https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%931ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2026-08-11T03:43:18Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=16173מתה מחמת מלאכה2021-01-04T15:02:48Z<p>תלמיד1: /* ביאור שיטת רס"ג והרי"ד */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאילה ופקדון א א-ד|חושן משפט שמ א-ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מתה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא להלכה ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, '''שבמידה מסוימת''' המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
<br />
בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א, שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא '''מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. <br/><br />
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור}}.<br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, והרמב"ם כותב שהפטור הוא על כחש '''שמחמת''' מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה אנו '''תולים''' שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br />
<br />
על פי שיטת הריב"ש, מיישב הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן לגבי כחש כתב הרמב"ם את הדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה, כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
<br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - 'שעת מלאכה', וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) שאין הגיון בפסיקה באופן זה, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה, גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br />
<br />
יש לציין שלפי הסבר זה עדיין לא מבואר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
====סיכום הדיון====<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מצד "מתה מחמת מלאכה" - מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן השוכר פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל, שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. <BR/><br />
אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===האם נאמן בשבועה?===<br />
====מחלוקת הראשונים====<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<BR/><br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שנחלקו הסוגיות בשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה". <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שלשיטת רב סעדיה גאון אין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
====ביאור שיטת רס"ג והרי"ד====<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר בדעתם שלושה הסברים :<BR/><br />
<br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקיו, משמע שלדעתו כיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק לא שכיח ההגדרה שחזקתו לחיוב ואין השואל נאמן כל עוד לא הביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. באופן דומה ביאר ה'''שיטה מקובצת''' בשם '''תוס' שאנץ''' (ב"מ צו:), שבמתה מחמת מלאכה חושדים בשואל שהיא מתה כיון שלא השתמש בה כראוי כי לרוב הבהמה מתה מחמת מלאכה בגלל פשיעת השואל. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <br />
<br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד.<BR/> הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
<br />
'''ג.''' על פי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן הרשב"ם והרא"ש פוסקים שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://beinenu.com/lessons/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94 מתה מחמת מלאכה] - הרב אשר וייס, תשע"ד, ערוץ [http://beinenu.com/ 'בינינו'].<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה:שומרים]]<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צז.]]<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון פרק א]]<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%931&diff=13709משתמש:תלמיד12018-11-10T23:36:06Z<p>תלמיד1: </p>
<hr />
<div>כתבתי את הסוגיה [[מתה מחמת מלאכה]] במסגרת התחרות הראשונה באתר. <br />
מאז, לא הספקתי להיות כאן הרבה, כיון שאני עסוק, מקווה שהאתר יצליח, יגדיל תורה ויאדיר.</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8967מלאכת בורר2017-10-15T11:26:57Z<p>תלמיד1: /* תשובות המפרשים */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: <BR/><br />
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה.<BR/><br />
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. <BR/><br />
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
===תשובות המפרשים===<br />
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת. <br />
<BR/> בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). <BR/> <br />
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת. <br />
<br />
ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. ובפשטות נראה שכוונתו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
===פסקי הלכה הנובעים מדיון זה===<br />
הישועות יעקב אומר שלפי דבריו עולה, שאם אדם בורר שני מיני אוכלים, הוא לא מתחייב על מלאכת בורר. נימוקו הוא, שרק כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת זה בזה, ניתן לומר שכיון שאוכל מעורבב בפסולת הרי הוא כפסולת, וההפרדה של האוכל והפסולת זה מזה הופכת את האוכל לנקי וראוי לשימוש; אמנם כאשר האוכל מעורבב במין אוכל אחר, אין הוא נחשב כפסולת, וא"כ הוא לא מושבח על ידי הברירה, ולכן חוזרת למקומה הטענה שכאשר האדם בורר מתוך התערובת את הפסולת (האוכל שכעת אינו זקוק לו), הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה של מלאכה. חשוב לציין, שכל ההיתר הוא כאשר האדם נוטל את הפסולת שאין הוא רוצה בה, אך כאשר הוא נוטל את האוכל, וודאי שזו מלאכה הצריכה לגופה, ובזה גם הישועות יעקב מודה שאסור לברור שני מיני אוכלים.<br />
<br />
הביאור הלכה (שיט ג ד"ה לאכול מיד) מסכים עם יסוד דבריו של הישועות יעקב, אך טוען שגם תערובת של שני מיני אוכלים, הברירה משביחה את האוכל, כיון שכאשר שני המינים מעורבבים זה בזה הם פחות נוחים לשימוש, ולכן גם הוצאת הפסולת נחשבת למלאכה הצריכה לגופה כיון שהאדם מתכוון לתקן את האוכל שנותר בצלחת.<BR/> <br />
וממשיך הביאור הלכה, שיש מצב שגם לדעתו הברירה לא משביחה את האוכל, ולכן במצב זה הוא מסכים לדברי הישועות יעקב, שהברירה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה. מצב זה מתקיים בתערובת שכבות, בה המינים השונים אינם מעורבבים זה בזה אלא מונחים זה על גב זה, כגון בערימת סידורים שונים שמונחים אחד על חברו, שאז על אף שיתכן שמצב זה נחשב לתערובת (גם בזה מסתפק הביאור הלכה), סוף סוף נטילת השכבה העליונה אינה משביחה את השכבה התחתונה אלא רק מאפשרת להגיע אליה, ולכן שם כאשר האדם נטל את השכבה העליונה שאין הוא זקוק לה הרי זו מלאכה סילוק שאינה צריכה לגופה.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב. <br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.<br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8966מלאכת בורר2017-10-15T11:15:30Z<p>תלמיד1: /* ברירה באופן חלקי */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: <BR/><br />
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה.<BR/><br />
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. <BR/><br />
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
===תשובות המפרשים===<br />
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת. <br />
<BR/> בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). <BR/> <br />
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת. <br />
<br />
ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. והיינו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר. האגלי טל טוען שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי תלויה בחקירה על גדרה של מלאכת בורר שהובאה לעיל בדיון על מלאכה שאינה צריכה לגופה: הבבלי יכול לסבור שמוקד מלאכת בורר הוא בדבר הניטל מן התערובת, ולכן אפילו כשנטל דבר מועט - חייב, ואילו הירושלמי סובר שהמלאכה היא בניקוי האוכל מן הפסולת, ולכן רק כשאר התערובת הופרדה לגמרי - חייב. <br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל.<br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8965מלאכת בורר2017-10-15T11:12:02Z<p>תלמיד1: /* גדר מלאכת בורר */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: <BR/><br />
נאמר ב'''גמרא''' (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה.<BR/><br />
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת ה'''תוספות''' (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. <BR/><br />
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
===תשובות המפרשים===<br />
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת. <br />
<BR/> בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). <BR/> <br />
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת. <br />
<br />
ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. והיינו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8964מלאכת בורר2017-10-15T11:11:09Z<p>תלמיד1: ציוני מקורות על פי הכללים</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א ו-ז, בורר ה ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: <BR/><br />
נאמר בגמרא (עג ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה.<BR/><br />
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת התוספות (מועד קטן ב ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. <BR/><br />
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל (צד ב). הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
===תשובות המפרשים===<br />
א. '''בעל המאור''' (לז ב מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת. <br />
<BR/> בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
ב. ה'''רמב"ן''' (קו א) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו א). <BR/> <br />
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת. <br />
<br />
ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. והיינו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8963מלאכת בורר2017-10-15T11:08:45Z<p>תלמיד1: /* גדר מלאכת בורר */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שה'''אגלי טל''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: <BR/><br />
נאמר בגמרא (עג, ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה.<BR/><br />
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת התוספות (מועד קטן ב, ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. <BR/><br />
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל. הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
===תשובות המפרשים===<br />
א. '''בעל המאור''' (לז: מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת. <br />
<BR/> בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
ב. ה'''רמב"ן''' (קו.) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו.). <BR/> <br />
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת. <br />
<br />
ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. והיינו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8962מלאכת בורר2017-10-15T11:07:56Z<p>תלמיד1: /* מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שבעל '''אבני נזר''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: <BR/><br />
נאמר בגמרא (עג, ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה.<BR/><br />
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת התוספות (מועד קטן ב, ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. <BR/><br />
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל. הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו היא לגבי היחס בין מלאכת בורר לדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת משום שלכאורה השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
===תשובות המפרשים===<br />
א. '''בעל המאור''' (לז: מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת. <br />
<BR/> בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
ב. ה'''רמב"ן''' (קו.) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו.). <BR/> <br />
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת. <br />
<br />
ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. והיינו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8961מלאכת בורר2017-10-15T11:06:33Z<p>תלמיד1: /* גדר מלאכת בורר */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שבעל '''אבני נזר''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - כאשר הפסולת והאוכל מעורבבים זה בזה, האוכל אינו ראוי לאכילה, ועל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה לנקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
כדי להבהיר את החקירה נדגים אותה על מלאכות נוספות: <BR/><br />
נאמר בגמרא (עג, ב) שהחופר גומא חייב מדין חורש או מדין בונה, ורק כאשר אינו צריך אלא לעפרה - פטור. מבואר שהמלאכה היא ביצירת הגומא שהופכת לבניין או למקום הראוי לזריעה, ולא בעפר היוצא ממנה, ולכן מי שחפר לצורך העפר לא מתחייב על המלאכה.<BR/><br />
במלאכת קוצר, הצד הפשוט הוא שהמלאכה היא ביבול שנקצר מן הקרקע, ולא בקרקע שממנה נקצר הפרי, וכך מבואר משיטת התוספות (מועד קטן ב, ב ד"ה וצריך) שאם האדם לא צריך את היבול הנקצר הוא לא מתחייב משום מלאכת קוצר, כיון שעיקר המלאכה היא ביצירת היבול כתוצרת, ולא בעצם ההורדה של הפרי מהעץ. <BR/><br />
חקירת האחרונים לגבי מלאכת בורר, היא האם מלאכת בורר דומה לחפירת גומא, שבה עיקר המלאכה היא בבור שנוצר בקרקע וכך גם בבורר עיקר המלאכה יהיה בדבר שנברר מהתערובת (צד א), או שמא, מלאכת בורר דומה למלאכת קוצר שבה עיקר המלאכה הוא בפרי, וכך גם בבורר עיקר המלאכה הוא בניקוי האוכל. הצד השלישי טוען, שמלאכת בורר היא מלאכה כללית יותר, ומוקדה הוא עצם ההפרדה, כאשר כל תכלית הן בדבר הניטל והן בדבר הנשאר נכלל במלאכה.<br />
<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר ששאלה זו תלויה בחקירה שהובאה לגבי גדר מלאכת בורר: <BR/><br />
השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
===תשובות המפרשים===<br />
א. '''בעל המאור''' (לז: מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת. <br />
<BR/> בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
ב. ה'''רמב"ן''' (קו.) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו.). <BR/> <br />
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת. <br />
<br />
ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. והיינו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8960מלאכת בורר2017-10-15T10:57:28Z<p>תלמיד1: /* הצגת השאלה */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שבעל '''אבני נזר''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - מוקדה של המלאכה הוא בכך שעל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה נקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר ששאלה זו תלויה בחקירה שהובאה לגבי גדר מלאכת בורר: <BR/><br />
השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
===תשובות המפרשים===<br />
א. '''בעל המאור''' (לז: מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת. <br />
<BR/> בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
ב. ה'''רמב"ן''' (קו.) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו.). <BR/> <br />
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת. <br />
<br />
ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. והיינו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8959מלאכת בורר2017-10-15T10:57:02Z<p>תלמיד1: /* הצגת השאלה */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שבעל '''אבני נזר''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - מוקדה של המלאכה הוא בכך שעל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה נקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר ששאלה זו תלויה בחקירה שהובאה לגבי גדר מלאכת בורר. <BR/><br />
השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
===תשובות המפרשים===<br />
א. '''בעל המאור''' (לז: מדפי הרי"ף) כתב שכיון שעיקר מלאכת בורר הוא באופן של ברירת פסולת מתוך אוכל, חייב אע"פ שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכנראה שכוונתו שכיון שכך היה במשכן הרי זו ראיה שמלאכה זו נאסרה גם אם היא אינה צריכה לגופה. למעשה, בעל המאור מסכים שמלאכת בורר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולדעתו החיוב עליה הוא יוצא דופן ולא מתאים לשאר מלאכות שבת. <br />
<BR/> בספר '''ישועות יעקב''' (או"ח שיט) העיר את תירוץ זה (בלי להזכיר שכך כתב בעל המאור), שמניין לנו ללמוד שבמלאכת בורר בלבד נאסרה גם כאשר אינה צריכה לגופה, ולמה שלא שנאמר שמלאכת בורר יצאה ללמד על הכלל כולו וכל ל"ט המלאכות נאסרו גם כשאין צריך לגופם, ועל כן מסיק הישועות יעקב שצריך לומר שמלאכת בורר עומדת בכל הקריטריונים של מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
ב. ה'''רמב"ן''' (קו.) מדמה את המלאכות זורה ובורר למלאכת גוזז, ובהמשך דבריו מבאר שבמלאכת גוזז המלאכה היא עצם ההפרדה הן מצד העור והן מצד הצמר, וכלשונו: "הנטילה היא עצמה המלאכה". לכאורה זו גם כוונת הרמב"ן גם לגבי זורה ובורר, שהמלאכה היא ב'''עצם הפרדת התערובת''' (כצד ג), ולכן גם אם תכלית האדם היא לתקן את האכל שנשאר בקערה נחשב ל'צריך לגופה'. וכך כתב במפורש ה'''שיטה לר"ן''' (קו.). <BR/> <br />
מדברי הרמב"ן והשיטה לר"ן מבואר שלדעתם מלאכת בורר היא בעצם ההפרדה, ולכן לא מתחילה שאלתו של בעל המאור, כפי שהתבאר בסוף הפסקה הקודמת. <br />
<br />
ג. ה'''ישועות יעקב''' (שיט) דן בשאלה זו, ואומר שכדי ליישב שאלה זו יש להגדיר את מלאכת בורר כתיקונו של האוכל והפרדתו מתוך הפסולת כך שיהיה ראוי לאכילה. והיינו, שהישועות יעקב מגיע למסקנה שהגדרת מלאכת בורר היא '''יצירת אוכל נקי''' (צד ב) ולכן גם אם האדם נוטל את הפסולת כיון שסוף סוף כוונתו לתקן את האוכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8957מלאכת בורר2017-10-15T10:41:23Z<p>תלמיד1: /* הצגת השאלה */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש לגוף הדיון, יש להקדים שבעל '''אבני נזר''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - מוקדה של המלאכה הוא בכך שעל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה נקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר ששאלה זו תלויה בחקירה שהובאה לגבי גדר מלאכת בורר. <BR/><br />
השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8956מלאכת בורר2017-10-15T10:40:19Z<p>תלמיד1: /* גדר מלאכת בורר */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו תהיה לגבי הדיון על היחס שבין מלאכת בורר למלאכה שאינה צריכה לגופה. <BR/><br />
השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8955מלאכת בורר2017-10-15T10:39:47Z<p>תלמיד1: /* גדר מלאכת בורר */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש להציג את תשובות המפרשים השונות לשאלה זו, יש להקדים שבעל '''אבני נזר''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - מוקדה של המלאכה הוא בכך שעל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה נקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
בדברי המפרשים, שיובאו להלן, יבואר שאחת ההשלכות של חקירה זו תהיה לגבי הדיון על היחס שבין מלאכת בורר למלאכה שאינה צריכה לגופה. <BR/><br />
השאלה מדוע ברירה אינה נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה, יוצאת מנקודת מוצא שמוקדה של מלאכת בורר הוא בדבר שניטל מתוך התערובת (צד א), ולפי זה, כאשר האדם לא צריך את הדבר הנברר עולה שהמלאכה אינה נצרכת עבורו בשביל גופה של המלאכה (=הדבר הנברר) אלא שבשביל תועלת עקיפה (ניקינו של האוכל שנותר בצלחת).<BR/> אמנם לפי הצד שהמלאכה היא בניקיונו של האוכל (צד ב), אין כל קושי, שהרי האדם צריך לגופה של המלאכה כאשר הוא בורר את הפסולת מתוך האוכל, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה נקי, וזה גופה של המלאכה [כמו שהחופר גומא כדי שיהיה גומא נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אף שאינו פועל בגומא עצמה אלא בעפר הניטל ממנה]. כך גם לפי הצד השלישי, שהמלאכה היא בעצם ההפרדה, ברור שעל אף שהאדם ברר את הפסולת כיון שכוונתו הייתה ליצור הפרדה בין שני חלקים לצורך אחד מהם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי עצם ההפרדה נזקקת לאדם.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8954מלאכת בורר2017-10-15T10:33:36Z<p>תלמיד1: /* גדר מלאכת בורר */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש להציג את תשובות המפרשים השונות לשאלה זו, יש להקדים שבעל '''אבני נזר''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<BR/><br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<BR/><br />
