפרש כמו שנפרש לקמן שרש&quot;י שבצרוף דעת זו שפעל צינון בקטימתו זה מתיר את דין של הטמנה בדבר המוסיף הבל ולכן רש&quot;י לז. הכניס את מושג הדעת. וההבנה תהיה שרש&quot;י כרשב&quot;ם (תוס'' מז: ד&quot;ה במה) משווה לגמרי את דיני הטמנה ושהיה.(עיין פנ&quot;י ורא&quot;ש יוסף) &lt;/ref&gt;. <br /> אמנם בדף לז:(ד&quot;ה שאני) כותב רש&quot;י שקטימה מועילה כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בהמשך הבישול, והרי זה כמצטמק ורע לו. ויש לתמוה והרי אם לשיטת רש&quot;י הכל עניין הטמנה אז הצינון מועיל מעצמו לא קשור לדעתו. לכן ניתן לפרש שרש&quot;י אכן מודע לשאלת הרא&quot;שונים שהגחלים אלו מוסיפים הבל וכן מקטמה והובערה לשיטתו ששהייה והטמנה דין אחד הוא, מבין הוא שאכן הדעת היא בצרוף לצינון, כלומר מתחדש בפרק זה דין בדיני הטמנה שכאשר הדבר מוסיף הבל אבל יש לי גילוי דעת, זה הטמנה המותרת&lt;ref&gt;צ&quot;ע לפי הבנה זו אי רק בגחלים חידוש זה נמצא כי ניתן לעשות מעשה שפועל גילוי דעת וזה הקטימה, או בכל חומר המוסיף הבל המופיע בפרק ד' כסיד וכו'.&lt;/ref&gt;. <br /> והקשו רשב&quot;א ור&quot;ן על פי פרוש הירושלמי שאם הקטימה עניינה שהגחלים לא יוסיפו הבל הרי מהירושלמי משמע שמספיק כל שהוא. ועוד הקשו שהרי בסוגיין מבואר שגחלים שעממו הרי הכירה כקטומה והרי הגחלים שעממו מוסיפים הבל כנזכר לעיל.<br /> המגיני שלמה(לו: ד&quot;ה אין) כתב לבאר דין גחלים שעממו לרש&quot;י שכיון שגחלים מצטננים והולכים לא נחוש שמא יבוא להשהות על גבי גחלים שמוסיפים הבל, ולא שייך הגזירה שאסרו להטמין בדבר המוסיף הבל שמא יטמין ברמץ ויחתה וכן כל קטימה כיון שנותן אפר על גבי הגחלים אפי' שעדיין הם מוסיפים הבל, כיוון שהם מצטננים והולכים לא גוזרים משום שמא יטמין ברמץ.<br /> <br /> הרמב&quot;ן והרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) כתבו ע&quot;פ הירושלמי(שם) שקטימה כל שהיא מועילה ולא צריך לקטום עד שלא יהיה ניכר בגחלים אש כלל והטעם שמועילה הקטימה משום שהרי כשעשה מעשה קלקול באש ע&quot;י הקטימה הרי סילק דעתו והסיח דעתו מהאש, ולכן גחלים שעממו מותר ליתן על גבה, שכיון שעממו ולא חשש ללבותם מוכח בדעתו שלא מקפיד על החיתוי. <br /> הר&quot;ן הוסיף לבאר שהטעם ששונה קטימה מגריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים ומספיק קטימה כל שהוא משום שבגריפה אם גרף חלק אין היכר בנשארות כלל, אך מכיון שנתן אפר על כל הגחלים ישנו היכר בכל הגחלים.<br /> אמנם הסבר זה של הר&quot;ן מתאים רק לשיטתו שהסביר דין גרוף כרז&quot;ה שהוא משום היכר אבל לרוב הרא&quot;שונים שפירשו גרוף לגמרי צריך לומר שהיתר קטום שונה יסודית מהיתר גרוף.<br /> <br /> הרמב&quot;ם(שבת ג,ד) כתב שהסיבה שמועילה גרופה וקטומה משום שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרים שמא יחתה באש. והקשה הרמ&quot;ך(הו&quot;ד בכס&quot;מ שם) מדוע כתב הרמב&quot;ם שאחר שקטם הסיח דעתו מהתשביל והרי דין כירה גרו&quot;ק היא גם בגונא שאין לו תבשילים אחרים וא&quot;כ לא מסיח דעתו מהתבשיל. ובאר הכס&quot;מ שהטעם שמועיל קטימה או גריפה זה משום שקים להו לרבנן שכל גריפה וקטימה פועלת הסח דעת.<br /> <br /> === באיזה קטימה התירו ===<br /> התוס'פת שבת(רנג, סק&quot;ו) כתב שצריך שיקטום ויכסה את כל הגחלים. אבל אם לא כיסה את כל הגחלים - אסור ליתן על גביהם, בדיוק כמו גריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים. ובאר המחצית השקל(ס&quot;ג) שהכוונה בזה שמספיק קטימה כל שהוא היינו שלא צריך אפר רב אלא מספיק כיסוי דק.<br /> הגר&quot;א בשנות אליהו(פ&quot;ג מ&quot;א) חולק על התוס'פת שבת וכתב שמועילה הקטימה אפי' על מקצת הגחלים, ומשמע בדבריו שקטימה מועילה אפי' אם קטם רק חלק מהגחלים. וכ&quot;כ בתפארת ישראל שקטימה מועילה על חלק מהגחלים כיון שעל ידי זה שמצנן חלק מהגחלים יזכור שלא לחתות .<br /> <br /> == שהיית תבשיל שלא הגיע לבן דרוסאי על כירה גרוק. ==<br /> <br /> כותבים התוס'' (לז. ד&quot;ה אא&quot;ב לז: ד&quot;ה שמע מינה) שההיתר של שהייה בכירה גרופה וקטומה זה אפי' בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו וכן במצטמק ויפה לו, וכן כתב הרא&quot;ש(פר&quot;ג סי' א) בשם רבנו יונה וכן כתב הרמב&quot;ן (לו: ד&quot;ה גמרא הא).''<br /> נחלקו הרא&quot;שונים האם היתר גרופה וקטומה זה גם בתבשיל פחות מבן דרוסאי, שהרשב&quot;א (לו: ד&quot;ה עד שיגרוף) נסתפק האם להתיר, כיון שטעם איסור שהייה הוא משום שמא יחתה בגחלים ואם כן כאשר גרף וקטם אין בכירה משום חיתוי גחלים. וכ&quot;ש במאכל בן דרוסאי וכ&quot;ש במצטמק ורע לו, או שמא כל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין אפי' בגרופה וקטומה כיון שהתבשיל לא התבשל במאכל בן דרוסאי אפי' כאשר הכירה גרופה וקטומה נותן דעתו על התבשיל ויבוא לחתות ואפי' בקש ובגבבה שייך חיתוי בכך דהא גזרינן ביה בתנור, והסיק הרשב&quot;א כצד הרא&quot;שון שמותר להשהות אפי' פחות ממאכל בן דרוסאי ומשום שבגרופה אין לחוש ולגזור כלום שהרי הוא לא יכול מציאותית לחתות וכ&quot;כ הרמב&quot;ן שם ובעל המאור (לו: ד&quot;ה ואם תשאל).<br /> אך בהגהות רעק&quot;א (רנ&quot;ג, ס&quot;א) ובחת&quot;ס(לו: ד&quot;ה נותנין עליה) הוכיחו מדברי הרא&quot;ש בשם ר' יונה שחולק על הרשב&quot;א וסובר שאם התבשיל מבושל פחות מבן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה אפי' שהיא גרופה וקטומה. ולכן תמה רעק&quot;א על השוע' סעיף א שפסק להתיר אפי' בפחות ממאכל בן דרוסאי.<br /> והטעם לשיטה זו שאוסרת כותב החת&quot;ס על פי מה שכתב הרמב&quot;ם בטעם היתר שהייה על גרופה וקטומה כיון שמסיח דעתו וזה בעקבות כך שהתבשיל שלו התבשל כמאכל בן דרוסאי , סובר ר' יונה שאם התבשיל אפי' לבן דרוסאי לא הגיע שאין שום אדם יכול לאוכלו אינו מסיח דעתו ולא מועילה גריפה וקטימה. ברמב&quot;ם צריך עיון כי המ&quot;מ שם הלכה ד כתב שדעת הרמב&quot;ם כמתירים.<br /> <br /> == במבושל כמאכל בן דרוסאי == <br /> איסור שהייה נאמר בדבר שהתחיל להתבשל ועדיין אינו מבושל כל צרכו, אבל בדבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי&lt;ref&gt;לסטים היה , רש&quot;י (כ. ד&quot;ה בן דרוסאי) ונחלקו הרא&quot;שונים אי שליש בישול הוא(רש&quot;י כ. ד&quot;ה בן דרוסאי, רמב&quot;ן מלחמת ה' לו: ד&quot;ה אבל, שהוא שליש בישולו וכן דעת טור רנ&quot;ג) או חצי בישול(רמב&quot;ם ט' ה').&lt;/ref&gt; נחלקו התנאים לו: אם מותר להשהות על גבי האש דעת חנניה להתיר ורבנן אוסרים להשהותו.<br /> הרא&quot;שונים נחלקו בשהייה בתנור לדעת חנניה שהתיר להשהות תבשיל בן דרוסאי האם דווקא בכירה שאין חומה רב ואין לחוש כ&quot;כ שמא יחתה התיר, אבל בתנור שחומו רב מודה חנניה שאסור לשהות על גביו מאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי.<br /> התוס''(לח: ד&quot;ה תנור) סוברים שאין חילוק בין כירה לתנור ולחנניה מותר לעולם להשהות עליו והוכיחו כדבריהם מיח: &quot;לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור&quot; ובשיל שפיר דמי והיינו כמאכל בן דרוסאי משמע שגם בתנור מותר. ועיין רא&quot;ש יוסף(לח: ד:ה ודע דהריף) ושפת אמת (לז: ד&quot;ה עוד הביא הריף) שהוכיחו כן בדעת הרי&quot;ף.''<br /> <br /> אך בעל המאור(יח: ד&quot;ה הא דאמרינן לו: ד&quot;ה כלל הדברים) הביא את דעת רבינו האי גאון שכתב להתיר, אמנם בעל המאור צידד לאסור, וסיים שאף על פי שכך נראין הדברים לדעתנו אנו מבטלים דעתינו בזה מפני הגאון. ונציין שהמחלוקת נובעת מפירוש הגמ' בדף יח: שאמרו שאסור להניח על גבי האש קדרה שמבושלת ואינה מבושלת, ופרש רב האי שמדובר במבושל מעט, ולא הגיע לבן דרוסאי, משמע מפה שאם הגיע לבן דרוסאי מותר להשהותו הן בתנור הן בכירה, אבל בעה&quot;מ כתב לפרש שמדובר בדבר שמבושל כמאכל בן דרוסאי ומכל מקום אסור להשהותו בתנור.<br /> טעם האוסרים- הב&quot;ח פרש שכמו שמצינו שהבל התנור רב יותר מכירה ולכן לעניין חזרה לא מועיל גריפה וקטימה בו ואף שחנניה מתיר לשהות בן דרוסאי בכירה בתנור אסור.<br /> <br /> === טעמו של חנניה ===<br /> בטעמו של חנניה שהתיר להשהות על האש תבשיל כמאכל בן דרוסאי נשנו שני טעמים ברא&quot;שונים:<br /> רא&quot;ש(פ&quot;ג סי' א') הביא תשובה מגאון שכתב שכל שהוא כמאכל בן דרוסאי המאכל יבוא לכלל בישול בזמן שיצטרך לאוכלו וממילא אין חשש שמא יבא לחתות בגחלים.<br /> השיטה לר&quot;ן(כ. ד&quot;ה וכמה) כתב לפרש שמכיון שהתבשיל מבושל בשיעור שראוי לאכילה בדוחק, זה מראה שאינו מקפיד עליו וממילא אין חשש שמא יבוא לחתות וכן מבואר ברשב&quot;ם (תוס' מח. ד&quot;ה דזיתים).<br /> <br /> == קדירה חייתא ==<br /> הגמ' בדף יח: מביאה שמותר להשהות בשבת על גבי אש שלא גרופה וקטומה קדירה חיה, והסברא בזה כיון שהתבשיל לא יהיה ראוי לערב, בודאי הוא שלא הניחו על דעת לאוכלו בערב, וכדי שהתבשיל יהיה ראוי למחר אין צורך בחתוי כלל, שהרי יש לה שהות גדולה ומסיח דעתו ממנה ואין לחוש שיבוא לחתות בגחלים. <br /> <br /> == שימת חתיכה חיה בקדירה ==<br /> אותו דין של קדירה חייתא נמצא גם בקדירה שהתבשלה במקצת והשליך לתוכו גם חתיכת בשר חיה שאינה מבושלת כלל מאותו טעם &quot;ואי שדא בה גרמא חייא שפיר דמי&quot;(שם).<br /> ונחלקו אי חתיכה חיה מותר גם בירק או דווקא בבשר והדומה לו.<br /> הכסף משנה(שבת פ&quot;ג, ה&quot;ח) מדייק מדברי הרמב&quot;ם בפרוש המשנה שאפי' נתן חתיכה שיכולה להתבשל מבעוד יום כירק מותר, והסברא היא שכיון שפעל מעשה שמוכיח את הסיח הדעת שלו יזכור ולא יבוא לחתות. ומבארים הפרמ&quot;ג(סי' רנג א&quot;א סק&quot;ד) ובמחצית השקל(שם מ&quot;א סק&quot;ד) שכל מה שהרמב&quot;ם מדבר זה דווקא בקדירה שאינה חיה והניח בתוכה חתיכה אחת חיה בזה סובר הרמב&quot;ם שיש פה מעשה של היסח דעת ואין לחוש שיחתה אבל בקדירה שכולה חיה היתר מדין אחר, ההיתר הוא משום שבפועל אין דעתו על הקדירה ואין לחוש שמא יחתה וזה שייך דווקא כשיש בקדירה דבר חי שלא יהיה ראוי לאוכלו לערב. א&quot;כ יש חילוק דינים. ההיתר של קדירה חייתא פועל מדין שאין דעתו עליה. וההיתר של חתיכה חיה פועל מדין היסח הדעת.<br /> <br /> אך הט&quot;ז(סק&quot;ב) מדייק מהרמב&quot;ם בחבור שכתב: &quot;אבר חי&quot; שהמשמעות היא שכל ההיתר הוא דווקא בבשר שלא יהיה ראוי לאוכלו בלילה וכותב שכך ההלכה וכן פוסק גם המג&quot;א להלכה. וכותב הט&quot;ז שהרמב&quot;ם בחיבור חזר בו מפרוש המשנה.<br /> <br /> == גדר תבשיל חי ==<br /> הרשב&quot;א(ד&quot;ה מאן תנא) כתב בשם ר' האי גאון שההיתר של קדירה חיה הוא דווקא בגוונא שהתבשיל התחיל להתחמם מבעוד יום, אבל בצונן ממש אין היתר. וכתב הרשב&quot;א &quot;ואינו עולה יפה לפי דעתו&quot; היינו שההיתר הוא גם בדבר שלא התחמם.<br /> <br /> בתבשיל שהתחיל להתבשל נחלקים האחרונים.<br /> הב&quot;ח סובר(רנג ד&quot;ה ומ&quot;ש אם הוסקה) שכל זמן שלא הגיע לשיעור בן דרוסאי עדין בכלל תבשיל חי הוא, ומותר לשהותו על האש.<br /> אך דעת הב&quot;י והט&quot;ז(סק&quot;א) והמג&quot;א(סק&quot;ב) שכל שהתחיל להתבשל אפי' מעט אין דין קדירה חיה חל עליו, ואסור להשהותו. וכך כתב גם המגיד משנה (פ&quot;ג, ה&quot;ח).<br /> לפי&quot;ז כותב המג&quot;א שכל ההיתר של קדירה חיה הוא דווקא אם נותנו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום אסור כי זה מספיק זמן שהתבשל קצת קודם השבת, ולכן חייב לסלקו משחשיכה.<br /> המשנ&quot;ב(סק&quot;א) כתב שההיתר של קדירה חיה הוא אף בהתחמם התבשיל מבעוד יום, ולא גוזרים שמא יחתה כיון שלא התחיל להתבשל. וכתב החזו&quot;א שכוונת המשנ&quot;ב להתיר רק שהתחמם ולא הגיע ליד סולדת, דא&quot;כ הגיע ליס&quot;ב זה נחשב כבר לתחילת בישול .<br /> <br /> == התבשילים שאינם נכללים בקדירה חייתא ==<br /> <br /> אמנם בהיתר זה יש קצוות שבהם למרות שהתבשיל חי לא יהיה בו את ההיתר של קדירה חיתא.<br /> <br /> === בדבר הצריך בישול הרבה ===<br /> כותב רש&quot;י (ד&quot;ה האי קדירה) וכן מביא המאור(לו: ד&quot;ה ואם תשאל) שבתבשילים שאין כל הלילה והיום מספיקים להם להתבשל אין להם את ההיתר של קדירה חיה ואסור לשהותם אפי' שעדיין לא התבשלו כלל ומשום שיש לחוש שמא יחתה בשביל יהיה מוכן לצורך מחר. <br /> <br /> === בדבר שצריך בישול מועט ===<br /> כותב הרמב&quot;ם(שבת פ&quot;ג הי&quot;ב) שדברים שאינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר אפי' שהם חיים ואינם מבושלים כלל מכל מקום דינם כתבשיל שלא בושל כל צרכו שיש איסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ואין בהם היתר של קדירה חיה&lt;ref&gt;בזה מתורצת קושיית הרא&quot;שונים בביאור איסור שהיית עססיות ותורמוסין שאין בהם היתר קדירה חיה והפרוש א&quot;כ כך הוא, שעססיות ותורוסים לא צריכים בישול רב ולכן אין להם את ההיתר של קדירה חיה.&lt;/ref&gt;. <br /> <br /> === בבשר צלי ===<br /> ועוד כתבו חלק מהרא&quot;שונים(תוס' יח: ד&quot;ה האי, רא&quot;ש(פ&quot;א סי' לה) שההיתר בבשר חי הוא דווקא בקדירה, אבל בצלי הדין אינו כך. מכיון שהוא מתבשל מהר וראוי לאוכלו כבר בלילה יש חשש שמא יבוא לחתות וכן הובא להלכה בסימן רנ&quot;ד.<br /> <br /> === בשאר מיני ירקות וקטניות ===<br /> נחלקו האחרונים בזה, הפרמ&quot;ג(רנ&quot;ד א&quot;א סק&quot;ב) והתוספת שבת(רנ&quot;ג ס&quot;ג) כותבים שגם בהם אין היתר קדירא חייתא כיון שבישולם מהיר. אך המג&quot;א(רנ&quot;ד סק&quot;ב) כתב מפורש להתיר וכתב שכך דעת חלק מהרא&quot;שונים כרש&quot;י ור' ירוחם עיי&quot;ש, וכך צידד הבאוה&quot;ל להלכה(שם ס&quot;ח ד&quot;ה עססיות).<br /> <br /> === בדבר שיהיה מוכן לשעה מאוחרת ===<br /> הבאוה&quot;ל(רנג ס&quot;א ד&quot;ה ומסיח דעתו) כתב שכל האיסור בדבר שלא צריך בישול הרבה זה דווקא בסוג תבשיל כזה שיהיה מוכן לאלתר לסעודה, אבל אם התבשיל לא יהיה ראוי לאלתר אלא יתבשל במהלך הערב ורק מאוחר בלילה יהיה ראוי, אעפ&quot;כ כותב הבאוה&quot;ל שאם אין דרך בנ&quot;א להמתין בסעודה כ&quot;כ עד לשעה זו בוודאי מסיח דעתו ממנה ולא יבוא לחתות, והתבשיל מותר מדין קדירה חייתא.<br /> <br /> == להלכה- ==<br /> === שיטות הרא&quot;שנים להלכה ===<br /> נחלקו הרא&quot;שונים כמי לפסוק כחנניה או כחכמים.<br /> רי&quot;ף(לז.), רמב&quot;ם(פ&quot;ג ה&quot;ד) שאילתות, רמב&quot;ן(מלחמות שם)- פסקו כחכמים שאסור לשהות על גבי האש חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשל שלא בושל כל צרכו. אבל אם בושל כל צרכו ואם מצטמק ורע לו מותר אבל אם מצטמק ויפה לו אסור.<br /> אך ר&quot;ח(הו&quot;ד בתוס'' לז: ד&quot;ה אמר רב ששת) רש&quot;י (שם ד&quot;ה ורב ששת), ר&quot;ת, רשב&quot;א- פסקו כחנניה שכל תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו.''<br /> רז&quot;ה(שם)- דעתו כחנניה רק כשהתבשל כמאב&quot;ד ומצטמק ויפה לו אסור שבזה גם חנניה אוסר<br /> רא&quot;ש- בדעת הרא&quot;ש נחלקו הפוסקים שאחר שהביא הרא&quot;ש את מחלוקת הרא&quot;שונים אי פוסקים כחנניה או כחכמים כתב: &quot;ובשביל שרבו הדעות בפיסקא זו וישראל מדקדקים במצוות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניה&quot;.<br /> הטור כותב שהרא&quot;ש סובר כחנניה וכן כותב התשב&quot;ץ(ח&quot;ד טור ג' סי' ח). אך הדרישה חולק וסובר שאין שום גילוי דעת ברא&quot;ש שסובר כך, שהרי אם מדקדקים במילים רואים שהוא כותב מכיון שישראל אדוקים.. והנח להם.. משמע מלשונות אלו שזה לא סיבה בעצם לפסק אלא מוכרחות. וכך משמע מהביאור הלכה(ס&quot;א ד&quot;ה נהגו) &quot;והעתיק דברי הרא&quot;ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצוות עונג שבת בודאי לא ישמעו לנו ע&quot;כ הנח להם ע&quot;ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות&quot;. א&quot;כ הרא&quot;ש הולך לפי הרא&quot;שונים שאוסרים ורק פרש למה הוא לא רצה למחות.<br /> אך החזו&quot;א(לז,ג) השיג על הבאוה&quot;ל בדעת הרא&quot;ש שאין כוונתו משום &quot;מוטב יהיו שוגגים&quot; אלא שהמחמירים הם גדולי עולם והיה ראוי להחמיר שלא להיכנס למח' זו אבל מפני שבחומרא זו יש הרבה פעמים משום ביטול עונג שבת לא ישמעו לנו להחמיר, ומעיקר הדין יש להם להקל כי כך הוראת רבותיהם ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן.<br /> אך מהרא&quot;ש (פ&quot;ק סימן לה') משמע אחרת שכתב שתבשיל המבושל כמאב&quot;ד מותר לשהותו, מוכח דס&quot;ל כחנניה.<br /> <br /> === ראיות הרא&quot;שונים לשיטתם ===<br /> מהראיות לשיטת ריף וסיעתו הפוסקים כחכמים-<br /> א. שואלת הגמ' &quot;איבעיא להו מהו לסמוך בה[לכירה לא גרו&quot;ק]? תוכה וגבה אסור אבל לסמוך לה שפיר דמי, או דלמא לא שנא&quot;? הרי&quot;ף(שם) הוכיח מהמשפט &quot;תוכה וגבה אסור&quot; שאסור להשהות ע&quot;ג כירה שאנה גרו&quot;ק. ובאר הר&quot;ן(שם) שאם לעניין חזרה מיירי מאי איריא אינה קטומה אפי' בקטומה תוכה אסור(לז. ר' חלבו). אך הר&quot;ן גם דוחה ומסביר שהפוסקים כחנניה יסבירו ששאלת הגמ' לעניין חזרה איירי ואגב &quot;גבה&quot; נקט &quot;תוכה&quot; אפי' שלתוכה אסור להחזיר אפי' בגרו&quot;ק.<br /> ב. כלפי הספק לעייל &quot;מהו לסמוך בה&quot;, הגמ' פושטת מברייתא: &quot;כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין אא&quot;כ גו&quot;ק&quot; וכותב הרי&quot;ף דהכי הלכתא. אמנם הר&quot;ן דוחה וכותב שהפוסקים כחנניה מפרשים שכוונת הגמ' לומר שכשם שהאוסרים שהייה מתירים לשהות בסמיכה כך האוסרים רק חזרה מתירין חזרה בסמיכה.<br /> מהראיות לשיטת ר&quot;ח וסיעתו הפוסקים כחנניה-<br /> א. בדף לז.מביאה הגמ' מימרא דרב ששת משמיה דר יוחנן הסובר כחנניה, ורבא סייע לדבריו מהמשנה: &quot;ולא חררה ע&quot;ג הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה&quot; הא קרמו פניה שרי. אמנם הרי&quot;ף כותב שקיי&quot;ל כר' אושעיא ורבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן הסוברים כחכמים.<br /> ולעוד ראיות ולהרחבה עיין עוד בר&quot;ן(שם).<br /> <br /> === הכרעת שו&quot;ע רמ&quot;א ===<br /> השו&quot;ע הביא את שתי הדעות . בדעה הרא&quot;שונה סתם כשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שפסקו כחכמים ואסר להשהות תבשיל שהתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו, אלא אם גרף או קטם. אח&quot;כ הביא את דעת חנניה ביש אומרים. ממילא נראה שהשו&quot;ע נוקט להחמיר על פי הכלל הידוע שסתם וי&quot;א הלכה כסתם, וכך סובר הבאוה&quot;ל(סי רנג ס&quot;א ד&quot;ה ונהגו).<br /> <br /> אולם רבים הקשו מפסקים אחרים של שו&quot;ע שנראים סותרים לפסק זה. <br /> המנחת כהן(משמרת השבת שער שני פ&quot;ה) הקשה ממה שפסק השולחן ערוך (סי רנ&quot;ד סעי' ד) שפירות הנאכלין חיים מותר ליתנם מבעוד יום סביב לקדירה אע&quot;פ שיצלו קודם חשיכה, ודין זה למדו הרא&quot;שונים מדברי חנניה שמתיר לשהות בתבשיל שנתבשל במאכל בן דרוסאי כ&quot;ש פירות שאפשר לאוכלם חיים אין לחוש שמא יחתה, אך אם שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף וסיעתו איך א&quot;כ התיר לשהות פירות הנאכלים חיים והוכיח מזה המנחת כהן שגם השולחן ערוך סבר לדינא כר&quot;ח וסיעתו שמותר להשהות ממאכל בן דרוסאי ולא חוששים לחיתוי וכתב על זה שזו ראיה ללא תשובה, ועיין גר&quot;א(שם) שכתב ג&quot;כ.<br /> אך רבים דוחים ראייתו וכך כותב המשנ&quot;ב (שעה&quot;צ ס&quot;ק כב) בשם פרמ&quot;ג ושאר אחרונים שגם לדעת הרי&quot;ף שאוסר לשהות תבשיל מבן דרוסאי מודה הוא שמותר ליתן פירות מסביב לקדירה כיון שזה נידון כמו צליה על האש, מחמת שהפירות נוגעים בגחלים ובצליה בסי' רנד מתבאר שגם רבנן מודים שסגי בהכי ואין חשש שמא יחתה.<br /> המג&quot;א(רנד, יב) כתב שהשו&quot;ע מתיר רק כשהפירות על האש עצמה וכדין צלי בשר שהזכרנו לעייל אבל אם הפירות סביב הקדירה ונצלים מחום הקדירה ולא ישיר מהאש יש להתיר א&quot;כ רק לחנניה וכן הביא גם הגר&quot;א וממילא שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף.<br /> הרמ&quot;א פוסק שהמנהג כר&quot;ח וסיעתו להקל אך טוב להחמיר כרי&quot;ף.<br /> <br /> === פסיקת האחרונים ===<br /> יש מהאחרונים הספרדים(כה&quot;ח רנד כח, שו&quot;ת ישכיל עבדי ח&quot;ג סי' י') כותבים ומעידים שהמנהג היה כדעת חנניה. ועיין יביע אומר (או&quot;ח ח&quot;ו סי לב) שכתב שהלכה כחנניה מסתימתו ברנ&quot;ד גבי פירות כנזכר לעייל.