https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%94+%D7%94%D7%A8%D7%A5 2026-08-11T11:48:20Z תרומות המשתמש MediaWiki 1.37.0 https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%90.%D7%90&diff=11136 2018-03-22T14:29:27Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>==בדיקה לפני תשמיש ולאחריו==<br /> אשריך על ההשקעה<br /> <br /> נראה לי שכדאי שתכתוב בסוף כל נושא גדול סיכום בשביל אנשים שרוצים רק להכיר בגדול את הסוגיא בלי לשבת עליה כבד.<br /> <br /> --[[משתמש:אריה.ג|אריה גרוס]] 23:41, 13 ביוני 2016 (IDT)<br /> <br /> :אתה פותח פה דיון...<br /> :להבנתי כל מטרת האתר היא להכיל כמה שיותר מקורות. סיכומים תמציתיים אפשר לעשות גם באמצעים לא מקוונים (ויש כאלה הרבה). <br /> :היתרון של האתר ושל השיתוף הוא בכך שאפשר לסכם סוגיה ולהוסיף עליה מבלי הגבלה עוד ועוד, מה שאי אפשר לעשות בספרים מודפסים.<br /> :[[משתמש:א.א|א.א]] 12:06, 14 ביוני 2016 (IDT)<br /> <br /> :מלבד זאת, אני שוקל לחלק את הסוגיה לשנים: 'בדיקה לפני תשמיש' ו'בדיקה לאחר תשמיש'. כי כל אחד הוא נושא לעצמו, ולמרות שיש גמרות מקבילות, וגם בחלקן יש מחלוקות איך לפרש, אם הכוונה לקודם תשמיש או לאחר תשמיש, בכ&quot;ז למען הסדר והקיצור נראה לי שטוב יותר לחלק.<br /> :[[משתמש:א.א|א.א]] 13:15, 14 ביוני 2016 (IDT)<br /> <br /> <br /> == שיטת הרי&quot;ף לגבי אוהל בשבת ==<br /> לעניין מה שהגבת לי. מעיון ראשוני בסויה היה נראה לי שגדרו של הרי&quot;ף שכל בניין שיש בגגו טפח זה גדר בחוזק הבניין כלומר מח' רש&quot;י ורי&quot;ף היא האם מודדים בזמן או בצורה. וצורה כוללת בתוכה גם את חוזק הבניין וגם את צורת המבנה (אחרת לא ברור מדוע הרי&quot;ף מגדיר זאת כבניין קבע כמו שהעיר החזו&quot;א) אומנם מעיון שני נראה שאתה צודק ויש לחלק בין שני הנושאים כרגע אין לי זמן להעמיק בסוגיה זו ולשנות מחדש את הדף אם אתה מעוניין אז יש שו&quot;ת הר צבי (טל הרים בונה א)שדן בזה וגם זכור לי אור שמח וחת&quot;ס אבל אינני זוכר מקור מדוייק<br /> === בישול אחר בישול ===<br /> גם כאן אתה צודק לא ממש הבנתי איך פועלת המערכת ולכן עשיתי העתק הדבק מקובץ WORD אני אטפל בזה בהקדם כמו כן אני צרי עזרה יש עוד כמה דברים שלא הבנתי<br /> <br /> ==אני חושב שטעית==<br /> <br /> כמדומה שהיית צריך לשים לי את תבנית ברוך הבא בדף שיחתי ולא בדף המשתמש שלי.[[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] ([[שיחת משתמש:שמעיה הרץ|שיחה]]) 16:29, 22 במרץ 2018 (IST)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A8%D7%A5&diff=11122 2018-03-21T15:13:02Z

<p>שמעיה הרץ: שינוי דף משתמש</p> <hr /> <div>שלום וברכה.<br /> <br /> הגעתי לכאן כדי שתהא לי סיבה ודחף לסכם סוגיות גם בלא תוספת חידושים עצמאיים ומקוריים.<br /> <br /> לעת עתה כתבתי במסגרת התחרות הקודמת את הסוגיה [[עבד עברי גופו קנוי]]. וכעת, לאחר שיתקבל אישור מהמערכת, אני מתעתד לסכם בס&lt;nowiki&gt;''ד ובלי''&lt;/nowiki&gt;נ את סוגיית [[עביד איניש דינא לנפשיה]] .<br /> <br /> אקווה לתרום עם הזמן יותר ככל שיספיק הזמן.<br /> <br /> בברכה<br /> <br /> שמעיה</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%96%D7%91%D7%97&diff=6714 2016-08-02T12:49:21Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>{{מקורות|מדות ג א|זבחים סא ב-סב ב||בית הבחירה ב|}}<br /> סוגיא זו עוסקת בנידון המידות אורך-רוחב-קומה של המזבח, האם יש איסור לשנות מהם, והאם שינוי כזה מעכב בעבודת בית המקדש או לכל ענין אחר.<br /> <br /> ==מידות המזבח במשכן ובבתי המקדש==<br /> ==תיאור וביאור השינוי שעשו עולי הגולה ביחס למזבח שלמה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%96%D7%91%D7%97&diff=6713 2016-08-02T11:49:12Z

<p>שמעיה הרץ: דף חדש: כפי שניתן לראות, סוגיא זו נמצאת בתהליך בני'ה, אבקש שכל הערה תכתב בדף השיחה, ולאחר דיון נוכל לשלב את דעות...</p> <hr /> <div>כפי שניתן לראות, סוגיא זו נמצאת בתהליך בני'ה, אבקש שכל הערה תכתב בדף השיחה, ולאחר דיון נוכל לשלב את דעות כלל המשתמשים בגוף הסוגיא. לאחר השלמתה - אודיע כאן, ואמסור את המשך העריכה והתיקונים בידי כלל הציבור[[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 14:49, 2 באוגוסט 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%95%D7%98%D7%94:%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%96%D7%91%D7%97&diff=6712 2016-08-02T11:47:55Z

<p>שמעיה הרץ: דף חדש: סוגיא זו עוסקת בנידון המידות אורך-רוחב-קומה של המזבח, האם יש איסור לשנות מהם, והאם שינוי כזה מעכב בעבוד...</p> <hr /> <div>סוגיא זו עוסקת בנידון המידות אורך-רוחב-קומה של המזבח, האם יש איסור לשנות מהם, והאם שינוי כזה מעכב בעבודת בית המקדש או לכל ענין אחר.</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A8%D7%A5&diff=5632 2016-06-06T18:30:20Z

<p>שמעיה הרץ: מסיר את כל התוכן מדף זה</p> <hr /> <div></div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%97%D7%93%D7%A9&diff=4518 2016-05-10T16:22:28Z

<p>שמעיה הרץ: /* הערה חדשה */</p> <hr /> <div>[[משתמש:avishaiaha1]]<br /> ==הוספה מענינת לסוגיא זו שכדאי להכניסה בפנים==<br /> באור שמח [הל' חמץ ומצה פ&quot;ו ה&quot;ז] מחדש, דנחלקו הירושלמי והבבלי האם איסור חדש הוא איסור חפצא או איסור גברא, דהנה איסור אכילה ביוה&quot;כ הוא ודאי רק איסור גברא, דאין סברא שיחול איסור על עצם המאכלים, כיון דכל המאכלים אסורים ואינו אלא תלוי בזמן, משא&quot;כ חדש, כיון דאינו על כל המאכלים, הרי יש לדון האם החיטים עצמם אסורים או דלמא רק האדם אסור לאכלם, אך לא חל איסור על עצם החיטים.<br /> והכל בנוי על יסוד, דאין עשה דוחה ל&quot;ת במידי דאכילה, אא&quot;כ בין העשה ובין הלאו הם על הגברא, דאז העשה מתייחס גם לאיסור, משא&quot;כ היכי דהאיסור הוא על החפצא, אין עשה דוחה ל&quot;ת, דאין סברא לומר דיוכל האדם להתרצות לפני בוראו בדבר האסור.<br /> והנה הירושלמי [מובא בתוס' בקידושין דף ל&quot;ח ע&quot;א] מקשה, למה לא אכלו ישראל מצה מחדש כשנכנסו לא&quot;י, והלא עשה דוחה ל&quot;ת, ולכן מוכרחים אנו לומר דהירושלמי סבר דחדש הוה איסור גברא בלבד, וממילא כיון דהעשה דאכילת מצה הוא על הגברא, הרי שפיר העשה מתייחס אף למעשה האיסור, והרי הוא דוחה.<br /> והרי הוא מביא מקור לכך, דהנה הירושלמי בסוגיא דחזקיה ורב אביהו, על הקושיא דגבי חדש כתיב לא תאכל ובכ&quot;ז מותר בהנאה, מתרץ בירושלמי 'שניא חדש דתליא בזמן', שלא כבבלי דמתרץ דכתיב 'קצירכם' ומכאן דמותר בהנאה, והיינו, דהבבלי סבר דחדש הוה איסור חפצא, וממילא לולא מיעוט דקצירכם באמת הו&quot;א דיאסר חדש בהנאה, משא&quot;כ הירושלמי מחדש דודאי חדש אינו אלא איסור גברא, וממילא לא מחמרינן כ&quot;כ באיסורו שיהיה גם איסור הנאה, עכת&quot;ד הגאון האו&quot;ש.<br /> ===חידוש משלי===<br /> וחישבתי דרכיי להוסיף, דעפי&quot;ז יובנו חילוקי הסוגיות בין הבבלי לירושלמי בסוגיא דחדש בחו&quot;ל, דהנה הגמ' בבבלי [קידושין דף ל&quot;ז ע&quot;א] מבאר מח' ר&quot;א דסבר אף החדש נוהג בחו&quot;ל, לת&quot;ק דידיה דסבר דאינו נוהג בחו&quot;ל, דר&quot;א סבר 'מושבות' כל מקום שאתם יושבים משמע, ואילו ת&quot;ק סבר 'מושבות' לאחר ירושה וישיבה משמע.<br /> ואילו בירושלמי מבאר את המח' באופן אחר, דר&quot;א סבר 'מושבות' בכל מקום שאתם יושבים משמע, ואילו ת&quot;ק סבר דבא לרבות חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, דהו&quot;א שיהא מותר, קמ&quot;ל בכל מושבותיכם.<br /> ואם באמת אפשר לאוקמי ריבוי דמושבות לענין חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, הרי איך למד ר&quot;א לאסור חדש שגדל בחו&quot;ל, ולמה הוצרכו לאוקמי 'מושבות' לאחר ירושה וישיבה בדעת ת&quot;ק בבבלי.<br /> אך עפ&quot;י היסוד הנ&quot;ל ניחא, שהרי לבבלי דאיסור חדש אינו אלא איסור חפצא, אין שום סברא לומר שיהא חילוק בין חדש בא&quot;י לבין חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, משא&quot;כ לירושלמי דאיסור חדש הינו איסור גברא, הרי י&quot;ל דבזה גופא נחלקו ר&quot;א ורבנן, דר&quot;א סבר דחדש הוא איסור חפצא וממילא ע&quot;כ מושבות אתא לרבות חדש שגדל בחו&quot;ל, שהרי חדש שגדל בא&quot;י פשוט דאסור אף בהיותו בחו&quot;ל, ואילו רבנן סברי דחדש הוא איסור גברא, וממילא אף בצאתו לחו&quot;ל היה לנו להפקיע איסורו, ולזה בא מושבות לרבות איסור גם על זה.<br /> ==הערה חדשה==<br /> להנ&quot;ל יש להוסיף מה שראיתי עתה שכתבת בשם האחיעזר וההר צבי לגבי קמח חו&quot;ל בא&quot;י שתלוי ג&quot;כ בהאי מחלוקת<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 19:22, 10 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%97%D7%93%D7%A9&diff=4517 2016-05-10T16:22:04Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>[[משתמש:avishaiaha1]]<br /> ==הוספה מענינת לסוגיא זו שכדאי להכניסה בפנים==<br /> באור שמח [הל' חמץ ומצה פ&quot;ו ה&quot;ז] מחדש, דנחלקו הירושלמי והבבלי האם איסור חדש הוא איסור חפצא או איסור גברא, דהנה איסור אכילה ביוה&quot;כ הוא ודאי רק איסור גברא, דאין סברא שיחול איסור על עצם המאכלים, כיון דכל המאכלים אסורים ואינו אלא תלוי בזמן, משא&quot;כ חדש, כיון דאינו על כל המאכלים, הרי יש לדון האם החיטים עצמם אסורים או דלמא רק האדם אסור לאכלם, אך לא חל איסור על עצם החיטים.<br /> והכל בנוי על יסוד, דאין עשה דוחה ל&quot;ת במידי דאכילה, אא&quot;כ בין העשה ובין הלאו הם על הגברא, דאז העשה מתייחס גם לאיסור, משא&quot;כ היכי דהאיסור הוא על החפצא, אין עשה דוחה ל&quot;ת, דאין סברא לומר דיוכל האדם להתרצות לפני בוראו בדבר האסור.<br /> והנה הירושלמי [מובא בתוס' בקידושין דף ל&quot;ח ע&quot;א] מקשה, למה לא אכלו ישראל מצה מחדש כשנכנסו לא&quot;י, והלא עשה דוחה ל&quot;ת, ולכן מוכרחים אנו לומר דהירושלמי סבר דחדש הוה איסור גברא בלבד, וממילא כיון דהעשה דאכילת מצה הוא על הגברא, הרי שפיר העשה מתייחס אף למעשה האיסור, והרי הוא דוחה.<br /> והרי הוא מביא מקור לכך, דהנה הירושלמי בסוגיא דחזקיה ורב אביהו, על הקושיא דגבי חדש כתיב לא תאכל ובכ&quot;ז מותר בהנאה, מתרץ בירושלמי 'שניא חדש דתליא בזמן', שלא כבבלי דמתרץ דכתיב 'קצירכם' ומכאן דמותר בהנאה, והיינו, דהבבלי סבר דחדש הוה איסור חפצא, וממילא לולא מיעוט דקצירכם באמת הו&quot;א דיאסר חדש בהנאה, משא&quot;כ הירושלמי מחדש דודאי חדש אינו אלא איסור גברא, וממילא לא מחמרינן כ&quot;כ באיסורו שיהיה גם איסור הנאה, עכת&quot;ד הגאון האו&quot;ש.<br /> ===חידוש משלי===<br /> וחישבתי דרכיי להוסיף, דעפי&quot;ז יובנו חילוקי הסוגיות בין הבבלי לירושלמי בסוגיא דחדש בחו&quot;ל, דהנה הגמ' בבבלי [קידושין דף ל&quot;ז ע&quot;א] מבאר מח' ר&quot;א דסבר אף החדש נוהג בחו&quot;ל, לת&quot;ק דידיה דסבר דאינו נוהג בחו&quot;ל, דר&quot;א סבר 'מושבות' כל מקום שאתם יושבים משמע, ואילו ת&quot;ק סבר 'מושבות' לאחר ירושה וישיבה משמע.<br /> ואילו בירושלמי מבאר את המח' באופן אחר, דר&quot;א סבר 'מושבות' בכל מקום שאתם יושבים משמע, ואילו ת&quot;ק סבר דבא לרבות חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, דהו&quot;א שיהא מותר, קמ&quot;ל בכל מושבותיכם.<br /> ואם באמת אפשר לאוקמי ריבוי דמושבות לענין חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, הרי איך למד ר&quot;א לאסור חדש שגדל בחו&quot;ל, ולמה הוצרכו לאוקמי 'מושבות' לאחר ירושה וישיבה בדעת ת&quot;ק בבבלי.<br /> אך עפ&quot;י היסוד הנ&quot;ל ניחא, שהרי לבבלי דאיסור חדש אינו אלא איסור חפצא, אין שום סברא לומר שיהא חילוק בין חדש בא&quot;י לבין חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, משא&quot;כ לירושלמי דאיסור חדש הינו איסור גברא, הרי י&quot;ל דבזה גופא נחלקו ר&quot;א ורבנן, דר&quot;א סבר דחדש הוא איסור חפצא וממילא ע&quot;כ מושבות אתא לרבות חדש שגדל בחו&quot;ל, שהרי חדש שגדל בא&quot;י פשוט דאסור אף בהיותו בחו&quot;ל, ואילו רבנן סברי דחדש הוא איסור גברא, וממילא אף בצאתו לחו&quot;ל היה לנו להפקיע איסורו, ולזה בא מושבות לרבות איסור גם על זה.<br /> ==הערה חדשה==<br /> להנ''ל יש להוסיף מה שראיתי עתה שכתבת בשם האחיעזר וההר צבי לגבי קמח חו&quot;ל בא&quot;י שתלוי ג&quot;כ בהאי מחלוקת<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 19:22, 10 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=4516 2016-05-10T16:20:56Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>==פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים==<br /> נראה לי שכדאי להאיר נקודה נוספת בעניין הפטור ב&quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, שמחדדת יותר את יסודות הדין.<br /> כל דיני השומרים לפרטיהם השונים נלמדו מ'''דרשות הכתובים''' בפרשת משפטים, ורק הפטור של &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; לא נלמד מהתורה אלא נלמד מ'''סברה'''. יש להבין מה נשתנה פטור זה משאר דיני שומרים, שרק הוא לא נדרש מפסוקי התורה אלא נלמד מסברה? קשה לומר שזו סברה פשוטה כל כך עד שהתורה לא הייתה צריכה לכותבה, שהרי בגמרא יש ספק בדבר (וע&quot;ע ב&quot;מ צד: שגם אבדה שנלמדת מק&quot;ו נכתבה בתורה משום ש&quot;מילתא שאתיא בק&quot;ו טרח וכתב ליה קרא&quot;). נראה שהפתרון לשאלה זו הוא, שפטור זה שונה מהותית משאר פטורי שומרים ולכן לא נכתב בתורה. צריך להבין מה מייחד את דין &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; משאר דיני שומרים?<br /> <br /> בדף הסוגיה התבארה בהרחבה שאלת הראשונים שמצד ההגדרות הבסיסיות של שואל, הוא היה אמור להתחייב על נזק מחמת מלאכה, ולכן שאלו הראשונים מדוע השואל פטור למסקנת הגמרא ב&quot;מתה מחמת מלאכה&quot;? שאלה זו מוליכה אותנו להבנה שמצד חיוב השמירה של שואל הוא חייב אף על &quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, והפטור נובע '''מסיבה חיצונית''' בלבד. לפי זה מיושבת השאלה: מדוע לא הוזכר פטור &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; בתורה? התשובה היא, שפטור זה לא קשור ל&quot;פרשית שומרים&quot; העוסקת בהגדרת חיוב השומר כלפי הבעלים, זאת כיון שמצד &quot;פרשית שומרים&quot; שואל היה צריך להתחייב גם על נזק שמחמת המלאכה, וזה שהוא פטור נובע מסיבה חיצונית שלא קשורה לשומרים וחיוביהם.<br /> <br /> אכן יש שלושה הסברים בטעם דין &quot;מתה מחמת מלאכה&quot;: א. פשיעת המשאיל (רמב&quot;ן). ב. מחילת המשאיל (רשב&quot;א). ג. מקח טעות. והמשותף לכל שלושת ההסברים הוא, שלפי כולם סיבת הפטור אינה בגלל שהשואל מצד עצמו פטור בנזק שמחמת המלאכה, אלא מסיבות חיצוניות - פשיעת המשאיל, מחילת המשאיל או מקח טעות, וזה כמו שאמרנו שהפטור הוא פטור חיצוני ולכן אינו מופיע בפרשית שומרים.<br /> <br /> הערה זו מופיעה גם במאמר [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, עמודים 382-383, .<br /> <br /> כל זה נכון לשיטת הראשונים, אולם לפי ביאורי חלק מהאחרונים לשיטת הרמב&quot;ם שצוינו בגוף הסוגיה, פטור &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; מיוסד על סברות ייחודיות לדיני שומרים.<br /> <br /> [[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 11:58, 8 במאי 2016 (IDT)<br /> <br /> ==בירור שיטת התוספות==<br /> נראה שיטת תוספות (צד ב ד&quot;ה שומר) היא כשיטת הרשב&quot;א. תוספות שואל מדוע במשנה &quot;ארבעה שומרים הם&quot; (ב&quot;מ צג א) נאמר ש&quot;שואל משלם את '''הכל'''&quot;, הרי הוא פטור במתה מחמת מלאכה? ועונה התוספות שכוונת המשנה היא ששואל משלם את כל מה שהוזכר בפרשה (פשיעה, גנבה ואבדה, אונסים), אבל &quot;מתה מחמת מלאכה כיון '''ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה''' פטור&quot;. דהיינו: מסביר התוספות שבמתה מחמת מלאכה פטור בגלל שכשאדם שואל חפץ, בתוך השאלה כלול גם פטור על &quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, ולכאורה כוונתו שפטור זה הוא מטעם מחילת המשאיל, כדברי הרשב&quot;א; שהרי לדברי הרמב&quot;ן הפטור לא קשור לכך שיש לשואל רשות לעשות מלאכה, אלא לפשיעת המשאיל.<br /> <br /> [[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 17:30, 5 במאי 2016 (IDT)<br /> <br /> <br /> == ישיבה על ספסל שלא מדעת בעליו==<br /> בגוף דף הסוגיה התייחסנו למקרה של ספסל כשאלה רגילה, אך יש להעיר שכלל לא ברור שבמקרה זה היושב על הספסל מוגדר כשואל, זאת משום שתי סיבות: א. כדי להיות שואל צריך לבצע פעולת קניין, ואדם שישב על ספסל לא ביצע כל פעולת קניין, ולכן לכאורה לא חלים עליו דיני שאלה. אומנם יתכן שעצם מעשה הישיבה נחשבת למעשה קניין, שכן הנתיבות (שמ ח) אומר ששימוש בחפץ נחשב למעשה קניין לגבי שומרים. ב. כיון שהמשאיל לא מקפיד על השימוש בספסל, אפשר לומר שהוא כלל לא מתכון שהמשתמש יהפך להיות שומר של הספסל, אלא שהוא מרשה להשתמש בחפציו גם ללא קבלת שמירה. הרי זה כאדם שנכנס לבית חברו והתיישב על כיסא, ברור שלא נאמר שהוא מוגדר כשומר על הכיסא עליו הוא יושב? משום שבעל הבית הרשה לו להיכנס והוא משתמש בחפציו של בית הבית ברשותו, וכך אפשר לומר גם לגבי ספסל.&lt;BR/&gt;<br /> מדברי הרא&quot;ש (ב&quot;ק א י) משמע שאין על היושב דין שואל: &quot;סתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל הנכנס לחצר ואין אדם מקפיד על כך, והוה ליה '''כ'''שואל שפטור כשמתה הבהמה מחמת מלאכה&quot;. נראה מדברי הרא&quot;ש שהוא דומה לשואל (כ-שואל) בכך שהוא פטור על מתה מחמת מלאכה, אך אין עליו דיני שואל, וכנראה שהרא&quot;ש מקבל לפחות אחת מהבעיות שהעלנו בהגדרת היושב על הספסל כשואל .<br /> <br /> אם נאמר שדיני שואל לא חלים על היושב על הספסל, צריך לומר שרבי עזריאל מחייב את היושב לשלם מדין '''אדם המזיק''' שהרי מדין שואל לא שייך לחייב. אך אם כן, לכאורה לא מובן מה הקשר בין פטור &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; שמצינו בשואל, לאדם המזיק?&lt;BR/&gt;<br /> לפי מה שהתבאר לעיל בדף השיחה, שפטור &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; אינו קשור ל&quot;פרשיית שומרים&quot;, והוא נובע מסברות חיצוניות, מובן כיצד לוקח הרא&quot;ש את הפטור של &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; משואל לאדם המזיק, שהרי סברת מחילה שייכת גם באדם המזיק כמו בשואל ואין סיבה לחלק ביניהם, ולכן אומר הרא&quot;ש שכיון שמתה מחמת מלאכה סברת המחילה גורמת לכך שהיושב על הספסל אינו חייב מדין אדם המזיק. &lt;BR/&gt;<br /> אך קשה, שאם כל סיבת החיוב היא מטעם אדם המזיק, לא מובן למה צריך הרא&quot;ש לפטור מצד &quot;מחמת מלאכה&quot;, הרי לשיטת הרא&quot;ש בבבא קמא (ג א) אדם המזיק פטור באונס גמור, א&quot;כ מדוע צריך הרא&quot;ש להגיע ל&quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, ולא אומר שפטור בגלל שזה אדם המזיק באונס גמור? - צריך לומר שהרא&quot;ש סבור ששבירת הספסל לא מוגדרת כאונס גמור אלא כאונס כעין אבדה שאדם המזיק חייב עליו, ולכן ללא הסברה שבמתה מחמת מלאכה פטור מצד מחילה היה השובר חייב לשלם מדין אדם המזיק. לפי זה יוצא ששיטת הרא&quot;ש שגם באונס כעין גנבה ואבדה קיים דין &quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, ואכן כך התבאר בגוף הסוגיה מדברי הרא&quot;ש בשו&quot;ת (צב א).<br /> <br /> [[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 17:39, 8 במאי 2016 (IDT)<br /> ==הערות בענין שיטת המחנה אפרים ורבינו יוסף בכור שור==<br /> [[משתמש:תלמיד1]] חושבני ש'''לכאורה''' המחנה אפרים אכן לא בא להסביר דין כיחש מחמת מלאכה שהוא מחמת הסברא הפשוטה המבוארת בדברי הריטב&quot;א, ורק את דין מתה מחמת מלאכה הוא מסביר כן. ולפי&quot;ז סרה תמיהתך מכיחשה מחמת מלאכה ונגנבה שלא מחמת מלאכה.<br /> <br /> מלבד זאת יש ליישב תמיהה זו בשנבין שאף אם שואל אינו, שומר הינו, ולכן על גניבה ואבידה יתחייב לכה&quot;פ כמו שומר שכר. אך לזה עדיין יקשה מנאנסה אחר שכיחשה מחמת מלאכה.<br /> <br /> מאחר וראיתי שהבאת זאת אף בשם רבינו יוסף בכור שור מן הראשונים, יש לטרוח ולהבין דבריו. עיינתי בפנים וחושבני שיש להסביר זאת לא במובן של אגלאי מילתא '''למפרע''' אלא במובן של פקיעת ה'''בעלות''' של השואל ברגע המיתה. וזאת, מאחר וברור לכל שמטרת השאילה היא כדי להשתמש בה, וברגע שנתגלה כשל מהותי '''בבהמה''' המונע מלעשות מלאכתה פקעה השאילה מרגע זו ואילך, אף שכל זמן שיכול היה להשתמש בו הרי הוא שואל לכל דבר [ואין אנו אומרים שמאחר שאינו שואל לכל התקופה המוסכמת שוב אינו שואל מעיקרא].<br /> <br /> ולכן אף שבעליו הגמורים של בהמה נושאים באחריות ובהפסד אף לבהמה שמתה מחמת מלאכתה, שואל, מאחר וברגע שמתה פקעה שאילתה - שוב אינו נושא בהפסד אף של מיתה זו עצמה.<br /> <br /> לפי זה אין צורך להשתמש במטבע לשון '''מקח טעות''' שמשמעו שהשואל '''הוטעה''' ומחמת כן נתבטל כל ההסכם למפרע, אלא לכל היותר יש אומדנא בהסכם שבין המשאיל לשואל שברגע שהבהמה יוצאת מכלל שימוש אין מקום להמשך הבעלות מצד השואל.<br /> <br /> יוצא מכלל זה הוא כל אונס, על אף שאף הוא מונע את המשך ההשתמשות בבהמה, מאחר ואין זה מצד ה'''בהמה''' [שבזמן ההסכם היתה שייכת למשאיל ולכן לא קנאה השואל ממנו אלא לזמן שהיא ראויה למלאכה] אלא מצד מזלו של הבעלים שבמקרה שלנו הוא ה'''שואל''' [מאחר שהוא דבר שנתחדש עתה לאחר גמר ההסכם] ולא המשאיל אמור לישא בהפסדים.<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 19:20, 10 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4512 2016-05-10T06:39:10Z