ב. יצירת אוכל נקי - מוקדה של המלאכה הוא בכך שעל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה נקי. <BR/><br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8953מלאכת בורר2017-10-15T10:32:29Z<p>תלמיד1: /* הצגת השאלה */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה ב'''ביאור הלכה''' (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי.<br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש להציג את תשובות המפרשים השונות לשאלה זו, יש להקדים שבעל '''אבני נזר''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<br />
ב. יצירת אוכל נקי - מוקדה של המלאכה הוא בכך שעל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה נקי. <br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8952מלאכת בורר2017-10-15T10:32:00Z<p>תלמיד1: /* הצגת השאלה */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR />שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR />יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR />כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR /><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR />גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR />ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR />חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR />גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR />כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR /><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR />אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR />גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR />וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR />וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR />מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR />הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR />וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR />מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR />אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR />ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR />אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR />אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR />וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR /><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR />ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR />ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR />אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR />אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR />ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR />גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR />אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR />מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR />ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR />ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR />וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR />אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR />לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR />ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR />וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR />עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR />והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR />אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? שאלה זו מופיעה בביאור הלכה (שיט, ג ד"ה לאכול מיד). <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי. <br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש להציג את תשובות המפרשים השונות לשאלה זו, יש להקדים שבעל '''אבני נזר''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<br />
ב. יצירת אוכל נקי - מוקדה של המלאכה הוא בכך שעל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה נקי. <br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR />וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR />ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR />אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8951מלאכת בורר2017-10-15T10:29:11Z<p>תלמיד1: /* גדר מלאכת בורר */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR/>שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR/>יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR/>כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR/><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR/>גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR/>ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR/>חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR/>גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR/>כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR/><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR/>אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR/>גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR/>וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR/>וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR/>מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR/>הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR/>וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR/>מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR/>אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR/>ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR/>אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR/>אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR/>וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR/><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR/>ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR/>ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR/>אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR/>אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR/>ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR/>גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR/>אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR/>מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR/>ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR/>ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR/>וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR/>אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR/>לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR/>ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR/>וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR/>עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR/>והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR/>אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי. <br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש להציג את תשובות המפרשים השונות לשאלה זו, יש להקדים שבעל '''אבני נזר''' (זורה א, ו-ז; בורר ה, ז) ואחרונים נוספים, חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<br />
א. נטילת דבר מבורר מתוך תערובת -המלאכה נעשית בדבר שניטל מהתערובת, בין אם הוא הפסולת ובין אם הוא האוכל (במצבים האסורים כגון ברירה לאחר זמן).<br />
ב. יצירת אוכל נקי - מוקדה של המלאכה הוא בכך שעל ידי הברירה האוכל נפרד מהפסולת ונעשה נקי. <br />
ג. עצם הפרדת התערובת - המלאכה אינה לא באוכל ולא בפסולת, אלא בעצם הפרדת שני החלקים זה מזה, והמלאכה מתייחסת הן כלפי הדבר שנשאר והן כלפי הדבר שנלקח.<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR/>וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR/>ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR/>אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8&diff=8950מלאכת בורר2017-10-15T10:21:40Z<p>תלמיד1: /* מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ז ב|שבת עג ב - עד ב; ביצה יד ב|שבת ז ב|שבת ח יב-יג|אורח חיים שיט}}<br />
גדרי מלאכת בורר בשבת, והאופנים בהם מותר או אסור לברור ולמיין אוכלים או שאר דברים בשבת.<br />
<br />
==סוגיית הגמרא==<br />
===ברייתא ראשונה והעמדות האמוראים===<br />
ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (שבת עד א)] מביאה ברייתא, שלפום ריהטא אינה ברורה כל הצורך:<br />
:תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.<br />
ולכאורה אינו מובן מתוך הברייתא מהם הגדרים של הברירה המותרת ומהם גדרי הברירה האסורה ושחייבים עליה חטאת.<br />
<br />
חמישה הסברים שונים נתנו האמוראים לברייתא:<br />
*עולא מסביר שבורר ואוכל ובורר ומניח זהו לבו ביום, שזה מותר. ולא יברור למחר שאם בירר חייב חטאת. כלומר ההבדל המשמעותי הוא הזמן שלצרכו עושים את פעולת הברירה (לבו ביום ולא מחר). רב חסדא דוחה הסבר זה, שהרי לא מצאנו בשאר מלאכות כגון אפייה שיהיה מותר אם עושה כן לבו ביום.<br />
*רב חסדא מחלק ואומר שאם בירר פחות מכשיעור לאכול או להניח מותר, ואם בירר כשיעור אסור וחייב חטאת. כלומר, הפרמטר המשמעותי הוא הכמות (שיעור) שאותה בוררים. גם הסבר זה נדחה על ידי רב יוסף שהרי לא מצאנו במלאכות אחרות כגון באפייה שיהיה מותר לאפות פחות מכשיעור.<br />
*הסברו של רב יוסף, שאופן הברירה הוא המשמעותי. אם בורר ביד מותר לכתחילה. לברור בקנון ותמחוי אסור מדרבנן, ואילו בנפה וכברה שהינם עיקר כלי הברירה - אסור מדאורייתא וחייב חטאת.<br />
על הסבר זה תוקף רב המנונא, שהרי בברייתא לא מוזכר קנון ותמחוי ולא נפה וכברה.<br />
*רב המנונא מסביר שהחילוק בין האיסור להיתר הוא בצורת הברירה, שאם הוא בורר אוכל מתוך פסולת מותר ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב.<br />
אביי תוקף הסבר זה שהרי בברייתא לא מוזכר חילוק זה בין פסולת מתוך אוכל לאוכל מתוך פסולת. <br />
*ההסבר האחרון הוא של אביי שאומר שהיתר הברירה הוא לצורך מיידי, שאם בורר לאלתר מותר, ואם בורר לבו ביום הרי הוא כבורר לאוצר וחייב. <br />
על תירוץ זו לא נשאלת שום שאלה בגמרא. אלא שגם בזה יש לכאורה לתמוה כשם ששאלה הגמרא על עולא - היכן מצינו שמותר לאפות לאלתר. ובאמת '''רש"י''' (ד"ה ובורר ומניח) התייחס לזה וכתב שברירה לצורך אכילה מיידית היא לא דרך ברירה ולכן מותר.<br />
<BR/>שאלה נוספת שעולה מתירוצו של אביי היא שלדבריו מותר לברור דווקא לאלתר, ואיך זה מסתדר עם פשט הברייתא שאומרת "בורר ומניח"? עונים על כך '''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) שהכוונה היא לצורך אחרים (דברי תוס' אמורים מוסבים על הסברו של עולא אבל נכונים גם לדברי אביי).<br />
<br />
===סתירה מברייתא נוספת ומחלוקת הראשונים בביאור הסתירה===<br />
ממשיכה הגמרא ומזכירה עוד ברייתא דומה מאוד לראשונה:<br />
:היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל, ובירר והניח - רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב.<br />
ושואלת הגמרא איך רב אשי מתני פטור והרי שנינו שחייב, ומתרצת שזהו בנפה וכברה, ורב אשי ששנה פטור זהו בקנון ותמחוי.<br />
<br />
====פירוש רש"י====<br />
'''רש"י''' (עד א ד"ה והתניא) מבאר שמה שהגמרא מקשה על רב אשי שהרי שנינו בברייתא אחרת שחייב, כוונתה לברייתא הראשונה דלעיל ששם כתוב שיש ברירה שמותרת לכתחילה וכגון שברר לאלתר ויש ברירה שחייב עליה חטאת, אבל ברירה שפטור אבל אסור לא שנינו שם. ועל זה בא תירוץ הגמרא לחלק בין נפה וכברה לקנון ותמחוי.<br />
<BR/>יוצא לכאורה לפי דברי רש"י שאליבא דרב אשי ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וביד מותר לגמרי, ואין חלוקה נוספת לכאורה לענין זמן הברירה אם היא לבו ביום או לאלתר, כלומר שאם בורר לאלתר אף בנפה וכברה מותר. ועל זה מקשים ה'''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] שהרי ב'''משנה''' במסכת ביצה [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=8&daf=14b&format=pdf (יד ב)] מבואר שבנפה וכברה הברירה אסורה אפילו לאלתר. וכן הקשו ה'''רמב"ן''' (ד"ה והתניא) וה'''ר"ן''' (ד"ה היו לפניו).<br />
<br />
בספר '''פני יהושע''' (עד א ד"ה ומה) כתב לתרץ שבאמת אין כוונת רש"י שרב אשי בא לחלוק על החלוקה של אביי ורבא שחילקו בין לאלתר ובין לבו ביום, שודאי גם רב אשי מודה לזה. אלא שהוא מחלק בתוך הברירה לאלתר בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי ולברירה בנפה וכברה. ורב אשי לא חלק על אביי ורבא אלא בהעמדת הברייתא, שהם העמידוה בחלוקה בין בו ביום לבין לאלתר, ואילו רב אשי מעמידה כולה בלאלתר ומחלק בין ברירה בנפה וכברה לברירה ביד, אך אין הכי נמי דברירה לבו ביום אסורה בכל גווני.<br />
<BR/>כדברי הפני יהושע כתב גם זקנו ב'''מגיני שלמה''' (עד א ד"ה והאלהים) כדבר פשוט.<br />
<br />
אמנם בראשונים נראה שפירשו ברש"י שבאמת רב אשי חולק על אביי ורבא. שהנה הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה מתקיף) על רש"י איך רב אשי מעמיד שוב בנפה וכברה אחר שהגמרא דחתה העמדה זו בברייתא שהעמיד כבר רב יוסף, מבואר מדבריו שלמד ברש"י שרב אשי לא מסכים להעמדתם של אביי ורבא.<BR/><br />
וב'''ריטב"א''' (ד"ה היו) תירץ את קושיית התוס' שאף שדחינו את ההעמדה בברייתא עצמה, אבל עצם הדין לא נדחה. ומשמע בדבריו שלרש"י רב אשי מחלק בברייתא כדברי רב יוסף ומחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה ואינו מודה לחלוקה של לאלתר ובו ביום.<br />
<BR/>גם ב'''שיטה לר"ן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40873&st=&pgnum=90 (עד א)] הביא פירוש רש"י בשם יש מפרשים, וגם בדבריו משמע שבאמת רב אשי חולק על תירוצם של אביי ורבא ומחלק גם את הברייתא הראשונה באופן אחר. <br />
<br />
====פירוש רוב הראשונים====<br />
אמנם '''תוספות''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (ד"ה והתניא)] פירשו שהקושיה על רב אשי איננה מהברייתא לעיל, אלא ברייתא נוספת יש שלהדיא שונה כר' ירמיה שחייב חטאת, וממנה קשה על רב אשי. ועל זה תירצה הגמרא לחלק בין נפה וכברה וקנון ותמחוי. <br />
<BR/>ובזה הרוויחו תוספות שגם רב אשי מסכים לחלוקה של אביי ורבא לחלק בין לאלתר לבו ביום, שאם בורר לבו ביום לעולם אסור. ומה שחילקה הגמרא בין נפה וכברה לקנון ותמחוי זהו דווקא בברירה לאלתר, שאם בורר בקנון ותמחוי אפילו לאלתר אסור, ובנפה וכברה אף חייב על כך. ובזה מתיישבים דברי המשנה בביצה שבנפה וכברה אסור בכל ענין. וזהו כדעת רבנו חננאל להלן.<br />
<br />
====פירוש הרמב"ן====<br />
'''הרמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא) כתב לפרש כתוספות שקושיית הגמרא היא מברייתא אחרת, אבל פירש שרב אשי ורב ירמיה מדיפתי דיברו על שני מיני אוכלין ובזה פליגי אם בקנון ותמחוי חייב או פטור אבל אסור, ודווקא לבו ביום אבל לאלתר מותר. והברייתא לעיל איירי באוכל ופסולת בקנון ותמחוי, שלבו ביום חייב ולאלתר מותר. פירוש זה הוזכר גם ב'''שיטה לר"ן''' (עד א). אמנם הרמב"ן עצמו העדיף את פירוש התוס' ורבנו חננאל, כי במסכת ביצה מבואר שכל ברירה בכלי אסורה אפילו לאלתר.<br />
<br />
===מסקנת הגמרא===<br />
לפי העולה מפשט הגמרא ישנן שתי חלוקות בברירה המותרת והאסורה.<br />
חלוקה ראשונה (אביי ורבא), לאיזה זמן מותר לברור - אם הוא לאלתר מותר ואם להניח אפילו לבו ביום אסור מהתורה.<br />
<BR/>חלוקה שניה (רב אשי) בכלי הברירה - ברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ברירה בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן וברירה ביד מותרת.<br />
<br />
לפי מה שמבארים הראשונים, וכן כתב כבר '''רבנו חננאל''' (עד א) שתי החלוקות נכונות לחומרא, ולכן ברירה לאלתר תהיה מותרת רק בתנאי שהיה ביד. ברירה בקנון ותמחוי אסורה אפילו לאלתר, ובנפה וכברה אף חייבים מהתורה. וכן כתבו ה'''תוספות''' (ד"ה והתניא), ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה והתניא), ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה אמרוה), ה'''ר"ן''' (עד א ד"ה ונמצא פסקן), וכן הוא ב'''רא"ש''' (שבת ז ד) וב'''טור''' (אורח חיים שיט).<br />
<BR/>גם ב'''רי"ף''' (לב ב) משמע כן במה שציטט דברי אביי ורבא וגם דברי רב אשי. וכן כתב להדיא ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) שדווקא אם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. וכן כתב ה'''מאירי'''. ולפי מה שביאר ה'''פני יהושע''' כן היא גם דעת רש"י. <br />
<BR/>כן נפסק גם להלכה ב'''שלחן ערוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x1573 (אורח חיים שיט א)].<br />
<br />
ב'''ספר המכריע''' (כג) לבעל התוס' רי"ד כתב שקושיית רב המנונא על רב יוסף וקושיית אביי על רב המנונא לא באו לדחותם מההלכה, כלומר כולם מודים לחלוקה בין ברירה בקנון ותמחוי לנפה וכברה ולברירה ביד, וכן לחלוקה בין פסולת מתוך אוכל ואוכל מתוך פסולת. אלא שחולקים הם בהעמדת הברייתא בלבד. <BR/><br />
וכן כתב ב'''שו"ת מהרי"ט צהלון''' (ישנות רג) מדיליה, ודייק כן ממה ששתי האוקימתות הראשונות נדחו בלשון אתקפתא 'וכי מותר' לומר שאי הדין כן כלל, ואילו שתי השניות נדחו בלשון 'מידי קתני' לומר שלא נדחו מהלכתא אלא מלשון הברייתא. ובאמת שכל זה מפורש כבר ב'''מיוחס לר"ן''' (ד"ה אלא אמר אביי) בשם ה'''רא"ה'''.<br />
<BR/>אמנם המהריט"ץ בהמשך דבריו שם דחה זאת, וכתב שהרי לדברי רב המנונא ורב יוסף מותר יהיה לברור אף לבו ביום אם הוא ביד או אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כאביי.<br />
<BR/>גם מדברי '''רבנו חננאל''' (עד ב) שאחריו הלכו הראשונים, משמע שמכל האוקימתות לברייתא רק דעת אביי נתקבלה להלכה, ואילו את שני התנאים האחרים - שיברור ביד ואוכל מתוך פסולת למדנו מהמשך הגמרא מדברי רב אשי וחזקיה, ולא מדברי רב יוסף ורב המנונא.<br />
<br />
===ברירה לאחרים===<br />
'''תוספות''' (ד"ה בורר ומניח) כתבו שמה שכתבה הברייתא 'בורר ומניח' בא ללמד היתר בברירה לצורך אחרים. והיינו שמברר כדי שיאכלו אחרים לאלתר על השולחן. וכן למד ה'''בית חדש''' (שיט ב) גם בדברי הרא"ש. <br />
<BR/>וה'''רמ"א''' (א) העתיק להלכה שאפילו אחרים אוכלים עמו מותר. וביאר ה'''משנה ברורה''' (ו) דכיון שהוא לצורך הסעודה אין בזה ברירה אלא דרך אכילה היא.<br />
<BR/>וב'''ברכי יוסף''' (א) כתב שאפילו אינו אוכל עמהם בעצמו מותר, שכן מבואר מתוס' שהוא מקור דין זה. והמשנה ברורה שם העתיק דבריו והוכיח כן גם מ'''דרכי משה הארוך'''.<br />
<br />
==גדר לאלתר==<br />
איתא ב'''ירושלמי''' (שבת ז ב) ברייתא 'בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן'.<br />
<BR/>מירושלמי זה למד '''ר' חננאל''' (עד א) שגדר לאלתר שאמר אביי שמותר לברור, הוא כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. ובהמשך כתב (עד ב) שאף שמצאנו לגבי גט ש'לאלתר' הוא יותר מזה, מ"מ כיון שמצאנו מפורש בירושלמי לענין ברירה שגדר לאלתר הוא כשיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה בלבד, הכי נקטינן. והביא לזה גם ראיה מהגמרא בביצה (יג ב) שהתירה לקלף שעורים אחת אחת על יד ולאכול, וכן בשבת. משמע שהוא דווקא מיד.<br />
<BR/>הראשונים הביאו דברי ר' חננאל והסכימו כמו. כן כתב ה'''רמב"ן''' (עד א ד"ה וכתב עוד), וה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא), וכן הוא ב'''שיטה לר"ן''' (ד"ה ולענין פסק), וב'''רא"ש''' (ז ד).<br />
<BR/>וב'''מאירי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40769&st=&pgnum=98 (עד א ד"ה זה שביארנו)] הביא דברי הירושלמי וכתב שלאו דווקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שמיסב ודעתו לאכול או ליתן לאחרים קודם עקירת השלחן חשיב לאלתר.<br />
<BR/>מכל הראשונים הללו משמע שדווקא סמוך לסעודה או בתוך הסעודה ממש זהו נחשב לאלתר. <br />
<br />
גם '''רבנו ירוחם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=162 (אדם וחוה יב ח)] כתב שדווקא לאותה סעודה מותר, ולצורך סעודה אחרת אפילו באותו יום אסור. אמנם ב'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה ושיעור לאלתר) פירש כוונתו שכל שבורר אחר הסעודה לצורך סעודה הסמוכה באותו היום, חשיב לאלתר, ורק אם בורר בתוך הסעודה או קודם הסעודה, צריך לאכול באותה הסעודה הראשונה. ומהמשך דבריו משמע שהבין כן גם בדברי ר' חננאל ושאר ראשונים.<br />
<BR/>אבל ה'''דרישה''' (א) חלק על הבית יוסף בזה, ומפרש את דברי ר' ירוחם לחומרא, שכל ההיתר לברור הוא דווקא לסעודה שלפניו כאשר היא סמוכה או בתוך הסעודה, אבל להכין לסעודה אחרת לאחר שעה אסור.<br />
<br />
ב'''הגהות מרדכי''' (שבת ז) כתב בשם '''ראב"ן''' במפורש שההיתר לברור הוא כדי סעודתו, להתחיל ולגמור אחר ברירתו, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר ואסור. מבואר בדבריו שאפילו הוא לצורך הסעודה הסמוכה, כל שאינו לאלתר ממש אסור. <br />
<br />
===שיטת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת ח יב) נקט בתחילה לשון הגמרא 'לאלתר' ו'בו ביום', וה'''בית יוסף''' (ד"ה והמרדכי) לא הכריע בדבריו אם כדברי ההגהות מרדכי שמותר דווקא לאכילה מיידית או כדברי ר' חננאל שלצורך אותה סעודה מותר. <br />
