https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%A9%D7%99+%D7%A7%D7%A8%D7%A0%D7%99ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2026-06-03T14:07:50Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=6147לימוד תורה ונישואין2016-06-10T12:58:06Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג, תלמוד תורה א ה| יו"ד רמו ב, אה"ע א ג}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) בתחילה מביאה ברייתא שכתוב בה שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
<br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, ומסיקה שכל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך, מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם, צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
<br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [רש"י לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
<br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
<br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (ו ב) שרבי אביתר הטיח ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
<br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו [עיין בתוספות (כב א ד"ה שלא) שרש"י הולך לשיטתו שפת בסלו זה מספיק ע"מ למונעו מן העבירה]. <br/><br />
<br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (סב ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות האשה הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו.<br/><br />
<br />
עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה). יוצא לפי הפני יהושע שרבי אביתר לא הטיח ביקורת כלפי עצם העובדה שתלמידים הולכים ללמוד חוץ למקומם, אלא מסיבות אחרות שמנינו לעיל. <br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי '''ר"ת''' רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
<br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
<br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף קידושין יב א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי. נשות בני בבל היו מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ב) מביא הסבר רביעי בנוגע לחילוק של בני בבל ובני ארץ ישראל. הוא מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן הם צריכים לשא אשה תחילה ואח"כ ללמוד תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br/><br />
<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ [עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה יט (או כא) "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה" ובא"י יש תוספת חכמה, עיין קידושין מט ב].<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (ט ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. במקרה שניתן שהמצווה תיעשה ע"י אחרים, אותו אדם שעוסק בתורה צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה. <br/><br />
<br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה. אמנם לפי הדברים שאמרנו לעיל נראה שאין הדין כך.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (פא א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה ד). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אה"ע א יג).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (אישות טו ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. מכיוון שאדם עוסק בתלמוד תורה ממילא הוא פטור ממצות הנישואין. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' הכוונה לפטור מוחלט (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (ב נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. בשו"ת (שם) היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (תלמוד תורה ג א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במועד קטן, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין בעבור מצווה זו. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשולחן ערוך הרב, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יו"ד ד לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה תלמוד תורה. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
<br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(אישות טו ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. ולכן ניתן לדחות את הנישואין עבור תלמוד תורה למרות שיש לו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (א ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (סג ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. ונתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (ד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (סג א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה (ע"ז נד א)'. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה המשנה (סוטה ט טו) 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים'. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשלושה כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובאת תשובה '''בשו"ת מהר"ם שיק''' (אה"ע א) שממנו משמע שמצוות פרייה ורביה אינה מצווה בגברא על כל אחד, אלא מצווה כללית למלא וליישב את העולם, ולכן בן עזאי לא היה מחוייב משום אפשר לעשות את המצווה הזו ע"י אחרים (עיין '''יבמות''' סג ב בדברי בן עזאי).<br/><br />
<br />
אמנם תשובה זו קשה מכיוון שלשיטת רוב הפוסקים מצוות פרייה ורביה היא בגברא, וצ"ע בדבריו. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (אישות טו ג) 'אין בידו עון'. <br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (כט ב עד ל א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
<br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אמורא אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואמורא אחר סבר מגיל שמונה עשרה עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
<br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן, ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים.<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (דעות ה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו. <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (ה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
<br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (אישות טו ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
<br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
<br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
<br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
<br />
הסבר נוסף לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (א ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
<br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (ד טז א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===גיל האחרון לנישואין===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אה"ע א ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
אמנם, מובא ספר המצוות הקצר של '''החפץ חיים''' (מג) ובאופן דומה כתב '''הרב משאש''' בשו"ת שמש ומגן (ב כג) שניתן להתחתן עד גיל עשרים וחמש. <br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
<br />
[http://ph.yhb.org.il/07-01-08/ תלמוד תורה ונישואין] - הרב אליעזר מלמד שליט"א<br />
<br />
[http://otzarhayahadut.torani.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%95-%D7%95%D7%99%D7%A2%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%E2%80%8F/ ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה] - הרב אילן חיים פור שליט"א<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]] [[קטגוריה:קידושין כט ב]] [[קטגוריה:אישות טו ב]] [[קטגוריה:אישות טו ג]] [[קטגוריה:יורה דעה רמו ב]] [[קטגוריה:תלמוד תורה א ה]] [[קטגוריה:אבן העזר א ג]] [[קטגוריה:דעות ה יא]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=6089לימוד תורה ונישואין2016-06-09T21:51:47Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג, תלמוד תורה א ה| יו"ד רמו ב, אה"ע א ג}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) בתחילה מביאה ברייתא שכתוב בה שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
<br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, ומסיקה שכל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך, מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם, צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
<br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [רש"י לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
<br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
<br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (ו ב) שרבי אביתר הטיח ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
<br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו [עיין בתוספות (כב א ד"ה שלא) שרש"י הולך לשיטתו שפת בסלו זה מספיק ע"מ למונעו מן העבירה]. <br/><br />
<br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (סב ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות האשה הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו.<br/><br />
<br />
עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה). יוצא לפי הפני יהושע שרבי אביתר לא הטיח ביקורת כלפי עצם העובדה שתלמידים הולכים ללמוד חוץ למקומם, אלא מסיבות אחרות שמנינו לעיל. <br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי '''ר"ת''' רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
<br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
<br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף קידושין יב א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי. נשות בני בבל היו מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ב) מביא הסבר רביעי בנוגע לחילוק של בני בבל ובני ארץ ישראל. הוא מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן הם צריכים לשא אשה תחילה ואח"כ ללמוד תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br/><br />
<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ [עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה יט (או כא) "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה" ובא"י יש תוספת חכמה, עיין קידושין מט ב].<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (ט ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. במקרה שניתן שהמצווה תיעשה ע"י אחרים, אותו אדם שעוסק בתורה צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה. <br/><br />
<br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה. אמנם לפי הדברים שאמרנו לעיל נראה שאין הדין כך.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (פא א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה ד). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אה"ע א יג).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (אישות טו ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. מכיוון שאדם עוסק בתלמוד תורה ממילא הוא פטור ממצות הנישואין. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' הכוונה לפטור מוחלט (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (ב נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. בשו"ת (שם) היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (תלמוד תורה ג א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במועד קטן, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין בעבור מצווה זו. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשולחן ערוך הרב, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יו"ד ד לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה תלמוד תורה. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
<br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(אישות טו ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. ולכן ניתן לדחות את הנישואין עבור תלמוד תורה למרות שיש לו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (א ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (סג ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. ונתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (ד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (סג א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
מובאת תשובה '''בשו"ת מהר"ם שיק'''(אה"ע א) שממנו משמע שמצוות פרייה ורביה אינה מצווה בגברא על כל אחד, אלא מצווה כללית למלא וליישב את העולם, ולכן בן עזאי לא היה מחוייב משום אפשר לעשות את המצווה הזו ע"י אחרים (עיין יבמות סג ב בדברי בן עזאי).<br/><br />
<br />
אמנם תשובה זו קשה מכיוון שלשיטת רוב הפוסקים מצוות פרייה ורביה היא בגברא, וצ"ע. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה (ע"ז נד א)'. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה המשנה (סוטה ט טו) 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים'. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (אישות טו ג) 'אין בידו עון'. <br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (כט ב עד ל א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
<br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אמורא אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואמורא אחר סבר מגיל שמונה עשרה עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
<br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן, ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים.<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (דעות ה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו. <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (ה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
<br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (אישות טו ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
<br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
<br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
<br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
<br />
הסבר נוסף לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (א ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
<br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (ד טז א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===גיל האחרון לנישואין===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אה"ע א ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
אמנם, מובא ספר המצוות הקצר של '''החפץ חיים''' (מג) ובאופן דומה כתב '''הרב משאש''' בשו"ת שמש ומגן (ב כג) שניתן להתחתן עד גיל עשרים וחמש. <br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
<br />
[http://ph.yhb.org.il/07-01-08/ תלמוד תורה ונישואין] - הרב אליעזר מלמד שליט"א<br />
<br />
[http://otzarhayahadut.torani.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%95-%D7%95%D7%99%D7%A2%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%E2%80%8F/ ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה] - הרב אילן חיים פור שליט"א<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]] [[קטגוריה:קידושין כט ב]] [[קטגוריה:אישות טו ב]] [[קטגוריה:אישות טו ג]] [[קטגוריה:יורה דעה רמו ב]] [[קטגוריה:תלמוד תורה א ה]] [[קטגוריה:אבן העזר א ג]] [[קטגוריה:דעות ה יא]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=6088לימוד תורה ונישואין2016-06-09T21:49:33Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג, תלמוד תורה א ה| יו"ד רמו ב, אה"ע א ג}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) בתחילה מביאה ברייתא שכתוב בה שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, ומסיקה שכל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך, מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם, צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [רש"י לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (ו ב) שרבי אביתר הטיח ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו [עיין בתוספות (כב א ד"ה שלא) שרש"י הולך לשיטתו שפת בסלו זה מספיק ע"מ למונעו מן העבירה]. <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (סב ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות האשה הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה). יוצא לפי הפני יהושע שרבי אביתר לא הטיח ביקורת כלפי עצם העובדה שתלמידים הולכים ללמוד חוץ למקומם, אלא מסיבות אחרות שמנינו לעיל. <br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי '''ר"ת''' רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
<br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
<br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף קידושין יב א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי. נשות בני בבל היו מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ב) מביא הסבר רביעי בנוגע לחילוק של בני בבל ובני ארץ ישראל. הוא מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן הם צריכים לשא אשה תחילה ואח"כ ללמוד תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ [עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה יט (או כא) "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה" ובא"י יש תוספת חכמה, עיין קידושין מט ב].<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (ט ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. במקרה שניתן שהמצווה תיעשה ע"י אחרים, אותו אדם שעוסק בתורה צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה. <br/><br />
<br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה. אמנם לפי הדברים שאמרנו לעיל נראה שאין הדין כך.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (פא א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה ד). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אה"ע א יג).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (אישות טו ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. מכיוון שאדם עוסק בתלמוד תורה ממילא הוא פטור ממצות הנישואין. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' הכוונה לפטור מוחלט (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (ב נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. בשו"ת (שם) היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (תלמוד תורה ג א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במועד קטן, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין בעבור מצווה זו. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשולחן ערוך הרב, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יו"ד ד לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה תלמוד תורה. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(אישות טו ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. ולכן ניתן לדחות את הנישואין עבור תלמוד תורה למרות שיש לו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (א ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (סג ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. ונתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (ד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (סג א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
מובאת תשובה '''בשו"ת מהר"ם שיק'''(אה"ע א) שממנו משמע שמצוות פרייה ורביה אינה מצווה בגברא על כל אחד, אלא מצווה כללית למלא וליישב את העולם, ולכן בן עזאי לא היה מחוייב משום אפשר לעשות את המצווה הזו ע"י אחרים (עיין יבמות סג ב בדברי בן עזאי).<br/><br />
<br />
אמנם תשובה זו קשה מכיוון שלשיטת רוב הפוסקים מצוות פרייה ורביה היא בגברא, וצ"ע. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה (ע"ז נד א)'. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה המשנה (סוטה ט טו) 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים'. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (אישות טו ג) 'אין בידו עון'. <br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (כט ב עד ל א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
<br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אמורא אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואמורא אחר סבר מגיל שמונה עשרה עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן, ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים.<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (דעות ה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו. <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (ה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (אישות טו ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
<br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
<br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
<br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
<br />
הסבר נוסף לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (א ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (ד טז א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===גיל האחרון לנישואין===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אה"ע א ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
אמנם, מובא ספר המצוות הקצר של '''החפץ חיים''' (מג) ובאופן דומה כתב '''הרב משאש''' בשו"ת שמש ומגן (ב כג) שניתן להתחתן עד גיל עשרים וחמש. <br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
<br />
[http://ph.yhb.org.il/07-01-08/ תלמוד תורה ונישואין] - הרב אליעזר מלמד שליט"א<br />
<br />
[http://otzarhayahadut.torani.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%95-%D7%95%D7%99%D7%A2%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%E2%80%8F/ ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה] - הרב אילן חיים פור שליט"א<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]] [[קטגוריה:קידושין כט ב]] [[קטגוריה:אישות טו ב]] [[קטגוריה:אישות טו ג]] [[קטגוריה:יורה דעה רמו ב]] [[קטגוריה:תלמוד תורה א ה]] [[קטגוריה:אבן העזר א ג]] [[קטגוריה:דעות ה יא]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=6085סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-06-09T21:27:51Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
אחד משלושת הרגלים הוא חג הסוכות. אחד מהמצוות הקשורות לחג הסוכות היא עשיית הסוכה. בעשיית הסוכה ישנם הרבה גדרים, ואחד מהם הוא שהסוכה לא תהיה גבוהה מעשרים אמה. בסוגיה זו נדון בגדר זה. <br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
<br />
במשנה הראשונה '''במסכת סוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
<br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br/><br />
<br />
=== דאורייתא ===<br />
<br />
לכאורה '''הגמרא''' בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה '''בעירובין''' (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br/><br />
<br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br/><br />
<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון.<br/> <br />
<br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין '''תוס'''' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' <br />
('''פסחים''' (ב ב), עפ"י '''רש"י''' שם). <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר ה'''ריטב"א''' (שם) בדעתו של רש"י).<br/><br />
<br />
=== דרבנן ===<br />
<br />
מעיר '''השפת אמת''' (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br/><br />
<br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא (שהבאנו לעיל), ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br/><br />
<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה '''הרש"ש''' (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br/><br />
<br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה היא שהפסול הינו מדאורייתא. <br/><br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה.<br/> <br />