<br /> כפי שראינו לעייל רמ&quot;א כתב שהמנהג להקל כסברא אחרונה, והבאנו לעייל את דעת הבאוה&quot;ל שהעיר מדברי הרא&quot;ש משמע שהקולא היא רק מפני שאין בנו כח למחות במקילין ועדיף לחוש לכתחילה לדעת חכמים ורק בצורך מיוחד יש לסמוך על המקילים והבאנו גם חזו&quot;א שסובר שאין להחמיר נגד המנהג. מנהג התימנים שהולכים בדרך הרמב&quot;ם כך כותב הרב קאפח(שם). <br /> <br /> == גזירת שהיה בזמנינו ==<br /> במציאות הקדומה יותר היו שמים את הסירים על בלעך(טס של פח) שמונח על הגז. ומציאות חדשה זו הביאה את האחרונים לדון מה יחס שהייה במקרים אלו. <br /> האגרו&quot;מ(ח&quot;א סימן צג) דן באפשרות שגזירת שהייה אינה נוהגת בימינו, והטעם לומר שבגז לא שייכת גזרת שהייה שהרי חז&quot;ל גזרו רק שלא יחתה בגחלים ולא מצאנו שגזרו שיביא עוד עצים לאחר שתכלה האש, וממילא הדמיון לזה בגז לא חששו שמא יגביר את עוצמת האש כיון שדומה להבאת עצים שלא חששו שיעשה בידיים ואין אנו אומרים שלא גזרו על הבאת עצים כיון שאין הם סמוכים לתנור אבל הגברת עוצמת האש שהיא פעולה מאד קלה לעשיה אולי גזרו ועכ&quot;פ כיון שלא גזרו בעצים הסמוכים לתנור אזי גם אין אנו גוזרים על הגברת עוצמת האש ואנו לא יכולים לחדש איסורים.<br /> אך על כל פנים לא סמך על סברא זו להקל והתפיסה היא שגזירת חז&quot;ל היא לא להשהות על אש באופן שיש חשש שיגביר עוצמת האש מסיבה כל שהיא ממילא זה לא משנה אם זה על ידי חיתוי בכירה או עלי ידי סיבוב הכפתור בגז.<br /> יש שכתבו להקל מסברה אחרת שי&quot;ל שלא גזרו אלא באש שהולכת ודועכת ואז יש חשש שתבא לחזקה, אבל באש של גז בימינו או חשמל שהיא אש קבועה בלי תזוזה ואדם יכול לכוון מראש את עוצמת האש הדרושה לו, אין לחשוש שמא יחתה. וכן הביאו חזו&quot;ע(ח&quot;א עמ נג:), מנוחת אהבה(ח&quot;א, פ&quot;ג הע' 3) אך הם הביאום לא למעשה כי עדין יש חשש שישנה את עוצמת האש מתוך רגילות, והרב קאפח (פ&quot;ג אות יב) הלך עם סברא זו למעשה ומתיר לשהות על פלטה או כירים גלויות למרות שדן אותם כאש ממש לגבי דיני החזרה .<br /> <br /> == גרופה וקטימה בזמננו ==<br /> גריפה בפשטות לא שייכת בימינו, דאצלנו המציאות היא שהמכשיר או הגז או דלוק או כבוי. מה שניתן כן לדון זה לגבי קטימה. וצ&quot;ע היכן נעשת הקטימה, שהרי במציאות המקורית החיתוי ומקום האש הם באותו מקום, והיום זה התחלק יש מקום החיתוי ויש את מקום האש. וממילא אנו צריכים לדון איפה אנו נפעל את הקטימה האם במקום החיתוי או במקום האש. <br /> החזו&quot;ע(ח&quot;א עמ' נ) כתב שדי לתת טס של מתכת כל האש כדי להחשיבה כקטומה כיון שנעשה פה היכר אז אין חשש חיתוי וכ&quot;כ במנוחת אהבה(ח&quot;א עמ' מד) שמצד הדין יש לכסות את להבת האש שיש בזה היכר. כלומר לשיטתם מספיק הכיסוי שפועל קטימה במקום האש ולא במקום החיתוי.<br /> לעומתם סובר האגרו&quot;מ(ח&quot;א סי' צג) שאמנם העיקר הוא בהיכר שעושים באש שמגלה דעתו שלא אכפת לו מחיתוי ולכן העיקר הוא לשים טס מתכת על האש, אבל לכתחלה מצריך גם שיכסה את הכפתורים כי עלול לא לשים לב לכיסוי של האש ויבא להגביר או להנמיך את האש, וזה מקביל לימהם שהקטימה היתה במקום האש שהוא היה גם מקום החיתוי, ובדיעבד אם לא כיסה את הכפתורים מותר ועי&quot;ש עוד שהוסיף לחלק.<br /> השיטה היותר מקלה זה דעת המנוח&quot;א(שם) שהעלה שגם כיסוי הכפתורים לבד מספיק. ולכאורה סברתו היא שזה שמציאות ימינו חילקה את האש ומקום החיתוי עדיין עניין הקטימה זה שלא יחתה והחיתוי נפעל בכפתורים ממילא זה מה שמעניין אותנו.<br /> <br /> == הלכה למעשה ==<br /> === שהייה על גז מכוסה בפח מתכת ===<br /> נחלקו אחרוני זמנינו בהבנת מציאות זו, כיריים של גז שכיסה אותן בטס או אזבסט וכדו'<br /> הציץ אליעזר(חי&quot;ב סי' לא) אגרו&quot;מ(שם) ועוד סוברים שמציאות זו נחשבת גרופה וקטומה. לעומתם סובר החזו&quot;א (סי' לז ס&quot;ק יא) שמציאות זו נחשבת ככירה שלא גרופה וקטומה מכיון שהכיסוי לא ממעט את החום שהחזו&quot;א סובר כשיטת רש&quot;י שמטרת הגריפה היא מיעוט חום ולא כר&quot;ן שכתב שמטרת הגריפה והקטימה היא להיכר. ועוד שדרך בישול בכך ולכן אין זה שינוי ולא דמי לפסק שו&quot;ע ס&quot;ג מכיון שהשו&quot;ע דיבר דווקא על כלי ריק שמציאות זו מוכיחה שאין דרך בישול בכך מה שאין כן בטס מתכת. ודחוהו החזו&quot;ע (שם עמ' נא) וכן שבט הלוי(או&quot;ח סי' צא)<br /> כיצד מותרת השהיה על גבי כירים מכוסות?<br /> החזו&quot;א סובר שאסור לשים על גבי פח שמונח על האש כי זה לא נחשב גורפה וקטומה.<br /> היביע אומר(או&quot;ח ח&quot;ו סי לב') אם ישנו כיסוי פח אין בזה איסור שהייה כלל, כי בזה נחשב לגרופה וקטומה וכ&quot;כ כה&quot;ח(ס&quot;ק יא) וכן שו&quot;ת ישכיל עבדי (ח&quot;ג סי' י ס&quot;ס ב), ובחזו&quot;ע (עמ' מד) כתב להתיר להניח מצטמק ויפה לו עליהם גם ללא כיסוי אך טוב להניח כיסוי ומעיקר הדין מותר לתת גם תבשיל שלא התבשל כל צרכו על כיריים של גז לצורך סעודת שחרית אפי' שמצטמק ויפה לו ואין כיסוי לכירים, וכן התיר הרב קאפח להשהות גם ללא כיסוי פח.<br /> השש&quot;כ( פ&quot;א במהדורה חדשה סעיף עב) כותב למעשה &quot;טוב להקפיד שכל תבשיל יהיה מבושל כל צורכו בע&quot;ש ושהקדירה תינתן על גבי אש מכוסה. וביאר שהצורך בכל צרכו משום שחשש לדעת התוס'' שכתבו שקיים דיני החזרה אף בע&quot;ש ורמ&quot;א(סעי' ב) ומשנ&quot;ב(ס&quot;ק ע, עד) חששו לתוס''<br /> ציץ אליעזר(שם) כתב שמותר להניח על אש מכוסה דהוי גרופה וכן רבו פוסקי שהולכים כחנניה שאפי' בלא גרו&quot;ק אין איסור שהייה בלא נתבשל כל צרכו.<br /> האגרו&quot;מ- כתב שמעיקר הדין די בכיסוי פח מתכת אך טוב לכסות גם את הכפתורים של הגז כדי למנוע כל אפשרות של הגדלת האש<br /> <br /> === שהייה על &quot;פלטה של שבת&quot; ===<br /> במציאות זו ההכרעה הגורפת של האחרונים להתיר אמנם מטעמים שונים כדלקמן.<br /> בשו&quot;ת יביע אומר(שם) כתב שאין איסור להשהות תבשיל אפי' שלא התבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מכמה טעמים, חדא מכיון שחומה לא משתנה אין חשש חיתוי בניגוד לגחלים שהולכים וכבים עם הזמן כמש&quot;כ להתיר בכירה עם גז, ועוד טעם, כיון שבמציאות אין כפתור שניתן על ידו להגדיל את החום ולא שייך בזה גזירת חיתוי. וכ&quot;כ גם בחזו&quot;ע שבמציאות זו שאין אפשרות לחתות לכל הדעות מותר להשהות ואין צריך לעשות הפסק בין הפלאטה לקדירה וכ&quot;כ להלכה בשו&quot;ת ישכיל עבדי (סי כח, ח) מסברא מחודשת שכיון שעיקר המצאת הפלטה נעשתה לצורך שבת וכך נקראת היא בשם &quot;פלטה של שבת&quot; אין לחוש שיבוא לידי איסור כי זה הוי סימן והיכר לשבת, וכ&quot;פ בספר שולחן שלמה( סי' רנג אות כז) וכן בשש&quot;כ(חלק ג עמ' ג) וכ&quot;כ שו&quot;ת הר צבי אוח סי' קלו שאין איסור מכיון שאין אפשרות להגדיל או להקטין את החום ובעוד אחרונים.<br /> הציץ אליעזר( ח&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה') כותב להתיר מסברא שאין רגילות לבשל על פלטה אלא רק לחמם עליה.<br /> הגרש&quot;ז אוירבך (שש&quot;כ פ&quot;א הע' עא) מביא סברא שהיא אינה בכלל הגזרה. והוסיף השש&quot;כ שוב להקפיד שכל התבשיל יהיה מבושל כ&quot;ת בע&quot;ש ושהקדרה תינתן ע&quot;ג אש מכוסה&quot;(היינו פלטה).<br /> אמנם החזו&quot;א(אורחות רבינו ח&quot;א עמ' קב) והרב מרדכי אליהו(שות מאמר מרדכי ח&quot;ד סי' ז) סוברים שפלטת שבת דינה כגחלת של אש, מכיון שהם מתייחסים לפלטה כגוף אחד שלם ולא כאש שמכוסה ובמאמר מרדכי מביא עוד טעם שאם מניחים תבשיל ישירות על הגחלים זה נחשב להטמנה שהרי כך סובר שו&quot;ע( רנ&quot;ג א) והפטרון לזה או הכנת פלטה עם שכבה נוספת מעל הנקראת פלטת ירושלים או לכסות בנייר אלומניום עבה אבל דק לא מועיל שלא ניכר צינו באש וגם מחזי כנקיון ולא כהיכר, וכך סובר הרב אלישיב(שבות יצחק פ&quot;ח אות א) אך בחוט השני ח&quot;ב עמ' קטז כתב שדי נייר כסף או כל דבר שלא רגיל להניח על הפלטה. <br /> === שהייה בתנור בזמן הזה ===<br /> ישנם תנורים עם מצב שבת שמצב זה עוצר את השפעת הטרמוסטט שעניינו לווסת את חום התנור ואז אין בעיה לפתוח בשבת ולסגור כי פעולתי אינה גורמת להפעלה ישירה של התנור, אבל מכיון שיש כפתורים שמעבירים מצב וטמפרטורה בתנור הרי יש חשש חיתוי. דנים האחרונים וישנם כמה כיוונים.<br /> האור לציון(ח&quot;ב פרק יז,ד ) כותב שדין התנור הוא ככירה שלא גרופה וקטומה ולכן אסור להשהות בהם אלא אם שם נייר כסף עו טס מתכת בתחתית התנור להיכר.<br /> שו&quot;ת הר צבי כותב שמותר להשהות בתנורים רק אם מוודא שאין אפשרות להגביר את החום ע&quot;י הכפתורים או לכסות ממש או להסירם וכדו'.<br /> הילקוט יוסף(עמ' צו) כתב שתנור של היום נחשב גרו&quot;ק אלא שנכון לרשום פתק שבת ולהניחו סמוך לכפתורים ואז מותר לתת שם תבשלים אפי' שמצטמק ויפה להם והמקילים שלא שמים פתק יש להם על מה שיסמוכו.<br /> האגרו&quot;מ כותב להחמיר לכתחילה לכסות כפתורי התנור כדי למנוע כל חשש אך מעיקר הדין אין לחוש לזה.<br /> &lt;references /&gt;</div>

ABCD https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=11406 2018-04-10T10:17:49Z

<p>ABCD: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות|משנה שבת ג א|בבלי שבת לו.|ירושלמי שבת ג א|רמב&quot;ם שבת ג ו|שלחן ערוך אורח חיים רנג}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> <br /> == כירה שהיסקוה מחלוקת חנניה וחכמים ==<br /> <br /> שנינו בריש פרק כירה (שבת לו:):<br /> <br /> &quot;כירה שהיסיקוה בקש ובגבבה נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או <br /> עד שיתן את האפר '''בית שמאי''' אומרים חמין אבל לא תבשיל ו'''בית הלל''' <br /> אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלים אבל לא מחזרים ובית הלל אומרים אף <br /> מחזרים&quot;<br /> == איסור שהייה וגדרו: ==<br /> המושג שהייה היינו להשאיר תבשיל על כירה בע&quot;ש כדי לשמור על חומו אף בכניסת השבת. נחלקו חנניה וחכמים איזה דרגת בישול אסור להשהות בע&quot;ש כל עוד הכירה לא גרופה וקטומה וממילא הרישא של משנתינו תתפרש באופן שונה לכל אחד.&lt;br /&gt;<br /> <br /> === דעת חנניה ===<br /> ממאכל בן דורסאי והלאה- מותר להשהות אפי' ע&quot;ג כירה שאינה גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מסביר חנניה כי להחזיר תנן, ויש לעשות חסורי מחסרא, דדווקא להחזיר לב&quot;ה צריך גרו&quot;ק, אבל להשהות משהין אפי' שאינו גרו&quot;ק.<br /> <br /> === דעת רבנן ===<br /> מאכל בן דרוסאי- מותר להשהות דווקא ע&quot;ג גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מבארים כפשוטה דלשהות תנן.<br /> <br /> == מחלוקת הראשונים בטעם האיסור ==<br /> לכל הראשונים['''רש&quot;י'''(לו:) ד&quot;ה עד שיגרוף, '''תוס''''(שם ד&quot;ה לא יתן), '''בעל המאור''' (ד&quot;ה כירה), '''רמב&quot;ם''' (בפירוש המשנה ג,א) הו&quot;ד ב'''מאירי''' לו: ד&quot;ה והמשנה הרא&quot;שונה] ברור שהחשש שאנו עומדים מולו הוא חשש חיתוי והבערה. ומקורם בסוגייה בדף יח.<br /> אך מצינו מחלוקת רש&quot;י מול שאר ראשונים מאיזה טעם אסורה השהייה בע&quot;ש. האם יש להשוות דין השהייה לדין הטמנה, או שמא שני דינים שונים הם זה מזה.<br /> === שיטת רש&quot;י בטעם איסור שהייה === <br /> כל הראשונים('''רשב&quot;א ריטב&quot;א ר&quot;ן''') למדו ברש&quot;י&lt;ref&gt;בדעת רש&quot;י נמנו שתי דרכים: עיין בבעה&quot;מ (ד&quot;ה כירה) וברמב&quot;ן(ד&quot;ה מתני' כירה) בשם ר' חננאל וברשב&quot;א (ד&quot;ה עד שיגרוף) בשם רב האי גאון שלדרכם פרשו את האופן שאין בשהייה מציאות של הטמנה והיינו שבדעת רש&quot;י הם פרשו שבכל שהייה יש מציאות של הטמנה ולכן לדעתם שאיסור שהייה אינו שייך לאיסור הטמנה הוצרכו לבאר באופן שאין בשהייה מציאות שיש לאסור משום הטמנה. והרמב&quot;ן כתב שלרש&quot;י המשנה מדברת הן באופן של שהייה והן באופן של הטמנה. &lt;/ref&gt; שהוא משווה דין השהייה לדין הטמנה, ומפרש את משנתנו אף בהטמנה, ולמדו זאת מרש&quot;י במשנה שכתב ד&quot;ה עד שיגרוף: הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל[דף לד:] שמא יחתה בגחלים&quot;. מהטעם שנקט רש&quot;י משום שמוסיף הבל, וכן מהפניתו לסוגייא בדף לד: &quot;מפני מה אין טומנים בדבר המוסיף הבל&quot; משמע בפירוש שרש&quot;י משווה דין שהייה להטמנה. אמנם מצינו ל'''ב&quot;ח''' (רנ&quot;ג ,י) שלעולם מודה רש&quot;י דלא מוסיף הבל אלא בהטמנה, ולא בא רש&quot;י בדבריו אלא לפרש מפני מה אסור לשהות בגפת ועצים יותר מקש וגבבא שהרי הוא אינו עושה מעשה בשבת אלא בע&quot;ש ולכן מבאר רש&quot;י דכיון שבגפת ועצים מוסיף הבל תמיד כשיחתה הלכך באינו גרוף חיישינן שמא יחתה בשבת. <br /> אך קשה לומר כפרוש הב&quot;ח, דמרש&quot;י לח:(ד&quot;ה אבל הניח) מוכח מפורש שהשווה את הדינים. &quot;אבל הניח על גבי קרקע אסור להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה.&quot;<br /> <br /> את המניע של רש&quot;י בפירושו כותב '''בעל המאור'''(טז: מדפי הרי&quot;ף, הו&quot;ד בר&quot;ן טו: מדפי הרי&quot;ף)- דהשיאו לרש&quot;י לפרש משנתינו בהטמנה מפני שראה פרק כירה בין שתי הטמנות, סוף במה מדליקין ותחילת במה טומנים. וב'''אגרו&quot;מ'''(שו&quot;ת ח&quot;א סי' צג) כתב שרש&quot;י הכריח את דבריו מקושיית הרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) מדוע נאסר במשנה להלן(לח(: להשהות בתנור גרוף הרי כיון שגרף את התנור לא שייך כלל גזירה שמא יחתה ולכן הונע רש&quot;י לפרש שטעם האיסור הוא מדין איסור הטמנה במוסיף הבל ותנור מוסיף הבל גם כשהוא גרוף.<br /> כדעת רש&quot;י סובר ראבי&quot;ה ח&quot;א סי' קצז.<br /> === דעת שאר ראשונים בטעם איסור שהייה ===<br /> '''ר' חננאל'''(לז.) הוא הראשון שמצביע על חילוק בין שהייה להטמנה, וז&quot;ל: &quot;ושיהוי זה אינה הטמנה וכו'&quot; <br /> היינו שהייה אינה המציאות שמוטמנת הקדרה בתוך הגחלים. ולכן לפי חנניה מותר לשהות גם על גבי כירה שלא גרופה וקטומה ורבנן סוברים שאסור להשהות על גבי כירה שאינה גרו&quot;ק משום חשש שמא יחתה בגחלים, אך הטמנה דין אחר לגמרי הוא, וכן פרשו שאר הגאונים '''רבנו האי גאון ורבינו אפרים גאון'''(הו&quot;ד ב'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה עד), וב'''ר&quot;ן''' על ריף (ד&quot;ה כירה)). ובעקבות הגאונים הלכו רוב הראשונים( '''תוס'''' ד&quot;ה לא, '''רשב&quot;א''' שם, '''רמב&quot;ן''' (ד&quot;ה כירה), '''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה וטעמא)) והביאו מספר קושיות על שיטת רש&quot;י שבעקבותם מוכרח הוא הדבר לחלק בין שהייה להטמנה. <br /> <br /> === קושיות הראשונים על דעת רש&quot;י ===<br /> <br /> קושיא ראשונה- מקשים ה'''תוס''''(שם) שסוף סוף גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר בכמה דברים השנויים בבמה טומנים. <br /> <br /> קושיה שניה- מקשים ה'''תוס''''(שם)'' קושיה נוספת דאם דין השהיה כדין הטמנה איך התיר חנניה להשהות מאכב&quot;ד בכירה שלא גרו&quot;ק? ולרש&quot;י ה&quot;ה שיהיה מותר להטמין והרי לא מצינו בפ&quot;ד היתר להטמין בכירה שלא גרו&quot;ק ואפי' כמאכב&quot;ד דהא הוה ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור אפי' במעוד יום. ''<br /> == הגדרת גרוף ==<br /> '''במשנתינו''' מבואר שכירה גרופה וקטומה מותר לתת על גבה, ו'''במשנה להלן''' (לט:) נאמר שתנור שחומו רב אין נותנים על גביו אפי' כאשר הוא גרוף וקטום. שכירה רחבה היא ויש בה מקום לשפיתת שתי קדירות ותנור פיו צר ושומר חומו הרבה. <br /> <br /> '''נאמר בירושלמי'''(ג,א)- &quot;הגורף עד שיגרוף כל צרכו מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד הדא אמרה עד שיגרוף כל צורכו&quot; <br /> &lt;references /&gt;<br /> <br /> === מחלוקת הראשונים במשמעות דברי הירושלמי ===<br /> <br /> רמב&quot;ם(פ&quot;ג, ה&quot;ו) '''רשב&quot;א'''(לו: ד&quot;ה עד שיגרוף), '''רמב&quot;ן'''(ד&quot;ה עד) '''ריטב&quot;א'''(לח: ד&quot;ה אלא) '''טור'''(רנג ב)-מבארים שהירושלמי כפשוטו, שצריך לגרוף לגמרי את כל הגחלים מחוץ לכירה עד שלא ישאר בו שום גחל. <br /> <br /> ראשונים אלו נזקקים לבאר מדוע א&quot;כ תנור אפי' גרוף אסור שכיון שלא נשארה שם גחלת כלל למאי ניחוש? <br /> <br /> ובאר ה'''רמב&quot;ם''' שאי אפשר לגרוף כל האש עד שלא ישאר ניצוץ אחד, ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור.&lt;kbd&gt;&lt;refצצ&lt;ref&lt;/kbd&gt; <br /> <br /> וה'''רשב&quot;א''' פרש בעניין אחר- שלדעתו אנו מצריכים גרופה ממש אך תנור דינו שונה, מכיון שהבלו חם מאד גם לאחר הגריפה אינו נראה כגרוף ויבוא להשהות או להחזיר בכירה שאינה גרו&quot;ק ואז יש חשש שיבוא לחתות או שמא יבוא להשהות או להחזיר לתנור לא גרוף.<br /> הקושי בדברי הרשב&quot;א שיש כאן גזירה בתנור אטו כירה והיא גופא אינה אלא גזירת חיתוי גחלים. <br /> <br /> מאור(טז:) ר&quot;ן (טו: ד&quot;ה עד)- <br /> הקושי של הראשונים לעיל בהבנת חשש חיתוי בתנור גרוף הביא את המאור לפרש ש&quot;גרוף&quot; המוזכר בגמרא הוא באופן שגורף את כל הגחלים לצד אחד של הכירה או התנור, ובמציאות זו התירו בכירה אך אסרו בתנור אבל אה&quot;נ אם הוציא את כל הגחלים יהיה מותר לשהות גם על תנור כיוון שאין כבר את החשש שמא יבוא לחתות.<br /> <br /> === להלכה ===<br /> נקטינן כרמב&quot;ם וכ&quot;פ שו&quot;ע: &quot;אא&quot;כ גרף דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים&quot;. <br /> <br /> == הגדרת &quot;קטום&quot; ==<br /> בירושלמי המובא לעיל נאמר: &quot;והקוטם עד שיקטום כל צורכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו&quot;.<br /> מסקנת הירושלמי מפורשת שלא צריך קטימה כל צרכו, וכן משמעות הבבלי דף לז. &quot;גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה&quot;. ועוד מדייקים הר&quot;ן(לו: ד&quot;ה עד) והרמב&quot;ן מלשון המשנה &quot;עד שיתן את האפר&quot; ומכך שלא כתוב שיטמין באפר משמע שקטימה כל שהיא מועילה.<br /> <br /> === הטעם שמועילה קטימה ===<br /> בטעם שמועילה קטימה להשהייה מצינו כמה שיטות ברא&quot;שונים-<br /> רש&quot;י (דף לו: ד&quot;ה או עד) כותב שהקטימה מועילה מדין צינון לשיטתו שכל הסוגיה דנה בהטמנה והאיסור הוא הטמנה בדבר המוסיף הבל, <br /> אמנם בדף לז:(ד&quot;ה שאני) כותב רש&quot;י שקטימה מועילה כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בהמשך הבישול, והרי זה כמצטמק ורע לו. ויש לתמוה והרי אם לשיטת רש&quot;י הכל עניין הטמנה אז הצינון מועיל מעצמו לא קשור לדעתו. לכן ניתן לפרש שרש&quot;י אכן מודע לשאלת הרא&quot;שונים שהגחלים אלו מוסיפים הבל וכן מקטמה והובערה לשיטתו ששהייה והטמנה דין אחד הוא, מבין הוא שאכן הדעת היא בצרוף לצינון, כלומר מתחדש בפרק זה דין בדיני הטמנה שכאשר הדבר מוסיף הבל אבל יש לי גילוי דעת, זה הטמנה המותרת. <br /> והקשו רשב&quot;א ור&quot;ן על פי פרוש הירושלמי שאם הקטימה עניינה שהגחלים לא יוסיפו הבל הרי מהירושלמי משמע שמספיק כל שהוא. ועוד הקשו שהרי בסוגיין מבואר שגחלים שעממו הרי הכירה כקטומה והרי הגחלים שעממו מוסיפים הבל כנזכר לעיל.<br /> המגיני שלמה(לו: ד&quot;ה אין) כתב לבאר דין גחלים שעממו לרש&quot;י שכיון שגחלים מצטננים והולכים לא נחוש שמא יבוא להשהות על גבי גחלים שמוסיפים הבל, ולא שייך הגזירה שאסרו להטמין בדבר המוסיף הבל שמא יטמין ברמץ ויחתה וכן כל קטימה כיון שנותן אפר על גבי הגחלים אפי' שעדיין הם מוסיפים הבל, כיוון שהם מצטננים והולכים לא גוזרים משום שמא יטמין ברמץ.<br /> <br /> הרמב&quot;ן והרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) כתבו ע&quot;פ הירושלמי(שם) שקטימה כל שהיא מועילה ולא צריך לקטום עד שלא יהיה ניכר בגחלים אש כלל והטעם שמועילה הקטימה משום שהרי כשעשה מעשה קלקול באש ע&quot;י הקטימה הרי סילק דעתו והסיח דעתו מהאש, ולכן גחלים שעממו מותר ליתן על גבה, שכיון שעממו ולא חשש ללבותם מוכח בדעתו שלא מקפיד על החיתוי. <br /> הר&quot;ן הוסיף לבאר שהטעם ששונה קטימה מגריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים ומספיק קטימה כל שהוא משום שבגריפה אם גרף חלק אין היכר בנשארות כלל, אך מכיון שנתן אפר על כל הגחלים ישנו היכר בכל הגחלים.<br /> אמנם הסבר זה של הר&quot;ן מתאים רק לשיטתו שהסביר דין גרוף כרז&quot;ה שהוא משום היכר אבל לרוב הרא&quot;שונים שפירשו גרוף לגמרי צריך לומר שהיתר קטום שונה יסודית מהיתר גרוף.<br /> <br /> הרמב&quot;ם(שבת ג,ד) כתב שהסיבה שמועילה גרופה וקטומה משום שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרים שמא יחתה באש. והקשה הרמ&quot;ך(הו&quot;ד בכס&quot;מ שם) מדוע כתב הרמב&quot;ם שאחר שקטם הסיח דעתו מהתשביל והרי דין כירה גרו&quot;ק היא גם בגונא שאין לו תבשילים אחרים וא&quot;כ לא מסיח דעתו מהתבשיל. ובאר הכס&quot;מ שהטעם שמועיל קטימה או גריפה זה משום שקים להו לרבנן שכל גריפה וקטימה פועלת הסח דעת.