<BR/>ובהמשך דבריו לגבי ברירה משני מיני אוכלין כתב הרמב"ם ש'בו ביום' הוא כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים. ובבית יוסף דייק בדבריו שבבורר אוכל מתוך אוכל אחר, אינו חייב אלא אם בירר שחרית על מנת לאכול בין הערביים, וכתב שאינו יודע מנין לרמב"ם חילוק זה. <br />
<br />
===הכרעת הפוסקים===<br />
ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שיט א) כתב שלברור ביד לאלתר מותר, ולא פירט מהו הגדר המדוייק. אמנם ה'''רמ"א''' שם הביא את דברי הבית יוסף בשם ר' חננאל שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה חשיב לאלתר. וכתב ה'''לבושי שרד''' שגם המחבר מודה בזה לרמ"א. וב'''ביאור הגר"א''' הוסיף שדבר זה מדוייק מלשון הברייתא שדווקא לבו ביום אסור, ומשמע שלאלתר הוא לאו דווקא.<br />
ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה וכל) חיזק דברי הרמ"א אלו להלכה, ודחה דברי האומרים דבעינן לאלתר ממש.<br />
<br />
ב'''אגרות משה''' (אורח חיים ד יד בורר יג) כתב שמה שכתבו המאירי והמרדכי 'שעה' אין הכוונה לשיעור זמן של שעה, אלא הכוונה שכל זמן שדרך האישה לסדר המאכל לסעודה חשיב 'שעה', וקודם לכן אפילו שעה קטנה אסור.<br />
<br />
===טעם ההיתר בברירה לאלתר===<br />
כתב '''רבנו חננאל''' (עד א) שהטעם שמותר לברור לאלתר הוא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, וזה שבורר לאכול מיד לא מכוון למלאכה אלא לאכילה. הרי שברירה לאלתר הוי דרך אכילה ולא דרך מלאכה. וכן משמע ב'''רש"י''' (עד א ד"ה ובורר ומניח לאלתר). וכעין זה ב'''מיוחס לר"ן''' (עד א ד"ה ובו ביום) כתב שברירה לאלתר אין זו מלאכה אלא כמתעסק באכילה.<br />
<br />
===ברר לאלתר ונמלך להשהות לבו ביום או ברר לבו ביום ונמלך להשתמש לאלתר===<br />
כתב ה'''בית יוסף''' בתוך פירושו לדברי רבנו ירוחם, שאם ברר לאכול בתוך הסעודה והשהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו חייב חטאת. ומשמע מדבריו שאף אם לא כיוון להשהות אלא לאכול הכל מיד ואירע ונשתייר לו דבר מה שלא אכל בסעודה הראשונה, חייב חטאת. וכן למד ה'''לבוש''' (ב).<br />
<BR/>אבל ה'''אליה רבה''' (ד) כתב בשם ה'''מלבושי יום טוב''' (ג) שאי אפשר לחייבו למפרע על מה שברר בהיתר, וכן הוא ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב ד"ה ואם בירר). <br />
<BR/>אמנם הפרי מגדים שם כתב שלא אריך למעבד הכי, וכעין זה כתב ה'''גר"ז''' (שיט ג) שאם נשתייר בסעודתו עד אחר סעודה אין בכך כלום, ובלבד שלא יערים.<br />
<BR/>וב'''שער הציון''' (ה) על המשנה ברורה הביא דברי הפמ"ג הללו ופקפק בהם וכתב שצריך ראיה לדבריו. וביאר כוונתו בשו"ת '''הר צבי''' (טל הרים - מוציא א) שלענין [[צידה]] איתא שאם ישב אחד על הפתח ומלאהו מותר לשני לישב לידו ואף אם יעמוד הראשון וילך לו, מותר לשני להמשיך לשבת הואיל והיה בהיתר, ואם כן הוא הדין הכא דמותר לכתחילה.<br />
<br />
ובספר '''קרית מלך רב''' על הרמב"ם (שבת ח יב) כתב שאם בירר לאלתר ונמלך להשהות אינו חייב חטאת, כיון שכוונתו היתה להיתר בשעת הברירה, ואם ברר להניחו לאחר זמן ונמלך לאכול מיד, חייב חטאת, שלעולם אזלינן בתר שעת הברירה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. <BR/><br />
ובשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב) חיזק את דבריו לענין בורר להניח ונמלך לאכול מיד, והביא לזה ראיה משבת צ: גבי ה[[מוציא זרעים כלשהו על מנת לזרוע]], ולאחר זמן נמלך לאוכלן חייב אף שאין בהם שיעור אכילה, שכיון שבשעת המלאכה היתה מחשבתו לזריעה חייב, דלזריעה חייב בכל שהוא. וכן הדין לגבי ברירה שכל שבשעת מעשה היתה מחשבתו להניח לבו ביום חייב. אמנם לענין בורר לאלתר ונמלך להניח צריך גם כן לומר שאזלינן בתר מחשבתו ופטור, ואם כן צריך לפרש דברי הב"י כגון שבירר בסתם ולא כיוון בדעתו כלום, ובזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ואם ישייר מוכח שלזה היתה כוונתו מתחילה. והביא גם שאפשר לפרש כוונת מרן שחייב מדרבנן אבל כתב שזה דוחק עצום. וסיים שעל כל פנים ודאי איסור דרבנן יש בזה, ודלא כהרב '''טל אורות''' שכתב שכשבדעתו להיתר מותר לכתחילה להשהות מה שנשתייר.<br />
<BR/>ובסיום דבריו כותב הרב פעלים שמה שכתבו הגר"ז והפמ"ג שלא להערים ולהשהות, כוונתם באופן שברר בתוך הסעודה עשר חתיכות ונמלך להשתמש בחמש לאלתר ולהניח חמש, דזה אסור. אבל אם ברר עשר וכוונתו לאכול את כולם, אלא שלא יכל לאכול כולם ובהכרח נשתייר מהם לאחר הסעודה, הרי שאין פה חשש הערמה שהרי לא נמלך כלל, ובזה כולם מודים להיתר. <br />
<br />
===ברירה לאורחים אף שיודע שלא יאכלו===<br />
בשו"ת '''רב פעלים''' (א אורח חיים יב בסוף התשובה) חידש שאם בורר לאורחים קערה שלמה, אף אם יודע שלא יאכלו את כולה, גם זה נחשב צורך סעודה ולאלתר, כיון שגנאי הוא לתת לפניהם קערה חסרה. וכן פסק להלכה ב'''בן איש חי''' (ב בשלח ג).<br />
<BR/>ובשו"ת '''אור לציון''' (ב לא ג) חיזק דבריו וכתב שאפילו יודע בודאי שלא יאכלו מותר, דהרי זה כבורר פרחים לשים לפניהם דמותר כיון שעושה כן לכבודם.<br />
<BR/>אבל בשו"ת '''יביע אומר''' (י אורח חיים נה יג) כתב שאין לסמוך באיסור דאורייתא על סברה בעלמא בלי ראיה ברורה, ולכן כתב שראוי להחמיר להגיש מה שנחוץ דווקא, אלא אם כן יחשוב שיאכל מיד מה שנתשייר באותה סעודה.<br />
<br />
==כלי הברירה==<br />
כפי שנתבאר לעיל, הברירה בנפה וכברה אסורה מהתורה, ואילו הבורר בקנון ותמחוי אסורה מדרבנן, ולא הותרה ברירה אלא ביד.<br />
דנו הפוסקים לגבי כלי הברירה בימינו, אילו מהם יש לאוסרם מהתורה ואילו מדרבנן, וכן אם יש כלים שמותר לברור בהם לכתחילה, דחשיב כבורר ביד.<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
<br />
==אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל==<br />
נתבאר לעיל הסברו של רב המנונא לברייתא, שאוכל מתוך פסולת מותר לברור, ואילו פסולת מתוך אוכל אסור וחייב. <br />
<BR/>אמנם אף שתירוץ זה נדחה לכאורה (עיין [[#מסקנת הגמרא|לעיל]] בשם המיוחס לר"ן וספר המכריע), מצאנו מקור נוסף בגמרא לתנאי זה בברירה, שיש לברור דווקא אוכל מתוך פסולת ולא להיפך.<br />
<br />
בהמשך ה'''גמרא''' [http://beta.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=74&format=pdf (עד א)] מביאה מעשה שבאו רבי אמי ורבי אסי לרב ביבי בשבת, ושפך לפניהם רב ביבי פירות מתוך הסל. ואמר על זה רב דימי שאינו יודע אם עשה כן מפני שלא רצה להוציא פירות מתוך העלים לפי שאסור לברור אוכל מתוך פסולת או שעשה כן משום עין יפה.<br />
<br />
עוד מביאה הגמרא דברי חזקיה שהבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. ותמהה הגמרא האם סובר חזקיה שאוכל מתוך פסולת חייב, ומתרצת שדווקא בתורמוסין הוא החמיר מפני ששולקים אותם ז' פעמים ואם מוציאים את האוכל הוא עלול להסריח ולכן חשיב כפסולת מתוך אוכל ואסור.<br />
<BR/>ונחלקו המפרשים בביאור הענין מדוע תורמוסים חשיבי כפסולת מתוך אוכל, וכדלהלן.<br />
<br />
===שיטת רבנו חננאל ורוב הראשונים===<br />
על גמרא זו כתב '''רבנו חננאל''' (עד ב) שמדברי חזקיה למדנו שכל ההיתר לברור הוא דווקא אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.<br />
<BR/>גם מדברי ה'''רי"ף''' (שבת לב א) שהביא דברי חזקיה, מבואר שלומדים מדבריו האי דינא דדווקא אוכל מתוך פסולת מותר.<br />
<br />
לשיטה זו הסכימו רוב הראשונים. ה'''רמב"ם''' (), '''רא"ש''', '''סמ"ג''', '''מאירי''', '''אורחות חיים''' (א הלכות שבת כז), וכן פסקו ה'''טור''' (אורח חיים שיט) ו'''שלחן ערוך''' (שיט א).<br />
<br />
===שיטת ספר 'המכריע' וסייעתו===<br />
ר' ישעיה ב'''ספר המכריע''' (כג) חלק בזה על רבנו חננאל וכתב שאי אפשר לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת בלבד, שאם כן לא היה מחייב חטאת אפילו בנפה וכברה, שהרי יש בזה שינוי מדרך הברירה הרגילה שהיא פסולת מתוך אוכל. ולכן כתב שלפי אביי מותר לברור אף פסולת מתוך אוכל אם הוא לאלתר וביד. ואם ברר אוכל מתוך פסולת, אפילו אפילו בנפה וכברה ולהצניע אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שעשה בשינוי מדך הברירה. <br />
<BR/>אמנם מתוך דברי ר' חננאל מבואר שלמד כן מדברי חזקיה גבי תורמוסין, ולא מדברי אביי.<br />
<br />
כדברי בעל המכריע כתב גם ה'''ריא"ז''' (פסקים שבת ז א טו).<br />
<br />
===מדוע ברירת תורמוסין נחשב לפסולת מתוך אוכל===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===פסולת מרובה מן האוכל===<br />
====סתירת הגמרות====<br />
לקמן (קלח א) מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים לגבי [[נתינת שמרים לתלויה]], משום איזה אב מתרים בו. לדעת רבה משום בורר, ולדעת ר' זירא משום מרקד. ומסביר רבה את דבריו, שכשם שדרך הבורר ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, כן גם המשמר נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. <br />
<BR/>מתוך גמרא זו הקשו ה'''תוספות''' (ד"ה בורר) שזהו היפך דברי רב המנונא כאן שמתיר דווקא לברור את האוכל ולהניח את הפסולת, אף שזה לכאורה דרך ברירה.<br />
<br />
תירצו התוספות שיש לחלק בין כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז ברירת הפסולת היא דרך הברירה ולכן צריך ליטול את האוכל ולהניח הפסולת, ובזה איירי רב המנונא, לבין כאשר הפסולת מרובה על האוכל, שאז דרך הברירה היא ליטול את האוכל ולכן צריך דווקא לקחת את הפסולת, ובזה איירי הגמרא לקמן. כלומר הברירה המותרת בשבת היא תמיד ליטול את המרובה ולהניח את המועט.<br />
<BR/>ובסוף דבריהם הביאו דברי ה'''רשב"א''' (משאנץ) שהקשה על זה שבגמרא במסכת '''ביצה''' (יד ב) משמע שאף בפסולת מרובה על האוכל, הוצאת האוכל מתוך הפסולת היא דרך ברירה. ונשאר בצריך עיון.<br />
<BR/>ה'''רמב"ן''' (ד"ה ואיכא) לעומת זאת כתב לתרץ שכוונת הגמרא שם שגם אם התרו בו משום בורר התראתו התראה, לפי שיש דרך ברירה גם באוכל מתוך פסולת. ודחה תירוץ התוספות, לפי שלעולם אסור לברור הפסולת גם כשהוא מועט, שבהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן.<br />
<BR/>וה'''ריטב"א''' (ד"ה אבל פסולת) כתב לתרץ שהגמרא שם איירי בבורר לאחר זמן, שבזה אפילו בורר אוכל מתוך פסולת הוא דרך ברירה ואסור. ואילו דברי רב המנונא הם בבורר ונותן לתוך פיו, שזה אינו דרך ברירה דווקא כאשר נוטל את האוכל.<br />
<br />
ב'''הגהות אשר"י''' (ז ד) הביא דברי ר"י בתוס', ומשמע שסובר כן להלכה שלעולם יש ליטול את המרובה מן המועט.<br />
<br />
ב'''שלחן ערוך''' וב'''רמ"א''' (שיט) לא הזכירו כלל מדברי התוס' בזה, אלא סתמו כרבנו חננאל והרמב"ם ושאר פוסקים שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, ולא חילקו בין אם אוכל מרובה או מועט.<br />
<BR/>אמנם בספר '''חיי אדם''' (טז א-ג) כתב לחשוש לשיטת התוס' שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל, הבורר את האוכל חייב מפני שלעולם דרך ברירה היא להוציא המועט מן המרובה, וכדעת התוס', אבל ב'''ביאור הלכה''' (ד"ה הבורר) הכריע כסתימת השלחן ערוך שלא חש לשיטת התוס' בזה. וכן כתב ה'''שמירת שבת כהלכתה''' (ג ב).<br />
<br />
===ברירה ביום טוב===<br />
{{סוגיה מורחבת|ברירה ביום טוב}}<br />
אומרת המשנה ב'''מסכת ביצה''' (א ח) שלפי בית שמאי אדם הרוצה לברור קטנית ביום טוב, צריך לברור את האוכל ולאכלו מיד, ואילו לבית הלל יכול לברור כדרכו בחיקו, בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה וכברה.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' שם (ביצה יד ב) מובאת בברייתא בשם רבן גמליאל שאומר שכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא כאשר האוכל מרובה על הפסולת, שאז בית הלל מתירים ליטול את הפסולת ולהשליך מפני שהוא המעט, אבל אם הפסולת מרובה על האוכל, לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. <BR/><br />
על קביעה זו של רבן גמליאל, שואלת הגמרא איך יש מי שיתיר ליטול אוכל מתוך פסולת כאשר הפסולת מרובה על האוכל? ולא ביארה הגמרא כוונתה, מה הטעם שאין מי שיתיר זאת ולהלן יתבאר מחלוקת הראשונים בזה. על כל פנים מתרצת הגמרא שרבן גמליאל דיבר בתערובת כזו שבאמת האוכל מרובה על הפסולת, אך טירחה גדולה יותר יש בהוצאת הפסולת, ולכן נחשב הדבר כפסולת מרובה מן האוכל.<br />
<br />
'''רש"י''' מסביר שהטעם שאין מי שיתיר ליטול האוכל כאשר הפסולת מרובה מפני שאסור הוא בטלטול לפי שבטל הוא ברוב הפסולת שבתערובת, וחשיב כאילו כל התערובת פסולת היא. ועל זה מתרצת הגמרא שבאמת אין הפסולת מרובה ולכן אין האוכל בטל בה, אך יש טירחה גדולה יותר בהוצאתה, ולכן לכולי עלמא יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת. וכך מתפרשים דברי רבן גמליאל, שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא כאשר יש טירחה מרובה להוציא את האוכל, בזה סוברים בית הלל שיש למעט בטירחה וליטול את את הפסולת, אבל כאשר הטירחה בפסולת מרובה יותר, מודים הם שיש להוציא את האוכל.<br />
<BR/>לפירוש זה הסכימו גם ה'''תוספות''' (ד"ה הבורר), ועולה מזה שכאשר הפסולת מרובה מן האוכל יש איסור לגעת בכל התערובת. וכן כתב ה'''רא"ש''' (ביצה א כג).<br />
<br />
אמנם מדברי ה'''רמב"ם''' (שביתת יום טוב ג טו-טז) מתבאר שלא פירש כן את הגמרא, כיון שהוא פסק בפשיטות שכאשר הפסולת מרובה על האוכל, יש ליטול את האוכל ולהניח את הפסולת, וכן כאשר האוכל מרובה אבל יש פחות טורח בברירתו יש להוציאו ולהניח את הפסולת. הרי שלא הסכים לרש"י ותוס' שכאשר הפסולת מרובה, כל התערובת היא מוקצה. <br />
<BR/>ולענין פירוש הסוגיה בגמרא, כתב ה'''בית יוסף''' (אורח חיים שיט ד"ה והרא"ש) שהוא מפרש את קושיית הגמרא 'מי איכא מאן דשרי' לא לומר שאסור לטלטל אף את האוכל מפני שבטל הוא לפסולת, אלא לומר שמה שאמר רבן גמליאל ליטול את האוכל כאשר הוא מועט, זה פשיטא ולית מאן דשרי שצריך רבן גמליאל לאסור ליטול את הפסולת, כי פשוט שאף בית הלל לא נתכוונו לכך אלא רק כאשר הפסולת מועטת. ועל זה תירצה הגמרא שרבן גמליאל דיבר כאשר הפסולת היא אמנם מועטת אבל יש טירחה גדולה יותר להוציאה, שבזה חידש שאף בית הלל מודים שיש להוציא את האוכל ולא את הפסולת.<br />
<br />
ה'''טור''' (אורח חיים שיט) העתיק להלכה את דברי הגמרא בביצה הנ"ל, ולא חילק בין שבת ליום טוב. שלשיטתו גם בשבת תערובת שהפסולת בה מרובה מן האוכל אסור לטלטלה כלל, לפי שהאוכל בטל לפסולת והכל מוקצה. אמנם כאשר האוכל מרובה, יש לברור את הדבר שיש בו טירחה מועטת בברירתו.<br />
<br />
אבל ב'''בית יוסף''' כתב (ד"ה ומיהו) שרוב ככל הפוסקים חולקים על הטור בזה, שה'''רמב"ם''' לא העתיק חילוק זה של מיעוט בטורח לענין שבת אלא רק לענין יום טוב. וכן דעת '''רבנו חננאל''' (שבת עד ב) כפי שנתבאר לעיל שכתב שלעולם יש ליטול אוכל מתוך פסולת. וכן דעת ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף לב א ד"ה ונמצא).<br />
<br />
גם ב'''שלחן ערוך''' (שיט א-ד) לא העתיק דברי הטור בזה, אלא סתם כדעת הרמב"ם ורבנו חננאל ושאר פוסקים, וכן הרמ"א לא הזכיר מזה.<br />
<br />
===ברירה בין שני מיני אוכלין===<br />
הגירסא שלפנינו בברייתא הראשונה המובאת בגמרא היא 'היו לפניו מיני אוכלין', וכן כתב '''רש"י''' (ד"ה היו) שיש לגרוס. וביאר ה'''ריטב"א''' (עד א ד"ה גירסת רש"י) שכתב כן מפני שהכא איירי באוכל מתוך פסולת כמובא להלן. אמנם בברייתא השניה הגירסה היא 'היו לפניו שני מיני אוכלין', ורש"י לא תיקן, מפני ששם אפשר להעמיד בשני מיני אוכלין. <br />
<br />
ו'''ר' חננאל''' גורס גם בברייתא הראשונה 'שני מיני אוכלין'. ומסביר ה'''תוספות''' (ד"ה היו) שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה, שבורר את מה שאינו רוצה לאכול מתו מה שרוצה לאכול, שמה שאינו רוצה לאכול נחשב פסולת. וכתב שכן משמע ב'''ירושלמי''' שגרס 'הבורר אוכלין מתוך אוכלין'. ונראה שלדינא גם רש"י מודה, שהרי הכי גרסינן בברייתא השניה.<br />
<BR/>וכן העתיקו להלכה ה'''רא"ש''' (ז ד) וה'''טור''' (אורח חיים שיט) וה'''שלחן ערוך''' (שיט ג).<br />
<br />
ה'''מאירי''' (עד א ד"ה זה שביארנו וד"ה גדולי הפוסקים) הסכים כן להלכה, ובתוך דבריו הביא גם את דעות החולקים והסוברים שלא שייך ברירה אלא באוכל ופסולת בלבד. וכתב גם בשם גדולי הפוסקים שמפרשים 'שני מיני אוכלין' שמדובר במי אחד שראוי לאכילה כגון מבושל ובמין אחד שאינו ראוי לאכילה כגון שהוא חי, והוי כאוכל ופסולת. אמנם אם הם הרבה מינים שייך ברירה גם באוכל ואוכל. והמאירי דחה דבריהם, דמה הפרש יש בין שני מיני אוכלין להרבה מינים, אלא כל שאינו רוצה בו חשיב פסולת. <br />
<br />
====ברירה במין אחד====<br />
כתב ה'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1835&st=&pgnum=28&hilite= (נז)] שכל מה שהחמיר רבנו חננאל בברירה אף באוכל מתוך אוכל כאשר אינו רוצה באחד מהם, זהו דווקא כאשר מדובר בשני מינים, אבל במין אחד אין איסור לברור את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. והוסיף שזהו דווקא במין אחד ממש, אבל שני מיני דגים חשובים שני מינים ואסורים.<br />
<BR/>עוד הוסיף שם וכתב שאם החתיכות של כל מין ניכרות בפני עצמן, כגון שחתיכות מין אחד גדולות משל המין השני, לכאורה אין זו ברירה, אף שהן מעורבות יחד, כיון שהן ניכרות כל אחת לעצמה. אבל למעשה הכריע שאין להקל בזה. אבל יכול מתוך שני המינים להוציא מכל מין את מה שרוצה, דלא אמרו ברירה בשני מינים אלא כאשר מוציא רק מין אחד ואינו ניכר ומובדל מן השני.<br />
<br />
ב'''בית יוסף''' (ד"ה וכתוב בתרומת הדשן) הביא דברי התרומת הדשן, ולא העיר עליהם דבר. ובשולחן ערוך השמיט דבריו, אבל ה'''רמ"א''' (שיט ג) העתיק דבריו להלכה.<br />
<br />
ב'''טורי זהב''' (ב) כתב לחלוק על תרומת הדשן, דאדרבה מה שאמרה הברייתא שני מינים הוא לרבותא, שבמין אחד פשיטא שאסור, אלא אפילו שני מינים שניכרים ומובדלים זה מזה, אפילו הכי אסור לברור. ודייק כן מדברי התוס' בשם רבנו חננאל, שאפילו במין אחד חשיב ברירה כאשר מוציא את מה שאינו רוצה ומשאיר את מה שרוצה.<br />
<BR/>והוסיף לחלוק על הרמ"א שהתיר לברור גדולות מתוך קטנות במין אחד, וזה היפך דברי תרומת הדשן שכתב למעשה לאסור בזה. ומכריע הט"ז שם בסוף דבר שכיון שזהו איסור דאורייתא יש להחמיר אפילו במין אחד ואפילו גדולות מתוך קטנות, שיקח את אותו דבר שרוצה בו עכשיו.<br />
<BR/>אמנם רוב ככל האחרונים חלקו בזה על הט"ז ופסקו כתרומת הדשן להתיר לברור במין אחד את מה שאינו רוצה מתוך מה שרוצה. ואף מה שחלק על הרמ"א ואסר במין אחד לברור קטנות מגדולות, אין אלו דברי התרומת הדשן, שהוא לא אסר אלא בשני מינים כאשר כל מין מובדל לעצמו בגדולות ובקטנות, אבל מין אחד גדולות וקטנות מותר לברור אף את מה שאינו רוצה. כן העתיקו להלכה כהתרומת הדשן והרמ"א - ה'''גר"ז''' (שיט ו), ה'''משנה ברורה''' (טו), ו'''ערוך השולחן''' (ו). <br />
<br />
ב'''פרי מגדים''' (משבצות זהב ב) מסתפק אם תפוחים חמוצים ומתוקים מיקרי שני מינים או מין אחד.<br />
==גדר תערובת==<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===קילוף ופירוק פסולת בדרך אכילה (עוף, דגים ופירות בקליפתם)===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בלח===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
===ברירה בכלים ובגדים===<br />
{{לוקה בחסר}}<br />
==מדוע בורר אינו נחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה==<br />
===הצגת השאלה===<br />
יש להקדים, שנחלקו תנאים בדין [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]. רבי יהודה מחייב, ולרבי שמעון אין בה איסור תורה, והיא אסורה רק מדרבנן. רוב הפוסקים פסקו כשיטת רבי שמעון, והרמב"ם פסק כרבי יהודה. הראשונים נחלקו בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין כאן מקום לדון בשיטותיהם, לנידון שלנו נחוצה ההגדרה הבסיסית שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלאדם העושה אותה אין צורך בעצם מעשה המלאכה, והוא נעשה רק באופן של סילוק ולא באופן ישיר. כך למשל, המוציא את המת כדי שהבית לא יהיה טמא בטומאת מת, אינו צריך את עצם היותו של המת ברשות השנייה, אלא את סילוקו מהבית, ועל כן שיטת רבי שמעון, שעל אף שהוציא את המת מרשות לרשות, פטור מחטאת כיון שלא היה צריך לגופה של המלאכה.<br />
<br />
הראשונים והאחרונים דנים מדוע הבורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי האדם אינו זקוק לפסולת שהוא נוטל, ואם כן הרי זו מלאכת סילוק שאינה צריכה לגופה? <br />
<br />
חשוב לציין, שהשאלה לא קיימת בברירת '''אוכל מתוך פסולת''', שהרי במצב שהאדם מוציא את האוכל מתוך הפסולת הרי הוא צריך לגופה של המלאכה שהוא עושה, שהרי הוא רוצה שהאוכל יהיה אצלו על מנת שיוכל להשתמש בו, ורק כאשר הוא בורר את '''הפסולת מתוך האוכל''' זו מלאכת סילוק שהרי האדם אינו רוצה בפסולת הניטלת אלא בכך שהאוכל יופרד מן הפסולת ויוותר נקי. <br />
<br />
===גדר מלאכת בורר===<br />
לפני שניגש להציג את תשובות המפרשים השונות לשאלה זו, יש להקדים שהאחרונים חקרו מהו גדר מלאכת בורר, והעלו בכך שלושה דרכים מרכזיות:<br />
<br />
==ברירה באופן חלקי==<br />
כתב ה'''פרי מגדים''' (משבצות זהב יג) שכל שאין בורר את כל האוכל מן הפסולת אלא מניח קצת אוכל עם הפסולת, וכן כשבורר את הפסולת ומניח חלק עם האוכל, אין זה ברירה ויכול לברור כן כל היום כולו.<br />
<BR/>וב'''אגלי טל''' (זורה א, בורר ד) כתב שהיא מחלוקת בבלי וירושלמי. שלפי הירושלמי אינו חשוב בורר אלא אם בורר ומפריד כל התערובת, ואילו לפי הבבלי אף אם בורר באופן חלקי חשיב בורר.<br />
<BR/>ובשו"ת '''להורות נתן''' (ב ע י) תמה על דברי הפרי מגדים הנ"ל דבשלמא כשבורר אוכל מתוך פסולת ולא בירר הכל, הרי שעדיין אין האוכל מבורר לגמרי ולא עביד מידי, אבל כשבורר אוכל מתוך פסולת הרי שגם אם ברר באופן חלקי הרי יש בידו אוכל מבורר ומה אכפת לן שעדיין נשאר אוכל עם פסולת.<br />