<br />
=== שיטת רבה ===<br />
<br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br/><br />
<br />
=== הסבר השיטה ===<br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילים 'למען ידעו' מתפרשות כ'באופן שידעו', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'(לא כתיאור של העבר, אלא כאופן עשיית המצווה לעתיד). במילים אחרות, כאשר אדם נכנס לסוכה הוא צריך לדעת שהוא נמצא בסוכה, תחת סכך. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br/><br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br/><br />
<br />
בכיוון אחר בדעת רש"י שבדעת רבה כותב ה'''מכתם''' (שם). המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי' (כנראה משום שהמילה דורותיכם כתובה חסרה ללא ו' וניתן לקרוא אותה גם כדירתכם), צריך שתהא ידיעה בעצם הדירה. הדירה צריכה להיבנות כך שאדם שישב בה יוכל להבין שהוא נמצא בסוכה, תחת סכך. <br/><br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבה ===<br />
<br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br/><br />
<br />
מסביר '''רש"י''' (שם) ובכיוון דומה '''רבינו חננאל''' (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br/><br />
<br />
=== חידוש הב"ח והקושיה עליו ===<br />
<br />
'''הב"ח''' (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב (שם) ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו 'ארבעת הטורים' לעשות כך (משום שהוא ספר הלכה). לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה האדם צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה על מנת לצאת ידי חובת המצווה. <br/><br />
<br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br/><br />
<br />
השאלה אם דברי הב"ח הם לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים.<br/> <br />
<br />
מביא '''המשנ"ב''' (שם א) בשם '''הפמ"ג''' שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד בלבד. ממילא יוצא לשיטתו שדברי הב"ח הם רק לכתחילה. <br/><br />
<br />
אמנם, '''הביכורי יעקב''' (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה. לכן, במקרה שאדם לא כיוון בעת הישיבה בסוכה 'זכר ליציאת מצרים' הוא לא יצא ידי חובתו כלל. <br/><br />
<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י דברים אלו יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא זו (לפחות עפ"י פירושם של רש"י ור"ח) לפי שיטתם של רבא ורבי זירא [אך ניתן לומר שהב"ח פסק כרבה ועיין בפסיקת ההלכה בהמשך], לכן נראה שדבריו אינם לעיכובא. <br/><br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. <br/><br />
<br />
=== שיטת רבי זירא ===<br />
<br />
רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. הוא לומד זאת מן הפסוק "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב(חורב=שרב)". <br/><br />
<br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה! עונה לו רבי זירא שההגדרה שהוא התכוון אליה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ '''הרא"ה''' (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה ספציפי זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו אינה ראויה לעשות צל מהסכך (משום שהוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י ה'''ר"ח''' (שם)).<br/> <br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבי זירא === <br />
<br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו. מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br/><br />
<br />
הסביר '''רש"י''' (שם) שבימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו בזמן הזה, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br/><br />
<br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת '''סוכה''' (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. '''רש"י''' (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br/><br />
<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם?<br/> <br />
<br />
כדי לענות על כך נביא את דברי '''הפני יהושע''' (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה צריכה להיות זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה לו (רבה ורבא).<br/> <br />
<br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br/><br />
<br />
דעה נוספת מביא '''הערוך לנר''' (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו [=כתקרה] (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br/><br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא.<br/><br />
<br />
=== דעת רבא ===<br />
<br />
רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה ('''רש"י''' (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה עשרים אמה.<br/><br />
<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה עם מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ '''הרא"ה''' (שם), ובצורה דומה כתבו שם '''התוס'''' (ד"ה כי עביד), ועיין '''ברש"י''' (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה כקבע כשרה.<br/><br />
<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. אמנם, מניין למד זאת רבא מן הפסוק?<br/> <br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br/><br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br/><br />
<br />
'''התוספות''' (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה '''בתענית''' (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע הגשמים לא יפריעו לישיבה בסוכה. אם כן, מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br/><br />
<br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית (של כל ימות השנה).<br/> <br />
<br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה?<br/> <br />
<br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה '''מהמשנה בסוכה''' (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים ('''סוכה''' ח ב) שהפנימית פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו ('''רש"י''' (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br/><br />
<br />
אומר '''הרא"ש''' (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת '''ר"ת''' שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br/><br />
<br />
מביא '''הטור''' (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, דברי הטור אינם מובנים, הרי ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br/><br />
<br />
מתרץ '''הב"ח''' (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות, [עיין סוכה ח ב]) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים.<br/> <br />
<br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''היראים''' (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br/><br />
<br />
'''המשנ"ב''' (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם שסוכה המעובה כמין בית פסולה, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br/><br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי. השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br/><br />
<br />
'''רבינו חננאל''' (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br/><br />
<br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר ה'''קרבן נתנאל''' (על הרא"ש א א) שעפ"י '''הגמרא''' (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו.<br/> <br />
<br />
לעומת זאת, '''הרי"ף''' (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br/><br />
<br />
'''הר"ן''' (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא.<br/> <br />
<br />
'''הרא"ש''' (א א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את '''בעל המאור''', '''הרי"ץ גיאות''' ו'''הרי"ד''' שפסקו כרבא, ואת דעת '''בעל העיטור''' שפסק כרבה. <br/><br />
<br />
'''הרמב"ם''' (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).<br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלג א) פוסק גם כרבא מכיוון שהוא פוסל סוכה הגבוהה מעשרים אמה אפילו אם הדפנות מגיעות לסכך, ואפילו אם היא גדולה (וכן הסביר '''המשנ"ב''' (שם ג)).<br/><br />
<br />
[[קטגוריה:סוכה]] [[קטגוריה:סוכה ב א]] [[קטגוריה:סוכה ד א]] [[קטגוריה:אורח חיים תרלג א]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5551סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-06-06T09:09:15Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
אחד משלושת הרגלים הוא חג הסוכות. אחד מהמצוות הקשורות לחג הסוכות היא עשיית הסוכה. בעשיית הסוכה ישנם הרבה גדרים, ואחד מהם הוא שהסוכה לא תהיה גבוהה מעשרים אמה. בסוגיה זו נדון בגדר זה. <br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
<br />
במשנה הראשונה '''במסכת סוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
<br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br/><br />
<br />
=== דאורייתא ===<br />
<br />
לכאורה '''הגמרא''' בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה '''בעירובין''' (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br/><br />
<br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br/><br />
<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון.<br/> <br />
<br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין '''תוס'''' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' <br />
('''פסחים''' ב ב), עפ"י '''רש"י''' שם). <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר ה'''ריטב"א''' (שם) בדעתו של רש"י).<br/><br />
<br />
=== דרבנן ===<br />
<br />
מעיר '''השפת אמת''' (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br/><br />
<br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא (שהבאנו לעיל), ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br/><br />
<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה '''הרש"ש''' (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br/><br />
<br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה היא שהפסול הינו מדאורייתא. <br/><br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה.<br/> <br />
<br />
=== שיטת רבה ===<br />
<br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br/><br />
<br />
=== הסבר השיטה ===<br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילים 'למען ידעו' מתפרשות כ'באופן שידעו', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'(לא כתיאור של העבר, אלא כאופן עשיית המצווה לעתיד). במילים אחרות, כאשר אדם נכנס לסוכה הוא צריך לדעת שהוא נמצא בסוכה, תחת סכך. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br/><br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br/><br />
<br />
בכיוון אחר בדעת רש"י שבדעת רבה כותב ה'''מכתם''' (שם). המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהא ידיעה בעצם הדירה. הדירה צריכה להיבנות כך שאדם שישב בה יוכל להבין שהוא נמצא בסוכה, תחת סכך. <br/><br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבה ===<br />
<br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br/><br />
<br />
מסביר '''רש"י''' (שם) ובכיוון דומה '''רבינו חננאל''' (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br/><br />
<br />
=== חידוש הב"ח והקושיה עליו ===<br />
<br />
'''הב"ח''' (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב (שם) ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו 'ארבעת הטורים' לעשות כך (משום שהוא ספר הלכה). לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה האדם צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה על מנת לצאת ידי חובת המצווה. <br/><br />
<br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br/><br />
<br />
השאלה אם דברי הב"ח הם לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים.<br/> <br />
<br />
מביא '''המשנ"ב''' (שם א) בשם '''הפמ"ג''' שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד בלבד. ממילא יוצא לשיטתו שדברי הב"ח הם רק לכתחילה. <br/><br />
<br />
אמנם, '''הביכורי יעקב''' (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה. לכן, במקרה שאדם לא כיוון בעת הישיבה בסוכה 'זכר ליציאת מצרים' הוא לא יצא ידי חובתו כלל. <br/><br />
<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י דברים אלו יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא זו (לפחות עפ"י פירושם של רש"י ור"ח), לכן נראה שדבריו אינם לעיכובא. <br/><br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. <br/><br />
<br />
=== שיטת רבי זירא ===<br />
<br />
רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. הוא לומד זאת מן הפסוק "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב(חורב=שרב)". <br/><br />
<br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה! עונה לו רבי זירא שההגדרה שהוא התכוון אליה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ '''הרא"ה''' (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה ספציפי זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו אינה ראויה לעשות צל מהסכך (משום שהוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י ה'''ר"ח''' (שם)).<br/> <br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבי זירא === <br />
<br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו. מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br/><br />
<br />
הסביר '''רש"י''' (שם) שבימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br/><br />
<br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת '''סוכה''' (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. '''רש"י''' (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br/><br />
<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם?<br/> <br />
<br />
כדי לענות על כך נביא את דברי '''הפני יהושע''' (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה צריכה להיות זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה לו (רבה ורבא).<br/> <br />
<br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br/><br />
<br />
דעה נוספת מביא '''הערוך לנר''' (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו [=כמחיצה] (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br/><br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא.<br/><br />
<br />
=== דעת רבא ===<br />
<br />
רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה ('''רש"י''' (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה עשרים אמה.<br/><br />
<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה עם מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ '''הרא"ה''' (שם), ובצורה דומה כתבו שם '''התוס'''' (ד"ה כי עביד), ועיין '''ברש"י''' (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה כקבע כשרה.<br/><br />
<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. אמנם, מניין למד זאת רבא מן הפסוק?<br/> <br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br/><br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br/><br />
<br />
'''התוספות''' (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה '''בתענית''' (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע הגשמים לא יפריעו לישיבה בסוכה. אם כן, מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br/><br />
<br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית (של כל ימות השנה).<br/> <br />
<br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה?<br/> <br />
<br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה '''מהמשנה בסוכה''' (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים ('''סוכה''' ח ב) שהפנימית פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו ('''רש"י''' (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br/><br />
<br />
אומר '''הרא"ש''' (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת '''ר"ת''' שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br/><br />
<br />
מביא '''הטור''' (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, דברי הטור אינם מובנים, הרי ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br/><br />
<br />
מתרץ '''הב"ח''' (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות, [עיין סוכה ח ב]) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים.<br/> <br />
<br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''היראים''' (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br/><br />
<br />
'''המשנ"ב''' (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם שסוכה המעובה כמין בית פסולה, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br/><br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי. השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br/><br />
<br />
'''רבינו חננאל''' (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br/><br />
<br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר ה'''קרבן נתנאל''' (על הרא"ש א א) שעפ"י '''הגמרא''' (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו.<br/> <br />
<br />
לעומת זאת, '''הרי"ף''' (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br/><br />
<br />
'''הר"ן''' (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא.<br/> <br />
<br />
'''הרא"ש''' (א א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את '''בעל המאור''', '''הרי"ץ גיאות''' ו'''הרי"ד''' שפסקו כרבא, ואת דעת '''בעל העיטור''' שפסק כרבה. <br/><br />
<br />
'''הרמב"ם''' (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).<br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלג א) פוסק גם כרבא מכיוון שהוא פוסל סוכה הגבוהה מעשרים אמה אפילו אם הדפנות מגיעות לסכך, ואפילו אם היא גדולה (וכן הסביר '''המשנ"ב''' (שם ג)).<br/><br />
<br />
[[קטגוריה:סוכה]] [[קטגוריה:סוכה ב א]] [[קטגוריה:סוכה ד א]] [[קטגוריה:אורח חיים תרלג א]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5547סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-06-06T09:00:35Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
אחד משלושת הרגלים הוא חג הסוכות. אחד מהמצוות הקשורות לחג הסוכות היא עשיית הסוכה. בעשיית הסוכה ישנם הרבה גדרים, ואחד מהם הוא שהסוכה לא תהיה גבוהה מעשרים אמה. בסוגיה זו נדון בגדר זה. <br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
<br />
במשנה הראשונה '''במסכת סוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
<br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br/><br />
<br />
=== דאורייתא ===<br />
<br />
לכאורה '''הגמרא''' בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה '''בעירובין''' (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br/><br />
<br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br/><br />
<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון.<br/> <br />
<br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין '''תוס'''' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' <br />
('''פסחים''' ב ב), עפ"י '''רש"י''' שם). <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר ה'''ריטב"א''' (שם) בדעתו של רש"י).<br/><br />
<br />
=== דרבנן ===<br />
<br />
מעיר '''השפת אמת''' (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br/><br />
<br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא (שהבאנו לעיל), ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br/><br />
<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה '''הרש"ש''' (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br/><br />
<br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה היא שהפסול הינו מדאורייתא. <br/><br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה.<br/> <br />
<br />
=== שיטת רבה ===<br />
<br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br/><br />
<br />
=== הסבר השיטה ===<br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילים 'למען ידעו' מתפרשות כ'באופן שידעו', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'(לא כתיאור של העבר, אלא כאופן עשיית המצווה לעתיד). במילים אחרות, כאשר אדם נכנס לסוכה הוא צריך לדעת שהוא נמצא בסוכה, תחת סכך. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br/><br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br/><br />
<br />
בכיוון אחר בדעת רש"י שבדעת רבה כותב ה'''מכתם''' (שם). המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהא ידיעה בעצם הדירה. הדירה צריכה להיבנות כך שאדם שישב בה יוכל להבין שהוא נמצא בסוכה, תחת סכך. <br/><br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבה ===<br />
<br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br/><br />
<br />
מסביר '''רש"י''' (שם) ובכיוון דומה '''רבינו חננאל''' (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br/><br />
<br />
=== חידוש הב"ח והקושיה עליו ===<br />
<br />
'''הב"ח''' (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב (שם) ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו 'ארבעת הטורים' לעשות כך (משום שהוא ספר הלכה). לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה האדם צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה על מנת לצאת ידי חובת המצווה. <br/><br />
<br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br/><br />
<br />
השאלה אם דברי הב"ח הם לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים.<br/> <br />
<br />
מביא '''המשנ"ב''' (שם א) בשם '''הפמ"ג''' שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד בלבד. ממילא יוצא לשיטתו שדברי הב"ח הם רק לכתחילה. <br/><br />
<br />
אמנם, '''הביכורי יעקב''' (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה. לכן, במקרה שאדם לא כיוון בעת הישיבה בסוכה 'זכר ליציאת מצרים' הוא לא יצא ידי חובתו כלל. <br/><br />
<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י דברים אלו יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא זו (לפחות עפ"י פירושם של רש"י ור"ח), לכן נראה שדבריו אינם לעיכובא. <br/><br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. <br/><br />
<br />
=== שיטת רבי זירא ===<br />
<br />
רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. הוא לומד זאת מן הפסוק "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב(חורב=שרב)". <br/><br />
<br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה! עונה לו רבי זירא שההגדרה שהוא התכוון אליה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ '''הרא"ה''' (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה ספציפי זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו אינה ראויה לעשות צל מהסכך (משום שהוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י ה'''ר"ח''' (שם)).<br/> <br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבי זירא === <br />
<br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו. מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br/><br />
<br />
הסביר '''רש"י''' (שם) שבימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br/><br />
<br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת '''סוכה''' (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. '''רש"י''' (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br/><br />
<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם?<br/> <br />
<br />
כדי לענות על כך נביא את דברי '''הפני יהושע''' (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה צריכה להיות זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה לו (רבה ורבא).<br/> <br />
<br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br/><br />
<br />
דעה נוספת מביא '''הערוך לנר''' (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו [=כמחיצה] (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br/><br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא.<br/><br />