<br /> <br /> === באיזה קטימה התירו ===<br /> התוס'פת שבת(רנג, סק&quot;ו) כתב שצריך שיקטום ויכסה את כל הגחלים. אבל אם לא כיסה את כל הגחלים - אסור ליתן על גביהם, בדיוק כמו גריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים. ובאר המחצית השקל(ס&quot;ג) שהכוונה בזה שמספיק קטימה כל שהוא היינו שלא צריך אפר רב אלא מספיק כיסוי דק.<br /> הגר&quot;א בשנות אליהו(פ&quot;ג מ&quot;א) חולק על התוס'פת שבת וכתב שמועילה הקטימה אפי' על מקצת הגחלים, ומשמע בדבריו שקטימה מועילה אפי' אם קטם רק חלק מהגחלים. וכ&quot;כ בתפארת ישראל שקטימה מועילה על חלק מהגחלים כיון שעל ידי זה שמצנן חלק מהגחלים יזכור שלא לחתות .<br /> <br /> == שהיית תבשיל שלא הגיע לבן דרוסאי על כירה גרוק. ==<br /> <br /> כותבים התוס'' (לז. ד&quot;ה אא&quot;ב לז: ד&quot;ה שמע מינה) שההיתר של שהייה בכירה גרופה וקטומה זה אפי' בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו וכן במצטמק ויפה לו, וכן כתב הרא&quot;ש(פר&quot;ג סי' א) בשם רבנו יונה וכן כתב הרמב&quot;ן (לו: ד&quot;ה גמרא הא).''<br /> נחלקו הרא&quot;שונים האם היתר גרופה וקטומה זה גם בתבשיל פחות מבן דרוסאי, שהרשב&quot;א (לו: ד&quot;ה עד שיגרוף) נסתפק האם להתיר, כיון שטעם איסור שהייה הוא משום שמא יחתה בגחלים ואם כן כאשר גרף וקטם אין בכירה משום חיתוי גחלים. וכ&quot;ש במאכל בן דרוסאי וכ&quot;ש במצטמק ורע לו, או שמא כל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין אפי' בגרופה וקטומה כיון שהתבשיל לא התבשל במאכל בן דרוסאי אפי' כאשר הכירה גרופה וקטומה נותן דעתו על התבשיל ויבוא לחתות ואפי' בקש ובגבבה שייך חיתוי בכך דהא גזרינן ביה בתנור, והסיק הרשב&quot;א כצד הרא&quot;שון שמותר להשהות אפי' פחות ממאכל בן דרוסאי ומשום שבגרופה אין לחוש ולגזור כלום שהרי הוא לא יכול מציאותית לחתות וכ&quot;כ הרמב&quot;ן שם ובעל המאור (לו: ד&quot;ה ואם תשאל).<br /> אך בהגהות רעק&quot;א (רנ&quot;ג, ס&quot;א) ובחת&quot;ס(לו: ד&quot;ה נותנין עליה) הוכיחו מדברי הרא&quot;ש בשם ר' יונה שחולק על הרשב&quot;א וסובר שאם התבשיל מבושל פחות מבן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה אפי' שהיא גרופה וקטומה. ולכן תמה רעק&quot;א על השוע' סעיף א שפסק להתיר אפי' בפחות ממאכל בן דרוסאי.<br /> והטעם לשיטה זו שאוסרת כותב החת&quot;ס על פי מה שכתב הרמב&quot;ם בטעם היתר שהייה על גרופה וקטומה כיון שמסיח דעתו וזה בעקבות כך שהתבשיל שלו התבשל כמאכל בן דרוסאי , סובר ר' יונה שאם התבשיל אפי' לבן דרוסאי לא הגיע שאין שום אדם יכול לאוכלו אינו מסיח דעתו ולא מועילה גריפה וקטימה. ברמב&quot;ם צריך עיון כי המ&quot;מ שם הלכה ד כתב שדעת הרמב&quot;ם כמתירים.<br /> <br /> == במבושל כמאכל בן דרוסאי == <br /> איסור שהייה נאמר בדבר שהתחיל להתבשל ועדיין אינו מבושל כל צרכו, אבל בדבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי נחלקו התנאים לו: אם מותר להשהות על גבי האש דעת חנניה להתיר ורבנן אוסרים להשהותו.<br /> הרא&quot;שונים נחלקו בשהייה בתנור לדעת חנניה שהתיר להשהות תבשיל בן דרוסאי האם דווקא בכירה שאין חומה רב ואין לחוש כ&quot;כ שמא יחתה התיר, אבל בתנור שחומו רב מודה חנניה שאסור לשהות על גביו מאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי.<br /> התוס''(לח: ד&quot;ה תנור) סוברים שאין חילוק בין כירה לתנור ולחנניה מותר לעולם להשהות עליו והוכיחו כדבריהם מיח: &quot;לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור&quot; ובשיל שפיר דמי והיינו כמאכל בן דרוסאי משמע שגם בתנור מותר. ועיין רא&quot;ש יוסף(לח: ד:ה ודע דהריף) ושפת אמת (לז: ד&quot;ה עוד הביא הריף) שהוכיחו כן בדעת הרי&quot;ף.''<br /> <br /> אך בעל המאור(יח: ד&quot;ה הא דאמרינן לו: ד&quot;ה כלל הדברים) הביא את דעת רבינו האי גאון שכתב להתיר, אמנם בעל המאור צידד לאסור, וסיים שאף על פי שכך נראין הדברים לדעתנו אנו מבטלים דעתינו בזה מפני הגאון. ונציין שהמחלוקת נובעת מפירוש הגמ' בדף יח: שאמרו שאסור להניח על גבי האש קדרה שמבושלת ואינה מבושלת, ופרש רב האי שמדובר במבושל מעט, ולא הגיע לבן דרוסאי, משמע מפה שאם הגיע לבן דרוסאי מותר להשהותו הן בתנור הן בכירה, אבל בעה&quot;מ כתב לפרש שמדובר בדבר שמבושל כמאכל בן דרוסאי ומכל מקום אסור להשהותו בתנור.<br /> טעם האוסרים- הב&quot;ח פרש שכמו שמצינו שהבל התנור רב יותר מכירה ולכן לעניין חזרה לא מועיל גריפה וקטימה בו ואף שחנניה מתיר לשהות בן דרוסאי בכירה בתנור אסור.<br /> <br /> === טעמו של חנניה ===<br /> בטעמו של חנניה שהתיר להשהות על האש תבשיל כמאכל בן דרוסאי נשנו שני טעמים ברא&quot;שונים:<br /> רא&quot;ש(פ&quot;ג סי' א') הביא תשובה מגאון שכתב שכל שהוא כמאכל בן דרוסאי המאכל יבוא לכלל בישול בזמן שיצטרך לאוכלו וממילא אין חשש שמא יבא לחתות בגחלים.<br /> השיטה לר&quot;ן(כ. ד&quot;ה וכמה) כתב לפרש שמכיון שהתבשיל מבושל בשיעור שראוי לאכילה בדוחק, זה מראה שאינו מקפיד עליו וממילא אין חשש שמא יבוא לחתות וכן מבואר ברשב&quot;ם (תוס' מח. ד&quot;ה דזיתים).<br /> <br /> == קדירה חייתא ==<br /> הגמ' בדף יח: מביאה שמותר להשהות בשבת על גבי אש שלא גרופה וקטומה קדירה חיה, והסברא בזה כיון שהתבשיל לא יהיה ראוי לערב, בודאי הוא שלא הניחו על דעת לאוכלו בערב, וכדי שהתבשיל יהיה ראוי למחר אין צורך בחתוי כלל, שהרי יש לה שהות גדולה ומסיח דעתו ממנה ואין לחוש שיבוא לחתות בגחלים. <br /> <br /> == שימת חתיכה חיה בקדירה ==<br /> אותו דין של קדירה חייתא נמצא גם בקדירה שהתבשלה במקצת והשליך לתוכו גם חתיכת בשר חיה שאינה מבושלת כלל מאותו טעם &quot;ואי שדא בה גרמא חייא שפיר דמי&quot;(שם).<br /> ונחלקו אי חתיכה חיה מותר גם בירק או דווקא בבשר והדומה לו.<br /> הכסף משנה(שבת פ&quot;ג, ה&quot;ח) מדייק מדברי הרמב&quot;ם בפרוש המשנה שאפי' נתן חתיכה שיכולה להתבשל מבעוד יום כירק מותר, והסברא היא שכיון שפעל מעשה שמוכיח את הסיח הדעת שלו יזכור ולא יבוא לחתות. ומבארים הפרמ&quot;ג(סי' רנג א&quot;א סק&quot;ד) ובמחצית השקל(שם מ&quot;א סק&quot;ד) שכל מה שהרמב&quot;ם מדבר זה דווקא בקדירה שאינה חיה והניח בתוכה חתיכה אחת חיה בזה סובר הרמב&quot;ם שיש פה מעשה של היסח דעת ואין לחוש שיחתה אבל בקדירה שכולה חיה היתר מדין אחר, ההיתר הוא משום שבפועל אין דעתו על הקדירה ואין לחוש שמא יחתה וזה שייך דווקא כשיש בקדירה דבר חי שלא יהיה ראוי לאוכלו לערב. א&quot;כ יש חילוק דינים. ההיתר של קדירה חייתא פועל מדין שאין דעתו עליה. וההיתר של חתיכה חיה פועל מדין היסח הדעת.<br /> <br /> אך הט&quot;ז(סק&quot;ב) מדייק מהרמב&quot;ם בחבור שכתב: &quot;אבר חי&quot; שהמשמעות היא שכל ההיתר הוא דווקא בבשר שלא יהיה ראוי לאוכלו בלילה וכותב שכך ההלכה וכן פוסק גם המג&quot;א להלכה. וכותב הט&quot;ז שהרמב&quot;ם בחיבור חזר בו מפרוש המשנה.<br /> <br /> == גדר תבשיל חי ==<br /> הרשב&quot;א(ד&quot;ה מאן תנא) כתב בשם ר' האי גאון שההיתר של קדירה חיה הוא דווקא בגוונא שהתבשיל התחיל להתחמם מבעוד יום, אבל בצונן ממש אין היתר. וכתב הרשב&quot;א &quot;ואינו עולה יפה לפי דעתו&quot; היינו שההיתר הוא גם בדבר שלא התחמם.<br /> <br /> בתבשיל שהתחיל להתבשל נחלקים האחרונים.<br /> הב&quot;ח סובר(רנג ד&quot;ה ומ&quot;ש אם הוסקה) שכל זמן שלא הגיע לשיעור בן דרוסאי עדין בכלל תבשיל חי הוא, ומותר לשהותו על האש.<br /> אך דעת הב&quot;י והט&quot;ז(סק&quot;א) והמג&quot;א(סק&quot;ב) שכל שהתחיל להתבשל אפי' מעט אין דין קדירה חיה חל עליו, ואסור להשהותו. וכך כתב גם המגיד משנה (פ&quot;ג, ה&quot;ח).<br /> לפי&quot;ז כותב המג&quot;א שכל ההיתר של קדירה חיה הוא דווקא אם נותנו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום אסור כי זה מספיק זמן שהתבשל קצת קודם השבת, ולכן חייב לסלקו משחשיכה.<br /> המשנ&quot;ב(סק&quot;א) כתב שההיתר של קדירה חיה הוא אף בהתחמם התבשיל מבעוד יום, ולא גוזרים שמא יחתה כיון שלא התחיל להתבשל. וכתב החזו&quot;א שכוונת המשנ&quot;ב להתיר רק שהתחמם ולא הגיע ליד סולדת, דא&quot;כ הגיע ליס&quot;ב זה נחשב כבר לתחילת בישול .<br /> <br /> == התבשילים שאינם נכללים בקדירה חייתא ==<br /> <br /> אמנם בהיתר זה יש קצוות שבהם למרות שהתבשיל חי לא יהיה בו את ההיתר של קדירה חיתא.<br /> <br /> === בדבר הצריך בישול הרבה ===<br /> כותב רש&quot;י (ד&quot;ה האי קדירה) וכן מביא המאור(לו: ד&quot;ה ואם תשאל) שבתבשילים שאין כל הלילה והיום מספיקים להם להתבשל אין להם את ההיתר של קדירה חיה ואסור לשהותם אפי' שעדיין לא התבשלו כלל ומשום שיש לחוש שמא יחתה בשביל יהיה מוכן לצורך מחר. <br /> <br /> === בדבר שצריך בישול מועט ===<br /> כותב הרמב&quot;ם(שבת פ&quot;ג הי&quot;ב) שדברים שאינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר אפי' שהם חיים ואינם מבושלים כלל מכל מקום דינם כתבשיל שלא בושל כל צרכו שיש איסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ואין בהם היתר של קדירה חיה . <br /> <br /> === בבשר צלי ===<br /> ועוד כתבו חלק מהרא&quot;שונים(תוס' יח: ד&quot;ה האי, רא&quot;ש(פ&quot;א סי' לה) שההיתר בבשר חי הוא דווקא בקדירה, אבל בצלי הדין אינו כך. מכיון שהוא מתבשל מהר וראוי לאוכלו כבר בלילה יש חשש שמא יבוא לחתות וכן הובא להלכה בסימן רנ&quot;ד.<br /> <br /> === בשאר מיני ירקות וקטניות ===<br /> נחלקו האחרונים בזה, הפרמ&quot;ג(רנ&quot;ד א&quot;א סק&quot;ב) והתוספת שבת(רנ&quot;ג ס&quot;ג) כותבים שגם בהם אין היתר קדירא חייתא כיון שבישולם מהיר. אך המג&quot;א(רנ&quot;ד סק&quot;ב) כתב מפורש להתיר וכתב שכך דעת חלק מהרא&quot;שונים כרש&quot;י ור' ירוחם עיי&quot;ש, וכך צידד הבאוה&quot;ל להלכה(שם ס&quot;ח ד&quot;ה עססיות).<br /> <br /> === בדבר שיהיה מוכן לשעה מאוחרת ===<br /> הבאוה&quot;ל(רנג ס&quot;א ד&quot;ה ומסיח דעתו) כתב שכל האיסור בדבר שלא צריך בישול הרבה זה דווקא בסוג תבשיל כזה שיהיה מוכן לאלתר לסעודה, אבל אם התבשיל לא יהיה ראוי לאלתר אלא יתבשל במהלך הערב ורק מאוחר בלילה יהיה ראוי, אעפ&quot;כ כותב הבאוה&quot;ל שאם אין דרך בנ&quot;א להמתין בסעודה כ&quot;כ עד לשעה זו בוודאי מסיח דעתו ממנה ולא יבוא לחתות, והתבשיל מותר מדין קדירה חייתא.<br /> <br /> == להלכה- ==<br /> === שיטות הרא&quot;שנים להלכה ===<br /> נחלקו הרא&quot;שונים כמי לפסוק כחנניה או כחכמים.<br /> רי&quot;ף(לז.), רמב&quot;ם(פ&quot;ג ה&quot;ד) שאילתות, רמב&quot;ן(מלחמות שם)- פסקו כחכמים שאסור לשהות על גבי האש חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשל שלא בושל כל צרכו. אבל אם בושל כל צרכו ואם מצטמק ורע לו מותר אבל אם מצטמק ויפה לו אסור.<br /> אך ר&quot;ח(הו&quot;ד בתוס'' לז: ד&quot;ה אמר רב ששת) רש&quot;י (שם ד&quot;ה ורב ששת), ר&quot;ת, רשב&quot;א- פסקו כחנניה שכל תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו.''<br /> רז&quot;ה(שם)- דעתו כחנניה רק כשהתבשל כמאב&quot;ד ומצטמק ויפה לו אסור שבזה גם חנניה אוסר<br /> רא&quot;ש- בדעת הרא&quot;ש נחלקו הפוסקים שאחר שהביא הרא&quot;ש את מחלוקת הרא&quot;שונים אי פוסקים כחנניה או כחכמים כתב: &quot;ובשביל שרבו הדעות בפיסקא זו וישראל מדקדקים במצוות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניה&quot;.<br /> הטור כותב שהרא&quot;ש סובר כחנניה וכן כותב התשב&quot;ץ(ח&quot;ד טור ג' סי' ח). אך הדרישה חולק וסובר שאין שום גילוי דעת ברא&quot;ש שסובר כך, שהרי אם מדקדקים במילים רואים שהוא כותב מכיון שישראל אדוקים.. והנח להם.. משמע מלשונות אלו שזה לא סיבה בעצם לפסק אלא מוכרחות. וכך משמע מהביאור הלכה(ס&quot;א ד&quot;ה נהגו) &quot;והעתיק דברי הרא&quot;ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצוות עונג שבת בודאי לא ישמעו לנו ע&quot;כ הנח להם ע&quot;ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות&quot;. א&quot;כ הרא&quot;ש הולך לפי הרא&quot;שונים שאוסרים ורק פרש למה הוא לא רצה למחות.<br /> אך החזו&quot;א(לז,ג) השיג על הבאוה&quot;ל בדעת הרא&quot;ש שאין כוונתו משום &quot;מוטב יהיו שוגגים&quot; אלא שהמחמירים הם גדולי עולם והיה ראוי להחמיר שלא להיכנס למח' זו אבל מפני שבחומרא זו יש הרבה פעמים משום ביטול עונג שבת לא ישמעו לנו להחמיר, ומעיקר הדין יש להם להקל כי כך הוראת רבותיהם ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן.<br /> אך מהרא&quot;ש (פ&quot;ק סימן לה') משמע אחרת שכתב שתבשיל המבושל כמאב&quot;ד מותר לשהותו, מוכח דס&quot;ל כחנניה.<br /> <br /> === ראיות הרא&quot;שונים לשיטתם ===<br /> מהראיות לשיטת ריף וסיעתו הפוסקים כחכמים-<br /> א. שואלת הגמ' &quot;איבעיא להו מהו לסמוך בה[לכירה לא גרו&quot;ק]? תוכה וגבה אסור אבל לסמוך לה שפיר דמי, או דלמא לא שנא&quot;? הרי&quot;ף(שם) הוכיח מהמשפט &quot;תוכה וגבה אסור&quot; שאסור להשהות ע&quot;ג כירה שאנה גרו&quot;ק. ובאר הר&quot;ן(שם) שאם לעניין חזרה מיירי מאי איריא אינה קטומה אפי' בקטומה תוכה אסור(לז. ר' חלבו). אך הר&quot;ן גם דוחה ומסביר שהפוסקים כחנניה יסבירו ששאלת הגמ' לעניין חזרה איירי ואגב &quot;גבה&quot; נקט &quot;תוכה&quot; אפי' שלתוכה אסור להחזיר אפי' בגרו&quot;ק.<br /> ב. כלפי הספק לעייל &quot;מהו לסמוך בה&quot;, הגמ' פושטת מברייתא: &quot;כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין אא&quot;כ גו&quot;ק&quot; וכותב הרי&quot;ף דהכי הלכתא. אמנם הר&quot;ן דוחה וכותב שהפוסקים כחנניה מפרשים שכוונת הגמ' לומר שכשם שהאוסרים שהייה מתירים לשהות בסמיכה כך האוסרים רק חזרה מתירין חזרה בסמיכה.<br /> מהראיות לשיטת ר&quot;ח וסיעתו הפוסקים כחנניה-<br /> א. בדף לז.מביאה הגמ' מימרא דרב ששת משמיה דר יוחנן הסובר כחנניה, ורבא סייע לדבריו מהמשנה: &quot;ולא חררה ע&quot;ג הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה&quot; הא קרמו פניה שרי. אמנם הרי&quot;ף כותב שקיי&quot;ל כר' אושעיא ורבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן הסוברים כחכמים.<br /> ולעוד ראיות ולהרחבה עיין עוד בר&quot;ן(שם).<br /> <br /> === הכרעת שו&quot;ע רמ&quot;א ===<br /> השו&quot;ע הביא את שתי הדעות . בדעה הרא&quot;שונה סתם כשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שפסקו כחכמים ואסר להשהות תבשיל שהתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו, אלא אם גרף או קטם. אח&quot;כ הביא את דעת חנניה ביש אומרים. ממילא נראה שהשו&quot;ע נוקט להחמיר על פי הכלל הידוע שסתם וי&quot;א הלכה כסתם, וכך סובר הבאוה&quot;ל(סי רנג ס&quot;א ד&quot;ה ונהגו).<br /> <br /> אולם רבים הקשו מפסקים אחרים של שו&quot;ע שנראים סותרים לפסק זה. <br /> המנחת כהן(משמרת השבת שער שני פ&quot;ה) הקשה ממה שפסק השולחן ערוך (סי רנ&quot;ד סעי' ד) שפירות הנאכלין חיים מותר ליתנם מבעוד יום סביב לקדירה אע&quot;פ שיצלו קודם חשיכה, ודין זה למדו הרא&quot;שונים מדברי חנניה שמתיר לשהות בתבשיל שנתבשל במאכל בן דרוסאי כ&quot;ש פירות שאפשר לאוכלם חיים אין לחוש שמא יחתה, אך אם שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף וסיעתו איך א&quot;כ התיר לשהות פירות הנאכלים חיים והוכיח מזה המנחת כהן שגם השולחן ערוך סבר לדינא כר&quot;ח וסיעתו שמותר להשהות ממאכל בן דרוסאי ולא חוששים לחיתוי וכתב על זה שזו ראיה ללא תשובה, ועיין גר&quot;א(שם) שכתב ג&quot;כ.<br /> אך רבים דוחים ראייתו וכך כותב המשנ&quot;ב (שעה&quot;צ ס&quot;ק כב) בשם פרמ&quot;ג ושאר אחרונים שגם לדעת הרי&quot;ף שאוסר לשהות תבשיל מבן דרוסאי מודה הוא שמותר ליתן פירות מסביב לקדירה כיון שזה נידון כמו צליה על האש, מחמת שהפירות נוגעים בגחלים ובצליה בסי' רנד מתבאר שגם רבנן מודים שסגי בהכי ואין חשש שמא יחתה.<br /> המג&quot;א(רנד, יב) כתב שהשו&quot;ע מתיר רק כשהפירות על האש עצמה וכדין צלי בשר שהזכרנו לעייל אבל אם הפירות סביב הקדירה ונצלים מחום הקדירה ולא ישיר מהאש יש להתיר א&quot;כ רק לחנניה וכן הביא גם הגר&quot;א וממילא שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף.<br /> הרמ&quot;א פוסק שהמנהג כר&quot;ח וסיעתו להקל אך טוב להחמיר כרי&quot;ף.<br /> <br /> === פסיקת האחרונים ===<br /> יש מהאחרונים הספרדים(כה&quot;ח רנד כח, שו&quot;ת ישכיל עבדי ח&quot;ג סי' י') כותבים ומעידים שהמנהג היה כדעת חנניה. ועיין יביע אומר (או&quot;ח ח&quot;ו סי לב) שכתב שהלכה כחנניה מסתימתו ברנ&quot;ד גבי פירות כנזכר לעייל.<br /> כפי שראינו לעייל רמ&quot;א כתב שהמנהג להקל כסברא אחרונה, והבאנו לעייל את דעת הבאוה&quot;ל שהעיר מדברי הרא&quot;ש משמע שהקולא היא רק מפני שאין בנו כח למחות במקילין ועדיף לחוש לכתחילה לדעת חכמים ורק בצורך מיוחד יש לסמוך על המקילים והבאנו גם חזו&quot;א שסובר שאין להחמיר נגד המנהג. מנהג התימנים שהולכים בדרך הרמב&quot;ם כך כותב הרב קאפח(שם). <br /> <br /> == גזירת שהיה בזמנינו ==<br /> במציאות הקדומה יותר היו שמים את הסירים על בלעך(טס של פח) שמונח על הגז. ומציאות חדשה זו הביאה את האחרונים לדון מה יחס שהייה במקרים אלו. <br /> האגרו&quot;מ(ח&quot;א סימן צג) דן באפשרות שגזירת שהייה אינה נוהגת בימינו, והטעם לומר שבגז לא שייכת גזרת שהייה שהרי חז&quot;ל גזרו רק שלא יחתה בגחלים ולא מצאנו שגזרו שיביא עוד עצים לאחר שתכלה האש, וממילא הדמיון לזה בגז לא חששו שמא יגביר את עוצמת האש כיון שדומה להבאת עצים שלא חששו שיעשה בידיים ואין אנו אומרים שלא גזרו על הבאת עצים כיון שאין הם סמוכים לתנור אבל הגברת עוצמת האש שהיא פעולה מאד קלה לעשיה אולי גזרו ועכ&quot;פ כיון שלא גזרו בעצים הסמוכים לתנור אזי גם אין אנו גוזרים על הגברת עוצמת האש ואנו לא יכולים לחדש איסורים.<br /> אך על כל פנים לא סמך על סברא זו להקל והתפיסה היא שגזירת חז&quot;ל היא לא להשהות על אש באופן שיש חשש שיגביר עוצמת האש מסיבה כל שהיא ממילא זה לא משנה אם זה על ידי חיתוי בכירה או עלי ידי סיבוב הכפתור בגז.<br /> יש שכתבו להקל מסברה אחרת שי&quot;ל שלא גזרו אלא באש שהולכת ודועכת ואז יש חשש שתבא לחזקה, אבל באש של גז בימינו או חשמל שהיא אש קבועה בלי תזוזה ואדם יכול לכוון מראש את עוצמת האש הדרושה לו, אין לחשוש שמא יחתה. וכן הביאו חזו&quot;ע(ח&quot;א עמ נג:), מנוחת אהבה(ח&quot;א, פ&quot;ג הע' 3) אך הם הביאום לא למעשה כי עדין יש חשש שישנה את עוצמת האש מתוך רגילות, והרב קאפח (פ&quot;ג אות יב) הלך עם סברא זו למעשה ומתיר לשהות על פלטה או כירים גלויות למרות שדן אותם כאש ממש לגבי דיני החזרה .<br /> <br /> == גרופה וקטימה בזמננו ==<br /> גריפה בפשטות לא שייכת בימינו, דאצלנו המציאות היא שהמכשיר או הגז או דלוק או כבוי. מה שניתן כן לדון זה לגבי קטימה. וצ&quot;ע היכן נעשת הקטימה, שהרי במציאות המקורית החיתוי ומקום האש הם באותו מקום, והיום זה התחלק יש מקום החיתוי ויש את מקום האש. וממילא אנו צריכים לדון איפה אנו נפעל את הקטימה האם במקום החיתוי או במקום האש. <br /> החזו&quot;ע(ח&quot;א עמ' נ) כתב שדי לתת טס של מתכת כל האש כדי להחשיבה כקטומה כיון שנעשה פה היכר אז אין חשש חיתוי וכ&quot;כ במנוחת אהבה(ח&quot;א עמ' מד) שמצד הדין יש לכסות את להבת האש שיש בזה היכר. כלומר לשיטתם מספיק הכיסוי שפועל קטימה במקום האש ולא במקום החיתוי.<br /> לעומתם סובר האגרו&quot;מ(ח&quot;א סי' צג) שאמנם העיקר הוא בהיכר שעושים באש שמגלה דעתו שלא אכפת לו מחיתוי ולכן העיקר הוא לשים טס מתכת על האש, אבל לכתחלה מצריך גם שיכסה את הכפתורים כי עלול לא לשים לב לכיסוי של האש ויבא להגביר או להנמיך את האש, וזה מקביל לימהם שהקטימה היתה במקום האש שהוא היה גם מקום החיתוי, ובדיעבד אם לא כיסה את הכפתורים מותר ועי&quot;ש עוד שהוסיף לחלק.<br /> השיטה היותר מקלה זה דעת המנוח&quot;א(שם) שהעלה שגם כיסוי הכפתורים לבד מספיק. ולכאורה סברתו היא שזה שמציאות ימינו חילקה את האש ומקום החיתוי עדיין עניין הקטימה זה שלא יחתה והחיתוי נפעל בכפתורים ממילא זה מה שמעניין אותנו.