<BR/>אמנם יש לומר בכוונת הפרי מגדים שכיון שדרך ברירה היא דווקא פסולת מתוך אוכל, אין שם בורר אלא כשמפריד כל הפסולת מן האוכל, ורק כשעושה בשינוי ובורר האוכל מן הפסולת הוא דשרי. אמנם ההיתר לא יהיה חמור מן האיסור, דכשם שבאיסור לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל הפסולת, כן בהיתר, היינו כשבורר האוכל, לא חשיב ברירה אלא כשבורר כל האוכל. <br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
*[http://www.hidabroot.org/article/57617 הלכות בורר] - הרב אופיר יצחק מלכא, אתר הידברות.<br />
*[http://ph.yhb.org.il/category/%D7%A9%D7%91%D7%AA/11-%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%A8/ הלכות בורר] - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.<br />
*[http://www.halachabrura.org/dafyomi/shabat20.htm מלאכת בורר] - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.<br />
*[http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=3604 יסודות מלאכת בורר] - מכון צומת.<br />
<br />
[[קטגוריה:בורר]] <br />
[[קטגוריה:שבת עד.]]<br />
[[קטגוריה:שבת עד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת קלח.]]<br />
[[קטגוריה:ביצה יד:]]<br />
[[קטגוריה:שבת פרק ח]] <br />
[[קטגוריה:אורח חיים סימן שיט]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94_%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%94&diff=8949מלאכה שאינה צריכה לגופה2017-10-15T10:11:28Z<p>תלמיד1: /* המקורות התלמודיים */</p>
<hr />
<div>{{מקורות|שבת ב ה,י|שבת לא ב, מא א-ב, עג ב, צד א-ב, קז ב||שבת א ז|}}<br />
בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקרים השונים בגמרא, ודעות החולקים בזה אם חייב או פטור.<br />
==המקורות התלמודיים==<br />
בכמה וכמה מקומות בגמרא מוזכרת מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור מן התורה, והאיסור הוא רק מדרבנן. וגם באמוראים מצאנו מחלוקת בדבר, כדלהלן.<br />
<br />
===הוצאת מת===<br />
ב'''משנה''' (שבת י ה) מוזכרת מחלוקת זו לענין המוציא מת במטה בשבת, שלדעת תנא קמא חייב, ואילו לדעת ר' שמעון פטור.<br />
<BR/>ב'''גמרא''' (שבת צד א-ב) וכן במפרשים, מבואר שטעמו של ר' שמעון שפוטר הוא מפני שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את גוף הדבר אלא לסלקו מעליו. ועוד מבואר שאפילו מוציא את המת לקוברו אף שאין כאן רק צורך סילוק הדבר, מ"מ פטור לר' שמעון לפי שאין כאן אלא צורך המת, ולא צורך האדם המוציא, לכך חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה.<br />
<br />
במקום אחר ב'''גמרא''' (שבת קמא ב) אומר רבא שהמוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור. ומבואר שם שהסיבה שרבא פוטר היא מפני שסובר הוא כר' שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, וזהו על פי המשנה הנ"ל.<br />
<br />
===פינוי מיחם===<br />
איתא ב'''משנה''' (שבת ג ה) שמיחם שפינהו, אסור לתת לתוכו צונן בשביל לחממם, אבל מותר ליתן בתוכו צונן כדי להפשירן.<br />
<BR/>וב'''גמרא''' (שבת מא א-ב) מובאים שני הסברים למשנה זו. פירוש ראשון אומר רב אדא בר מתנא, שמיחם שפינהו הכוונה שפינה ממנו את המים החמים שהיו בו, ולכן אסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי לחממם. אך אם נותן לתוכו מים מרובים שאינם יכולים להתחמם מחום המיחם אלא רק להעשות פושרין, מותר. ומוסיפה הגמרא שאף שלכאורה מצרף הוא בזה את הכלי על ידי המים הקרים, שכל כלי מתכות חם שנותנים לתוכו צונן, והרי זה מחזק את הכלי והוי גמר מלאכה, מ"מ מותר מפני שאינו מתכוון לכך, כדעת ר' שמעון.<br />
<BR/>פירוש שני למשנה שאומרו אביי (מפני שקשה לו על הפירוש הראשון, מהו 'המיחם שפינהו' שמשמע שפינה אותו ולא שפינה ממנו מים), שמדובר במיחם מלא מים שפינה אותו מהאש, שהדין הוא שאסור ליתן לתוכו מים מועטים כדי שיתחממו המים דהוי מבשל, אבל מים מרובים מותר ליתן לתוכו כיון שלא ירתחו אלא רק ייעשו פושרין. ומסיים אביי שמיחם שפינה ממנו את המים לגמרי, אסור ליתן לתוכו מים כלל מפני שמצרף את הכלי, וכדעת ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכוון מותר.<br />
<BR/>עוד מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בין רב ושמואל, שרב אומר שמיחם שפינה ממנו את המים, אסור ליתן מים כשיעור שיצרף את הכלי, אלא רק כשיעור להפשירן. ואילו ושמואל מתיר אף למלאות כולו מים כשיעור כדי לצרף, לפי שדבר שאינו מתכוון הוא. ומבארת הגמרא שאף ששמואל סובר כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, מ"מ בדבר שאינו מתכוון סובר כר' שמעון, ולכן מתיר ליתן מים כשיעור לצרף, כל שאין כוונתו אלא להפשירן. <br />
<br />
=== כיבוי גחלת של עץ ===<br />
ה'''גמרא''' שם שואלת על שמואל, כיצד פוסק הוא שהנותן מים למיחם של על מנת לצרף פטור משום שאינו מתכוון, והרי שמואל עצמו סובר להלכה כר' יהודה, שבמקום אחר אמר הוא שהמכבה גחלת של מתכת פטור והמכה גחלת של עץ חייב, אף שעושה כן כדי למנוע נזק מן הרבים. והרי לכאורה כיבוי גחלת עץ שלא על מנת לעשות פחם, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו הכי מחייב שמואל. <br />
<BR/>מתרצת הגמרא שיש להבחין בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאף ששמואל פוסק כר' שמעון בדבר שאינו מתכוון שמותר, מ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הוא כר' יהודה שחייב.<br />
<br />
=== כיבוי נר ===<br />
ה'''משנה''' (שבת ב ה) מביאה מחלוקת מביאה מחלוקת תנאים בענין כיבוי נר. שהמכבה את הנר מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה, לדעת תנא קמא חייב משום מכבה. ואילו לדעת ר' יוסי פטור, מלבד המכבה את הנר מפני שחס על הפתילה, שבזה חייב, ומבאר שם הטעם 'מפני שהוא עושה פחם'.<br />
<BR/>ב'''גמרא''' (שבת לא ב) מובא שדעת תנא קמא מובנת, שסובר הוא שחייב משום מכבה אף שאינו צריך לגוף המלאכה אלא לחסוך בנר או בשמן או בפתילה, מפני שעומד הוא בשיטת ר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. אך בהבנת דעת ר' יוסי מובאות שתי דעות. <BR/><br />
עולא מבאר שגם ר' יוסי סובר כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אלא שסובר ר' יוסי ש[[סותר על מנת לבנות שלא במקוםו לא הוי סותר]]. גם בנידון דידן, פתילה היא מקום השלהבת, ולכן כאשר חס על הנר או על השמן, הרי זה מכבה על מנת להדליק שלא במקומו, אך כשמכבה מפני שחס על הפתילה, הרי זה מכבה על מנת להדליקו במקומו, באותה פתילה, וחייב.<br />
<br />
===צידה ומפיס מורסה===<br />
ב'''גמרא''' (שבת קז ב) מובאים דברי רב יהודה אמר רב בשלוש לישנות שונות, שבכל אחת מהן מעמיד הלכה מסויימת כר' שמעון דווקא מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.<br />
<BR/>בלישנא קמא מתייחס הוא למשנה (שבת יד א) האומרת שהצד אחת משמונה שרצים, אם צדן שלא לצורך פטור. ומעמידה רב יהודה בשם רב דווקא אליבא דר' שמעון.<br />
<BR/>בלישנא שניה מתייחס הוא למפיס מורסה, שאם עושה זאת כדי לעשות לה פה חייב אך אם להוציא ממנה לחה פטור, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.<br />
<BR/>בלישנא שלישית מתייחס הוא לצד נחש בשבת, שאם עושה זאת כמתעסק שלא ישכנו פטור, לפי שהוא מלאכה שאין צריך לגופה.<br />
<br />
===גומה וצריך לעפרה===<br />
מבואר ב'''גמרא''' (שבת עג ב) שהחופר גומא ואינו צריך את הגומא אלא את עפרה, פטור. לא מיבעיא לר' שמעון הסובר שמלאכה שאין צריך לגופה פטור, אלא אף ר' יהודה פטור מפני שמקלקל הוא, וכל המקלקלים פטורים. <br />
<br />
=== סיכום המקורות התלמודיים ===<br />
נמצא שיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון באדם העושה מלאכה, כאשר אין הוא צריך לגוף המלאכה אלא למטרה אחרת, כגון מכבה את הנר שלא לצורך הפחם, מוציא את המת כדי שלא יסריח את הבית, חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה וכד', לר' יהודה חייב, ולר' שמעון פטור.<br />
<br />
==טעם הפטור לר' שמעון==<br />
'''רש"י''' (שבת צג ב ד"ה ור' שמעון) כתב שהטעם שפוטר ר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מפני שאינו צריך למלאכה, ולכן לאו מלאכת מחשבת היא.<br />
<br />
==מחלוקת הראשונים==<br />
===דעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' (שבת א ז) פסק להלכה כר' יהודה, שמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, ולכן</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=8896מתה מחמת מלאכה2017-10-02T20:45:04Z<p>תלמיד1: /* ג. ספר שבלה ונקרע */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאילה ופקדון א א-ד|חושן משפט שמ א-ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מץה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא להלכה ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, '''שבמידה מסוימת''' המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
<br />
בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א, שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא '''מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. <br/><br />
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור}}.<br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, והרמב"ם כותב שהפטור הוא על כחש '''שמחמת''' מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה אנו '''תולים''' שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br />
<br />
על פי שיטת הריב"ש, מיישב הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן לגבי כחש כתב הרמב"ם את הדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה, כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
<br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - 'שעת מלאכה', וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) שאין הגיון בפסיקה באופן זה, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה, גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br />
<br />
יש לציין שלפי הסבר זה עדיין לא מבואר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
====סיכום הדיון====<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מצד "מתה מחמת מלאכה" - מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן השוכר פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל, שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. <BR/><br />
אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===האם נאמן בשבועה?===<br />
====מחלוקת הראשונים====<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<BR/><br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שנחלקו הסוגיות בשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה". <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שלשיטת רב סעדיה גאון אין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
====ביאור שיטת רס"ג והרי"ד====<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר בדעתם שלושה הסברים :<BR/><br />
<br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקיו, משמע שלדעתו כיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק לא שכיח התורה לא נתנה בו נאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <br />
<br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד.<BR/> הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
<br />
'''ג.''' על פי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן הרשב"ם והרא"ש פוסקים שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==שיעורים, מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://beinenu.com/lessons/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94 מתה מחמת מלאכה] - הרב אשר וייס, תשע"ד, ערוץ [http://beinenu.com/ 'בינינו'].<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה:שומרים]]<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צז.]]<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון פרק א]]<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6144מתה מחמת מלאכה2016-06-10T12:31:54Z<p>תלמיד1: /* דעות הראשונים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מץה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא להלכה ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, '''שבמידה מסוימת''' המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
<br />
בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א, שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא '''מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. <br/><br />
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור}}.<br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, והרמב"ם כותב שהפטור הוא על כחש '''שמחמת''' מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה אנו '''תולים''' שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br />
<br />
על פי שיטת הריב"ש, מיישב הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן לגבי כחש כתב הרמב"ם את הדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה, כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
<br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - 'שעת מלאכה', וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) שאין הגיון בפסיקה באופן זה, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה, גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br />
<br />
יש לציין שלפי הסבר זה עדיין לא מבואר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
====סיכום הדיון====<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מצד "מתה מחמת מלאכה" - מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן השוכר פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל, שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. <BR/><br />
אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===האם נאמן בשבועה?===<br />
====מחלוקת הראשונים====<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<BR/><br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שנחלקו הסוגיות בשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה". <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שלשיטת רב סעדיה גאון אין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
====ביאור שיטת רס"ג והרי"ד====<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר בדעתם שלושה הסברים :<BR/><br />
<br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקיו, משמע שלדעתו כיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק לא שכיח התורה לא נתנה בו נאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <br />
<br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד.<BR/> הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
<br />
'''ג.''' על פי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן הרשב"ם והרא"ש פוסקים שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6143מתה מחמת מלאכה2016-06-10T12:30:56Z<p>תלמיד1: /* דיונים נוספים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מץה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא להלכה ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, '''שבמידה מסוימת''' המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
<br />
בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א, שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא '''מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. <br/><br />
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור}}.<br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, והרמב"ם כותב שהפטור הוא על כחש '''שמחמת''' מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה אנו '''תולים''' שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br />
<br />
על פי שיטת הריב"ש, מיישב הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן לגבי כחש כתב הרמב"ם את הדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה, כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
<br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - 'שעת מלאכה', וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) שאין הגיון בפסיקה באופן זה, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה, גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br />
<br />
יש לציין שלפי הסבר זה עדיין לא מבואר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
====סיכום הדיון====<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מצד "מתה מחמת מלאכה" - מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן השוכר פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל, שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. <BR/><br />
אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===האם נאמן בשבועה?===<br />
====דעות הראשונים====<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<BR/><br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שלשיטת רב סעדיה גאון אין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
====ביאור שיטת רס"ג והרי"ד====<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר בדעתם שלושה הסברים :<BR/><br />
<br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקיו, משמע שלדעתו כיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק לא שכיח התורה לא נתנה בו נאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <br />
<br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד.<BR/> הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
<br />
'''ג.''' על פי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן הרשב"ם והרא"ש פוסקים שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6142מתה מחמת מלאכה2016-06-10T12:20:22Z<p>תלמיד1: /* שיטת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מץה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא להלכה ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, '''שבמידה מסוימת''' המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
<br />
בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א, שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא '''מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. <br/><br />
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור}}.<br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, והרמב"ם כותב שהפטור הוא על כחש '''שמחמת''' מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה אנו '''תולים''' שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br />
<br />
על פי שיטת הריב"ש, מיישב הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן לגבי כחש כתב הרמב"ם את הדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה, כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
<br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - 'שעת מלאכה', וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) שאין הגיון בפסיקה באופן זה, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה, גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br />
<br />
יש לציין שלפי הסבר זה עדיין לא מבואר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
====סיכום הדיון====<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6099מתה מחמת מלאכה2016-06-09T22:28:41Z<p>תלמיד1: /* סיכום הדיון בדעת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מץה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא להלכה ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, '''שבמידה מסוימת''' המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
<br />
בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א, שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא '''מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. <br/><br />
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור}}.<br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
====סיכום הדיון בדעת הרמב"ם====<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6098מתה מחמת מלאכה2016-06-09T22:27:47Z<p>תלמיד1: /* שיטת הרשב"א */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מץה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא להלכה ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, '''שבמידה מסוימת''' המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
<br />
בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א, שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא '''מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. <br/><br />
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור}}.<br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6097מתה מחמת מלאכה2016-06-09T22:26:35Z<p>תלמיד1: /* שיטת המחנה אפרים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מץה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא להלכה ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, '''שבמידה מסוימת''' המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