<br />
=== דעת רבא ===<br />
<br />
רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה ('''רש"י''' (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה עשרים אמה.<br/><br />
<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה עם מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ '''הרא"ה''' (שם), ובצורה דומה כתבו שם '''התוס'''' (ד"ה כי עביד), ועיין '''ברש"י''' (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה כקבע כשרה.<br/><br />
<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. אמנם, מניין למד זאת רבא מן הפסוק?<br/> <br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br/><br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br/><br />
<br />
'''התוספות''' (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה '''בתענית''' (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע הגשמים לא יפריעו לישיבה בסוכה. אם כן, מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br/><br />
<br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית (של כל ימות השנה).<br/> <br />
<br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה?<br/> <br />
<br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה '''מהמשנה בסוכה''' (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים ('''סוכה''' ח ב) שהפנימית פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו ('''רש"י''' (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br/><br />
<br />
אומר '''הרא"ש''' (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת '''ר"ת''' שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br/><br />
<br />
מביא '''הטור''' (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, דברי הטור אינם מובנים, הרי ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br/><br />
<br />
מתרץ '''הב"ח''' (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות, [עיין סוכה ח ב]) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים.<br/> <br />
<br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''היראים''' (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br/><br />
<br />
'''המשנ"ב''' (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם שסוכה המעובה כמין בית פסולה, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br/><br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br/><br />
<br />
'''רבינו חננאל''' (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br/><br />
<br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר ה'''קרבן נתנאל''' (על הרא"ש א א) שעפ"י '''הגמרא''' (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו.<br/> <br />
<br />
לעומת זאת, '''הרי"ף''' (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br/><br />
<br />
'''הר"ן''' (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא.<br/> <br />
<br />
'''הרא"ש''' (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את '''בעל המאור''', '''הרי"ץ גיאות''' ו'''הרי"ד''' שפסקו כרבא, ואת דעת '''בעל העיטור''' שפסק כרבה. <br/><br />
<br />
'''הרמב"ם''' (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).<br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלג א) פוסק גם כרבא מכיוון שהוא פוסל סוכה הגבוהה מעשרים אמה אפילו אם הדפנות מגיעות לסכך, ואפילו אם היא גדולה (וכן הסביר '''המשנ"ב''' (שם ג)).<br/><br />
<br />
[[קטגוריה:סוכה]] [[קטגוריה:סוכה ב א]] [[קטגוריה:סוכה ד א]] [[קטגוריה:אורח חיים תרלג א]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5546סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-06-06T08:59:41Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
אחד משלושת הרגלים הוא חג הסוכות. אחד מהמצוות הקשורות לחג הסוכות היא עשיית הסוכה. בעשיית הסוכה ישנם הרבה גדרים, ואחד מהם הוא שהסוכה לא תהיה גבוהה מעשרים אמה. בסוגיה זו נדון בגדר זה. <br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
<br />
במשנה הראשונה '''במסכת סוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
<br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br/><br />
<br />
=== דאורייתא ===<br />
<br />
לכאורה '''הגמרא''' בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה '''בעירובין''' (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br/><br />
<br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br/><br />
<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון.<br/> <br />
<br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין '''תוס'''' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' <br />
('''פסחים''' ב ב), עפ"י '''רש"י''' שם). <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר ה'''ריטב"א''' (שם) בדעתו של רש"י).<br/><br />
<br />
=== דרבנן ===<br />
<br />
מעיר '''השפת אמת''' (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br/><br />
<br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא (שהבאנו לעיל), ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br/><br />
<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה '''הרש"ש''' (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br/><br />
<br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה היא שהפסול הינו מדאורייתא. <br/><br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה.<br/> <br />
<br />
=== שיטת רבה ===<br />
<br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br/><br />
<br />
=== הסבר השיטה ===<br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילים 'למען ידעו' מתפרשות כ'באופן שידעו', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'(לא כתיאור של העבר, אלא כאופן עשיית המצווה לעתיד). במילים אחרות, כאשר אדם נכנס לסוכה הוא צריך לדעת שהוא נמצא בסוכה, תחת סכך. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br/><br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br/><br />
<br />
בכיוון אחר בדעת רש"י שבדעת רבה כותב ה'''מכתם''' (שם). המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהא ידיעה בעצם הדירה. הדירה צריכה להיבנות כך שאדם שישב בה יוכל להבין שהוא נמצא בסוכה, תחת סכך. <br/><br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבה ===<br />
<br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br/><br />
<br />
מסביר '''רש"י''' (שם) ובכיוון דומה '''רבינו חננאל''' (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br/><br />
<br />
=== חידוש הב"ח והקושיה עליו ===<br />
<br />
'''הב"ח''' (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב (שם) ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו 'ארבעת הטורים' לעשות כך (משום שהוא ספר הלכה). לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה האדם צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה על מנת לצאת ידי חובת המצווה. <br/><br />
<br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br/><br />
<br />
השאלה אם דברי הב"ח הם לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים.<br/> <br />
<br />
מביא '''המשנ"ב''' (שם א) בשם '''הפמ"ג''' שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד בלבד. ממילא יוצא לשיטתו שדברי הב"ח הם רק לכתחילה. <br/><br />
<br />
אמנם, '''הביכורי יעקב''' (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה. לכן, במקרה שאדם לא כיוון בעת הישיבה בסוכה 'זכר ליציאת מצרים' הוא לא יצא ידי חובתו כלל. <br/><br />
<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י דברים אלו יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא זו (לפחות עפ"י פירושם של רש"י ור"ח), לכן נראה שדבריו אינם לעיכובא. <br/><br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. <br/><br />
<br />
=== שיטת רבי זירא ===<br />
<br />
רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. הוא לומד זאת מן הפסוק "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב(חורב=שרב)". <br/><br />
<br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה! עונה לו רבי זירא שההגדרה שהוא התכוון אליה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ '''הרא"ה''' (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה ספציפי זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו אינה ראויה לעשות צל מהסכך (משום שהוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י ה'''ר"ח''' (שם)).<br/> <br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבי זירא === <br />
<br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו. מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br/><br />
<br />
הסביר '''רש"י''' (שם) שבימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br/><br />
<br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת '''סוכה''' (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. '''רש"י''' (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br/><br />
<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם?<br/> <br />
<br />
כדי לענות על כך נביא את דברי '''הפני יהושע''' (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה צריכה להיות זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה לו (רבה ורבא).<br/> <br />
<br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br/><br />
<br />
דעה נוספת מביא '''הערוך לנר''' (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו [=כמחיצה] (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br/><br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא.<br/><br />
<br />
=== דעת רבא ===<br />
<br />
רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה ('''רש"י''' (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה עשרים אמה.<br/><br />
<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה עם מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ '''הרא"ה''' (שם), ובצורה דומה כתבו שם '''התוס'''' (ד"ה כי עביד), ועיין '''ברש"י''' (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה כקבע כשרה.<br/><br />
<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. אמנם, מניין למד זאת רבא מן הפסוק?<br/> <br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br/><br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br/><br />
<br />
'''התוספות''' (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה '''בתענית''' (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע הגשמים לא יפריעו לישיבה בסוכה. אם כן, מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br/><br />
<br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית (של כל ימות השנה).<br/> <br />
<br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה?<br/> <br />
<br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה '''מהמשנה בסוכה''' (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים ('''סוכה''' ח ב) שהפנימית פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו ('''רש"י''' (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br/><br />
<br />
אומר '''הרא"ש''' (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת '''ר"ת''' שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br/><br />
<br />
מביא '''הטור''' (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, דברי הטור אינם מובנים, הרי ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br/><br />
<br />
מתרץ '''הב"ח''' (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות, [עיין סוכה ח ב]) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים.<br/> <br />
<br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''היראים''' (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br/><br />
<br />
'''המשנ"ב''' (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br/><br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br/><br />
<br />
'''רבינו חננאל''' (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br/><br />
<br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר ה'''קרבן נתנאל''' (על הרא"ש א א) שעפ"י '''הגמרא''' (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו.<br/> <br />
<br />
לעומת זאת, '''הרי"ף''' (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br/><br />
<br />
'''הר"ן''' (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא.<br/> <br />
<br />
'''הרא"ש''' (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את '''בעל המאור''', '''הרי"ץ גיאות''' ו'''הרי"ד''' שפסקו כרבא, ואת דעת '''בעל העיטור''' שפסק כרבה. <br/><br />
<br />
'''הרמב"ם''' (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).<br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלג א) פוסק גם כרבא מכיוון שהוא פוסל סוכה הגבוהה מעשרים אמה אפילו אם הדפנות מגיעות לסכך, ואפילו אם היא גדולה (וכן הסביר '''המשנ"ב''' (שם ג)).<br/><br />
<br />
[[קטגוריה:סוכה]] [[קטגוריה:סוכה ב א]] [[קטגוריה:סוכה ד א]] [[קטגוריה:אורח חיים תרלג א]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=5129לימוד תורה ונישואין2016-05-29T16:02:30Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג, תלמוד תורה א ה| יו"ד רמו ב, אה"ע א ג}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) בתחילה מביאה ברייתא שכתוב בה שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, ומסיקה שכל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך, מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם, צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [רש"י לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (ו ב) שרבי אביתר הטיח ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו [עיין בתוספות (כב א ד"ה שלא) שרש"י הולך לשיטתו שפת בסלו זה מספיק ע"מ למונעו מן העבירה]. <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (סב ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות האשה הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה). יוצא לפי הפני יהושע שרבי אביתר לא הטיח ביקורת כלפי עצם העובדה שתלמידים הולכים ללמוד חוץ למקומם, אלא מסיבות אחרות שמנינו לעיל. <br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי '''ר"ת''' רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
<br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
<br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף קידושין יב א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי. נשות בני בבל היו מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ב) מביא הסבר רביעי בנוגע לחילוק של בני בבל ובני ארץ ישראל. הוא מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן הם צריכים לשא אשה תחילה ואח"כ ללמוד תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ [עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה יט (או כא) "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה" ובא"י יש תוספת חכמה, עיין קידושין מט ב].<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (ט ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. במקרה שניתן שהמצווה תיעשה ע"י אחרים, אותו אדם שעוסק בתורה צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה. <br/><br />
<br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה. אמנם לפי הדברים שאמרנו לעיל נראה שאין הדין כך.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (פא א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה ד). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אה"ע א יג).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (אישות טו ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. מכיוון שאדם עוסק בתלמוד תורה ממילא הוא פטור ממצות הנישואין. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' הכוונה לפטור מוחלט (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (ב נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. בשו"ת (שם) היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (תלמוד תורה ג א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במועד קטן, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין בעבור מצווה זו. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשולחן ערוך הרב, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יו"ד ד לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה תלמוד תורה. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(אישות טו ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. ולכן ניתן לדחות את הנישואין עבור תלמוד תורה למרות שיש לו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (א ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (סג ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. ונתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (ד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (סג א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה (ע"ז נד א)'. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה המשנה (סוטה ט טו) 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים'. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (אישות טו ג) 'אין בידו עון'. <br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (כט ב עד ל א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
<br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אמורא אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואמורא אחר סבר מגיל שמונה עשרה עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן, ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים.<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (דעות ה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו. <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (ה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (אישות טו ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
<br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
<br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
<br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
<br />
הסבר נוסף לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (א ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (ד טז א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===גיל האחרון לנישואין===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אה"ע א ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
<br />
[http://ph.yhb.org.il/07-01-08/ תלמוד תורה ונישואין] - הרב אליעזר מלמד שליט"א<br />
<br />
[http://otzarhayahadut.torani.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%95-%D7%95%D7%99%D7%A2%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%E2%80%8F/ ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה] - הרב אילן חיים פור שליט"א<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]] [[קטגוריה:קידושין כט ב]] [[קטגוריה:אישות טו ב]] [[קטגוריה:אישות טו ג]] [[קטגוריה:יורה דעה רמו ב]] [[קטגוריה:תלמוד תורה א ה]] [[קטגוריה:אבן העזר א ג]] [[קטגוריה:דעות ה יא]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5128סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-05-29T16:02:16Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{תחרות כתיבה}}<br />
<br />
{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
אחד משלושת הרגלים הוא חג הסוכות. אחד מהמצוות הקשורות לחג הסוכות היא עשיית הסוכה. בעשיית הסוכה ישנם הרבה גדרים, ואחד מהם הוא שהסוכה לא תהיה גבוהה מעשרים אמה. בסוגיה זו נדון בגדר זה. <br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
<br />
במשנה הראשונה '''במסכת סוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
<br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br/><br />
<br />
=== דאורייתא ===<br />
<br />
לכאורה '''הגמרא''' בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה '''בעירובין''' (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br/><br />
<br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br/><br />
<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון.<br/> <br />
<br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין '''תוס'''' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' <br />
('''פסחים''' ב ב), עפ"י '''רש"י''' שם). <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר ה'''ריטב"א''' (שם) בדעתו של רש"י).<br/><br />
<br />
=== דרבנן ===<br />
<br />
מעיר '''השפת אמת''' (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות בגמרא לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br/><br />
<br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא (שהבאנו לעיל), ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br/><br />
<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה '''הרש"ש''' (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br/><br />
<br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה היא שהפסול הינו מדאורייתא. <br/><br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה.<br/> <br />
<br />
=== שיטת רבה ===<br />
<br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br/><br />
<br />
=== הסבר השיטה ===<br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילה 'למען' מתפרשת כ'באופן', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br/><br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br/><br />
<br />
בכיוון אחר בדעת רבה כותב ה'''מכתם''' (שם). המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהיה ידיעה בעצם הדירה. <br/><br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבה ===<br />
<br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br/><br />
<br />
מסבירים '''רש"י''' (שם) ובכיוון דומה '''רבינו חננאל''' (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br/><br />
<br />
=== חידוש הב"ח והקושיה עליו ===<br />
<br />
'''הב"ח''' (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב (שם) ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו ארבעת הטורים. לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה ע"מ לצאת ידי חובת המצווה. <br/><br />
<br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br/><br />
<br />
השאלה האם הב"ח אמר זאת לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים.<br/> <br />
<br />
מביא '''המשנ"ב''' (שם א) בשם '''הפמ"ג''' שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד. <br/><br />
<br />
אמנם, '''הביכורי יעקב''' (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה.<br/><br />
<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י זה יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא (לפחות עפ"י פירושם של רש"י ור"ח), לכן ברור שדבריו אינם לעיכובא. <br/><br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. <br/><br />
<br />
=== שיטת רבי זירא ===<br />
<br />
רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. <br/><br />
<br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה? עונה לו רבי זירא שההגדרה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ '''הרא"ה''' (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו לא ראויה לעשות צל מהסכך (הוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י ה'''ר"ח''' (שם)).<br/> <br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבי זירא === <br />
<br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br/><br />
<br />