<p>שמעיה הרץ: /* הראשונים ההולכים בדעת התוספות */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין.<br /> <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'עבד עברי גופו קנוי' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי.<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א) ולכן בסוגיא בגיטין מוגדר הוא כמי שאין קנוי לרבו בקנין הגוף, אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי לגבי מעשי ידיו ואינו כמשכון בעבור התחייבות יש להחשיב את הטעיית העכו&quot;ם כגזל ולא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> <br /> ['''רבינו קרשקש''' (מיוחס לריטב&quot;א גיטין לח א) כותב שאף אם אין גופו קנוי למעשי ידיו אלא מהוה משכון על ההתחייבות לעבוד תמורת התשלום שניתן עבורו יש להחשיב הטעיית העכו&quot;ם כגזל ממש.]<br /> <br /> בין להרא&quot;ש ובין לרבינו קרשקש תמוה מה קשר בין מאמרו של רבא עבד עברי גופו קנוי לקביעה זו שהפקעת עבד עברי מתחת יד אדונו הנכרי חשובה כגזל גמור, הלא דברי רבא מכוונים דוקא לקנוי לישראל שצריך גט שחרור ואילו בהגדרת קנין מעשי ידיו לא עסק.<br /> <br /> כפי הנראה צריך לקבוע, שאם קנין מעשי ידי עבד עברי הקנוי לישראל או עכו&quot;ם אינם אלא התחייבות בעלמא – לרבינו קרשקש והריטב&quot;א: ואין גופו מהוה משכון לזה, לרש&quot;י והרמב&quot;ם והרא&quot;ש: ואין גופו קנוי לזה – שוב אין אפשרות שיהא גופו קנוי לענין איסור. זאת מאחר שכפי שיתבאר בהמשך קנין האיסור מבטא חלות '''שם עבדות''' על האדם הנקנה לבעליו, ואם אין כל יחס בין גופו להתחייבותו לעבוד למען רבו ולהפיק את המירב הכלכלי, והכסף המשולם על ידי האדון אינו אלא תמורת העבודה ולא קנין העבד עצמו, שוב אין מקום לומר שיחול על העבד כאשר הוא נקנה לישראל '''שם עבדות'''.<br /> <br /> ולכן, מאחר שרבא סובר '''עבד עברי''' הנמכר לישראל '''גופו קנוי''' וחל עליו שם עבדות, הכרח הוא להניח שכאשר מכר את עצמו לא נחתם כאן חוזה עבודה תמורת תשלום בלבד, אלא נקבע שעבוד על מעשי ידיו באופן המייחס את גוף העבד למעשי ידיו - אם ע&quot;י קנין בגופו ממש אם ע&quot;י משכונו. והואיל ואין מקום לחלק בין כונת המוכר עצמו לישראל לבין זה המוכר עצמו לגוי, אפשר להסיק שרבא הלומד דיני גזל עכו&quot;ם מעבד הנמכר לו לא אסר אלא גזל ממש ולא הפקעת הלואתו, מאחר ועבד זה '''גופו''' משועבד למעשי ידיו.<br /> <br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד.<br /> <br /> כן יש להראות מקום לחידושי '''רבינו קרשקש''' המיוחס להריטב&quot;א (גיטין לח א).<br /> <br /> יוער עוד, כי אף שמדברי התוספות ביבמות עולה מהלך אחר בביאור דברי רבא, ההכרח להדגיש ששיטת ה'''תוספות''' בקדושין (יט א ד&quot;ה המקדש) נוטה בבירור לכיוון מהלך הרמב&quot;ן, {{ראה עוד|עבד עברי גופו קנוי|שיטת התוס' בקדושין יט א}}.<br /> <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> <br /> <br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת הרמב&quot;ן====<br /> בין הראשונים ההולכים בדרך ה'''רמב&quot;ן''' יש ב' שיטות בנוגע לקנין מעשי ידיו האם הוא קנין בגופו של העבד, וכמו שמצאנו הקונה [[דקל לפירותיו]] שגוף העבד קנוי לו לגבי זכות מעשי ידיו, או שמא הוא התחייבות גרידא מצד העבד כתמורה לתשלום שהתקבל בעבורו וגופו משמש כמשכון לכך.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות מו א ד&quot;ה מ&quot;ט) מגדיר את העבד הקנוי לעכו&quot;ם [שאין לו עליו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו בלבד] כמי שגופו מהוה משכון בעבור מעשי ידיו, וכן כתב (קידושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) שאף שקנין האיסור אינו פוקע בדברים אך קנין מעשי ידיו תועיל מחילה לבדה להפקיעה ושוב לא יוכל האדון לשעבדו.<br /> <br /> וכן יש לדייק מדברי ה'''רמב&quot;ן''' עצמו שכתב (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) שהואיל ויש על העבד קנין הגוף המועיל לענין איסור, אם מחל לו אין גרעונו מחול והרי הוא כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, והלא מפקיר עבדו לכל הדיעות יצא לחירות לגבי מעשי ידיו וכל הצורך בגט שחרור אינו אלא כדי שיהא מותר בבת ישראל, הרי אנו רואים שדעת הרמב&quot;ן הוא שמועיל מחילה לגבי קנין מעשי ידיו אף לרבא.<br /> <br /> יש להוסיף לרשימה זו את שיטת ה'''תוספות''' בקדושין (יט א ד&quot;ה המקדש) שמדבריהם עולה שאף אם גוף העבד קנוי לענין איסור מעשי ידיו אינם אלא בגדר שעבוד שגופו משמש כמשכון להבטחתם.<br /> <br /> עוד כתב '''רבינו קרשקש''' בחידושיו המיוחסים לריטב&quot;א (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמרינן לעיל) שיש להוכיח כן מדברי הגמרא (קדושין יט א) שלדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה קדושי אמה העבריה מתבצעים שלא באמצעות מעות הראשונות שבהם נקנית לאמה, אלא ע&quot;י מחילת השעבוד. הרי לנו שאף אם אין מועילה המחילה לגבי קנין האיסור אך כלפי קנין מעשי ידיה די בה.<br /> <br /> אך בתחילת דבריו כתב (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמר שמואל) לחלוק, וסובר שלדעת רבא קנין מעשי ידיו של עבד אינו התחייבות וגוף העבד משכון, אלא הוא קנין גמור בגופו של עבד לגבי מעשי ידיו. ומוכיח זאת ממה שמצאנו בעבד הקנוי לעכו&quot;ם שאינו הפקעת הלואה בלבד אלא גזל ממש, וזאת על אף שאין בו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו, אלא שהוא מסתייג להכריח מסוגיא זו מאחר ואף הוצאת משכון מתחת ידי העכו&quot;ם יש להחשיב כגזל ממש ולא רק כהפקעת הלואה בלבד.<br /> <br /> ואת ההוכחה מדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה הוא דוחה מאחר ולהלכה לא נתקבלו דבריו וקידושי אמה העבריה מתבצעים ע&quot;י המעות הראשונות אשר נקנית בהם לאמה.<br /> <br /> וכן דעת ה'''רא&quot;ש''' (בשיטמ&quot;ק בבא קמא קיג ב) שכתב שרק מחמת שגוף העבד קנוי לאדונו לגבי מעשי ידיו חשובה הפקעתו מתחת יד רבו גזל גמור ולא הפקעת הלואה גרידא, בעוד שאם היה זה התחייבות כאשר גופו משמש כמשכון אין זה אלא הפקעת הלואה.<br /> <br /> ====הראשונים ההולכים בדעת התוספות====<br /> לדברי התוספות אשר לדעתם ודאי אין מועילה מחילה להפקיע מעשי ידיו, יש לחקור האם הוא מחמת שגופו קנוי לענין מעשי ידיו, או משום שגופו הוא כמשכון ובכ&quot;ז די בזה שלא תועיל מחילה. <br /> <br /> ומדבריהם (בקדושין יז א ד&quot;ה חלה) אשר הם מחלקים בין עבד עברי לבין שכיר במקרה מחלה, שהעבד הואיל וגופו קנוי אין צריך להשלים – כפרה אשר נקנית לצורך חלבה ומחמת מחלה לא הניבה כמצופה, ואילו השכיר אשר לא סיפק את התמורה אינו מקבל תשלום אלא על מה שעשה בפועל, יש להוכיח שיטתם שהעבד גופו קנוי לגבי זכות מעשי ידיו.<br /> <br /> ====מקורות נוספים בדברי הראשונים====<br /> במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא האומנין שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> <br /> גם ה'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> <br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא [וכמו שהובא לעיל בשם רבינו קרשקש ושלא כדעת הרא&quot;ש].<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי רב שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר הנחלת דוד (בבא מציעא י א).<br /> <br /> החתם סופר (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד<br /> <br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> <br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו. <br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני. <br /> <br /> '''שם''' זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. <br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד שם מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> <br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4511 2016-05-10T06:38:50Z

<p>שמעיה הרץ: /* הראשונים ההולכים בדעת הרמב&quot;ן */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין.<br /> <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'עבד עברי גופו קנוי' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי.<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א) ולכן בסוגיא בגיטין מוגדר הוא כמי שאין קנוי לרבו בקנין הגוף, אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי לגבי מעשי ידיו ואינו כמשכון בעבור התחייבות יש להחשיב את הטעיית העכו&quot;ם כגזל ולא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> <br /> ['''רבינו קרשקש''' (מיוחס לריטב&quot;א גיטין לח א) כותב שאף אם אין גופו קנוי למעשי ידיו אלא מהוה משכון על ההתחייבות לעבוד תמורת התשלום שניתן עבורו יש להחשיב הטעיית העכו&quot;ם כגזל ממש.]<br /> <br /> בין להרא&quot;ש ובין לרבינו קרשקש תמוה מה קשר בין מאמרו של רבא עבד עברי גופו קנוי לקביעה זו שהפקעת עבד עברי מתחת יד אדונו הנכרי חשובה כגזל גמור, הלא דברי רבא מכוונים דוקא לקנוי לישראל שצריך גט שחרור ואילו בהגדרת קנין מעשי ידיו לא עסק.<br /> <br /> כפי הנראה צריך לקבוע, שאם קנין מעשי ידי עבד עברי הקנוי לישראל או עכו&quot;ם אינם אלא התחייבות בעלמא – לרבינו קרשקש והריטב&quot;א: ואין גופו מהוה משכון לזה, לרש&quot;י והרמב&quot;ם והרא&quot;ש: ואין גופו קנוי לזה – שוב אין אפשרות שיהא גופו קנוי לענין איסור. זאת מאחר שכפי שיתבאר בהמשך קנין האיסור מבטא חלות '''שם עבדות''' על האדם הנקנה לבעליו, ואם אין כל יחס בין גופו להתחייבותו לעבוד למען רבו ולהפיק את המירב הכלכלי, והכסף המשולם על ידי האדון אינו אלא תמורת העבודה ולא קנין העבד עצמו, שוב אין מקום לומר שיחול על העבד כאשר הוא נקנה לישראל '''שם עבדות'''.<br /> <br /> ולכן, מאחר שרבא סובר '''עבד עברי''' הנמכר לישראל '''גופו קנוי''' וחל עליו שם עבדות, הכרח הוא להניח שכאשר מכר את עצמו לא נחתם כאן חוזה עבודה תמורת תשלום בלבד, אלא נקבע שעבוד על מעשי ידיו באופן המייחס את גוף העבד למעשי ידיו - אם ע&quot;י קנין בגופו ממש אם ע&quot;י משכונו. והואיל ואין מקום לחלק בין כונת המוכר עצמו לישראל לבין זה המוכר עצמו לגוי, אפשר להסיק שרבא הלומד דיני גזל עכו&quot;ם מעבד הנמכר לו לא אסר אלא גזל ממש ולא הפקעת הלואתו, מאחר ועבד זה '''גופו''' משועבד למעשי ידיו.<br /> <br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד.<br /> <br /> כן יש להראות מקום לחידושי '''רבינו קרשקש''' המיוחס להריטב&quot;א (גיטין לח א).<br /> <br /> יוער עוד, כי אף שמדברי התוספות ביבמות עולה מהלך אחר בביאור דברי רבא, ההכרח להדגיש ששיטת ה'''תוספות''' בקדושין (יט א ד&quot;ה המקדש) נוטה בבירור לכיוון מהלך הרמב&quot;ן, {{ראה עוד|עבד עברי גופו קנוי|שיטת התוס' בקדושין יט א}}.<br /> <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> <br /> <br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת הרמב&quot;ן====<br /> בין הראשונים ההולכים בדרך ה'''רמב&quot;ן''' יש ב' שיטות בנוגע לקנין מעשי ידיו האם הוא קנין בגופו של העבד, וכמו שמצאנו הקונה [[דקל לפירותיו]] שגוף העבד קנוי לו לגבי זכות מעשי ידיו, או שמא הוא התחייבות גרידא מצד העבד כתמורה לתשלום שהתקבל בעבורו וגופו משמש כמשכון לכך.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות מו א ד&quot;ה מ&quot;ט) מגדיר את העבד הקנוי לעכו&quot;ם [שאין לו עליו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו בלבד] כמי שגופו מהוה משכון בעבור מעשי ידיו, וכן כתב (קידושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) שאף שקנין האיסור אינו פוקע בדברים אך קנין מעשי ידיו תועיל מחילה לבדה להפקיעה ושוב לא יוכל האדון לשעבדו.<br /> <br /> וכן יש לדייק מדברי ה'''רמב&quot;ן''' עצמו שכתב (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) שהואיל ויש על העבד קנין הגוף המועיל לענין איסור, אם מחל לו אין גרעונו מחול והרי הוא כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, והלא מפקיר עבדו לכל הדיעות יצא לחירות לגבי מעשי ידיו וכל הצורך בגט שחרור אינו אלא כדי שיהא מותר בבת ישראל, הרי אנו רואים שדעת הרמב&quot;ן הוא שמועיל מחילה לגבי קנין מעשי ידיו אף לרבא.<br /> <br /> יש להוסיף לרשימה זו את שיטת ה'''תוספות''' בקדושין (יט א ד&quot;ה המקדש) שמדבריהם עולה שאף אם גוף העבד קנוי לענין איסור מעשי ידיו אינם אלא בגדר שעבוד שגופו משמש כמשכון להבטחתם.<br /> <br /> עוד כתב '''רבינו קרשקש''' בחידושיו המיוחסים לריטב&quot;א (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמרינן לעיל) שיש להוכיח כן מדברי הגמרא (קדושין יט א) שלדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה קדושי אמה העבריה מתבצעים שלא באמצעות מעות הראשונות שבהם נקנית לאמה, אלא ע&quot;י מחילת השעבוד. הרי לנו שאף אם אין מועילה המחילה לגבי קנין האיסור אך כלפי קנין מעשי ידיה די בה.<br /> <br /> אך בתחילת דבריו כתב (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמר שמואל) לחלוק, וסובר שלדעת רבא קנין מעשי ידיו של עבד אינו התחייבות וגוף העבד משכון, אלא הוא קנין גמור בגופו של עבד לגבי מעשי ידיו. ומוכיח זאת ממה שמצאנו בעבד הקנוי לעכו&quot;ם שאינו הפקעת הלואה בלבד אלא גזל ממש, וזאת על אף שאין בו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו, אלא שהוא מסתייג להכריח מסוגיא זו מאחר ואף הוצאת משכון מתחת ידי העכו&quot;ם יש להחשיב כגזל ממש ולא רק כהפקעת הלואה בלבד.<br /> <br /> ואת ההוכחה מדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה הוא דוחה מאחר ולהלכה לא נתקבלו דבריו וקידושי אמה העבריה מתבצעים ע&quot;י המעות הראשונות אשר נקנית בהם לאמה.<br /> <br /> וכן דעת ה'''רא&quot;ש''' (בשיטמ&quot;ק בבא קמא קיג ב) שכתב שרק מחמת שגוף העבד קנוי לאדונו לגבי מעשי ידיו חשובה הפקעתו מתחת יד רבו גזל גמור ולא הפקעת הלואה גרידא, בעוד שאם היה זה התחייבות כאשר גופו משמש כמשכון אין זה אלא הפקעת הלואה.<br /> <br /> ====הראשונים ההולכים בדעת התוספות====<br /> לדברי ה'''תוספות''' אשר לדעתם ודאי אין מועילה מחילה להפקיע מעשי ידיו, יש לחקור האם הוא מחמת שגופו קנוי לענין מעשי ידיו, או משום שגופו הוא כמשכון ועל כן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ומדבריהם (בקדושין יז א ד&quot;ה חלה) אשר הם מחלקים בין עבד עברי לבין שכיר במקרה מחלה, שהעבד הואיל וגופו קנוי אין צריך להשלים – כפרה אשר נקנית לצורך חלבה ומחמת מחלה לא הניבה כמצופה, ואילו השכיר אשר לא סיפק את התמורה אינו מקבל תשלום אלא על מה שעשה בפועל, יש להוכיח שיטתם שהעבד גופו קנוי לגבי זכות מעשי ידיו.<br /> ====מקורות נוספים בדברי הראשונים====<br /> במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא האומנין שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> <br /> גם ה'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> <br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא [וכמו שהובא לעיל בשם רבינו קרשקש ושלא כדעת הרא&quot;ש].<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי רב שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר הנחלת דוד (בבא מציעא י א).<br /> <br /> החתם סופר (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד<br /> <br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> <br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו. <br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני. <br /> <br /> '''שם''' זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. <br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד שם מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> <br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4510 2016-05-10T06:38:05Z

<p>שמעיה הרץ: /* שיטת התוס' בקדושין יט */</p> <hr /> <div>==שיטת התוס' בקדושין יט==<br /> התוספות דנים על מאמרו של רבא בשם '''רב נחמן''' שלדעת '''ר' יוסי ב&quot;ר יהודה''' שמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וייעוד אמה העבריה מתבצע ע&quot;י מחילת מעשי ידיה, המקדש במלוה שיש עליה במשכון מקודשת. וביארו שהקידושין מתבצעים עם עצם מחילת המלוה, והחידוש הוא שאין אנו אומרים שכיון שהמשכון עדיין בידו אין המחילה מועלת / אינה סומכת על קידושיו, אלא מקודשת. והקשו: באמה העבריה הוא מחזיר לה את משכונה היא גופה, ומתרצים דמשמע ליה שעיקר הקידושין אינם מצד החזרת המשכון אלא מחמת מחילת המלוה שהוא השעבוד שיש לו עליה.<br /> <br /> עוד הוסיפו לומר, שנראה שר' יוסי ב&quot;ר יהודה סבור שעבד עברי אין גופו קנוי, שהרי אם גופו קנוי שוב אין להחשיב את הקידושין מצד מחילת מלוה אלא כיון שמקנה לה את גופה. וחזרו התוס' מדיוקם זה, שודאי לא בהקנאת גופה מקדשה מאחר ופעולה זו דורשת קנין שטר או הפקר, אלא הקידושין מתבצעים ע&quot;י מחילת זכות מעשי ידיה שיש לו בה.<br /> <br /> הרי לנו מפורש יוצא מדברי התוספות שאף לדעות דגופו קנוי אין זה אלא בנוגע לקנין האיסור הדורש גט שחרור, אך לגבי מעשי ידיה מועיל מחילה בעלמא.<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 09:38, 10 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4509 2016-05-10T06:37:46Z

<p>שמעיה הרץ: דף חדש: ==שיטת התוס' בקדושין יט== התוספות דנים על מאמרו של רבא בשם '''רב נחמן''' שלדעת '''ר' יוסי ב&quot;ר יהודה''' שמעות הר...</p> <hr /> <div>==שיטת התוס' בקדושין יט==<br /> התוספות דנים על מאמרו של רבא בשם '''רב נחמן''' שלדעת '''ר' יוסי ב&quot;ר יהודה''' שמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וייעוד אמה העבריה מתבצע ע&quot;י מחילת מעשי ידיה, המקדש במלוה שיש עליה במשכון מקודשת. וביארו שהקידושין מתבצעים עם עצם מחילת המלוה, והחידוש הוא שאין אנו אומרים שכיון שהמשכון עדיין בידו אין המחילה מועלת / אינה סומכת על קידושיו, אלא מקודשת. והקשו: באמה העבריה הוא מחזיר לה את משכונה היא גופה, ומתרצים דמשמע ליה שעיקר הקידושין אינם מצד החזרת המשכון אלא מחמת מחילת המלוה שהוא השעבוד שיש לו עליה.<br /> <br /> עוד הוסיפו לומר, שנראה שר' יוסי ב&quot;ר יהודה סבור שעבד עברי אין גופו קנוי, שהרי אם גופו קנוי שוב אין להחשיב את הקידושין מצד מחילת מלוה אלא כיון שמקנה לה את גופה. וחזרו התוס' מדיוקם זה, שודאי לא בהקנאת גופה מקדשה מאחר ופעולה זו דורשת קנין שטר או הפקר, אלא הקידושין מתבצעים ע&quot;י מחילת זכות מעשי ידיה שיש לו בה.<br /> <br /> הרי לנו מפורש יוצא מדברי התוספות שאף לדעות דגופו קנוי אין זה אלא בנוגע לקנין האיסור הדורש גט שחרור, אך לגבי מעשי ידיה מועיל מחילה בעלמא.</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4508 2016-05-10T06:36:53Z

<p>שמעיה הרץ: /* מקורות נוספים לשיטה זו */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין.<br /> <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'עבד עברי גופו קנוי' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי.<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א) ולכן בסוגיא בגיטין מוגדר הוא כמי שאין קנוי לרבו בקנין הגוף, אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי לגבי מעשי ידיו ואינו כמשכון בעבור התחייבות יש להחשיב את הטעיית העכו&quot;ם כגזל ולא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> <br /> ['''רבינו קרשקש''' (מיוחס לריטב&quot;א גיטין לח א) כותב שאף אם אין גופו קנוי למעשי ידיו אלא מהוה משכון על ההתחייבות לעבוד תמורת התשלום שניתן עבורו יש להחשיב הטעיית העכו&quot;ם כגזל ממש.]<br /> <br /> בין להרא&quot;ש ובין לרבינו קרשקש תמוה מה קשר בין מאמרו של רבא עבד עברי גופו קנוי לקביעה זו שהפקעת עבד עברי מתחת יד אדונו הנכרי חשובה כגזל גמור, הלא דברי רבא מכוונים דוקא לקנוי לישראל שצריך גט שחרור ואילו בהגדרת קנין מעשי ידיו לא עסק.<br /> <br /> כפי הנראה צריך לקבוע, שאם קנין מעשי ידי עבד עברי הקנוי לישראל או עכו&quot;ם אינם אלא התחייבות בעלמא – לרבינו קרשקש והריטב&quot;א: ואין גופו מהוה משכון לזה, לרש&quot;י והרמב&quot;ם והרא&quot;ש: ואין גופו קנוי לזה – שוב אין אפשרות שיהא גופו קנוי לענין איסור. זאת מאחר שכפי שיתבאר בהמשך קנין האיסור מבטא חלות '''שם עבדות''' על האדם הנקנה לבעליו, ואם אין כל יחס בין גופו להתחייבותו לעבוד למען רבו ולהפיק את המירב הכלכלי, והכסף המשולם על ידי האדון אינו אלא תמורת העבודה ולא קנין העבד עצמו, שוב אין מקום לומר שיחול על העבד כאשר הוא נקנה לישראל '''שם עבדות'''.<br /> <br /> ולכן, מאחר שרבא סובר '''עבד עברי''' הנמכר לישראל '''גופו קנוי''' וחל עליו שם עבדות, הכרח הוא להניח שכאשר מכר את עצמו לא נחתם כאן חוזה עבודה תמורת תשלום בלבד, אלא נקבע שעבוד על מעשי ידיו באופן המייחס את גוף העבד למעשי ידיו - אם ע&quot;י קנין בגופו ממש אם ע&quot;י משכונו. והואיל ואין מקום לחלק בין כונת המוכר עצמו לישראל לבין זה המוכר עצמו לגוי, אפשר להסיק שרבא הלומד דיני גזל עכו&quot;ם מעבד הנמכר לו לא אסר אלא גזל ממש ולא הפקעת הלואתו, מאחר ועבד זה '''גופו''' משועבד למעשי ידיו.<br /> <br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד.<br /> <br /> כן יש להראות מקום לחידושי '''רבינו קרשקש''' המיוחס להריטב&quot;א (גיטין לח א).<br /> <br /> יוער עוד, כי אף שמדברי התוספות ביבמות עולה מהלך אחר בביאור דברי רבא, ההכרח להדגיש ששיטת ה'''תוספות''' בקדושין (יט א ד&quot;ה המקדש) נוטה בבירור לכיוון מהלך הרמב&quot;ן, {{ראה עוד|עבד עברי גופו קנוי|שיטת התוס' בקדושין יט א}}.<br /> <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> <br /> <br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת הרמב&quot;ן====<br /> בין הראשונים ההולכים בדרך ה'''רמב&quot;ן''' יש ב' שיטות בנוגע לקנין מעשי ידיו האם הוא קנין בגופו של העבד, וכמו שמצאנו הקונה [[דקל לפירותיו]] שגוף העבד קנוי לו לגבי זכות מעשי ידיו, או שמא הוא התחייבות גרידא מצד העבד כתמורה לתשלום שהתקבל בעבורו וגופו משמש כמשכון לכך.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות מו א ד&quot;ה מ&quot;ט) מגדיר את העבד הקנוי לעכו&quot;ם [שאין לו עליו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו בלבד] כמי שגופו מהוה משכון בעבור מעשי ידיו, וכן כתב (קידושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) שאף שקנין האיסור אינו פוקע בדברים אך קנין מעשי ידיו תועיל מחילה לבדה להפקיעה ושוב לא יוכל האדון לשעבדו.<br /> <br /> וכן יש לדייק מדברי ה'''רמב&quot;ן''' עצמו שכתב (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) שהואיל ויש על העבד קנין הגוף המועיל לענין איסור, אם מחל לו אין גרעונו מחול והרי הוא כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, והלא מפקיר עבדו לכל הדיעות יצא לחירות לגבי מעשי ידיו וכל הצורך בגט שחרור אינו אלא כדי שיהא מותר בבת ישראל, הרי אנו רואים שדעת הרמב&quot;ן הוא שמועיל מחילה לגבי קנין מעשי ידיו אף לרבא.<br /> <br /> עוד כתב '''רבינו קרשקש''' בחידושיו המיוחסים לריטב&quot;א (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמרינן לעיל) שיש להוכיח כן מדברי הגמרא (קדושין יט א) שלדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה קדושי אמה העבריה מתבצעים שלא באמצעות מעות הראשונות שבהם נקנית לאמה, אלא ע&quot;י מחילת השעבוד. הרי לנו שאף אם אין מועילה המחילה לגבי קנין האיסור אך כלפי קנין מעשי ידיה די בה.<br /> <br /> אך בתחילת דבריו כתב (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמר שמואל) לחלוק, וסובר שלדעת רבא קנין מעשי ידיו של עבד אינו התחייבות וגוף העבד משכון, אלא הוא קנין גמור בגופו של עבד לגבי מעשי ידיו. ומוכיח זאת ממה שמצאנו בעבד הקנוי לעכו&quot;ם שאינו הפקעת הלואה בלבד אלא גזל ממש, וזאת על אף שאין בו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו, אלא שהוא מסתייג להכריח מסוגיא זו מאחר ואף הוצאת משכון מתחת ידי העכו&quot;ם יש להחשיב כגזל ממש ולא רק כהפקעת הלואה בלבד.<br /> <br /> ואת ההוכחה מדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה הוא דוחה מאחר ולהלכה לא נתקבלו דבריו וקידושי אמה העבריה מתבצעים ע&quot;י המעות הראשונות אשר נקנית בהם לאמה.<br /> וכן דעת ה'''רא&quot;ש''' (בשיטמ&quot;ק בבא קמא קיג ב) שכתב שרק מחמת שגוף העבד קנוי לאדונו לגבי מעשי ידיו חשובה הפקעתו מתחת יד רבו גזל גמור ולא הפקעת הלואה גרידא, בעוד שאם היה זה התחייבות כאשר גופו משמש כמשכון אין זה אלא הפקעת הלואה.<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת התוספות====<br /> לדברי ה'''תוספות''' אשר לדעתם ודאי אין מועילה מחילה להפקיע מעשי ידיו, יש לחקור האם הוא מחמת שגופו קנוי לענין מעשי ידיו, או משום שגופו הוא כמשכון ועל כן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ומדבריהם (בקדושין יז א ד&quot;ה חלה) אשר הם מחלקים בין עבד עברי לבין שכיר במקרה מחלה, שהעבד הואיל וגופו קנוי אין צריך להשלים – כפרה אשר נקנית לצורך חלבה ומחמת מחלה לא הניבה כמצופה, ואילו השכיר אשר לא סיפק את התמורה אינו מקבל תשלום אלא על מה שעשה בפועל, יש להוכיח שיטתם שהעבד גופו קנוי לגבי זכות מעשי ידיו.<br /> ====מקורות נוספים בדברי הראשונים====<br /> במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא האומנין שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> <br /> גם ה'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> <br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא [וכמו שהובא לעיל בשם רבינו קרשקש ושלא כדעת הרא&quot;ש].<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי רב שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר הנחלת דוד (בבא מציעא י א).<br /> <br /> החתם סופר (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד<br /> <br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> <br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו. <br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני. <br /> <br /> '''שם''' זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. <br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד שם מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> <br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4507 2016-05-10T06:35:26Z