<br />
בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא '''מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. <br/><br />
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור}}.<br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6096שיחה:מתה מחמת מלאכה2016-06-09T22:26:04Z<p>תלמיד1: /* הערות בענין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור */</p>
<hr />
<div>==פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים==<br />
נראה לי שכדאי להאיר נקודה נוספת בעניין הפטור ב"מתה מחמת מלאכה", שמחדדת יותר את יסודות הדין.<br />
כל דיני השומרים לפרטיהם השונים נלמדו מ'''דרשות הכתובים''' בפרשת משפטים, ורק הפטור של "מתה מחמת מלאכה" לא נלמד מהתורה אלא נלמד מ'''סברה'''. יש להבין מה נשתנה פטור זה משאר דיני שומרים, שרק הוא לא נדרש מפסוקי התורה אלא נלמד מסברה? קשה לומר שזו סברה פשוטה כל כך עד שהתורה לא הייתה צריכה לכותבה, שהרי בגמרא יש ספק בדבר (וע"ע ב"מ צד: שגם אבדה שנלמדת מק"ו נכתבה בתורה משום ש"מילתא שאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא"). נראה שהפתרון לשאלה זו הוא, שפטור זה שונה מהותית משאר פטורי שומרים ולכן לא נכתב בתורה. צריך להבין מה מייחד את דין "מתה מחמת מלאכה" משאר דיני שומרים?<br />
<br />
בדף הסוגיה התבארה בהרחבה שאלת הראשונים שמצד ההגדרות הבסיסיות של שואל, הוא היה אמור להתחייב על נזק מחמת מלאכה, ולכן שאלו הראשונים מדוע השואל פטור למסקנת הגמרא ב"מתה מחמת מלאכה"? שאלה זו מוליכה אותנו להבנה שמצד חיוב השמירה של שואל הוא חייב אף על "מתה מחמת מלאכה", והפטור נובע '''מסיבה חיצונית''' בלבד. לפי זה מיושבת השאלה: מדוע לא הוזכר פטור "מתה מחמת מלאכה" בתורה? התשובה היא, שפטור זה לא קשור ל"פרשית שומרים" העוסקת בהגדרת חיוב השומר כלפי הבעלים, זאת כיון שמצד "פרשית שומרים" שואל היה צריך להתחייב גם על נזק שמחמת המלאכה, וזה שהוא פטור נובע מסיבה חיצונית שלא קשורה לשומרים וחיוביהם.<br />
<br />
אכן יש שלושה הסברים בטעם דין "מתה מחמת מלאכה": א. פשיעת המשאיל (רמב"ן). ב. מחילת המשאיל (רשב"א). ג. מקח טעות. והמשותף לכל שלושת ההסברים הוא, שלפי כולם סיבת הפטור אינה בגלל שהשואל מצד עצמו פטור בנזק שמחמת המלאכה, אלא מסיבות חיצוניות - פשיעת המשאיל, מחילת המשאיל או מקח טעות, וזה כמו שאמרנו שהפטור הוא פטור חיצוני ולכן אינו מופיע בפרשית שומרים.<br />
<br />
הערה זו מופיעה גם במאמר [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, עמודים 382-383, .<br />
<br />
כל זה נכון לשיטת הראשונים, אולם לפי ביאורי חלק מהאחרונים לשיטת הרמב"ם שצוינו בגוף הסוגיה, פטור "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברות ייחודיות לדיני שומרים.<br />
<br />
[[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 11:58, 8 במאי 2016 (IDT)<br />
<br />
==בירור שיטת התוספות==<br />
נראה שיטת תוספות (צד ב ד"ה שומר) היא כשיטת הרשב"א. תוספות שואל מדוע במשנה "ארבעה שומרים הם" (ב"מ צג א) נאמר ש"שואל משלם את '''הכל'''", הרי הוא פטור במתה מחמת מלאכה? ועונה התוספות שכוונת המשנה היא ששואל משלם את כל מה שהוזכר בפרשה (פשיעה, גנבה ואבדה, אונסים), אבל "מתה מחמת מלאכה כיון '''ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה''' פטור". דהיינו: מסביר התוספות שבמתה מחמת מלאכה פטור בגלל שכשאדם שואל חפץ, בתוך השאלה כלול גם פטור על "מתה מחמת מלאכה", ולכאורה כוונתו שפטור זה הוא מטעם מחילת המשאיל, כדברי הרשב"א; שהרי לדברי הרמב"ן הפטור לא קשור לכך שיש לשואל רשות לעשות מלאכה, אלא לפשיעת המשאיל.<br />
<br />
[[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 17:30, 5 במאי 2016 (IDT)<br />
<br />
<br />
== ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו==<br />
בגוף דף הסוגיה התייחסנו למקרה של ספסל כשאלה רגילה, אך יש להעיר שכלל לא ברור שבמקרה זה היושב על הספסל מוגדר כשואל, זאת משום שתי סיבות: א. כדי להיות שואל צריך לבצע פעולת קניין, ואדם שישב על ספסל לא ביצע כל פעולת קניין, ולכן לכאורה לא חלים עליו דיני שאלה. אומנם יתכן שעצם מעשה הישיבה נחשבת למעשה קניין, שכן הנתיבות (שמ ח) אומר ששימוש בחפץ נחשב למעשה קניין לגבי שומרים. ב. כיון שהמשאיל לא מקפיד על השימוש בספסל, אפשר לומר שהוא כלל לא מתכון שהמשתמש יהפך להיות שומר של הספסל, אלא שהוא מרשה להשתמש בחפציו גם ללא קבלת שמירה. הרי זה כאדם שנכנס לבית חברו והתיישב על כיסא, ברור שלא נאמר שהוא מוגדר כשומר על הכיסא עליו הוא יושב? משום שבעל הבית הרשה לו להיכנס והוא משתמש בחפציו של בית הבית ברשותו, וכך אפשר לומר גם לגבי ספסל.<BR/><br />
מדברי הרא"ש (ב"ק א י) משמע שאין על היושב דין שואל: "סתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל הנכנס לחצר ואין אדם מקפיד על כך, והוה ליה '''כ'''שואל שפטור כשמתה הבהמה מחמת מלאכה". נראה מדברי הרא"ש שהוא דומה לשואל (כ-שואל) בכך שהוא פטור על מתה מחמת מלאכה, אך אין עליו דיני שואל, וכנראה שהרא"ש מקבל לפחות אחת מהבעיות שהעלנו בהגדרת היושב על הספסל כשואל .<br />
<br />
אם נאמר שדיני שואל לא חלים על היושב על הספסל, צריך לומר שרבי עזריאל מחייב את היושב לשלם מדין '''אדם המזיק''' שהרי מדין שואל לא שייך לחייב. אך אם כן, לכאורה לא מובן מה הקשר בין פטור "מתה מחמת מלאכה" שמצינו בשואל, לאדם המזיק?<BR/><br />
לפי מה שהתבאר לעיל בדף השיחה, שפטור "מתה מחמת מלאכה" אינו קשור ל"פרשיית שומרים", והוא נובע מסברות חיצוניות, מובן כיצד לוקח הרא"ש את הפטור של "מתה מחמת מלאכה" משואל לאדם המזיק, שהרי סברת מחילה שייכת גם באדם המזיק כמו בשואל ואין סיבה לחלק ביניהם, ולכן אומר הרא"ש שכיון שמתה מחמת מלאכה סברת המחילה גורמת לכך שהיושב על הספסל אינו חייב מדין אדם המזיק. <BR/><br />
אך קשה, שאם כל סיבת החיוב היא מטעם אדם המזיק, לא מובן למה צריך הרא"ש לפטור מצד "מחמת מלאכה", הרי לשיטת הרא"ש בבבא קמא (ג א) אדם המזיק פטור באונס גמור, א"כ מדוע צריך הרא"ש להגיע ל"מתה מחמת מלאכה", ולא אומר שפטור בגלל שזה אדם המזיק באונס גמור? - צריך לומר שהרא"ש סבור ששבירת הספסל לא מוגדרת כאונס גמור אלא כאונס כעין אבדה שאדם המזיק חייב עליו, ולכן ללא הסברה שבמתה מחמת מלאכה פטור מצד מחילה היה השובר חייב לשלם מדין אדם המזיק. לפי זה יוצא ששיטת הרא"ש שגם באונס כעין גנבה ואבדה קיים דין "מתה מחמת מלאכה", ואכן כך התבאר בגוף הסוגיה מדברי הרא"ש בשו"ת (צב א).<br />
<br />
[[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 17:39, 8 במאי 2016 (IDT)<br />
==הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור==<br />
[[משתמש:תלמיד1]] - חושבני ש'''לכאורה''' המחנה אפרים אכן לא בא להסביר דין כיחש מחמת מלאכה שהוא מחמת הסברה הפשוטה המבוארת בדברי הרשב"א, ורק את דין מתה מחמת מלאכה הוא מסביר כן. ולפי"ז סרה תמיהתך מכחשה מחמת מלאכה ונגנבה שלא מחמת מלאכה.<br />
<br />
מלבד זאת יש ליישב תמיהה זו בשנבין שאף אם שואל אינו, שומר הינו, ולכן על גניבה ואבידה יתחייב לכה"פ כמו שומר שכר. אך לזה עדיין יקשה מנאנסה אחר שכיחשה מחמת מלאכה.<br />
<br />
מאחר וראיתי שהבאת זאת אף בשם רבינו יוסף בכור שור מן הראשונים, יש לטרוח ולהבין דבריו. עיינתי בפנים וחושבני שיש להסביר זאת לא במובן של אגלאי מילתא '''למפרע''' אלא במובן של פקיעת ה'''בעלות''' של השואל ברגע המיתה. וזאת, מאחר וברור לכל שמטרת השאילה היא כדי להשתמש בה, וברגע שנתגלה כשל מהותי '''בבהמה''' המונע מלעשות מלאכתה פקעה השאילה מרגע זו ואילך, אף שכל זמן שיכול היה להשתמש בו הרי הוא שואל לכל דבר [ואין אנו אומרים שמאחר שאינו שואל לכל התקופה המוסכמת שוב אינו שואל מעיקרא].<br />
<br />
ולכן אף שבעליו הגמורים של בהמה נושאים באחריות ובהפסד אף לבהמה שמתה מחמת מלאכתה, שואל, מאחר וברגע שמתה פקעה שאילתה - שוב אינו נושא בהפסד אף של מיתה זו עצמה.<br />
<br />
לפי זה אין צורך להשתמש במטבע לשון '''מקח טעות''' שמשמעו שהשואל '''הוטעה''' ומחמת כן נתבטל כל ההסכם למפרע, אלא לכל היותר יש אומדנא בהסכם שבין המשאיל לשואל שברגע שהבהמה יוצאת מכלל שימוש אין מקום להמשך הבעלות מצד השואל.<br />
<br />
יוצא מכלל זה הוא כל אונס, על אף שאף הוא מונע את המשך ההשתמשות בבהמה, מאחר ואין זה מצד ה'''בהמה''' [שבזמן ההסכם היתה שייכת למשאיל ולכן לא קנאה השואל ממנו אלא לזמן שהיא ראויה למלאכה] אלא מצד מזלו של הבעלים שבמקרה שלנו הוא ה'''שואל''' [מאחר שהוא דבר שנתחדש עתה לאחר גמר ההסכם] ולא המשאיל אמור לישא בהפסדים.<br />
<br />
[[משתמש:שמעיה הרץ|בש&#39;&#39;ם]] 19:20, 10 במאי 2016 (IDT)<br />
<br />
:ישר כוחך על הערות!<br />
<br />
:בעניין שיטת רבינו יוסף בכור שור אני מסכים שיש מקום להסביר כך את דבריו, ולפי זה אין כוונתו כדברי המחנה אפרים שהדגיש שיש כאן '''שאלה בטעות''', שמכך משמע במפורש שכוונתו למקח טעות רגיל.<br />
<br />
:בעניין תשובותיך לשאלה שלי על המחנה אפרים: <br />
:לגבי תשובתך הראשונה, לכאורה יש לשאול כשאלתי גם לגבי נגנבה '''ומתה''' מחמת מלאכה ברשות הגנב, שגם כן לכאורה התברר שלא הייתה ראויה למלאכה (ומה לי אם התברר כן ברשות שואל או שהתברר כן ברשות הגנב) ולמפרע לא יתחייב על הגניבה. ועוד יש לדחות שבמחנה אפרים משמע שהוא בא להסביר גם את כחש מחמת מלאכה, ולכן הוא פוטר בספרים שבלו, ואם הוא מסכים לרשב"א בכחש היה לו לפטור בספרים.<br />
:לגבי תשובתך השנייה, אני מקבל את התירוץ, אולם כבר הערת שזה לא מיישב לגבי מצב של אונס, כגון שנגנבה בידי ליסטים מזויין.<br />
<br />
:[[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 20:17, 10 במאי 2016 (IDT)</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6095מתה מחמת מלאכה2016-06-09T22:25:10Z<p>תלמיד1: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מץה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא להלכה ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, '''שבמידה מסוימת''' המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
<br />
בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא '''מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. <br/><br />
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|הערות בעניין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור}}.<br />
<br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6094מתה מחמת מלאכה2016-06-09T22:23:20Z<p>תלמיד1: /* השיטות השונות בטעם הפטור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, ואם בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' הבהמה הייתה חלשה ולא הייתה ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והבהמה מץה משום שנעשה בה שימוש שלא מתאים לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, וכאשר הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הרי הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד על נזק שנגרם בגלל '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא להלכה ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שוודאי שאין המשאיל נחשב כפושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל. כוונת הרמב"ן היא, '''שבמידה מסוימת''' המשאיל אשם בגרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק במידה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
<br />
בשלב הראשון, עונה הרשב"א של השאלה - למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכאשר הוא השאיל את החפץ, הוא '''מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ועל כן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא היה אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. <br/><br />
לכן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שהשואל פטור רק ב"כחש מחמת מלאכה", בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור את השואל בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדברי הרשב"א שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר היטב בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה מחמת במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, ואם כן מתברר שזו שאלה בטעות והשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראויה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, לכאורה השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות ולא מוטלים על השואל חיובי שומרים, והוא פטור אפילו על נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה, שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6092מתה מחמת מלאכה2016-06-09T22:04:58Z<p>תלמיד1: /* שאלת הראשונים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו '''חיוב להשיב''' את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, באה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ודין "מתה מחמת מלאכה", נובע '''מסברות חיצוניות''' הבנויות על דינים ששייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש השואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6090מתה מחמת מלאכה2016-06-09T22:00:53Z<p>תלמיד1: /* כחש מחמת מלאכה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש השואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על בהמה שנשדדה בדרך, ואמרו המחנה אפרים והש"ך שהפסק של השו"ע מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם מלשלם על ספרים שבלו, בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, והם לא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים, שחייבו את השואל לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל.<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א שיש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת, ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו והוא מוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה השואל יהיה פטור כי אנו רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. <br/><br />
על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר: במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
לפי חילוק זה, מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש: הרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה על ידי השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שישנו סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים ניתן להעמיד את דברי השו"ע, במקרה ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה והשואל פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א ומצריך את פשיעת המשאיל. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א (מחילת המשאיל), אך במיתה שהיא נזק שאינו צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שגם במיתה השואל פטור בגלל סברת הרמב"ן (פשיעת המשאיל).<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6087מתה מחמת מלאכה2016-06-09T21:43:58Z<p>תלמיד1: /* המחלוקות המרכזיות בדברי הפוסקים בהגדרת הפטור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש השואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בהגדרת "מחמת מלאכה"===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים, אך ה'''רא"ש''' פסק שהשואל חייב לשלם, כיוון שלשיטתו במקרה זה אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה לא נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא, שיתכן שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית, היו מגיעים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הרמ"ה הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה. <br/><br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שהדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור במקרה זה את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך לומד המחנה אפרים, שהרמ"ה והרא"ש שקישרו מקרה לדין "מתה מחמת מלאכה", סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יש מקום לדון אם השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ופוסק שבמקרה זה השואל חייב לשלם על הנזק.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. התרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך מסביר שכיוון שהוא פסק כשיטת הרמב"ן אין סיבה שהשואל יהיה פטור מלשלם על נזק זה.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה". סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא - '''תולדות אדם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)], והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)] ו'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאר זמן החזיר את הספר קרוע ובלוי, והרב שפירא פטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א: במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
<br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6086מתה מחמת מלאכה2016-06-09T21:28:19Z<p>תלמיד1: /* ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א בהגדרת הפטור */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש השואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור: לשיטת הרמב"ן, ההגדרה - "מחמת מלאכה", כוללת רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב למרות שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה, ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
===המחלוקות המרכזיות בדברי הפוסקים בהגדרת הפטור===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6083מתה מחמת מלאכה2016-06-09T21:20:23Z<p>תלמיד1: /* ביאור מהלך הגמרא לפי הרשב"א */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש השואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה על נזק זה, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - השואל חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א בהגדרת הפטור===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
===המחלוקות המרכזיות בדברי הפוסקים בהגדרת הפטור===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6082מתה מחמת מלאכה2016-06-09T21:19:08Z<p>תלמיד1: /* שיטת הרשב"א */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
====ביאור מהלך הגמרא לפי הרשב"א====<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א בהגדרת הפטור===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
===המחלוקות המרכזיות בדברי הפוסקים בהגדרת הפטור===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6081מתה מחמת מלאכה2016-06-09T21:18:30Z<p>תלמיד1: /* סתירות בדברי הפוסקים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א בהגדרת הפטור===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
===המחלוקות המרכזיות בדברי הפוסקים בהגדרת הפטור===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על דברי הפוסקים שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6079מתה מחמת מלאכה2016-06-09T21:14:44Z<p>תלמיד1: /* הגדרת "מחמת מלאכה" */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
===ההבדל בין הרמב"ן לרשב"א בהגדרת הפטור===<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
===המחלוקות המרכזיות בדברי הפוסקים בהגדרת הפטור===<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן.<br />
====א. בהמה שנשדדה בדרך====<br />
הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
====ב. השואל כלי זין ונצחו השונאים==== <br />
מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
====ג. ספר שבלה ונקרע====<br />
מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שהפוסקים נחלקו (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6078מתה מחמת מלאכה2016-06-09T21:09:41Z<p>תלמיד1: /* כחש מחמת מלאכה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
===סתירות בדברי הפוסקים===<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
===החילוק בין כחש למיתה===<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
===ישוב הסתירות בדברי הפוסקים===<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
===ביאור מהלך הגמרא לפי הרמב"ן===<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6077מתה מחמת מלאכה2016-06-09T21:06:57Z<p>תלמיד1: /* סיכום הדיון בדעת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
גם לאחר הסברי המפרשים בדעת הרמב"ם, נותרו דברי הרמב"ם מחודשים וקשים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6076מתה מחמת מלאכה2016-06-09T21:05:44Z<p>תלמיד1: /* הקשיים בדעת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם מבחינה עקרונית הרמב"ם מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם הוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6074מתה מחמת מלאכה2016-06-09T21:02:22Z<p>תלמיד1: /* הקשיים בדעת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
בשורות הבאות נציג את שתי הדרכים המרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם. ההבדל העקרוני בין שתי הדרכים הוא - האם הרמב"ם מבחינה עקרונית מסכים לדברי שאר הראשונים, אלא שהוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה", ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6072מתה מחמת מלאכה2016-06-09T20:59:22Z<p>תלמיד1: /* שיטת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