הסביר '''רש"י''' (שם) שרבה ורבא דרשו את הפסוק לימות המשיח. בימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br/><br />
<br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת '''סוכה''' (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. '''רש"י''' (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br/><br />
<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם.<br/> <br />
<br />
כדי לתרץ את רש"י נביא את דברי '''הפני יהושע''' (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה אליו (רבה ורבא).<br/> <br />
<br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br/><br />
<br />
דעה נוספת מביא '''הערוך לנר''' (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו [=כמחיצה] (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br/><br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא.<br/><br />
<br />
=== דעת רבא ===<br />
<br />
רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה ('''רש"י''' (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה של עשרים אמה.<br/><br />
<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה עם מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ '''הרא"ה''' (שם), ובצורה דומה כתבו שם '''התוס'''' (ד"ה כי עביד), ועיין '''ברש"י''' (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה כקבע כשרה.<br/><br />
<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. איך רבא למד זאת מן הפסוק?<br/> <br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br/><br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br/><br />
<br />
'''התוספות''' (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה '''בתענית''' (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע לא יהיו גשמים אז מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br/><br />
<br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית.<br/> <br />
<br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה?<br/> <br />
<br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה '''מהמשנה בסוכה''' (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים ('''סוכה''' ח ב) שהיא פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו ('''רש"י''' (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br/><br />
<br />
אומר '''הרא"ש''' (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת '''ר"ת''' שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br/><br />
<br />
מביא '''הטור''' (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br/><br />
<br />
מתרץ '''הב"ח''' (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות, [עיין סוכה ח ב]) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים.<br/> <br />
<br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''היראים''' (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br/><br />
<br />
'''המשנ"ב''' (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br/><br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br/><br />
<br />
'''רבינו חננאל''' (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br/><br />
<br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר ה'''קרבן נתנאל''' (על הרא"ש א א) שעפ"י '''הגמרא''' (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו.<br/> <br />
<br />
לעומת זאת, '''הרי"ף''' (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br/><br />
<br />
'''הר"ן''' (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא.<br/> <br />
<br />
'''הרא"ש''' (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את '''בעל המאור''', '''הרי"ץ גיאות''' ו'''הרי"ד''' שפסקו כרבא, ואת דעת '''בעל העיטור''' שפסק כרבה. <br/><br />
<br />
'''הרמב"ם''' (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).<br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלג א) פוסק גם כרבא מכיוון שהוא פוסל סוכה הגבוהה מעשרים אמה אפילו אם הדפנות מגיעות לסכך, ואפילו אם היא גדולה (וכן הסביר '''המשנ"ב''' (שם ג)).<br/><br />
<br />
[[קטגוריה:סוכה]] [[קטגוריה:סוכה ב א]] [[קטגוריה:סוכה ד א]] [[קטגוריה:אורח חיים תרלג א]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5127סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-05-29T16:00:42Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
אחד משלושת הרגלים הוא חג הסוכות. אחד מהמצוות הקשורות לחג הסוכות היא עשיית הסוכה. בעשיית הסוכה ישנם הרבה גדרים, ואחד מהם הוא שהסוכה לא תהיה גבוהה מעשרים אמה. בסוגיה זו נדון בגדר זה. <br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
<br />
במשנה הראשונה '''במסכת סוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
<br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br/><br />
<br />
=== דאורייתא ===<br />
<br />
לכאורה '''הגמרא''' בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה '''בעירובין''' (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br/><br />
<br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br/><br />
<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון.<br/> <br />
<br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין '''תוס'''' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' <br />
('''פסחים''' ב ב), עפ"י '''רש"י''' שם). <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר ה'''ריטב"א''' (שם) בדעתו של רש"י).<br/><br />
<br />
=== דרבנן ===<br />
<br />
מעיר '''השפת אמת''' (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות בגמרא לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br/><br />
<br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא (שהבאנו לעיל), ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br/><br />
<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה '''הרש"ש''' (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br/><br />
<br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה היא שהפסול הינו מדאורייתא. <br/><br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה.<br/> <br />
<br />
=== שיטת רבה ===<br />
<br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br/><br />
<br />
=== הסבר השיטה ===<br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילה 'למען' מתפרשת כ'באופן', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br/><br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br/><br />
<br />
בכיוון אחר בדעת רבה כותב ה'''מכתם''' (שם). המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהיה ידיעה בעצם הדירה. <br/><br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבה ===<br />
<br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br/><br />
<br />
מסבירים '''רש"י''' (שם) ובכיוון דומה '''רבינו חננאל''' (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br/><br />
<br />
=== חידוש הב"ח והקושיה עליו ===<br />
<br />
'''הב"ח''' (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב (שם) ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו ארבעת הטורים. לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה ע"מ לצאת ידי חובת המצווה. <br/><br />
<br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br/><br />
<br />
השאלה האם הב"ח אמר זאת לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים.<br/> <br />
<br />
מביא '''המשנ"ב''' (שם א) בשם '''הפמ"ג''' שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד. <br/><br />
<br />
אמנם, '''הביכורי יעקב''' (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה.<br/><br />
<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י זה יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא (לפחות עפ"י פירושם של רש"י ור"ח), לכן ברור שדבריו אינם לעיכובא. <br/><br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. <br/><br />
<br />
=== שיטת רבי זירא ===<br />
<br />
רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. <br/><br />
<br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה? עונה לו רבי זירא שההגדרה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ '''הרא"ה''' (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו לא ראויה לעשות צל מהסכך (הוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י ה'''ר"ח''' (שם)).<br/> <br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבי זירא === <br />
<br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br/><br />
<br />
הסביר '''רש"י''' (שם) שרבה ורבא דרשו את הפסוק לימות המשיח. בימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br/><br />
<br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת '''סוכה''' (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. '''רש"י''' (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br/><br />
<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם.<br/> <br />
<br />
כדי לתרץ את רש"י נביא את דברי '''הפני יהושע''' (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה אליו (רבה ורבא).<br/> <br />
<br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br/><br />
<br />
דעה נוספת מביא '''הערוך לנר''' (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו [=כמחיצה] (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br/><br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא.<br/><br />
<br />
=== דעת רבא ===<br />
<br />
רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה ('''רש"י''' (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה של עשרים אמה.<br/><br />
<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה עם מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ '''הרא"ה''' (שם), ובצורה דומה כתבו שם '''התוס'''' (ד"ה כי עביד), ועיין '''ברש"י''' (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה כקבע כשרה.<br/><br />
<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. איך רבא למד זאת מן הפסוק?<br/> <br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br/><br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br/><br />
<br />
'''התוספות''' (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה '''בתענית''' (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע לא יהיו גשמים אז מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br/><br />
<br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית.<br/> <br />
<br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה?<br/> <br />
<br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה '''מהמשנה בסוכה''' (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים ('''סוכה''' ח ב) שהיא פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו ('''רש"י''' (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br/><br />
<br />
אומר '''הרא"ש''' (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת '''ר"ת''' שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br/><br />
<br />
מביא '''הטור''' (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br/><br />
<br />
מתרץ '''הב"ח''' (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות, [עיין סוכה ח ב]) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים.<br/> <br />
<br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''היראים''' (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br/><br />
<br />
'''המשנ"ב''' (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br/><br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br/><br />
<br />
'''רבינו חננאל''' (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br/><br />
<br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר ה'''קרבן נתנאל''' (על הרא"ש א א) שעפ"י '''הגמרא''' (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו.<br/> <br />
<br />
לעומת זאת, '''הרי"ף''' (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br/><br />
<br />
'''הר"ן''' (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא.<br/> <br />
<br />
'''הרא"ש''' (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את '''בעל המאור''', '''הרי"ץ גיאות''' ו'''הרי"ד''' שפסקו כרבא, ואת דעת '''בעל העיטור''' שפסק כרבה. <br/><br />
<br />
'''הרמב"ם''' (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).<br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלג א) פוסק גם כרבא מכיוון שהוא פוסל סוכה הגבוהה מעשרים אמה אפילו אם הדפנות מגיעות לסכך, ואפילו אם היא גדולה (וכן הסביר '''המשנ"ב''' (שם ג)).<br/><br />
<br />
[[קטגוריה:סוכה]] [[קטגוריה:סוכה ב א]] [[קטגוריה:סוכה ד א]] [[קטגוריה:אורח חיים תרלג א]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5126סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-05-29T15:53:41Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
<br />
במשנה הראשונה '''במסכת סוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
<br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br/><br />
<br />
=== דאורייתא ===<br />
<br />
לכאורה '''הגמרא''' בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה '''בעירובין''' (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br/><br />
<br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br/><br />
<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון.<br/> <br />
<br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין '''תוס'''' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' <br />
('''פסחים''' ב ב), עפ"י '''רש"י''' שם). <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר ה'''ריטב"א''' (שם) בדעתו של רש"י).<br/><br />
<br />
=== דרבנן ===<br />
<br />
מעיר '''השפת אמת''' (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות בגמרא לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br/><br />
<br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא (שהבאנו לעיל), ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br/><br />
<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה '''הרש"ש''' (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br/><br />
<br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה היא שהפסול הינו מדאורייתא. <br/><br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה.<br/> <br />
<br />
=== שיטת רבה ===<br />
<br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br/><br />
<br />
=== הסבר השיטה ===<br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילה 'למען' מתפרשת כ'באופן', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br/><br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br/><br />
<br />
בכיוון אחר בדעת רבה כותב ה'''מכתם''' (שם). המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהיה ידיעה בעצם הדירה. <br/><br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבה ===<br />
<br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br/><br />
<br />
מסבירים '''רש"י''' (שם) ובכיוון דומה '''רבינו חננאל''' (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br/><br />
<br />
=== חידוש הב"ח והקושיה עליו ===<br />
<br />
'''הב"ח''' (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב (שם) ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו ארבעת הטורים. לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה ע"מ לצאת ידי חובת המצווה. <br/><br />
<br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br/><br />
<br />
השאלה האם הב"ח אמר זאת לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים.<br/> <br />
<br />
מביא '''המשנ"ב''' (שם א) בשם '''הפמ"ג''' שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד. <br/><br />
<br />
אמנם, '''הביכורי יעקב''' (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה.<br/><br />
<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י זה יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא (לפחות עפ"י פירושם של רש"י ור"ח), לכן ברור שדבריו אינם לעיכובא. <br/><br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. <br/><br />
<br />
=== שיטת רבי זירא ===<br />
<br />
רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. <br/><br />
<br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה? עונה לו רבי זירא שההגדרה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ '''הרא"ה''' (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו לא ראויה לעשות צל מהסכך (הוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י ה'''ר"ח''' (שם)).<br/> <br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבי זירא === <br />
<br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br/><br />
<br />
הסביר '''רש"י''' (שם) שרבה ורבא דרשו את הפסוק לימות המשיח. בימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br/><br />
<br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת '''סוכה''' (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. '''רש"י''' (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br/><br />
<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם.<br/> <br />
<br />
כדי לתרץ את רש"י נביא את דברי '''הפני יהושע''' (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה אליו (רבה ורבא).<br/> <br />
<br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br/><br />
<br />
דעה נוספת מביא '''הערוך לנר''' (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו [=כמחיצה] (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br/><br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא.<br/><br />
<br />
=== דעת רבא ===<br />
<br />
רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה ('''רש"י''' (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה של עשרים אמה.<br/><br />
<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה עם מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ '''הרא"ה''' (שם), ובצורה דומה כתבו שם '''התוס'''' (ד"ה כי עביד), ועיין '''ברש"י''' (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה כקבע כשרה.<br/><br />
<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. איך רבא למד זאת מן הפסוק?<br/> <br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br/><br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br/><br />
<br />
'''התוספות''' (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה '''בתענית''' (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע לא יהיו גשמים אז מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br/><br />
<br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית.<br/> <br />
<br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה?<br/> <br />
<br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה '''מהמשנה בסוכה''' (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים ('''סוכה''' ח ב) שהיא פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו ('''רש"י''' (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br/><br />
<br />
אומר '''הרא"ש''' (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת '''ר"ת''' שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br/><br />
<br />
מביא '''הטור''' (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br/><br />
<br />
מתרץ '''הב"ח''' (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות, [עיין סוכה ח ב]) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים.<br/> <br />
<br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''היראים''' (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br/><br />
<br />
'''המשנ"ב''' (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br/><br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br/><br />
<br />
'''רבינו חננאל''' (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br/><br />
<br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר ה'''קרבן נתנאל''' (על הרא"ש א א) שעפ"י '''הגמרא''' (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו.<br/> <br />
<br />
לעומת זאת, '''הרי"ף''' (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br/><br />
<br />
'''הר"ן''' (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא.<br/> <br />
<br />
'''הרא"ש''' (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את '''בעל המאור''', '''הרי"ץ גיאות''' ו'''הרי"ד''' שפסקו כרבא, ואת דעת '''בעל העיטור''' שפסק כרבה. <br/><br />
<br />
'''הרמב"ם''' (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).<br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלג א) פוסק גם כרבא מכיוון שהוא פוסל סוכה הגבוהה מעשרים אמה אפילו אם הדפנות מגיעות לסכך, ואפילו אם היא גדולה (וכן הסביר '''המשנ"ב''' (שם ג)).<br/><br />
<br />
[[קטגוריה:סוכה]] [[קטגוריה:סוכה ב א]] [[קטגוריה:סוכה ד א]] [[קטגוריה:אורח חיים תרלג א]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5125סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-05-29T15:47:38Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
<br />
במשנה הראשונה '''במסכת סוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
<br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br/><br />
<br />
=== דאורייתא ===<br />
<br />
לכאורה '''הגמרא''' בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה '''בעירובין''' (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br/><br />
<br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br/><br />
<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון.<br/> <br />
<br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין '''תוס'''' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' <br />
('''פסחים''' ב ב), עפ"י '''רש"י''' שם). <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר ה'''ריטב"א''' (שם) בדעתו של רש"י).<br/><br />
<br />
=== דרבנן ===<br />
<br />
מעיר '''השפת אמת''' (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות בגמרא לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br/><br />
<br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא (שהבאנו לעיל), ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br/><br />
<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה '''הרש"ש''' (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br/><br />
<br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה היא שהפסול הינו מדאורייתא. <br/><br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה.<br/> <br />
<br />
=== שיטת רבה ===<br />
<br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br/><br />
<br />
=== הסבר השיטה ===<br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילה 'למען' מתפרשת כ'באופן', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br/><br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br/><br />
<br />
בכיוון אחר בדעת רבה כותב ה'''מכתם''' (שם). המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהיה ידיעה בעצם הדירה. <br/><br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבה ===<br />
<br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br/><br />
<br />
מסבירים '''רש"י''' (שם) ובכיוון דומה '''רבינו חננאל''' (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br/><br />
<br />
=== חידוש הב"ח והקושיה עליו ===<br />
<br />