<p>שמעיה הרץ: /* ביאור הסתירות */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין.<br /> <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'עבד עברי גופו קנוי' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי.<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א) ולכן בסוגיא בגיטין מוגדר הוא כמי שאין קנוי לרבו בקנין הגוף, אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי לגבי מעשי ידיו ואינו כמשכון בעבור התחייבות יש להחשיב את הטעיית העכו&quot;ם כגזל ולא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> <br /> ['''רבינו קרשקש''' (מיוחס לריטב&quot;א גיטין לח א) כותב שאף אם אין גופו קנוי למעשי ידיו אלא מהוה משכון על ההתחייבות לעבוד תמורת התשלום שניתן עבורו יש להחשיב הטעיית העכו&quot;ם כגזל ממש.]<br /> <br /> בין להרא&quot;ש ובין לרבינו קרשקש תמוה מה קשר בין מאמרו של רבא עבד עברי גופו קנוי לקביעה זו שהפקעת עבד עברי מתחת יד אדונו הנכרי חשובה כגזל גמור, הלא דברי רבא מכוונים דוקא לקנוי לישראל שצריך גט שחרור ואילו בהגדרת קנין מעשי ידיו לא עסק.<br /> <br /> כפי הנראה צריך לקבוע, שאם קנין מעשי ידי עבד עברי הקנוי לישראל או עכו&quot;ם אינם אלא התחייבות בעלמא – לרבינו קרשקש והריטב&quot;א: ואין גופו מהוה משכון לזה, לרש&quot;י והרמב&quot;ם והרא&quot;ש: ואין גופו קנוי לזה – שוב אין אפשרות שיהא גופו קנוי לענין איסור. זאת מאחר שכפי שיתבאר בהמשך קנין האיסור מבטא חלות '''שם עבדות''' על האדם הנקנה לבעליו, ואם אין כל יחס בין גופו להתחייבותו לעבוד למען רבו ולהפיק את המירב הכלכלי, והכסף המשולם על ידי האדון אינו אלא תמורת העבודה ולא קנין העבד עצמו, שוב אין מקום לומר שיחול על העבד כאשר הוא נקנה לישראל '''שם עבדות'''.<br /> <br /> ולכן, מאחר שרבא סובר '''עבד עברי''' הנמכר לישראל '''גופו קנוי''' וחל עליו שם עבדות, הכרח הוא להניח שכאשר מכר את עצמו לא נחתם כאן חוזה עבודה תמורת תשלום בלבד, אלא נקבע שעבוד על מעשי ידיו באופן המייחס את גוף העבד למעשי ידיו - אם ע&quot;י קנין בגופו ממש אם ע&quot;י משכונו. והואיל ואין מקום לחלק בין כונת המוכר עצמו לישראל לבין זה המוכר עצמו לגוי, אפשר להסיק שרבא הלומד דיני גזל עכו&quot;ם מעבד הנמכר לו לא אסר אלא גזל ממש ולא הפקעת הלואתו, מאחר ועבד זה '''גופו''' משועבד למעשי ידיו.<br /> <br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> <br /> <br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת הרמב&quot;ן====<br /> בין הראשונים ההולכים בדרך ה'''רמב&quot;ן''' יש ב' שיטות בנוגע לקנין מעשי ידיו האם הוא קנין בגופו של העבד, וכמו שמצאנו הקונה [[דקל לפירותיו]] שגוף העבד קנוי לו לגבי זכות מעשי ידיו, או שמא הוא התחייבות גרידא מצד העבד כתמורה לתשלום שהתקבל בעבורו וגופו משמש כמשכון לכך.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות מו א ד&quot;ה מ&quot;ט) מגדיר את העבד הקנוי לעכו&quot;ם [שאין לו עליו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו בלבד] כמי שגופו מהוה משכון בעבור מעשי ידיו, וכן כתב (קידושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) שאף שקנין האיסור אינו פוקע בדברים אך קנין מעשי ידיו תועיל מחילה לבדה להפקיעה ושוב לא יוכל האדון לשעבדו.<br /> <br /> וכן יש לדייק מדברי ה'''רמב&quot;ן''' עצמו שכתב (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) שהואיל ויש על העבד קנין הגוף המועיל לענין איסור, אם מחל לו אין גרעונו מחול והרי הוא כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, והלא מפקיר עבדו לכל הדיעות יצא לחירות לגבי מעשי ידיו וכל הצורך בגט שחרור אינו אלא כדי שיהא מותר בבת ישראל, הרי אנו רואים שדעת הרמב&quot;ן הוא שמועיל מחילה לגבי קנין מעשי ידיו אף לרבא.<br /> <br /> עוד כתב '''רבינו קרשקש''' בחידושיו המיוחסים לריטב&quot;א (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמרינן לעיל) שיש להוכיח כן מדברי הגמרא (קדושין יט א) שלדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה קדושי אמה העבריה מתבצעים שלא באמצעות מעות הראשונות שבהם נקנית לאמה, אלא ע&quot;י מחילת השעבוד. הרי לנו שאף אם אין מועילה המחילה לגבי קנין האיסור אך כלפי קנין מעשי ידיה די בה.<br /> <br /> אך בתחילת דבריו כתב (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמר שמואל) לחלוק, וסובר שלדעת רבא קנין מעשי ידיו של עבד אינו התחייבות וגוף העבד משכון, אלא הוא קנין גמור בגופו של עבד לגבי מעשי ידיו. ומוכיח זאת ממה שמצאנו בעבד הקנוי לעכו&quot;ם שאינו הפקעת הלואה בלבד אלא גזל ממש, וזאת על אף שאין בו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו, אלא שהוא מסתייג להכריח מסוגיא זו מאחר ואף הוצאת משכון מתחת ידי העכו&quot;ם יש להחשיב כגזל ממש ולא רק כהפקעת הלואה בלבד.<br /> <br /> ואת ההוכחה מדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה הוא דוחה מאחר ולהלכה לא נתקבלו דבריו וקידושי אמה העבריה מתבצעים ע&quot;י המעות הראשונות אשר נקנית בהם לאמה.<br /> וכן דעת ה'''רא&quot;ש''' (בשיטמ&quot;ק בבא קמא קיג ב) שכתב שרק מחמת שגוף העבד קנוי לאדונו לגבי מעשי ידיו חשובה הפקעתו מתחת יד רבו גזל גמור ולא הפקעת הלואה גרידא, בעוד שאם היה זה התחייבות כאשר גופו משמש כמשכון אין זה אלא הפקעת הלואה.<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת התוספות====<br /> לדברי ה'''תוספות''' אשר לדעתם ודאי אין מועילה מחילה להפקיע מעשי ידיו, יש לחקור האם הוא מחמת שגופו קנוי לענין מעשי ידיו, או משום שגופו הוא כמשכון ועל כן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ומדבריהם (בקדושין יז א ד&quot;ה חלה) אשר הם מחלקים בין עבד עברי לבין שכיר במקרה מחלה, שהעבד הואיל וגופו קנוי אין צריך להשלים – כפרה אשר נקנית לצורך חלבה ומחמת מחלה לא הניבה כמצופה, ואילו השכיר אשר לא סיפק את התמורה אינו מקבל תשלום אלא על מה שעשה בפועל, יש להוכיח שיטתם שהעבד גופו קנוי לגבי זכות מעשי ידיו.<br /> ====מקורות נוספים בדברי הראשונים====<br /> במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא האומנין שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> <br /> גם ה'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> <br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא [וכמו שהובא לעיל בשם רבינו קרשקש ושלא כדעת הרא&quot;ש].<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי רב שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר הנחלת דוד (בבא מציעא י א).<br /> <br /> החתם סופר (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד<br /> <br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> <br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו. <br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני. <br /> <br /> '''שם''' זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. <br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד שם מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> <br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4506 2016-05-10T06:34:55Z

<p>שמעיה הרץ: /* תמצית שיטתו */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין.<br /> <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'עבד עברי גופו קנוי' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי.<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א) ולכן בסוגיא בגיטין מוגדר הוא כמי שאין קנוי לרבו בקנין הגוף, אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי לגבי מעשי ידיו ואינו כמשכון בעבור התחייבות יש להחשיב את הטעיית העכו&quot;ם כגזל ולא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> <br /> ['''רבינו קרשקש''' (מיוחס לריטב&quot;א גיטין לח א) כותב שאף אם אין גופו קנוי למעשי ידיו אלא מהוה משכון על ההתחייבות לעבוד תמורת התשלום שניתן עבורו יש להחשיב הטעיית העכו&quot;ם כגזל ממש.]<br /> <br /> בין להרא&quot;ש ובין לרבינו קרשקש תמוה מה קשר בין מאמרו של רבא עבד עברי גופו קנוי לקביעה זו שהפקעת עבד עברי מתחת יד אדונו הנכרי חשובה כגזל גמור, הלא דברי רבא מכוונים דוקא לקנוי לישראל שצריך גט שחרור ואילו בהגדרת קנין מעשי ידיו לא עסק.<br /> <br /> כפי הנראה צריך לקבוע, שאם קנין מעשי ידי עבד עברי הקנוי לישראל או עכו&quot;ם אינם אלא התחייבות בעלמא – לרבינו קרשקש והריטב&quot;א: ואין גופו מהוה משכון לזה, לרש&quot;י והרמב&quot;ם והרא&quot;ש: ואין גופו קנוי לזה – שוב אין אפשרות שיהא גופו קנוי לענין איסור. וזאת מאחר וקנין מעשי ידיו של עבד שיש עליו קנין איסור אינו<br /> <br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> <br /> <br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת הרמב&quot;ן====<br /> בין הראשונים ההולכים בדרך ה'''רמב&quot;ן''' יש ב' שיטות בנוגע לקנין מעשי ידיו האם הוא קנין בגופו של העבד, וכמו שמצאנו הקונה [[דקל לפירותיו]] שגוף העבד קנוי לו לגבי זכות מעשי ידיו, או שמא הוא התחייבות גרידא מצד העבד כתמורה לתשלום שהתקבל בעבורו וגופו משמש כמשכון לכך.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות מו א ד&quot;ה מ&quot;ט) מגדיר את העבד הקנוי לעכו&quot;ם [שאין לו עליו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו בלבד] כמי שגופו מהוה משכון בעבור מעשי ידיו, וכן כתב (קידושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) שאף שקנין האיסור אינו פוקע בדברים אך קנין מעשי ידיו תועיל מחילה לבדה להפקיעה ושוב לא יוכל האדון לשעבדו.<br /> <br /> וכן יש לדייק מדברי ה'''רמב&quot;ן''' עצמו שכתב (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) שהואיל ויש על העבד קנין הגוף המועיל לענין איסור, אם מחל לו אין גרעונו מחול והרי הוא כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, והלא מפקיר עבדו לכל הדיעות יצא לחירות לגבי מעשי ידיו וכל הצורך בגט שחרור אינו אלא כדי שיהא מותר בבת ישראל, הרי אנו רואים שדעת הרמב&quot;ן הוא שמועיל מחילה לגבי קנין מעשי ידיו אף לרבא.<br /> <br /> עוד כתב '''רבינו קרשקש''' בחידושיו המיוחסים לריטב&quot;א (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמרינן לעיל) שיש להוכיח כן מדברי הגמרא (קדושין יט א) שלדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה קדושי אמה העבריה מתבצעים שלא באמצעות מעות הראשונות שבהם נקנית לאמה, אלא ע&quot;י מחילת השעבוד. הרי לנו שאף אם אין מועילה המחילה לגבי קנין האיסור אך כלפי קנין מעשי ידיה די בה.<br /> <br /> אך בתחילת דבריו כתב (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמר שמואל) לחלוק, וסובר שלדעת רבא קנין מעשי ידיו של עבד אינו התחייבות וגוף העבד משכון, אלא הוא קנין גמור בגופו של עבד לגבי מעשי ידיו. ומוכיח זאת ממה שמצאנו בעבד הקנוי לעכו&quot;ם שאינו הפקעת הלואה בלבד אלא גזל ממש, וזאת על אף שאין בו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו, אלא שהוא מסתייג להכריח מסוגיא זו מאחר ואף הוצאת משכון מתחת ידי העכו&quot;ם יש להחשיב כגזל ממש ולא רק כהפקעת הלואה בלבד.<br /> <br /> ואת ההוכחה מדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה הוא דוחה מאחר ולהלכה לא נתקבלו דבריו וקידושי אמה העבריה מתבצעים ע&quot;י המעות הראשונות אשר נקנית בהם לאמה.<br /> וכן דעת ה'''רא&quot;ש''' (בשיטמ&quot;ק בבא קמא קיג ב) שכתב שרק מחמת שגוף העבד קנוי לאדונו לגבי מעשי ידיו חשובה הפקעתו מתחת יד רבו גזל גמור ולא הפקעת הלואה גרידא, בעוד שאם היה זה התחייבות כאשר גופו משמש כמשכון אין זה אלא הפקעת הלואה.<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת התוספות====<br /> לדברי ה'''תוספות''' אשר לדעתם ודאי אין מועילה מחילה להפקיע מעשי ידיו, יש לחקור האם הוא מחמת שגופו קנוי לענין מעשי ידיו, או משום שגופו הוא כמשכון ועל כן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ומדבריהם (בקדושין יז א ד&quot;ה חלה) אשר הם מחלקים בין עבד עברי לבין שכיר במקרה מחלה, שהעבד הואיל וגופו קנוי אין צריך להשלים – כפרה אשר נקנית לצורך חלבה ומחמת מחלה לא הניבה כמצופה, ואילו השכיר אשר לא סיפק את התמורה אינו מקבל תשלום אלא על מה שעשה בפועל, יש להוכיח שיטתם שהעבד גופו קנוי לגבי זכות מעשי ידיו.<br /> ====מקורות נוספים בדברי הראשונים====<br /> במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא האומנין שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> <br /> גם ה'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> <br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא [וכמו שהובא לעיל בשם רבינו קרשקש ושלא כדעת הרא&quot;ש].<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי רב שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר הנחלת דוד (בבא מציעא י א).<br /> <br /> החתם סופר (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד<br /> <br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> <br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו. <br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני. <br /> <br /> '''שם''' זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. <br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד שם מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> <br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4505 2016-05-10T06:34:24Z

<p>שמעיה הרץ: /* גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> <br /> <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'עבד עברי גופו קנוי' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי.<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א) ולכן בסוגיא בגיטין מוגדר הוא כמי שאין קנוי לרבו בקנין הגוף, אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי לגבי מעשי ידיו ואינו כמשכון בעבור התחייבות יש להחשיב את הטעיית העכו&quot;ם כגזל ולא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> <br /> ['''רבינו קרשקש''' (מיוחס לריטב&quot;א גיטין לח א) כותב שאף אם אין גופו קנוי למעשי ידיו אלא מהוה משכון על ההתחייבות לעבוד תמורת התשלום שניתן עבורו יש להחשיב הטעיית העכו&quot;ם כגזל ממש.]<br /> <br /> בין להרא&quot;ש ובין לרבינו קרשקש תמוה מה קשר בין מאמרו של רבא עבד עברי גופו קנוי לקביעה זו שהפקעת עבד עברי מתחת יד אדונו הנכרי חשובה כגזל גמור, הלא דברי רבא מכוונים דוקא לקנוי לישראל שצריך גט שחרור ואילו בהגדרת קנין מעשי ידיו לא עסק.<br /> <br /> כפי הנראה צריך לקבוע, שאם קנין מעשי ידי עבד עברי הקנוי לישראל או עכו&quot;ם אינם אלא התחייבות בעלמא – לרבינו קרשקש והריטב&quot;א: ואין גופו מהוה משכון לזה, לרש&quot;י והרמב&quot;ם והרא&quot;ש: ואין גופו קנוי לזה – שוב אין אפשרות שיהא גופו קנוי לענין איסור. וזאת מאחר וקנין מעשי ידיו של עבד שיש עליו קנין איסור אינו<br /> <br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> <br /> <br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת הרמב&quot;ן====<br /> בין הראשונים ההולכים בדרך ה'''רמב&quot;ן''' יש ב' שיטות בנוגע לקנין מעשי ידיו האם הוא קנין בגופו של העבד, וכמו שמצאנו הקונה [[דקל לפירותיו]] שגוף העבד קנוי לו לגבי זכות מעשי ידיו, או שמא הוא התחייבות גרידא מצד העבד כתמורה לתשלום שהתקבל בעבורו וגופו משמש כמשכון לכך.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות מו א ד&quot;ה מ&quot;ט) מגדיר את העבד הקנוי לעכו&quot;ם [שאין לו עליו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו בלבד] כמי שגופו מהוה משכון בעבור מעשי ידיו, וכן כתב (קידושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) שאף שקנין האיסור אינו פוקע בדברים אך קנין מעשי ידיו תועיל מחילה לבדה להפקיעה ושוב לא יוכל האדון לשעבדו.<br /> <br /> וכן יש לדייק מדברי ה'''רמב&quot;ן''' עצמו שכתב (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) שהואיל ויש על העבד קנין הגוף המועיל לענין איסור, אם מחל לו אין גרעונו מחול והרי הוא כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, והלא מפקיר עבדו לכל הדיעות יצא לחירות לגבי מעשי ידיו וכל הצורך בגט שחרור אינו אלא כדי שיהא מותר בבת ישראל, הרי אנו רואים שדעת הרמב&quot;ן הוא שמועיל מחילה לגבי קנין מעשי ידיו אף לרבא.<br /> <br /> עוד כתב '''רבינו קרשקש''' בחידושיו המיוחסים לריטב&quot;א (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמרינן לעיל) שיש להוכיח כן מדברי הגמרא (קדושין יט א) שלדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה קדושי אמה העבריה מתבצעים שלא באמצעות מעות הראשונות שבהם נקנית לאמה, אלא ע&quot;י מחילת השעבוד. הרי לנו שאף אם אין מועילה המחילה לגבי קנין האיסור אך כלפי קנין מעשי ידיה די בה.<br /> <br /> אך בתחילת דבריו כתב (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמר שמואל) לחלוק, וסובר שלדעת רבא קנין מעשי ידיו של עבד אינו התחייבות וגוף העבד משכון, אלא הוא קנין גמור בגופו של עבד לגבי מעשי ידיו. ומוכיח זאת ממה שמצאנו בעבד הקנוי לעכו&quot;ם שאינו הפקעת הלואה בלבד אלא גזל ממש, וזאת על אף שאין בו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו, אלא שהוא מסתייג להכריח מסוגיא זו מאחר ואף הוצאת משכון מתחת ידי העכו&quot;ם יש להחשיב כגזל ממש ולא רק כהפקעת הלואה בלבד.<br /> <br /> ואת ההוכחה מדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה הוא דוחה מאחר ולהלכה לא נתקבלו דבריו וקידושי אמה העבריה מתבצעים ע&quot;י המעות הראשונות אשר נקנית בהם לאמה.<br /> וכן דעת ה'''רא&quot;ש''' (בשיטמ&quot;ק בבא קמא קיג ב) שכתב שרק מחמת שגוף העבד קנוי לאדונו לגבי מעשי ידיו חשובה הפקעתו מתחת יד רבו גזל גמור ולא הפקעת הלואה גרידא, בעוד שאם היה זה התחייבות כאשר גופו משמש כמשכון אין זה אלא הפקעת הלואה.<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת התוספות====<br /> לדברי ה'''תוספות''' אשר לדעתם ודאי אין מועילה מחילה להפקיע מעשי ידיו, יש לחקור האם הוא מחמת שגופו קנוי לענין מעשי ידיו, או משום שגופו הוא כמשכון ועל כן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ומדבריהם (בקדושין יז א ד&quot;ה חלה) אשר הם מחלקים בין עבד עברי לבין שכיר במקרה מחלה, שהעבד הואיל וגופו קנוי אין צריך להשלים – כפרה אשר נקנית לצורך חלבה ומחמת מחלה לא הניבה כמצופה, ואילו השכיר אשר לא סיפק את התמורה אינו מקבל תשלום אלא על מה שעשה בפועל, יש להוכיח שיטתם שהעבד גופו קנוי לגבי זכות מעשי ידיו.<br /> ====מקורות נוספים בדברי הראשונים====<br /> במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא האומנין שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> <br /> גם ה'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> <br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא [וכמו שהובא לעיל בשם רבינו קרשקש ושלא כדעת הרא&quot;ש].<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי רב שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר הנחלת דוד (בבא מציעא י א).<br /> <br /> החתם סופר (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד<br /> <br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> <br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו. <br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני. <br /> <br /> '''שם''' זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. <br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד שם מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> <br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4499 2016-05-09T19:05:41Z

<p>שמעיה הרץ: /* ביאור הסתירות */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> <br /> <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'עבד עברי גופו קנוי' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי.<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א) ולכן בסוגיא בגיטין מוגדר הוא כמי שאין קנוי לרבו בקנין הגוף, אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי לגבי מעשי ידיו ואינו כמשכון בעבור התחייבות יש להחשיב את הטעיית העכו&quot;ם כגזל ולא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> <br /> ['''רבינו קרשקש''' (מיוחס לריטב&quot;א גיטין לח א) כותב שאף אם אין גופו קנוי למעשי ידיו אלא מהוה משכון על ההתחייבות לעבוד תמורת התשלום שניתן עבורו יש להחשיב הטעיית העכו&quot;ם כגזל ממש.]<br /> <br /> בין להרא&quot;ש ובין לרבינו קרשקש תמוה מה קשר בין מאמרו של רבא עבד עברי גופו קנוי לקביעה זו שהפקעת עבד עברי מתחת יד אדונו הנכרי חשובה כגזל גמור, הלא דברי רבא מכוונים דוקא לקנוי לישראל שצריך גט שחרור ואילו בהגדרת קנין מעשי ידיו לא עסק.<br /> <br /> כפי הנראה צריך לקבוע, שאם קנין מעשי ידי עבד עברי הקנוי לישראל או עכו&quot;ם אינם אלא התחייבות בעלמא – לרבינו קרשקש והריטב&quot;א: ואין גופו מהוה משכון לזה, לרש&quot;י והרמב&quot;ם והרא&quot;ש: ואין גופו קנוי לזה – שוב אין אפשרות שיהא גופו קנוי לענין איסור. וזאת מאחר וקנין מעשי ידיו של עבד שיש עליו קנין איסור אינו<br /> <br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> <br /> <br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת הרמב&quot;ן====<br /> בין הראשונים ההולכים בדרך ה'''רמב&quot;ן''' יש ב' שיטות בנוגע לקנין מעשי ידיו האם הוא קנין בגופו של העבד, וכמו שמצאנו הקונה [[דקל לפירותיו]] שגוף העבד קנוי לו לגבי זכות מעשי ידיו, או שמא הוא התחייבות גרידא מצד העבד כתמורה לתשלום שהתקבל בעבורו וגופו משמש כמשכון לכך.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות מו א ד&quot;ה מ&quot;ט) מגדיר את העבד הקנוי לעכו&quot;ם [שאין לו עליו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו בלבד] כמי שגופו מהוה משכון בעבור מעשי ידיו, וכן כתב (קידושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) שאף שקנין האיסור אינו פוקע בדברים אך קנין מעשי ידיו תועיל מחילה לבדה להפקיעה ושוב לא יוכל האדון לשעבדו.<br /> <br /> וכן יש לדייק מדברי ה'''רמב&quot;ן''' עצמו שכתב (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) שהואיל ויש על העבד קנין הגוף המועיל לענין איסור, אם מחל לו אין גרעונו מחול והרי הוא כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, והלא מפקיר עבדו לכל הדיעות יצא לחירות לגבי מעשי ידיו וכל הצורך בגט שחרור אינו אלא כדי שיהא מותר בבת ישראל, הרי אנו רואים שדעת הרמב&quot;ן הוא שמועיל מחילה לגבי קנין מעשי ידיו אף לרבא.<br /> <br /> עוד כתב '''רבינו קרשקש''' בחידושיו המיוחסים לריטב&quot;א (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמרינן לעיל) שיש להוכיח כן מדברי הגמרא (קדושין יט א) שלדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה קדושי אמה העבריה מתבצעים שלא באמצעות מעות הראשונות שבהם נקנית לאמה, אלא ע&quot;י מחילת השעבוד. הרי לנו שאף אם אין מועילה המחילה לגבי קנין האיסור אך כלפי קנין מעשי ידיה די בה.<br /> <br /> אך בתחילת דבריו כתב (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמר שמואל) לחלוק, וסובר שלדעת רבא קנין מעשי ידיו של עבד אינו התחייבות וגוף העבד משכון, אלא הוא קנין גמור בגופו של עבד לגבי מעשי ידיו. ומוכיח זאת ממה שמצאנו בעבד הקנוי לעכו&quot;ם שאינו הפקעת הלואה בלבד אלא גזל ממש, וזאת על אף שאין בו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו, אלא שהוא מסתייג להכריח מסוגיא זו מאחר ואף הוצאת משכון מתחת ידי העכו&quot;ם יש להחשיב כגזל ממש ולא רק כהפקעת הלואה בלבד.<br /> <br /> ואת ההוכחה מדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה הוא דוחה מאחר ולהלכה לא נתקבלו דבריו וקידושי אמה העבריה מתבצעים ע&quot;י המעות הראשונות אשר נקנית בהם לאמה.<br /> וכן דעת ה'''רא&quot;ש''' (בשיטמ&quot;ק בבא קמא קיג ב) שכתב שרק מחמת שגוף העבד קנוי לאדונו לגבי מעשי ידיו חשובה הפקעתו מתחת יד רבו גזל גמור ולא הפקעת הלואה גרידא, בעוד שאם היה זה התחייבות כאשר גופו משמש כמשכון אין זה אלא הפקעת הלואה.<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת התוספות====<br /> לדברי ה'''תוספות''' אשר לדעתם ודאי אין מועילה מחילה להפקיע מעשי ידיו, יש לחקור האם הוא מחמת שגופו קנוי לענין מעשי ידיו, או משום שגופו הוא כמשכון ועל כן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ומדבריהם (בקדושין יז א ד&quot;ה חלה) אשר הם מחלקים בין עבד עברי לבין שכיר במקרה מחלה, שהעבד הואיל וגופו קנוי אין צריך להשלים – כפרה אשר נקנית לצורך חלבה ומחמת מחלה לא הניבה כמצופה, ואילו השכיר אשר לא סיפק את התמורה אינו מקבל תשלום אלא על מה שעשה בפועל, יש להוכיח שיטתם שהעבד גופו קנוי לגבי זכות מעשי ידיו.<br /> ====מקורות נוספים בדברי הראשונים====<br /> במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא האומנין שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> <br /> גם ה'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> <br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא [וכמו שהובא לעיל בשם רבינו קרשקש ושלא כדעת הרא&quot;ש].<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי רב שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר הנחלת דוד (בבא מציעא י א).<br /> <br /> החתם סופר (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד<br /> <br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> <br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4498 2016-05-09T19:04:54Z

<p>שמעיה הרץ: /* גדר זכות מעשי ידיו */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> <br /> <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א ד&quot;ה לגופו), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> <br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> <br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> <br /> אך לדעת הריטב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> <br /> <br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת הרמב&quot;ן====<br /> בין הראשונים ההולכים בדרך ה'''רמב&quot;ן''' יש ב' שיטות בנוגע לקנין מעשי ידיו האם הוא קנין בגופו של העבד, וכמו שמצאנו הקונה [[דקל לפירותיו]] שגוף העבד קנוי לו לגבי זכות מעשי ידיו, או שמא הוא התחייבות גרידא מצד העבד כתמורה לתשלום שהתקבל בעבורו וגופו משמש כמשכון לכך.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות מו א ד&quot;ה מ&quot;ט) מגדיר את העבד הקנוי לעכו&quot;ם [שאין לו עליו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו בלבד] כמי שגופו מהוה משכון בעבור מעשי ידיו, וכן כתב (קידושין טז א ד&quot;ה אלא שטר) שאף שקנין האיסור אינו פוקע בדברים אך קנין מעשי ידיו תועיל מחילה לבדה להפקיעה ושוב לא יוכל האדון לשעבדו.<br /> <br /> וכן יש לדייק מדברי ה'''רמב&quot;ן''' עצמו שכתב (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) שהואיל ויש על העבד קנין הגוף המועיל לענין איסור, אם מחל לו אין גרעונו מחול והרי הוא כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור, והלא מפקיר עבדו לכל הדיעות יצא לחירות לגבי מעשי ידיו וכל הצורך בגט שחרור אינו אלא כדי שיהא מותר בבת ישראל, הרי אנו רואים שדעת הרמב&quot;ן הוא שמועיל מחילה לגבי קנין מעשי ידיו אף לרבא.<br /> <br /> עוד כתב '''רבינו קרשקש''' בחידושיו המיוחסים לריטב&quot;א (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמרינן לעיל) שיש להוכיח כן מדברי הגמרא (קדושין יט א) שלדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה קדושי אמה העבריה מתבצעים שלא באמצעות מעות הראשונות שבהם נקנית לאמה, אלא ע&quot;י מחילת השעבוד. הרי לנו שאף אם אין מועילה המחילה לגבי קנין האיסור אך כלפי קנין מעשי ידיה די בה.<br /> <br /> אך בתחילת דבריו כתב (גיטין לח א ד&quot;ה והא דאמר שמואל) לחלוק, וסובר שלדעת רבא קנין מעשי ידיו של עבד אינו התחייבות וגוף העבד משכון, אלא הוא קנין גמור בגופו של עבד לגבי מעשי ידיו. ומוכיח זאת ממה שמצאנו בעבד הקנוי לעכו&quot;ם שאינו הפקעת הלואה בלבד אלא גזל ממש, וזאת על אף שאין בו קנין איסור אלא קנין מעשי ידיו, אלא שהוא מסתייג להכריח מסוגיא זו מאחר ואף הוצאת משכון מתחת ידי העכו&quot;ם יש להחשיב כגזל ממש ולא רק כהפקעת הלואה בלבד.<br /> <br /> ואת ההוכחה מדברי ר' יוסי ב&quot;ר יהודה הוא דוחה מאחר ולהלכה לא נתקבלו דבריו וקידושי אמה העבריה מתבצעים ע&quot;י המעות הראשונות אשר נקנית בהם לאמה.<br /> וכן דעת ה'''רא&quot;ש''' (בשיטמ&quot;ק בבא קמא קיג ב) שכתב שרק מחמת שגוף העבד קנוי לאדונו לגבי מעשי ידיו חשובה הפקעתו מתחת יד רבו גזל גמור ולא הפקעת הלואה גרידא, בעוד שאם היה זה התחייבות כאשר גופו משמש כמשכון אין זה אלא הפקעת הלואה.<br /> ====הראשונים ההולכים בדעת התוספות====<br /> לדברי ה'''תוספות''' אשר לדעתם ודאי אין מועילה מחילה להפקיע מעשי ידיו, יש לחקור האם הוא מחמת שגופו קנוי לענין מעשי ידיו, או משום שגופו הוא כמשכון ועל כן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ומדבריהם (בקדושין יז א ד&quot;ה חלה) אשר הם מחלקים בין עבד עברי לבין שכיר במקרה מחלה, שהעבד הואיל וגופו קנוי אין צריך להשלים – כפרה אשר נקנית לצורך חלבה ומחמת מחלה לא הניבה כמצופה, ואילו השכיר אשר לא סיפק את התמורה אינו מקבל תשלום אלא על מה שעשה בפועל, יש להוכיח שיטתם שהעבד גופו קנוי לגבי זכות מעשי ידיו.<br /> ====מקורות נוספים בדברי הראשונים====<br /> במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא האומנין שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> <br /> גם ה'''רמב&quot;ם''' בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> <br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא [וכמו שהובא לעיל בשם רבינו קרשקש ושלא כדעת הרא&quot;ש].<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי רב שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר הנחלת דוד (בבא מציעא י א).<br /> <br /> החתם סופר (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד<br /> <br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> <br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4497 2016-05-09T19:03:55Z