===הקשיים בדעת הרמב"ם===<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אלא שהרמב"ם מגדיר דין זה באופן אחר. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בכך שהנזק אירע מחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
הנקודה המרכזית שיש לעמוד עליה היא - האם הרמב"ם מקבל עקרונית את דעת הראשונים, אלא שהוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה" ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
ישנן שתי דרכים מרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם, שיוצגו בקצרה בשורות הבאות.<br />
===הסבר הריב"ש===<br />
ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.apx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור הסבר הריב"ש בדעת הרמב"ם: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
===הסבר נוסף===<br />
חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
===סיכום הדיון בדעת הרמב"ם===<br />
דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=6071מתה מחמת מלאכה2016-06-09T20:50:22Z<p>תלמיד1: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א - ד|חושן משפט שמ א - ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שחפץ שאול ניזוק מחמת המלאכה שבעבורה הושאל. הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אולם הוא משנה את גדר הדין. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בנזק שמחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
הנקודה המרכזית שיש לעמוד עליה היא - האם הרמב"ם מקבל עקרונית את דעת הראשונים, אלא שהוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה" ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
ישנן שתי דרכים מרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם:<br />
<br />
'''א.''' ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור שיטת הרמב"ם לדברי הריב"ש: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
<br />
'''ב.''' חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
<br />
סוף דבר: דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=5450מתה מחמת מלאכה2016-06-05T20:05:06Z<p>תלמיד1: /* שיטת הרשב"א */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א-ד|חושן משפט שמ א-ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש נורמלי בחפץ שאול, הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אולם הוא משנה את גדר הדין. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בנזק שמחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
הנקודה המרכזית שיש לעמוד עליה היא - האם הרמב"ם מקבל עקרונית את דעת הראשונים, אלא שהוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה" ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
ישנן שתי דרכים מרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם:<br />
<br />
'''א.''' ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור שיטת הרמב"ם לדברי הריב"ש: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
<br />
'''ב.''' חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
<br />
סוף דבר: דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=5449מתה מחמת מלאכה2016-06-05T20:04:12Z<p>תלמיד1: /* דיונים נוספים */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א-ד|חושן משפט שמ א-ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש נורמלי בחפץ שאול, הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם. <br/> נראה ש'''תוספות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (צד ב ד"ה שומר)] הלך בדרכו של הרשב"א {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|בירור שיטת התוספות}}.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אולם הוא משנה את גדר הדין. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בנזק שמחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
הנקודה המרכזית שיש לעמוד עליה היא - האם הרמב"ם מקבל עקרונית את דעת הראשונים, אלא שהוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה" ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
ישנן שתי דרכים מרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם:<br />
<br />
'''א.''' ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור שיטת הרמב"ם לדברי הריב"ש: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
<br />
'''ב.''' חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
<br />
סוף דבר: דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר מדין "מתה מחמת מלאכה" - האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע, או שמא גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שבעל '''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בשאלה זו, ונטה לומר ששואל פטור רק כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה באונס גמור. <BR/><br />
אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" קיים גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה שבעיקרון השוכר חייב עליו, וכאן פטור משום שהנזק אירע מחמת מלאכה. לפי זה, מפורש שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", השואל פטור משום שזו נזק שמחמת המלאכה. מהדגשת השו"ע משמע שהשואל פטור רק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין), אך אם הייתה זו גנבה רגילה - יש לחייב את השואל אף שהנזק בא מחמת המלאכה. ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר שכיוון שכדי לפטור את השואל צריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ולכן רק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל, מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור השואל יהא פטור מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם. טעם הדבר הוא, שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)], ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)], ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)], ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א). לשיטתו דין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין שבועת השומרים על "מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה הוא נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו הנאמנות בשבועה, ועל השואל להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת הסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת הסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת הסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי בעבר היה מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מקרים בהם מותר לאדם להשתמש בחפציו של חברו שלא מדעתו, משום שברור שבעל החפץ מסכים שישתמשו בחפציו. דוגמה ידועה לדין זה היא - ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם בשאלה מסוג זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? ונחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל המונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? התוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה שספסל הונח לשימוש הציבור לא שייך לומר שבעל הספסל פשע (שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה ורק לאחר זמן הספסל התקלקל), סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=5442מתה מחמת מלאכה2016-06-05T19:48:12Z<p>תלמיד1: /* שיטת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א-ד|חושן משפט שמ א-ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש נורמלי בחפץ שאול, הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם. <br/> נראה ש'''תוספות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (צד ב ד"ה שומר)] הלך בדרכו של הרשב"א {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|בירור שיטת התוספות}}.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אולם הוא משנה את גדר הדין. בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בנזק שמחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ומחמת קושייה זו הכריע המגיד משנה כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
הנקודה המרכזית שיש לעמוד עליה היא - האם הרמב"ם מקבל עקרונית את דעת הראשונים, אלא שהוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם הבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה" ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
ישנן שתי דרכים מרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם:<br />
<br />
'''א.''' ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר ש'''מבחינה עקרונית''' הרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה '''בשאלה מציאותית''': מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא, שכאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
על פי שיטת הריב"ש, הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] מיישב את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הוכחשה הבהמה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן בכחש הרמב"ם נשאר בדין המקורי שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור שיטת הרמב"ם לדברי הריב"ש: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל ואומר שהשואל פטור למרות שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר ופוסק שאע"פ שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה - השואל חייב. כנגד הלחם משנה טוען ה'''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בפסיקה זו, שהרי לפי הריב"ש גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק כדי '''לברר''' אם הנזק אירע מחמת המלאכה; לכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
<br />
'''ב.''' חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מאשר שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, לכן לא ניתן לחייב את השואל על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שחיוב זה פוגם בגדר השואל כאדם שכל הנאת החפץ שלו; אך כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין בחיוב בתשלומים כל פגם בהנאת השואל מהחפץ, שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלם אלא שחל עליו חיוב תשלומים על נזק שאירע לאחר מכן. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). יש להעיר שבדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי מהלך זה בשיטת הרמב"ם, ברור שצודק הלחם משנה שלדעת הרמב"ם שהקריטריון היחידי הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? צריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים: הסברנו לעיל שגם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א בעניין כחש מחמת מלאכה, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה - שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
<br />
סוף דבר: דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומהו מקור דברי הרמב"ם לכך? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר בדין "מתה מחמת מלאכה", האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע או גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שב'''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בזה, ונטה לומר ששואל פטור רק במתה מחמת מלאכה באונס גמור. אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" שייך גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה (ששוכר חייב עליו) מחמת המלאכה, ואם כן יוצא שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", הוא פטור, בגלל שהנזק קרה מחמת המלאכה. משמע שרק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין) פטור ואם זו הייתה גנבה רגילה השואל היה חייב אף שזה מחמת מלאכה. אולם ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר הנתיבות שכיוון שצריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ורק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור ייפטר השואל מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם, משום שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)] ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)] ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א), שנוטה לומר שדין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה" שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין בשואל שבועת השומרים ש"מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה זה נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו נאמנות בשבועה, ויש להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא שם, מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת היסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת היסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת היסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי היה בעבר מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מצבים בהם מותר לאדם להשתמש שלא מדעת חברו בחפציו, משום שברור שבעל החפץ מרשה שישתמשו בחפציו. דוגמה לכך היא ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם במצב זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? נחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל שמונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? תוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה של ספסל אי אפשר לומר שבעל הספסל פשע, שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה, ורק אחר זמן הספסל התקלקל, לכן סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
לפי מה שהתבאר לעיל שגם הרמב"ן מודה לרשב"א בנזקים צפויים, צריך לומר שרבי עזריאל סובר ששבירת ספסל היא נזק לא צפוי, ולכן ללא פשיעת המשאיל השואל יתחייב לשלם.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=5440מתה מחמת מלאכה2016-06-05T19:32:21Z<p>תלמיד1: /* כחש מחמת מלאכה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א-ד|חושן משפט שמ א-ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש נורמלי בחפץ שאול, הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם. <br/> נראה ש'''תוספות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (צד ב ד"ה שומר)] הלך בדרכו של הרשב"א {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|בירור שיטת התוספות}}.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולפי הרמב"ן לא שייכת סברת המחילה - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] כמובן מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אולם הוא משנה את גדר הדין, בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בנזק שמחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ולכן המגיד משנה מכריע כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
הנקודה המרכזית שיש לעמוד עליה היא - האם הרמב"ם מקבל עקרונית את דעת הראשונים, אלא שהוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם מבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה" ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
ישנן שתי דרכים מרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם:<br />
<br />
א. ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר שהרמב"ם לא חולק עקרונית על דעת הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה בשאלה מציאותית: מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
לפי זה מיישב הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הבהמה מכחישה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן הרמב"ם חוזר כאן לעיקר הדין שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור שיטת הרמב"ם לדברי הריב"ש: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל שאפילו שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה, השואל פטור. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר, שאף שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה, השואל חייב. אולם בעל '''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בשיטת הלחם משנה, שהרי גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק לברר אם הנזק אירע מחמת המלאכה, ולכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
<br />
ב. חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מלדברי שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, ולכן הוא לא חייב לשלם על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שזה פוגם ביסוד שכל הנאת החפץ שייכת לו. אולם כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין פגם בהנאת השואל מהחפץ שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלםף אלא שחל עליו חיוב תשלומים לאחר מכן על הנזק. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). בדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי זה וודאי שצודק הלחם משנה בדעת הרמב"ם שהקריטריון היחיד הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? וצריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים הוא לפי מה שהתבאר לעיל, שלגבי כחש גם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א שהשואל פטור מצד מחילת המשאיל, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
<br />
סוף דבר: דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומה מקור דברי הרמב"ם? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר בדין "מתה מחמת מלאכה", האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע או גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שב'''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בזה, ונטה לומר ששואל פטור רק במתה מחמת מלאכה באונס גמור. אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" שייך גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה (ששוכר חייב עליו) מחמת המלאכה, ואם כן יוצא שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", הוא פטור, בגלל שהנזק קרה מחמת המלאכה. משמע שרק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין) פטור ואם זו הייתה גנבה רגילה השואל היה חייב אף שזה מחמת מלאכה. אולם ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר הנתיבות שכיוון שצריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ורק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור ייפטר השואל מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם, משום שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)] ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)] ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א), שנוטה לומר שדין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה" שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין בשואל שבועת השומרים ש"מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה זה נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו נאמנות בשבועה, ויש להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא שם, מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת היסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת היסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת היסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי היה בעבר מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מצבים בהם מותר לאדם להשתמש שלא מדעת חברו בחפציו, משום שברור שבעל החפץ מרשה שישתמשו בחפציו. דוגמה לכך היא ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם במצב זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? נחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל שמונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? תוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה של ספסל אי אפשר לומר שבעל הספסל פשע, שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה, ורק אחר זמן הספסל התקלקל, לכן סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