<br /> <br /> == הלכה למעשה ==<br /> === שהייה על גז מכוסה בפח מתכת ===<br /> נחלקו אחרוני זמנינו בהבנת מציאות זו, כיריים של גז שכיסה אותן בטס או אזבסט וכדו'<br /> הציץ אליעזר(חי&quot;ב סי' לא) אגרו&quot;מ(שם) ועוד סוברים שמציאות זו נחשבת גרופה וקטומה. לעומתם סובר החזו&quot;א (סי' לז ס&quot;ק יא) שמציאות זו נחשבת ככירה שלא גרופה וקטומה מכיון שהכיסוי לא ממעט את החום שהחזו&quot;א סובר כשיטת רש&quot;י שמטרת הגריפה היא מיעוט חום ולא כר&quot;ן שכתב שמטרת הגריפה והקטימה היא להיכר. ועוד שדרך בישול בכך ולכן אין זה שינוי ולא דמי לפסק שו&quot;ע ס&quot;ג מכיון שהשו&quot;ע דיבר דווקא על כלי ריק שמציאות זו מוכיחה שאין דרך בישול בכך מה שאין כן בטס מתכת. ודחוהו החזו&quot;ע (שם עמ' נא) וכן שבט הלוי(או&quot;ח סי' צא)<br /> כיצד מותרת השהיה על גבי כירים מכוסות?<br /> החזו&quot;א סובר שאסור לשים על גבי פח שמונח על האש כי זה לא נחשב גורפה וקטומה.<br /> היביע אומר(או&quot;ח ח&quot;ו סי לב') אם ישנו כיסוי פח אין בזה איסור שהייה כלל, כי בזה נחשב לגרופה וקטומה וכ&quot;כ כה&quot;ח(ס&quot;ק יא) וכן שו&quot;ת ישכיל עבדי (ח&quot;ג סי' י ס&quot;ס ב), ובחזו&quot;ע (עמ' מד) כתב להתיר להניח מצטמק ויפה לו עליהם גם ללא כיסוי אך טוב להניח כיסוי ומעיקר הדין מותר לתת גם תבשיל שלא התבשל כל צרכו על כיריים של גז לצורך סעודת שחרית אפי' שמצטמק ויפה לו ואין כיסוי לכירים, וכן התיר הרב קאפח להשהות גם ללא כיסוי פח.<br /> השש&quot;כ( פ&quot;א במהדורה חדשה סעיף עב) כותב למעשה &quot;טוב להקפיד שכל תבשיל יהיה מבושל כל צורכו בע&quot;ש ושהקדירה תינתן על גבי אש מכוסה. וביאר שהצורך בכל צרכו משום שחשש לדעת התוס'' שכתבו שקיים דיני החזרה אף בע&quot;ש ורמ&quot;א(סעי' ב) ומשנ&quot;ב(ס&quot;ק ע, עד) חששו לתוס''<br /> ציץ אליעזר(שם) כתב שמותר להניח על אש מכוסה דהוי גרופה וכן רבו פוסקי שהולכים כחנניה שאפי' בלא גרו&quot;ק אין איסור שהייה בלא נתבשל כל צרכו.<br /> האגרו&quot;מ- כתב שמעיקר הדין די בכיסוי פח מתכת אך טוב לכסות גם את הכפתורים של הגז כדי למנוע כל אפשרות של הגדלת האש<br /> <br /> === שהייה על &quot;פלטה של שבת&quot; ===<br /> במציאות זו ההכרעה הגורפת של האחרונים להתיר אמנם מטעמים שונים כדלקמן.<br /> בשו&quot;ת יביע אומר(שם) כתב שאין איסור להשהות תבשיל אפי' שלא התבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מכמה טעמים, חדא מכיון שחומה לא משתנה אין חשש חיתוי בניגוד לגחלים שהולכים וכבים עם הזמן כמש&quot;כ להתיר בכירה עם גז, ועוד טעם, כיון שבמציאות אין כפתור שניתן על ידו להגדיל את החום ולא שייך בזה גזירת חיתוי. וכ&quot;כ גם בחזו&quot;ע שבמציאות זו שאין אפשרות לחתות לכל הדעות מותר להשהות ואין צריך לעשות הפסק בין הפלאטה לקדירה וכ&quot;כ להלכה בשו&quot;ת ישכיל עבדי (סי כח, ח) מסברא מחודשת שכיון שעיקר המצאת הפלטה נעשתה לצורך שבת וכך נקראת היא בשם &quot;פלטה של שבת&quot; אין לחוש שיבוא לידי איסור כי זה הוי סימן והיכר לשבת, וכ&quot;פ בספר שולחן שלמה( סי' רנג אות כז) וכן בשש&quot;כ(חלק ג עמ' ג) וכ&quot;כ שו&quot;ת הר צבי אוח סי' קלו שאין איסור מכיון שאין אפשרות להגדיל או להקטין את החום ובעוד אחרונים.<br /> הציץ אליעזר( ח&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה') כותב להתיר מסברא שאין רגילות לבשל על פלטה אלא רק לחמם עליה.<br /> הגרש&quot;ז אוירבך (שש&quot;כ פ&quot;א הע' עא) מביא סברא שהיא אינה בכלל הגזרה. והוסיף השש&quot;כ שוב להקפיד שכל התבשיל יהיה מבושל כ&quot;ת בע&quot;ש ושהקדרה תינתן ע&quot;ג אש מכוסה&quot;(היינו פלטה).<br /> אמנם החזו&quot;א(אורחות רבינו ח&quot;א עמ' קב) והרב מרדכי אליהו(שות מאמר מרדכי ח&quot;ד סי' ז) סוברים שפלטת שבת דינה כגחלת של אש, מכיון שהם מתייחסים לפלטה כגוף אחד שלם ולא כאש שמכוסה ובמאמר מרדכי מביא עוד טעם שאם מניחים תבשיל ישירות על הגחלים זה נחשב להטמנה שהרי כך סובר שו&quot;ע( רנ&quot;ג א) והפטרון לזה או הכנת פלטה עם שכבה נוספת מעל הנקראת פלטת ירושלים או לכסות בנייר אלומניום עבה אבל דק לא מועיל שלא ניכר צינו באש וגם מחזי כנקיון ולא כהיכר, וכך סובר הרב אלישיב(שבות יצחק פ&quot;ח אות א) אך בחוט השני ח&quot;ב עמ' קטז כתב שדי נייר כסף או כל דבר שלא רגיל להניח על הפלטה. <br /> === שהייה בתנור בזמן הזה ===<br /> ישנם תנורים עם מצב שבת שמצב זה עוצר את השפעת הטרמוסטט שעניינו לווסת את חום התנור ואז אין בעיה לפתוח בשבת ולסגור כי פעולתי אינה גורמת להפעלה ישירה של התנור, אבל מכיון שיש כפתורים שמעבירים מצב וטמפרטורה בתנור הרי יש חשש חיתוי. דנים האחרונים וישנם כמה כיוונים.<br /> האור לציון(ח&quot;ב פרק יז,ד ) כותב שדין התנור הוא ככירה שלא גרופה וקטומה ולכן אסור להשהות בהם אלא אם שם נייר כסף עו טס מתכת בתחתית התנור להיכר.<br /> שו&quot;ת הר צבי כותב שמותר להשהות בתנורים רק אם מוודא שאין אפשרות להגביר את החום ע&quot;י הכפתורים או לכסות ממש או להסירם וכדו'.<br /> הילקוט יוסף(עמ' צו) כתב שתנור של היום נחשב גרו&quot;ק אלא שנכון לרשום פתק שבת ולהניחו סמוך לכפתורים ואז מותר לתת שם תבשלים אפי' שמצטמק ויפה להם והמקילים שלא שמים פתק יש להם על מה שיסמוכו.<br /> האגרו&quot;מ כותב להחמיר לכתחילה לכסות כפתורי התנור כדי למנוע כל חשש אך מעיקר הדין אין לחוש לזה.<br /> &lt;references /&gt;</div>

ABCD https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=11404 2018-04-10T10:11:17Z

<p>ABCD: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות|משנה שבת ג א|בבלי שבת לו.|ירושלמי שבת ג א|רמב&quot;ם שבת ג ו|שלחן ערוך אורח חיים רנג}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> <br /> == כירה שהיסקוה מחלוקת חנניה וחכמים ==<br /> <br /> שנינו בריש פרק כירה (שבת לו:):<br /> <br /> &quot;כירה שהיסיקוה בקש ובגבבה נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או <br /> עד שיתן את האפר '''בית שמאי''' אומרים חמין אבל לא תבשיל ו'''בית הלל''' <br /> אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלים אבל לא מחזרים ובית הלל אומרים אף <br /> מחזרים&quot;<br /> == איסור שהייה וגדרו: ==<br /> המושג שהייה היינו להשאיר תבשיל על כירה בע&quot;ש כדי לשמור על חומו אף בכניסת השבת. נחלקו חנניה וחכמים איזה דרגת בישול אסור להשהות בע&quot;ש כל עוד הכירה לא גרופה וקטומה וממילא הרישא של משנתינו תתפרש באופן שונה לכל אחד.&lt;br /&gt;<br /> <br /> === דעת חנניה ===<br /> ממאכל בן דורסאי והלאה- מותר להשהות אפי' ע&quot;ג כירה שאינה גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מסביר חנניה כי להחזיר תנן, ויש לעשות חסורי מחסרא, דדווקא להחזיר לב&quot;ה צריך גרו&quot;ק, אבל להשהות משהין אפי' שאינו גרו&quot;ק.<br /> <br /> === דעת רבנן ===<br /> מאכל בן דרוסאי- מותר להשהות דווקא ע&quot;ג גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מבארים כפשוטה דלשהות תנן.<br /> <br /> == מחלוקת הראשונים בטעם האיסור ==<br /> לכל הראשונים['''רש&quot;י'''(לו:) ד&quot;ה עד שיגרוף, '''תוס''''(שם ד&quot;ה לא יתן), '''בעל המאור''' (ד&quot;ה כירה), '''רמב&quot;ם''' (בפירוש המשנה ג,א) הו&quot;ד ב'''מאירי''' לו: ד&quot;ה והמשנה הרא&quot;שונה] ברור שהחשש שאנו עומדים מולו הוא חשש חיתוי והבערה. ומקורם בסוגייה בדף יח.<br /> אך מצינו מחלוקת רש&quot;י מול שאר ראשונים מאיזה טעם אסורה השהייה בע&quot;ש. האם יש להשוות דין השהייה לדין הטמנה, או שמא שני דינים שונים הם זה מזה.<br /> === שיטת רש&quot;י בטעם איסור שהייה === <br /> כל הראשונים('''רשב&quot;א ריטב&quot;א ר&quot;ן''') למדו ברש&quot;י&lt;ref&gt;בדעת רש&quot;י נמנו שתי דרכים: עיין בבעה&quot;מ (ד&quot;ה כירה) וברמב&quot;ן(ד&quot;ה מתני' כירה) בשם ר' חננאל וברשב&quot;א (ד&quot;ה עד שיגרוף) בשם רב האי גאון שלדרכם פרשו את האופן שאין בשהייה מציאות של הטמנה והיינו שבדעת רש&quot;י הם פרשו שבכל שהייה יש מציאות של הטמנה ולכן לדעתם שאיסור שהייה אינו שייך לאיסור הטמנה הוצרכו לבאר באופן שאין בשהייה מציאות שיש לאסור משום הטמנה. והרמב&quot;ן כתב שלרש&quot;י המשנה מדברת הן באופן של שהייה והן באופן של הטמנה. &lt;/ref&gt; שהוא משווה דין השהייה לדין הטמנה, ומפרש את משנתנו אף בהטמנה, ולמדו זאת מרש&quot;י במשנה שכתב ד&quot;ה עד שיגרוף: הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל[דף לד:] שמא יחתה בגחלים&quot;. מהטעם שנקט רש&quot;י משום שמוסיף הבל, וכן מהפניתו לסוגייא בדף לד: &quot;מפני מה אין טומנים בדבר המוסיף הבל&quot; משמע בפירוש שרש&quot;י משווה דין שהייה להטמנה. אמנם מצינו ל'''ב&quot;ח''' (רנ&quot;ג ,י) שלעולם מודה רש&quot;י דלא מוסיף הבל אלא בהטמנה, ולא בא רש&quot;י בדבריו אלא לפרש מפני מה אסור לשהות בגפת ועצים יותר מקש וגבבא שהרי הוא אינו עושה מעשה בשבת אלא בע&quot;ש ולכן מבאר רש&quot;י דכיון שבגפת ועצים מוסיף הבל תמיד כשיחתה הלכך באינו גרוף חיישינן שמא יחתה בשבת. <br /> אך קשה לומר כפרוש הב&quot;ח, דמרש&quot;י לח:(ד&quot;ה אבל הניח) מוכח מפורש שהשווה את הדינים. &quot;אבל הניח על גבי קרקע אסור להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה.&quot;<br /> <br /> את המניע של רש&quot;י בפירושו כותב '''בעל המאור'''(טז: מדפי הרי&quot;ף, הו&quot;ד בר&quot;ן טו: מדפי הרי&quot;ף)- דהשיאו לרש&quot;י לפרש משנתינו בהטמנה מפני שראה פרק כירה בין שתי הטמנות, סוף במה מדליקין ותחילת במה טומנים. וב'''אגרו&quot;מ'''(שו&quot;ת ח&quot;א סי' צג) כתב שרש&quot;י הכריח את דבריו מקושיית הרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) מדוע נאסר במשנה להלן(לח(: להשהות בתנור גרוף הרי כיון שגרף את התנור לא שייך כלל גזירה שמא יחתה ולכן הונע רש&quot;י לפרש שטעם האיסור הוא מדין איסור הטמנה במוסיף הבל ותנור מוסיף הבל גם כשהוא גרוף.<br /> כדעת רש&quot;י סובר ראבי&quot;ה ח&quot;א סי' קצז.<br /> === דעת שאר ראשונים בטעם איסור שהייה ===<br /> '''ר' חננאל'''(לז.) הוא הראשון שמצביע על חילוק בין שהייה להטמנה, וז&quot;ל: &quot;ושיהוי זה אינה הטמנה וכו'&quot; <br /> היינו שהייה אינה המציאות שמוטמנת הקדרה בתוך הגחלים. ולכן לפי חנניה מותר לשהות גם על גבי כירה שלא גרופה וקטומה ורבנן סוברים שאסור להשהות על גבי כירה שאינה גרו&quot;ק משום חשש שמא יחתה בגחלים, אך הטמנה דין אחר לגמרי הוא, וכן פרשו שאר הגאונים '''רבנו האי גאון ורבינו אפרים גאון'''(הו&quot;ד ב'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה עד), וב'''ר&quot;ן''' על ריף (ד&quot;ה כירה)). ובעקבות הגאונים הלכו רוב הראשונים( '''תוס'''' ד&quot;ה לא, '''רשב&quot;א''' שם, '''רמב&quot;ן''' (ד&quot;ה כירה), '''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה וטעמא)) והביאו מספר קושיות על שיטת רש&quot;י שבעקבותם מוכרח הוא הדבר לחלק בין שהייה להטמנה. <br /> <br /> === קושיות הראשונים על דעת רש&quot;י ===<br /> <br /> קושיא ראשונה- מקשים ה'''תוס''''(שם) שסוף סוף גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר בכמה דברים השנויים בבמה טומנים. <br /> <br /> קושיה שניה- מקשים ה'''תוס''''(שם)'' קושיה נוספת דאם דין השהיה כדין הטמנה איך התיר חנניה להשהות מאכב&quot;ד בכירה שלא גרו&quot;ק? ולרש&quot;י ה&quot;ה שיהיה מותר להטמין והרי לא מצינו בפ&quot;ד היתר להטמין בכירה שלא גרו&quot;ק ואפי' כמאכב&quot;ד דהא הוה ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור אפי' במעוד יום. ''<br /> == הגדרת גרוף ==<br /> '''במשנתינו''' מבואר שכירה גרופה וקטומה מותר לתת על גבה, ו'''במשנה להלן''' (לט:) נאמר שתנור שחומו רב אין נותנים על גביו אפי' כאשר הוא גרוף וקטום. שכירה רחבה היא ויש בה מקום לשפיתת שתי קדירות ותנור פיו צר ושומר חומו הרבה. <br /> <br /> '''נאמר בירושלמי'''(ג,א)- &quot;הגורף עד שיגרוף כל צרכו מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד הדא אמרה עד שיגרוף כל צורכו&quot; <br /> <br /> === מחלוקת הראשונים במשמעות דברי הירושלמי ===<br /> <br /> רמב&quot;ם(פ&quot;ג, ה&quot;ו) רשב&quot;א(לו: ד&quot;ה עד שיגרוף), רמב&quot;ן(ד&quot;ה עד) ריטב&quot;א(לח: ד&quot;ה אלא) טור(רנג ב)-מבארים שהירושלמי כפשוטו, שצריך לגרוף לגמרי את כל הגחלים מחוץ לכירה עד שלא ישאר בו שום גחל. <br /> ראשונים אלו נזקקים לבאר מדוע א&quot;כ תנור אפי' גרוף אסור שכיון שלא נשארה שם גחלת כלל למאי ניחוש? <br /> ובאר הרמב&quot;ם שאי אפשר לגרוף כל האש עד שלא ישאר ניצוץ אחד, ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור <br /> והרשב&quot;א פרש בעניין אחר- שלדעתו אנו מצריכים גרופה ממש אך תנור דינו שונה, מכיון שהבלו חם מאד גם לאחר הגריפה אינו נראה כגרוף ויבוא להשהות או להחזיר בכירה שאינה גרו&quot;ק ואז יש חשש שיבוא לחתות או שמא יבוא להשהות או להחזיר לתנור לא גרוף.<br /> הקושי בדברי הרשב&quot;א שיש כאן גזירה בתנור אטו כירה והיא גופא אינה אלא גזירת חיתוי גחלים. <br /> <br /> מאור(טז:) ר&quot;ן (טו: ד&quot;ה עד)- <br /> הקושי של הראשונים לעיל בהבנת חשש חיתוי בתנור גרוף הביא את המאור לפרש ש&quot;גרוף&quot; המוזכר בגמרא הוא באופן שגורף את כל הגחלים לצד אחד של הכירה או התנור, ובמציאות זו התירו בכירה אך אסרו בתנור אבל אה&quot;נ אם הוציא את כל הגחלים יהיה מותר לשהות גם על תנור כיוון שאין כבר את החשש שמא יבוא לחתות.<br /> <br /> === להלכה ===<br /> נקטינן כרמב&quot;ם וכ&quot;פ שו&quot;ע: &quot;אא&quot;כ גרף דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים&quot;. <br /> <br /> == הגדרת &quot;קטום&quot; ==<br /> בירושלמי המובא לעיל נאמר: &quot;והקוטם עד שיקטום כל צורכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו&quot;.<br /> מסקנת הירושלמי מפורשת שלא צריך קטימה כל צרכו, וכן משמעות הבבלי דף לז. &quot;גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה&quot;. ועוד מדייקים הר&quot;ן(לו: ד&quot;ה עד) והרמב&quot;ן מלשון המשנה &quot;עד שיתן את האפר&quot; ומכך שלא כתוב שיטמין באפר משמע שקטימה כל שהיא מועילה.<br /> <br /> === הטעם שמועילה קטימה ===<br /> בטעם שמועילה קטימה להשהייה מצינו כמה שיטות ברא&quot;שונים-<br /> רש&quot;י (דף לו: ד&quot;ה או עד) כותב שהקטימה מועילה מדין צינון לשיטתו שכל הסוגיה דנה בהטמנה והאיסור הוא הטמנה בדבר המוסיף הבל, <br /> אמנם בדף לז:(ד&quot;ה שאני) כותב רש&quot;י שקטימה מועילה כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בהמשך הבישול, והרי זה כמצטמק ורע לו. ויש לתמוה והרי אם לשיטת רש&quot;י הכל עניין הטמנה אז הצינון מועיל מעצמו לא קשור לדעתו. לכן ניתן לפרש שרש&quot;י אכן מודע לשאלת הרא&quot;שונים שהגחלים אלו מוסיפים הבל וכן מקטמה והובערה לשיטתו ששהייה והטמנה דין אחד הוא, מבין הוא שאכן הדעת היא בצרוף לצינון, כלומר מתחדש בפרק זה דין בדיני הטמנה שכאשר הדבר מוסיף הבל אבל יש לי גילוי דעת, זה הטמנה המותרת. <br /> והקשו רשב&quot;א ור&quot;ן על פי פרוש הירושלמי שאם הקטימה עניינה שהגחלים לא יוסיפו הבל הרי מהירושלמי משמע שמספיק כל שהוא. ועוד הקשו שהרי בסוגיין מבואר שגחלים שעממו הרי הכירה כקטומה והרי הגחלים שעממו מוסיפים הבל כנזכר לעיל.<br /> המגיני שלמה(לו: ד&quot;ה אין) כתב לבאר דין גחלים שעממו לרש&quot;י שכיון שגחלים מצטננים והולכים לא נחוש שמא יבוא להשהות על גבי גחלים שמוסיפים הבל, ולא שייך הגזירה שאסרו להטמין בדבר המוסיף הבל שמא יטמין ברמץ ויחתה וכן כל קטימה כיון שנותן אפר על גבי הגחלים אפי' שעדיין הם מוסיפים הבל, כיוון שהם מצטננים והולכים לא גוזרים משום שמא יטמין ברמץ.<br /> <br /> הרמב&quot;ן והרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) כתבו ע&quot;פ הירושלמי(שם) שקטימה כל שהיא מועילה ולא צריך לקטום עד שלא יהיה ניכר בגחלים אש כלל והטעם שמועילה הקטימה משום שהרי כשעשה מעשה קלקול באש ע&quot;י הקטימה הרי סילק דעתו והסיח דעתו מהאש, ולכן גחלים שעממו מותר ליתן על גבה, שכיון שעממו ולא חשש ללבותם מוכח בדעתו שלא מקפיד על החיתוי. <br /> הר&quot;ן הוסיף לבאר שהטעם ששונה קטימה מגריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים ומספיק קטימה כל שהוא משום שבגריפה אם גרף חלק אין היכר בנשארות כלל, אך מכיון שנתן אפר על כל הגחלים ישנו היכר בכל הגחלים.<br /> אמנם הסבר זה של הר&quot;ן מתאים רק לשיטתו שהסביר דין גרוף כרז&quot;ה שהוא משום היכר אבל לרוב הרא&quot;שונים שפירשו גרוף לגמרי צריך לומר שהיתר קטום שונה יסודית מהיתר גרוף.<br /> <br /> הרמב&quot;ם(שבת ג,ד) כתב שהסיבה שמועילה גרופה וקטומה משום שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרים שמא יחתה באש. והקשה הרמ&quot;ך(הו&quot;ד בכס&quot;מ שם) מדוע כתב הרמב&quot;ם שאחר שקטם הסיח דעתו מהתשביל והרי דין כירה גרו&quot;ק היא גם בגונא שאין לו תבשילים אחרים וא&quot;כ לא מסיח דעתו מהתבשיל. ובאר הכס&quot;מ שהטעם שמועיל קטימה או גריפה זה משום שקים להו לרבנן שכל גריפה וקטימה פועלת הסח דעת.<br /> <br /> === באיזה קטימה התירו ===<br /> התוס'פת שבת(רנג, סק&quot;ו) כתב שצריך שיקטום ויכסה את כל הגחלים. אבל אם לא כיסה את כל הגחלים - אסור ליתן על גביהם, בדיוק כמו גריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים. ובאר המחצית השקל(ס&quot;ג) שהכוונה בזה שמספיק קטימה כל שהוא היינו שלא צריך אפר רב אלא מספיק כיסוי דק.<br /> הגר&quot;א בשנות אליהו(פ&quot;ג מ&quot;א) חולק על התוס'פת שבת וכתב שמועילה הקטימה אפי' על מקצת הגחלים, ומשמע בדבריו שקטימה מועילה אפי' אם קטם רק חלק מהגחלים. וכ&quot;כ בתפארת ישראל שקטימה מועילה על חלק מהגחלים כיון שעל ידי זה שמצנן חלק מהגחלים יזכור שלא לחתות .<br /> <br /> == שהיית תבשיל שלא הגיע לבן דרוסאי על כירה גרוק. ==<br /> <br /> כותבים התוס'' (לז. ד&quot;ה אא&quot;ב לז: ד&quot;ה שמע מינה) שההיתר של שהייה בכירה גרופה וקטומה זה אפי' בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו וכן במצטמק ויפה לו, וכן כתב הרא&quot;ש(פר&quot;ג סי' א) בשם רבנו יונה וכן כתב הרמב&quot;ן (לו: ד&quot;ה גמרא הא).''<br /> נחלקו הרא&quot;שונים האם היתר גרופה וקטומה זה גם בתבשיל פחות מבן דרוסאי, שהרשב&quot;א (לו: ד&quot;ה עד שיגרוף) נסתפק האם להתיר, כיון שטעם איסור שהייה הוא משום שמא יחתה בגחלים ואם כן כאשר גרף וקטם אין בכירה משום חיתוי גחלים. וכ&quot;ש במאכל בן דרוסאי וכ&quot;ש במצטמק ורע לו, או שמא כל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין אפי' בגרופה וקטומה כיון שהתבשיל לא התבשל במאכל בן דרוסאי אפי' כאשר הכירה גרופה וקטומה נותן דעתו על התבשיל ויבוא לחתות ואפי' בקש ובגבבה שייך חיתוי בכך דהא גזרינן ביה בתנור, והסיק הרשב&quot;א כצד הרא&quot;שון שמותר להשהות אפי' פחות ממאכל בן דרוסאי ומשום שבגרופה אין לחוש ולגזור כלום שהרי הוא לא יכול מציאותית לחתות וכ&quot;כ הרמב&quot;ן שם ובעל המאור (לו: ד&quot;ה ואם תשאל).<br /> אך בהגהות רעק&quot;א (רנ&quot;ג, ס&quot;א) ובחת&quot;ס(לו: ד&quot;ה נותנין עליה) הוכיחו מדברי הרא&quot;ש בשם ר' יונה שחולק על הרשב&quot;א וסובר שאם התבשיל מבושל פחות מבן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה אפי' שהיא גרופה וקטומה. ולכן תמה רעק&quot;א על השוע' סעיף א שפסק להתיר אפי' בפחות ממאכל בן דרוסאי.<br /> והטעם לשיטה זו שאוסרת כותב החת&quot;ס על פי מה שכתב הרמב&quot;ם בטעם היתר שהייה על גרופה וקטומה כיון שמסיח דעתו וזה בעקבות כך שהתבשיל שלו התבשל כמאכל בן דרוסאי , סובר ר' יונה שאם התבשיל אפי' לבן דרוסאי לא הגיע שאין שום אדם יכול לאוכלו אינו מסיח דעתו ולא מועילה גריפה וקטימה. ברמב&quot;ם צריך עיון כי המ&quot;מ שם הלכה ד כתב שדעת הרמב&quot;ם כמתירים.<br /> <br /> == במבושל כמאכל בן דרוסאי == <br /> איסור שהייה נאמר בדבר שהתחיל להתבשל ועדיין אינו מבושל כל צרכו, אבל בדבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי נחלקו התנאים לו: אם מותר להשהות על גבי האש דעת חנניה להתיר ורבנן אוסרים להשהותו.<br /> הרא&quot;שונים נחלקו בשהייה בתנור לדעת חנניה שהתיר להשהות תבשיל בן דרוסאי האם דווקא בכירה שאין חומה רב ואין לחוש כ&quot;כ שמא יחתה התיר, אבל בתנור שחומו רב מודה חנניה שאסור לשהות על גביו מאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי.<br /> התוס''(לח: ד&quot;ה תנור) סוברים שאין חילוק בין כירה לתנור ולחנניה מותר לעולם להשהות עליו והוכיחו כדבריהם מיח: &quot;לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור&quot; ובשיל שפיר דמי והיינו כמאכל בן דרוסאי משמע שגם בתנור מותר. ועיין רא&quot;ש יוסף(לח: ד:ה ודע דהריף) ושפת אמת (לז: ד&quot;ה עוד הביא הריף) שהוכיחו כן בדעת הרי&quot;ף.''