<p>שמעיה הרץ: /* סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> <br /> <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א ד&quot;ה לגופו), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> <br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> <br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> <br /> אך לדעת הריטב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> <br /> <br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב&quot;ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.<br /> <br /> על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.<br /> <br /> הבדל זה ניכר היטב בדברי ה'''תוספות''' (קדושין יז א ד&quot;ה חלה שלש) המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.<br /> <br /> אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא השוכר רמז שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> גם הרמב&quot;ם בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> [יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר&quot;ם מרוטנבורג והרמב&quot;ם הולכים בשיטת הרמב&quot;ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר&quot;ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב&quot;ם פוסק בספרו (עבדים ב יא) כרבא.]<br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א ד&quot;ה כל שביארנו) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.<br /> <br /> יש לציין שהמאירי חולק על ה'''רא&quot;ש''' [המובא בשיטה מקובצת] שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא, אך ה'''ריטב&quot;א''' מסכים להגדרה זו וזאת על פי .<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בב' מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי '''רב''' שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר ה'''נחלת דוד''' (בבא מציעא י א).<br /> <br /> ה'''חתם סופר''' (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.<br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> <br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4496 2016-05-09T19:03:33Z

<p>שמעיה הרץ: /* הפקעת קנין מעשי ידיו ע&quot;י מחילה בעוד שיש עליו גם קנין איסור */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> <br /> <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א ד&quot;ה לגופו), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> <br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> <br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> <br /> אך לדעת הריטב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> ===סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות===<br /> ====מחילה בעבד עברי לענין מעשי ידיו====<br /> לדעת ה'''ריטב&quot;א''' המבוסס על שיטת הרמב&quot;ן תועיל מחילה בעבד עברי למעשי ידיו ושוב לא יהא משועבד לרבו, וזאת על אף שאין מעשי ידיו לרבו רק מחמת התחייבות אלא קנין הוא בגופו, ורק חלק ההיתר לשפחה לא יבוטל בלא שטר שחרור או הפקר לדעת רב. ואילו לשיטת התוס' אין מועיל מחילה בעבד עברי מאחר וקנינו לרבו הוא בגופו ולא תועיל המחילה אלא בשעבודים.<br /> <br /> ונמצאת מחלוקת כללית האם מועיל מחילה בדבר שיש בו קנין בגופו, יש להעיר שהריטב&quot;א בבבא בתרא () כותב גם הוא שלא תועיל מחילה אלא בשעבודים ולא בדבר שגופו קנוי.<br /> ====מחילה בעבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם====<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' עבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם יוצא לחירות עם מחילת רבו, בעוד לשיטת ה'''תוספות''' דינו שוה לנקנה לישראל וצריך גט שחרור.<br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב&quot;ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.<br /> <br /> על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.<br /> <br /> הבדל זה ניכר היטב בדברי ה'''תוספות''' (קדושין יז א ד&quot;ה חלה שלש) המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.<br /> <br /> אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא השוכר רמז שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> גם הרמב&quot;ם בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> [יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר&quot;ם מרוטנבורג והרמב&quot;ם הולכים בשיטת הרמב&quot;ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר&quot;ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב&quot;ם פוסק בספרו (עבדים ב יא) כרבא.]<br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א ד&quot;ה כל שביארנו) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.<br /> <br /> יש לציין שהמאירי חולק על ה'''רא&quot;ש''' [המובא בשיטה מקובצת] שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא, אך ה'''ריטב&quot;א''' מסכים להגדרה זו וזאת על פי .<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בב' מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי '''רב''' שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר ה'''נחלת דוד''' (בבא מציעא י א).<br /> <br /> ה'''חתם סופר''' (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.<br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> <br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4327 2016-05-08T09:49:11Z

<p>שמעיה הרץ: /* דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמרא''' (בבא מציעא צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (יבמות ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמרא''' (גיטין לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> <br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> ====הפקעת קנין מעשי ידיו ע&quot;י מחילה בעוד שיש עליו גם קנין איסור====<br /> בין הראשונים שכתבו כדעת הרמב&quot;ן, יש להבדיל בין ה'''ריטב&quot;א''' (קדושין טז א) שכתב במפורש שיש אפשרות להפקיע קנין מעשי ידיו במחילה לבדה אף שיש על העבד גם קנין איסור שכדי להפקיעו יש צורך בגט שחרור או הפקר, כי שני קנינים אלו עומדים בפני עצמם ואין תלות הדדית ביניהם [אף שגט שחרור מפקיע את שניהם כאחת].<br /> <br /> דברים אלו מוציאים את דברי רבא מידי פשוטם, מאחר והוא אמר '''עבד עברי גופו קנוי''' ועל כן '''הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול''' – ומשמע שאינו מועיל אף לשעבוד, בפרט כשנוסיף להתבונן שמצד העבד אין שום חיסרון בכך שלא השתחרר באופן פורמלי מאחר והוא מותר בשפחה ואינו משועבד לעבודת אדונו ונמצא נהנה ולא חסר.<br /> <br /> ולכן כל עוד שלא מצאנו לאחרים שיכתבו כזאת, אין להשליך מדברי הריטב&quot;א על שאר הראשונים, ומסתבר שלדעתם כל עוד שאין אפשרות להפקיע קנין איסור שלא ע&quot;י גט לא תועיל מחילה אף לקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> שורש הויכוח ניתן למצוא בשאלה האם '''קנין האיסור''' משדרג את '''קנין מעשי ידיו''', וקנין איסור על עבדו מהוה הוכחה לכך שקנין מעשי ידיו הוא בדרגא אחרת מקנין סתמי שאינו מועיל לשנות את מעמדו ההלכתי של העבד. או ש'''קנין מעשי ידיו''' אף באופן שאינו משנה את מעמדו ההלכתי מהוה את השיא האפשרי כל עוד שהעבדות קצובה בזמן ואינו יכול להיות כשורו וחמורו.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א ד&quot;ה לגופו), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> <br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> <br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> <br /> אך לדעת הריטב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> ===סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות===<br /> ====מחילה בעבד עברי לענין מעשי ידיו====<br /> לדעת ה'''ריטב&quot;א''' המבוסס על שיטת הרמב&quot;ן תועיל מחילה בעבד עברי למעשי ידיו ושוב לא יהא משועבד לרבו, וזאת על אף שאין מעשי ידיו לרבו רק מחמת התחייבות אלא קנין הוא בגופו, ורק חלק ההיתר לשפחה לא יבוטל בלא שטר שחרור או הפקר לדעת רב. ואילו לשיטת התוס' אין מועיל מחילה בעבד עברי מאחר וקנינו לרבו הוא בגופו ולא תועיל המחילה אלא בשעבודים.<br /> <br /> ונמצאת מחלוקת כללית האם מועיל מחילה בדבר שיש בו קנין בגופו, יש להעיר שהריטב&quot;א בבבא בתרא () כותב גם הוא שלא תועיל מחילה אלא בשעבודים ולא בדבר שגופו קנוי.<br /> ====מחילה בעבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם====<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' עבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם יוצא לחירות עם מחילת רבו, בעוד לשיטת ה'''תוספות''' דינו שוה לנקנה לישראל וצריך גט שחרור.<br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב&quot;ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.<br /> <br /> על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.<br /> <br /> הבדל זה ניכר היטב בדברי ה'''תוספות''' (קדושין יז א ד&quot;ה חלה שלש) המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.<br /> <br /> אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא השוכר רמז שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> גם הרמב&quot;ם בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> [יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר&quot;ם מרוטנבורג והרמב&quot;ם הולכים בשיטת הרמב&quot;ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר&quot;ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב&quot;ם פוסק בספרו (עבדים ב יא) כרבא.]<br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א ד&quot;ה כל שביארנו) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.<br /> <br /> יש לציין שהמאירי חולק על ה'''רא&quot;ש''' [המובא בשיטה מקובצת] שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא, אך ה'''ריטב&quot;א''' מסכים להגדרה זו וזאת על פי .<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בב' מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי '''רב''' שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר ה'''נחלת דוד''' (בבא מציעא י א).<br /> <br /> ה'''חתם סופר''' (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.<br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> <br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4326 2016-05-08T09:48:03Z

<p>שמעיה הרץ: /* אזכורים מפורשים */</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמרא''' (קדושין טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמרא''' (קדושין כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמרא''' (בבא קמא קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> <br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמ' בבא מציעא''' (צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמ' יבמות''' (ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמ' יבמות''' (ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמ' גיטין''' (לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> ====הפקעת קנין מעשי ידיו ע&quot;י מחילה בעוד שיש עליו גם קנין איסור====<br /> בין הראשונים שכתבו כדעת הרמב&quot;ן, יש להבדיל בין ה'''ריטב&quot;א''' (קדושין טז א) שכתב במפורש שיש אפשרות להפקיע קנין מעשי ידיו במחילה לבדה אף שיש על העבד גם קנין איסור שכדי להפקיעו יש צורך בגט שחרור או הפקר, כי שני קנינים אלו עומדים בפני עצמם ואין תלות הדדית ביניהם [אף שגט שחרור מפקיע את שניהם כאחת].<br /> <br /> דברים אלו מוציאים את דברי רבא מידי פשוטם, מאחר והוא אמר '''עבד עברי גופו קנוי''' ועל כן '''הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול''' – ומשמע שאינו מועיל אף לשעבוד, בפרט כשנוסיף להתבונן שמצד העבד אין שום חיסרון בכך שלא השתחרר באופן פורמלי מאחר והוא מותר בשפחה ואינו משועבד לעבודת אדונו ונמצא נהנה ולא חסר.<br /> <br /> ולכן כל עוד שלא מצאנו לאחרים שיכתבו כזאת, אין להשליך מדברי הריטב&quot;א על שאר הראשונים, ומסתבר שלדעתם כל עוד שאין אפשרות להפקיע קנין איסור שלא ע&quot;י גט לא תועיל מחילה אף לקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> שורש הויכוח ניתן למצוא בשאלה האם '''קנין האיסור''' משדרג את '''קנין מעשי ידיו''', וקנין איסור על עבדו מהוה הוכחה לכך שקנין מעשי ידיו הוא בדרגא אחרת מקנין סתמי שאינו מועיל לשנות את מעמדו ההלכתי של העבד. או ש'''קנין מעשי ידיו''' אף באופן שאינו משנה את מעמדו ההלכתי מהוה את השיא האפשרי כל עוד שהעבדות קצובה בזמן ואינו יכול להיות כשורו וחמורו.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א ד&quot;ה לגופו), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> <br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> <br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> <br /> אך לדעת הריטב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> ===סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות===<br /> ====מחילה בעבד עברי לענין מעשי ידיו====<br /> לדעת ה'''ריטב&quot;א''' המבוסס על שיטת הרמב&quot;ן תועיל מחילה בעבד עברי למעשי ידיו ושוב לא יהא משועבד לרבו, וזאת על אף שאין מעשי ידיו לרבו רק מחמת התחייבות אלא קנין הוא בגופו, ורק חלק ההיתר לשפחה לא יבוטל בלא שטר שחרור או הפקר לדעת רב. ואילו לשיטת התוס' אין מועיל מחילה בעבד עברי מאחר וקנינו לרבו הוא בגופו ולא תועיל המחילה אלא בשעבודים.<br /> <br /> ונמצאת מחלוקת כללית האם מועיל מחילה בדבר שיש בו קנין בגופו, יש להעיר שהריטב&quot;א בבבא בתרא () כותב גם הוא שלא תועיל מחילה אלא בשעבודים ולא בדבר שגופו קנוי.<br /> ====מחילה בעבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם====<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' עבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם יוצא לחירות עם מחילת רבו, בעוד לשיטת ה'''תוספות''' דינו שוה לנקנה לישראל וצריך גט שחרור.<br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב&quot;ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.<br /> <br /> על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.<br /> <br /> הבדל זה ניכר היטב בדברי ה'''תוספות''' (קדושין יז א ד&quot;ה חלה שלש) המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.<br /> <br /> אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא השוכר רמז שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> גם הרמב&quot;ם בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> [יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר&quot;ם מרוטנבורג והרמב&quot;ם הולכים בשיטת הרמב&quot;ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר&quot;ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב&quot;ם פוסק בספרו (עבדים ב יא) כרבא.]<br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א ד&quot;ה כל שביארנו) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.<br /> <br /> יש לציין שהמאירי חולק על ה'''רא&quot;ש''' [המובא בשיטה מקובצת] שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא, אך ה'''ריטב&quot;א''' מסכים להגדרה זו וזאת על פי .<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בב' מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי '''רב''' שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר ה'''נחלת דוד''' (בבא מציעא י א).<br /> <br /> ה'''חתם סופר''' (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.<br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> <br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91&diff=4294 2016-05-08T07:23:32Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>[[משתמש:אלישיב]] ברצוני לשאול, האם יש מושג של מערכת ויקי בלתי מקוונת? אני רוצה שיהיה לי במחשב יכולת לערוך אנציקלופדיה פרטית בתבנית ויקי. [כמובן בלא אפשרות לקישורים חיצוניים...]<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 23:26, 5 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%97%D7%93%D7%A9&diff=4271 2016-05-06T09:12:56Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>[[משתמש:avishaiaha1]]<br /> ==הוספה מענינת לסוגיא זו שכדאי להכניסה בפנים==<br /> באור שמח [הל' חמץ ומצה פ&quot;ו ה&quot;ז] מחדש, דנחלקו הירושלמי והבבלי האם איסור חדש הוא איסור חפצא או איסור גברא, דהנה איסור אכילה ביוה&quot;כ הוא ודאי רק איסור גברא, דאין סברא שיחול איסור על עצם המאכלים, כיון דכל המאכלים אסורים ואינו אלא תלוי בזמן, משא&quot;כ חדש, כיון דאינו על כל המאכלים, הרי יש לדון האם החיטים עצמם אסורים או דלמא רק האדם אסור לאכלם, אך לא חל איסור על עצם החיטים.<br /> והכל בנוי על יסוד, דאין עשה דוחה ל&quot;ת במידי דאכילה, אא&quot;כ בין העשה ובין הלאו הם על הגברא, דאז העשה מתייחס גם לאיסור, משא&quot;כ היכי דהאיסור הוא על החפצא, אין עשה דוחה ל&quot;ת, דאין סברא לומר דיוכל האדם להתרצות לפני בוראו בדבר האסור.<br /> והנה הירושלמי [מובא בתוס' בקידושין דף ל&quot;ח ע&quot;א] מקשה, למה לא אכלו ישראל מצה מחדש כשנכנסו לא&quot;י, והלא עשה דוחה ל&quot;ת, ולכן מוכרחים אנו לומר דהירושלמי סבר דחדש הוה איסור גברא בלבד, וממילא כיון דהעשה דאכילת מצה הוא על הגברא, הרי שפיר העשה מתייחס אף למעשה האיסור, והרי הוא דוחה.<br /> והרי הוא מביא מקור לכך, דהנה הירושלמי בסוגיא דחזקיה ורב אביהו, על הקושיא דגבי חדש כתיב לא תאכל ובכ&quot;ז מותר בהנאה, מתרץ בירושלמי 'שניא חדש דתליא בזמן', שלא כבבלי דמתרץ דכתיב 'קצירכם' ומכאן דמותר בהנאה, והיינו, דהבבלי סבר דחדש הוה איסור חפצא, וממילא לולא מיעוט דקצירכם באמת הו&quot;א דיאסר חדש בהנאה, משא&quot;כ הירושלמי מחדש דודאי חדש אינו אלא איסור גברא, וממילא לא מחמרינן כ&quot;כ באיסורו שיהיה גם איסור הנאה, עכת&quot;ד הגאון האו&quot;ש.<br /> ===חידוש משלי===<br /> וחישבתי דרכיי להוסיף, דעפי&quot;ז יובנו חילוקי הסוגיות בין הבבלי לירושלמי בסוגיא דחדש בחו&quot;ל, דהנה הגמ' בבבלי [קידושין דף ל&quot;ז ע&quot;א] מבאר מח' ר&quot;א דסבר אף החדש נוהג בחו&quot;ל, לת&quot;ק דידיה דסבר דאינו נוהג בחו&quot;ל, דר&quot;א סבר 'מושבות' כל מקום שאתם יושבים משמע, ואילו ת&quot;ק סבר 'מושבות' לאחר ירושה וישיבה משמע.<br /> ואילו בירושלמי מבאר את המח' באופן אחר, דר&quot;א סבר 'מושבות' בכל מקום שאתם יושבים משמע, ואילו ת&quot;ק סבר דבא לרבות חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, דהו&quot;א שיהא מותר, קמ&quot;ל בכל מושבותיכם.<br /> ואם באמת אפשר לאוקמי ריבוי דמושבות לענין חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, הרי איך למד ר&quot;א לאסור חדש שגדל בחו&quot;ל, ולמה הוצרכו לאוקמי 'מושבות' לאחר ירושה וישיבה בדעת ת&quot;ק בבבלי.<br /> אך עפ&quot;י היסוד הנ&quot;ל ניחא, שהרי לבבלי דאיסור חדש אינו אלא איסור חפצא, אין שום סברא לומר שיהא חילוק בין חדש בא&quot;י לבין חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, משא&quot;כ לירושלמי דאיסור חדש הינו איסור גברא, הרי י&quot;ל דבזה גופא נחלקו ר&quot;א ורבנן, דר&quot;א סבר דחדש הוא איסור חפצא וממילא ע&quot;כ מושבות אתא לרבות חדש שגדל בחו&quot;ל, שהרי חדש שגדל בא&quot;י פשוט דאסור אף בהיותו בחו&quot;ל, ואילו רבנן סברי דחדש הוא איסור גברא, וממילא אף בצאתו לחו&quot;ל היה לנו להפקיע איסורו, ולזה בא מושבות לרבות איסור גם על זה.</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91&diff=4268 2016-05-06T09:09:33Z

<p>שמעיה הרץ: דף חדש: ברצוני לשאול, האם יש מושג של מערכת ויקי בלתי מקוונת? אני רוצה שיהיה לי במחשב יכולת לערוך אנציקלופדיה פ...</p> <hr /> <div>ברצוני לשאול, האם יש מושג של מערכת ויקי בלתי מקוונת? אני רוצה שיהיה לי במחשב יכולת לערוך אנציקלופדיה פרטית בתבנית ויקי. [כמובן בלא אפשרות לקישורים חיצוניים...]<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 23:26, 5 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91&diff=4267 2016-05-06T09:09:16Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>קוראים לי אלישיב, ואני בעל ידע במחשבים ומערכות ויקי. אשמח לעזור הן בצד של הביקורת על הנכתב והן בצד של תמיכה ועזרה טכנית.</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%97%D7%93%D7%A9&diff=4266 2016-05-06T09:07:28Z

<p>שמעיה הרץ: דף חדש: ==הוספה מענינת לסוגיא זו שכדאי להכניסה בפנים== באור שמח [הל' חמץ ומצה פ&quot;ו ה&quot;ז] מחדש, דנחלקו הירושלמי והבבל...</p> <hr /> <div>==הוספה מענינת לסוגיא זו שכדאי להכניסה בפנים==<br /> באור שמח [הל' חמץ ומצה פ&quot;ו ה&quot;ז] מחדש, דנחלקו הירושלמי והבבלי האם איסור חדש הוא איסור חפצא או איסור גברא, דהנה איסור אכילה ביוה&quot;כ הוא ודאי רק איסור גברא, דאין סברא שיחול איסור על עצם המאכלים, כיון דכל המאכלים אסורים ואינו אלא תלוי בזמן, משא&quot;כ חדש, כיון דאינו על כל המאכלים, הרי יש לדון האם החיטים עצמם אסורים או דלמא רק האדם אסור לאכלם, אך לא חל איסור על עצם החיטים.<br /> והכל בנוי על יסוד, דאין עשה דוחה ל&quot;ת במידי דאכילה, אא&quot;כ בין העשה ובין הלאו הם על הגברא, דאז העשה מתייחס גם לאיסור, משא&quot;כ היכי דהאיסור הוא על החפצא, אין עשה דוחה ל&quot;ת, דאין סברא לומר דיוכל האדם להתרצות לפני בוראו בדבר האסור.<br /> והנה הירושלמי [מובא בתוס' בקידושין דף ל&quot;ח ע&quot;א] מקשה, למה לא אכלו ישראל מצה מחדש כשנכנסו לא&quot;י, והלא עשה דוחה ל&quot;ת, ולכן מוכרחים אנו לומר דהירושלמי סבר דחדש הוה איסור גברא בלבד, וממילא כיון דהעשה דאכילת מצה הוא על הגברא, הרי שפיר העשה מתייחס אף למעשה האיסור, והרי הוא דוחה.<br /> והרי הוא מביא מקור לכך, דהנה הירושלמי בסוגיא דחזקיה ורב אביהו, על הקושיא דגבי חדש כתיב לא תאכל ובכ&quot;ז מותר בהנאה, מתרץ בירושלמי 'שניא חדש דתליא בזמן', שלא כבבלי דמתרץ דכתיב 'קצירכם' ומכאן דמותר בהנאה, והיינו, דהבבלי סבר דחדש הוה איסור חפצא, וממילא לולא מיעוט דקצירכם באמת הו&quot;א דיאסר חדש בהנאה, משא&quot;כ הירושלמי מחדש דודאי חדש אינו אלא איסור גברא, וממילא לא מחמרינן כ&quot;כ באיסורו שיהיה גם איסור הנאה, עכת&quot;ד הגאון האו&quot;ש.<br /> ===חידוש משלי===<br /> וחישבתי דרכיי להוסיף, דעפי&quot;ז יובנו חילוקי הסוגיות בין הבבלי לירושלמי בסוגיא דחדש בחו&quot;ל, דהנה הגמ' בבבלי [קידושין דף ל&quot;ז ע&quot;א] מבאר מח' ר&quot;א דסבר אף החדש נוהג בחו&quot;ל, לת&quot;ק דידיה דסבר דאינו נוהג בחו&quot;ל, דר&quot;א סבר 'מושבות' כל מקום שאתם יושבים משמע, ואילו ת&quot;ק סבר 'מושבות' לאחר ירושה וישיבה משמע.<br /> ואילו בירושלמי מבאר את המח' באופן אחר, דר&quot;א סבר 'מושבות' בכל מקום שאתם יושבים משמע, ואילו ת&quot;ק סבר דבא לרבות חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, דהו&quot;א שיהא מותר, קמ&quot;ל בכל מושבותיכם.<br /> ואם באמת אפשר לאוקמי ריבוי דמושבות לענין חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, הרי איך למד ר&quot;א לאסור חדש שגדל בחו&quot;ל, ולמה הוצרכו לאוקמי 'מושבות' לאחר ירושה וישיבה בדעת ת&quot;ק בבבלי.<br /> אך עפ&quot;י היסוד הנ&quot;ל ניחא, שהרי לבבלי דאיסור חדש אינו אלא איסור חפצא, אין שום סברא לומר שיהא חילוק בין חדש בא&quot;י לבין חדש מא&quot;י שיצא לחו&quot;ל, משא&quot;כ לירושלמי דאיסור חדש הינו איסור גברא, הרי י&quot;ל דבזה גופא נחלקו ר&quot;א ורבנן, דר&quot;א סבר דחדש הוא איסור חפצא וממילא ע&quot;כ מושבות אתא לרבות חדש שגדל בחו&quot;ל, שהרי חדש שגדל בא&quot;י פשוט דאסור אף בהיותו בחו&quot;ל, ואילו רבנן סברי דחדש הוא איסור גברא, וממילא אף בצאתו לחו&quot;ל היה לנו להפקיע איסורו, ולזה בא מושבות לרבות איסור גם על זה.</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%94&diff=4206 2016-05-06T06:36:25Z

<p>שמעיה הרץ: /* מחלוקת הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן אם ספירת העומר היא מצות עשה שהזמן גרמא או לא */</p> <hr /> <div>==מחלוקת הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן אם ספירת העומר היא מצות עשה שהזמן גרמא או לא==<br /> [[משתמש:שמעיה הרץ]] - לענ&quot;ד מה שכתבת לתרץ דברי האול&quot;צ והצי&quot;א אינו עולה בקנה אחד עם דבריהם, שהרי אם אמרינן שאף אם אינו תלוי בקרבן עדיין אפשר לומר שחשיב מצות עשה שהזמן גרמא, שוב מה הכריחו לרמב&quot;ן לחדש חידוש גדול כל כך. גם בדברי הצי&quot;א מוכח שהיא סברה מוחלטת לדעתו בגדר מ&quot;ע שהז&quot;ג וכל שאינו תלוי בזמן בלבד אלא בדבר נוסף (בנידו&quot;ד בקרבן העומר) לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא.<br /> &lt;BR/&gt;אבל שוב עיינתי בדבריהם וראיתי שהרב אול&quot;צ באמת מטה לומר שספירת העומר בזה&quot;ז דאורייתא, ושם בתחילת ההערה כותב שמרן לא גילה דעתו בזה ולכן יש להכריע בזה כהרמב&quot;ם, ושוב אין קושיה עליו. וגם לצי&quot;א אפשר לומר שסוף סוף מידי פלוגתא לא יצאנו, והרי הבה&quot;ל ריש סי' תפט הביא מכמה מהראשונים שהסכימו שהוא דאורייתא, ולכן אין לנו כח לחייבן לנשים לספור, ולא שייך ספק דאורייתא לחומרא, דאדרבה על הצד שהוא דאורייתא הוי מ&quot;ע שהז&quot;ג ופטורות.<br /> &lt;BR/&gt;[[משתמש:א.א|א.א]] 03:27, 6 במאי 2016 (IDT)<br /> <br /> :אם כן אני חוזר בי, ומכאן לימוד גדול שלא לשנות בלא התייעצות עם כותב הדברים. אך איך אפשר לדעת מי כתב מה? [כמו שאני רואה שאתה יודע שאני כתבתי...]<br /> <br /> :[[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 09:36, 6 במאי 2016 (IDT)<br /> <br /> ==בגדר תמימות==<br /> דברי הטור צ&quot;ב שכתב את דעת בה&quot;ג שאם הפסיד יום אינו מברך, ואח&quot;כ כתב דעת רס&quot;ג שזהו דווקא ביום הראשון, ולבסוף כתב שדעת רב האי גאון כר&quot;י שאפילו הפסיד יום א' יכול להמשיך לברך. והב&quot;י העיר עליו כבר, שברב האי גאון משמע שזהו דווקא כשמשלים ביום. ויש להוסיף על זה שלכא' אין סיבה לומר שר&quot;י חולק על רס&quot;ג, שהרי רס&quot;ג כתב להדיא שאם הפסיד לילה אחד יכול להמשיך לברך אא&quot;כ הוא לילה ראשון, ועל זה ר&quot;י מעולם לא חלק, רק אמר שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה גם רס&quot;ג מסכים, אלא שעכ&quot;פ את הלילה הראשון חייב לספור שאל&quot;כ לא חשיב תמימות.<br /> <br /> ולסדר הדברים נראה שיש פה ג' מחלוקות שאינן קשורות זו לזו.<br /> א. האם אפשר להשלים ביום או לא. שבזה דעת בה&quot;ג שיכול להשלים ביום ודעת ר&quot;י שאינו יכול, והרא&quot;ש פסק שיספור בלא ברכה.<br /> ב. האם משום תמימות אמרינן שאם הפסיד לילה אחד אינו יכול להמשיך לספור. <br /> ג. האם משום תמימות אמרינן שאם הפסיד הברכה של הלילה הראשון, שוב אינו יכול לברך.</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A8%D7%A5&diff=4203 2016-05-06T06:32:51Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>אני אברך כולל בן 24<br /> ==כתיבה בדף שיחה==<br /> שלום וברכה. ייש&quot;כ על הדברים. שתי הערות:<br /> *בדף שיחה נהוג לחתום בסוף, אתה אמנם עושה זאת, אבל [[שיחה:תליית וילון ותמונה בשבת|כאן]] שכחת לחתום. <br /> *כשמגיבים בדף השיחה, כדי להקל על הקריאה, יש להזיח את הטקסט כל פעם שלב אחד בעזרת התו : בתחילת השורה. למשל:<br /> שאלה.<br /> :תשובה.<br /> ::תגובה.<br /> :::תגובה לתגובה.<br /> וכן הלאה. חשוב להדגיש שכל פעם שיורדים שורה (ENTER) צריך לעשות שוב :.<br /> [[משתמש:אלישיב|כאן]] עשית את זה, אבל [[שיחת ויקיסוגיה:איך לערוך דף#תמיהה|כאן]] משום מה שכחת.<br /> &lt;BR/&gt;[[משתמש:א.א|א.א]] 03:51, 6 במאי 2016 (IDT)<br /> <br /> :תודה על ההערות הצודקות<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 09:32, 6 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91&diff=4202 2016-05-06T06:32:08Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>קוראים לי אלישיב, ואני בעל ידע במחשבים ומערכות ויקי. אשמח לעזור הן בצד של הביקורת על הנכתב והן בצד של תמיכה ועזרה טכנית.<br /> ::ברצוני לשאול, האם יש מושג של מערכת ויקי בלתי מקוונת? אני רוצה שיהיה לי במחשב יכולת לערוך אנציקלופדיה פרטית בתבנית ויקי. [כמובן בלא אפשרות לקישורים חיצוניים...]<br /> <br /> ::[[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 23:26, 5 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%AA%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9F_%D7%95%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=4201 2016-05-06T06:31:15Z