'''הב"ח''' (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב (שם) ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו ארבעת הטורים. לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה ע"מ לצאת ידי חובת המצווה. <br/><br />
<br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br/><br />
<br />
השאלה האם הב"ח אמר זאת לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים.<br/> <br />
<br />
מביא '''המשנ"ב''' (שם א) בשם '''הפמ"ג''' שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד. <br/><br />
<br />
אמנם, '''הביכורי יעקב''' (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה.<br/><br />
<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י זה יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא (לפחות עפ"י פירושם של רש"י ור"ח), לכן ברור שדבריו אינם לעיכובא. <br/><br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. <br/><br />
<br />
=== שיטת רבי זירא ===<br />
<br />
רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. <br/><br />
<br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה? עונה לו רבי זירא שההגדרה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ '''הרא"ה''' (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו לא ראויה לעשות צל מהסכך (הוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י ה'''ר"ח''' (שם)).<br/> <br />
<br />
=== הסבר שאר האמרואים את מקורו של רבי זירא === <br />
<br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br/><br />
<br />
הסביר '''רש"י''' (שם) שרבה ורבא דרשו את הפסוק לימות המשיח. בימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br/><br />
<br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת '''סוכה''' (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. '''רש"י''' (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br/><br />
<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם.<br/> <br />
<br />
כדי לתרץ את רש"י נביא את דברי '''הפני יהושע''' (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה אליו (רבה ורבא).<br/> <br />
<br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br/><br />
<br />
דעה נוספת מביא '''הערוך לנר''' (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו [=כמחיצה] (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br/><br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא.<br/><br />
<br />
=== דעת רבא ===<br />
<br />
רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה ('''רש"י''' (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה של עשרים אמה.<br/><br />
<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה עם מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ '''הרא"ה''' (שם), ובצורה דומה כתבו שם '''התוס'''' (ד"ה כי עביד), ועיין '''ברש"י''' (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה כקבע כשרה.<br/><br />
<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. איך רבא למד זאת מן הפסוק?<br/> <br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br/><br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br/><br />
<br />
'''התוספות''' (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה '''בתענית''' (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע לא יהיו גשמים אז מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br/><br />
<br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית.<br/> <br />
<br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה?<br/> <br />
<br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה '''מהמשנה בסוכה''' (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים ('''סוכה''' ח ב) שהיא פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו ('''רש"י''' (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br/><br />
<br />
אומר '''הרא"ש''' (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת '''ר"ת''' שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br/><br />
<br />
מביא '''הטור''' (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br/><br />
<br />
מתרץ '''הב"ח''' (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות, [עיין סוכה ח ב]) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים.<br/> <br />
<br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br/><br />
<br />
'''היראים''' (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br/><br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br/><br />
<br />
'''המשנ"ב''' (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br/><br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br/><br />
<br />
'''רבינו חננאל''' (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br/><br />
<br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר ה'''קרבן נתנאל''' (על הרא"ש א א) שעפ"י '''הגמרא''' (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו.<br/> <br />
<br />
לעומת זאת, '''הרי"ף''' (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br/><br />
<br />
'''הר"ן''' (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא.<br/> <br />
<br />
'''הרא"ש''' (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את '''בעל המאור''', '''הרי"ץ גיאות''' ו'''הרי"ד''' שפסקו כרבא, ואת דעת '''בעל העיטור''' שפסק כרבה. <br/><br />
<br />
'''הרמב"ם''' (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).<br/><br />
<br />
'''השולחן ערוך''' (או"ח תרלג א) פוסק גם כרבא מכיוון שהוא פוסל סוכה הגבוהה מעשרים אמה אפילו אם הדפנות מגיעות לסכך, ואפילו אם היא גדולה (וכן הסביר '''המשנ"ב''' (שם ג)).<br/></div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5124סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-05-29T15:34:13Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
<br />
במשנה הראשונה '''במסכת סוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
<br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br/><br />
<br />
=== דאורייתא ===<br />
<br />
לכאורה '''הגמרא''' בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה '''בעירובין''' (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br/><br />
<br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br/><br />
<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון.<br/> <br />
<br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין '''תוס'''' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' <br />
('''פסחים''' ב ב), עפ"י '''רש"י''' שם). <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר ה'''ריטב"א''' (שם) בדעתו של רש"י).<br/><br />
<br />
=== דרבנן ===<br />
<br />
מעיר '''השפת אמת''' (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות בגמרא לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br/><br />
<br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא (שהבאנו לעיל), ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br/><br />
<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה '''הרש"ש''' (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br/><br />
<br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה היא שהפסול הינו מדאורייתא. <br/><br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה.<br/> <br />
<br />
=== שיטת רבה ===<br />
<br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br/><br />
<br />
=== הסבר השיטה ===<br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילה 'למען' מתפרשת כ'באופן', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br/><br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br/><br />
<br />
בכיוון אחר בדעת רבה כותב ה'''מכתם''' (שם). המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהיה ידיעה בעצם הדירה. <br/><br />
<br />
=== הסבר שאר האמוראים את מקורו של רבה ===<br />
<br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br/><br />
<br />
מסבירים '''רש"י''' (שם) ובכיוון דומה '''רבינו חננאל''' (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br/><br />
<br />
=== חידוש הב"ח והקושיה עליו ===<br />
<br />
'''הב"ח''' (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב (שם) ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו ארבעת הטורים. לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה ע"מ לצאת ידי חובת המצווה. <br/><br />
<br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br/><br />
<br />
השאלה האם הב"ח אמר זאת לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים.<br/> <br />
<br />
מביא '''המשנ"ב''' (שם א) בשם '''הפמ"ג''' שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד. <br/><br />
<br />
אמנם, '''הביכורי יעקב''' (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה.<br/><br />
<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י זה יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא (לפחות עפ"י פירושם של רש"י ור"ח), לכן ברור שדבריו אינם לעיכובא. <br/><br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. <br/><br />
<br />
=== שיטת רבי זירא ===<br />
<br />
רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. <br/><br />
<br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה? עונה לו רבי זירא שההגדרה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ '''הרא"ה''' (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו לא ראויה לעשות צל מהסכך (הוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י ה'''ר"ח''' (שם)).<br/> <br />
<br />
=== הסבר שאר האמרואים את מקורו של רבי זירא === <br />
<br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br/><br />
<br />
הסביר '''רש"י''' (שם) שרבה ורבא דרשו את הפסוק לימות המשיח. בימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br/><br />
<br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת '''סוכה''' (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. '''רש"י''' (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br/><br />
<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם.<br/> <br />
<br />
כדי לתרץ את רש"י נביא את דברי '''הפני יהושע''' (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה אליו (רבה ורבא).<br/> <br />
<br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br/><br />
<br />
דעה נוספת מביא '''הערוך לנר''' (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו [=כמחיצה] (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br/><br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
הגמרא (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא. רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה (רש"י (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה של עשרים אמה.<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה ועשה מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ הרא"ה (שם), ובצורה דומה כתבו שם התוס' (ד"ה כי עביד), ועיין ברש"י (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה קבע כשרה.<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. איך רבא למד זאת מן הפסוק? <br />
מסביר הר"ן (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br />
התוספות (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה בתענית (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע לא יהיו גשמים אז מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית. <br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה? <br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה מהמשנה (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים (ח ב) שהיא פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו (רש"י (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br />
אומר הרא"ש (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת ר"ת שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br />
מביא הטור (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br />
מתרץ הב"ח (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים. <br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br />
היראים (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br />
השולחן ערוך (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br />
המשנ"ב (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br />
הרבינו חננאל (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר הקרבן נתנאל (הרא"ש א א) שעפ"י הגמרא (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו. <br />
לעומת זאת, הרי"ף (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br />
הר"ן (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא. <br />
הרא"ש (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את בעל המאור, הרי"ץ גיאות והרי"ד שפסקו כרבא, ואת דעת בעל העיטור שפסק כרבה. <br />
הרמב"ם (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5123סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-05-29T15:23:42Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
<br />
במשנה הראשונה '''במסכת סוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
<br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br/><br />
<br />
לכאורה '''הגמרא''' בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה '''בעירובין''' (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br/><br />
<br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br/><br />
<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון.<br/> <br />
<br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין '''תוס'''' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' <br />
('''פסחים''' ב ב), עפ"י '''רש"י'''שם). <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר ה'''ריטב"א''' (שם) בדעתו של רש"י).<br/><br />
<br />
מעיר '''השפת אמת''' (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות בגמרא לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br/><br />
<br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא (שהבאנו לעיל), ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br/><br />
<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה '''הרש"ש''' (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br/><br />
<br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה היא שהפסול הינו מדאורייתא. <br/><br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה.<br/> <br />
<br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br/><br />
<br />
'''רש"י''' (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילה 'למען' מתפרשת כ'באופן', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br/><br />
<br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br/><br />
<br />
מסביר '''הר"ן''' (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br/><br />
<br />
בכיוון אחר בדעת רבה כותב ה'''מכתם''' (שם). המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהיה ידיעה בעצם הדירה. <br/><br />
<br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה '''הגמרא''' (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br/><br />
<br />
מסבירים '''רש"י''' (שם) ובכיוון דומה '''רבינו חננאל''' (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br/><br />
<br />
'''הב"ח''' (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב (שם) ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו ארבעת הטורים. לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה ע"מ לצאת ידי חובת המצווה. <br/><br />
<br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br/><br />
<br />
השאלה האם הב"ח אמר זאת לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים.<br/> <br />
<br />
מביא '''המשנ"ב''' (שם א) בשם '''הפמ"ג''' שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד. <br/><br />
<br />
אמנם, '''הביכורי יעקב''' (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה.<br/><br />
<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י זה יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא (לפחות עפ"י פירושם של רש"י ור"ח), לכן ברור שדבריו אינם לעיכובא. <br/><br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
הגמרא (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. <br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה? עונה לו רבי זירא שההגדרה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ הרא"ה (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו לא ראויה לעשות צל מהסכך (הוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י הר"ח (שם)). <br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו? מביאה הגמרא (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br />
הסביר רש"י (שם) שרבה ורבא דרשו את הפסוק לימות המשיח. בימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת סוכה (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. רש"י (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם. <br />
כדי לתרץ את רש"י נביא את דברי הפני יהושע (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה אליו (רבה ורבא). <br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br />
דעה נוספת מביא הערוך לנר (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
הגמרא (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא. רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה (רש"י (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה של עשרים אמה.<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה ועשה מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ הרא"ה (שם), ובצורה דומה כתבו שם התוס' (ד"ה כי עביד), ועיין ברש"י (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה קבע כשרה.<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. איך רבא למד זאת מן הפסוק? <br />
מסביר הר"ן (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br />
התוספות (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה בתענית (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע לא יהיו גשמים אז מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית. <br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה? <br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה מהמשנה (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים (ח ב) שהיא פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו (רש"י (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br />
אומר הרא"ש (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת ר"ת שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br />
מביא הטור (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br />
מתרץ הב"ח (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים. <br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br />
היראים (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br />
השולחן ערוך (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br />
המשנ"ב (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br />
הרבינו חננאל (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר הקרבן נתנאל (הרא"ש א א) שעפ"י הגמרא (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו. <br />
לעומת זאת, הרי"ף (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br />
הר"ן (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא. <br />
הרא"ש (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את בעל המאור, הרי"ץ גיאות והרי"ד שפסקו כרבא, ואת דעת בעל העיטור שפסק כרבה. <br />
הרמב"ם (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5122סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-05-29T15:14:51Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|סוכה א א|סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
במשנה הראשונה '''בסוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br />
לכאורה הגמרא בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה בעירובין (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון. <br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין תוס' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' (פסחים ב ע"ב), עפ"י רש"י שם). <br />
רש"י (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר הריטב"א (שם) בדעתו של רש"י).<br />
מעיר השפת אמת (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות בגמרא לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא, ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה הרש"ש (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה הפסול הוא מדאורייתא. <br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
הגמרא (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה. <br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br />
רש"י (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילה 'למען' מתפרשת כ'באופן', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br />
מסביר הר"ן (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br />
בכיוון אחר בדעת רבה כותב המכתם (שם) המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהיה ידיעה בעצם הדירה. <br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה הגמרא (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br />
מסבירים רש"י (שם) ובכיוון דומה רבינו חננאל (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br />
הב"ח (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב שם ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו ארבעת הטורים. לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה ע"מ לצאת ידי חובת המצווה. <br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br />
השאלה האם הב"ח אמר זאת לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים. <br />
מביא המשנ"ב (שם א) בשם הפמ"ג שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד. <br />
אמנם, הביכורי יעקב (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה.<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י זה יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא, לכן ברור שדבריו אינם לעיכובא. <br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
הגמרא (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. <br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה? עונה לו רבי זירא שההגדרה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ הרא"ה (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו לא ראויה לעשות צל מהסכך (הוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י הר"ח (שם)). <br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו? מביאה הגמרא (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br />
הסביר רש"י (שם) שרבה ורבא דרשו את הפסוק לימות המשיח. בימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת סוכה (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. רש"י (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם. <br />
כדי לתרץ את רש"י נביא את דברי הפני יהושע (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה אליו (רבה ורבא). <br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br />
דעה נוספת מביא הערוך לנר (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