לפי מה שהתבאר לעיל שגם הרמב"ן מודה לרשב"א בנזקים צפויים, צריך לומר שרבי עזריאל סובר ששבירת ספסל היא נזק לא צפוי, ולכן ללא פשיעת המשאיל השואל יתחייב לשלם.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=5439מתה מחמת מלאכה2016-06-05T19:31:18Z<p>תלמיד1: /* כחש מחמת מלאכה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א-ד|חושן משפט שמ א-ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש נורמלי בחפץ שאול, הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם. <br/> נראה ש'''תוספות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (צד ב ד"ה שומר)] הלך בדרכו של הרשב"א {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|בירור שיטת התוספות}}.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן בה הלכו רוב הראשונים והפוסקים שהשואל חייב לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א יש מצבים בהם אף שהמשאיל לא פשע - השואל פטור כש"מתה מחמת מלאכה", ובמקרים הנזכרים לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה, אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שהשואל פטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל על נזקים אלו - היה עליו להתנות על כך בפירוש; שהרי הדבר מצוי שספר נקרע ומתבלה ע"י השימוש בו, כמו כן, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל ששאל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. לכן במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שאינה נזק צפוי ולא שייכת סברת המחילה לפי הרמב"ן - השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] כמובן מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אולם הוא משנה את גדר הדין, בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בנזק שמחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ולכן המגיד משנה מכריע כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
הנקודה המרכזית שיש לעמוד עליה היא - האם הרמב"ם מקבל עקרונית את דעת הראשונים, אלא שהוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם מבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה" ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
ישנן שתי דרכים מרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם:<br />
<br />
א. ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר שהרמב"ם לא חולק עקרונית על דעת הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה בשאלה מציאותית: מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
לפי זה מיישב הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הבהמה מכחישה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן הרמב"ם חוזר כאן לעיקר הדין שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור שיטת הרמב"ם לדברי הריב"ש: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל שאפילו שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה, השואל פטור. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר, שאף שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה, השואל חייב. אולם בעל '''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בשיטת הלחם משנה, שהרי גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק לברר אם הנזק אירע מחמת המלאכה, ולכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
<br />
ב. חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מלדברי שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, ולכן הוא לא חייב לשלם על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שזה פוגם ביסוד שכל הנאת החפץ שייכת לו. אולם כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין פגם בהנאת השואל מהחפץ שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלםף אלא שחל עליו חיוב תשלומים לאחר מכן על הנזק. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). בדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי זה וודאי שצודק הלחם משנה בדעת הרמב"ם שהקריטריון היחיד הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? וצריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים הוא לפי מה שהתבאר לעיל, שלגבי כחש גם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א שהשואל פטור מצד מחילת המשאיל, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
<br />
סוף דבר: דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומה מקור דברי הרמב"ם? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר בדין "מתה מחמת מלאכה", האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע או גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שב'''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בזה, ונטה לומר ששואל פטור רק במתה מחמת מלאכה באונס גמור. אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" שייך גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה (ששוכר חייב עליו) מחמת המלאכה, ואם כן יוצא שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", הוא פטור, בגלל שהנזק קרה מחמת המלאכה. משמע שרק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין) פטור ואם זו הייתה גנבה רגילה השואל היה חייב אף שזה מחמת מלאכה. אולם ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר הנתיבות שכיוון שצריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ורק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור ייפטר השואל מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם, משום שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)] ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)] ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א), שנוטה לומר שדין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה" שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין בשואל שבועת השומרים ש"מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה זה נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו נאמנות בשבועה, ויש להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא שם, מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת היסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת היסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת היסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי היה בעבר מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מצבים בהם מותר לאדם להשתמש שלא מדעת חברו בחפציו, משום שברור שבעל החפץ מרשה שישתמשו בחפציו. דוגמה לכך היא ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם במצב זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? נחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל שמונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? תוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה של ספסל אי אפשר לומר שבעל הספסל פשע, שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה, ורק אחר זמן הספסל התקלקל, לכן סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
לפי מה שהתבאר לעיל שגם הרמב"ן מודה לרשב"א בנזקים צפויים, צריך לומר שרבי עזריאל סובר ששבירת ספסל היא נזק לא צפוי, ולכן ללא פשיעת המשאיל השואל יתחייב לשלם.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=5396מתה מחמת מלאכה2016-06-04T20:15:41Z<p>תלמיד1: /* כחש מחמת מלאכה */</p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||בבא מציעא צו ב - צז א||שאלה א א-ד|חושן משפט שמ א-ד}}<br />
<br />
סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש נורמלי בחפץ שאול, הראשונים והפוסקים נחלקו בטעמי הדין ובפרטיו.<br />
<br />
==הצגת הסוגיה==<br />
'''הגמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=203 (ב"מ צו ב)] מסתפקת אם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה '''הוכחש''' מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה '''מתה''' מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה - השואל פטור מלשלם.<BR/><br />
הגמרא מדגישה שדין זה קיים רק כאשר השואל השתמש שימוש רגיל בחפץ, אך אם השואל הפר את הסיכום בינו לבין המשאיל והשתמש בחפץ באופן חריג, עליו לשלם אם הבהמה מתה מחמת מלאכתה.<br />
<br />
טעם הדין נאמר בגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". כלומר: ה[[שואל]] טוען כנגד המשאיל שאין לחייבו לשלם כיוון ששאלת הבהמה לא נודעה לשם העמדתה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא על מנת להשתמש בה. מדברי הגמרא לא ברור די הצורך מדוע טענה זו פוטרת את השואל מתשלומים, ובהמשך נראה שנחלקו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה.<br />
<br />
נקודה נוספת הטעונה בירור היא: בשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.<br />
<br />
==שאלת הראשונים==<br />
הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה", וטוענים שלכאורה אין כל סיבה לפטור את השואל מלשלם במצב זה.<br />
<br />
כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב שואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. [[שומר חינם]], [[שומר שכר]] ו[[שוכר]] חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אילו היו שומרים כראוי, והם חייבים לשלם משום משום '''רשלנותם ופשיעתם בשמירה'''. לעומת זאת שואל חייב גם על נזקים שאירעו '''באונס גמור''' למרות שהוא לא אשם כלל, ולא הייתה לו כל יכולת למנוע את הנזק; ברור אם כן, שחיוב השואל לא נובע מהרשלנות וה[[פשיעה בשמירה]], אבל עדיין לא מבואר מה מחייב את השואל לשלם על אונס גמור, הרי כלל גדול הוא (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=67 ב"ק כח ב]) ש"אונס רחמנא פטריה"? <BR/><br />
מסביר הרשב"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=32304&st=%D7%93%D7%A3+%D7%9C%D7%95&pgnum=79&hilite= (לו ב ד"ה מאי)] שכיון ש"השואל כל הנאה שלו" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (ב"מ צד ב)], ולמשך זמן השאלה השואל הוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ (שהרי הוא לא משלם כלל על השימוש בחפץ), התורה מתייחסת לשואל כאילו הוא '''הבעלים''' של החפץ במשך תקופת השאלה, אלא שמוטל עליו להשיב את החפץ בסיום זמן השאלה. לכן כאשר השואל לא משיב את החפץ בסיום השאלה, גם אם הנזק אירע באונס גמור - השואל חייב לשלם, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך - הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק. <br />
בדרך זו הולכים גם רש"י [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37969&st=&pgnum=154 (סנהדרין עב ב ד"ה אבל)], תוספות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=32 (ב"ק יא א ד"ה אין)] והרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=208 (ב"ב קסח ב ד"ה הכי)]. <br />
<br />
על רקע זה, מגיעה שאלת הראשונים: מה ההיגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי לא ניתן לומר שזה יותר מאונס גמור, וכאמור, שואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, משום שבשואל החיוב לא נובע מכך שהשואל פשע בשמירה. אם כן מדוע שואל פטור ב"מתה מחמת מלאכה"?<br />
<br />
ישנן שלוש שיטות עיקריות במפרשים בישוב שאלה זו. המכנה משותף לכל שלושת השיטות הוא, שלשלושת השיטות '''מבחינה עקרונית''' אין סיבה לפטור שואל על נזק שאירע מחמת המלאכה, וטעם הדבר הוא כמו שהתבאר לעיל, שהשואל נחשב כבעל החפץ והוא נושא באחריות לכל נזק שאירע לחפץ; ולכן הפטור נובע רק '''מסיבות חיצוניות''' הבנויות על דיני השייכים בכל דיני ממונות ואין אלו סברות ייחודיות לדיני שומרים {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים}}.<br />
<br />
==השיטות השונות בטעם הפטור==<br />
===שיטת הרמב"ן===<br />
ה'''רמב"ן''' מסביר שהפטור ב"מתה מחמת מלאכה" מבוסס על ההנחה שבהמה לא אמורה למות מחמת מלאכתה, וכאשר בהמה מתה מחמת מלאכה זה מעיד '''שמלכתחילה''' היא הייתה חלשה ולא ראויה למלאכה שבעבורה הושאלה, והיא מתה משום שעשו בה מלאכה שלא ראויה לה. לפי זה מובנים דברי הגמרא - השואל פטור מלשלם משום ש"לאו לאוקמא בכילתא שאילתא" - השואל טוען שהמשאיל ידע שמטרת שאלת הבהמה אינה כדי להעמידה בכילה (ואז היא יכלה להיות גם בהמה חלשה) אלא על מנת לעבוד בה, ואם הוא הביא לשואל בהמה חלשה ולא בדק שהיא ראויה למלאכתה הוא פושע, ואין השואל צריך להפסיד מחמת '''פשיעת המשאיל'''. בדרכו של הרמב"ן הלכו גם ה'''ריטב"א''', ה'''ר"ן''', ה'''נימוקי יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] וה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)]. הסברו של הרמב"ן הובא ב'''בית יוסף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)], ב'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ג)] וב'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)].<br />
<br />
יש להעיר שברור שהמשאיל אינו נחשב פושע לפי הקריטריונים הרגילים של שומרים, ומסתבר ששומר חינם שחייב רק על פשיעה, יהיה פטור על נזק שאירע מחמת פשיעה ברמה של פשיעת המשאיל, כוונת הרמב"ן היא, שעל המשאיל מוטלת אשמה מסוימת על גרימת הנזק, ומשום כך המשאיל אין הוא יכול לתבוע מהשואל לשלם על הנזק שנעשה באונס גמור, שהרי השואל אינו אשם כלל ואילו המשאיל אחראי לנזק ברמה מסוימת.<br />
<br />
===שיטת הרשב"א===<br />
הסברו של ה'''רשב"א''' בנוי בשני שלבים: ראשית הוא מסביר את הפטור בכחש מחמת מלאכה, ומתוך כך את הפטור במיתה מחמת מלאכה. <br/><br />
בשלב הראשון, הרשב"א עונה של השאלה: למה השואל פטור על נזק שניתן לצפות שיקרה מחמת מלאכה? מסביר הרשב"א שכיון שהמשאיל ידע שהשואל ישתמש בבהמה לצורך מלאכתו (סברת "לאו לאוקמא בכילתא שאילתא"), וידע שלכל בהמה יש בלאי טבעי שנגרם מחמת העבודה, ובכל זאת הוא לא התנה שהשואל יצטרך לשלם, מוכח שהמשאיל לא מקפיד על נזק זה וכשהשאיל את החפץ לעבודה, '''הוא מחל''' גם על הבלאי הטבעי הנגרם מהמלאכה, ולכן השואל פטור מלשלם על נזק זה. דברים אלו מסבירים רק את הפטור ב"'''כחש מחמת מלאכה'''" שהוא '''נזק צפוי''' שצריך להתנות עליו, אך עדיין לא מובן למה פטור גם ב"'''מתה מחמת מלאכה'''" שזה '''נזק לא שכיח''' (ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=78&hilite= ב"מ לד א]), והמשאיל לא אמור להעלות על דעתו שיקרה נזק זה, וממילא אינו צריך להתנות עליו. על כן ממשיך הרשב"א ומסביר, שכיון שהמשאיל מחל על הבלאי הטבעי שמחמת המלאכה, אנו מבינים שלמשאיל לא אכפת מכך שיגרמו לו נזקים מחמת השימוש, משום שהמשאיל רוצה ללכת לקראת השואל ולהטיב עמו בשימוש בחפץ שלו, גם במחיר של נזקים שיגרמו לו. משום כך, השואל פטור גם על נזקים שלא ניתן לצפות מראש ואין הוכחה ישירה שהמשאיל מחל עליהם. <br/> נראה ש'''תוספות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=199 (צד ב ד"ה שומר)] הלך בדרכו של הרשב"א {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|בירור שיטת התוספות}}.<br />
<br />
יש להוסיף שעל פי דברי הרשב"א ניתן להבין את השלב הראשוני בסוגיה בו הגמרא חילקה בין "כחש מחמת מלאכה" לבין "מתה מחמת מלאכה", לפי הרשב"א החילוק ברור: יש מקום רב לומר שרק ב"כחש מחמת מלאכה" יש סיבה לפטור בגלל שהמשאיל לא התנה עליו, אך על מיתה שהיא נזק לא צפוי ולא שייכת בו מחילה - חייב לשלם. אלא שלמסקנה אומרת הגמרא, שאפילו במתה פטור, כי אנו רואים שדעתו של השואל למחול ולא להקפיד על נזקים שמחמת מלאכה. <br/><br />
לשיטת הרמב"ן וסיעתו עדיין לא מובן החילוק בין כחש למיתה, שהרי פשיעת המשאיל שייכת בכחש בדיוק כמו במיתה, ואם כן קשה מדוע בשלב הראשון הגמרא חילקה בכך? על שאלה זו נענה בהמשך.<br />
<br />
יש לברר האם הראשונים שלא הלכו בשיטת הרשב"א, חלקו על כל דבריו וסברו שלא שייך לפטור בגלל מחילת המשאיל, או שהם חלקו רק על השלב השני בדבריו שמרחיב את המחילה מנזקים צפויים (כחש) גם לנזקים שאינם צפויים (מיתה). נקודה זו תתבאר בהמשך.<br />
<br />
===שיטת המחנה אפרים===<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] מעלה אפשרות נוספת בטעם דין "מתה מחמת מלאכה". גם הוא הולך בדרכו של הרמב"ן שאם הבהמה מתה במלאכתה הדבר מעיד שהיא לא הייתה ראויה מלכתחילה למלאכה, אלא שבעוד שהרמב"ן אומר שהפטור הוא מחמת '''פשיעת המשאיל''', המחנה אפרים אומר שכיון שהבהמה לא הייתה ראויה למלאכה הרי זה '''[[מקח טעות]]'''! שהרי השואל התכוון לשאול בהמה טובה והוא קיבל בהמה כחושה, וכיוון שכך מתברר שהשואל כלל אינו שואל ולא מוטלים עליו חיובי השמירה, וממילא הוא פטור מאונסים.<br/><br />
הסבר זה אומר גם '''רבינו יוסף בכור שור''' בפירושו לתורה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40225&st=&pgnum=107 (שמות כב יג)].<br />
<br />
יש להעיר על הסבר זה שקשה לומר שמקרה זה נחשב למקח טעות, שהרי השואל היה יכול לבדוק אם הבהמה ראויה למלאכה, ואם לא בדק זו אשמתו שהוא קנה "חתול בשק" ולקח על עצמו את הסיכון שהבהמה לא תהיה ראוייה למלאכה, ואף שיש במקרה זה פשיעה של המשאיל שפוטרת את השואל כדברי הרמב"ן, כלל לא ברור שאפשר להגיע עד הגדרה של מקח טעות. כנראה שמחמת קושי זה רובם המוחלט של הראשונים לא קיבל את הסבר המחנה אפרים.<br/><br />
עוד יש להעיר שלכאורה לפי המחנה אפרים יהיה דין מאד משונה: במקרה שהבהמה הוכחשה מחמת מלאכה ואחר כך נגנבה שלא מחמת מלאכה, לשיטת המחנה אפרים, השואל יהיה פטור גם על הגניבה שלא הייתה מחמת המלאכה, משום שברגע שהבהמה הוכחשה נודע שמלכתחילה היא לא הייתה ראויה למלאכה והרי זה מקח טעות והשואל כלל לא התכוון להתחייב בנזקים ואפילו נזקים שאינם מחמת המלאכה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן הרשב"א וודאי שבמקרה זה השואל חייב על הגניבה שהרי לא שייכת במקרה זה פשיעת המשאיל או מחילת המשאיל. <br />
<br />
מכאן והלאה לא נתייחס לשיטת המחנה אפרים, ונעסוק רק בשיטת הרמב"ן ובשיטת הרשב"א, שהן שתי השיטות העיקריות בסוגיה ובהן עסקו הפוסקים.<br />
<br />
==הגדרת "מחמת מלאכה"==<br />
יש לברר איזה נזק נחשב "'''מחמת מלאכה'''"? - האם גדר זה כולל כל נזק שאירע מחמת עשיית המלאכה, דהיינו: נזק שהיה נמנע אם לא הייתה הבהמה עושה מלאכה, או שמא רק נזק שקורה באופן ישיר מהמלאכה נחשב "מחמת מלאכה"? <br/><br />
פשוט שהגדרת "מחמת מלאכה", תהיה תלויה במחלוקת הראשונים בטעם הפטור. לשיטת הרמב"ן, בהגדרה "מחמת מלאכה" נכללים רק נזקים שאירעו מחמת '''פשיעת המשאיל''', כלומר: נזקים שהמשאיל היה יכול למונעם אם היה מביא בהמה טובה הראויה למלאכה, אך על נזקים שלא אירעו מחמת פשיעת המשאיל - השואל חייב אף שהם אירעו מחמת המלאכה. לעומת זאת לשיטת הרשב"א, כיון שהפטור נובע ממחילת המשאיל אפשר להרחיב יותר את ההגדרה ולהכליל בה גם נזקים שקורים מחמת המלאכה והמשאיל לא יכול היה למונעם, משום שסוף סוף שייכת בהם סברת המחילה.<br />
<br />
הפוסקים תלו מספר שאלות במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, ונביא שלוש מהן:<br />
<br />
'''א.''' הטור [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14270&st=&pgnum=502 (חו"מ שמ)] דן במקרה שאדם שאל בהמה על מנת ללכת עמה דרך מסוימת, ובדרכו הוא נתקל בשודדים שאנסו אותו ולקחו ממנו את הבהמה - האם השואל חייב לשלם על הנזק או לא? הטור מביא בכך מחלוקת: ה'''רמ"ה''' פסק שהשואל פטור מדין "מתה מחמת מלאכה", שהרי אם לא היה הולך בדרך זו למלאכתו אלא משאיר את הבהמה בכילה, לא היו באים עליו שודדים. ה'''רא"ש''' חולק ומחייב את השואל לשלם, כיוון שלשיטתו אין קשר בין הנזק למלאכה, ולכן נזק זה אינו נחשב לנזק שאירע "מחמת מלאכה"; טענת הרא"ש היא שגם אם הבהמה הייתה נשארת בכילה שבבית יתכן שהיו באים שודדים ולוקחים את הבהמה, ורק באופן מקרי השודדים היו בדרך בה הייתה המלאכה. הבית יוסף מסביר שהרמ"ה סובר ששודדים מצויים בדרך יותר מאשר בתוך העיר, ולכן הגדיר נזק זה כנזק שמחמת מלאכה.<br />
להלכה פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] כשיטת הרמ"ה, וה'''רמ"א''' הוסיף שהרא"ש חולק.<br />
<br />
ה'''מחנה אפרים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21540&hilite=6f5aa704-7759-4a98-8d21-f3a3e60cca15&st=%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA+%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94&pgnum=162 (שאלה ד)] אומר שכל הדיון של הטור שייך רק לשיטת הרשב"א, אך לשיטת הרמב"ן שטעם הפטור הוא פשיעת המשאיל אין כל סיבה לפטור את השואל, שהרי במקרה זה המשאיל לא פשע כלל, והשודדים לא באו מחמת פשיעתו אלא מעצמם. מתוך כך אומר המחנה אפרים, שאם הרמ"ה פוטר את השואל ואומר שנזק זה מוגדר "מחמת מלאכה", מוכח שהוא סובר כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל ולכן גם על נזקים שלא קשורים לפשיעת המשאיל יהיה השואל פטור. כך אומר גם ה'''ש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ה)], וכיון שהש"ך פוסק כשיטת הרמב"ן, הוא חולק על השולחן ערוך ומחייב את השואל לשלם במקרה זה.<br />
<br />
'''ב.''' מקרה דומה מובא ב'''תרומת הדשן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=125 (שכח)] והביאו ה'''סמ"ע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (שמ ח)]. בעל תרומת הדשן דן במקרה שאדם שאל כלי זין מחברו כדי להלחם בשונאים שבאו להלחם בתושבי העיר, והשונאים נצחו את השואל ולקחו ממנו את כלי הזין לעצמם - האם השואל צריך לשלם? פוסק תרומת הדשן שהשואל פטור כי מקרה זה נחשב כ"מתה מחמת מלאכה", שהרי הנזק אירע מחמת הלחימה באויבים שזו הייתה מלאכתם של כלי הזין. <br/><br />
גם במקרה זה אין פשיעה מצד המשאיל, שהרי הוא השאיל כלי זין טובים אלא שגברו השונאים ונצחו, ולכן לפי הרמב"ן לכאורה אין סיבה לפטור את השואל מלשלם. לפי זה יוצא שבעל תרומת הדשן שפוטר מלשלם, סובר כשיטת הרשב"א שטעם הפטור הוא מצד מחילת המשאיל, וסברה זו שייכת גם בכלי זין. אכן '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ ו)] חולק על תרומת הדשן ומחייב את השואל, והש"ך הולך לשיטתו שפסק כדעת הרמב"ן.<br />
<br />