<br /> <br /> אך בעל המאור(יח: ד&quot;ה הא דאמרינן לו: ד&quot;ה כלל הדברים) הביא את דעת רבינו האי גאון שכתב להתיר, אמנם בעל המאור צידד לאסור, וסיים שאף על פי שכך נראין הדברים לדעתנו אנו מבטלים דעתינו בזה מפני הגאון. ונציין שהמחלוקת נובעת מפירוש הגמ' בדף יח: שאמרו שאסור להניח על גבי האש קדרה שמבושלת ואינה מבושלת, ופרש רב האי שמדובר במבושל מעט, ולא הגיע לבן דרוסאי, משמע מפה שאם הגיע לבן דרוסאי מותר להשהותו הן בתנור הן בכירה, אבל בעה&quot;מ כתב לפרש שמדובר בדבר שמבושל כמאכל בן דרוסאי ומכל מקום אסור להשהותו בתנור.<br /> טעם האוסרים- הב&quot;ח פרש שכמו שמצינו שהבל התנור רב יותר מכירה ולכן לעניין חזרה לא מועיל גריפה וקטימה בו ואף שחנניה מתיר לשהות בן דרוסאי בכירה בתנור אסור.<br /> <br /> === טעמו של חנניה ===<br /> בטעמו של חנניה שהתיר להשהות על האש תבשיל כמאכל בן דרוסאי נשנו שני טעמים ברא&quot;שונים:<br /> רא&quot;ש(פ&quot;ג סי' א') הביא תשובה מגאון שכתב שכל שהוא כמאכל בן דרוסאי המאכל יבוא לכלל בישול בזמן שיצטרך לאוכלו וממילא אין חשש שמא יבא לחתות בגחלים.<br /> השיטה לר&quot;ן(כ. ד&quot;ה וכמה) כתב לפרש שמכיון שהתבשיל מבושל בשיעור שראוי לאכילה בדוחק, זה מראה שאינו מקפיד עליו וממילא אין חשש שמא יבוא לחתות וכן מבואר ברשב&quot;ם (תוס' מח. ד&quot;ה דזיתים).<br /> <br /> == קדירה חייתא ==<br /> הגמ' בדף יח: מביאה שמותר להשהות בשבת על גבי אש שלא גרופה וקטומה קדירה חיה, והסברא בזה כיון שהתבשיל לא יהיה ראוי לערב, בודאי הוא שלא הניחו על דעת לאוכלו בערב, וכדי שהתבשיל יהיה ראוי למחר אין צורך בחתוי כלל, שהרי יש לה שהות גדולה ומסיח דעתו ממנה ואין לחוש שיבוא לחתות בגחלים. <br /> <br /> == שימת חתיכה חיה בקדירה ==<br /> אותו דין של קדירה חייתא נמצא גם בקדירה שהתבשלה במקצת והשליך לתוכו גם חתיכת בשר חיה שאינה מבושלת כלל מאותו טעם &quot;ואי שדא בה גרמא חייא שפיר דמי&quot;(שם).<br /> ונחלקו אי חתיכה חיה מותר גם בירק או דווקא בבשר והדומה לו.<br /> הכסף משנה(שבת פ&quot;ג, ה&quot;ח) מדייק מדברי הרמב&quot;ם בפרוש המשנה שאפי' נתן חתיכה שיכולה להתבשל מבעוד יום כירק מותר, והסברא היא שכיון שפעל מעשה שמוכיח את הסיח הדעת שלו יזכור ולא יבוא לחתות. ומבארים הפרמ&quot;ג(סי' רנג א&quot;א סק&quot;ד) ובמחצית השקל(שם מ&quot;א סק&quot;ד) שכל מה שהרמב&quot;ם מדבר זה דווקא בקדירה שאינה חיה והניח בתוכה חתיכה אחת חיה בזה סובר הרמב&quot;ם שיש פה מעשה של היסח דעת ואין לחוש שיחתה אבל בקדירה שכולה חיה היתר מדין אחר, ההיתר הוא משום שבפועל אין דעתו על הקדירה ואין לחוש שמא יחתה וזה שייך דווקא כשיש בקדירה דבר חי שלא יהיה ראוי לאוכלו לערב. א&quot;כ יש חילוק דינים. ההיתר של קדירה חייתא פועל מדין שאין דעתו עליה. וההיתר של חתיכה חיה פועל מדין היסח הדעת.<br /> <br /> אך הט&quot;ז(סק&quot;ב) מדייק מהרמב&quot;ם בחבור שכתב: &quot;אבר חי&quot; שהמשמעות היא שכל ההיתר הוא דווקא בבשר שלא יהיה ראוי לאוכלו בלילה וכותב שכך ההלכה וכן פוסק גם המג&quot;א להלכה. וכותב הט&quot;ז שהרמב&quot;ם בחיבור חזר בו מפרוש המשנה.<br /> <br /> == גדר תבשיל חי ==<br /> הרשב&quot;א(ד&quot;ה מאן תנא) כתב בשם ר' האי גאון שההיתר של קדירה חיה הוא דווקא בגוונא שהתבשיל התחיל להתחמם מבעוד יום, אבל בצונן ממש אין היתר. וכתב הרשב&quot;א &quot;ואינו עולה יפה לפי דעתו&quot; היינו שההיתר הוא גם בדבר שלא התחמם.<br /> <br /> בתבשיל שהתחיל להתבשל נחלקים האחרונים.<br /> הב&quot;ח סובר(רנג ד&quot;ה ומ&quot;ש אם הוסקה) שכל זמן שלא הגיע לשיעור בן דרוסאי עדין בכלל תבשיל חי הוא, ומותר לשהותו על האש.<br /> אך דעת הב&quot;י והט&quot;ז(סק&quot;א) והמג&quot;א(סק&quot;ב) שכל שהתחיל להתבשל אפי' מעט אין דין קדירה חיה חל עליו, ואסור להשהותו. וכך כתב גם המגיד משנה (פ&quot;ג, ה&quot;ח).<br /> לפי&quot;ז כותב המג&quot;א שכל ההיתר של קדירה חיה הוא דווקא אם נותנו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום אסור כי זה מספיק זמן שהתבשל קצת קודם השבת, ולכן חייב לסלקו משחשיכה.<br /> המשנ&quot;ב(סק&quot;א) כתב שההיתר של קדירה חיה הוא אף בהתחמם התבשיל מבעוד יום, ולא גוזרים שמא יחתה כיון שלא התחיל להתבשל. וכתב החזו&quot;א שכוונת המשנ&quot;ב להתיר רק שהתחמם ולא הגיע ליד סולדת, דא&quot;כ הגיע ליס&quot;ב זה נחשב כבר לתחילת בישול .<br /> <br /> == התבשילים שאינם נכללים בקדירה חייתא ==<br /> <br /> אמנם בהיתר זה יש קצוות שבהם למרות שהתבשיל חי לא יהיה בו את ההיתר של קדירה חיתא.<br /> <br /> === בדבר הצריך בישול הרבה ===<br /> כותב רש&quot;י (ד&quot;ה האי קדירה) וכן מביא המאור(לו: ד&quot;ה ואם תשאל) שבתבשילים שאין כל הלילה והיום מספיקים להם להתבשל אין להם את ההיתר של קדירה חיה ואסור לשהותם אפי' שעדיין לא התבשלו כלל ומשום שיש לחוש שמא יחתה בשביל יהיה מוכן לצורך מחר. <br /> <br /> === בדבר שצריך בישול מועט ===<br /> כותב הרמב&quot;ם(שבת פ&quot;ג הי&quot;ב) שדברים שאינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר אפי' שהם חיים ואינם מבושלים כלל מכל מקום דינם כתבשיל שלא בושל כל צרכו שיש איסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ואין בהם היתר של קדירה חיה . <br /> <br /> === בבשר צלי ===<br /> ועוד כתבו חלק מהרא&quot;שונים(תוס' יח: ד&quot;ה האי, רא&quot;ש(פ&quot;א סי' לה) שההיתר בבשר חי הוא דווקא בקדירה, אבל בצלי הדין אינו כך. מכיון שהוא מתבשל מהר וראוי לאוכלו כבר בלילה יש חשש שמא יבוא לחתות וכן הובא להלכה בסימן רנ&quot;ד.<br /> <br /> === בשאר מיני ירקות וקטניות ===<br /> נחלקו האחרונים בזה, הפרמ&quot;ג(רנ&quot;ד א&quot;א סק&quot;ב) והתוספת שבת(רנ&quot;ג ס&quot;ג) כותבים שגם בהם אין היתר קדירא חייתא כיון שבישולם מהיר. אך המג&quot;א(רנ&quot;ד סק&quot;ב) כתב מפורש להתיר וכתב שכך דעת חלק מהרא&quot;שונים כרש&quot;י ור' ירוחם עיי&quot;ש, וכך צידד הבאוה&quot;ל להלכה(שם ס&quot;ח ד&quot;ה עססיות).<br /> <br /> === בדבר שיהיה מוכן לשעה מאוחרת ===<br /> הבאוה&quot;ל(רנג ס&quot;א ד&quot;ה ומסיח דעתו) כתב שכל האיסור בדבר שלא צריך בישול הרבה זה דווקא בסוג תבשיל כזה שיהיה מוכן לאלתר לסעודה, אבל אם התבשיל לא יהיה ראוי לאלתר אלא יתבשל במהלך הערב ורק מאוחר בלילה יהיה ראוי, אעפ&quot;כ כותב הבאוה&quot;ל שאם אין דרך בנ&quot;א להמתין בסעודה כ&quot;כ עד לשעה זו בוודאי מסיח דעתו ממנה ולא יבוא לחתות, והתבשיל מותר מדין קדירה חייתא.<br /> <br /> == להלכה- ==<br /> === שיטות הרא&quot;שנים להלכה ===<br /> נחלקו הרא&quot;שונים כמי לפסוק כחנניה או כחכמים.<br /> רי&quot;ף(לז.), רמב&quot;ם(פ&quot;ג ה&quot;ד) שאילתות, רמב&quot;ן(מלחמות שם)- פסקו כחכמים שאסור לשהות על גבי האש חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשל שלא בושל כל צרכו. אבל אם בושל כל צרכו ואם מצטמק ורע לו מותר אבל אם מצטמק ויפה לו אסור.<br /> אך ר&quot;ח(הו&quot;ד בתוס'' לז: ד&quot;ה אמר רב ששת) רש&quot;י (שם ד&quot;ה ורב ששת), ר&quot;ת, רשב&quot;א- פסקו כחנניה שכל תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו.''<br /> רז&quot;ה(שם)- דעתו כחנניה רק כשהתבשל כמאב&quot;ד ומצטמק ויפה לו אסור שבזה גם חנניה אוסר<br /> רא&quot;ש- בדעת הרא&quot;ש נחלקו הפוסקים שאחר שהביא הרא&quot;ש את מחלוקת הרא&quot;שונים אי פוסקים כחנניה או כחכמים כתב: &quot;ובשביל שרבו הדעות בפיסקא זו וישראל מדקדקים במצוות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניה&quot;.<br /> הטור כותב שהרא&quot;ש סובר כחנניה וכן כותב התשב&quot;ץ(ח&quot;ד טור ג' סי' ח). אך הדרישה חולק וסובר שאין שום גילוי דעת ברא&quot;ש שסובר כך, שהרי אם מדקדקים במילים רואים שהוא כותב מכיון שישראל אדוקים.. והנח להם.. משמע מלשונות אלו שזה לא סיבה בעצם לפסק אלא מוכרחות. וכך משמע מהביאור הלכה(ס&quot;א ד&quot;ה נהגו) &quot;והעתיק דברי הרא&quot;ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצוות עונג שבת בודאי לא ישמעו לנו ע&quot;כ הנח להם ע&quot;ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות&quot;. א&quot;כ הרא&quot;ש הולך לפי הרא&quot;שונים שאוסרים ורק פרש למה הוא לא רצה למחות.<br /> אך החזו&quot;א(לז,ג) השיג על הבאוה&quot;ל בדעת הרא&quot;ש שאין כוונתו משום &quot;מוטב יהיו שוגגים&quot; אלא שהמחמירים הם גדולי עולם והיה ראוי להחמיר שלא להיכנס למח' זו אבל מפני שבחומרא זו יש הרבה פעמים משום ביטול עונג שבת לא ישמעו לנו להחמיר, ומעיקר הדין יש להם להקל כי כך הוראת רבותיהם ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן.<br /> אך מהרא&quot;ש (פ&quot;ק סימן לה') משמע אחרת שכתב שתבשיל המבושל כמאב&quot;ד מותר לשהותו, מוכח דס&quot;ל כחנניה.<br /> <br /> === ראיות הרא&quot;שונים לשיטתם ===<br /> מהראיות לשיטת ריף וסיעתו הפוסקים כחכמים-<br /> א. שואלת הגמ' &quot;איבעיא להו מהו לסמוך בה[לכירה לא גרו&quot;ק]? תוכה וגבה אסור אבל לסמוך לה שפיר דמי, או דלמא לא שנא&quot;? הרי&quot;ף(שם) הוכיח מהמשפט &quot;תוכה וגבה אסור&quot; שאסור להשהות ע&quot;ג כירה שאנה גרו&quot;ק. ובאר הר&quot;ן(שם) שאם לעניין חזרה מיירי מאי איריא אינה קטומה אפי' בקטומה תוכה אסור(לז. ר' חלבו). אך הר&quot;ן גם דוחה ומסביר שהפוסקים כחנניה יסבירו ששאלת הגמ' לעניין חזרה איירי ואגב &quot;גבה&quot; נקט &quot;תוכה&quot; אפי' שלתוכה אסור להחזיר אפי' בגרו&quot;ק.<br /> ב. כלפי הספק לעייל &quot;מהו לסמוך בה&quot;, הגמ' פושטת מברייתא: &quot;כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין אא&quot;כ גו&quot;ק&quot; וכותב הרי&quot;ף דהכי הלכתא. אמנם הר&quot;ן דוחה וכותב שהפוסקים כחנניה מפרשים שכוונת הגמ' לומר שכשם שהאוסרים שהייה מתירים לשהות בסמיכה כך האוסרים רק חזרה מתירין חזרה בסמיכה.<br /> מהראיות לשיטת ר&quot;ח וסיעתו הפוסקים כחנניה-<br /> א. בדף לז.מביאה הגמ' מימרא דרב ששת משמיה דר יוחנן הסובר כחנניה, ורבא סייע לדבריו מהמשנה: &quot;ולא חררה ע&quot;ג הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה&quot; הא קרמו פניה שרי. אמנם הרי&quot;ף כותב שקיי&quot;ל כר' אושעיא ורבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן הסוברים כחכמים.<br /> ולעוד ראיות ולהרחבה עיין עוד בר&quot;ן(שם).<br /> <br /> === הכרעת שו&quot;ע רמ&quot;א ===<br /> השו&quot;ע הביא את שתי הדעות . בדעה הרא&quot;שונה סתם כשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שפסקו כחכמים ואסר להשהות תבשיל שהתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו, אלא אם גרף או קטם. אח&quot;כ הביא את דעת חנניה ביש אומרים. ממילא נראה שהשו&quot;ע נוקט להחמיר על פי הכלל הידוע שסתם וי&quot;א הלכה כסתם, וכך סובר הבאוה&quot;ל(סי רנג ס&quot;א ד&quot;ה ונהגו).<br /> <br /> אולם רבים הקשו מפסקים אחרים של שו&quot;ע שנראים סותרים לפסק זה. <br /> המנחת כהן(משמרת השבת שער שני פ&quot;ה) הקשה ממה שפסק השולחן ערוך (סי רנ&quot;ד סעי' ד) שפירות הנאכלין חיים מותר ליתנם מבעוד יום סביב לקדירה אע&quot;פ שיצלו קודם חשיכה, ודין זה למדו הרא&quot;שונים מדברי חנניה שמתיר לשהות בתבשיל שנתבשל במאכל בן דרוסאי כ&quot;ש פירות שאפשר לאוכלם חיים אין לחוש שמא יחתה, אך אם שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף וסיעתו איך א&quot;כ התיר לשהות פירות הנאכלים חיים והוכיח מזה המנחת כהן שגם השולחן ערוך סבר לדינא כר&quot;ח וסיעתו שמותר להשהות ממאכל בן דרוסאי ולא חוששים לחיתוי וכתב על זה שזו ראיה ללא תשובה, ועיין גר&quot;א(שם) שכתב ג&quot;כ.<br /> אך רבים דוחים ראייתו וכך כותב המשנ&quot;ב (שעה&quot;צ ס&quot;ק כב) בשם פרמ&quot;ג ושאר אחרונים שגם לדעת הרי&quot;ף שאוסר לשהות תבשיל מבן דרוסאי מודה הוא שמותר ליתן פירות מסביב לקדירה כיון שזה נידון כמו צליה על האש, מחמת שהפירות נוגעים בגחלים ובצליה בסי' רנד מתבאר שגם רבנן מודים שסגי בהכי ואין חשש שמא יחתה.<br /> המג&quot;א(רנד, יב) כתב שהשו&quot;ע מתיר רק כשהפירות על האש עצמה וכדין צלי בשר שהזכרנו לעייל אבל אם הפירות סביב הקדירה ונצלים מחום הקדירה ולא ישיר מהאש יש להתיר א&quot;כ רק לחנניה וכן הביא גם הגר&quot;א וממילא שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף.<br /> הרמ&quot;א פוסק שהמנהג כר&quot;ח וסיעתו להקל אך טוב להחמיר כרי&quot;ף.<br /> <br /> === פסיקת האחרונים ===<br /> יש מהאחרונים הספרדים(כה&quot;ח רנד כח, שו&quot;ת ישכיל עבדי ח&quot;ג סי' י') כותבים ומעידים שהמנהג היה כדעת חנניה. ועיין יביע אומר (או&quot;ח ח&quot;ו סי לב) שכתב שהלכה כחנניה מסתימתו ברנ&quot;ד גבי פירות כנזכר לעייל.<br /> כפי שראינו לעייל רמ&quot;א כתב שהמנהג להקל כסברא אחרונה, והבאנו לעייל את דעת הבאוה&quot;ל שהעיר מדברי הרא&quot;ש משמע שהקולא היא רק מפני שאין בנו כח למחות במקילין ועדיף לחוש לכתחילה לדעת חכמים ורק בצורך מיוחד יש לסמוך על המקילים והבאנו גם חזו&quot;א שסובר שאין להחמיר נגד המנהג. מנהג התימנים שהולכים בדרך הרמב&quot;ם כך כותב הרב קאפח(שם). <br /> <br /> == גזירת שהיה בזמנינו ==<br /> במציאות הקדומה יותר היו שמים את הסירים על בלעך(טס של פח) שמונח על הגז. ומציאות חדשה זו הביאה את האחרונים לדון מה יחס שהייה במקרים אלו. <br /> האגרו&quot;מ(ח&quot;א סימן צג) דן באפשרות שגזירת שהייה אינה נוהגת בימינו, והטעם לומר שבגז לא שייכת גזרת שהייה שהרי חז&quot;ל גזרו רק שלא יחתה בגחלים ולא מצאנו שגזרו שיביא עוד עצים לאחר שתכלה האש, וממילא הדמיון לזה בגז לא חששו שמא יגביר את עוצמת האש כיון שדומה להבאת עצים שלא חששו שיעשה בידיים ואין אנו אומרים שלא גזרו על הבאת עצים כיון שאין הם סמוכים לתנור אבל הגברת עוצמת האש שהיא פעולה מאד קלה לעשיה אולי גזרו ועכ&quot;פ כיון שלא גזרו בעצים הסמוכים לתנור אזי גם אין אנו גוזרים על הגברת עוצמת האש ואנו לא יכולים לחדש איסורים.<br /> אך על כל פנים לא סמך על סברא זו להקל והתפיסה היא שגזירת חז&quot;ל היא לא להשהות על אש באופן שיש חשש שיגביר עוצמת האש מסיבה כל שהיא ממילא זה לא משנה אם זה על ידי חיתוי בכירה או עלי ידי סיבוב הכפתור בגז.<br /> יש שכתבו להקל מסברה אחרת שי&quot;ל שלא גזרו אלא באש שהולכת ודועכת ואז יש חשש שתבא לחזקה, אבל באש של גז בימינו או חשמל שהיא אש קבועה בלי תזוזה ואדם יכול לכוון מראש את עוצמת האש הדרושה לו, אין לחשוש שמא יחתה. וכן הביאו חזו&quot;ע(ח&quot;א עמ נג:), מנוחת אהבה(ח&quot;א, פ&quot;ג הע' 3) אך הם הביאום לא למעשה כי עדין יש חשש שישנה את עוצמת האש מתוך רגילות, והרב קאפח (פ&quot;ג אות יב) הלך עם סברא זו למעשה ומתיר לשהות על פלטה או כירים גלויות למרות שדן אותם כאש ממש לגבי דיני החזרה .<br /> <br /> == גרופה וקטימה בזמננו ==<br /> גריפה בפשטות לא שייכת בימינו, דאצלנו המציאות היא שהמכשיר או הגז או דלוק או כבוי. מה שניתן כן לדון זה לגבי קטימה. וצ&quot;ע היכן נעשת הקטימה, שהרי במציאות המקורית החיתוי ומקום האש הם באותו מקום, והיום זה התחלק יש מקום החיתוי ויש את מקום האש. וממילא אנו צריכים לדון איפה אנו נפעל את הקטימה האם במקום החיתוי או במקום האש. <br /> החזו&quot;ע(ח&quot;א עמ' נ) כתב שדי לתת טס של מתכת כל האש כדי להחשיבה כקטומה כיון שנעשה פה היכר אז אין חשש חיתוי וכ&quot;כ במנוחת אהבה(ח&quot;א עמ' מד) שמצד הדין יש לכסות את להבת האש שיש בזה היכר. כלומר לשיטתם מספיק הכיסוי שפועל קטימה במקום האש ולא במקום החיתוי.<br /> לעומתם סובר האגרו&quot;מ(ח&quot;א סי' צג) שאמנם העיקר הוא בהיכר שעושים באש שמגלה דעתו שלא אכפת לו מחיתוי ולכן העיקר הוא לשים טס מתכת על האש, אבל לכתחלה מצריך גם שיכסה את הכפתורים כי עלול לא לשים לב לכיסוי של האש ויבא להגביר או להנמיך את האש, וזה מקביל לימהם שהקטימה היתה במקום האש שהוא היה גם מקום החיתוי, ובדיעבד אם לא כיסה את הכפתורים מותר ועי&quot;ש עוד שהוסיף לחלק.<br /> השיטה היותר מקלה זה דעת המנוח&quot;א(שם) שהעלה שגם כיסוי הכפתורים לבד מספיק. ולכאורה סברתו היא שזה שמציאות ימינו חילקה את האש ומקום החיתוי עדיין עניין הקטימה זה שלא יחתה והחיתוי נפעל בכפתורים ממילא זה מה שמעניין אותנו.<br /> <br /> == הלכה למעשה ==<br /> === שהייה על גז מכוסה בפח מתכת ===<br /> נחלקו אחרוני זמנינו בהבנת מציאות זו, כיריים של גז שכיסה אותן בטס או אזבסט וכדו'<br /> הציץ אליעזר(חי&quot;ב סי' לא) אגרו&quot;מ(שם) ועוד סוברים שמציאות זו נחשבת גרופה וקטומה. לעומתם סובר החזו&quot;א (סי' לז ס&quot;ק יא) שמציאות זו נחשבת ככירה שלא גרופה וקטומה מכיון שהכיסוי לא ממעט את החום שהחזו&quot;א סובר כשיטת רש&quot;י שמטרת הגריפה היא מיעוט חום ולא כר&quot;ן שכתב שמטרת הגריפה והקטימה היא להיכר. ועוד שדרך בישול בכך ולכן אין זה שינוי ולא דמי לפסק שו&quot;ע ס&quot;ג מכיון שהשו&quot;ע דיבר דווקא על כלי ריק שמציאות זו מוכיחה שאין דרך בישול בכך מה שאין כן בטס מתכת. ודחוהו החזו&quot;ע (שם עמ' נא) וכן שבט הלוי(או&quot;ח סי' צא)<br /> כיצד מותרת השהיה על גבי כירים מכוסות?<br /> החזו&quot;א סובר שאסור לשים על גבי פח שמונח על האש כי זה לא נחשב גורפה וקטומה.<br /> היביע אומר(או&quot;ח ח&quot;ו סי לב') אם ישנו כיסוי פח אין בזה איסור שהייה כלל, כי בזה נחשב לגרופה וקטומה וכ&quot;כ כה&quot;ח(ס&quot;ק יא) וכן שו&quot;ת ישכיל עבדי (ח&quot;ג סי' י ס&quot;ס ב), ובחזו&quot;ע (עמ' מד) כתב להתיר להניח מצטמק ויפה לו עליהם גם ללא כיסוי אך טוב להניח כיסוי ומעיקר הדין מותר לתת גם תבשיל שלא התבשל כל צרכו על כיריים של גז לצורך סעודת שחרית אפי' שמצטמק ויפה לו ואין כיסוי לכירים, וכן התיר הרב קאפח להשהות גם ללא כיסוי פח.<br /> השש&quot;כ( פ&quot;א במהדורה חדשה סעיף עב) כותב למעשה &quot;טוב להקפיד שכל תבשיל יהיה מבושל כל צורכו בע&quot;ש ושהקדירה תינתן על גבי אש מכוסה. וביאר שהצורך בכל צרכו משום שחשש לדעת התוס'' שכתבו שקיים דיני החזרה אף בע&quot;ש ורמ&quot;א(סעי' ב) ומשנ&quot;ב(ס&quot;ק ע, עד) חששו לתוס''<br /> ציץ אליעזר(שם) כתב שמותר להניח על אש מכוסה דהוי גרופה וכן רבו פוסקי שהולכים כחנניה שאפי' בלא גרו&quot;ק אין איסור שהייה בלא נתבשל כל צרכו.<br /> האגרו&quot;מ- כתב שמעיקר הדין די בכיסוי פח מתכת אך טוב לכסות גם את הכפתורים של הגז כדי למנוע כל אפשרות של הגדלת האש<br /> <br /> === שהייה על &quot;פלטה של שבת&quot; ===<br /> במציאות זו ההכרעה הגורפת של האחרונים להתיר אמנם מטעמים שונים כדלקמן.<br /> בשו&quot;ת יביע אומר(שם) כתב שאין איסור להשהות תבשיל אפי' שלא התבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מכמה טעמים, חדא מכיון שחומה לא משתנה אין חשש חיתוי בניגוד לגחלים שהולכים וכבים עם הזמן כמש&quot;כ להתיר בכירה עם גז, ועוד טעם, כיון שבמציאות אין כפתור שניתן על ידו להגדיל את החום ולא שייך בזה גזירת חיתוי. וכ&quot;כ גם בחזו&quot;ע שבמציאות זו שאין אפשרות לחתות לכל הדעות מותר להשהות ואין צריך לעשות הפסק בין הפלאטה לקדירה וכ&quot;כ להלכה בשו&quot;ת ישכיל עבדי (סי כח, ח) מסברא מחודשת שכיון שעיקר המצאת הפלטה נעשתה לצורך שבת וכך נקראת היא בשם &quot;פלטה של שבת&quot; אין לחוש שיבוא לידי איסור כי זה הוי סימן והיכר לשבת, וכ&quot;פ בספר שולחן שלמה( סי' רנג אות כז) וכן בשש&quot;כ(חלק ג עמ' ג) וכ&quot;כ שו&quot;ת הר צבי אוח סי' קלו שאין איסור מכיון שאין אפשרות להגדיל או להקטין את החום ובעוד אחרונים.<br /> הציץ אליעזר( ח&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה') כותב להתיר מסברא שאין רגילות לבשל על פלטה אלא רק לחמם עליה.<br /> הגרש&quot;ז אוירבך (שש&quot;כ פ&quot;א הע' עא) מביא סברא שהיא אינה בכלל הגזרה. והוסיף השש&quot;כ שוב להקפיד שכל התבשיל יהיה מבושל כ&quot;ת בע&quot;ש ושהקדרה תינתן ע&quot;ג אש מכוסה&quot;(היינו פלטה).<br /> אמנם החזו&quot;א(אורחות רבינו ח&quot;א עמ' קב) והרב מרדכי אליהו(שות מאמר מרדכי ח&quot;ד סי' ז) סוברים שפלטת שבת דינה כגחלת של אש, מכיון שהם מתייחסים לפלטה כגוף אחד שלם ולא כאש שמכוסה ובמאמר מרדכי מביא עוד טעם שאם מניחים תבשיל ישירות על הגחלים זה נחשב להטמנה שהרי כך סובר שו&quot;ע( רנ&quot;ג א) והפטרון לזה או הכנת פלטה עם שכבה נוספת מעל הנקראת פלטת ירושלים או לכסות בנייר אלומניום עבה אבל דק לא מועיל שלא ניכר צינו באש וגם מחזי כנקיון ולא כהיכר, וכך סובר הרב אלישיב(שבות יצחק פ&quot;ח אות א) אך בחוט השני ח&quot;ב עמ' קטז כתב שדי נייר כסף או כל דבר שלא רגיל להניח על הפלטה. <br /> === שהייה בתנור בזמן הזה ===<br /> ישנם תנורים עם מצב שבת שמצב זה עוצר את השפעת הטרמוסטט שעניינו לווסת את חום התנור ואז אין בעיה לפתוח בשבת ולסגור כי פעולתי אינה גורמת להפעלה ישירה של התנור, אבל מכיון שיש כפתורים שמעבירים מצב וטמפרטורה בתנור הרי יש חשש חיתוי. דנים האחרונים וישנם כמה כיוונים.<br /> האור לציון(ח&quot;ב פרק יז,ד ) כותב שדין התנור הוא ככירה שלא גרופה וקטומה ולכן אסור להשהות בהם אלא אם שם נייר כסף עו טס מתכת בתחתית התנור להיכר.<br /> שו&quot;ת הר צבי כותב שמותר להשהות בתנורים רק אם מוודא שאין אפשרות להגביר את החום ע&quot;י הכפתורים או לכסות ממש או להסירם וכדו'.<br /> הילקוט יוסף(עמ' צו) כתב שתנור של היום נחשב גרו&quot;ק אלא שנכון לרשום פתק שבת ולהניחו סמוך לכפתורים ואז מותר לתת שם תבשלים אפי' שמצטמק ויפה להם והמקילים שלא שמים פתק יש להם על מה שיסמוכו.<br /> האגרו&quot;מ כותב להחמיר לכתחילה לכסות כפתורי התנור כדי למנוע כל חשש אך מעיקר הדין אין לחוש לזה.<br /> &lt;references /&gt;</div>