הגמרא (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא. רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה (רש"י (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה של עשרים אמה.<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה ועשה מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ הרא"ה (שם), ובצורה דומה כתבו שם התוס' (ד"ה כי עביד), ועיין ברש"י (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה קבע כשרה.<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. איך רבא למד זאת מן הפסוק? <br />
מסביר הר"ן (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br />
התוספות (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה בתענית (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע לא יהיו גשמים אז מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית. <br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה? <br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה מהמשנה (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים (ח ב) שהיא פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו (רש"י (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br />
אומר הרא"ש (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת ר"ת שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br />
מביא הטור (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br />
מתרץ הב"ח (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים. <br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br />
היראים (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br />
השולחן ערוך (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br />
המשנ"ב (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br />
הרבינו חננאל (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר הקרבן נתנאל (הרא"ש א א) שעפ"י הגמרא (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו. <br />
לעומת זאת, הרי"ף (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br />
הר"ן (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא. <br />
הרא"ש (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את בעל המאור, הרי"ץ גיאות והרי"ד שפסקו כרבא, ואת דעת בעל העיטור שפסק כרבה. <br />
הרמב"ם (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5121סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-05-29T15:12:59Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||סוכה ב א||סוכה ד א|או"ח תרלג א}}<br />
<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br/><br />
במשנה הראשונה '''בסוכה''' (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה.<br/> <br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה, ונברר את הדברים.<br/> <br />
<br />
== רמת הפסול ==<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br />
לכאורה הגמרא בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה בעירובין (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון. <br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין תוס' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' (פסחים ב ע"ב), עפ"י רש"י שם). <br />
רש"י (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר הריטב"א (שם) בדעתו של רש"י).<br />
מעיר השפת אמת (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות בגמרא לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא, ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה הרש"ש (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה הפסול הוא מדאורייתא. <br />
<br />
== ידיעת הסוכה ==<br />
<br />
הגמרא (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה. <br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br />
רש"י (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילה 'למען' מתפרשת כ'באופן', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br />
מסביר הר"ן (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br />
בכיוון אחר בדעת רבה כותב המכתם (שם) המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהיה ידיעה בעצם הדירה. <br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה הגמרא (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br />
מסבירים רש"י (שם) ובכיוון דומה רבינו חננאל (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br />
הב"ח (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב שם ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו ארבעת הטורים. לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה ע"מ לצאת ידי חובת המצווה. <br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br />
השאלה האם הב"ח אמר זאת לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים. <br />
מביא המשנ"ב (שם א) בשם הפמ"ג שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד. <br />
אמנם, הביכורי יעקב (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה.<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י זה יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא, לכן ברור שדבריו אינם לעיכובא. <br />
<br />
== צל הסוכה ==<br />
<br />
הגמרא (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. <br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה? עונה לו רבי זירא שההגדרה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ הרא"ה (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו לא ראויה לעשות צל מהסכך (הוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י הר"ח (שם)). <br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו? מביאה הגמרא (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br />
הסביר רש"י (שם) שרבה ורבא דרשו את הפסוק לימות המשיח. בימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת סוכה (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. רש"י (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם. <br />
כדי לתרץ את רש"י נביא את דברי הפני יהושע (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה אליו (רבה ורבא). <br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br />
דעה נוספת מביא הערוך לנר (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br />
<br />
== דירת עראי ==<br />
<br />
הגמרא (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא. רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה (רש"י (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה של עשרים אמה.<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה ועשה מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ הרא"ה (שם), ובצורה דומה כתבו שם התוס' (ד"ה כי עביד), ועיין ברש"י (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה קבע כשרה.<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. איך רבא למד זאת מן הפסוק? <br />
מסביר הר"ן (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br />
<br />
== סכך עראי ==<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br />
התוספות (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה בתענית (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע לא יהיו גשמים אז מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית. <br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה? <br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה מהמשנה (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים (ח ב) שהיא פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו (רש"י (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br />
אומר הרא"ש (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת ר"ת שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br />
מביא הטור (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br />
מתרץ הב"ח (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים. <br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br />
היראים (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br />
השולחן ערוך (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br />
המשנ"ב (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br />
<br />
== פסק ההלכה ==<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br />
הרבינו חננאל (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר הקרבן נתנאל (הרא"ש א א) שעפ"י הגמרא (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו. <br />
לעומת זאת, הרי"ף (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br />
הר"ן (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא. <br />
הרא"ש (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את בעל המאור, הרי"ץ גיאות והרי"ד שפסקו כרבא, ואת דעת בעל העיטור שפסק כרבה. <br />
הרמב"ם (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%92%D7%91%D7%95%D7%94%D7%94_%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9E%D7%94&diff=5120סוכה הגבוהה מעשרים אמה2016-05-29T15:06:21Z<p>שי קרני: דף חדש: הקדמה בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'. במשנה הראשונה בסוכה (ב א) מובא שסוכה הגבוה...</p>
<hr />
<div><br />
הקדמה<br />
<br />
<br />
בסוגיה זו נעסוק באחד מגדרי הסוכה- 'למעלה מעשרים אמה'.<br />
במשנה הראשונה בסוכה (ב א) מובא שסוכה הגבוהה מעשרים אמה דינה כסוכה פסולה. <br />
ישנן כמה שאלות הנובעות מדין זה. שאלה ראשונה היא האם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה נוספת היא מדוע הדין כך, וגם כמי נפסקה ההלכה. <br />
<br />
רמת הפסול<br />
<br />
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא מהי רמת פסול סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. האם הפסול הינו מדאורייתא או מדרבנן. <br />
לכאורה הגמרא בעצמה (ב א) עונה על שאלה זו. הגמרא שואלת על ההבדל (מבחינת הניסוח) בין המשנה הזו, לבין המשנה בעירובין (ב א). בשני המקרים מוצג מקרה - סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה או מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה. אמנם הדין במקרים אלו מוצג באופן שונה, בסוכה כתוב פסולה(=עצם הדין), ואילו במבוי כתוב ימעט(=אופן התיקון). הגמרא מנסה לברר מה פשר שוני זה. <br />
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו:<br />
1. סוכה היא דין דאורייתא ולכן שנינו לשון פסול, ואילו מבוי הוא דין דרבנן ולכן שנינו לשון של תיקון. <br />
2. ישנה עדיפות כללית לשנות את המשנה בלשון של תיקון (עיין תוס' ד"ה דאורייתא). במשנה בעירובין ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש שם דין אחד בלבד, ואילו במשנה בסוכה לא ניתן לשנות לשון של תיקון בצורה קצרה משום שיש כמה דינים במשנה זו (וקיי"ל 'ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' (פסחים ב ע"ב), עפ"י רש"י שם). <br />
רש"י (שם) מסביר את התשובה הראשונה כך שלשון הפסול מתאימה רק לדין דאורייתא הידוע כבר, ואילו על דין דרבנן שחידשו אותו אין שייך לומר לשון פסול (וכן הסביר הריטב"א (שם) בדעתו של רש"י).<br />
מעיר השפת אמת (שם) שהגמרא מביאה שלוש דעות בגמרא לשאלה מניין לומדים שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה. אמנם, לאחר מכן (ב ב) היא מביאה דעה רביעית ללא מקור בפסוקים לסיבת הפסול. עפ"י זה מסיק השפת אמת שדעה זו סברה שהפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה הוא מדרבנן בלבד. <br />
לכאורה איך אותו אמורא יסתדר עם הגמרא שאומרת 'סוכה דאורייתא תני פסולה'? <br />
אפשרות אחת לומר היא שאותו אמורא הסביר את המשנה עפ"י התירוץ השני בגמרא, ששם לא מוכח האם דיני הסוכה הם מדאורייתא או מדרבנן.<br />
אפשרות שנייה לומר היא שאותו אמורא הסביר את הגמרא כמו שהסביר אותה הרש"ש (שם). הרש"ש מביא אפשרות שונה להסביר את דברי הגמרא. הוא טוען שמכיוון שעיקר מצוות סוכה הוא מדאורייתא, לכן ניתן לומר לשון של פסול במקרה שהסוכה למעלה מעשרים אמה. אמנם במבוי, שעוד לא נודע לנו שהוא נצרך לקורה או ללחי, לא ניתן לומר לשון של פסול. <br />
יוצא לפי הרש"ש שהפסול יכול להיות גם מדרבנן. אמנם, רש"י לא הבין כך, ומסקנת ההלכה הפסול הוא מדאורייתא. <br />
<br />
ג. ידיעת הסוכה<br />
<br />
הגמרא (ב א) מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי מקור הפסול של סוכה הגבוהה מעשרים אמה. <br />
בסעיף זה נתייחס לתשובה הראשונה בשם רבה. רבה סובר שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה משום שבמקרה כזה אדם לא מבחין שהוא נמצא בסוכה תחת סכך. הוא מביא לכך את הפסוק (ויקרא כג מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". <br />
רש"י (שם) מסביר את הסבר הפסוק כך שהמילה 'למען' מתפרשת כ'באופן', והמילה 'הושבתי' מתפרשת כ'צויתי לישב'. אמנם, רש"י מסכים שפירוש זה אינו הפשט של הפסוק, והפשט של הפסוק הוא שאדם צריך לזכור בצורה כללית בחג הסוכות שה' הושיב את בני ישראל ביציאת מצרים בענני כבוד. <br />
לכאורה איך ניתן להוציא את הפסוק מפשטו, ועפ"י זה לקבוע דין מדאורייתא?<br />
מסביר הר"ן (על הרי"ף סוכה א א) שהמילים 'למען ידעו דורותיכם' הן מיותרות, ולכן מייתור זה ניתן לדרוש את הדרשה שדרש רבה.<br />
בכיוון אחר בדעת רבה כותב המכתם (שם) המכתם מסביר שלפי רבה צריך לקרוא את הפסוק כך: 'למען ידעו דירתכם כי בסוכות הושבתי', צריך שתהיה ידיעה בעצם הדירה. <br />
מה לומדים שאר האמוראים מן הפסוק 'למען ידעו דורותיכם'? מביאה הגמרא (ב ב) שרבא ורבי זירא מסבירים שהפסוק מדבר על הידיעה של הדורות הבאים, ולא על הידיעה כאשר אדם נכנס לסוכה. <br />
מסבירים רש"י (שם) ובכיוון דומה רבינו חננאל (שם) שהידיעה המוזכרת בפסוק הינה ידיעה כללית שהדורות הבאים צריכים לזכור שהקב"ה הושיב את עם ישראל בסוכות או בענני הכבוד. <br />
הב"ח (או"ח תרכה) מעיר שהטור כתב שם ענייני אמונה ופירוש מקראות, ואין זה מדרכו בספרו ארבעת הטורים. לכן, מסיק הב"ח שהטור רצה ללמדנו שבמצוות סוכה צריך לכוון את טעמה בעת ישיבת הסוכה ע"מ לצאת ידי חובת המצווה. <br />
ממילא יוצא עפ"י הב"ח שאדם צריך לכוון, בעת שהוא יושב בסוכה, על כך שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, והושיב אותם בענני כבוד במדבר. <br />
השאלה האם הב"ח אמר זאת לעיכובא או לא. ניתן לראות לכך מחלוקת באחרונים. <br />
מביא המשנ"ב (שם א) בשם הפמ"ג שאדם שלא כיוון בעת הישיבה זכר ליציאת מצרים, אלא רק כדי לצאת ידי חובת סוכה, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד. <br />
אמנם, הביכורי יעקב (שם ג) סובר שהכוונה בעת ישיבת הסוכה מעכבת אפילו בדיעבד, מכיוון שהתורה גילתה דעתה שצריך לכוון במצווה זו באופן הזה.<br />
אמנם, דברים אלו קצת קשים, הרי ראינו בגמרא לעיל (ב ב) שלפי רבא ורבי זירא אין צורך בידיעה בעת הישיבה בסוכה, אלא ידיעה כללית לדורות. עפ"י זה יוצא שדברי הב"ח אינם מתאימים לגמרא, לכן ברור שדבריו אינם לעיכובא. <br />
ד. צל הסוכה<br />
הגמרא (סוכה ב א) מביאה תשובה נוספת למקור הפסול של סוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבי זירא. רבי זירא סובר שהסיבה לכך שסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה היא משום שאין בסוכה זו צל מן הסכך אלא צל מהדפנות. לשיטתו, חלק מהגדרת סוכה היא עשיית צל מהסכך. <br />
אביי הקשה עליו, הרי לכאורה אם אדם יעשה סוכה בין שני הרים גדולים שאין שם שמש כלל, וממילא אין צל מהסכך, הסוכה תהיה פסולה? עונה לו רבי זירא שההגדרה היא שהסוכה תהיה ראויה לעשות צל מהסכך (כ"כ הרא"ה (שם)). במקרה שאדם עשה את הסוכה בין שני הרים גדולים, הסוכה עדיין ראויה לעשות צל מהסכך (אלא שבמקרה זה אין היא יכולה לעשות זאת שם), ואילו במקרה של סוכה הגבוהה מעשרים גם אם אדם יוריד את הדפנות עדיין לא יהיה צל מהסכך, וממילא מוכח שמבחינה מהותית סוכה זו לא ראויה לעשות צל מהסכך (הוא יהיה מחוץ לסוכה עפ"י הר"ח (שם)). <br />
עד כאן הסברנו את שיטת רבי זירא. אמנם, מה לגבי שיטות רבה ורבא, הרי רבי זירא הביא פסוק המוכיח את דעתו? מביאה הגמרא (ב ב) שרבה ורבא הסבירו את הפסוק 'וסוכה תהיה לצל יומם' לימות המשיח. <br />
הסביר רש"י (שם) שרבה ורבא דרשו את הפסוק לימות המשיח. בימות המשיח הסוכות יהיו בשביל צל, ואילו כרגע, סוכת מצווה אינה מיועדת לצל. <br />
לכאורה מכאן משמע שלפי רבה ורבא אין צורך שהסוכה תהיה לצל כלל. אמנם, במקום אחר במסכת סוכה (ח ב) משמע אחרת. הגמרא מביאה דוגמה של כמה סוכות שלא נעשו לשם חג הסוכות, ומדגישה שהם כשרות בתנאי שהם נעשו לשם צל, ולא לשם צניעות. רש"י (שם) מדגיש שהצל הוא חלק מגדר סוכה, ואם הסוכה לא נעשתה לצל היא אינה סוכה (ניתן להוסיף לכך שסוכה בארמית היא 'מטללתא' מלשון טולא, צל).<br />
לכאורה לגמרא הזו יודו גם רבה ורבא, ואם כן איך נסביר את שיטתם. <br />
כדי לתרץ את רש"י נביא את דברי הפני יהושע (סוכה ב ב) שמסביר שהמחלוקת בין האמוראים היא האם הסוכה זקוקה לצל הסכך (ר' זירא) או שהסכך צריך לעשות צל גם אם הסוכה לא זקוקה אליו (רבה ורבא). <br />
ניתן לומר בכיוון אחר שהחילוק הוא כך: האם האדם צריך להנות מצל הסכך(גברא- ר' זירא), או שמא הסכך צריך לעשות צל גם אם האדם לא נהנה ממנו (חפצא, מצד גדרי סוכה- רבה ורבא).<br />
דעה נוספת מביא הערוך לנר (שם). הערוך לנר מסביר שהמחלוקת של רבי זירא רבה ורבא, היא האם עניין הסוכה הוא מצד הסכך עצמו (רבה ורבא), או מצד הצל שהוא עושה על הקרקע(ר' זירא). <br />
<br />
ה. דירת עראי<br />
<br />
הגמרא (ב א) מביאה דעה שלישית בנוגע לפסול הסוכה הגבוהה מעל עשרים אמה והיא דעת רבא. רבא מצריך שהסוכה תהיה דירת עראי. הוא לומד זאת מן הפסוק 'בסוכות תשבו שבעת ימים', דירה של שבעה (רש"י (שם)). לכן הסוכה צריכה להיות עד גובה של עשרים אמה.<br />
אביי מקשה על רבא, מה יהיה דין סוכה הנמוכה מעשרים אמה ועשה מחיצות של ברזל כסוכת קבע? ענה לו רבא שסוכה זו כשרה, מכיוון שאנו צריכים סוכה הראויה להיות דירת ארעי (כ"כ הרא"ה (שם), ובצורה דומה כתבו שם התוס' (ד"ה כי עביד), ועיין ברש"י (שם ד"ה עד עשרים)). לכן, כל עוד ישנה אופציה שהסוכה תהיה דירת עראי, גם אם עשאה קבע כשרה.<br />
למסקנה משמע שהארעיות נמדדת בגובה של הסוכה. איך רבא למד זאת מן הפסוק? <br />
מסביר הר"ן (על הרי"ף סוכה א א) שמתוך ציווי התורה חייב להיות גדר לגבי ארעיות הסוכה, והגדר הינו בגובה הסוכה (ניתן להוסיף לדברי הר"ן שהמילים 'שבעת ימים' הן מיותרות, ונלמדות לדרשה זו). <br />
<br />
ו. סכך עראי<br />
<br />
ראינו בסעיף הקודם שרבא סובר שסוכה צריכה להיות דירת ארעי. <br />
התוספות (ב א ד"ה כי עביד) מחדשים דין חדש. התוספות מחדשים שהסכך חייב להיות עראי. הם לומדים זאת מהמשנה בתענית (א א) שאומרת שגשמים הם סימן קללה בחג, והרי אם יעשה סכך קבע לא יהיו גשמים אז מדוע כתוב שהם סימן קללה. התוספות מחדשים דין זה לכל הדעות בגמרא, ולא רק לשיטת רבא. <br />
דבר נוסף שהתוספות מניחים הוא שיש פסול נוסף מדאורייתא לסוכה, משום שכתוב בתורה סוכה ולא בית. <br />
מניין התוספות למדו את הדין שבית פסול לסוכה? <br />
ניתן לומר שהם למדו דין זה מהמשנה (ט ב) שאומרת "העושה סוכתו תחת האילן - כאילו עשאה בתוך הבית." וסוכה זו פסולה. אפשרות נוספת לומר היא שהם למדו זאת מן סוכת היוצרים (ח ב) שהיא פסולה משום שאדם דר שם כל השנה כמו ביתו (רש"י (שם)). <br />
האם כל הראשונים יסכימו לחידושים אלו? <br />
אומר הרא"ש (סוכה א יב) שגם סוכה המגינה ממטר היא כשרה. אמנם, הוא מביא את דעת ר"ת שחולק ואומר שאם הסוכה מגינה ממטר היא פסולה.<br />
מביא הטור (או"ח תרלא) את דעת ר"ת שפסל סוכה שמגינה מן הגשמים, ולבסוף הוסיף שהרא"ש לא הביא את דברי ר"ת. אמנם, ראינו לעיל שהרא"ש כן הביא את דברי ר"ת!<br />
מתרץ הב"ח (שם) שהטור כתב כך משום שהרא"ש לא פסק כר"ת שסוכה המגינה ממטר פסולה. אמנם, בסוכת גנב"ך ורקב"ש (גנב"ך- גויים, נשים, בהמה וכותים. רקב"ש- רועים, קייציים, בורגנין ושומרי פירות) שיש עוד טעם לריעותא שהסוכה נעשתה ע"י אנשים שלא חייבים במצוות סוכה או לשם צניעות, הרא"ש יפסול כאשר הסוכה מגינה מן הגשמים. <br />
גם מדברי הב"ח ניתן לראות שסוכה העשויה כבית ממש פסולה. <br />
היראים (תכא [דפו"י קכג]) מדייק מן המשנה שסוכה המעובה כמין בית כשרה, אבל סוכה שהיא נראית כבית ממש פסולה. <br />
השולחן ערוך (או"ח תרלא ג) לא הזכיר בדבריו את דברי ר"ת כלל. <br />
המשנ"ב (שם ו) מביא את דעת ר"ת ודעימיה וכותב שלכתחילה צריך לנהוג כדבריהם, אבל בדיעבד ניתן לסמוך על המכשירים כדעת השו"ע. <br />
<br />
ז. פסק ההלכה<br />
<br />
לאחר שראינו את שלושת הדעות בגמרא לכך שסוכה מעל עשרים אמה פסולה. דעת רבה המצריך ידיעה בסוכה, דעת רבי זירא המצריך צל סוכה ודעת רבא המצריך סוכה שראויה להיות דירת ארעי השאלה שנשאלת היא כמי נפסקה ההלכה? <br />
הרבינו חננאל (ב ב) פוסק כרבה, משום שרבה היה עושה כל דבריו כמו רב. <br />
מה הכוונה בדברי הר"ח? מסביר הקרבן נתנאל (הרא"ש א א) שעפ"י הגמרא (בדף ב ב) המביאה שלוש מימרות בשם רב, כנראה משמע שהלכה כמותו. ומכיוון שידוע לנו שרבה היה מדקדק לעשות כל דבריו כרב, משמע שכך רב פסק, ולכן הלכה כמותו. <br />
לעומת זאת, הרי"ף (א א עד ב) מביא את הר"ח וחולק עליו, ופוסק כרבא. הוא מביא לכך ראיה מהסוגיה של סוכה ע"ג סוכה שסתם הגמרא שם נשמעת כשיטת רבא (ומשמע שרבינא ורב אשי פסקו כך). <br />
הר"ן (שם) גם פוסק כרבא מכיוון שראינו בכמה מקומות שהגמרא עצמה העמידה את מחלוקת רבי יהודה ות"ק במשנה כמו רבא. <br />
הרא"ש (סימן א) מסכם את השיטות. הוא העתיק את הרי"ף ופסק כרבא. בנוסף לכך הוא הביא גם את בעל המאור, הרי"ץ גיאות והרי"ד שפסקו כרבא, ואת דעת בעל העיטור שפסק כרבה. <br />
הרמב"ם (סוכה ד א) פסק בסתם שסוכה מעל עשרים אמה פסולה, ומשמע מכאן שפוסק כרבא. הסיבה לכך היא שאם הוא היה פוסק כרבה הוא היה צריך לומר שהפסול הוא דווקא אם הדפנות לא מגיעות לסכך אבל אם הם מגיעות לסכך אפילו מעל עשרים אמה כשרה, ואם היה פוסק כרבי זירא הוא היה צריך לציין שבמקרה שהסוכה גדולה מארבע על ארבע אמות היא תהיה כשרה (עפ"י סוכה ב ב).</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4908לימוד תורה ונישואין2016-05-22T20:53:15Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג, תלמוד תורה א ה| יו"ד רמו ב, אה"ע א ג}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) בתחילה מביאה ברייתא שכתוב בה שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, ומסיקה שכל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך, מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם, צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [רש"י לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (ו ב) שרבי אביתר הטיח ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו [עיין בתוספות (כב א ד"ה שלא) שרש"י הולך לשיטתו שפת בסלו זה מספיק ע"מ למונעו מן העבירה]. <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (סב ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות האשה הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה). יוצא לפי הפני יהושע שרבי אביתר לא הטיח ביקורת כלפי עצם העובדה שתלמידים הולכים ללמוד חוץ למקומם, אלא מסיבות אחרות שמנינו לעיל. <br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי '''ר"ת''' רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
<br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
<br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף קידושין יב א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי. נשות בני בבל היו מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ב) מביא הסבר רביעי בנוגע לחילוק של בני בבל ובני ארץ ישראל. הוא מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן הם צריכים לשא אשה תחילה ואח"כ ללמוד תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ [עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה יט (או כא) "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה" ובא"י יש תוספת חכמה, עיין קידושין מט ב].<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (ט ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. במקרה שניתן שהמצווה תיעשה ע"י אחרים, אותו אדם שעוסק בתורה צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה. <br/><br />