<p>שמעיה הרץ: /* בביאור מחלוקת החזון איש והמגן אברהם */</p> <hr /> <div>==באופן כללי==<br /> חסר כאן בהירות, יש לזכור שבכל מחיצת עראי יש 2 בעיות נפרדות - בנין, ואוהל. אף שמצד אוהל יש קולא במחיצות אך מצד בנין אין קולא כלל, ולכן צריך להסביר למה מותר מחיצה קבועה, כמ&quot;מ אציין לביאוה&quot;ל הראשון בסימן שט&quot;ו, שממנו עולה שרק מחיצה שאין הדרך לבנות עמה בנין קבוע מותר להעמיד באופן קבוע על יסוד ההיתר דאוהל עראי.<br /> ==בביאור מחלוקת החזון איש והמגן אברהם==<br /> החזון איש חולק על ההיתר בוילון הקבוע לאורך זמן על אף שהוא נע ונד, כי במקום החיבור הוא אמיץ וחזק ויש להחשיבו כ'''בנין''', אם כי יש מקום לחלוק [מלבד חידושו הדחוק מה של הרב מנוחת אהבה] ולומר שוילון אינו דרך בנין ולכן לדברי הביאוה&quot;ל אין כאן משום בנין קבע אלא עראי והוה תוספת בנין עראי שמותר. אך אם כן נצטרך להבין למה כשקבוע מכל הצדדים חשוב בנין קבע אף לדברי המשנ&quot;ב (שעה&quot;צ ו).<br /> <br /> יש מקום לחלק באופן נוסף שדלת חשוב חיבור מאחר שאם לא פתח הכניסה במקום זה היו ממשיכים וסותמים את הבית בלבנים או בעצים ואבנים, וכיון שהפתח כאן על כן בנו מחיצה מחומר קשיח שמסתובב על צירו ומאפשר את הכניסה, מה שאין כן וילון אינו המשך של הבית אלא עשוי רק לצניעות בעלמא, ולכן כל זמן שנע ונד אף שמחובר לבית אין כאן בנין עראי כפי שמסביר הביאוה&quot;ל הנ&quot;ל שכל שעשוי לצניעות אינו בגדר בנין קבע על אף שהוא לזמן מרובה. אך כאשר סותמו מכל צדיו הוא סתימה מעלייתא כמו חומר קשיח, ודו&quot;ק.<br /> <br /> עוד מחלוקת יש בין החזון איש למגן אברהם בנוגע לתמונות וכדומה, שבעוד המגן אברהם סובר שמצד אוהל אין לאסור כיון שהוא מחיצה, ואף מצד בנין אין לאסור מאחר ואינו בטל לו [כך מסבירים בדר&quot;כ בבית המדרש את המ&quot;א], הרי החזו&quot;א סובר שאין סברא ש'אינו בטל לו' וכל שמחבר לבנין באופן קבוע עובר משום בונה.<br /> <br /> כשתעיין במהלך השני בו הסברתי את דעת המ&quot;א לגבי וילון קבוע מלמעלה, תראה שבשורש הדברים שני המחלוקות אחד הם, ודו&quot;ק והבן כי קיצרתי.<br /> <br /> '''כללו של דבר, הערך טעון עריכה מחדש באופן רציני'''<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 09:31, 6 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=4175 2016-05-05T20:27:41Z

<p>שמעיה הרץ: /* שיטת אבן האזל */</p> <hr /> <div>==א. פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים==<br /> נראה לי שכדאי להאיר נקודה נוספת בעניין הפטור ב&quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, שמחדדת יותר את יסודות הדין.<br /> <br /> כל דיני השומרים לפרטיהם השונים נלמדו מ'''דרשות הכתובים''' בפרשת משפטים, ורק הפטור של &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; לא נלמד מהתורה אלא נלמד מ'''סברה'''. יש להבין מה נשתנה פטור זה משאר דיני שומרים, שרק הוא לא נדרש מפסוקי התורה אלא נלמד מסברה? קשה לומר שזו סברה פשוטה כל כך עד שהתורה לא הייתה צריכה לכותבה, שהרי בגמרא יש ספק בדבר. נראה שהפתרון לשאלה זו הוא, שפטור זה שונה מהותית משאר פטורי שומרים ולכן לא נכתב בתורה. צריך להבין מה מייחד את דין &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; משאר דיני שומרים?<br /> <br /> שאלת הרמב&quot;ן מוליכה אותנו להבנה שמצד חיוב השמירה של שואל הוא חייב אף על &quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, והפטור נובע '''מסיבה חיצונית''' בלבד. לפי זה מיושבת השאלה שנשאלה בתחילת המאמר, מדוע לא הוזכר פטור &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; בתורה? התשובה היא, שפטור זה לא קשור ל&quot;פרשית שומרים&quot; העוסקת בהגדרת חיוב השומר כלפי הבעלים, זאת כיון שמצד &quot;פרשית שומרים&quot; שואל היה צריך להתחייב גם על נזק שמחמת המלאכה, וזה שהוא פטור נובע מסיבה חיצונית שלא קשורה לשומרים וחיוביהם.<br /> <br /> ראינו שלושה הסברים בטעם דין &quot;מתה מחמת מלאכה&quot;: א. פשיעת המשאיל (רמב&quot;ן). ב. מחילת המשאיל (רשב&quot;א). ג. מקח טעות. <br /> המשותף לכל שלושת ההסברים הוא, שלפי כולם סיבת הפטור אינה בגלל שהשואל מצד עצמו פטור בנזק שמחמת המלאכה, אלא מסיבות חיצוניות - פשיעת המשאיל, מחילת המשאיל או מקח טעות, וזה כמו שאמרנו שהפטור הוא פטור חיצוני ולכן אינו מופיע בפרשית שומרים.<br /> <br /> אם נאמר שדיני שואל לא חלים על היושב על הספסל, צריך לומר שרבי עזריאל מחייב את היושב לשלם מדין אדם המזיק שהרי מדין שואל לא שייך לחייב. אך אם כן, לכאורה לא מובן מה הקשר בין פטור &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; שמצינו בשואל, לאדם המזיק?<br /> לפי מה שהתבאר בתחילת המאמר, שפטור מתה מחמת מלאכה אינו קשור ל&quot;פרשית שומרים&quot;, והוא נובע מסברות חיצוניות אותם ביררנו במהלך המאמר, מובן כיצד לוקח הרא&quot;ש את הפטור של &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; משואל לאדם המזיק, שהרי סברת מחילה שייכת גם באדם המזיק כמו בשואל ואין סיבה לחלק ביניהם, ולכן אומר הרא&quot;ש שכיון שמתה מחמת מלאכה סברת המחילה גורמת לכך שהיושב על הספסל אינו חייב מדין אדם המזיק.<br /> <br /> הערה זו מופיעה גם במאמר [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, עמודים 382-383, .<br /> <br /> [[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 15:06, 5 במאי 2016 (IDT)<br /> <br /> ==ב. בירור שיטת התוספות==<br /> נראה שיטת תוספות (צד ב ד&quot;ה שומר) היא כשיטת הרשב&quot;א. תוספות שואל מדוע במשנה &quot;ארבעה שומרים הם&quot; (ב&quot;מ צג א) נאמר ש&quot;שואל משלם את '''הכל'''&quot;, הרי הוא פטור במתה מחמת מלאכה? ועונה התוספות שכוונת המשנה היא ששואל משלם את כל מה שהוזכר בפרשה (פשיעה, גנבה ואבדה, אונסים), אבל &quot;מתה מחמת מלאכה כיון '''ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה''' פטור&quot;. דהיינו: מסביר התוספות שבמתה מחמת מלאכה פטור בגלל שכשאדם שואל חפץ, בתוך השאלה כלול גם פטור על &quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, ולכאורה כוונתו שפטור זה הוא מטעם מחילת המשאיל, כדברי הרשב&quot;א; שהרי לדברי הרמב&quot;ן הפטור לא קשור לכך שיש לשואל רשות לעשות מלאכה, אלא לפשיעת המשאיל.<br /> <br /> [[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 17:30, 5 במאי 2016 (IDT)<br /> ==שיטת אבן האזל==<br /> כפי הזכור לי יש שיטה נוספת של בעל האבן האזל בפירושו על הרמב''ם בו הוא משלב בין ב' השיטות העיקריות.<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 18:16, 5 במאי 2016 (IDT)<br /> <br /> אתה צודק, ויש באחרונים עוד מספר ביאורים נוספים, בעיקר סביב שיטת הרמב&quot;ם, אולם העדפתי לעת עתה להזכיר רק את שלושת השיטות המרכזיות שבפוסקים, ואף את שיטת המחנה אפרים לא בצורה משמעותית, משום שאני מעדיף למקד את הדיון בשיטות המרכזיות ולא להתפרס לתתי שיטות עד אין קץ. <br /> אולי בהמשך הדף בדיון על שיטת הרמב&quot;ם (6.1) אביא את הדרכים הנוספות שבאחרונים.<br /> מכל מקום תודה על ההפניה.<br /> <br /> [[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 22:11, 5 במאי 2016 (IDT)<br /> <br /> מקובל בהחלט!<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 23:27, 5 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91&diff=4174 2016-05-05T20:26:55Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>קוראים לי אלישיב, ואני בעל ידע במחשבים ומערכות ויקי. אשמח לעזור הן בצד של הביקורת על הנכתב והן בצד של תמיכה ועזרה טכנית.<br /> ::ברצוני לשאול, האם יש מושג של מערכת ויקי בלתי מקוונת? אני רוצה שיהיה לי במחשב יכולת לערוך אנציקלופדיה פרטית בתבנית ויקי. [כמובן בלא אפשרות לקישורים חיצוניים...][[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 23:26, 5 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91&diff=4173 2016-05-05T20:26:31Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>קוראים לי אלישיב, ואני בעל ידע במחשבים ומערכות ויקי. אשמח לעזור הן בצד של הביקורת על הנכתב והן בצד של תמיכה ועזרה טכנית.<br /> ::ברצוני לשאול, האם יש מושג של מערכת ויקי בלתי מקוונת? אני רוצה שיהיה לי במחשב יכולת לערוך אנציקלופדיה פרטית בתבנית ויקי. [כמובן בלא אפשרות לקישורים חיצוניים...]</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A8%D7%A5&diff=4172 2016-05-05T20:24:04Z

<p>שמעיה הרץ: דף חדש: גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם {{תחרות כתיבה}} {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה...</p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמ' קדושין''' (טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא ש[[עבד עברי]] צריך [[שטר]] כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל [[מחילה]].<br /> <br /> ב. ב'''גמ' קדושין''' (כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמ' בבא קמא''' (קיג ב) מבואר שהבנת ה[[איסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו]] הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על [[גזל העכו&quot;ם]] דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמ' בבא מציעא''' (צט א) מבואר שאין אומרים '''יד עבד עברי כיד רבו''' בניגוד לעבד כנעני אשר [[יד עבד כיד רבו|ידו כיד רבו]].<br /> <br /> ב. ב'''גמ' יבמות''' (ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל ב[[תרומה]], דין הנלמד מפסוק '''תושב ושכיר לא יאכל בו'''. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמ' יבמות''' (ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מ[[קרבן פסח]] שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמ' גיטין''' (לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי [[היתר עבד עברי בשפחה כנענית|הותר]] ב[[שפחה כנענית]] לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, ש[[עבד עברי יוצא בשש|קיצוב תקופת העבדות של העבד העברי]] גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי ל[[קנין האשה לבעלה|קנין אישות באשה]], שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> ====הפקעת קנין מעשי ידיו ע&quot;י מחילה בעוד שיש עליו גם קנין איסור====<br /> בין הראשונים שכתבו כדעת הרמב&quot;ן, יש להבדיל בין ה'''ריטב&quot;א''' (קדושין טז א) שכתב במפורש שיש אפשרות להפקיע קנין מעשי ידיו במחילה לבדה אף שיש על העבד גם קנין איסור שכדי להפקיעו יש צורך בגט שחרור או הפקר, כי שני קנינים אלו עומדים בפני עצמם ואין תלות הדדית ביניהם [אף שגט שחרור מפקיע את שניהם כאחת].<br /> <br /> דברים אלו מוציאים את דברי רבא מידי פשוטם, מאחר והוא אמר '''עבד עברי גופו קנוי''' ועל כן '''הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול''' – ומשמע שאינו מועיל אף לשעבוד, בפרט כשנוסיף להתבונן שמצד העבד אין שום חיסרון בכך שלא השתחרר באופן פורמלי מאחר והוא מותר בשפחה ואינו משועבד לעבודת אדונו ונמצא נהנה ולא חסר.<br /> <br /> ולכן כל עוד שלא מצאנו לאחרים שיכתבו כזאת, אין להשליך מדברי הריטב&quot;א על שאר הראשונים, ומסתבר שלדעתם כל עוד שאין אפשרות להפקיע קנין איסור שלא ע&quot;י גט לא תועיל מחילה אף לקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> שורש הויכוח ניתן למצוא בשאלה האם '''קנין האיסור''' משדרג את '''קנין מעשי ידיו''', וקנין איסור על עבדו מהוה הוכחה לכך שקנין מעשי ידיו הוא בדרגא אחרת מקנין סתמי שאינו מועיל לשנות את מעמדו ההלכתי של העבד. או ש'''קנין מעשי ידיו''' אף באופן שאינו משנה את מעמדו ההלכתי מהוה את השיא האפשרי כל עוד שהעבדות קצובה בזמן ואינו יכול להיות כשורו וחמורו.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א ד&quot;ה לגופו), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> <br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> <br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> <br /> אך לדעת הריטב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> ===סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות===<br /> ====מחילה בעבד עברי לענין מעשי ידיו====<br /> לדעת ה'''ריטב&quot;א''' המבוסס על שיטת הרמב&quot;ן תועיל מחילה בעבד עברי למעשי ידיו ושוב לא יהא משועבד לרבו, וזאת על אף שאין מעשי ידיו לרבו רק מחמת התחייבות אלא קנין הוא בגופו, ורק חלק ההיתר לשפחה לא יבוטל בלא שטר שחרור או הפקר לדעת רב. ואילו לשיטת התוס' אין מועיל מחילה בעבד עברי מאחר וקנינו לרבו הוא בגופו ולא תועיל המחילה אלא בשעבודים.<br /> <br /> ונמצאת מחלוקת כללית האם מועיל מחילה בדבר שיש בו קנין בגופו, יש להעיר שהריטב&quot;א בבבא בתרא () כותב גם הוא שלא תועיל מחילה אלא בשעבודים ולא בדבר שגופו קנוי.<br /> ====מחילה בעבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם====<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' עבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם יוצא לחירות עם מחילת רבו, בעוד לשיטת ה'''תוספות''' דינו שוה לנקנה לישראל וצריך גט שחרור.<br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב&quot;ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.<br /> <br /> על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.<br /> <br /> הבדל זה ניכר היטב בדברי ה'''תוספות''' (קדושין יז א ד&quot;ה חלה שלש) המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.<br /> <br /> אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא השוכר רמז שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> גם הרמב&quot;ם בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> [יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר&quot;ם מרוטנבורג והרמב&quot;ם הולכים בשיטת הרמב&quot;ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר&quot;ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב&quot;ם פוסק בספרו (עבדים ב יא) כרבא.]<br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א ד&quot;ה כל שביארנו) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.<br /> <br /> יש לציין שהמאירי חולק על ה'''רא&quot;ש''' [המובא בשיטה מקובצת] שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא, אך ה'''ריטב&quot;א''' מסכים להגדרה זו וזאת על פי .<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בב' מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי '''רב''' שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר ה'''נחלת דוד''' (בבא מציעא י א).<br /> <br /> ה'''חתם סופר''' (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.<br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> <br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%AA%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9F_%D7%95%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=4170 2016-05-05T20:21:06Z

<p>שמעיה הרץ: דף חדש: ==באופן כללי== חסר כאן בהירות, יש לזכור שבכל מחיצת עראי יש 2 בעיות נפרדות - בנין, ואוהל. אף שמצד אוהל יש קו...</p> <hr /> <div>==באופן כללי==<br /> חסר כאן בהירות, יש לזכור שבכל מחיצת עראי יש 2 בעיות נפרדות - בנין, ואוהל. אף שמצד אוהל יש קולא במחיצות אך מצד בנין אין קולא כלל, ולכן צריך להסביר למה מותר מחיצה קבועה, כמ&quot;מ אציין לביאוה&quot;ל הראשון בסימן שט&quot;ו, שממנו עולה שרק מחיצה שאין הדרך לבנות עמה בנין קבוע מותר להעמיד באופן קבוע על יסוד ההיתר דאוהל עראי.<br /> ==בביאור מחלוקת החזון איש והמגן אברהם==<br /> החזון איש חולק על ההיתר בוילון הקבוע לאורך זמן על אף שהוא נע ונד, כי במקום החיבור הוא אמיץ וחזק ויש להחשיבו כ'''בנין''', אם כי יש מקום לחלוק [מלבד חידושו הדחוק מה של הרב מנוחת אהבה] ולומר שוילון אינו דרך בנין ולכן לדברי הביאוה&quot;ל אין כאן משום בנין קבע אלא עראי והוה תוספת בנין עראי שמותר. אך אם כן נצטרך להבין למה כשקבוע מכל הצדדים חשוב בנין קבע אף לדברי המשנ&quot;ב (שעה&quot;צ ו).<br /> יש מקום לחלק באופן נוסף שדלת חשוב חיבור מאחר שאם לא פתח הכניסה במקום זה היו ממשיכים וסותמים את הבית בלבנים או בעצים ואבנים, וכיון שהפתח כאן על כן בנו מחיצה מחומר קשיח שמסתובב על צירו ומאפשר את הכניסה, מה שאין כן וילון אינו המשך של הבית אלא עשוי רק לצניעות בעלמא, ולכן כל זמן שנע ונד אף שמחובר לבית אין כאן בנין עראי כפי שמסביר הביאוה&quot;ל הנ&quot;ל שכל שעשוי לצניעות אינו בגדר בנין קבע על אף שהוא לזמן מרובה. אך כאשר סותמו מכל צדיו הוא סתימה מעלייתא כמו חומר קשיח, ודו&quot;ק.<br /> <br /> עוד מחלוקת יש בין החזון איש למגן אברהם בנוגע לתמונות וכדומה, שבעוד המגן אברהם סובר שמצד אוהל אין לאסור כיון שהוא מחיצה, ואף מצד בנין אין לאסור מאחר ואינו בטל לו [כך מסבירים בדר&quot;כ בבית המדרש את המ&quot;א], הרי החזו&quot;א סובר שאין סברא ש'אינו בטל לו' וכל שמחבר לבנין באופן קבוע עובר משום בונה.<br /> <br /> כשתעיין במהלך השני בו הסברתי את דעת המ&quot;א לגבי וילון קבוע מלמעלה, תראה שבשורש הדברים שני המחלוקות אחד הם, ודו&quot;ק והבן כי קיצרתי.<br /> <br /> '''כללו של דבר, הערך טעון עריכה מחדש באופן רציני'''</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%AA%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9F_%D7%95%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=4169 2016-05-05T20:19:10Z

<p>שמעיה הרץ: /* שיטת ההלכה */</p> <hr /> <div>{{מקורות||שבת קלח א, עירובין מד א||שבת כב כט, לב|אורח חיים שטו א}}<br /> באילו אופנים מותר ובאילו אסור לתלות וילון בשבת או לפרקו ממקומו, והאם מותר לתלות ולהוריד תמונה בשבת.<br /> <br /> ==מקורות חז&quot;ל==<br /> ה'''גמרא''' (שבת קלח א, עירובין קב א) מביאה דברי רב משום רבי חייא, שוילון מותר לנטותו ומותר לפרקו בשבת. ופירש '''רש&quot;י''' (שבת קלח א ד&quot;ה וילון) שוילון הוא מסך שכנגד הפתח, ובעירובין שם כתב (ד&quot;ה וילון) שמטרתו לצניעות. ובטעם ההיתר כתב רש&quot;י בשבת שם (ד&quot;ה מותר) לפי שאין אוהל אלא העשוי לגג, אמנם בעירובין שם (ד&quot;ה מותר) כתב טעם אחר, שכיון שאינו קבוע שם אלא דרכו לינתן ולהסתלק משם כדלת, לאו אוהל הוא.<br /> <br /> מדברי רב משום רבי חייא (שבת קלח א, קב א) מבואר שיש היתר לתלות וילון בשבת. אלא שדנו הפוסקים בטעם הדבר, וממילא בתנאי ההיתר.<br /> <br /> ==ביאור דברי רש&quot;י==<br /> דברי '''רש&quot;י''' שהובאו לעיל נראים כסותרים, לפי שבעירובין שם כתב שטעם ההיתר הוא מפני שהוא וילון שאינו של קבע, ומשמע שאילו היה של קבע אסור, ואילו בשבת שם כתב שהטעם הוא מפני שאין לו גג, וכן כתב ה'''ריטב&quot;א''' (קלח א ד&quot;ה וילון), מבואר שכל שאין לו גג לא חשיב אוהל כלל, ומשמע דגם בשל קבע מותר. וכן למד ה'''גר&quot;א''' בביאורו (שטו ו) שדברי רש&quot;י סותרים.&lt;BR/&gt;<br /> וב'''תרומת הדשן''' (סח) רואה את דברי רש&quot;י בעירובין כעיקר שאם הוא וילון קבוע אסור, אך דייק בדבריו שזהו דווקא בוילון שנתון בפתח ועשוי כעין דלת (וכדמשמע מרש&quot;י שם), אבל וילון שאינו כדלת, אלא כגון פרוכת של ארון הקודש מותר אף בקבוע. וכן סובר התרה&quot;ד עצמו להלכה, אלא שלא רצה להתיר למעשה מפני המנהג.<br /> &lt;BR/&gt;וב'''בית יוסף''' (אורח חיים שטו ד&quot;ה ומדברי רש&quot;י) השיג עליו וכתב שאם היה רש&quot;י סובר לאסור בקבוע היה לו לומר כן גם בגמרא בשבת, אלא ודאי ס&quot;ל להתיר אף בקבוע. ומה שמשמע בעירובין שוילון שאינו של קבע אסור, כוונתו שאם קבעו מלעלה ומלמטה ומן הצדדים שאין מסיתים אותו לצידו, אסור משום [[בנין]]. אבל אם רק תלאו למעלה והוא נע ונד ברוח מצויה ואינו מעכב ההולכים דרכו, מותר משום דהוי כדלת, ואפילו אם נתנו שם לקביעות. <br /> &lt;BR/&gt;וב'''שפת אמת''' (קלח א ד&quot;ה שם בגמרא) הוסיף גם מדברי רש&quot;י לעיל (קכה ב ד&quot;ה שאין) שב[[בנין קבע אסור להוסיף מן הצד]], וכפי שפירשו הר&quot;ן שם והריטב&quot;א, דבנין קבע מן הצד אסור כגג באהל עראי. <br /> &lt;BR/&gt;גם ב'''מאירי''' (שבת קלח א ד&quot;ה וילון) כתב שוילונות שיש בהם לולאות וטבעות קשורות בחבל לפני המיטה, [[אהל קבוע]] הוא ואסור.<br /> <br /> אבל בספר '''שבת של מי''' (שבת קלח א ד&quot;ה אמר רב) כתב שדעת כל הפוסקים שאין איסור אוהל בדפנות, שהרי אף ר&quot;ת לא חלק על רש&quot;י אלא ב[[מחיצה המתרת]].<br /> &lt;BR/&gt;גם מסתימת ה'''רמב&quot;ם''' (שבת כב כט) משמע שכל מחיצה מן הצד מותרת, ולא חילק בזה בין וילון של קבע לשאינו של קבע.<br /> <br /> ==שיטת ההלכה==<br /> וב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים שטו א) כשכתב האיסור באהל עראי, כתב רק ההיתר, ולא הזכיר את האיסור בשל קבע. אמנם אין זו ראיה שחזר בו ממה שכתב בב&quot;י, כיון שהוא איירי באהל עראי וזה באמת מותר במחיצה, ולא חש להזכיר האיסור בקבע לפי שזהו בונה ממש ולא איירי ביה.&lt;BR/&gt;<br /> ונראה שכן סובר ה'''מגן אברהם''' (א) שכתב שאסור להוסיף באהל קבע אפילו מן הצד, אמנם הוא כתב מקורו מהר&quot;ן הנזכר, שדייק כן מרש&quot;י בדף קכה:, ולפי&quot;ז אפשר שדווקא במוסיף על אהל קבע אסור, אבל מחיצה לבדה שרי. אמנם ב'''מחצית השקל''' (א) תיקן דברי המג&quot;א וכתב שמקורו ברש&quot;י עצמו בדף קלח., ולפי&quot;ז כל וילון של קבע אסור.<br /> &lt;BR/&gt;ה'''רמ&quot;א''' (א) כתב להתיר לתלות וילון לפני הפתח אף אם הוא קבוע, וכן פרוכת שלפני ארון הקודש, וגם הוא לא הזכיר מן האיסור. אמנם גם מזה אין להביא ראיה להיתר בקבוע נגד דברי הב&quot;י, לפי שהרמ&quot;א איירי בוילון שלפני הפתח, והיינו שעשוי כעין דלת. אמנם ב'''באור הגר&quot;א''' (ו) כתב שס&quot;ל כרש&quot;י בשבת שבמחיצה אין איסור כלל אלא בגג, ודלא כרש&quot;י בעירובין הנ&quot;ל. ומשמע בדבריו שסובר שדברי רש&quot;י בעירובין אינם להלכה, ודלא כהב&quot;י.<br /> &lt;BR/&gt;ה'''משנה ברורה''' (ו) כתב כדברי הבית יוסף שאם הוא קבוע למעלה ולמטה ובצדדים בענין שאינו יכול לזוז ממקומו, אסור לפי שבנין קבע הוא. <br /> <br /> ובספר '''חזון איש''' (אורח חיים נב יג) תמה על הב&quot;י במה שהתיר לתלותו על אף שהוא רק מלמעלה, שכיון שיש כאן חיבור קבוע לבנין הרי הוא כמחבר את הדלת לבנין שאף הוא נע ונד וחשוב בנין קבע, ולכן כתב שאסור מן התורה לתלות וילון של קבע אפילו מלמעלה בלבד. אבל הרב '''מנוחת אהבה''' (ג כג {50}) ביאר את שיטת הב&quot;י והרמ&quot;א שכל שתשמיש החלק הנוסף על הבנין הוא בדרך עראי שנע ונד אין חסרון בכך שהחיבור הוא קבוע, וכן כתב בפסקי תשובות בשם שאר האחרונים [דרוש מקור]. <br /> <br /> ===פריסת פרוכת על ידי שנים===<br /> כתב ה'''רמב&quot;ם''' (שבת כב לב) שהנוטה פרוכת בשבת, צריך להיזהר שלא יעשה אוהל בשעה שנוטה, ולכן אם היא פרוכת גדולה יתלו אותה שנים ולא אחד. וכן העתיק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (שטו יב). &lt;BR/&gt;<br /> דבריהם הם על פי ה'''גמרא''' (שבת קלח א) שהביא אביי ברייתא שאין לעשות גוד בשבת, והעושה כן פטור אבל אסור. וכתב ה'''ר&quot;ן''' (נו ב ד&quot;ה גוד) שהרמב&quot;ם מפרש 'גוד' שהוא פרוכת. ובהמשך מביאה הגמרא ברייתא שגוד מותר לנטותה בשבת, ומבאר רב שבשני בני אדם מותר, אבל באדם אחד אסור. וסובר הרמב&quot;ם שטעם האיסור באדם אחד הוא שמא יעשה אוהל בשעה שנוטה, כלומר שיתקפל לרחבו טפח.<br /> <br /> כתב ה'''מגן אברהם''' (יט) שנראה לו שמטעם זה נמנעים לתלות את הפרוכת בשבת. אבל ב'''פרי מגדים''' (יט) השיגו וכתב שפרוכת שלפני ארון הקודש אין שם מחיצה עליה כלל, וליכא חשש לעשיית אוהל לפי שאין אוהל בלא מחיצות. אבל ב'''משנה ברורה''' (מה) הביא דברי המג&quot;א.<br /> <br /> הקשה ב'''שער הציון''' (נג) והרי [[אינו מכוון]] לעשות אוהל, ואמאי אסור, ודוחק לומר שהוא [[פסיק רישא]]. ועוד כתב שם, שאף אם נאמר שרב לשיטתו אזיל ד[[דבר שאינו מתכוון]] אסור, מ&quot;מ קשה אמאי פסקוהו הרמב&quot;ם והשו&quot;ע להלכה.<br /> <br /> ===וילון לנוי ותמונה===<br /> כתב ה'''מגן אברהם''' (ג) שפשוט שמותר לתלות סדינים המצויירים לנוי אפילו קבועים, כיון שאינם עשויים למחיצה. והוא מוסכם באחרונים ומובא להלכה ב'''משנה ברורה''' (ז). וספר '''שמירת שבת כהלכתה''' (כד לא) כתב שלחזו&quot;א הנ&quot;ל אסור גם בזה, וכן הוא ב'''פסקי תשובות''' (שטו ג), ואינו מובן, שהרי טעמו של המג&quot;א משום דלא הוי מחיצה כלל.<br /> <br /> [[קטגוריה:בונה וסותר]]</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%94&diff=4168 2016-05-05T20:17:50Z