ABCD https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=11402 2018-04-10T10:00:08Z

<p>ABCD: יצירת דף עם התוכן &quot;{{תחרות כתיבה}} {{מקורות|משנה שבת ג א|בבלי שבת לו.|ירושלמי שבת ג א|רמב&quot;ם שבת ג ו|שלחן ערוך אור...&quot;</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> <br /> {{מקורות|משנה שבת ג א|בבלי שבת לו.|ירושלמי שבת ג א|רמב&quot;ם שבת ג ו|שלחן ערוך אורח חיים רנג}}<br /> שורה אחת המתמצתת במה הולכת לעסוק הסוגיה<br /> <br /> == כירה שהיסקוה מחלוקת חנניה וחכמים ==<br /> <br /> שנינו בריש פרק כירה (שבת לו:):<br /> <br /> &quot;כירה שהיסיקוה בקש ובגבבה נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או <br /> עד שיתן את האפר '''בית שמאי''' אומרים חמין אבל לא תבשיל ו'''בית הלל''' <br /> אומרים חמין ותבשיל בית שמאי אומרים נוטלים אבל לא מחזרים ובית הלל אומרים אף <br /> מחזרים&quot;<br /> == איסור שהייה וגדרו: ==<br /> המושג שהייה היינו להשאיר תבשיל על כירה בע&quot;ש כדי לשמור על חומו אף בכניסת השבת. נחלקו חנניה וחכמים איזה דרגת בישול אסור להשהות בע&quot;ש כל עוד הכירה לא גרופה וקטומה וממילא הרישא של משנתינו תתפרש באופן שונה לכל אחד.&lt;br /&gt;<br /> <br /> === דעת חנניה ===<br /> ממאכל בן דורסאי והלאה- מותר להשהות אפי' ע&quot;ג כירה שאינה גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מסביר חנניה כי להחזיר תנן, ויש לעשות חסורי מחסרא, דדווקא להחזיר לב&quot;ה צריך גרו&quot;ק, אבל להשהות משהין אפי' שאינו גרו&quot;ק.<br /> <br /> === דעת רבנן ===<br /> מאכל בן דרוסאי- מותר להשהות דווקא ע&quot;ג גרו&quot;ק.<br /> ואת הרישא של המשנה מבארים כפשוטה דלשהות תנן.<br /> <br /> == מחלוקת הראשונים בטעם האיסור ==<br /> לכל הראשונים['''רש&quot;י'''(לו:) ד&quot;ה עד שיגרוף, '''תוס''''(שם ד&quot;ה לא יתן), '''בעל המאור''' (ד&quot;ה כירה), '''רמב&quot;ם''' (בפירוש המשנה ג,א) הו&quot;ד ב'''מאירי''' לו: ד&quot;ה והמשנה הרא&quot;שונה] ברור שהחשש שאנו עומדים מולו הוא חשש חיתוי והבערה. ומקורם בסוגייה בדף יח.<br /> אך מצינו מחלוקת רש&quot;י מול שאר ראשונים מאיזה טעם אסורה השהייה בע&quot;ש. האם יש להשוות דין השהייה לדין הטמנה, או שמא שני דינים שונים הם זה מזה.<br /> === שיטת רש&quot;י בטעם איסור שהייה === <br /> כל הראשונים('''רשב&quot;א ריטב&quot;א ר&quot;ן''') למדו ברש&quot;י&lt;ref&gt;בדעת רש&quot;י נמנו שתי דרכים: עיין בבעה&quot;מ (ד&quot;ה כירה) וברמב&quot;ן(ד&quot;ה מתני' כירה) בשם ר' חננאל וברשב&quot;א (ד&quot;ה עד שיגרוף) בשם רב האי גאון שלדרכם פרשו את האופן שאין בשהייה מציאות של הטמנה והיינו שבדעת רש&quot;י הם פרשו שבכל שהייה יש מציאות של הטמנה ולכן לדעתם שאיסור שהייה אינו שייך לאיסור הטמנה הוצרכו לבאר באופן שאין בשהייה מציאות שיש לאסור משום הטמנה. והרמב&quot;ן כתב שלרש&quot;י המשנה מדברת הן באופן של שהייה והן באופן של הטמנה. &lt;/ref&gt; שהוא משווה דין השהייה לדין הטמנה, ומפרש את משנתנו אף בהטמנה, ולמדו זאת מרש&quot;י במשנה שכתב ד&quot;ה עד שיגרוף: הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל[דף לד:] שמא יחתה בגחלים&quot;.<br /> מהטעם שנקט רש&quot;י משום שמוסיף הבל, וכן מהפניתו לסוגייא בדף לד: &quot;מפני מה אין טומנים בדבר המוסיף הבל&quot; משמע בפירוש שרש&quot;י משווה דין שהייה להטמנה.<br /> אמנם מצינו ל'''ב&quot;ח''' (רנ&quot;ג ,י) שלעולם מודה רש&quot;י דלא מוסיף הבל אלא בהטמנה, ולא בא רש&quot;י בדבריו אלא לפרש מפני מה אסור לשהות בגפת ועצים יותר מקש וגבבא שהרי הוא אינו עושה מעשה בשבת אלא בע&quot;ש ולכן מבאר רש&quot;י דכיון שבגפת ועצים מוסיף הבל תמיד כשיחתה הלכך באינו גרוף חיישינן שמא יחתה בשבת. <br /> אך קשה לומר כפרוש הב&quot;ח, דמרש&quot;י לח:(ד&quot;ה אבל הניח) מוכח מפורש שהשווה את הדינים. &quot;אבל הניח על גבי קרקע אסור להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה.&quot;<br /> <br /> את המניע של רש&quot;י בפירושו כותב '''בעל המאור'''(טז: מדפי הרי&quot;ף, הו&quot;ד בר&quot;ן טו: מדפי הרי&quot;ף)- דהשיאו לרש&quot;י לפרש משנתינו בהטמנה מפני שראה פרק כירה בין שתי הטמנות, סוף במה מדליקין ותחילת במה טומנים. וב'''אגרו&quot;מ'''(שו&quot;ת ח&quot;א סי' צג) כתב שרש&quot;י הכריח את דבריו מקושיית הרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) מדוע נאסר במשנה להלן(לח(: להשהות בתנור גרוף הרי כיון שגרף את התנור לא שייך כלל גזירה שמא יחתה ולכן הונע רש&quot;י לפרש שטעם האיסור הוא מדין איסור הטמנה במוסיף הבל ותנור מוסיף הבל גם כשהוא גרוף.<br /> כדעת רש&quot;י סובר ראבי&quot;ה ח&quot;א סי' קצז.<br /> === דעת שאר ראשונים בטעם איסור שהייה ===<br /> '''ר' חננאל'''(לז.) הוא הראשון שמצביע על חילוק בין שהייה להטמנה, וז&quot;ל: &quot;ושיהוי זה אינה הטמנה וכו'&quot; <br /> היינו שהייה אינה המציאות שמוטמנת הקדרה בתוך הגחלים. ולכן לפי חנניה מותר לשהות גם על גבי כירה שלא גרופה וקטומה ורבנן סוברים שאסור להשהות על גבי כירה שאינה גרו&quot;ק משום חשש שמא יחתה בגחלים, אך הטמנה דין אחר לגמרי הוא, וכן פרשו שאר הגאונים '''רבנו האי גאון ורבינו אפרים גאון'''(הו&quot;ד ב'''רשב&quot;א''' (ד&quot;ה עד), וב'''ר&quot;ן''' על ריף (ד&quot;ה כירה)). ובעקבות הגאונים הלכו רוב הראשונים( '''תוס'''' ד&quot;ה לא, '''רשב&quot;א''' שם, '''רמב&quot;ן''' (ד&quot;ה כירה), '''ריטב&quot;א''' (ד&quot;ה וטעמא)) והביאו מספר קושיות על שיטת רש&quot;י שבעקבותם מוכרח הוא הדבר לחלק בין שהייה להטמנה. <br /> <br /> === קושיות הרא&quot;שונים על דעת רש&quot;י ===<br /> <br /> קושיא רא&quot;שונה- מקשים התוס'(שם) שסוף סוף גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר בכמה דברים השנויים בבמה טומנים. <br /> קושיה שניה- מקשים התוס'' קושיה נוספת דאם דין השהיה כדין הטמנה איך התיר חנניה להשהות מאכב&quot;ד בכירה שלא גרו&quot;ק? ולרש&quot;י ה&quot;ה שיהיה מותר להטמין והרי לא מצינו בפ&quot;ד היתר להטמין בכירה שלא גרו&quot;ק ואפי' כמאכב&quot;ד דהא הוה ליה הטמנה בגחלים ממש דמוסיפין הבל ואסור אפי' במעוד יום. <br /> == הגדרת גרוף ==<br /> במשנתינו מבואר שכירה גרופה וקטומה מותר לתת על גבה, ובמשנה להלן (לט:) נאמר שתנור שחומו רב אין נותנים על גביו אפי' כאשר הוא גרוף וקטום. שכירה רחבה היא ויש בה מקום לשפיתת שתי קדירות ותנור פיו צר ושומר חומו הרבה. <br /> נאמר בירושלמי(ג,א)- &quot;הגורף עד שיגרוף כל צרכו מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד הדא אמרה עד שיגרוף כל צורכו&quot; <br /> <br /> === מחלוקת הראשונים במשמעות דברי הירושלמי ===<br /> <br /> רמב&quot;ם(פ&quot;ג, ה&quot;ו) רשב&quot;א(לו: ד&quot;ה עד שיגרוף), רמב&quot;ן(ד&quot;ה עד) ריטב&quot;א(לח: ד&quot;ה אלא) טור(רנג ב)-מבארים שהירושלמי כפשוטו, שצריך לגרוף לגמרי את כל הגחלים מחוץ לכירה עד שלא ישאר בו שום גחל. <br /> ראשונים אלו נזקקים לבאר מדוע א&quot;כ תנור אפי' גרוף אסור שכיון שלא נשארה שם גחלת כלל למאי ניחוש? <br /> ובאר הרמב&quot;ם שאי אפשר לגרוף כל האש עד שלא ישאר ניצוץ אחד, ומפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור <br /> והרשב&quot;א פרש בעניין אחר- שלדעתו אנו מצריכים גרופה ממש אך תנור דינו שונה, מכיון שהבלו חם מאד גם לאחר הגריפה אינו נראה כגרוף ויבוא להשהות או להחזיר בכירה שאינה גרו&quot;ק ואז יש חשש שיבוא לחתות או שמא יבוא להשהות או להחזיר לתנור לא גרוף.<br /> הקושי בדברי הרשב&quot;א שיש כאן גזירה בתנור אטו כירה והיא גופא אינה אלא גזירת חיתוי גחלים. <br /> <br /> מאור(טז:) ר&quot;ן (טו: ד&quot;ה עד)- <br /> הקושי של הראשונים לעיל בהבנת חשש חיתוי בתנור גרוף הביא את המאור לפרש ש&quot;גרוף&quot; המוזכר בגמרא הוא באופן שגורף את כל הגחלים לצד אחד של הכירה או התנור, ובמציאות זו התירו בכירה אך אסרו בתנור אבל אה&quot;נ אם הוציא את כל הגחלים יהיה מותר לשהות גם על תנור כיוון שאין כבר את החשש שמא יבוא לחתות.<br /> <br /> === להלכה ===<br /> נקטינן כרמב&quot;ם וכ&quot;פ שו&quot;ע: &quot;אא&quot;כ גרף דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים&quot;. <br /> <br /> == הגדרת &quot;קטום&quot; ==<br /> בירושלמי המובא לעיל נאמר: &quot;והקוטם עד שיקטום כל צורכו, מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו&quot;.<br /> מסקנת הירושלמי מפורשת שלא צריך קטימה כל צרכו, וכן משמעות הבבלי דף לז. &quot;גחלים שעממו או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה&quot;. ועוד מדייקים הר&quot;ן(לו: ד&quot;ה עד) והרמב&quot;ן מלשון המשנה &quot;עד שיתן את האפר&quot; ומכך שלא כתוב שיטמין באפר משמע שקטימה כל שהיא מועילה.<br /> <br /> === הטעם שמועילה קטימה ===<br /> בטעם שמועילה קטימה להשהייה מצינו כמה שיטות ברא&quot;שונים-<br /> רש&quot;י (דף לו: ד&quot;ה או עד) כותב שהקטימה מועילה מדין צינון לשיטתו שכל הסוגיה דנה בהטמנה והאיסור הוא הטמנה בדבר המוסיף הבל, <br /> אמנם בדף לז:(ד&quot;ה שאני) כותב רש&quot;י שקטימה מועילה כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בהמשך הבישול, והרי זה כמצטמק ורע לו. ויש לתמוה והרי אם לשיטת רש&quot;י הכל עניין הטמנה אז הצינון מועיל מעצמו לא קשור לדעתו. לכן ניתן לפרש שרש&quot;י אכן מודע לשאלת הרא&quot;שונים שהגחלים אלו מוסיפים הבל וכן מקטמה והובערה לשיטתו ששהייה והטמנה דין אחד הוא, מבין הוא שאכן הדעת היא בצרוף לצינון, כלומר מתחדש בפרק זה דין בדיני הטמנה שכאשר הדבר מוסיף הבל אבל יש לי גילוי דעת, זה הטמנה המותרת. <br /> והקשו רשב&quot;א ור&quot;ן על פי פרוש הירושלמי שאם הקטימה עניינה שהגחלים לא יוסיפו הבל הרי מהירושלמי משמע שמספיק כל שהוא. ועוד הקשו שהרי בסוגיין מבואר שגחלים שעממו הרי הכירה כקטומה והרי הגחלים שעממו מוסיפים הבל כנזכר לעיל.<br /> המגיני שלמה(לו: ד&quot;ה אין) כתב לבאר דין גחלים שעממו לרש&quot;י שכיון שגחלים מצטננים והולכים לא נחוש שמא יבוא להשהות על גבי גחלים שמוסיפים הבל, ולא שייך הגזירה שאסרו להטמין בדבר המוסיף הבל שמא יטמין ברמץ ויחתה וכן כל קטימה כיון שנותן אפר על גבי הגחלים אפי' שעדיין הם מוסיפים הבל, כיוון שהם מצטננים והולכים לא גוזרים משום שמא יטמין ברמץ.<br /> <br /> הרמב&quot;ן והרשב&quot;א(ד&quot;ה עד) כתבו ע&quot;פ הירושלמי(שם) שקטימה כל שהיא מועילה ולא צריך לקטום עד שלא יהיה ניכר בגחלים אש כלל והטעם שמועילה הקטימה משום שהרי כשעשה מעשה קלקול באש ע&quot;י הקטימה הרי סילק דעתו והסיח דעתו מהאש, ולכן גחלים שעממו מותר ליתן על גבה, שכיון שעממו ולא חשש ללבותם מוכח בדעתו שלא מקפיד על החיתוי. <br /> הר&quot;ן הוסיף לבאר שהטעם ששונה קטימה מגריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים ומספיק קטימה כל שהוא משום שבגריפה אם גרף חלק אין היכר בנשארות כלל, אך מכיון שנתן אפר על כל הגחלים ישנו היכר בכל הגחלים.<br /> אמנם הסבר זה של הר&quot;ן מתאים רק לשיטתו שהסביר דין גרוף כרז&quot;ה שהוא משום היכר אבל לרוב הרא&quot;שונים שפירשו גרוף לגמרי צריך לומר שהיתר קטום שונה יסודית מהיתר גרוף.<br /> <br /> הרמב&quot;ם(שבת ג,ד) כתב שהסיבה שמועילה גרופה וקטומה משום שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרים שמא יחתה באש. והקשה הרמ&quot;ך(הו&quot;ד בכס&quot;מ שם) מדוע כתב הרמב&quot;ם שאחר שקטם הסיח דעתו מהתשביל והרי דין כירה גרו&quot;ק היא גם בגונא שאין לו תבשילים אחרים וא&quot;כ לא מסיח דעתו מהתבשיל. ובאר הכס&quot;מ שהטעם שמועיל קטימה או גריפה זה משום שקים להו לרבנן שכל גריפה וקטימה פועלת הסח דעת.<br /> <br /> === באיזה קטימה התירו ===<br /> התוס'פת שבת(רנג, סק&quot;ו) כתב שצריך שיקטום ויכסה את כל הגחלים. אבל אם לא כיסה את כל הגחלים - אסור ליתן על גביהם, בדיוק כמו גריפה שצריך לגרוף את כל הגחלים. ובאר המחצית השקל(ס&quot;ג) שהכוונה בזה שמספיק קטימה כל שהוא היינו שלא צריך אפר רב אלא מספיק כיסוי דק.<br /> הגר&quot;א בשנות אליהו(פ&quot;ג מ&quot;א) חולק על התוס'פת שבת וכתב שמועילה הקטימה אפי' על מקצת הגחלים, ומשמע בדבריו שקטימה מועילה אפי' אם קטם רק חלק מהגחלים. וכ&quot;כ בתפארת ישראל שקטימה מועילה על חלק מהגחלים כיון שעל ידי זה שמצנן חלק מהגחלים יזכור שלא לחתות .<br /> <br /> == שהיית תבשיל שלא הגיע לבן דרוסאי על כירה גרוק. ==<br /> <br /> כותבים התוס'' (לז. ד&quot;ה אא&quot;ב לז: ד&quot;ה שמע מינה) שההיתר של שהייה בכירה גרופה וקטומה זה אפי' בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו וכן במצטמק ויפה לו, וכן כתב הרא&quot;ש(פר&quot;ג סי' א) בשם רבנו יונה וכן כתב הרמב&quot;ן (לו: ד&quot;ה גמרא הא).<br /> נחלקו הרא&quot;שונים האם היתר גרופה וקטומה זה גם בתבשיל פחות מבן דרוסאי, שהרשב&quot;א (לו: ד&quot;ה עד שיגרוף) נסתפק האם להתיר, כיון שטעם איסור שהייה הוא משום שמא יחתה בגחלים ואם כן כאשר גרף וקטם אין בכירה משום חיתוי גחלים. וכ&quot;ש במאכל בן דרוסאי וכ&quot;ש במצטמק ורע לו, או שמא כל שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין משהין אפי' בגרופה וקטומה כיון שהתבשיל לא התבשל במאכל בן דרוסאי אפי' כאשר הכירה גרופה וקטומה נותן דעתו על התבשיל ויבוא לחתות ואפי' בקש ובגבבה שייך חיתוי בכך דהא גזרינן ביה בתנור, והסיק הרשב&quot;א כצד הרא&quot;שון שמותר להשהות אפי' פחות ממאכל בן דרוסאי ומשום שבגרופה אין לחוש ולגזור כלום שהרי הוא לא יכול מציאותית לחתות וכ&quot;כ הרמב&quot;ן שם ובעל המאור (לו: ד&quot;ה ואם תשאל).<br /> אך בהגהות רעק&quot;א (רנ&quot;ג, ס&quot;א) ובחת&quot;ס(לו: ד&quot;ה נותנין עליה) הוכיחו מדברי הרא&quot;ש בשם ר' יונה שחולק על הרשב&quot;א וסובר שאם התבשיל מבושל פחות מבן דרוסאי אסור להשהות על גבי כירה אפי' שהיא גרופה וקטומה. ולכן תמה רעק&quot;א על השוע' סעיף א שפסק להתיר אפי' בפחות ממאכל בן דרוסאי.<br /> והטעם לשיטה זו שאוסרת כותב החת&quot;ס על פי מה שכתב הרמב&quot;ם בטעם היתר שהייה על גרופה וקטומה כיון שמסיח דעתו וזה בעקבות כך שהתבשיל שלו התבשל כמאכל בן דרוסאי , סובר ר' יונה שאם התבשיל אפי' לבן דרוסאי לא הגיע שאין שום אדם יכול לאוכלו אינו מסיח דעתו ולא מועילה גריפה וקטימה. ברמב&quot;ם צריך עיון כי המ&quot;מ שם הלכה ד כתב שדעת הרמב&quot;ם כמתירים.<br /> <br /> == במבושל כמאכל בן דרוסאי == <br /> איסור שהייה נאמר בדבר שהתחיל להתבשל ועדיין אינו מבושל כל צרכו, אבל בדבר שהתבשל כמאכל בן דרוסאי נחלקו התנאים לו: אם מותר להשהות על גבי האש דעת חנניה להתיר ורבנן אוסרים להשהותו.<br /> הרא&quot;שונים נחלקו בשהייה בתנור לדעת חנניה שהתיר להשהות תבשיל בן דרוסאי האם דווקא בכירה שאין חומה רב ואין לחוש כ&quot;כ שמא יחתה התיר, אבל בתנור שחומו רב מודה חנניה שאסור לשהות על גביו מאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי.<br /> התוס''(לח: ד&quot;ה תנור) סוברים שאין חילוק בין כירה לתנור ולחנניה מותר לעולם להשהות עליו והוכיחו כדבריהם מיח: &quot;לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור&quot; ובשיל שפיר דמי והיינו כמאכל בן דרוסאי משמע שגם בתנור מותר. ועיין רא&quot;ש יוסף(לח: ד:ה ודע דהריף) ושפת אמת (לז: ד&quot;ה עוד הביא הריף) שהוכיחו כן בדעת הרי&quot;ף.<br /> <br /> אך בעל המאור(יח: ד&quot;ה הא דאמרינן לו: ד&quot;ה כלל הדברים) הביא את דעת רבינו האי גאון שכתב להתיר, אמנם בעל המאור צידד לאסור, וסיים שאף על פי שכך נראין הדברים לדעתנו אנו מבטלים דעתינו בזה מפני הגאון. ונציין שהמחלוקת נובעת מפירוש הגמ' בדף יח: שאמרו שאסור להניח על גבי האש קדרה שמבושלת ואינה מבושלת, ופרש רב האי שמדובר במבושל מעט, ולא הגיע לבן דרוסאי, משמע מפה שאם הגיע לבן דרוסאי מותר להשהותו הן בתנור הן בכירה, אבל בעה&quot;מ כתב לפרש שמדובר בדבר שמבושל כמאכל בן דרוסאי ומכל מקום אסור להשהותו בתנור.<br /> טעם האוסרים- הב&quot;ח פרש שכמו שמצינו שהבל התנור רב יותר מכירה ולכן לעניין חזרה לא מועיל גריפה וקטימה בו ואף שחנניה מתיר לשהות בן דרוסאי בכירה בתנור אסור.<br /> <br /> === טעמו של חנניה ===<br /> בטעמו של חנניה שהתיר להשהות על האש תבשיל כמאכל בן דרוסאי נשנו שני טעמים ברא&quot;שונים:<br /> רא&quot;ש(פ&quot;ג סי' א') הביא תשובה מגאון שכתב שכל שהוא כמאכל בן דרוסאי המאכל יבוא לכלל בישול בזמן שיצטרך לאוכלו וממילא אין חשש שמא יבא לחתות בגחלים.<br /> השיטה לר&quot;ן(כ. ד&quot;ה וכמה) כתב לפרש שמכיון שהתבשיל מבושל בשיעור שראוי לאכילה בדוחק, זה מראה שאינו מקפיד עליו וממילא אין חשש שמא יבוא לחתות וכן מבואר ברשב&quot;ם (תוס' מח. ד&quot;ה דזיתים).<br /> <br /> == קדירה חייתא ==<br /> הגמ' בדף יח: מביאה שמותר להשהות בשבת על גבי אש שלא גרופה וקטומה קדירה חיה, והסברא בזה כיון שהתבשיל לא יהיה ראוי לערב, בודאי הוא שלא הניחו על דעת לאוכלו בערב, וכדי שהתבשיל יהיה ראוי למחר אין צורך בחתוי כלל, שהרי יש לה שהות גדולה ומסיח דעתו ממנה ואין לחוש שיבוא לחתות בגחלים. <br /> <br /> == שימת חתיכה חיה בקדירה ==<br /> אותו דין של קדירה חייתא נמצא גם בקדירה שהתבשלה במקצת והשליך לתוכו גם חתיכת בשר חיה שאינה מבושלת כלל מאותו טעם &quot;ואי שדא בה גרמא חייא שפיר דמי&quot;(שם).<br /> ונחלקו אי חתיכה חיה מותר גם בירק או דווקא בבשר והדומה לו.<br /> הכסף משנה(שבת פ&quot;ג, ה&quot;ח) מדייק מדברי הרמב&quot;ם בפרוש המשנה שאפי' נתן חתיכה שיכולה להתבשל מבעוד יום כירק מותר, והסברא היא שכיון שפעל מעשה שמוכיח את הסיח הדעת שלו יזכור ולא יבוא לחתות. ומבארים הפרמ&quot;ג(סי' רנג א&quot;א סק&quot;ד) ובמחצית השקל(שם מ&quot;א סק&quot;ד) שכל מה שהרמב&quot;ם מדבר זה דווקא בקדירה שאינה חיה והניח בתוכה חתיכה אחת חיה בזה סובר הרמב&quot;ם שיש פה מעשה של היסח דעת ואין לחוש שיחתה אבל בקדירה שכולה חיה היתר מדין אחר, ההיתר הוא משום שבפועל אין דעתו על הקדירה ואין לחוש שמא יחתה וזה שייך דווקא כשיש בקדירה דבר חי שלא יהיה ראוי לאוכלו לערב. א&quot;כ יש חילוק דינים. ההיתר של קדירה חייתא פועל מדין שאין דעתו עליה. וההיתר של חתיכה חיה פועל מדין היסח הדעת.<br /> <br /> אך הט&quot;ז(סק&quot;ב) מדייק מהרמב&quot;ם בחבור שכתב: &quot;אבר חי&quot; שהמשמעות היא שכל ההיתר הוא דווקא בבשר שלא יהיה ראוי לאוכלו בלילה וכותב שכך ההלכה וכן פוסק גם המג&quot;א להלכה. וכותב הט&quot;ז שהרמב&quot;ם בחיבור חזר בו מפרוש המשנה.<br /> <br /> == גדר תבשיל חי ==<br /> הרשב&quot;א(ד&quot;ה מאן תנא) כתב בשם ר' האי גאון שההיתר של קדירה חיה הוא דווקא בגוונא שהתבשיל התחיל להתחמם מבעוד יום, אבל בצונן ממש אין היתר. וכתב הרשב&quot;א &quot;ואינו עולה יפה לפי דעתו&quot; היינו שההיתר הוא גם בדבר שלא התחמם.<br /> <br /> בתבשיל שהתחיל להתבשל נחלקים האחרונים.<br /> הב&quot;ח סובר(רנג ד&quot;ה ומ&quot;ש אם הוסקה) שכל זמן שלא הגיע לשיעור בן דרוסאי עדין בכלל תבשיל חי הוא, ומותר לשהותו על האש.<br /> אך דעת הב&quot;י והט&quot;ז(סק&quot;א) והמג&quot;א(סק&quot;ב) שכל שהתחיל להתבשל אפי' מעט אין דין קדירה חיה חל עליו, ואסור להשהותו. וכך כתב גם המגיד משנה (פ&quot;ג, ה&quot;ח).