<br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה. אמנם לפי הדברים שאמרנו לעיל נראה שאין הדין כך.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (פא א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה ד). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אה"ע א יג).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (אישות טו ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. מכיוון שאדם עוסק בתלמוד תורה ממילא הוא פטור ממצות הנישואין. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' הכוונה לפטור מוחלט (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (ב נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. בשו"ת (שם) היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (תלמוד תורה ג א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במועד קטן, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין בעבור מצווה זו. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשולחן ערוך הרב, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יו"ד ד לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה תלמוד תורה. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(אישות טו ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. ולכן ניתן לדחות את הנישואין עבור תלמוד תורה למרות שיש לו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (א ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (סג ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. ונתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (ד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (סג א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה (ע"ז נד א)'. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה המשנה (סוטה ט טו) 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים'. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (אישות טו ג) 'אין בידו עון'. <br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (כט ב עד ל א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
<br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אמורא אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואמורא אחר סבר מגיל שמונה עשרה עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן, ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים.<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (דעות ה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו. <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (ה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (אישות טו ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
<br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
<br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
<br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
<br />
הסבר נוסף לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (א ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (ד טז א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===גיל האחרון לנישואין===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אה"ע א ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
<br />
[http://ph.yhb.org.il/07-01-08/ תלמוד תורה ונישואין] - הרב אליעזר מלמד שליט"א<br />
<br />
[http://otzarhayahadut.torani.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%95-%D7%95%D7%99%D7%A2%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%E2%80%8F/ ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה] - הרב אילן חיים פור שליט"א<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]] [[קטגוריה:קידושין כט ב]] [[קטגוריה:אישות טו ב]] [[קטגוריה:אישות טו ג]] [[קטגוריה:יורה דעה רמו ב]] [[קטגוריה:תלמוד תורה א ה]] [[קטגוריה:אבן העזר א ג]] [[קטגוריה:דעות ה יא]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4907לימוד תורה ונישואין2016-05-22T20:25:10Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג, תלמוד תורה א ה| יו"ד רמו ב, אה"ע א ג}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) בתחילה מביאה ברייתא שכתוב בה שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, ומסיקה שכל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך, מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם, צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [רש"י לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (ו ב) שרבי אביתר הטיח ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו [עיין בתוספות (כב א ד"ה שלא) שרש"י הולך לשיטתו שפת בסלו זה מספיק ע"מ למונעו מן העבירה]. <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (סב ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות האשה הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה). יוצא לפי הפני יהושע שרבי אביתר לא הטיח ביקורת כלפי עצם העובדה שתלמידים הולכים ללמוד חוץ למקומם, אלא מסיבות אחרות שמנינו לעיל. <br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי '''ר"ת''' רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
<br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
<br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף קידושין יב א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי. נשות בני בבל היו מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ב) מביא הסבר רביעי בנוגע לחילוק של בני בבל ובני ארץ ישראל. הוא מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן הם צריכים לשא אשה תחילה ואח"כ ללמוד תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ [עפ"י דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה יט (או כא) "אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה" ובא"י יש תוספת חכמה, עיין קידושין מט ב].<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (ט ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. במקרה שניתן שהמצווה תיעשה ע"י אחרים, אותו אדם שעוסק בתורה צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה. <br/><br />
<br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה. אמנם לפי הדברים שאמרנו לעיל נראה שאין הדין כך.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (פא א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה ד). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אה"ע א יג).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (אישות טו ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. מכיוון שאדם עוסק בתלמוד תורה ממילא הוא פטור ממצות הנישואין. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' הכוונה לפטור מוחלט (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (ב נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. בשו"ת (שם) היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (תלמוד תורה ג א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במועד קטן, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין בעבור מצווה זו. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשולחן ערוך הרב, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יו"ד ד לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה תלמוד תורה. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(אישות טו ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. ולכן ניתן לדחות את הנישואין עבור תלמוד תורה למרות שיש לו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (א ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (סג ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. ונתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (ד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (סג א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה (ע"ז נד א)'. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה המשנה (סוטה ט טו) 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים'. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (אישות טו ג) 'אין בידו עון'. <br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===גיל האחרון לנישואין===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
<br />
[http://ph.yhb.org.il/07-01-08/ תלמוד תורה ונישואין] - הרב אליעזר מלמד שליט"א<br />
<br />
[http://otzarhayahadut.torani.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%95-%D7%95%D7%99%D7%A2%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%E2%80%8F/ ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה] - הרב אילן חיים פור שליט"א<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]] [[קטגוריה:קידושין כט ב]] [[קטגוריה:אישות טו ב]] [[קטגוריה:אישות טו ג]] [[קטגוריה:יורה דעה רמו ב]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4863לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:55:38Z<p>שי קרני: /* מאמרים וכתבי עת */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===גיל האחרון לנישואין===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
<br />
[http://ph.yhb.org.il/07-01-08/ תלמוד תורה ונישואין] - הרב אליעזר מלמד שליט"א<br />
<br />
[http://otzarhayahadut.torani.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D/%D7%A8%D7%99%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%95-%D7%95%D7%99%D7%A2%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94%E2%80%8F/ ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה] - הרב אילן חיים פור שליט"א<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]] [[קטגוריה:קידושין כט ב]] [[קטגוריה:אישות טו ב]] [[קטגוריה:אישות טו ג]] [[קטגוריה:יורה דעה רמו ב]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4862לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:52:12Z<p>שי קרני: /* מאמרים וכתבי עת */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===גיל האחרון לנישואין===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
<br />
[http://ph.yhb.org.il/07-01-08/ תלמוד תורה ונישואין] - הרב אליעזר מלמד שליט"א<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]] [[קטגוריה:קידושין כט ב]] [[קטגוריה:אישות טו ב]] [[קטגוריה:אישות טו ג]] [[קטגוריה:יורה דעה רמו ב]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4861לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:50:53Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===גיל האחרון לנישואין===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
==מאמרים וכתבי עת==<br />
<br />
[http://ph.yhb.org.il/07-01-08/ תלמוד תורה ונישואין] - הרב אליעזר מלמד שליט"א<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4860לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:48:27Z<p>שי קרני: /* עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===גיל האחרון לנישואין===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4859לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:48:06Z<p>שי קרני: /* גיל הנישואין */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
===מקורות לדחיית גיל הנישואין===<br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
===עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים===<br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4858לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:46:23Z<p>שי קרני: /* בן עזאי */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
===הצדקה למעשה בן עזאי===<br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4857לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:44:16Z<p>שי קרני: /* שיטת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
===תירוצים על שיטת הרמב"ם===<br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4856לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:43:26Z<p>שי קרני: /* הא לן הא להו */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
===שיטת רש"י===<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
===שיטת תוספות===<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
===שיטה נוספת בר"ן===<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
===שיטה נוספת בר"י הזקן===<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4855לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:35:42Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
כל אדם מחוייב ללמוד תורה, ומצד שני כל אדם מחוייב לישא אשה. מה קורה במקרה ששני מחוייבויות אלו מתנגשות? מה קודם למה? בסוגיה זו ננסה לענות על שאלות אלו. <br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
[[קטגוריה:תלמוד תורה]] [[קטגוריה:קידושין]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4854לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:28:41Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
[[קטגוריה:לימוד תורה]] [[קטגוריה:נישואין]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4853לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:28:04Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבלי קידושין כט ב||אישות טו ב-ג| יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.<br />
<br />
[[קטגוריה:לימוד תורה]] [[קטגוריה:נישואין]]</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4852לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:27:13Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבלי קידושין כט ב||רמב"ם אישות טו ב-ג|שלחן ערוך יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4851לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:26:03Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבלי קידושין כט ב|||רמב"ם אישות טו ב-ג|שלחן ערוך יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4850לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:25:02Z<p>שי קרני: </p>
<hr />
<div>{{מקורות|בבלי קידושין כט ב|רמב"ם אישות טו ב-ג|שלחן ערוך יו"ד רמו ב}}<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4849לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:15:00Z<p>שי קרני: /* גיל הנישואין */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
<br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
<br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
<br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
<br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
<br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
<br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
<br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
<br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
<br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
<br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
<br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
<br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
<br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
<br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
<br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4848לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:13:09Z<p>שי קרני: /* בן עזאי */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
<br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
<br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
<br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
<br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
<br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
<br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
<br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
<br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
<br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
<br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
<br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
<br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
<br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
<br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4847לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:11:56Z<p>שי קרני: /* תורה מול הרהורים */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי.<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4846לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:11:41Z<p>שי קרני: /* תורה מול הרהורים */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
<br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון ש'''הרמב"ם''' עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4845לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:10:57Z<p>שי קרני: /* שיטת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
<br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
תירוצים על שיטת הרמב"ם<br/><br />
<br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
<br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. <br/><br />
אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4844לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:10:16Z<p>שי קרני: /* האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
<br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה).<br/><br />
<br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/><br />
<br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם<br/><br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. <br/><br />
אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4843לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:09:37Z<p>שי קרני: /* הא לן הא להו */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. לאחר מכן הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
<br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
<br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/><br />
<br />
עכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם<br/><br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. <br/><br />
אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4842לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:06:54Z<p>שי קרני: /* הקדמה */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (קידושין כט ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
<br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/> <br />
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם<br/><br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. <br/><br />
אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4841לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:04:12Z<p>שי קרני: /* הלכה למעשה */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא'''(קידושין דף כט ע"ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/> <br />
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם<br/><br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. <br/><br />
אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
<br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4840לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:03:54Z<p>שי קרני: /* הלכה למעשה */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא'''(קידושין דף כט ע"ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/> <br />
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם<br/><br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. <br/><br />
אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== הלכה למעשה ==<br />
<br />
התייחסות למציאות דורנו<br/><br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. <br/><br />
<br />
<br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4839לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:02:05Z<p>שי קרני: /* גיל הנישואין */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא'''(קידושין דף כט ע"ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/> <br />
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם<br/><br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. <br/><br />
אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם ה'''מהריק"ש''', שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== ח. הלכה למעשה ==<br />
<br />
התייחסות למציאות דורנו</br><br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. </br><br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4838לימוד תורה ונישואין2016-05-21T20:00:44Z<p>שי קרני: /* גיל הנישואין */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא'''(קידושין דף כט ע"ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/> <br />
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם<br/><br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. <br/><br />
אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? <br/><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. <br/><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. <br/><br />
בגמרא ב'''מסכת קידושין''' (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.<br/><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. <br/><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. <br/><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. <br/><br />
מסביר שם '''רש"י''' שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. <br/><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .<br/> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ב'''רמב"ם''' (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . <br/><br />
מובא ב'''משנה באבות''' (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ו'''רש"י''' (שם, המיוחס לו) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. <br/><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. <br/><br />
כותב ה'''טור''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. <br/><br />
לעומתו, ה'''רמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. <br/><br />
מה המקור לגילאים אלו?<br/><br />
כותב (שם) ה'''מגיד משנה''' שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. <br/><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר ה'''מעשה רוקח''' (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . <br/><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. <br/><br />
את השאלה הזו שואל ה'''מעשה רוקח''' (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . <br/><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא ב'''חלקת מחוקק''' (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. <br/><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.<br/><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. <br/><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי ה'''ציץ אליעזר''' (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. <br/><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?<br/><br />
מביא ה'''פתחי תשובה''' (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם המהריק"ש, שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== ח. הלכה למעשה ==<br />
<br />
התייחסות למציאות דורנו</br><br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. </br><br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4836לימוד תורה ונישואין2016-05-21T19:48:14Z<p>שי קרני: /* בן עזאי */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא'''(קידושין דף כט ע"ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/> <br />
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם<br/><br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. <br/><br />
אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ב'''רמב"ם''' שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. <br/><br />