<p>שמעיה הרץ: /* מחלוקת הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן */</p> <hr /> <div>{{מקורות||מנחות סה ב-סו א||תמידין ומוספין ז כב-כה|אורח חיים תפט}}<br /> ==מדאורייתא או מדרבנן==<br /> ה'''גמרא''' (מנחות סו א) מביאה דברי אביי שמצוה למנות ימים ושבועות, ושכן עשו רבנן דבי רב אשי, אבל אמימר מנה ימים ולא מנה שבועות מפני שזכר למקדש הוא. ומגמרא זו למדו ה'''תוספות''' (ד&quot;ה זכר) שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, וכן הוא ב'''רא&quot;ש''' (פסחים י מ) וב'''אגודה''' (מנחות סו א) וב'''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&amp;st=&amp;pgnum=288&amp;hilite= (מצה ומרור קלז א)], וכן מבואר בדעת ה'''רז&quot;ה''' (פסחים כח א) שכתב שמטעם שהוא מדרבנן [[אין מברכין שהחיינו על הספירה]]. וכתב ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף פסחים כח א ד&quot;ה וכי היכי) שכן מסכימים רוב המפרשים שבזמן הזה שאין הבאת עומר ולא קרבן, אין חיוב לספור אלא מדרבנן זכר למקדש. וכן נראה שהיא דעת '''רש&quot;י''' (ד&quot;ה אמימר) שכל האמוראים ס&quot;ל שהיא מדרבנן.<br /> &lt;BR/&gt;אבל ה'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כד) כתב שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ומשמע מדבריו שאף בזמן שאין בית המקדש קיים, יש חיוב מן התורה לספור ספירת העומר. וכתב ה'''כסף משנה''' שהוא סובר שרב אשי חולק על אמימר וסובר שאף בזה&quot;ז הוא מן התורה ושמטעם זה ספר גם את השבועות. וב'''חידושי הגר&quot;ח''' (מנחות סו א) תמה למה פסק הרמב&quot;ם כרבנן דבי רב אשי ולא כאמימר, ותירץ שבאמת כן פסק כאמימר, אלא שאמימר סובר ש[[קדושה שניה בטלה]] ולכן גם ספירת העומר היא מדרבנן כיון שאין דין הקרבה בזה&quot;ז, אבל הרמב&quot;ם לשיטתו אזיל שסובר ש[[קדושה שניה לא בטלה]] וא&quot;כ אפשר להקריב גם בזמן הזה, ונמצא שחיוב ספירת העומר עדיין מהתורה הוא, והו&quot;ד גם ב'''חידושי הגרי&quot;ז''' (מנחות סו א).<br /> &lt;BR/&gt;גם ה'''ראבי&quot;ה''' (תקכו) כתב שהספירה היא מדאורייתא והולכים בספקה להחמיר. וכן מוכח דעת ה'''שבלי הלקט''' (רלד) שכתב בשם '''ר' ישעיה''' שספירת העומר היא מן התורה ולכן אפשר לברך עליה ביום טוב שני, ואין זה נחשב שעושהו חול.<br /> <br /> ב'''ספר הפרדס''' לר' אשר ממונתשון [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16250&amp;st=&amp;pgnum=151&amp;hilite= (שער המעשה, ספירת העומר ד&quot;ה איכא מאן)] מובא בשם '''ר' יעקב בר יקר''' שספירת השבועות אותה תלה הפסוק בעומר ואינה מן התורה אלא בזמן שמביאים עומר, אבל ספירת הימים חובה היא מן התורה אף בזמן שאין עומר. וכדבריו כתב '''רבנו ירוחם''' מדנפשיה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9380&amp;st=&amp;pgnum=68 (ה ד מד ג ד&quot;ה ועוד איך)].<br /> <br /> דעת '''ספר החינוך''' (שו) תלויה בגירסאות השונות (ראה הוצאת מכון ירושלים הערות כב-כד). לפי גירסה אחת (שכנראה היתה לפני המנחת חינוך) משמע מתחילת דבריו שבזמן הזה הוא דרבנן, אך מסוף דבריו משמע שגם האידנא יש חיוב מהתורה. ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&amp;st=&amp;pgnum=243 (א)] הטה דעתו לדעת רוב הפוסקים שבזמן הזה הוא מדרבנן, ודלא כרמב&quot;ם. אבל בשו&quot;ת '''משנה הלכות''' (ו קג) חלק עליו וכתב שדעת החינוך היא שהחיוב הוא מהתורה גם בלא בית מקדש, וכדרכו להימשך אחר הרמב&quot;ם, ומה שכתב החינוך 'בזמן הבית' כוונתו שרק אז אומרים את המילה 'לעומר' או 'בעומר' כדברי הפוסקים, אבל עכשיו שליכא עומר, אין אנו סופרים אלא את הימים והשבועות. ובאמת שגם ב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=186 (ד&quot;ה לספור העומר)] כתב בפשיטות את דעת החינוך יחד עם דעת הרמב&quot;ם. <br /> &lt;BR/&gt;ובספר '''חמדת ישראל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21649&amp;st=&amp;pgnum=28&amp;hilite= (לו)] כתב בדעת החינוך שבזמן המקדש המצווה היא למנות גם שבועות, אבל למנות ימים גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, וזהו כשיטת '''רבנו ירוחם''' הנ&quot;ל. אמנם לפי גירסת ספר החינוך שלפנינו מפורש שבזמן הזה הוא מדרבנן, וכדעת המנחת חינוך. <br /> <br /> ==החייבים בספירה==<br /> ב'''גמרא''' (מנחות סה ב) מובאת ברייתא הלומדת מן הפסוק &quot;וספרתם לכם ממחרת השבת&quot; שיש חיוב לספור ספירת העומר ממחרת יום טוב ראשון של פסח. חיוב זה חל על כל אדם מישראל, שנאמר 'וספרתם לכם', וכן מבואר ב'''רמב&quot;ם''' (תמידין ומוספין ז כד). וב'''שלחן ערוך''' אינו מפורש, אך כן מתבאר מתוך דבריו (אורח חיים תפט א). <br /> <br /> ===אם יוצא בשמיעת ספירה של חבירו===<br /> <br /> כתב ה'''רשב&quot;א''' בתשובה [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&amp;st=&amp;pgnum=78&amp;hilite= (א קכו)] שלפי מה דקיי&quot;ל בגמרא '''ראש השנה''' (כט א) ש[[כל הברכות כולן אע&quot;פ שיצא מוציא]], הוא הדין לספירת העומר שיכול לשמוע הברכה מאחר ולצאת ידי חובתו, וכל שכן הוא שהרי עיקר המצוה היא הברכה ולא הספירה.<br /> &lt;BR/&gt;ודייק מדבריו ה'''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ב)] שדווקא את הברכה יכול לשמוע מאחר, אבל את הספירה צריך הוא בעצמו לברך. אך הקשה על זה מתשובה אחרת של ה'''רשב&quot;א''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1376&amp;st=&amp;pgnum=212&amp;hilite= (א תנח)] שהביא הבית יוסף, שם מבואר שהש&quot;ץ יכול להוציא את השומע אף בספירה עצמה. ומסיק המג&quot;א שכיון שקיי&quot;ל בכל מקום [[שומע כעונה]] הוי כאילו ספר הוא בעצמו. וה'''פרי חדש''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2322 (ד&quot;ה ומ&quot;ש ומצוה)] הקשה קושיית המג&quot;א בשם '''ר' דניאל גיראסי''' וכתב לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שמה שכתב הרשב&quot;א שיוצא בספירת הש&quot;ץ הוא במקרה שכיוונו לצאת ולהוציא, אך לכתחילה יש לספור בעצמו. אמנם בסוף דבריו שם הכריע כהמג&quot;א שאף לכתחילה יוצא מדין שומע כעונה. <br /> <br /> אבל ב'''לבוש''' (א) מבואר להדיא שאין אדם יוצא בספירת חבירו. וב'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ד)] הביא שב'''אגודה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9770&amp;st=&amp;pgnum=444 (מנחות סה ב סימן לב)] כתב להדיא שצריך כל אחד לספור ולא שהש&quot;ץ יספור בשביל כולם. ובדעת הרשב&quot;א כתב לבאר, שמה שכתב הרשב&quot;א שהש&quot;ץ מוציא אחרים זהו דווקא בברכה ולא בספירה, וחיזק דבריו מהמנהג שאחר שהש&quot;ץ סופר, כל הציבור מברך וסופר אחריו. ומשמע בדבריהם שאפילו בדיעבד אינו יוצא. כדבריו בהסבר הרשב&quot;א הוכיח לבאר גם ב'''חק יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7851&amp;st=&amp;pgnum=100 (ד)] וכתב שכן נראה מדברי האחרונים שאין הש&quot;ץ יכול להוציר מידי ספירה. גם ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)] העתיק דברי החק יעקב בהסבר הסתירה ברשב&quot;א והעלה שיחזור לספור בלא ברכה.<br /> &lt;BR/&gt;וב'''אליה זוטא''' (א) ו'''אליה רבה''' (ב) הקשה על דברי האגודה מאי שנא מכל המצוות התלויות באמירה שאמרינן [[שומע כעונה]], ותירץ דאפשר שלמדו כן מגזירה שווה 'וספרתם ולקחתם', אך נשאר בצ&quot;ע. ומ&quot;מ משמע בדבריו שסובר כמותו להלכה. וראה בשו&quot;ת '''ערוגת הבשם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1080&amp;st=&amp;pgnum=287 (קסח ג)] שחיזק דברי הסוברים שאינו יוצא בספירת הש&quot;ץ, כיון שמה שצריך מנין לכאו&quot;א ולאפוקי בי&quot;ד, זה ניתן ללמוד מ'וספרתם' לבד, וכמו גבי לולב, וא&quot;כ אייתר 'לכם' לאפוקי ש&quot;ץ, והוסיף בזה סברה שגם אם נאמר דהוי שומע כעונה, מ&quot;מ לא חשיב שהוא סופר והתורה הקפידה על ספירה דווקא.<br /> <br /> ה'''מאמר מרדכי''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20231&amp;st=&amp;pgnum=411 (א)] בתחילת דבריו הביא דברי הפר&quot;ח לחלק בין לכתחילה לבדיעבד, ומשמע שסובר כן להלכה שלכתחילה לא יצא בספירת הש&quot;ץ אך בדיעבד יוצא יי&quot;ח, וכן כתב בספר '''יד אהרן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9184&amp;st=&amp;pgnum=236 (תפט ד&quot;ה שיטה כד)].<br /> &lt;BR/&gt;ב'''ברכי יוסף''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19100&amp;st=&amp;pgnum=293&amp;hilite= (ו)] דחה דברי הפר&quot;ח לחלק בין לכתחילה לדיעבד, שהרי במילי דאורייתא אין לחלק בהכי, ועל דברי האגודה כתב שכנראה יש טעות סופר וצריך להיות 'בי&quot;ד' במקום 'ש&quot;ץ', והעלה למעשה שאפשר אף לכתחילה לצאת ידי חובה בספירת חבירו מדין שומע כעונה, אלא שהמנהג מתוך חביבות המצוה, שכל אחד סופר לעצמו.<br /> <br /> ב'''משנה ברורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=186 (ה)] הביא הדעות בזה, וב'''באור הלכה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14169&amp;st=&amp;pgnum=186 (ד&quot;ה ומצוה)] העיר שהיא מחלוקת כבר בראשונים, והכריע שלכתחילה יספור בעצמו ובדיעבד אם כיוון לצאת בספירת חבירו יחזור ויספור בלי ברכה, וכמו שכתב ה'''פרי מגדים''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2436 (אשל אברהם ב)]. אבל ב'''ילקוט יוסף''' (מועדים עמ' תיח) הכריע כהמג&quot;א והברכ&quot;י שאם התכוון לצאת בספירת הש&quot;ץ ואף הש&quot;ץ נתכוון להוציאו יצא ידי חובה. <br /> ===נשים ועבדים===<br /> ====מחלוקת הרמב&quot;ם והרמב&quot;ן====<br /> ב'''זוהר''' (תצוה קפג א, אמור צז ב) מבואר שנשים לא תספורנה את העומר.<br /> גם ה'''רמב&quot;ם''' כתב (תמידין ומוספין ז כד) שנשים ועבדים פטורים ממצוה זו, וביאר ה'''כסף משנה''' לפי שזו [[מצוות עשה שהזמן גרמא]].<br /> &lt;BR/&gt;אבל ה'''רמב&quot;ן''' (קידושין לג ב ד&quot;ה והוי יודע) מנה את ספירת העומר כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא ושנשים חייבות בה והאחרונים תמהו על דבריו עד שכתב בשו&quot;ת '''דברי מלכיאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=804&amp;st=&amp;pgnum=12&amp;hilite= (ג ה)] שיש טעות סופר בדברי הרמב&quot;ן. <br /> &lt;BR/&gt;ובשו&quot;ת '''אבני נזר''' (שפד) כתב ליישב בדרך אפשר, שכיון שלא תלתה התורה בזמן מסויים רק שיקריבו ממחרת השבת, יוצא שאין ט&quot;ז בניסן גורם, וא&quot;נ שסוף סוף לעולם הוא מחרת יום ט&quot;ו, מ&quot;מ הרי בכל מצוות יום ט&quot;ו נשים חייבות, וא&quot;כ אי אפשר לפטרן מחמת זה. גם לדעת הרמב&quot;ם אם נקצר העומר ביום כשר, והוא הדין לספירה, נמצא שגם אין היום גורם ולא הוי מצווה שהזמן גרמא. סברה כעין זו כתב גם בספר '''דברי יחזקאל''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14038&amp;st=&amp;pgnum=257 (מה ד ד&quot;ה איברא דנראה)], שאין המצוה תלויה בט&quot;ז בניסן דווקא, שאם היו מצווים להקריב ביום אחר, היו מתחילים למנות מאותו יום שהקריבו.<br /> &lt;BR/&gt;הרב '''אור לציון''' (ג טז ב) והרב '''ציץ אליעזר''' (ב יא) נתנבאו בסגנון אחד, שהרמב&quot;ן סובר שמצוות ספירת העומר [[#מדאורייתא או מדרבנן|בזמן הזה היא מדרבנן]], וא&quot;כ נמצא שתלויה היא בקרבן ולא בזמן גרידא, ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא. והרמב&quot;ם שפטר את הנשים לשיטתו אזיל שסובר שהיא מהתורה גם בזמן הזה, ונמצא שהיא תלויה בזמן. ולדבריהם צריך לומר, שודאי אף לשיטות שספירת העומר תלויה בקרבן ג&quot;כ, אין חידושו של הרמב&quot;ן מוכרח שבאופן כזה אינו מצוות עשה שהזמן גרמא. שהרי מצאנו לשיטת המחבר הסובר שבזמן הזה אין חיוב לספור אלא מדרבנן ובכל זאת פסק שנשים פטורות, וכן הרב אול&quot;צ עצמו כתב כן להלכה (ח).<br /> &lt;BR/&gt;ובשו&quot;ת '''משנה הלכות''' (יא שצט) הביא סברת הרב בן ציון רוזנטל בספר '''בינת ציון''' (לב) ליישב שיטת הרמב&quot;ן, שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצווה שאפשר לעשותה בכל עת כסוכה ולולב, אלא שהתורה ציוותה לעשותה בזמן מסויים, ובזה היא תלויה בזמן. אבל מצווה שאי אפשר לעשותה בכל עת, כמו קידוש לבנה שאי אפשר לעשותה ביום כיון שאינה נראית, לא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן הוא בספירת העומר שתלויה היא במחרת הפסח. אבל הרב משנה הלכות שם דחה דבריו (אף שלא דחה את הסברה עצמה). אמנם כבר נמצא סברה מעין זו בשו&quot;ת '''שרידי אש''' (ב צ) שלא חשיב מצוות עשה שהזמן גרמא אלא במצוה שהזמן הוא מסגרת לה, אבל ספירת העומר שהזמן הוא עצם המצווה, לא שייך לומר על זה שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא.<br /> <br /> ====הכרעת הפוסקים====<br /> הרב '''מגן אברהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (תפט א)] הביא דברי הכסף משנה שזו מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כתב שכבר שוויהו הנשים עליהן חובה. וב'''פרי מגדים''' כתב שצ&quot;ע בגדר זה שקיבלו עליהם חובה, אך מ&quot;מ ודאי שאינן מוציאות את האנשים. גם ב'''מנחת חינוך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37519&amp;st=&amp;pgnum=243 (שו א)] תמה בזה על המג&quot;א איך יכולות לחייב עצמן במצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב שאינו דומה לתפילת ערבית. ובשו&quot;ת '''שיח יצחק''' וייס (רכב) ביאר על פי דברי הכלבו (עג) שהטעם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא לפי שהן משועבדות לבעל למלאכה, וא&quot;כ בספירת העומר הרי פסק השלחן ערוך (תצג ד) שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי הספירה משתשקע החמה, ולכן כיון שהן מנועות ממלאכה, קיבלו עליהן לספור אף שמדינא פטורות. <br /> את דברי המג&quot;א העתיקו להלכה ה'''גר&quot;ז''' (ב) וה'''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&amp;st=&amp;pgnum=309 (ב)] וה'''חק יעקב''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=oc_x2261 (ג)].<br /> &lt;BR/&gt;לעומ&quot;ז הרב '''פרי חדש''' לא הזכיר מנהג הנשים לברך, וכן ה'''חיי אדם''' השמיט דברי המג&quot;א אלו. והרב חיד&quot;א ב'''ברכי יוסף''' (כב) הביא ש'''מהר&quot;ש שער אריה''' ו'''מהר&quot;י לינגו''' ערערו על הנשים הסופרות, אבל החיד&quot;א עצמו הליץ על מנהגן שנוהגות כר&quot;ת [[לברך על לולב]] ולכן גם בזה יכולות לספור.<br /> &lt;BR/&gt;וב'''משנה ברורה''' (ג) כתב שכמדומה שבמדינות שלו לא נהגו הנשים לספור, והביא מספר '''שלחן שלמה''' שעל כל פנים לא תברכנה, מפני שודאי יטעו ביום אחד, וגם על פי רוב אינן יודעות פירוש המילות. גם הרב '''כף החיים''' (ט) הכריע לספור בלי ברכה, אלא ישמעו מהאנשים את הברכה.<br /> &lt;BR/&gt;ובשו&quot;ת '''עשה לך רב''' (ב לג) ביאר דברי החיד&quot;א הנ&quot;ל שכוונתו שגם נשים ספרדיות יכולות לברך על ספירת העומר וכשם שכתב שנהגו כן בלולב (יוסף אומץ פב), וכמו שכתבו גם הרב '''שדי חמד''' (כללים מ קלו) והרב '''נתיבי עם''' (תקפט), והסיק שנשים ספרדיות הרוצות לספור בברכה אין למחות בידן, אלא שלא שמענו ולא ראינו נשים המברכות על מצוה זו אפילו אצל האשכנזיות, וכמ&quot;ש המשנ&quot;ב, לכן למעשה טוב יותר שלא תברכנה אלא תספור בלא ברכה, והרוצה להחמיר תשמע הברכה מן האיש.<br /> &lt;BR/&gt;ובשו&quot;ת '''אור לציון''' כתב (ג טז ח) שלנשים מבנות ספרד אין לברך על ספירת העומר, וטוב שלא תספורנה כלל. <br /> <br /> ===קטן===<br /> ====קטן שהגדיל בתוך ימי הספירה====<br /> ===אונן===<br /> ==גדר תמימות==<br /> ===המפסיד יום אחד===<br /> כתב '''בעל הלכות גדולות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20341&amp;st=&amp;pgnum=362&amp;hilite= (הלכות עצרת)] שאם שכח יום אחד ולא בירך, שוב אינו יכול לברך. ודבריו הובאו ב'''תוספות''' (מגילה כ ב ד&quot;ה כל, מנחות סו א סוד&quot;ה זכר) שכתבו גם טעם לזה משום דבעינן 'תמימות' וליכא. וכתבו על זה התוס' במנחות שם שהוא תימה גדולה ולא יתכן. גם ה'''רא&quot;ש''' (פסחים י מא) הביא דברי בה&quot;ג אלו וסיים שאינו נראה לר&quot;י מפני שכל יום מצוה בפני עצמה היא.<br /> <br /> ובשם '''רב יהודאי גאון''' כתב בה&quot;ג [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20246&amp;st=&amp;pgnum=362 (הלכות מנחות שורה 73)] שאם לא ספר בלילה הראשון שוב אינו חוזר לספור משום 'תמימות', ובזה לא יועיל לו גם אם ספר ביום, אך בשאר הלילות אם שכח לספור בלילה יכול לספור ביום.&lt;BR/&gt; <br /> גם '''ר' סעדיה גאון''' בסידורו [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20685&amp;st=&amp;pgnum=214&amp;hilite= (עמ' קנה)] כתב שהשוכח לברך בלילה ראשון לא יוכל לברך שוב בשנה זו על העומר, מפני שאינן תמימות ואינן מתחילות ממחרת השבת, אך אם שכח בשאר הלילות יכול לברך. מוכח מתוך דבריו שאפילו אם לא השלים ביום יכול לברך בלילה שלאחריו, וזהו לכאורה שלא כדברי רב יהודאי גאון שהביא בה&quot;ג. <br /> &lt;BR/&gt;גם ה'''ר&quot;ן''' (בדפי הרי&quot;ף פסחים כח א) הביא דברי רב יהודאי גאון הנ&quot;ל והוסיף ש'''רב האי גאון''' חולק עליו וסובר שאם משום 'תמימות' הרי גם בשאר הימים כשלא ספר חסר מן המנין, ולכן כתב שגם ביום הראשון אם [[זמן הספירה#לא ספר כל הלילה|לא ספר בלילה סופר ביום]]. מדבריו משמע שבין לרב האי גאון ובין לרב יהודאי גאון, בעינן עכ&quot;פ שיספור ביום, ובסוף דבריו הביא את התוס' שחלקו על בה&quot;ג וכתבו שגם אם הפסיד יום אחד יכול להמשיך לספור אף אם לא ספר ביום, ומבואר שלענין השלמה ביום דברי התוס' הם כדברי הרס&quot;ג הנ&quot;ל.<br /> &lt;BR/&gt;אמנם ב'''אבודרהם''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19344&amp;st=&amp;pgnum=152&amp;hilite= (סדר ספירת העומר ד&quot;ה כתב בה&quot;ג)] אחר שהביא דברי בה&quot;ג ורס&quot;ג, כתב שהרא&quot;ש חולק עליהם, לפי שאין ספירת הימים מעכבות זו את זו, וכתב שגם רב האי סובר כן שאף אם לא בירך לילה אחד יכול לברך בשאר הלילות, ומשמע אפילו אם לא השלים ביום ודלא כדברי הר&quot;ן בדעת רב האי גאון. גם מדברי '''ספר העיטור''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20516&amp;st=&amp;pgnum=288&amp;hilite= (מצה ומרור קלז א)] משמע בדעת רב האי גאון שיכול למנות אף שלא השלים ביום, וכן הכריע גם הוא בעצמו מטעם ש[[#דאורייתא או דרבנן|ספירה בזמן הזה מדרבנן]] ואין דקדק בתמימות. וב'''תשובות הגאונים'''<br /> (שערי תשובה רמד) מובא בשם רב כהן צדק שמי שלא בירך ביום הראשון יברך בשאר הימים שלא יפשע במזיד.<br /> &lt;BR/&gt;כדברי האבודרהם מבואר ב'''טור''' (אורח חיים תפט) שהביא גם הוא דברי בה&quot;ג ורס&quot;ג, ובדעת רב האי גאון כתב שאף אם לא בירך לילה אחד יכול להמשיך ולברך בלילות הבאים וכדעת ר&quot;י. ודייק ה'''בית יוסף''' (ד&quot;ה וכתב עוד בה&quot;ג) שמזה שכתב שהוא סובר כדעת ר&quot;י מבואר שאף אם לא מנה ביום כלל יכול להמשיך ולברך, לפי שכל יום מצוה בפני עצמה היא, וזה דלא כדמשמע בר&quot;ן בדעת רב האי גאון {{ראה עוד|מצות ספירת העומר והחייבים בה|בגדר תמימות}}.<br /> <br /> ====הכרעת הפוסקים====<br /> כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאדם שודאי לו ששכח לילה אחד לספור ואף ביום לא השלים, נהגינן כבעל הלכות גדולות ואינו חוזר לספור בברכה, והביאו מרן '''בית יוסף''' (תפט ד&quot;ה וכתב עוד בה&quot;ג). וב'''שלחן ערוך''' (ח) כתב כן למעשה, שאם שכח לברך ולספור באחד הימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה. וב'''משנה ברורה''' העיר<br /> <br /> ====מסופק אם ספר או לא====<br /> כתב ה'''תרומת הדשן''' (א לז) שאם הוא מסופק על יום אחד אם ספר או לא, יכול להמשיך לספור בברכה אפילו אם לא השלים ביום, לפי שבספק יש לסמוך על התוס' והרא&quot;ש שכתבו שלכתחילה יכול לספור גם מי שודאי לא ספר יום אחד. ומרן ה'''שלחן ערוך''' (תפט ח) העתיק דבריו להלכה. <br /> <br /> ===להקדים הספירה===<br /> ה'''תוספות''' בתחילת דבריהם כתבו שמשום תמימות עדיף [[זמן הספירה#בלילה|למנות ביום סמוך לחשיכה]], אף שאינו לילה. אך כתבו על זה שאינו נראה.<br /> <br /> ===שיטת הרי&quot;ץ גיאות בשם רב האי גאון===<br /> נמצא שישנם ד' שיטות בהגדרת 'תמימות', לבה&quot;ג בעינן שיספור כל הימים ואם הפסיד יום אחד הפסיד הברכה. לרב יהודאי גאון ורס&quot;ג 'תמימות' הוא שלא יפסיד עכ&quot;פ את הספירה שבלילה הראשון. לתוס' שיספור מוקדם ככל האפשר. לרב האי גאון ורי&quot;צ גיאות כשמונה השבועות מקיים תמימות, אי נמי שאם שכח מונה ביום שלאחריו גם את יום אתמול.<br /> <br /> [[קטגוריה:ספירת העומר]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סה:]]<br /> [[קטגוריה:מנחות סו.]]<br /> [[קטגוריה:תמידין ומוספין פרק ז]]<br /> [[קטגוריה:אורח חיים סימן תפט]]</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94&diff=4150 2016-05-05T15:16:41Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>==א. פטור חיצוני שאינו בפרשית שומרים==<br /> נראה לי שכדאי להאיר נקודה נוספת בעניין הפטור ב&quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, שמחדדת יותר את יסודות הדין.<br /> <br /> כל דיני השומרים לפרטיהם השונים נלמדו מ'''דרשות הכתובים''' בפרשת משפטים, ורק הפטור של &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; לא נלמד מהתורה אלא נלמד מ'''סברה'''. יש להבין מה נשתנה פטור זה משאר דיני שומרים, שרק הוא לא נדרש מפסוקי התורה אלא נלמד מסברה? קשה לומר שזו סברה פשוטה כל כך עד שהתורה לא הייתה צריכה לכותבה, שהרי בגמרא יש ספק בדבר. נראה שהפתרון לשאלה זו הוא, שפטור זה שונה מהותית משאר פטורי שומרים ולכן לא נכתב בתורה. צריך להבין מה מייחד את דין &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; משאר דיני שומרים?<br /> <br /> שאלת הרמב&quot;ן מוליכה אותנו להבנה שמצד חיוב השמירה של שואל הוא חייב אף על &quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, והפטור נובע '''מסיבה חיצונית''' בלבד. לפי זה מיושבת השאלה שנשאלה בתחילת המאמר, מדוע לא הוזכר פטור &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; בתורה? התשובה היא, שפטור זה לא קשור ל&quot;פרשית שומרים&quot; העוסקת בהגדרת חיוב השומר כלפי הבעלים, זאת כיון שמצד &quot;פרשית שומרים&quot; שואל היה צריך להתחייב גם על נזק שמחמת המלאכה, וזה שהוא פטור נובע מסיבה חיצונית שלא קשורה לשומרים וחיוביהם.<br /> <br /> ראינו שלושה הסברים בטעם דין &quot;מתה מחמת מלאכה&quot;: א. פשיעת המשאיל (רמב&quot;ן). ב. מחילת המשאיל (רשב&quot;א). ג. מקח טעות. <br /> המשותף לכל שלושת ההסברים הוא, שלפי כולם סיבת הפטור אינה בגלל שהשואל מצד עצמו פטור בנזק שמחמת המלאכה, אלא מסיבות חיצוניות - פשיעת המשאיל, מחילת המשאיל או מקח טעות, וזה כמו שאמרנו שהפטור הוא פטור חיצוני ולכן אינו מופיע בפרשית שומרים.<br /> <br /> אם נאמר שדיני שואל לא חלים על היושב על הספסל, צריך לומר שרבי עזריאל מחייב את היושב לשלם מדין אדם המזיק שהרי מדין שואל לא שייך לחייב. אך אם כן, לכאורה לא מובן מה הקשר בין פטור &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; שמצינו בשואל, לאדם המזיק?<br /> לפי מה שהתבאר בתחילת המאמר, שפטור מתה מחמת מלאכה אינו קשור ל&quot;פרשית שומרים&quot;, והוא נובע מסברות חיצוניות אותם ביררנו במהלך המאמר, מובן כיצד לוקח הרא&quot;ש את הפטור של &quot;מתה מחמת מלאכה&quot; משואל לאדם המזיק, שהרי סברת מחילה שייכת גם באדם המזיק כמו בשואל ואין סיבה לחלק ביניהם, ולכן אומר הרא&quot;ש שכיון שמתה מחמת מלאכה סברת המחילה גורמת לכך שהיושב על הספסל אינו חייב מדין אדם המזיק.<br /> <br /> הערה זו מופיעה גם במאמר [http://asif.co.il/?wpfb_filepage=t-25-375-387-pdf מתה מחמת מלאכה], משה כהן, מעליות כה, עמודים 382-383, .<br /> <br /> [[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 15:06, 5 במאי 2016 (IDT)<br /> <br /> ==ב. בירור שיטת התוספות==<br /> נראה שיטת תוספות (צד ב ד&quot;ה שומר) היא כשיטת הרשב&quot;א. תוספות שואל מדוע במשנה &quot;ארבעה שומרים הם&quot; (ב&quot;מ צג א) נאמר ש&quot;שואל משלם את '''הכל'''&quot;, הרי הוא פטור במתה מחמת מלאכה? ועונה התוספות שכוונת המשנה היא ששואל משלם את כל מה שהוזכר בפרשה (פשיעה, גנבה ואבדה, אונסים), אבל &quot;מתה מחמת מלאכה כיון '''ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה''' פטור&quot;. דהיינו: מסביר התוספות שבמתה מחמת מלאכה פטור בגלל שכשאדם שואל חפץ, בתוך השאלה כלול גם פטור על &quot;מתה מחמת מלאכה&quot;, ולכאורה כוונתו שפטור זה הוא מטעם מחילת המשאיל, כדברי הרשב&quot;א; שהרי לדברי הרמב&quot;ן הפטור לא קשור לכך שיש לשואל רשות לעשות מלאכה, אלא לפשיעת המשאיל.<br /> <br /> [[משתמש:תלמיד1|תלמיד1]] 17:30, 5 במאי 2016 (IDT)<br /> ==שיטת אבן האזל==<br /> כפי הזכור לי יש שיטה נוספת של בעל האבן האזל בפירושו על הרמב''ם בו הוא משלב בין ב' השיטות העיקריות.<br /> <br /> [[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 18:16, 5 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9:%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A8%D7%A5&diff=4143 2016-05-05T15:12:03Z