<br /> לפי&quot;ז כותב המג&quot;א שכל ההיתר של קדירה חיה הוא דווקא אם נותנו סמוך לחשיכה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום אסור כי זה מספיק זמן שהתבשל קצת קודם השבת, ולכן חייב לסלקו משחשיכה.<br /> המשנ&quot;ב(סק&quot;א) כתב שההיתר של קדירה חיה הוא אף בהתחמם התבשיל מבעוד יום, ולא גוזרים שמא יחתה כיון שלא התחיל להתבשל. וכתב החזו&quot;א שכוונת המשנ&quot;ב להתיר רק שהתחמם ולא הגיע ליד סולדת, דא&quot;כ הגיע ליס&quot;ב זה נחשב כבר לתחילת בישול .<br /> <br /> == התבשילים שאינם נכללים בקדירה חייתא ==<br /> <br /> אמנם בהיתר זה יש קצוות שבהם למרות שהתבשיל חי לא יהיה בו את ההיתר של קדירה חיתא.<br /> <br /> === בדבר הצריך בישול הרבה ===<br /> כותב רש&quot;י (ד&quot;ה האי קדירה) וכן מביא המאור(לו: ד&quot;ה ואם תשאל) שבתבשילים שאין כל הלילה והיום מספיקים להם להתבשל אין להם את ההיתר של קדירה חיה ואסור לשהותם אפי' שעדיין לא התבשלו כלל ומשום שיש לחוש שמא יחתה בשביל יהיה מוכן לצורך מחר. <br /> <br /> === בדבר שצריך בישול מועט ===<br /> כותב הרמב&quot;ם(שבת פ&quot;ג הי&quot;ב) שדברים שאינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר אפי' שהם חיים ואינם מבושלים כלל מכל מקום דינם כתבשיל שלא בושל כל צרכו שיש איסור להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ואין בהם היתר של קדירה חיה . <br /> <br /> === בבשר צלי ===<br /> ועוד כתבו חלק מהרא&quot;שונים(תוס' יח: ד&quot;ה האי, רא&quot;ש(פ&quot;א סי' לה) שההיתר בבשר חי הוא דווקא בקדירה, אבל בצלי הדין אינו כך. מכיון שהוא מתבשל מהר וראוי לאוכלו כבר בלילה יש חשש שמא יבוא לחתות וכן הובא להלכה בסימן רנ&quot;ד.<br /> <br /> === בשאר מיני ירקות וקטניות ===<br /> נחלקו האחרונים בזה, הפרמ&quot;ג(רנ&quot;ד א&quot;א סק&quot;ב) והתוספת שבת(רנ&quot;ג ס&quot;ג) כותבים שגם בהם אין היתר קדירא חייתא כיון שבישולם מהיר. אך המג&quot;א(רנ&quot;ד סק&quot;ב) כתב מפורש להתיר וכתב שכך דעת חלק מהרא&quot;שונים כרש&quot;י ור' ירוחם עיי&quot;ש, וכך צידד הבאוה&quot;ל להלכה(שם ס&quot;ח ד&quot;ה עססיות).<br /> <br /> === בדבר שיהיה מוכן לשעה מאוחרת ===<br /> הבאוה&quot;ל(רנג ס&quot;א ד&quot;ה ומסיח דעתו) כתב שכל האיסור בדבר שלא צריך בישול הרבה זה דווקא בסוג תבשיל כזה שיהיה מוכן לאלתר לסעודה, אבל אם התבשיל לא יהיה ראוי לאלתר אלא יתבשל במהלך הערב ורק מאוחר בלילה יהיה ראוי, אעפ&quot;כ כותב הבאוה&quot;ל שאם אין דרך בנ&quot;א להמתין בסעודה כ&quot;כ עד לשעה זו בוודאי מסיח דעתו ממנה ולא יבוא לחתות, והתבשיל מותר מדין קדירה חייתא.<br /> <br /> == להלכה- ==<br /> === שיטות הרא&quot;שנים להלכה ===<br /> נחלקו הרא&quot;שונים כמי לפסוק כחנניה או כחכמים.<br /> רי&quot;ף(לז.), רמב&quot;ם(פ&quot;ג ה&quot;ד) שאילתות, רמב&quot;ן(מלחמות שם)- פסקו כחכמים שאסור לשהות על גבי האש חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשל שלא בושל כל צרכו. אבל אם בושל כל צרכו ואם מצטמק ורע לו מותר אבל אם מצטמק ויפה לו אסור.<br /> אך ר&quot;ח(הו&quot;ד בתוס'' לז: ד&quot;ה אמר רב ששת) רש&quot;י (שם ד&quot;ה ורב ששת), ר&quot;ת, רשב&quot;א- פסקו כחנניה שכל תבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו.<br /> רז&quot;ה(שם)- דעתו כחנניה רק כשהתבשל כמאב&quot;ד ומצטמק ויפה לו אסור שבזה גם חנניה אוסר<br /> רא&quot;ש- בדעת הרא&quot;ש נחלקו הפוסקים שאחר שהביא הרא&quot;ש את מחלוקת הרא&quot;שונים אי פוסקים כחנניה או כחכמים כתב: &quot;ובשביל שרבו הדעות בפיסקא זו וישראל מדקדקים במצוות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניה&quot;.<br /> הטור כותב שהרא&quot;ש סובר כחנניה וכן כותב התשב&quot;ץ(ח&quot;ד טור ג' סי' ח). אך הדרישה חולק וסובר שאין שום גילוי דעת ברא&quot;ש שסובר כך, שהרי אם מדקדקים במילים רואים שהוא כותב מכיון שישראל אדוקים.. והנח להם.. משמע מלשונות אלו שזה לא סיבה בעצם לפסק אלא מוכרחות. וכך משמע מהביאור הלכה(ס&quot;א ד&quot;ה נהגו) &quot;והעתיק דברי הרא&quot;ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצוות עונג שבת בודאי לא ישמעו לנו ע&quot;כ הנח להם ע&quot;ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות&quot;. א&quot;כ הרא&quot;ש הולך לפי הרא&quot;שונים שאוסרים ורק פרש למה הוא לא רצה למחות.<br /> אך החזו&quot;א(לז,ג) השיג על הבאוה&quot;ל בדעת הרא&quot;ש שאין כוונתו משום &quot;מוטב יהיו שוגגים&quot; אלא שהמחמירים הם גדולי עולם והיה ראוי להחמיר שלא להיכנס למח' זו אבל מפני שבחומרא זו יש הרבה פעמים משום ביטול עונג שבת לא ישמעו לנו להחמיר, ומעיקר הדין יש להם להקל כי כך הוראת רבותיהם ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן.<br /> אך מהרא&quot;ש (פ&quot;ק סימן לה') משמע אחרת שכתב שתבשיל המבושל כמאב&quot;ד מותר לשהותו, מוכח דס&quot;ל כחנניה.<br /> <br /> === ראיות הרא&quot;שונים לשיטתם ===<br /> מהראיות לשיטת ריף וסיעתו הפוסקים כחכמים-<br /> א. שואלת הגמ' &quot;איבעיא להו מהו לסמוך בה[לכירה לא גרו&quot;ק]? תוכה וגבה אסור אבל לסמוך לה שפיר דמי, או דלמא לא שנא&quot;? הרי&quot;ף(שם) הוכיח מהמשפט &quot;תוכה וגבה אסור&quot; שאסור להשהות ע&quot;ג כירה שאנה גרו&quot;ק. ובאר הר&quot;ן(שם) שאם לעניין חזרה מיירי מאי איריא אינה קטומה אפי' בקטומה תוכה אסור(לז. ר' חלבו). אך הר&quot;ן גם דוחה ומסביר שהפוסקים כחנניה יסבירו ששאלת הגמ' לעניין חזרה איירי ואגב &quot;גבה&quot; נקט &quot;תוכה&quot; אפי' שלתוכה אסור להחזיר אפי' בגרו&quot;ק.<br /> ב. כלפי הספק לעייל &quot;מהו לסמוך בה&quot;, הגמ' פושטת מברייתא: &quot;כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה ואין מקיימין אא&quot;כ גו&quot;ק&quot; וכותב הרי&quot;ף דהכי הלכתא. אמנם הר&quot;ן דוחה וכותב שהפוסקים כחנניה מפרשים שכוונת הגמ' לומר שכשם שהאוסרים שהייה מתירים לשהות בסמיכה כך האוסרים רק חזרה מתירין חזרה בסמיכה.<br /> מהראיות לשיטת ר&quot;ח וסיעתו הפוסקים כחנניה-<br /> א. בדף לז.מביאה הגמ' מימרא דרב ששת משמיה דר יוחנן הסובר כחנניה, ורבא סייע לדבריו מהמשנה: &quot;ולא חררה ע&quot;ג הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה&quot; הא קרמו פניה שרי. אמנם הרי&quot;ף כותב שקיי&quot;ל כר' אושעיא ורבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן הסוברים כחכמים.<br /> ולעוד ראיות ולהרחבה עיין עוד בר&quot;ן(שם).<br /> <br /> === הכרעת שו&quot;ע רמ&quot;א ===<br /> השו&quot;ע הביא את שתי הדעות . בדעה הרא&quot;שונה סתם כשיטת הרי&quot;ף והרמב&quot;ם שפסקו כחכמים ואסר להשהות תבשיל שהתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו, אלא אם גרף או קטם. אח&quot;כ הביא את דעת חנניה ביש אומרים. ממילא נראה שהשו&quot;ע נוקט להחמיר על פי הכלל הידוע שסתם וי&quot;א הלכה כסתם, וכך סובר הבאוה&quot;ל(סי רנג ס&quot;א ד&quot;ה ונהגו).<br /> <br /> אולם רבים הקשו מפסקים אחרים של שו&quot;ע שנראים סותרים לפסק זה. <br /> המנחת כהן(משמרת השבת שער שני פ&quot;ה) הקשה ממה שפסק השולחן ערוך (סי רנ&quot;ד סעי' ד) שפירות הנאכלין חיים מותר ליתנם מבעוד יום סביב לקדירה אע&quot;פ שיצלו קודם חשיכה, ודין זה למדו הרא&quot;שונים מדברי חנניה שמתיר לשהות בתבשיל שנתבשל במאכל בן דרוסאי כ&quot;ש פירות שאפשר לאוכלם חיים אין לחוש שמא יחתה, אך אם שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף וסיעתו איך א&quot;כ התיר לשהות פירות הנאכלים חיים והוכיח מזה המנחת כהן שגם השולחן ערוך סבר לדינא כר&quot;ח וסיעתו שמותר להשהות ממאכל בן דרוסאי ולא חוששים לחיתוי וכתב על זה שזו ראיה ללא תשובה, ועיין גר&quot;א(שם) שכתב ג&quot;כ.<br /> אך רבים דוחים ראייתו וכך כותב המשנ&quot;ב (שעה&quot;צ ס&quot;ק כב) בשם פרמ&quot;ג ושאר אחרונים שגם לדעת הרי&quot;ף שאוסר לשהות תבשיל מבן דרוסאי מודה הוא שמותר ליתן פירות מסביב לקדירה כיון שזה נידון כמו צליה על האש, מחמת שהפירות נוגעים בגחלים ובצליה בסי' רנד מתבאר שגם רבנן מודים שסגי בהכי ואין חשש שמא יחתה.<br /> המג&quot;א(רנד, יב) כתב שהשו&quot;ע מתיר רק כשהפירות על האש עצמה וכדין צלי בשר שהזכרנו לעייל אבל אם הפירות סביב הקדירה ונצלים מחום הקדירה ולא ישיר מהאש יש להתיר א&quot;כ רק לחנניה וכן הביא גם הגר&quot;א וממילא שו&quot;ע פסק כרי&quot;ף.<br /> הרמ&quot;א פוסק שהמנהג כר&quot;ח וסיעתו להקל אך טוב להחמיר כרי&quot;ף.<br /> <br /> === פסיקת האחרונים ===<br /> יש מהאחרונים הספרדים(כה&quot;ח רנד כח, שו&quot;ת ישכיל עבדי ח&quot;ג סי' י') כותבים ומעידים שהמנהג היה כדעת חנניה. ועיין יביע אומר (או&quot;ח ח&quot;ו סי לב) שכתב שהלכה כחנניה מסתימתו ברנ&quot;ד גבי פירות כנזכר לעייל.<br /> כפי שראינו לעייל רמ&quot;א כתב שהמנהג להקל כסברא אחרונה, והבאנו לעייל את דעת הבאוה&quot;ל שהעיר מדברי הרא&quot;ש משמע שהקולא היא רק מפני שאין בנו כח למחות במקילין ועדיף לחוש לכתחילה לדעת חכמים ורק בצורך מיוחד יש לסמוך על המקילים והבאנו גם חזו&quot;א שסובר שאין להחמיר נגד המנהג. מנהג התימנים שהולכים בדרך הרמב&quot;ם כך כותב הרב קאפח(שם). <br /> <br /> == גזירת שהיה בזמנינו ==<br /> במציאות הקדומה יותר היו שמים את הסירים על בלעך(טס של פח) שמונח על הגז. ומציאות חדשה זו הביאה את האחרונים לדון מה יחס שהייה במקרים אלו. <br /> האגרו&quot;מ(ח&quot;א סימן צג) דן באפשרות שגזירת שהייה אינה נוהגת בימינו, והטעם לומר שבגז לא שייכת גזרת שהייה שהרי חז&quot;ל גזרו רק שלא יחתה בגחלים ולא מצאנו שגזרו שיביא עוד עצים לאחר שתכלה האש, וממילא הדמיון לזה בגז לא חששו שמא יגביר את עוצמת האש כיון שדומה להבאת עצים שלא חששו שיעשה בידיים ואין אנו אומרים שלא גזרו על הבאת עצים כיון שאין הם סמוכים לתנור אבל הגברת עוצמת האש שהיא פעולה מאד קלה לעשיה אולי גזרו ועכ&quot;פ כיון שלא גזרו בעצים הסמוכים לתנור אזי גם אין אנו גוזרים על הגברת עוצמת האש ואנו לא יכולים לחדש איסורים.<br /> אך על כל פנים לא סמך על סברא זו להקל והתפיסה היא שגזירת חז&quot;ל היא לא להשהות על אש באופן שיש חשש שיגביר עוצמת האש מסיבה כל שהיא ממילא זה לא משנה אם זה על ידי חיתוי בכירה או עלי ידי סיבוב הכפתור בגז.<br /> יש שכתבו להקל מסברה אחרת שי&quot;ל שלא גזרו אלא באש שהולכת ודועכת ואז יש חשש שתבא לחזקה, אבל באש של גז בימינו או חשמל שהיא אש קבועה בלי תזוזה ואדם יכול לכוון מראש את עוצמת האש הדרושה לו, אין לחשוש שמא יחתה. וכן הביאו חזו&quot;ע(ח&quot;א עמ נג:), מנוחת אהבה(ח&quot;א, פ&quot;ג הע' 3) אך הם הביאום לא למעשה כי עדין יש חשש שישנה את עוצמת האש מתוך רגילות, והרב קאפח (פ&quot;ג אות יב) הלך עם סברא זו למעשה ומתיר לשהות על פלטה או כירים גלויות למרות שדן אותם כאש ממש לגבי דיני החזרה .<br /> <br /> == גרופה וקטימה בזמננו ==<br /> גריפה בפשטות לא שייכת בימינו, דאצלנו המציאות היא שהמכשיר או הגז או דלוק או כבוי. מה שניתן כן לדון זה לגבי קטימה. וצ&quot;ע היכן נעשת הקטימה, שהרי במציאות המקורית החיתוי ומקום האש הם באותו מקום, והיום זה התחלק יש מקום החיתוי ויש את מקום האש. וממילא אנו צריכים לדון איפה אנו נפעל את הקטימה האם במקום החיתוי או במקום האש. <br /> החזו&quot;ע(ח&quot;א עמ' נ) כתב שדי לתת טס של מתכת כל האש כדי להחשיבה כקטומה כיון שנעשה פה היכר אז אין חשש חיתוי וכ&quot;כ במנוחת אהבה(ח&quot;א עמ' מד) שמצד הדין יש לכסות את להבת האש שיש בזה היכר. כלומר לשיטתם מספיק הכיסוי שפועל קטימה במקום האש ולא במקום החיתוי.<br /> לעומתם סובר האגרו&quot;מ(ח&quot;א סי' צג) שאמנם העיקר הוא בהיכר שעושים באש שמגלה דעתו שלא אכפת לו מחיתוי ולכן העיקר הוא לשים טס מתכת על האש, אבל לכתחלה מצריך גם שיכסה את הכפתורים כי עלול לא לשים לב לכיסוי של האש ויבא להגביר או להנמיך את האש, וזה מקביל לימהם שהקטימה היתה במקום האש שהוא היה גם מקום החיתוי, ובדיעבד אם לא כיסה את הכפתורים מותר ועי&quot;ש עוד שהוסיף לחלק.<br /> השיטה היותר מקלה זה דעת המנוח&quot;א(שם) שהעלה שגם כיסוי הכפתורים לבד מספיק. ולכאורה סברתו היא שזה שמציאות ימינו חילקה את האש ומקום החיתוי עדיין עניין הקטימה זה שלא יחתה והחיתוי נפעל בכפתורים ממילא זה מה שמעניין אותנו.<br /> <br /> == הלכה למעשה ==<br /> === שהייה על גז מכוסה בפח מתכת ===<br /> נחלקו אחרוני זמנינו בהבנת מציאות זו, כיריים של גז שכיסה אותן בטס או אזבסט וכדו'<br /> הציץ אליעזר(חי&quot;ב סי' לא) אגרו&quot;מ(שם) ועוד סוברים שמציאות זו נחשבת גרופה וקטומה. לעומתם סובר החזו&quot;א (סי' לז ס&quot;ק יא) שמציאות זו נחשבת ככירה שלא גרופה וקטומה מכיון שהכיסוי לא ממעט את החום שהחזו&quot;א סובר כשיטת רש&quot;י שמטרת הגריפה היא מיעוט חום ולא כר&quot;ן שכתב שמטרת הגריפה והקטימה היא להיכר. ועוד שדרך בישול בכך ולכן אין זה שינוי ולא דמי לפסק שו&quot;ע ס&quot;ג מכיון שהשו&quot;ע דיבר דווקא על כלי ריק שמציאות זו מוכיחה שאין דרך בישול בכך מה שאין כן בטס מתכת. ודחוהו החזו&quot;ע (שם עמ' נא) וכן שבט הלוי(או&quot;ח סי' צא)<br /> כיצד מותרת השהיה על גבי כירים מכוסות?<br /> החזו&quot;א סובר שאסור לשים על גבי פח שמונח על האש כי זה לא נחשב גורפה וקטומה.<br /> היביע אומר(או&quot;ח ח&quot;ו סי לב') אם ישנו כיסוי פח אין בזה איסור שהייה כלל, כי בזה נחשב לגרופה וקטומה וכ&quot;כ כה&quot;ח(ס&quot;ק יא) וכן שו&quot;ת ישכיל עבדי (ח&quot;ג סי' י ס&quot;ס ב), ובחזו&quot;ע (עמ' מד) כתב להתיר להניח מצטמק ויפה לו עליהם גם ללא כיסוי אך טוב להניח כיסוי ומעיקר הדין מותר לתת גם תבשיל שלא התבשל כל צרכו על כיריים של גז לצורך סעודת שחרית אפי' שמצטמק ויפה לו ואין כיסוי לכירים, וכן התיר הרב קאפח להשהות גם ללא כיסוי פח.<br /> השש&quot;כ( פ&quot;א במהדורה חדשה סעיף עב) כותב למעשה &quot;טוב להקפיד שכל תבשיל יהיה מבושל כל צורכו בע&quot;ש ושהקדירה תינתן על גבי אש מכוסה. וביאר שהצורך בכל צרכו משום שחשש לדעת התוס'' שכתבו שקיים דיני החזרה אף בע&quot;ש ורמ&quot;א(סעי' ב) ומשנ&quot;ב(ס&quot;ק ע, עד) חששו לתוס''<br /> ציץ אליעזר(שם) כתב שמותר להניח על אש מכוסה דהוי גרופה וכן רבו פוסקי שהולכים כחנניה שאפי' בלא גרו&quot;ק אין איסור שהייה בלא נתבשל כל צרכו.<br /> האגרו&quot;מ- כתב שמעיקר הדין די בכיסוי פח מתכת אך טוב לכסות גם את הכפתורים של הגז כדי למנוע כל אפשרות של הגדלת האש<br /> <br /> === שהייה על &quot;פלטה של שבת&quot; ===<br /> במציאות זו ההכרעה הגורפת של האחרונים להתיר אמנם מטעמים שונים כדלקמן.<br /> בשו&quot;ת יביע אומר(שם) כתב שאין איסור להשהות תבשיל אפי' שלא התבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מכמה טעמים, חדא מכיון שחומה לא משתנה אין חשש חיתוי בניגוד לגחלים שהולכים וכבים עם הזמן כמש&quot;כ להתיר בכירה עם גז, ועוד טעם, כיון שבמציאות אין כפתור שניתן על ידו להגדיל את החום ולא שייך בזה גזירת חיתוי. וכ&quot;כ גם בחזו&quot;ע שבמציאות זו שאין אפשרות לחתות לכל הדעות מותר להשהות ואין צריך לעשות הפסק בין הפלאטה לקדירה וכ&quot;כ להלכה בשו&quot;ת ישכיל עבדי (סי כח, ח) מסברא מחודשת שכיון שעיקר המצאת הפלטה נעשתה לצורך שבת וכך נקראת היא בשם &quot;פלטה של שבת&quot; אין לחוש שיבוא לידי איסור כי זה הוי סימן והיכר לשבת, וכ&quot;פ בספר שולחן שלמה( סי' רנג אות כז) וכן בשש&quot;כ(חלק ג עמ' ג) וכ&quot;כ שו&quot;ת הר צבי אוח סי' קלו שאין איסור מכיון שאין אפשרות להגדיל או להקטין את החום ובעוד אחרונים.<br /> הציץ אליעזר( ח&quot;ח סי' כו ס&quot;ק ה') כותב להתיר מסברא שאין רגילות לבשל על פלטה אלא רק לחמם עליה.<br /> הגרש&quot;ז אוירבך (שש&quot;כ פ&quot;א הע' עא) מביא סברא שהיא אינה בכלל הגזרה. והוסיף השש&quot;כ שוב להקפיד שכל התבשיל יהיה מבושל כ&quot;ת בע&quot;ש ושהקדרה תינתן ע&quot;ג אש מכוסה&quot;(היינו פלטה).<br /> אמנם החזו&quot;א(אורחות רבינו ח&quot;א עמ' קב) והרב מרדכי אליהו(שות מאמר מרדכי ח&quot;ד סי' ז) סוברים שפלטת שבת דינה כגחלת של אש, מכיון שהם מתייחסים לפלטה כגוף אחד שלם ולא כאש שמכוסה ובמאמר מרדכי מביא עוד טעם שאם מניחים תבשיל ישירות על הגחלים זה נחשב להטמנה שהרי כך סובר שו&quot;ע( רנ&quot;ג א) והפטרון לזה או הכנת פלטה עם שכבה נוספת מעל הנקראת פלטת ירושלים או לכסות בנייר אלומניום עבה אבל דק לא מועיל שלא ניכר צינו באש וגם מחזי כנקיון ולא כהיכר, וכך סובר הרב אלישיב(שבות יצחק פ&quot;ח אות א) אך בחוט השני ח&quot;ב עמ' קטז כתב שדי נייר כסף או כל דבר שלא רגיל להניח על הפלטה. <br /> === שהייה בתנור בזמן הזה ===<br /> ישנם תנורים עם מצב שבת שמצב זה עוצר את השפעת הטרמוסטט שעניינו לווסת את חום התנור ואז אין בעיה לפתוח בשבת ולסגור כי פעולתי אינה גורמת להפעלה ישירה של התנור, אבל מכיון שיש כפתורים שמעבירים מצב וטמפרטורה בתנור הרי יש חשש חיתוי. דנים האחרונים וישנם כמה כיוונים.<br /> האור לציון(ח&quot;ב פרק יז,ד ) כותב שדין התנור הוא ככירה שלא גרופה וקטומה ולכן אסור להשהות בהם אלא אם שם נייר כסף עו טס מתכת בתחתית התנור להיכר.<br /> שו&quot;ת הר צבי כותב שמותר להשהות בתנורים רק אם מוודא שאין אפשרות להגביר את החום ע&quot;י הכפתורים או לכסות ממש או להסירם וכדו'.<br /> הילקוט יוסף(עמ' צו) כתב שתנור של היום נחשב גרו&quot;ק אלא שנכון לרשום פתק שבת ולהניחו סמוך לכפתורים ואז מותר לתת שם תבשלים אפי' שמצטמק ויפה להם והמקילים שלא שמים פתק יש להם על מה שיסמוכו.<br /> האגרו&quot;מ כותב להחמיר לכתחילה לכסות כפתורי התנור כדי למנוע כל חשש אך מעיקר הדין אין לחוש לזה.</div>

ABCD https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%93%D7%A9&diff=11304 2018-04-09T08:50:11Z