'''ג.''' מסופר ש'''ר' זלמן מוילנא''' (אחיו של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א), שאל את הספר 'תנא דבי אליהו' לכמה ימים ולמד בו בשקידה עצומה עד שבלה הספר, ור' זלמן פטר את עצמו מלשלם בטענה שהספר בלה מחמת השימוש בו והרי זה "מתה מחמת מלאכה", סיפור זה מופיע בספר תולדותיו של ר' זלמן מוילנא תולדות אדם [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=19697&st=%u05DE%u05EA%u05D4%20%u05DE%u05D7%u05DE%u05EA%20 (ז)] והובא בספרי השו"ת: '''מנחת אלעזר''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1862&st=&pgnum=106&hilite= (ד ע)], '''שואל ומשיב''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1424&st=&pgnum=328 (מהדורה תליתאה ב קעה)], '''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב). סיפור דומה סיפר '''הרב עובדיה יוסף''', ש'''הרב אברהם שפירא''' שאל ממנו ספר ולאחר זמן החזירו בלוי, ופטר את עצמו מלשלם מדין "מתה מחמת מלאכה".<br/><br />
לכאורה פסקים אלו תלויים במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. במקרה שהספר בלה, אין שום פשיעה מצד המשאיל שהרי הוא השאיל ספר חדש וטוב, ושייכת רק סברת הרשב"א שהמשאיל מוחל על נזק שנעשה מחמת מלאכה, אם כן לכאורה לפי הרמב"ן צריך השואל לשלם ורק לפי הרשב"א השואל פטור מלשלם. אכן '''המחנה אפרים''' דן במקרה שספר שאול בלה, ואומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים.<br/><br />
יש להעיר שנחלקו הפוסקים (סמ"ע עב כא וש"ך עב כט, ועוד) אם בשאלת ספרי קודש השואל חייב באונס או רק בגנבה ואבידה, ויש להכניס שיקול זה לפסיקה במקרה של שאלת ספרים.<br />
<br />
==כחש מחמת מלאכה==<br />
עד עתה הובאו המחלוקות המרכזיות שהפוסקים תלו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, אולם יש לשאול על הבנה זו שלוש שאלות:<br/><br />
א. לעיל התבאר שה'''שולחן ערוך''' פסק כדעת הרמ"ה בדיון על שודדים, והסבירו המחנה אפרים והש"ך שפסק זה מבוסס על שיטת הרשב"א בטעם הפטור. אולם על כך יש להקשות שב'''בית יוסף''' מובא רק טעמו של הרמב"ן, ומשמע שהבית יוסף מסכים לשיטת הרמב"ן. ואם כן קשה כיצד פסק השולחן ערוך כשיטת הרמ"ה שעל פי האמור מבוססת על שיטת הרשב"א, אם הוא סובר כשיטת הרמב"ן?<br/><br />
ב. באותו אופן יש להקשות על שיטת ה'''סמ"ע'''. לעיל התבאר שהפסק של תרומת הדשן בעניין כלי זין מבוסס על שיטת הרשב"א. דין זה הובא גם בסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=334 (ח)], ואם כן יוצא שהסמ"ע הולך בשיטת הרשב"א, אולם הסמ"ע [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (ג)] מביא במפורש את טעמו של הרמב"ן! <br/><br />
ג. לעיל הובאו המעשים בתלמידי חכמים שפטרו את עצמם בספרים שבלו בטענה שזה "מתה מחמת מלאכה". אם נאמר שפסק זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרשב"א, קשה לומר שתלמידי חכמים גדולים אלו פטרו את עצמם מלשלם עפ"י שיטת הרשב"א, ולא חששו לשיטת הרמב"ן ורוב הראשונים והפוסקים שחייבו לשלם במקרה שלא הייתה פשיעה מצד המשאיל?<br />
<br />
כדי לענות על שאלות אלו, מוכרחים לומר שגם הרמב"ן מודה לרשב"א במצבים מסוימים, שאף שהמשאיל לא פשע, השואל יפטר מצד "מתה מחמת מלאכה", ובמקרים שהבאנו לא תהיה מחלוקת ולכל השיטות יהיה השואל פטור.<br/> <br />
הפתרון לכך הוא החילוק בין "כחש מחמת מלאכה" ל"מיתה מחמת מלאכה", חילוק שמופיע בשלב הראשון של סוגיית הגמרא. בדברי הרשב"א התבאר שכחש הוא '''נזק צפוי''' ומיתה היא '''נזק שאינו צפוי''', והסביר הרשב"א, שמכך שהמשאיל לא התנה על הכחש שידע שעתיד להיות, מוכח שהוא לא מקפיד עליו ומוחל עליו, והמשיך הרשב"א, שכיון שכך גם במיתה יהיה פטור כי רואים שהמשאיל רוצה שהשואל ישתמש בחפץ גם במחיר הנזקים שמחמת המלאכה. על פי זה אומרים האחרונים, שמסתבר לומר שהרמב"ן מודה לשלב הראשון בדברי הרשב"א לגבי כחש, וחולק רק על השלב השני שמרחיב את סברת המחילה גם למיתה. כלומר, במקרה של "כחש מחמת מלאכה" מודה הרמב"ן שפטור בגלל שהמשאיל לא התנה ומכאן שמחל, שהרי זה נזק צפוי שהמשאיל ידע שיקרה ואם לא התנה עליו וודאי שהוא מוותר עליו, אבל ב"מתה מחמת מלאכה" (נזק לא צפוי) חולק הרמב"ן ואומר שעל זה אין לנו הוכחה שהמשאיל מוחל, ולכן ללא סברת הפשיעה השואל חייב לשלם.<br />
<br />
על פי זה מיושבות השאלות שנשאלו לעיל: כשבאו שודדים, בשונאים שנצחו ובשאלת ספרים סביר להניח שיהיה נזק ואם המשאיל לא מוחל לשואל ההוא היה צריך להתנות על כך בפירוש, זאת משום שספר רגיל להתבלות ע"י השימוש בו, סביר להניח שיש סיכוי שהשונאים ינצחו את השואל כלי זין, וגם לגבי שודדים צריך לומר שמדובר במקום ששודדים מצויים בדרכים. במקרים אלו גם לפי הרמב"ן שייכת סברת המחילה ולכן פטור, ורק במצבים שהמשאיל לא היה צריך להתנות חולק הרמב"ן על הרשב"א. הסבר זה בדעת הרמב"ן כתב ה'''אור שמח''' (מלווה ולווה יג ג), ובאותו אופן ביאר ה'''בגדי ישע''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=44417&st=&pgnum=115 (חו"מ ו)] את שיטת השולחן ערוך, והביאו הרב עובדיה יוסף ב'''יביע אומר''' (ב חו"מ ז ב) והסכים עמו. אומנם יש להעיר שהאור שמח אומר שהשולחן ערוך סובר כשיטת הרשב"א.<br/><br />
<br />
לפי זה מבואר גם מהלך הגמרא. לעיל נשאלה השאלה: כיצד יסביר הרמב"ן את החילוק בין כחש למיתה שקיים בשלב הראשון בסוגיה, הרי בשניהם קיימת פשיעת המשאיל בשווה? לפי המתבאר כעת, שגם הרמב"ן מודה בכחש לסברת הרשב"א, מבואר היטב מהלך הגמרא: בהתחלה סברה הגמרא שרק בכחש פטור משום סברת הרשב"א, אך במיתה שלא שייכת סברת המחילה לפי הרמב"ן (כי הנזק לא צפוי) השואל חייב, ולמסקנה מחדשת הגמרא את סברת הרמב"ן שיש פטור גם במיתה מחמת פשיעת המשאיל.<br />
<br />
==שיטת הרמב"ם==<br />
ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&hilite= (שאלה א א)] כמובן מביא להלכה את דין "מתה מחמת מלאכה", אולם הוא משנה את גדר הדין, בעוד שבגמרא הפטור קיים כאשר הבהמה מתה '''מחמת''' מלאכה, הרמב"ם מדגיש שהפטור הוא כאשר הבהמה מתה '''בשעת''' מלאכתה.<br/><br />
הראשונים תמהים מאד על דברי הרמב"ם: מה ראה הרמב"ם לשנות מדברי הגמרא שתלתה את הפטור בנזק שמחמת מלאכה? ועוד שלא מובן כלל מה הסברה שהפטור יהיה רק על נזק שבשעת מלאכה ממש? אפילו גדול מפרשי הרמב"ם - ה'''מגיד משנה''', לא מצא יישוב לדברי הרמב"ם, ולכן המגיד משנה מכריע כדעת ה'''רמב"ן''' וה'''רשב"א''' ושאר הראשונים החולקים על הרמב"ם, וכן פסק ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (שמ א)].<br/><br />
קושי נוסף בדעת הרמב"ם הוא, שלגבי "כחש מחמת מלאכה", הרמב"ם [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=4&hilite= (שאלה א ד)] לא חורג מדברי הגמרא, וכותב שהפטור הוא על כחש שמחמת מלאכה. לפי זה הקושיה גדולה עוד יותר - מה ראה הרמב"ם לחרוג מדברי הגמרא רק לגבי מיתה ולא לגבי כחש?<br/><br />
הנקודה המרכזית שיש לעמוד עליה היא - האם הרמב"ם מקבל עקרונית את דעת הראשונים, אלא שהוסיף גדר נוסף, או שמא הרמב"ם מבין באופן שונה את דין "מתה מחמת מלאכה" ולשיטתו הגדרת הדין שונה לחלוטין מהגדרתם של הראשונים.<br />
<br />
ישנן שתי דרכים מרכזיות בביאור שיטת הרמב"ם:<br />
<br />
א. ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] אומר שהרמב"ם לא חולק עקרונית על דעת הראשונים, אלא שהרמב"ם התקשה בשאלה מציאותית: מניין נדע אם הנזק אירע מחמת המלאכה או שלא מחמת המלאכה? הפתרון שמצא הרמב"ם לבעיה זו הוא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה תולים שהנזק אירע מחמת המלאכה, ואילו כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה תולים שהנזק אירע שלא מחמת המלאכה. הריב"ש חותם את ביאורו שעדיין אין דברי הרמב"ם מחוורים והעיקר כדברי החולקים על הרמב"ם. דברי הריב"ש הובאו ב'''כסף משנה''' על אתר.<br/><br />
לפי זה מיישב הלחם משנה [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=93490&rid=13555 (שאלה א א)] את החילוק הקיים בדברי הרמב"ם בין כחש למיתה: כאשר הבהמה מכחישה ניכר הדבר אם הנזק אירע מחמת המלאכה או מחמת סיבות אחרות, ולכן הרמב"ם חוזר כאן לעיקר הדין שכאשר אירע נזק מחמת מלאכה השואל פטור; אבל במיתה כיוון שקשה לברר אם המיתה נגרמה מחמת המלאכה או מחמת דבר אחר, חידש הרמב"ם באופן שרירותי ששעת המלאכה תגדיר אם הנזק הוא מחמת המלאכה.<br/><br />
קיים הבדל בין האחרונים בביאור שיטת הרמב"ם לדברי הריב"ש: ה'''לחם משנה''' אומר שלפי הרמב"ם יש רק קריטריון אחד לפטור - שעת מלאכה, וממילא בדברי הרמב"ם יש קולא וחומרא: כאשר הבהמה מתה בשעת המלאכה - הרמב"ם מקל שאפילו שאין הוכחה שהמוות נגרם כתוצאה מהמלאכה, השואל פטור. לעומת זאת כאשר הבהמה מתה לאחר המלאכה - הרמב"ם מחמיר, שאף שרגלים לדבר שהמוות אירע מחמת המלאכה, השואל חייב. אולם בעל '''ערוך השולחן''' (שמ י-יב) טוען שאין הגיון בשיטת הלחם משנה, שהרי גם הרמב"ם מודה שעיקר הדין הוא "מחמת מלאכה", ושעת המלאכה נועדה רק לברר אם הנזק אירע מחמת המלאכה, ולכן אומר ערוך השולחן שכאשר וודאי שהבהמה מתה מחמת המלאכה גם הרמב"ם מודה שהשואל פטור גם אם המיתה לא הייתה בשעת המלאכה. לפי ערוך השולחן יוצא שהרמב"ם להקל בלבד בא, וכל חידושו של הרמב"ם היה שכאשר אירע נזק בשעת מלאכה תולים שהוא מחמת המלאכה.<br />
<br />
ב. חלק מהאחרונים מחדשים שלפי הרמב"ם דין "מתה מחמת מלאכה" מיוסד על סברה שונה מלדברי שאר הראשונים: הרמב"ם סבור שבתוך הגדרת השואל - "כל הנאה שלו", טמון שהשואל מקבל את כל הנאת החפץ מהבעלים, ולכן הוא לא חייב לשלם על נזקים שאירעו בשעת המלאכה כיון שזה פוגם ביסוד שכל הנאת החפץ שייכת לו. אולם כאשר אירע נזק לאחר המלאכה, אין פגם בהנאת השואל מהחפץ שהרי השימוש בחפץ ניתן לו באופן מושלםף אלא שחל עליו חיוב תשלומים לאחר מכן על הנזק. בכיוון זה הולכים האחרונים הבאים: '''אבן האזל''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=35646&st=&pgnum=40 (שאלה א א)], '''חידושי ר' מאיר שמחה''' (צו ב), '''דרכי דוד''' (צו ב), ''' הרב אהרן ליכטנשטיין''' בשיעוריו (ב"מ עמודים 153-154), '''הרב אשר וויס''' (מנחת אשר ב קיח). בדברי האחרונים קיימים מספר סגנונות בביאור סברת הרמב"ם ובמסגרת זו לא נוכל להיכנס להבדלים שביניהם, להרחבה בעניין זה ניתן לעיין במאמרים המופיעים בסוף דף זה. <br/><br />
לפי זה וודאי שצודק הלחם משנה בדעת הרמב"ם שהקריטריון היחיד הוא שעת המלאכה, ואין השפעה לשאלה אם המיתה אירעה מחמת המלאכה. <br/> <br />
יש לציין שבהסבר זה לא מוסבר מדוע לגבי כחש, הרמב"ם לא מצריך שהנזק יהיה בשעת המלאכה ממש? וצריך לומר שבכחש מחמת מלאכה הרמב"ם מסכים לדברי הראשונים שיש סברה חיצונית הפוטרת מתשלום גם במקרה שהנזק לא היה מחמת המלאכה, ורק לגבי מיתה נצרך הרמב"ם לחדש את הפטור מצד שעת המלאכה. ביאור הדברים הוא לפי מה שהתבאר לעיל, שלגבי כחש גם הרמב"ן מודה לסברת הרשב"א שהשואל פטור מצד מחילת המשאיל, ורק במיתה הרמב"ן נצרך לחדש את הסברה שפטור מצד פשיעת המשאיל. כך ניתן לומר גם בשיטת הרמב"ם - לגבי כחש הרמב"ם מקבל את סברת הרשב"א הפוטרת על כל כחש מחמת מלאכה בגלל מחילת המשאיל, ורק לגבי מיתה שם סברת הרשב"א מסתברת פחות, נצרך הרמב"ם לחדש את סברתו המחודשת שקיימת רק בשעת מלאכה.<br />
<br />
סוף דבר: דברי הרמב"ם קשים ומחודשים, וכל הביאורים בדבריו דחוקים, ועדיין הקושי הגדול במקומו עומד - כיצד הרמב"ם חרג בצורה משמעותית כל כך מדברי הגמרא, ומה מקור דברי הרמב"ם? וצריך עיון.<br />
<br />
==דיונים נוספים==<br />
<br />
===גנבה ואבידה מחמת מלאכה===<br />
יש לברר מה רמת האונס הנדרשת כדי להיפטר בדין "מתה מחמת מלאכה", האם הפטור קיים דווקא באונס גמור שלא ניתן למנוע או גם באונס כעין גנבה ואבידה?<br />
<br />
ה'''דברי משפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8597&st=%D7%A4%D7%A8%D7%97+%D7%9E%D7%98%D7%94+%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9F&pgnum=348 (שמ ג)] מביא שב'''שו"ת פרח מטה אהרון''' (ב קטו) הסתפק בזה, ונטה לומר ששואל פטור רק במתה מחמת מלאכה באונס גמור. אולם ב'''שו"ת הרא"ש''' (צב א) וב'''אברבנאל''' בפירושו לתורה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14386&hilite=068f250e-0c3a-47c3-ba29-20f772a041e8&st=%D7%90%D7%9D+%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%A8+%D7%94%D7%95%D7%90&pgnum=210 (שמות כב יג-יד)]<br />
מפורש שדין "מתה מחמת מלאכה" שייך גם ב'''שוכר'''. כידוע שוכר חייב רק על גנבה ואבידה, ומכך שהראשונים נצרכים לפטור את השוכר מדין "מתה מחמת מלאכה" מוכח שהם עוסקים במצב שאירע נזק באונס כעין גנבה ואבדה (ששוכר חייב עליו) מחמת המלאכה, ואם כן יוצא שפטור "מתה מחמת מלאכה" שייך גם באונס כעין גנבה ואבידה. באותו אופן ניתן להוכיח גם מדברי בעל '''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8995&st=&pgnum=163&hilite= (שח ג)]. וכן כתב בעל '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)].<br />
<br />
לכאורה מדברי ה'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=333 (חו"מ שמ ג)] ניתן לדייק שהפטור קיים רק באונס גמור: השולחן ערוך פוסק שבמקרה שאדם שאל בהמה לדרך ובאו שודדים "'''ואנסוה''' ממנו", הוא פטור, בגלל שהנזק קרה מחמת המלאכה. משמע שרק בגלל שהנזק אירע באונס גמור (לסטים מזוין) פטור ואם זו הייתה גנבה רגילה השואל היה חייב אף שזה מחמת מלאכה. אולם ה'''נתיבות''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=367 (שמ ה)] דוחה ראייה זו, ומסביר הנתיבות שכיוון שצריך שהנזק יהיה '''מחמת''' המלאכה, נקטו הרמ"ה והשו"ע מקרה של לסטים מזוין, משום שגנבה רגילה שייכת גם בעיר ואינה מחמת מלאכת הדרך, ורק לסטים מזוין נמצא רק בדרך ולא בעיר שבה יש אנשים שילחמו בו, ורק הוא נחשב לנזק מחמת המלאכה.<br />
<br />
יש להעיר, שלכאורה השיטה שפוטרת אפילו באונס שאינו גמור, מבוססת של שיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ולכן יש מקום לומר שהמשאיל מוחל גם על מיתה באונס כעין אבדה. אך לפי הרמב"ן שהפטור נובע מפשיעת המשאיל מסתבר לומר שרק בנזק שאירע באונס גמור ייפטר השואל מצד פשיעת המשאיל, אך במקרה שגם השואל אשם בנזק והוא היה יכול למנוע אותו אם היה שומר כראוי - השואל חייב לשלם, משום שקשה לומר שבמקרה זה עדיין קיימת פשיעה של המשאיל שהשאיל בהמה שלא ראויה למלאכה, שהרי בהמה זו הייתה ראויה למלאכה אם היו משתמשים בה כראוי. אם כנים דברינו, יוצא שהשולחן ערוך שפסק כשיטת הרמב"ן כמו שהתבאר לעיל, הולך בעניין זה לשיטתו ומחייב בגנבה ואבדה מחמת מלאכה (אם לא נקבל את דחיית הנתיבות). גם הרא"ש שפוטר בגנבה ואבידה מחמת מלאכה הולך לשיטתו, משום שבהמשך יבואר שהרא"ש הולך בשיטת הרשב"א.<br />
<br />
===שבועה===<br />
נחלקו הראשונים: כיצד השואל מוכיח שהבהמה מתה מחמת מלאכתה?<br />
רוב הראשונים כתבו שהשואל יכול להישבע [[שבועת השומרים]] שמתה מחמת מלאכה ולהיפטר, כמו שבשאר השומרים השומר נשבע שלא פשע ונפטר. בשיטה זו הולכים '''רש"י''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=5&format=pdf (ה א ד"ה צריכין)] ה'''רי"ף''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפיו)], ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&hilchos=75&perek=1&halocha=2&hilite= (שאלה א ב)], ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=318 (ח ה)] ה'''נימוקי יוסף''' בשם ה'''ראב"ד''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37964&st=&pgnum=583 (נה ב מדפי הרי"ף)] ה'''ריב"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19989&st=&pgnum=277&hilite= (תכג)] וראשונים נוספים, וכך נפסק להלכה ב'''שולחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9733&st=&pgnum=337 (שדמ א)].<BR/><br />
שיטה ייחודית היא שיטת ה'''רי"ד''' בתוספותיו ובפסקיו (צז א), שנוטה לומר שדין "מתה מחמת מלאכה" שונה משאר דיני השומרים ולא קיימת בו האפשרות להיפטר בשבועה, והשואל חייב להביא עדים שהנזק אירע מחמת המלאכה. הרי"ד מוסיף שיתכן שהשאלה אם שייכת שבועה ב"מתה מחמת מלאכה" שנויה במחלוקת בין הסוגיות. <BR/><br />
'''רבי ירוחם פרעלא''' בפירושו ל'''ספר המצוות לרס"ג''' (פרשיה כג-כה) מוכיח שגם שיטת רס"ג שאין בשואל שבועת השומרים ש"מתה מחמת מלאכה".<br />
<br />
לכאורה שיטת רס"ג והרי"ד אינה ברורה: מה נשתנה פטור "מתה מחמת מלאכה" משאר חיובי שומרים, שרק בו לא קיימת שבועת השומרים? ניתן לומר שלושה הסברים בדעתם:<BR/><br />
'''א.''' מדברי הרי"ד בפסקים נראה שכיוון שמתה מחמת מלאכה זה נזק שאינו שכיח לא ניתנה בו נאמנות בשבועה, ויש להביא הוכחה מוחלטת בעדים שאפשרות לא סבירה זו אירעה באמת. יש להעיר שטעם זה מתאים רק למקרה ש"מתה מחמת מלאכה", אך כאשר הבהמה הוכחשה מחמת המלאכה שלעיל התבאר שזהו נזק שכיח - תהיה שבועת השומרים, שהרי כל הסברה לשלול את השבועה בנויה על כך שהנזק לא שכיח, והיא לא שייכת בכחש מחמת מלאכה <BR/><br />
'''ב.''' הר"י פרעלא שם, מעלה אפשרות שלשיטת רס"ג אכן יש שבועה ב"מתה מחמת מלאכה", אלא שאין זו שבועת השומרים אלא [[שבועת היסת]]. ביאור הדברים הוא על פי שיטת ה'''מחנה אפרים''' שהובאה לעיל, שפטור "מתה מחמת מלאכה" בנוי על כך שכאשר הבהמה מתה מחמת מלאכתה מתברר שזו שאלה בטעות, והשואל כלל אינו שואל. לפי זה יוצא שכאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה, טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, על טענה זו לא נתחדשה שבועת שומרים, והרי הוא ככל כופר הכל שנפטר על ידי שבועת היסת בלבד. הסבר זה אפשרי רק בשיטת רס"ג שאומר שאין בשואל שבועת שומרים על "מתה מחמת מלאכה", ויתכן שלשיטתו דין השואל קל משאר השומרים ומספיקה בו שבועת היסת, אך הרי"ד אומר במפורש שבשואל לא מועילה שום שבועה והפטור קיים רק כשיש ראיה גמורה בעדים. כמובן שלשיטת הרמב"ן והרשב"א שהפטור נובע מפשיעת המשאיל או ממחילתו, שייכת שבועת השומרים כיוון שכבר מתחילת השאלה היה מוגדר שהשואל פטור על "מתה מחמת מלאכה" ואין זו טענה חיצונית של כופר הכל כדברי המחנה אפרים <BR/><br />
יש לציין שהרמב"ם כותב במפורש ששבועה זו היא שבועת השומרים, וזה שלא כדברי הר"י פרעלא בדעת רס"ג.<BR/><br />
'''ג.''' לפי דרכו של הר"י פרעלא ניתן לומר הסבר נוסף: לפי המחנה אפרים כאשר השואל טוען שהבהמה מתה מחמת מלאכתה טענתו היא שהוא אינו שואל כלל, ועל כך אינו נאמן אף בשבועת היסת כיון שהוא '''בחזקת שואל''' (שהרי היה בעבר מעשה שאלה שבעיקרון מחייב באונסים) וכל עוד לא הוכח שהוא אינו שואל הוא נשאר בחזקתו הראשונה המחייבת אותו לשלם על כל האונסים שאירעו לבהמה.<br />
<br />
=== שואל שלא מדעת===<br />
יש מצבים בהם מותר לאדם להשתמש שלא מדעת חברו בחפציו, משום שברור שבעל החפץ מרשה שישתמשו בחפציו. דוגמה לכך היא ההיתר להשתמש בחפצי מצווה שלא מדעת בעליהם, משום שוודאי ש"[[ניחא ליה לאיניש דתעביד מצווה בממוניה]]" [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14170&st=%D7%A9%D7%9C+%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95&pgnum=51&hilite= (שולחן ערוך אורח חיים יד ד)]. יש לברר אם במצב זה קיים דין "מתה מחמת מלאכה"? נחלקו בכך הראשונים:<BR/><br />
'''תוספות''' במסכת בבא קמא [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=30 (י א ד"ה כגון)] דן האם אנשים שיושבים על ספסל שמונח לשימוש הציבור, חייבים על שבירתו מחמת המלאכה? תוספות מביא שנחלקו בכך הראשונים: '''רשב"ם''' סובר שרק אדם שמן במיוחד חייב על שבירת הספסל משום שהספסל לא שאול לו, אך שאר בני אדם שהספסל שאול להם פטורים על שבירתו, כי שואל פטור במתה מחמת מלאכה, אך '''רבי עזריאל''' חולק ואומר שגם שאר בני אדם חייבים. ה'''רא"ש''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37963&st=&pgnum=260&hilite= (ב"ק א י)] נוקט כשיטת רשב"ם {{ראה עוד|מתה מחמת מלאכה|ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו}}.<br />
<br />
לכאורה שיטת ר' עזריאל אינה מובנת: וכי הוא חולק על דין "מתה מחמת מלאכה"?<BR/><br />
מסבירים האחרונים שרבי עזריאל סובר כשיטת הרמב"ן שרק במקרה שיש פשיעה על המשאיל השואל פטור, וכיוון שבמקרה של ספסל אי אפשר לומר שבעל הספסל פשע, שהרי הוא הניח ספסל כשיר למלאכה, ורק אחר זמן הספסל התקלקל, לכן סובר רבי עזריאל שהיושב על הספסל חייב לשלם משום שאין כאן סיבה לפטור. לעומת זאת הרשב"ם והרא"ש סוברים כשיטת הרשב"א שהפטור נובע ממחילת המשאיל, ובמקרה זה שייכת סברת המחילה שהרי כשבעל הספסל הניח אותו הוא ידע שיתכן שיקרו נזקים מחמת המלאכה, ולכן פוסקים הרשב"ם והרא"ש שהיושב על הספסל פטור מלשלם. <BR/><br />
יש לציין שה'''רשב"א''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37807&st=&pgnum=339 (ב"ק י א)] מביא את שיטת רשב"ם, אולם מדבריו לא ברור אם הוא מקבל את שיטת רשב"ם להלכה.<BR/><br />
לפי מה שהתבאר לעיל שגם הרמב"ן מודה לרשב"א בנזקים צפויים, צריך לומר שרבי עזריאל סובר ששבירת ספסל היא נזק לא צפוי, ולכן ללא פשיעת המשאיל השואל יתחייב לשלם.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf סוגיית מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, תשס"ה.<br />
<br />
* [http://www.torahbase.org/%D7%9E%D7%AA%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%93/ מתה מחמת מלאכה], הרב אשר וויס, תשע"ד.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=152melacha-html מתה מחמת מלאכה], הרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון, עלון שבות 152, תשנ"ט.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=1-33-pdf-2 פטור שואל במתה מחמת מלאכה], מכנשתא דבי דרי, תשס"ט.<br />
<br />
* [http://www.rambish.org.il/results.asp?SearchFunction=find&SearchCode=F1_WRV&SearchRequest=%EE%FA%E4+%EE%E7%EE%FA+%EE%EC%E0%EB%E4 השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה], הרב אריאל בראלי, אבני משפט ח, תשס"ח.<br />
<br />
* [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=mal20-11-pdf מתה בשעת מלאכה ומתה מחמת מלאכה – ביאור להלכה אחת במשנה תורה על פי הרלב"ג בפירוש התורה], הרב כרמיאל כהן, מעליות כ, תשנ"ט.<br />
<br />
<br />
[[קטגוריה: שומרים]]<br />
<br />
[[קטגוריה:בבא מציעא צו:]]<br />
<br />
[[קטגוריה:חושן משפט סימן שמ]]<br />
<br />
[[קטגוריה:שאלה ופיקדון א]]</div>תלמיד1