<p>שמעיה הרץ: דף חדש: אני אברך כולל בן 24</p> <hr /> <div>אני אברך כולל בן 24</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4142 2016-05-05T15:09:40Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> <br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. ב'''גמ' קדושין''' (טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. ב'''גמ' קדושין''' (כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. ב'''גמ' בבא קמא''' (קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמ' בבא מציעא''' (צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמ' יבמות''' (ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' (ויקרא כב יא) [אם כי ב'''קרן אורה''' (יבמות סט ב ד&quot;ה ובאמת) מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל אותו''' (במדבר יח יא)].<br /> <br /> ג. ב'''גמ' יבמות''' (ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמ' גיטין''' (לח א) מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' (קיג ב) שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין (לח א) מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> ====הפקעת קנין מעשי ידיו ע&quot;י מחילה בעוד שיש עליו גם קנין איסור====<br /> בין הראשונים שכתבו כדעת הרמב&quot;ן, יש להבדיל בין ה'''ריטב&quot;א''' (קדושין טז א) שכתב במפורש שיש אפשרות להפקיע קנין מעשי ידיו במחילה לבדה אף שיש על העבד גם קנין איסור שכדי להפקיעו יש צורך בגט שחרור או הפקר, כי שני קנינים אלו עומדים בפני עצמם ואין תלות הדדית ביניהם [אף שגט שחרור מפקיע את שניהם כאחת].<br /> <br /> דברים אלו מוציאים את דברי רבא מידי פשוטם, מאחר והוא אמר '''עבד עברי גופו קנוי''' ועל כן '''הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול''' – ומשמע שאינו מועיל אף לשעבוד, בפרט כשנוסיף להתבונן שמצד העבד אין שום חיסרון בכך שלא השתחרר באופן פורמלי מאחר והוא מותר בשפחה ואינו משועבד לעבודת אדונו ונמצא נהנה ולא חסר.<br /> <br /> ולכן כל עוד שלא מצאנו לאחרים שיכתבו כזאת, אין להשליך מדברי הריטב&quot;א על שאר הראשונים, ומסתבר שלדעתם כל עוד שאין אפשרות להפקיע קנין איסור שלא ע&quot;י גט לא תועיל מחילה אף לקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> שורש הויכוח ניתן למצוא בשאלה האם '''קנין האיסור''' משדרג את '''קנין מעשי ידיו''', וקנין איסור על עבדו מהוה הוכחה לכך שקנין מעשי ידיו הוא בדרגא אחרת מקנין סתמי שאינו מועיל לשנות את מעמדו ההלכתי של העבד. או ש'''קנין מעשי ידיו''' אף באופן שאינו משנה את מעמדו ההלכתי מהוה את השיא האפשרי כל עוד שהעבדות קצובה בזמן ואינו יכול להיות כשורו וחמורו.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א ד&quot;ה לגופו), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> <br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> <br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> <br /> אך לדעת הריטב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אמר רבא) וה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב ד&quot;ה אלמא, קדושין טז א ד&quot;ה אלא שטר, גיטין לח א ד&quot;ה והא) אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה גופו, בבא קמא קיג ב ד&quot;ה גופו קנוי) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה לגופו) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה קנוי, קדושין ד א ד&quot;ה זה, זבחים פב ב ד&quot;ה אינו אוכל) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א ע ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה אלמא) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (דברים טו יח): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר (קדושין יד ב ד&quot;ה מוכר עצמו אין רבו) שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. <br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שעבד עברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' (קדושין טז א ד&quot;ה זאת אומרת) מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> ===סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות===<br /> ====מחילה בעבד עברי לענין מעשי ידיו====<br /> לדעת ה'''ריטב&quot;א''' המבוסס על שיטת הרמב&quot;ן תועיל מחילה בעבד עברי למעשי ידיו ושוב לא יהא משועבד לרבו, וזאת על אף שאין מעשי ידיו לרבו רק מחמת התחייבות אלא קנין הוא בגופו, ורק חלק ההיתר לשפחה לא יבוטל בלא שטר שחרור או הפקר לדעת רב. ואילו לשיטת התוס' אין מועיל מחילה בעבד עברי מאחר וקנינו לרבו הוא בגופו ולא תועיל המחילה אלא בשעבודים.<br /> <br /> ונמצאת מחלוקת כללית האם מועיל מחילה בדבר שיש בו קנין בגופו, יש להעיר שהריטב&quot;א בבבא בתרא () כותב גם הוא שלא תועיל מחילה אלא בשעבודים ולא בדבר שגופו קנוי.<br /> ====מחילה בעבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם====<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' עבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם יוצא לחירות עם מחילת רבו, בעוד לשיטת ה'''תוספות''' דינו שוה לנקנה לישראל וצריך גט שחרור.<br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב&quot;ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.<br /> <br /> על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.<br /> <br /> הבדל זה ניכר היטב בדברי ה'''תוספות''' (קדושין יז א ד&quot;ה חלה שלש) המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.<br /> <br /> אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי (בבא מציעא השוכר רמז שמו) פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> גם הרמב&quot;ם בפירוש המשניות (מעשר שני ד ד) מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> [יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר&quot;ם מרוטנבורג והרמב&quot;ם הולכים בשיטת הרמב&quot;ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר&quot;ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב&quot;ם פוסק בספרו (עבדים ב יא) כרבא.]<br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א ד&quot;ה כל שביארנו) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.<br /> <br /> יש לציין שהמאירי חולק על ה'''רא&quot;ש''' [המובא בשיטה מקובצת] שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא, אך ה'''ריטב&quot;א''' מסכים להגדרה זו וזאת על פי .<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בב' מקומות (בבא קמא קטז ב, בבא מציעא י א) לדברי '''רב''' שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר ה'''נחלת דוד''' (בבא מציעא י א).<br /> <br /> ה'''חתם סופר''' (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.<br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> <br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב ד&quot;ה אלמא) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א ד&quot;ה למעוטי) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ורבי אליעזר, וכד א בא&quot;ד) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות סו א ד&quot;ה ועבדיו) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4123 2016-05-05T12:56:47Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין עבד עברי גופו קנוי==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> <br /> א. בגמ' קדושין (טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> <br /> ב. בגמ' קדושין (כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> <br /> ג. בגמ' בבא קמא (קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמ' בבא מציעא''' (צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> <br /> ב. ב'''גמ' יבמות''' (ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' ()[אם כי ב... מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל קודש''' ()].<br /> <br /> ג. בגמ' יבמות (ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> <br /> ד. ב'''גמ' גיטין''' () מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> <br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' () שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' () קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> <br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> <br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> <br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> <br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> <br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> ====הפקעת קנין מעשי ידיו ע&quot;י מחילה בעוד שיש עליו גם קנין איסור====<br /> בין הראשונים שכתבו כדעת הרמב&quot;ן, יש להבדיל בין ה'''ריטב&quot;א''' (קדושין טז א) שכתב במפורש שיש אפשרות להפקיע קנין מעשי ידיו במחילה לבדה אף שיש על העבד גם קנין איסור שכדי להפקיעו יש צורך בגט שחרור או הפקר, כי שני קנינים אלו עומדים בפני עצמם ואין תלות הדדית ביניהם [אף שגט שחרור מפקיע את שניהם כאחת].<br /> <br /> דברים אלו מוציאים את דברי רבא מידי פשוטם, מאחר והוא אמר '''עבד עברי גופו קנוי''' ועל כן '''הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול''' – ומשמע שאינו מועיל אף לשעבוד, בפרט כשנוסיף להתבונן שמצד העבד אין שום חיסרון בכך שלא השתחרר באופן פורמלי מאחר והוא מותר בשפחה ואינו משועבד לעבודת אדונו ונמצא נהנה ולא חסר.<br /> <br /> ולכן כל עוד שלא מצאנו לאחרים שיכתבו כזאת, אין להשליך מדברי הריטב&quot;א על שאר הראשונים, ומסתבר שלדעתם כל עוד שאין אפשרות להפקיע קנין איסור שלא ע&quot;י גט לא תועיל מחילה אף לקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> שורש הויכוח ניתן למצוא בשאלה האם '''קנין האיסור''' משדרג את '''קנין מעשי ידיו''', וקנין איסור על עבדו מהוה הוכחה לכך שקנין מעשי ידיו הוא בדרגא אחרת מקנין סתמי שאינו מועיל לשנות את מעמדו ההלכתי של העבד. או ש'''קנין מעשי ידיו''' אף באופן שאינו משנה את מעמדו ההלכתי מהוה את השיא האפשרי כל עוד שהעבדות קצובה בזמן ואינו יכול להיות כשורו וחמורו.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> <br /> ואילו ה'''רא&quot;ש''' שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> <br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> <br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> <br /> אך לדעת הריטב&quot;א והרשב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' וה'''ריטב&quot;א''' אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה , בבא קמא קיג ב ד&quot;ה ) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> <br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה ) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> <br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה , קדושין ד א ד&quot;ה , זבחים פב א ד&quot;ה ) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א-ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה ) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> <br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> <br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר () שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. יצויין שבדברי התוס' במקום אחר () יש להוכיח שגם הם למדו שההיתר הוא גורף ואינו מוגבל לתנאים מסוימים, אם כי כידוע לרוב אין להקשות מדברי התוס' אהדדי בב' מסכתות.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שהעבד העברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> <br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> <br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> <br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' () מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> ===סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות===<br /> ====מחילה בעבד עברי לענין מעשי ידיו====<br /> לדעת ה'''ריטב&quot;א''' המבוסס על שיטת הרמב&quot;ן תועיל מחילה בעבד עברי למעשי ידיו ושוב לא יהא משועבד לרבו, וזאת על אף שאין מעשי ידיו לרבו רק מחמת התחייבות אלא קנין הוא בגופו, ורק חלק ההיתר לשפחה לא יבוטל בלא שטר שחרור או הפקר לדעת רב. ואילו לשיטת התוס' אין מועיל מחילה בעבד עברי מאחר וקנינו לרבו הוא בגופו ולא תועיל המחילה אלא בשעבודים.<br /> <br /> ונמצאת מחלוקת כללית האם מועיל מחילה בדבר שיש בו קנין בגופו, יש להעיר שהריטב&quot;א בבבא בתרא () כותב גם הוא שלא תועיל מחילה אלא בשעבודים ולא בדבר שגופו קנוי.<br /> ====מחילה בעבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם====<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' עבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם יוצא לחירות עם מחילת רבו, בעוד לשיטת ה'''תוספות''' דינו שוה לנקנה לישראל וצריך גט שחרור.<br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב&quot;ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.<br /> <br /> על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.<br /> <br /> הבדל זה ניכר היטב בדברי ה'''תוספות''' () המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.<br /> <br /> אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי () פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> גם הרמב&quot;ם בפירוש המשניות () מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> <br /> [יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר&quot;ם מרוטנבורג והרמב&quot;ם הולכים בשיטת הרמב&quot;ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר&quot;ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב&quot;ם פוסק בספרו () כרבא.]<br /> <br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.<br /> <br /> יש לציין שהמאירי חולק על הרא&quot;ש שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> <br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות () לדברי '''רב''' שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> <br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר ה'''נחלת דוד''' (בבא מציעא י א).<br /> <br /> ה'''חתם סופר''' (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.<br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> <br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> <br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> <br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> <br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> <br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> <br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> <br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> <br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> <br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות ) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4100 2016-05-05T11:26:22Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> {{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> א. בגמ' קדושין (טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> ב. בגמ' קדושין (כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> ג. בגמ' בבא קמא (קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמ' בבא מציעא''' (צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> ב. ב'''גמ' יבמות''' (ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' ()[אם כי ב... מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל קודש''' ()].<br /> ג. בגמ' יבמות (ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> ד. ב'''גמ' גיטין''' () מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' () שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' () קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> ====הפקעת קנין מעשי ידיו ע&quot;י מחילה בעוד שיש עליו גם קנין איסור====<br /> בין הראשונים שכתבו כדעת הרמב&quot;ן, יש להבדיל בין ה'''ריטב&quot;א''' (קדושין טז א) שכתב במפורש שיש אפשרות להפקיע קנין מעשי ידיו במחילה לבדה אף שיש על העבד גם קנין איסור שכדי להפקיעו יש צורך בגט שחרור או הפקר, כי שני קנינים אלו עומדים בפני עצמם ואין תלות הדדית ביניהם [אף שגט שחרור מפקיע את שניהם כאחת].<br /> דברים אלו מוציאים את דברי רבא מידי פשוטם, מאחר והוא אמר '''עבד עברי גופו קנוי''' ועל כן '''הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול''' – ומשמע שאינו מועיל אף לשעבוד, בפרט כשנוסיף להתבונן שמצד העבד אין שום חיסרון בכך שלא השתחרר באופן פורמלי מאחר והוא מותר בשפחה ואינו משועבד לעבודת אדונו ונמצא נהנה ולא חסר.<br /> ולכן כל עוד שלא מצאנו לאחרים שיכתבו כזאת, אין להשליך מדברי הריטב&quot;א על שאר הראשונים, ומסתבר שלדעתם כל עוד שאין אפשרות להפקיע קנין איסור שלא ע&quot;י גט לא תועיל מחילה אף לקנין מעשי ידיו.<br /> שורש הויכוח ניתן למצוא בשאלה האם '''קנין האיסור''' משדרג את '''קנין מעשי ידיו''', וקנין איסור על עבדו מהוה הוכחה לכך שקנין מעשי ידיו הוא בדרגא אחרת מקנין סתמי שאינו מועיל לשנות את מעמדו ההלכתי של העבד. או ש'''קנין מעשי ידיו''' אף באופן שאינו משנה את מעמדו ההלכתי מהוה את השיא האפשרי כל עוד שהעבדות קצובה בזמן ואינו יכול להיות כשורו וחמורו.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> ואילו הרא&quot;ש שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> אך לדעת הריטב&quot;א והרשב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' וה'''ריטב&quot;א''' אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה , בבא קמא קיג ב ד&quot;ה ) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה ) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה , קדושין ד א ד&quot;ה , זבחים פב א ד&quot;ה ) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א-ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה ) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר () שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. יצויין שבדברי התוס' במקום אחר () יש להוכיח שגם הם למדו שההיתר הוא גורף ואינו מוגבל לתנאים מסוימים, אם כי כידוע לרוב אין להקשות מדברי התוס' אהדדי בב' מסכתות.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שהעבד העברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' () מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> ===סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות===<br /> ====מחילה בעבד עברי לענין מעשי ידיו====<br /> לדעת ה'''ריטב&quot;א''' המבוסס על שיטת הרמב&quot;ן תועיל מחילה בעבד עברי למעשי ידיו ושוב לא יהא משועבד לרבו, וזאת על אף שאין מעשי ידיו לרבו רק מחמת התחייבות אלא קנין הוא בגופו, ורק חלק ההיתר לשפחה לא יבוטל בלא שטר שחרור או הפקר לדעת רב. ואילו לשיטת התוס' אין מועיל מחילה בעבד עברי מאחר וקנינו לרבו הוא בגופו ולא תועיל המחילה אלא בשעבודים.<br /> ונמצאת מחלוקת כללית האם מועיל מחילה בדבר שיש בו קנין בגופו, יש להעיר שהריטב&quot;א בבבא בתרא () כותב גם הוא שלא תועיל מחילה אלא בשעבודים ולא בדבר שגופו קנוי.<br /> ====מחילה בעבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם====<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' עבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם יוצא לחירות עם מחילת רבו, בעוד לשיטת ה'''תוספות''' דינו שוה לנקנה לישראל וצריך גט שחרור.<br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב&quot;ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.<br /> על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.<br /> הבדל זה ניכר היטב בדברי ה'''תוספות''' () המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.<br /> אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי () פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> גם הרמב&quot;ם בפירוש המשניות () מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> [יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר&quot;ם מרוטנבורג והרמב&quot;ם הולכים בשיטת הרמב&quot;ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר&quot;ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב&quot;ם פוסק בספרו () כרבא.]<br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.<br /> יש לציין שהמאירי חולק על הרא&quot;ש שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות () לדברי '''רב''' שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר ה'''נחלת דוד''' (בבא מציעא י א).<br /> ה'''חתם סופר''' (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.<br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות ) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4098 2016-05-05T11:13:05Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>{{תחרות כתיבה}}<br /> {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> עבד עברי גופו קנוי<br /> גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> א. בגמ' קדושין (טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> ב. בגמ' קדושין (כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> ג. בגמ' בבא קמא (קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמ' בבא מציעא''' (צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> ב. ב'''גמ' יבמות''' (ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' ()[אם כי ב... מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל קודש''' ()].<br /> ג. בגמ' יבמות (ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> ד. ב'''גמ' גיטין''' () מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' () שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' () קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> ====הפקעת קנין מעשי ידיו ע&quot;י מחילה בעוד שיש עליו גם קנין איסור====<br /> בין הראשונים שכתבו כדעת הרמב&quot;ן, יש להבדיל בין ה'''ריטב&quot;א''' (קדושין טז א) שכתב במפורש שיש אפשרות להפקיע קנין מעשי ידיו במחילה לבדה אף שיש על העבד גם קנין איסור שכדי להפקיעו יש צורך בגט שחרור או הפקר, כי שני קנינים אלו עומדים בפני עצמם ואין תלות הדדית ביניהם [אף שגט שחרור מפקיע את שניהם כאחת].<br /> דברים אלו מוציאים את דברי רבא מידי פשוטם, מאחר והוא אמר '''עבד עברי גופו קנוי''' ועל כן '''הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול''' – ומשמע שאינו מועיל אף לשעבוד, בפרט כשנוסיף להתבונן שמצד העבד אין שום חיסרון בכך שלא השתחרר באופן פורמלי מאחר והוא מותר בשפחה ואינו משועבד לעבודת אדונו ונמצא נהנה ולא חסר.<br /> ולכן כל עוד שלא מצאנו לאחרים שיכתבו כזאת, אין להשליך מדברי הריטב&quot;א על שאר הראשונים, ומסתבר שלדעתם כל עוד שאין אפשרות להפקיע קנין איסור שלא ע&quot;י גט לא תועיל מחילה אף לקנין מעשי ידיו.<br /> שורש הויכוח ניתן למצוא בשאלה האם '''קנין האיסור''' משדרג את '''קנין מעשי ידיו''', וקנין איסור על עבדו מהוה הוכחה לכך שקנין מעשי ידיו הוא בדרגא אחרת מקנין סתמי שאינו מועיל לשנות את מעמדו ההלכתי של העבד. או ש'''קנין מעשי ידיו''' אף באופן שאינו משנה את מעמדו ההלכתי מהוה את השיא האפשרי כל עוד שהעבדות קצובה בזמן ואינו יכול להיות כשורו וחמורו.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> ואילו הרא&quot;ש שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> אך לדעת הריטב&quot;א והרשב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' וה'''ריטב&quot;א''' אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה , בבא קמא קיג ב ד&quot;ה ) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה ) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה , קדושין ד א ד&quot;ה , זבחים פב א ד&quot;ה ) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א-ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה ) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר () שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. יצויין שבדברי התוס' במקום אחר () יש להוכיח שגם הם למדו שההיתר הוא גורף ואינו מוגבל לתנאים מסוימים, אם כי כידוע לרוב אין להקשות מדברי התוס' אהדדי בב' מסכתות.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שהעבד העברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' () מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> ===סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות===<br /> ====מחילה בעבד עברי לענין מעשי ידיו====<br /> לדעת ה'''ריטב&quot;א''' המבוסס על שיטת הרמב&quot;ן תועיל מחילה בעבד עברי למעשי ידיו ושוב לא יהא משועבד לרבו, וזאת על אף שאין מעשי ידיו לרבו רק מחמת התחייבות אלא קנין הוא בגופו, ורק חלק ההיתר לשפחה לא יבוטל בלא שטר שחרור או הפקר לדעת רב. ואילו לשיטת התוס' אין מועיל מחילה בעבד עברי מאחר וקנינו לרבו הוא בגופו ולא תועיל המחילה אלא בשעבודים.<br /> ונמצאת מחלוקת כללית האם מועיל מחילה בדבר שיש בו קנין בגופו, יש להעיר שהריטב&quot;א בבבא בתרא () כותב גם הוא שלא תועיל מחילה אלא בשעבודים ולא בדבר שגופו קנוי.<br /> ====מחילה בעבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם====<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' עבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם יוצא לחירות עם מחילת רבו, בעוד לשיטת ה'''תוספות''' דינו שוה לנקנה לישראל וצריך גט שחרור.<br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב&quot;ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.<br /> על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.<br /> הבדל זה ניכר היטב בדברי ה'''תוספות''' () המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.<br /> אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי () פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> גם הרמב&quot;ם בפירוש המשניות () מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> [יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר&quot;ם מרוטנבורג והרמב&quot;ם הולכים בשיטת הרמב&quot;ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר&quot;ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב&quot;ם פוסק בספרו () כרבא.]<br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.<br /> יש לציין שהמאירי חולק על הרא&quot;ש שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות () לדברי '''רב''' שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר ה'''נחלת דוד''' (בבא מציעא י א).<br /> ה'''חתם סופר''' (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.<br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות ) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%95_%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%99&diff=4097 2016-05-05T11:10:59Z