<p>ABCD: יצירת דף עם התוכן &quot;{{תחרות כתיבה}} תוכן פתיחה- 1 גדר המלאכה- 1 סתירה בשיטת רש&quot;י- 2 יישוב שיטת רש&quot;י- 2 שיטת תוס'- 2 שי...&quot;</p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> תוכן<br /> פתיחה- 1<br /> גדר המלאכה- 1<br /> סתירה בשיטת רש&quot;י- 2<br /> יישוב שיטת רש&quot;י- 2<br /> שיטת תוס'- 2<br /> שיטת ר&quot;ח (דף עד.)- 3<br /> סיכום השיטות: 3<br /> מפרק- 3<br /> מלילת קטניות- 4<br /> הסתירה בין הגמרות- 4<br /> תירוץ הראשונים- 5<br /> ההשלכה של הבנתי בתוס להלכה- 6<br /> סוחט- 7<br /> <br /> <br /> <br /> פתיחה- <br /> נבאר מהי מלאכת דש. במסכת שבת דף לג, א אומרת המשנה: <br /> אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה הבורר הטוחן... <br /> <br /> הגדרת מלאכת דש היא פירוק התבואה מהשיבולים. מקור המלאכה במשכן, שם חבטו על שיבולים כדי לפרק מהם את גרעיני החיטים, לצורך הסממנים , הדרך לעשיית המלאכה הייתה הטחת אלומות התבואה בקרקע, או על ידי העברת בעלי חיים שדרכו על התבואה. <br /> במבט שטחי, מלאכת הברירה ומלאכת הדישה זהות, שכן בשתיהן תכלית הפעולה היא הוצאת הדבר הרצוי מתוך הדבר הלא רצוי. לכן, יש לבאר מהו ההבדל בין שתי מלאכות אלו. ניתן למנות שלושה הבדלים משמעותיים בין שתי המלאכות: <br /> א. דש היא מלאכה הנעשית בחוץ, בשדה, ואילו בורר היא מלאכה הנעשית בבית (&quot;אגלי טל&quot; דש א, סק&quot;ג)<br /> ב. במלאכת דש האוכל כנוס בתוך הפסולת, ובמלאכת הברירה האוכל והפסולת מעורבבים יחד (&quot;אגלי טל&quot;, שם.)<br /> ג. דישה נ עשית במין פירות<br /> גדר המלאכה-<br /> גם במלאכה זו אנו נפגשים עם הפרדת פסולת ואוכל ונשאלת השאלה מאי שנא מלאכה זו ממלאכת בורר.<br /> סתירה בשיטת רש&quot;י-<br /> ברשי מצאנו התבטאויות שונות שנראות סותרות-<br /> עג: ד&quot;ה מפרק- תולדה דדש שמפרק התבואה משבליה לשון פורק מן החמור ד&quot;ה המנפט- צמר גפן.. דדש שמפרק גרעינין ממנו. <br /> <br /> משני לשונות אלו לומדים אנו שהמאפיין של מלאכת דש היא הפרדה של דבר שמחובר למשהו ולא כמו במלאכת בורר שצריך שהפריטים יהיו אחד ליד השני אך לא מחוברים.<br /> <br /> אך ישנם עוד שני מקומות שאנו נפגשים בגדר נוסף ברש&quot;י-<br /> עד. ד&quot;ה כותש&quot; אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דה אנמי מיפרקה מלבוש היא. וכן בדף צה. ד&quot;ה מפרק מצינו כלשון הזה-&quot; כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש.<br /> <br /> רואים אנו שרשי מצריך תנאי נוסף בגדר מלאכת דש, צריך שהדבר שאני דש יהיה מכוסה בפסולת, א&quot;כ לא די בניתוק מחיבור אלא צריך שזה יהיה גם טמון, להוציא אוכל שטמון בתוך פסולת, ואיך הדברים מתיישבים?<br /> יישוב שיטת רש&quot;י-<br /> נ&quot;ל להסביר כך- מתוך עיון במחשבה להבין מה ההבדל בין האב למלאכה עלה לי שלרש&quot;י בשביל להגדיר אב דש צריך שני תנאים גם לנתק מחובר וגם שהדבר יהיה מכונס, והתולדה היא קיום של תנאי אחד, כלומר אם יש לי תנאי אחד או ניתוק ממחובר(כהסרת תמר ממכבדה), או הסרה מטמון שאינו מחובר(כהסרת מוץ מחיטה- כותש). <br /> ועתה יקשה לנו מהגמ' בביצה למה שם מצינו שדביתהו של רב קילפה לו כוסות כוסות של חיטים והרי לפי הבנתינו בשיטת רש&quot;י קילוף חיטה משבולת היא בגדר תולדה וחייב חטאת על קילופה. <br /> הקושיה לא תתקיים בשיטת תוס' כפי שנראה לקמן גדר דש דורש שני תנאים מחובר וטמון אם חסר אחד התנאים אין זה דישה כלל, ופה חסר גדר המחובר, הקושיה תהיה מה ההבדל בין הקילוף המותר של אשת רב לבין כותש שאסור, אבל זו שאלה שצריכה להשאל לכל. <br /> שיטת תוס'-<br /> <br /> גדר האב של מלאכת דש היא הוצאת דבר מדבר הטמון בו והמחובר בו , ובביצה(ד&quot;ה ואם קילף) הם הסבירו את מעשה אשתו של רב שקילפה את החיטה בעודה תלושה שאז אין איסור כלל תוס' מסבירים שבמלאכת דש צריך שני תנאים גם מחובר וגם טמון(להוציא חיטה משיבולת גם מחוברת וגם טמונה), ואם יש תנאי אחד: טמון בלי מחובר(כקליפה של חיטה תלושה) או מחובר ולא טמון(תמר ממכבדה)- אין זה שם מלאכה כלל. <br /> א&quot;כ לדעת תוס' מה ההבדל בין אב לתולדה? לכאורא ניתן לומר שגדר האב זה פירוק משיבולת אך צורה של מכבדה ולהסיר קליפת התמר מהתמר שתפוס במכבדה זה יוצר את השוני בין האב לתולדה.<br /> וצ&quot;ע בתוס' איך הם מבינים כותש אומנם זה טמון אבל זה תלוש? ונתייחס לזה בהמשך.<br /> <br /> שיטת ר&quot;ח (דף עד.)- <br /> &quot;הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתן לברירה או בזריה &quot;.<br /> בשיטתו נראה לי לדייק ששני גדרים יש למלאכת דש א- שיהיה מחובר לאפוקי מעורב. ב- שזה יהיה מלאכה תהליכית היינו שלמלאכת דש יש עניין שזה בתהליך האפיה כלומר אם אני דש לאכול אין בעיה.<br /> סיכום השיטות: <br /> רשי- מצריך מחובר וטמון לאב ותנאי אחד לתולדה. תוס'- מצריך שני גדרים למלאכה טמון ומחובר. ור&quot;ח מצריך שהפסולת תהיה מחוברת באוכל, וכן שזה יהיה בתהליך.<br /> <br /> <br /> <br /> איך מובן הירושלמי שאסור לפרק שומים ?<br /> מפרק-<br /> <br /> התולדה של מלאכת דש היא מפרק-<br /> מקור גמ' עג:-<br /> &quot;אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך&quot;.<br /> <br /> בבאור איסור מפרק האמור כאן נחלקו הראשונים:<br /> רשי מבאר (ד&quot;ה מפרק)-&quot;תולדה דדש שמפרק תבואה משבליה לשון פורק מן החמור ואף זה מפרק תמרים מן המכבדות.<br /> תוס' ד&quot;ה ואחת משום) הביאו פירושו ודחו פירושו והסביר ר' שמואל שזה להסיר את הקליפה העוטפת את התמר.<br /> הריטב&quot;א הקשה על רשי שאין זה דומה לדש שנוטל החטים מהקליפות וכן מאירי ויכול שזה גם שאלת התוס' שאומרים שאין נראים דברי רש&quot;י. אז ביישוב שיטת רשי כבר כתבתי לעייל שהתולדה של האב זה רק הפירוק בלי תנאי הטמון אז לא קשה מידי.<br /> <br /> • והקשה הרמב&quot;ן על רש&quot;י מה א&quot;כ המיוחד בתמר למה לא נכתב כן גם כן על בוצר ענבים?<br /> המנחת חינוך מוסך השבת אות ה והשפת אמת נקטו שבאמת לפרוש זה החיוב לא רק בתמרים.<br /> והקשה המנחת חינוך שאם כן אז גם התולש מענף תלוש יתחייב משום מפרק והרי מצינו בשל&quot;ו ברמא ס&quot;ח שמותר בשם הר ירוחם שהובא בדרכ&quot;מ .<br /> • המנחת חינוך נקט שאה&quot;נ ר' ירוחם חולק על רשי שכיון שאינו טמון לא הוי דש ולהלכה יש להחמיר כרש&quot;י וכן כתב פרמ&quot;ג שם משבז ח, ובאשל אברהם פתיחה לשכ אות ה' שהטעם שהתיר רמא זה שאינו טמון כראשונים ולא כרשי.<br /> <br /> • אך אולי ניתן לתת כיוון שונה- שיש הבדל גדול בין ענף שנפשח לבין גדידת תמרים ממכבדה. שבענף שנפשח זה בטעות ובחוסר כוונה אין דרך קטיף הפירות ע&quot;י זה שאני כורת ענף ואח&quot;כ מוריד ממנו את הפרי אבל בתמרים שדרך המלאכה כך היא לפרק התמרים מהמכבדות במפעל אז זה אסור. וכן ראיתי להאגל&quot;ט(דש ב אות ה, אות ו) ושביתת השבת פתיחה לדש אות ה שמבאר כך. ואפי' ענבים שיש להם גם אשכולות זה מותר כי זה דרך אכילה ולא דרך דישה, דאל&quot;כ יהיה אסור לשבור קלפי אגוזין והרי מפורש קכב שנינו שמותר לפצע אגוזים בקרדום. ובעצם השאלה נהיית מציאותית אם הדרך בענבים לתולשם וממתינים איתם כך לסחיטת היין לדוגמא אז יהיה אסור כי כבר זה נהיה דרך דישה <br /> מלילת קטניות-<br /> <br /> הסתירה בין הגמרות-<br /> הראשונים הקשו סתירה בין סוגיות שדנות בקילוף פסולת מעל אוכל בידים בשבת. ביצה יב: המולל מלילו מערב שבת למחר מנפח מיד ליד ואוכל ... ומבואר בגמ' שאף שכתוב בבריתא שמלל מערב יוט מכ&quot;מ מותר למלול גם ביוט אלא שכיון שלעניין שבת הוצרכה הברייתא לומר שמלל בע&quot;ש שהרי בשבת אסור למלול אגב זה נקטו שגם ביוט שהמלילה הייתה בעיוט ומבואר שבשבת אסור למלול .<br /> ומאידך אומרת הגמ' בדף יג: שאם מקלף חיטים אחת אחת אין איסור דישה אבל מקלף ונותן לתוך ידו יש בזה איסור דישה והגמ' הקשתה על זה מאשתו של רב שהייתה קולפת לו כוסות כוסות ולכן מסקנת הגמ' שגם כאשר אוסף את החיטים אין בזה איסור דש כלל. וקשה א&quot;כ מהגמ' לעייל.<br /> ועוד הקשו ממה ששנינו בשבת קכח. חבילי סיאה אזוב וקורנית הכניסן למאכל בהמה..ומולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה דברי ר&quot;י וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שעושה בחול. משמע א&quot;כ שמותר למלול בשבת <br /> תירוץ הראשונים-<br /> <br /> הריף(נא) בשבת תירץ שבגמ' בשבת ההיתר הוא בשינוי ובביצה האיסור זה בלא שינוי.<br /> מאור- חולק ואוסר למלול בשינוי וההיתר זה למאכל בהמה בלבד.<br /> ר&quot;ן בשם אחרים, מרדכי ביצה תרסא- החילוק הוא בין לרכך שמותר בשינוי לפרק שאסור.<br /> התוס' ביצה יג: ד&quot;ה ואם קלף)- כתב ליישב שלתלוש מהשבולים אסור בשבת כי הוא מפרק תולדה דדש אך אם נתלש מע&quot;ש מהשבולים והם עדיין בקלפתן החיצונה מותר לקלף אותם והמג&quot;א שיט ח פסקם.<br /> מקשה הרעק&quot;א על תירוץ התוס' והרי בעד. הקשו למה כותש לא נשנה בתור אב ופרש רשי כותש שזה כותש במכתשת להסיר הקליפה שעליהם ומבואר שאפי' התפרקו החיטים מהשבולים מ&quot;מ במה שמשיר עכשיו את הקליפה ע&quot;י הכתישה הוא נחשב למפרק.<br /> והמשנ&quot;ב (שכא יט באוהל ד&quot;ה לאלתר שרי) כתב שיש לתרץ בפשיטות שכל מה שהתירו למלול זה רק ביד אבל לכתוש בכלי - אסור . והוסיף שכל הפטור של קולף כי לעניין שבת צריך מלאכת מחשבת כמו במשכן וכיון שבכלי עשו כן במשכן ודאי שיש לחייבו משום כותש שההרי כך היה במשכן וסיים שלא האמין שיצא זה מרעק&quot;א רק מתלמיד טועה .<br /> וכך גם כתב בשביתת השבת (ו) ליישב את המג&quot;א שההיתר הוא שאין הדרך לקלוף כך ולהכניס לאוצר או לטוחנם וכיון שהדרך הוא רק בכלי ולא ביד אז מותר לכתחילה. ועוד כתב שהקולף בדר&quot;כ זה כדי לטחון אבל כוסס חיים הדרך זה עם הקליפה ולכן מי שקולף ואוכל הוא מתכון רק להכשיר אכילה <br /> והאגל&quot;ט (דש ו אות ב) כתב ליישב את הקושיה של רעק&quot;א על התוס' וחילק שיש חילוק בין חיטים לשעורים וכל דברי תוס' שהתירו לקלוף זה דוקא בשעורים אבל בחיטים מודים התוס' שאסור לקלפם וזה הכותש שנאמר בגמ' שזה תולדה של דש, ובטעם החילוק כתב שאוכל שיש עליו שתי קליפות אם פרק את הקליפה החיצונה ועדין נשאר קליפה פנימית שלא חפץ בה אין בקילוף החיצונה משום דש, והמציאות בחיטה שבפיקור החיצונה כבר החיטה מוכשרת להטמנה באוצר אך בשעורה אף אם נושרת הקליפה החיצונית ועדין יש עוד קליפה פנימית לא חייב משום דש אלא עד שישרו שתי הקליפות וזה טעם התוספות שאין לחייב במלילת שעורים כיון שעדין יש עליהם עוד קליפה נוספת.<br /> ומטעם זה כתב האגל&quot;ט(דש יא) לחלוק על המג&quot;א שפסק את דברי התוס' גם לגבי הקילוף חיטים, וסובר האגל&quot;ט שבחיטים בוודאי אסור לקלוף ודווקא בשעורין מותר אם קילף הקליפה החיצונית בלבד.<br /> וביסוד תירוץ זה עומד העיקרון שיש הבדל בין הדישה בשדה לבית וזה מתבטא ב2 קליפות.<br /> יישוב הר&quot;ח- הר&quot;ח בפשטות יכול לתרץ לשיטתו שכל עוד שמלאכת הדישה היא לא חלק מתהליך ארוך של הכנה משמעותית כמו אפיה שבלי דש א&quot;א להתקדם להמשך התהליך, אך אם הדישה היא נפסקת מיד דש ואוכל זה לא נחשב דישה כלל. ולכן אשתו של רב קילפה לו כסי כסי כיון שהיעוד של הקילוף לא היה לשם תהליך.<br /> <br /> ולפי הבנתי בתוס' אני רוצה להסביר את התרוץ על התוס' שהרי הסברתי לפי תוס' בשביל להתחייב בדש צריך לקיים שני תנאים גם מחובר למקור[לא לקרקע] במציאות זה להוציא את החיטה מהשיבולת, אך מה שאשתו של רב עשתה זה אחרי שהתנתקה החיטה עם המוץ שעליה מהשבולת היא קילפה את הקליפה החיצונית הזאת וממילא יש פה רק טמון ולא חיבור לשיבולת ולא חייבת כלל. וכלפי שאלת רעק&quot;א למה כותש אסור אני עונה שצריך להבין מהי הכתישה כלפי הדישה. תהליך הדישה כך הוא- שמים כמות חיטים ומעבירים עליהם מורג חרוץ ומפעולה הזו מופרדים החיטים מהשיבולת ישיר, והם עוברים עם בלל הפסולת להמשך התהליך שזוהי הזריה שזה מפריד את החיטים מהמוץ והקשים ואחר כך החיטים שנופלים למטה מעורבים עם עפר וצרורות וצריך לבררם וזוהי מלאכת בורר. <br /> אך פעמים שהמורג לא מפריד את החיטה ישיר מהשיבולת אלא עם המוץ והשערה עליה והיא תפוסה אז כדי להשיר הקליפה הזו לוקחים את כל החיטים האלו וכותשים אותם להסיר הקליפה הזו. ומעתה לשיטת תוס' אה&quot;נ גם כותש אמור להיות מותר כי זו הוצאה מטמון וחסר התנאי של החיבור בשיבולת, ובכל אופן אסור כי זה נעשה באופן אומנותי בתוך תהליך הדישה אז התהליך תופס את זה למלאכה , ולא מחויבים להכנס לחלק בין כלי ליד שכלי יוצר לי מלאכה. ואח&quot;כ ראיתי שכעין זה כותב במנחת אשר שבת (סימן סה אות ב) <br /> <br /> ההשלכה של הבנתי בתוס להלכה- <br /> המג&quot;א (ח) כותב: &quot;אבל לפרק הדגן מתוך השבולים הוי תולדה דדש ואסור, אבל כשנתפרקו הדגן מן השבלים מע&quot;ש מותר לקלפו לע&quot;כ כדאיתא בגמ' וב&quot;י בשם התוס'&quot;<br /> מכיון שהמג&quot;א מביא את תוס' ופוסקו, א&quot;כ לפי הבנתי בתוס' מותר לקלף את הקליפה החיצונית של החיטה מעל החיטה, כהבנתי לעיל. <br /> והרב יעקב חלק על הבנתי בתוס' וממילא נחרץ להלכה שהבנה בתוס' היא שמה שאשתו של רב קילפה לו זה מדובר על הקליפה החומה הדקה המחוברת לחיטה ולקליפה עם השערה העוטפת את החיטה הוא מגדיר בתור שיבולת וזה אסור לפי תוס'. אבל אני טוען שהבנה זו מוטעית כי שיבולת זה הגוף הארוך של החיטה ולא הקליפה היחידית של החיטה, דבר זה מוכח מדבריהם &quot;אבל עוד הן בקליפתן החיצונה&quot;. א&quot;כ נקודת ההבדל ביננו בעיקר היא על הבנת מציאות שיבולת.<br /> אך מ&quot;מ לפסק הלכה מסופק אני, ולא בשופי אפסוק להקל לקלף חיטין מהמוץ המחובר להם, אבל מצד אחר, מצד פסק הסוגיה. שסוגיתינו אינה סוגיה רגילה שישנה מחלוקת פוסקים ושו&quot;ע מכריע כאחד השיטות, אלא הפסיקה היא דוגמאות מהסוגיה. וא&quot;כ זה נראה שאנו אמורים לחשוש לשיטות הראשונים שמחמירים, א&quot;כ לפי הבנתינו ברשי שאוסר כל כל הוצאה מטמון אסור להסיר הקליפה הזו החיצונית של החיטה שהרי ראינו לעייל שהוא מחייב גם משום טמון וגם משום מחובר למקורו [לא המושג של מחובר לקרקע]. . אם כן גם פה דעתי נוטה לומר שנחוש לשיטת רש&quot;י שכל דבר טמון יהיה אסור בקילוף, אם כן חיטה זו טמונה היא ואסור מדאו' שהרי טמון זה תולדת דש, וסגנון פסיקה זה ראינו לעיל שהמנחת חינוך סבר להחמיר נגד הרמא שהתיר לקטוף פרי מענף שנפשח, וכל זה לפי שיטת רש&quot;י, וכך הורה המנחת חינוך להלכה.<br /> <br /> <br /> <br /> סוחט-<br /> ההמשנה קמג: &quot;אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין&quot; ופרש רשי שהטעם משום דהוה ליה מפרק דהוא תולדה דדישה. לאחר מכן יש מח' במשקין שזבו מעצמן ת&quot;ק- אסור. ר&quot;י- מחלק אם לאוכלין היוצא מותר אם למשקין היוצא אסורין.<br /> הגמ' דנה בדין המשקים שזבו מן הפירות, ונחלקו האמוראים ביחס בין ר&quot;י לרבנן.<br /> רב יהודה בשם שמואל- ר&quot;י מודה לרבנן בזיתים וענבים שאסור בכל אופן כי עומדים למשקה נותן דעתו עליהם.<br /> רבה מוסיף על דבריו- ואומר ששמואל מוסיף, שכמו שרי מודה לרבנן בזיתים וענבים הם מודים לו בשאר פירות כי חושב עליהם לאכילה ולא למשקה היוצא מהם מותר.<br /> רב לעומתם סובר- שר&quot;י חולק על רבנן גם בזיתים וענבים.<br /> כלפי ההוספה של רבה בדברי שמואל שואל ר' ירמיא במה חולקים? ומיישבת הגמ' שיש סוג שלישי מעין פירות בינים העומדים בין זיתים וענבים לשאר פירות והם תותים ורימונים- המיוחד בהם מסביר רש&quot;י שיש רוצים למשקים לכן משווים חכמים אותם כזיתים וענבים ור&quot;י חולק אבל שאר פירות אין מי שרוצה למשקין לכן מותר לכו&quot;ע.<br /> ומביאה הגמ' שתי ברייתות להוכיח כדברי שמואל בהוספת רבה.<br /> סיכום הדברים-<br /> זיתים וענבים- סחיטתן אסור מהתורה מדאו' תולדת דש, לכוע.<br /> תותים ורימונים- אסורים בסחיטה מדרבנן ובנוגע ליוצא מהם מחלוקת ר&quot;י ורבנן. ופוסקים כר&quot;י שריו&quot;ח פסק כר&quot;י. <br /> שאר פירות- מותר לסחוט לכתחילה לכו&quot;ע.<br /> מה מהות החילוק בין שאר פירות לזיתים וענבים?<br /> מסביר רש&quot;י- שהטעם להיתר &quot;דלאו אורחיהו בהכי ואין כאן משום דש&quot; רשי חוזר כמה פעמים בסוגיא על המשפט לאו אורחיהו בהכי.<br /> ר&quot;ן סא. ד&quot;ה כבשין- מפרש ששאר פירות היוצא מהן לא חשיב משקה להתחייב עליו. איך שאני מבין ברן זה שרק אם המשקה הוא חשוב לעמוד בפני עצמו הפרדתו מהפרי נחשבת דש.<br /> וישנם שתי אפשרויות להבין. ניתן להבין שהם חולקים וכך מבין הפרמ&quot;ג בהקדמה לשכ וניתן לומר שלא וכך מבין האגלי טל שאם זה נעשה שלא כדרך אז אינו בכלל שם משקה וכך כותב הרשבא &quot;משום דלו אורחיהו לא משקה הוא. ומזכיר את התוס' ריד שסוחט שאר פירות זה כלאחר יד.<br /> אם כן למה תותים ורימונים נאסרו ויצאו מכלל שאר פירות? עונה הרמב&quot;ם (כא יב) שאסור לסוחטם כי מקצת אנשים סוחטים אותם ושמא יבוא לסחוט זיתים וענבים.<br /> מה הדין סחיטת שאר פירות לצורך משקה?<br /> &quot;סוחטים בפגעין ובפרישים ובעוזרדים פרש רשי וכן תוס' ד&quot;ה שעתה- בהו&quot;א מבינה הגמ' שדברי הביתא אמורים כלפי אדם הסוחט לצורך שתיה וההיתר הוא גמור דאפי' לכתחילה שרי. לאחר מכן כאשר הגמ' עוברת לדון בפסיקת רב נחמן חוזרת הגמ' מהבנה זו .ונסביר- רב נחמן פסק כתנא דבי מנשיא שאסור לסחוט רימונים שמזה שתנא דבי מנשה היה סוחטים ברימונים משמע שהם בני סחיטה. ושואלו רבא וכי הוא תנא ששייך לפסוק כמותו? ואם תאמר שכן וכי הוא רובא לעלמא שמטעם שהוא מחשיב תותים ורימונים בחול תאסר לכל העולם בשבת? ועונה הגמ' בתחילה- כן! אנו מתחשבים בדעת יחיד כמו שמצינו בכלאים שמשום שבערביא מקיימים קוצים בשדה לגמליהם אוסר ר&quot;א את התבואה שנזרעת יחד עם הקוצים האלו, אך דוחה הגמ' שלא ניתן להביא ראיה מאתרא. <br /> אתרא זה משמעותי כלפי אדם יחידי!!<br /> עונה הגמ'- ר&quot;נ פסק כתנא זה כי ס&quot;ל כר&quot;ח שאמר בדיני מקווה שגם אדם שסחט שאר פירות למקוה ושינה את מראה המקוה פסלו. ואע&quot;ג שפירות אלו לא ראוים לסחיטה כיון שהוא החשיבם למשקין הוה ליה משקה. ופה ממשיכים רשי ותוס' לשיטתם ואומרים מטעם זה של אחשבינהו ר&quot;נ אוסר כם שאר פירות שהרי בסוחטו אותם הוא מחשיבם והוה לדידיה משקה. ורשי מוסיף שאף מחייב את הסוחט דאו'. ורשי ותוס יסבירו את הבריתא לעיל שהתירה סחיטה בשאר פירות &quot;סוחטים בפגיעין וכו'&quot; משמדברת היכא דמתכוין בסחיטתו למתק את הפרי ואף זה לא הותר אלא בשאר פירות אבל לא בתותים ורימונים שאף למתק אסור כי מצינו כאלו שסוחטים למשקה וחוששים אנו שמא אתה תעשה כמותו, ולאחר הספר בפיסקת רב נחמן מביאה הגמ' את טעמו של ר' פפא שחולק על ר&quot;ח בדיני מקוואות והטעם לאסירת המקווה שלא עושים מנוסל זה מקווה לכתחילה ולכן נפסל בשינוי מראה .<br /> אם נעמוד על שורש התירוץ בדברי ר&quot;ח לשיטת רשי ותוס- שאם הפריע לנו שיחידי משפיע על דרך העולם אז לא. ישנם סוגי פירות יש שאר פירות שמותר לסוחטם בשביל למתקן אך להוציא מהם משקה אסור כי זה עיקר גדר סחיטה, וגדר סחיטה הוא עניין עצמי שלא תלוי בחברה אלא אינדוידואלי אם אני צריך את הסחיטה למשקה זה מפרק!.<br /> אך אני מרשה לך לסחוט בשביל למתק כי זה רחוק ממחשבה שתרצה לסחוט את זה למשקה. אך ישנם פירות שאנו רואים במציאות כאלו שסוחטים אותם לשם משקה לכן אנו חזל מחמירים עליך שאפי' למתק אל תסחט כי גם אתה יכול להתבלבל.<br /> עד כאן.<br /> רשי קצת מוקשה מהבריתא בקמה. &quot;תנא דבי מנשה דבר תורה לא חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד!&quot;<br /> והרי זו בריתא מפורשת, ושיטת רשי שחייב דאו' אף המוציא למשקה בשאר פירות יוצאת רק מתוך רב חיסדא בהבנת דברי המשנה. וכמו שנראה להלן יש ביאור אחר בראשונים לרב חסדא. ולכן אני רוצה לחדש הבנה בשיטת רשי.<br /> אם נתבונן בפרוש רשי בטעם שפטר רב את הסוחט כבשים לצורך מימהם- משום שהמשקים אתו מעלמא ולא גדלו בתוכן והרי הוא יכול להסביר כפרוש התוס' שהטעם שרב אזיל לשיטתיה בסוף העמוד שדבר תורה חייב רק על זיתים וענבים בלבד! וכן לא מובן מה עושה עם הבריתא של תניא דבי מנשה. אכן ניתן לומר שהם חולקים והוא סובר שהתנא דבי מנשה תניא דחויה היא ולכן מעדיף את דברי רב חסדא היוצאים מתוך הבנתו במשנה במקוואות.<br /> אלא שאני רוצה להסביר את שיטת רשי באופן אחר-<br /> <br /> אני טוען שרשי מסביר מתחילת הסוגיה שכל עניין הסחיטה הוא תלוי בדרך בני אדם ולא דרך בני אדם, ד&quot;ה ובעוזרדים, אבל לא ברמונים, כלומר מה טעם הפטור אם אני סוחט בשאר פירות? אומר רשי זה לא דרך המלאכה זה מזכיר לנו את מה שהביא האגלי טל בשם התורי&quot;ד ששאר פירות מותר לסחוט כי זה לאחר יד. ממש כך אני רוצה להבין ברשי, זה שזה לא כדרך בני אדם זה נהיה לא כדרכו. וכן הוא יסביר את הבריתא של תנא דבי מנשה שמה שכתוב שלא חייב אלאל דריסת זיתים וענבים בלבד זה לא דוגמא אלא עיקרון, ואסביר-<br /> מה שהביאו דוגמא של זיתים וענבים זה לא שנבין איזה מין פירות מותרים ואלו אסורים אלא הדוגמא של זיתים וענבים באה ללמד לא על מין הפרי אלא על דרך סחיטה, שאתה חייב רק על מין כזה שפועל כמו זיתים וענבים, כלומר לכול&quot;ע זיתים וענבים עניינם המובהק הוא למשקה וודאי המשקה שבו הוא מאד דומיננטי ולכן אני יתחייב עליו משום מפרק. תולדת דש אך זה לא בא לאפוקי שאר סוגי פירות אלא פירות שהם לא בדרך זיתים וענבים ואכן יש מצב ששאר פירות הם יהיו כזיתים וענבים במהות ולכן רשי לא מסביר סתם כרב לשיטתו שפטור בכבשים שסחטן למימהן אלא כל פעם הוא צריך לדון בדרך סחיטה או לא כי אולי השלקות הם יהיו במהות כמו זיתים וענבים ולכן צריך לתת הסבר בדרך סחיטה ולא סתם לקטלג לסוגי פירות אלא למהותם.<br /> וניתן להוכיח זה גם מאיך שרשי מסביר את תנא דבי מנשה-<br /> &quot;דבר תורה- כלומר אסרה תורה מלאכה ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו.<br /> רואים אנו שגם בזיתים וענבים הנק' היא דרך סחיטה.<br /> <br /> שיטת רוב הראשונים-<br /> רוב הראשונים לא סוברים כך הריך כותב &quot;ושאר פירות כגון פגעין ופרשין ועוזרדים סוחטים אותם לכתחילה בשבת לדברי הכל. וכן רמבם וראש. וכן טור.<br /> הב&quot;י מביא ראשונים אלו וכן פוסק בשוע ולאחר מכן מציב מולם את דעת רשי ותוס ומסכם בקיצור את המהלך של הגמ' לשיטותיהם.<br /> ומקשה הבי שהמהלך במפורש נוטה אחר פירוש רשי שהרי מועמדת הבריתא כרב חסדא שתלה את חשיבות המשקה באדם שמחשיב את הפרי ויוצא שכל אדם שסוחט פרי כל שהו למימיו כיון דאחשביה הוה לי המשקה ואסור וא&quot;כ איך יפרשו הראשונים את דברי הגמ'? שהעמידה כר&quot;ח?<br /> אומר ב&quot;י ששאר ראשונים הבינו שרב פפא מתקבל ולא ר&quot;ח לא מטעם אחשביה אלא מטעם שינוי מראה, וא&quot;כ חזרנו שלב אחורה לקושית הגמ' וכי מנשא הווא רובא דעלמא?? ועלינו לתרץ שהכוונה לא ליחיד אלא לרבים מקביל לאתרא וא&quot;כ בית מנשיא נלקח כדוגמא לאנשים רבים שסוחטים פירות אלו בחול מעיר הב&quot;י בתוך דבריו שאולי גם רשי ותוס מסכימים עם שאר הראשונים וכתבו רק את ההוא לפרש כרב חסדא אך יודו שנדחה.<br /> <br /> ונחלקו השוע נחלקו האם מותר לסחוט שאר פירות להכנת משקה<br /> טז- אסור שכל היתר שוע זה רק סוחט סתם ולמתק אך למשקה אסור שמבין שכל הראשונים סוברים כרשי ותוס.<br /> אך מג&quot;א ומשנב- מותר ואף אם חושב למשקה בטלה דעתו אצל כל אדם והראיה לא כטז מביא בה&quot;ל שהרי השוע ו התיר לסחוט לימונים ועוד המעיין בראשונים יראה שמפורש התירו פירות למשקה.</div>

ABCD