<p>שמעיה הרץ: דף חדש: {{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}} עבד עברי גופו קנוי גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנו...</p> <hr /> <div>{{מקורות||קדושין טז א||עבדים ב יא|יורה דעה רסז מב}}<br /> עבד עברי גופו קנוי<br /> גדרי ודיני קנין הגוף בעבד עברי הקנוי לישראל ולעכו&quot;ם<br /> ==אזכורים בש&quot;ס לדין '''עבד עברי גופו קנוי'''==<br /> ===אזכורים מפורשים===<br /> בש&quot;ס מצאנו ג' התייחסויות מפורשות לדין '''עבד עברי גופו קנוי''':<br /> א. בגמ' קדושין (טז א) מוכיח '''רבא''' מן הברייתא שעבד עברי צריך שטר כדי להשתחרר ואין די באמירת רבו '''זיל''' שעבד עברי גופו קנוי ולכן אין מועיל מחילה.<br /> ב. בגמ' קדושין (כח א) התובע את חבירו בטענה שנמכר לו לעבד עברי הוה אמינא שאין יכול להשביעו על כך מאחר וגופו קנוי ואין זה טענת ממון סתמית, אם כי למסקנא יכול הוא להשביעו על אף שגופו קנוי.<br /> ג. בגמ' בבא קמא (קיג ב) מבואר שהבנת האיסור להפקיע עבד עברי מרשות עכו&quot;ם ע&quot;י הטעאתו הנלמד מן הפסוק 'וחשב עם קונהו' (ויקרא כה נ) תלויה בדעות אם עבד עברי גופו קנוי. לשיטות שגופו קנוי הרי הוא איסור על גזל העכו&quot;ם דוקא אך עדיין ניתן להתיר הפקעת הלוואת העכו&quot;ם, ואילו אם נאמר שאין גופו קנוי הרי יש ללמוד שאף הפקעת הלוואת העכו&quot;ם אסורה מאחר ואף הוצאת העבד מיד רבו נכלל בקטגוריה זו.<br /> ===דינים בש&quot;ס התלויים בנידון זה===<br /> א. ב'''גמ' בבא מציעא''' (צט א) מבואר שאין אומרים 'יד עבד עברי כיד רבו' בניגוד לעבד כנעני אשר ידו כיד רבו.<br /> ב. ב'''גמ' יבמות''' (ע א) מבואר שאין עבד עברי אוכל בתרומה, דין הנלמד מפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו'. והמשמעות העולה מן הסוגיא שמזה נלמוד שאינו קנוי לרבו לעומת עבד כנעני אשר נכלל ב'''קנין כספו''' ()[אם כי ב... מסיק שהיות וע&quot;ע אין גופו קנוי בא פסוק זה להוציאו מכלל '''כל טהור בביתך יאכל קודש''' ()].<br /> ג. בגמ' יבמות (ע א) קובע שהיות ואין עבד עברי גופו קנוי לרבו ברור שאין לפטרו מקרבן פסח שלא כעבד כנעני הקנוי לרבו ועל כן פטור הוא מקרבן זה. <br /> ד. ב'''גמ' גיטין''' () מבואר שעכו&quot;ם המשועבד לגוי יש לו בו קנין מעשי ידיו על אף שאין בו קנין הגוף, וזאת מק&quot;ו מעבד עברי המשועבד לגוי שיש לו בו קנין מעשי ידיו. מסוגיא זו משמע שעבד עברי המשועבד לעכו&quot;ם אין לו עליו קנין הגוף.<br /> ===סיכום סתירות בין סוגיות הגמרא===<br /> על פניו שיטת רבא המוזכרת בפירוש ג' פעמים בש&quot;ס נסתרת כמה פעמים מדינים שונים בהם מצאנו התייחסות לעבד עברי כמי שאין גופו קנוי לאדוניו.<br /> בדין עבד עברי הקנוי לגוי מבואר ב'''בבא קמא''' () שגופו קנוי לו עכ&quot;פ לדעת רבא, ואילו בגיטין מוכח שאין גופו קנוי.<br /> ==שיטות הראשונים בביאור דברי רבא וביאור הסתירות לפיהם==<br /> ניתן להצביע על 3 מהלכים עיקריים בהגדרת קנין הגוף ושונותו מקנין העבד הכנעני:<br /> ===שיטת הרמב&quot;ן===<br /> ====תמצית שיטתו====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' () קובע שיש 3 דרגות בבעלות האדון על עבדו: 1. קנין מעשי ידיו – משמעו שמעשי ידי העבד שייכים לרבו, וקנין זה יתכן בין ע&quot;י שעבוד בין ע&quot;י בעלות האדון על ידי העבד העושים מלאכה. 2. קנין איסור – משמעו שהקנין שעשה האדון בעבד שינה את מעמדו ההלכתי לגבי דיני התורה. 3. קנין גמור – משמעו שהעבד נעשה כולו ישות השייכת לאדון כשורו וחמורו, ואין לו יד בפני עצמו.<br /> כדי להפקיע את קנין מעשי ידיו אין צורך בגט שחרור ודי במחילה בלבד, אך אם יש קנין גמור אין מועיל מחילה מאחר ולעבד אין יד לזכות בזכות מעשי ידיו הניתנים לו ע&quot;י האדון, ויש צורך להפקיע את הקנין הגמור.<br /> כדי להפקיע את '''קנין האיסור''' וכן '''קנין גמור''' יש צורך בגט שחרור ואין מועיל מחילה, [אך יש שיטות שההפקר מועיל אף לקנין איסור ונחלקו בזה שמואל וחכמים אחרים לגבי עבד כנעני].<br /> עבד כנעני יש בו כל 3 הדרגות, מעשי ידיו קנויים לאדונו, וכן יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו, והוא קנוי לאדונו לגמרי עד כדי שידו כיד רבו. אך עבד עברי אין בו כי עם 2 דרגות, שמעשי ידיו קנויים לאדונו ואף הוא עצמו יש לו מעמד הלכתי שונה בעקבות עבדותו – שהרי הותר בשפחה כנענית לעומת בן חורין האסור בה, אך אין גופו קנוי לגמרי לאדונו.<br /> ה'''ריטב&quot;א''' (יבמות ע ב) וכן ה'''רשב&quot;א''' (יבמות ע ב) מוסיפים על שיטת הרמב&quot;ן, שקיצוב תקופת העבדות של העבד העברי גורם לכך שלא יהא קנוי לגמרי לאדונו כעבד כנעני שעבדותו לא נקצבה.<br /> יוער, שקנין הגוף לגבי איסור אינו מכריח שיהיה קנין במעשי ידיו גם כן, ולדוגמא: הרמב&quot;ן משוה את קנין האיסור שבעבד עברי לקנין אישות באשה, שאף שאין קנין מעשי ידיה אלא מחמת התחייבות ותקנת חכמים והוא שעבוד המוטל עליה אך אין גופה קנוי לו, בכל זאת גופה קנוי לענין איסור ולא יועיל לה מחילה אלא גט פיטורין. <br /> ====הפקעת קנין מעשי ידיו ע&quot;י מחילה בעוד שיש עליו גם קנין איסור====<br /> בין הראשונים שכתבו כדעת הרמב&quot;ן, יש להבדיל בין ה'''ריטב&quot;א''' (קדושין טז א) שכתב במפורש שיש אפשרות להפקיע קנין מעשי ידיו במחילה לבדה אף שיש על העבד גם קנין איסור שכדי להפקיעו יש צורך בגט שחרור או הפקר, כי שני קנינים אלו עומדים בפני עצמם ואין תלות הדדית ביניהם [אף שגט שחרור מפקיע את שניהם כאחת].<br /> דברים אלו מוציאים את דברי רבא מידי פשוטם, מאחר והוא אמר '''עבד עברי גופו קנוי''' ועל כן '''הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול''' – ומשמע שאינו מועיל אף לשעבוד, בפרט כשנוסיף להתבונן שמצד העבד אין שום חיסרון בכך שלא השתחרר באופן פורמלי מאחר והוא מותר בשפחה ואינו משועבד לעבודת אדונו ונמצא נהנה ולא חסר.<br /> ולכן כל עוד שלא מצאנו לאחרים שיכתבו כזאת, אין להשליך מדברי הריטב&quot;א על שאר הראשונים, ומסתבר שלדעתם כל עוד שאין אפשרות להפקיע קנין איסור שלא ע&quot;י גט לא תועיל מחילה אף לקנין מעשי ידיו.<br /> שורש הויכוח ניתן למצוא בשאלה האם '''קנין האיסור''' משדרג את '''קנין מעשי ידיו''', וקנין איסור על עבדו מהוה הוכחה לכך שקנין מעשי ידיו הוא בדרגא אחרת מקנין סתמי שאינו מועיל לשנות את מעמדו ההלכתי של העבד. או ש'''קנין מעשי ידיו''' אף באופן שאינו משנה את מעמדו ההלכתי מהוה את השיא האפשרי כל עוד שהעבדות קצובה בזמן ואינו יכול להיות כשורו וחמורו.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> ה'''רמב&quot;ן''' מיישב את חילוקי הדינים שמצאנו בעבד עברי. ולדבריו כל מה ש'''עבד עברי גופו קנוי''' אינו נוגע אלא לגבי הצורך בגט שחרור כדי שיחזור למעמדו הראשון, ולפי זה אין לדמותו כלל לעבד כנעני לגבי תרומה וקרבן פסח ולהיות ידו כיד רבו מאחר וכל אלו נובעים מקנין גוף הגמור שהוא הדרגא השלישית שלא מצאנו בעבד עברי .<br /> ואילו הרא&quot;ש שהובא בשיטמ&quot;ק (בבא קמא קיג ב) מיישב את הסתירה בענין עבד עברי הנמכר לעכו&quot;ם. כי אין בו קנין איסור שלא הותר בשפחה ולכן אינו צריך גט שחרור וכמבואר ברש&quot;י בגיטין (לח א), אך בכל זאת מאחר וגופו קנוי בדרגא הנמוכה ביותר שמעשי ידיו קנויים לו מצד בעלות האדון ולא שעבוד בעלמא, שוב אין להחשיב את הוצאתו מרשות רבו כהפקעת הלואה גרידא אלא כגזל ממש.<br /> כפי שנראה, לא נמצא יישוב אחר לפי שיטת הרמב&quot;ן לסתירה זו, והיא דחוקה ביותר. מאחר ולשיטה זו הנידון האם עבד עברי גופו קנוי למעשי ידיו או שמא מעשי ידיו לאדונו מחמת התחייבות ושעבוד אינו קשור כלל לדברי רבא בנוגע ל'''רב שמחל על גרעונו''' הדן בעבד שקנוי לרבו קנין איסור דוקא, ואילו עבד עברי זה הקנוי לעכו&quot;ם אין עליו קנין איסור ולכן אף רבא יוכל להודות שקנין מעשי ידיו אינם אלא שעבוד.<br /> וננסה להסביר שאין השינוי ההלכתי מהוה סיבה ל'קנין איסור' וכתוצאה מכך גם 'קנין מעשי ידיו' משודרג, אלא סימן בלבד. ומאחר שמצאנו בעבד עברי במצב מסויים (במקרה שלנו: נמכר לישראל) שהמעמד ההלכתי שלו משתנה, אפשר להוכיח שכל קנין עבד עברי אינו בדרגא הנמוכה של שעבוד הגוף למעשי ידיו, אלא בדרגא גבוהה יותר של קנין הגורם לכך שמחילה לבדה לא תועיל אף לזכות מעשי ידיו.<br /> אך לדעת הריטב&quot;א והרשב&quot;א שאף בעבד עברי הנמכר לישראל מועילה מחילה לגבי מעשי ידיו, ומכאן שאין קנין האיסור משדרג את קנין מעשי ידיו, אין אפשרות ליישב כך, וצ&quot;ע.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> בין הראשונים שאפשר להשוותם עם דעת הרמב&quot;ן יש למנות את ה'''רשב&quot;א''' וה'''ריטב&quot;א''' אשר הוסיפו על דבריו הסבר כאמור, וכן את '''רש&quot;י''' שאף שלא מצאנו שיתייחס במפורש ליישוב הסתירות בין הסוגיות, מתוך דבריו (קדושין טז ב ד&quot;ה , בבא קמא קיג ב ד&quot;ה ) ניכר שלמד שיש הבדל בין קנין קבוע לעולם לבין קנין שאינו אלא לזמן לגבי אכילת תרומה, והוא כדברי הריטב&quot;א והרשב&quot;א המבוססים על סברת הרמב&quot;ן.<br /> כן מצאנו (גיטין לח א ד&quot;ה ) שיתייחס בפירושו ל'''גופו קנוי''' שהוא נוגע לגבי גט שחרור, ולא לגבי דינים אחרים.<br /> יצויין, שרש&quot;י מדגיש כמה פעמים (ויקרא כב י, יבמות ע א ד&quot;ה , קדושין ד א ד&quot;ה , זבחים פב א ד&quot;ה ) שעבד עברי אין גופו קנוי לגבי אכילת תרומה, ולפי הבנה זו ברש&quot;י כונתו שאין בו כל ג' המדריגות בקנין הגוף כעבד כנעני אלא ב' מהם בלבד. <br /> ===שיטת התוספות===<br /> ====תמצית שיטתם====<br /> את התייחסות ה'''תוספות''' מוצאים אנו בסוגיא ביבמות (ע א-ב) שם מבואר שעבד עברי אין גופו קנוי מכך שאינו אוכל בתרומת רבו, ולכן אף אינו נפטר מקרבן פסח. והקשו (ד&quot;ה ) מדברי רבא שעבד עברי גופו קנוי, ותירוצם הוא שאין גופו קנוי אלא למעשי ידיו אך לא לגבי דיני תורה, ואף שהותר בשפחה כנענית אין זה אלא מחמת חיובו לעבוד את אדונו ביום ובלילה כמו שנאמר (): '''כי משנה שכר שכיר עבדך'''.<br /> מדבריהם יש לקבוע שקיימים ב' ענינים המכונים '''גופו קנוי''': 1. קנין המשנה את מעמדו לענין דיני תורה, 2. קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו, עבד כנעני גופו קנוי אף לענין דיני תורה ואילו עבד עברי גופו קנוי רק לענין מעשי ידיו, ולכן אף שעבד כנעני פטור מקרבן פסח אין להחיל דין זה אף על עבד עברי. אך היות ואף בעבד עברי יש קנין ממוני בגופו לענין מעשי ידיו אין די במחילה להפקיע קנין זה אלא צריך קנין שטר.<br /> ====ביאור יישוב התוס' לקושיא מהיתר עבד עברי בשפחה כנענית====<br /> תוס' מתמודדים עם הטענה שעבד עברי הותר בשפחה כנענית עם הסבר שאינו מובן בפשטות, שהואיל והתירו בשפחה כנענית אינו אלא מחמת חיובו לעבוד את רבו אף בלילה אין זה שינוי במעמדו. '''הרב אלחנן וסרמן''' בקובץ הערות (סימן נז) מסביר שמהגבלת היתר שפחה כנענית לעבד רק באופן שיעבוד את רבו יש להוכיח כי אין זה שינוי מעמדו ההלכתי של העבד אלא קולא נקודתית בלבד הנגזרת מיעודו של העבד ליצור רווח כלכלי לרבו.<br /> ולפי ביאור זה נחלקו ה'''תוספות''' על ה'''ריטב&quot;א''' הסובר () שעבד עברי מותר בשפחה כנענית בכל אופן, ואף במצב שבו אין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית [מוכר עצמו לדעה אחת, או כשאין לו אשה בנים] בכל זאת מרצונו הטוב יכול הוא לבוא על שפחה אף כשאינה של רבו. יצויין שבדברי התוס' במקום אחר () יש להוכיח שגם הם למדו שההיתר הוא גורף ואינו מוגבל לתנאים מסוימים, אם כי כידוע לרוב אין להקשות מדברי התוס' אהדדי בב' מסכתות.<br /> ====ביאור הסתירות====<br /> על פי האמור ננסה ליישב את שינויי הדינים בין עבד עברי לכנעני על אף שלכאורה בשניהם מצאנו '''גופו קנוי''', וזאת על פי ההבנה שהעבד העברי אין גופו קנוי אלא למעשי ידיו, ולכן אין מועיל מחילה להפקיע קנין זה וכמו שאין מועיל בעבד כנעני. אך הפקר יועיל לדעה זו לגמרי בעבד עברי אף שאין מועיל בעבד כנעני לדעת שמואל ועדיין צריך הוא גט שחרור, מאחר וחלק הממוני בעבד כנעני יוצא לחירות לכל הדעות ע&quot;י הפקר, ורק חלק האיסור תלוי במחלוקת, ובעבד עברי לדברי התוספות אין קנין בחלק האיסור אלא בחלק הממוני.<br /> הואיל ובעבד עברי אין שינוי במעמדו ההלכתי מצד עבדותו, אין להתיר לו לאכול בתרומה, וכמובן שאין לפטרו מקרבן פסח. ורק בעבד כנעני שקנין הגוף שבו משפיע עליו בין לחומרא – לחייבו בכל דיני התורה, ובין לקולא – לפטרו ממצוות שהנשים אין מחויבות בהן, יש להתירו לאכול בתרומה ולפטרו מקרבן פסח.<br /> וכן בנידון '''יד עבד כיד רבו''' אין לדמות מי שקנין רבו השפיע גם על מעמדו ההלכתי למי שאין קנין האדון נוגע אלא למעשי ידיו בלבד, ובשאר הענינים עומד הוא בפני עצמו.<br /> ולפי מהלך זה אין כל הבדל בין נמכר לישראל לבין נמכר לעכו&quot;ם, מאחר ושניהם גופם קנוי למעשי ידיהם ולא תועיל מחילה וכן המפקיעו במרמה חשוב כגזל ולא כהפקעת הלואה, ושניהם אין כל שינוי במעמדם ההלכתי (לבד מהיתר שפחה בנמכר לישראל כאמור) ואפשר להגדירם כ'אין גופו קנוי'.<br /> ====מקורות נוספים לשיטה זו====<br /> ה'''ראב&quot;ד''' (השגות על הרי&quot;ף גיטין כ ב) מהוה מקור נוסף לשיטה זו, וה'''רמב&quot;ן''' () מציין אליו כדי לשלול פירושו.<br /> ===סיכום חילוקי הדינים לשתי השיטות===<br /> ====מחילה בעבד עברי לענין מעשי ידיו====<br /> לדעת ה'''ריטב&quot;א''' המבוסס על שיטת הרמב&quot;ן תועיל מחילה בעבד עברי למעשי ידיו ושוב לא יהא משועבד לרבו, וזאת על אף שאין מעשי ידיו לרבו רק מחמת התחייבות אלא קנין הוא בגופו, ורק חלק ההיתר לשפחה לא יבוטל בלא שטר שחרור או הפקר לדעת רב. ואילו לשיטת התוס' אין מועיל מחילה בעבד עברי מאחר וקנינו לרבו הוא בגופו ולא תועיל המחילה אלא בשעבודים.<br /> ונמצאת מחלוקת כללית האם מועיל מחילה בדבר שיש בו קנין בגופו, יש להעיר שהריטב&quot;א בבבא בתרא () כותב גם הוא שלא תועיל מחילה אלא בשעבודים ולא בדבר שגופו קנוי.<br /> ====מחילה בעבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם====<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' עבד עברי הנקנה לעכו&quot;ם יוצא לחירות עם מחילת רבו, בעוד לשיטת ה'''תוספות''' דינו שוה לנקנה לישראל וצריך גט שחרור.<br /> ==גדרי קנין עבד לרבו לשיטות הראשונים==<br /> ===גדר זכות מעשי ידיו===<br /> מעשי ידי העבד שייכים לרבו, ועל אף המחלוקת שבין הרמב&quot;ן לתוס' המוצאת את ביטויה בשאלה האם מועיל מחילה להפקיע זכות זו, כולם מודים שאין זכות זו בגדר שעבוד והתחייבות [כמו זכות מעשי ידי אשה לבעלה], אלא קנין בגוף העבד וכעין הקונה דקל לזכות בפירותיו.<br /> על פניו נראה שאדם המשכיר עצמו כפועל לחבירו אין גופו קנוי אלא התחייבות היא תמורת התשלום, ולכן יש להבחין בין עבד אשר התשלום אינו כתמורה לעבודתו אלא כתמורה לגופו המזכה את רבו ברווח הכלכלי המופק ממנו, לבין שכיר אשר עבודתו הוא תמורה לתשלום.<br /> הבדל זה ניכר היטב בדברי ה'''תוספות''' () המחלק בין עבד עברי שחלה שאינו מחוייב להשלים מאחר וגופו קנוי, ודומה הוא לפרה אשר נקנית לחלבה ומחמת חולי לא הניבה כמצופה, לבין שכיר שחלה שאינו מקבל תשלום על עבודה שלא ביצע.<br /> אך במקורות אחרים אנו מוצאים היקשים הלכתיים בין עבד עברי לבין שכיר, וכגון '''מהר&quot;ם מרוטנבורג''' הובאו דבריו בספר מרדכי () פוסק על מלמד שנשכר לעבודה כמקובל, ולאחר זמן מה מחל לו השוכר על ביצוע ההסכם בדברים בלבד, ועלה הנידון כאשר השוכר חוזר בו ממחילתו האם קנה המלמד את עצמו במחילה בלבד. והכריע על פי הדין בעבד עברי שבמחילה לבד אינו יוצא כן גם בכל שכיר.<br /> גם הרמב&quot;ם בפירוש המשניות () מסביר את דין העבד העברי שאין ידו כיד רבו בכך שאינו שונה מהותית מן השכיר אשר משועבד לרבו, ששניהם אין גופם קנוי ולא קנה האדון אלא מעשי ידיהם בלבד.<br /> להגדיר שיטות אלו יש 2 אפשרויות: לומר שגם עבד עברי אין גופו קנוי אף לא למעשי ידיו, ולפי זה חולקים הם על פשטות שאר הראשונים אשר ביארו שעבד עברי גופו ממש קנוי למעשי ידיו. או לומר שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו, ולפי זה כולם שוים בגדר קנין מעשי ידי עבד עברי לרבו. <br /> [יוער, כי אם נלמד כאפשרות הראשונה נוכל להוכיח שמהר&quot;ם מרוטנבורג והרמב&quot;ם הולכים בשיטת הרמב&quot;ן בביאור דברי רבא [שאין מחילה מועלת מחמת קנין האיסור ולא מחמת קנין מעשי ידיו שכפי שהוברר עתה אינו קנין הגוף], מאחר ומהר&quot;ם נסמך להלכה על פסקו שאין עבד עברי יוצא במחילה, ואף הרמב&quot;ם פוסק בספרו () כרבא.]<br /> שתי אפשרויות אלו בגדר עבד עברי נתבארו היטב בדברי ה'''מאירי''' (קדושין טז א) ולדבריו אם עבד עברי אין גופו קנוי למעשי ידיו בכל זאת הואיל וגופו מהוה משכון על התחייבותו אינו יוצא במחילה וגם הפקעתו במרמה חשוב גזל ולא הפקעת הלואה בעלמא.<br /> יש לציין שהמאירי חולק על הרא&quot;ש שבביאור הסוגיא בבבא קמא כתב שאם חשוב כהלואה שיש עליה משכון אין להחשיבו כגזל אלא כהפקעת הלואה גרידא.<br /> האפשרות השניה שכל שכיר קנה השוכר את גופו לענין מעשי ידיו יכולה להתפרש היטב בכמה סוגיות בש&quot;ס, וכגון הסבר הגמרא בכמה מקומות () לדברי '''רב''' שפועל יכול לחזור בו ובכל זאת ידו כיד בעל הבית מאחר ואף שיכול לחזור בו משום דין 'כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים' כל זמן שלא חזר בו 'כברשותיה דבעל הבית דמי'.<br /> אף בדיני מציאה מצאנו שפועל שנשכר לעשות כל מלאכה שיורה לו בעל הבית והגביה מציאה זכה האדון בכך מאחר וידו כיד בעל הבית. יודגש שאין יד שכיר כיד רבו כמו עבד כנעני – ואך ורק לגבי מציאה שייך זה, מאחר והוא כלול בתפוקה כלכלית אשר לאדון יש זכות בלעדית בו, כמו שביאר ה'''נחלת דוד''' (בבא מציעא י א).<br /> ה'''חתם סופר''' (עבודה זרה עא א) מבאר את הויכוח בין ר' דוסא הסובר יד פועל על התחתונה לבין רבנן הסוברים יד פועל על העליונה בשאלה אם פועל גופו נקנה לשעת עבודתו כעבד עברי או שאין זה אלא התחייבות בלבד.<br /> ===גדר הזכות להשיאו שפחה כנענית===<br /> כפי שנראה מסיכום שיטות הראשונים, בזה נחלקו ה'''רמב&quot;ן''' הסובר שזכות זו מבטאת קנין מקיף יותר על גוף העבד מאשר זכות סתמית במעשי ידיו, וה'''תוספות''' הסוברים שהוא זכות הכלולה בקנין מעשי ידיו.<br /> לשיטת ה'''רמב&quot;ן''' קנין זה אינו ממוני גרידא, אלא כעין קנין הבעל באשתו שמחיל עליה '''שם''' המייחדה אליו להיות אשתו של פלוני, כן גם העבד לבד ממעשי ידיו השייכים לרבו חל עליו '''שם''' המייחדו להיות עבד של פלוני.<br /> שם זה אינו מופקע לדעתו אלא על ידי גט שחרור, אם כי מלבד ההיתר להנשא לשפחה לא נמצא נפקות נוספת ל'''שם''' זה ומחמת כן לא ברור למי יש אינטרס להפקיע מצב זה. אך כפי שכבר התבאר יתכן ו'''שם''' זה מהוה הוכחה לכך שגם הזכות במעשי ידיו אינו משום קנין ממוני בגופו גרידא אלא מחמת שם העבדות החל על העבד, ולפי זה מצב זה מעכב מלהפקיע זכות מעשי ידיו גם כן ע&quot;י מחילה. ומצאנו להריטב&quot;א ואולי גם הרמב&quot;ן הכותבים במפורש לא כן, אך מסתימת דברי אחרים נראה לומר כן.<br /> לשיטת התוספות אין קנין זה חורג מהמסגרות הרגילות של זכויות ממוניות, ואף שהוא מפקיע איסור תורה אין זה אלא קולא נקודתית ואין להוכיח מזה שיש לעבד '''שם''' מיוחד המקנה לו מעמד שונה מבני חורין מבחינה הלכתית.<br /> ==קנין הגוף באשה==<br /> לפי שיטת ה'''רמב&quot;ן''' בגדר '''גופו קנוי''' בעבד עברי, יש לדון האם אשה גופה קנוי לבעלה. ה'''רשב&quot;א''' ההולך ג&quot;כ בדרך הרמב&quot;ן סותר דברי עצמו, מחד, ביבמות (ע ב) הוא מסכים שגופה קנוי קנין גמור בדומה לעבד כנעני מאחר ואין ביכולתה להפקיע את קנין בעלה בה, לעומת עבד עברי שעבדותו קצובה בשנים. מנגד, בקדושין (ג א) הוא מסביר את ההבדל בקנין חזקה בין עבד שמועיל בו לבין אשה שאינו קונה בכך שהעבד יכול לבוא ע&quot;י החזקה לידי קנין הגוף אם יטבילנו, והאשה לא תבוא לעולם לידי מצב של קנין הגוף.<br /> אלא ששני נידונים אחרים הם. אם נבוא לדון בקנין האישות אם קנין גמור הוא, נוכל לדמותו לעבד כנעני שקנין האיסור שבו הוא לעולם ואינו קצוב בזמן כמו האשה. ואם נבוא לדון האם גופה קנוי למעשי ידיה, אפילו לעבד עברי אינה דומה מאחר ואין כלל קנין בגופה לענין מעשי ידיה.<br /> קנין החזקה אינו אמור להועיל לגבי אישות, ורק לגבי בעלות ממונית שייך להשתמש בו. ולכן אף שבין העבד כנעני כל זמן שלא הטבילו לעבדות ובין האשה אין שייך בהם בעלות ממונית בגופם שיועיל חזקה לקנותם, יש לחלק בין העבד שע&quot;י החזקה יבוא לכלל קנין ממוני בגופו לבין האשה שאין שייך קנין ממוני בגופה אף לעתיד.<br /> ולכן לגבי תרומה ברור שהאשה אוכלת כעבד כנעני ונכללת היא ב'קנין כספו' מאחר וקנין האישות שבה גמורה ואין קצובה בזמן, אך לגבי יד אשה כיד בעלה יש מקום לחלק בינה לבין העבד מאחר שאין קנין ממוני בגופה כלל.<br /> שני הצדדים בשאלה זו יש להגדיר כדלהלן: האם יד עבד כיד רבו מאחר ואין לו אפשרות להשתחרר מקנינו בו, והרי זה מגדירו כישות התלויה באדון ואינו עומד בפני עצמו, ולפי זה אף אשה שאמנם אין לבעלה קנין ממוני בה אך קנין האישות אינו תלוי עתה ברצונה או קצובה בזמן ולכן אינה עומדת בפני עצמה.<br /> או שיד עבד כיד רבו היא מאחר ויש לרבו קנין '''ממוני''' בו, וקנין ממוני זה אינו נתון לשינויי הזמן, ולכן אין הוא יכול לעמוד ברשות עצמו. אך אשה שאין לבעלה קנין ממוני בה אין שייך לתלות את ידה ביד בעלה.<br /> דומה שב' צדדים אלו ניתן למצוא בדברי ה'''תוספות''' (קדושין כג ב ד&quot;ה ) שנחלקו '''רבינו תם''' המשוה את הכלל '''אין קנין לאשה בלא בעלה''' לכלל '''אין קנין לעבד בלא לרבו''', ו'''ר&quot;י''' המחלק ביניהם. נראה שאף רבינו תם לא בא להתנגד לדברי ר&quot;י המיוסדים על הלכות מפורשות, שבעוד עבד כנעני אין יכול לזכות אף בגוף רכוש כל שהו, האשה יכולה לזכות בגוף ואין לבעלה אלא פירות.<br /> ברור אם כן, ש'יד עבד כיד רבו' נובע מן הקנין הממוני הקבוע שיש לאדונו בו, ולא מצד קנין איסור אחר השייך אף באשה.<br /> מקור נוסף לקביעה זו יש למצוא בדברי ה'''תוספות''' (יבמות ) אשר כותבים בפשטות שאף לר' מאיר שאין קנין לעבד בלא רבו, עבד שהפקירו רבו ועדיין זקוק לגט שחרור כדי שיהא מותר בבת ישראל יכול לקנות עבדים לעצמו, הרי לנו שאף שיש קנין איסור החופף עליו, הואיל והקנין הממוני פקע שוב אין מניעה לעבד להשתמש בידו בעבור עצמו.<br /> ==שיטת רבא להלכה==</div>

שמעיה הרץ https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94:%D7%A2%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94&diff=4087 2016-05-05T07:35:44Z

<p>שמעיה הרץ: </p> <hr /> <div>==קישור שבור==<br /> יש בדף הזה קישור שבור - [[הדרכה טכנית לעריכה]]. האם יש פה שגיאה בשם, או שעוד צריך לכתוב את הדף? אם צריך לכתוב את הדף, האם צריך עזרה עם זה? [[משתמש:אלישיב|אלישיב]] 08:29, 1 באפריל 2016 (IDT)<br /> (מסמן את [[משתמש:מערכת]] [[משתמש:אלישיב|אלישיב]] 08:30, 1 באפריל 2016 (IDT))<br /> <br /> :תודה רבה! תוקן. <br /> :נשמח לכל עזרה ולכל הצעה לתיקון, שיפור וייעול.<br /> :[[משתמש:מערכת|מערכת]] 08:39, 1 באפריל 2016 (IDT)<br /> ==חידושים==<br /> לדעתי אין להירתע כל כך מכתיבת חידושים, כל עוד הם במסגרת הבאת מלוא ההיקף של הסוגיא, ובתנאי שאין פוגמים בהבנת דברי הראשונים והאחרונים. כי עיקר החסרון של כתיבת חידושים היא כאשר הכותב מביא רק את הנצרך להבנת החידוש ולכן מתרשל בכתיבת הכל, והיות ומטרת האתר שיהיה תלפיות לכל הרוצה להעשיר ידיעותיו בסוגיא נמצא ערך זה נותן טעם לפגם...[[משתמש:שמעיה הרץ|בש&amp;#39;&amp;#39;ם]] 10:35, 5 במאי 2016 (IDT)</div>

שמעיה הרץ