מובא בגמרא ב'''מסכת יבמות''' (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. <br/><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. <br/><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא ב'''מסכת סוטה''' (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.<br/><br />
בנוסף לכך, יש גמרא ב'''מסכת כתובות''' (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם ה'''תוספות''' (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. <br/><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. <br/><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי '''ר' שלמה קלוגר''' (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . <br/><br />
בכיוון דומה כותב ה'''ברית עולם''' (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. <br/><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. <br/><br />
בכיוון אחר הולך '''ערוך השולחן''' (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. <br/><br />
הסבר דומה כותב ה'''קובץ הערות''' (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. <br/><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.<br/><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. <br/><br />
מובא ב'''גמרא בשבת''' (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. <br/><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי ה'''רמב"ם''' (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות תלמוד תורה דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב ה'''רמב"ם''' (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== ז. גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? </br><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. </br><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. </br><br />
בגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.</br><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. </br><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. </br><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. </br><br />
מסביר שם רש"י שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. </br><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .</br> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ברמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . </br><br />
מובא במשנה באבות (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ורש"י (שם) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. </br><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. </br><br />
כותב הטור (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. </br><br />
לעומתו, הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. </br><br />
מה המקור לגילאים אלו?</br><br />
כותב (שם) המגיד משנה שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. </br><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר המעשה רוקח (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . </br><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. </br><br />
את השאלה הזו שואל המעשה רוקח (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . </br><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא בחלקת מחוקק (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. </br><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.</br><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. </br><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי הציץ אליעזר (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. </br><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?</br><br />
מביא הפתחי תשובה (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם המהריק"ש, שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== ח. הלכה למעשה ==<br />
<br />
התייחסות למציאות דורנו</br><br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. </br><br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4834לימוד תורה ונישואין2016-05-21T19:39:01Z<p>שי קרני: /* תורה מול הרהורים */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא'''(קידושין דף כט ע"ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/> <br />
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם<br/><br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. <br/><br />
אמנם, ב'''רמב"ם'''(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו ה'''בית יוסף''' (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. <br/><br />
אך, '''הרב קוק''' (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. <br/><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== ו. בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ברמב"ם שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. </br><br />
מובא בגמרא במסכת יבמות (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. </br><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. </br><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא במסכת סוטה (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.</br><br />
בנוסף לכך, יש גמרא במסכת כתובות (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם התוספות (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. </br><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. </br><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי ר' שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . </br><br />
בכיוון דומה כותב הברית עולם (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. </br><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. </br><br />
בכיוון אחר הולך ערוך השולחן (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. </br><br />
הסבר דומה כותב הקובץ הערות (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. </br><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.</br><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. </br><br />
מובא בגמרא בשבת (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. </br><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי הרמב"ם (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות ת"ת דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב הרמב"ם (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== ז. גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? </br><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. </br><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. </br><br />
בגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.</br><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. </br><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. </br><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. </br><br />
מסביר שם רש"י שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. </br><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .</br> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ברמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . </br><br />
מובא במשנה באבות (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ורש"י (שם) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. </br><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. </br><br />
כותב הטור (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. </br><br />
לעומתו, הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. </br><br />
מה המקור לגילאים אלו?</br><br />
כותב (שם) המגיד משנה שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. </br><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר המעשה רוקח (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . </br><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. </br><br />
את השאלה הזו שואל המעשה רוקח (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . </br><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא בחלקת מחוקק (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. </br><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.</br><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. </br><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי הציץ אליעזר (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. </br><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?</br><br />
מביא הפתחי תשובה (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם המהריק"ש, שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== ח. הלכה למעשה ==<br />
<br />
התייחסות למציאות דורנו</br><br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. </br><br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4833לימוד תורה ונישואין2016-05-21T19:36:13Z<p>שי קרני: /* שיטת הרמב"ם */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא'''(קידושין דף כט ע"ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/> <br />
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, '''הרמב"ם''' (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במועד קטן) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).<br/> <br />
את השאלות האלו שואל '''הנצי"ב''' בשו"ת '''משיב דבר''' (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם<br/><br />
מחדש '''שולחן ערוך הרב''' (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).<br/><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר '''הרב משה פיינשטיין''' בשו"ת '''אגרות משה''' (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== ה. תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. </br><br />
אמנם, ברמב"ם(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו הבית יוסף (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. </br><br />
אך, הרב קוק (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. </br><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== ו. בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ברמב"ם שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. </br><br />
מובא בגמרא במסכת יבמות (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. </br><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. </br><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא במסכת סוטה (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.</br><br />
בנוסף לכך, יש גמרא במסכת כתובות (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם התוספות (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. </br><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. </br><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי ר' שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . </br><br />
בכיוון דומה כותב הברית עולם (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. </br><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. </br><br />
בכיוון אחר הולך ערוך השולחן (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. </br><br />
הסבר דומה כותב הקובץ הערות (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. </br><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.</br><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. </br><br />
מובא בגמרא בשבת (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. </br><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי הרמב"ם (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות ת"ת דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב הרמב"ם (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== ז. גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? </br><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. </br><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. </br><br />
בגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.</br><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. </br><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. </br><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. </br><br />
מסביר שם רש"י שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. </br><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .</br> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ברמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . </br><br />
מובא במשנה באבות (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ורש"י (שם) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. </br><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. </br><br />
כותב הטור (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. </br><br />
לעומתו, הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. </br><br />
מה המקור לגילאים אלו?</br><br />
כותב (שם) המגיד משנה שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. </br><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר המעשה רוקח (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . </br><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. </br><br />
את השאלה הזו שואל המעשה רוקח (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . </br><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא בחלקת מחוקק (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. </br><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.</br><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. </br><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי הציץ אליעזר (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. </br><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?</br><br />
מביא הפתחי תשובה (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם המהריק"ש, שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== ח. הלכה למעשה ==<br />
<br />
התייחסות למציאות דורנו</br><br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. </br><br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4832לימוד תורה ונישואין2016-05-21T19:31:49Z<p>שי קרני: /* האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא'''(קידושין דף כט ע"ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/> <br />
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). <br/><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא ב'''מסכת מועד קטן''' (דף ט ע"ב) וב'''רש"י''' (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. <br/><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.<br/> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ '''הקובץ הערות''' (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב '''ערוך השולחן''' (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ '''הנצי"ב בהעמק שאלה''' (שאילתא ה סק"ד).<br />
<br />
== ד. שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במו"ק) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).</br> <br />
את השאלות האלו שואל הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם</br><br />
מחדש שולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).</br><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== ה. תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. </br><br />
אמנם, ברמב"ם(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו הבית יוסף (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. </br><br />
אך, הרב קוק (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. </br><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== ו. בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ברמב"ם שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. </br><br />
מובא בגמרא במסכת יבמות (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. </br><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. </br><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא במסכת סוטה (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.</br><br />
בנוסף לכך, יש גמרא במסכת כתובות (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם התוספות (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. </br><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. </br><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי ר' שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . </br><br />
בכיוון דומה כותב הברית עולם (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. </br><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. </br><br />
בכיוון אחר הולך ערוך השולחן (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. </br><br />
הסבר דומה כותב הקובץ הערות (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. </br><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.</br><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. </br><br />
מובא בגמרא בשבת (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. </br><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי הרמב"ם (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות ת"ת דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב הרמב"ם (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== ז. גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? </br><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. </br><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. </br><br />
בגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.</br><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. </br><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. </br><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. </br><br />
מסביר שם רש"י שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. </br><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .</br> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ברמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . </br><br />
מובא במשנה באבות (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ורש"י (שם) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. </br><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. </br><br />
כותב הטור (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. </br><br />
לעומתו, הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. </br><br />
מה המקור לגילאים אלו?</br><br />
כותב (שם) המגיד משנה שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. </br><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר המעשה רוקח (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . </br><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. </br><br />
את השאלה הזו שואל המעשה רוקח (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . </br><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא בחלקת מחוקק (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. </br><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.</br><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. </br><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי הציץ אליעזר (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. </br><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?</br><br />
מביא הפתחי תשובה (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם המהריק"ש, שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== ח. הלכה למעשה ==<br />
<br />
התייחסות למציאות דורנו</br><br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. </br><br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרניhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F&diff=4831לימוד תורה ונישואין2016-05-21T19:27:29Z<p>שי קרני: /* הא לן הא להו */</p>
<hr />
<div>'''[[סוגית לימוד תורה ונישואין]]<br />
'''<br />
<br />
<br />
== הקדמה ==<br />
<br />
'''הגמרא'''(קידושין דף כט ע"ב) דנה בשאלת הקדימות בין לימוד תורה לבין נשיאת אשה, ואומרת שיש בשאלה זו שני היבטים. היבט ראשון הוא מצד לימוד התורה, נשיאת אשה מפחית את לימוד התורה של האדם בצורה משמעותית (ובלשון הגמרא 'ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!'). היבט שני הוא מצד נשיאת האשה, כשאדם לא נושא אשה יכולים להיות לו הרהורים ('לאפרושי מאיסורא').<br/><br />
בסוגיה זו ננסה לבחון שאלה זו על פי היבטיה השונים.<br />
<br />
== הא לן הא להו ==<br />
<br />
'''הגמרא''' (שם) בתחילה מביאה ברייתא בה כתוב שאדם צריך ללמוד תורה ורק לאחר מכן לישא אשה, אמנם אם הוא לא יכול להיות בלא אשה, ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. אחר כך הגמרא מביאה הלכה מדברי שמואל שאדם צריך לישא אשה ואח"כ ללמוד תורה, ואילו רבי יוחנן לכאורה חולק וסובר שצריך קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה. <br/><br />
הגמרא מבררת שאין מחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל, אלא כל דעה עסקה בסוג מסוים של אנשים (או בלשון הגמרא 'הא לן והא להו').<br/><br />
לגבי גדר 'הא לן והא להו' מצינו מחלוקת בראשונים.<br />
<br />
<br />
'''רש"י''' בפירושו על הגמרא (שם) מסביר שבני בבל היו לומדים בארץ ישראל ולא בבבל (זו הייתה המציאות אז ). עקב כך מכיוון שהם לומדים חוץ למקומם צרכי הבית לא מוטלים עליהם, ולכן הם צריכים לישא אשה קודם, ואח"כ ללמוד תורה [ע"מ שלא יהיו להם הרהורים]. <br/><br />
אמנם, בני ארץ ישראל שלומדים במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם, ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. ['''רש"י''' לא פתר את בעיית ההרהורים בארץ ישראל ].<br />
<br />
<br />
'''התוספות''' (שם ד"ה הא לן הא להו) מקשים על רש"י שתי קושיות:<br/><br />
1. לפי '''רש"י''' אנשי בבל נושאים אשה, ע"מ לפתור את בעיית ההרהורים, ואח"כ הולכים ללמוד תורה בא"י. תשובה זו אינה מובנת, הרי אם הם מחוץ לביתם עדיין יהיו להם הרהורים, וממילא בעיית ההרהורים לא נפתרה.<br/><br />
2. לפי '''רש"י''' אנשי בבל לומדים חוץ למקומם. אמנם, מצינו '''במסכת גיטין''' (דף ו ע"ב) שרבי אביתר אמר ביקורת כלפי אותם תלמידים שהולכים ללמוד חוץ למקומם ולא דואגים לפרנסת ביתם וילדיהם (שנמצאים בבבל).<br/><br />
לפני שנעבור לשיטת התוספות, ננסה לתרץ את רש"י. <br/><br />
א. מצד אחד התוספות צודקים בכך שאדם שלא נמצא עם אשתו עדיין יש לו הרהורים, אמנם יש לו דרך להתגבר על אותם הרהורים, מכיוון שיש לו פת בסלו . <br/><br />
ב. נתרץ את הקושיא השניה עפ"י דבריו של '''הפני יהושע''' (ד"ה תוספות בד"ה הא לן). הפני יהושע מביא גמרא '''בכתובות''' (דף סב ע"ב) שנפסקה להלכה, בה כתוב שתלמידים יכולים לצאת מבתיהם ללמוד תורה שנתיים או שלוש שנים אפילו שלא ברשות האשה. אמנם, אם היציאה ברשות הם יכולים לצאת לכמה זמן שרק ירצו. עקב גמרא זו הפני יהושע מעמיד את דברי רבי אביתר במי שיוצא שלא ברשות, או במי שיש לו רב במקומו ובכל זאת יוצא ללמוד במקום אחר (או שדבריו כלל לא נפסקו להלכה).<br/> <br />
ועכשיו נחזור לשיטת התוס'. התוספות מביאים את דעת ר"ת שמסביר הפוך מרש"י. לפי ר"ת רבי יוחנן דיבר לבני בבל, ושמואל דיבר לבני ארץ ישראל. בבבל היו עניים, וגם הם לא יכולים להשאיר את נשותיהם בבית לבד, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה [תוספות לא פותרים את בעיית ההרהורים של בני בבל ]. בא"י לעומת זאת היו עשירים, והם גם למדו במקומם, לכן ההדרכה בשבילם היא קודם כל לשא אשה (ע"מ לפוטרם מן ההרהורים) ואח"כ ללמוד תורה. <br/><br />
לכאורה עולה השאלה, מדוע שמואל שבא מבבל פוסק הלכה לא"י, ורבי יוחנן שבא מא"י פוסק הלכה לבבל?<br/><br />
'''התוספות''' (שם) מתרצים שלשמואל היו תלמידים מא"י, ולרבי יוחנן היו תלמידים מבבל וכל אחד פסק לתלמידיו.<br />
<br />
<br />
מובא '''בר"ן''' (על הרי"ף מסכת קידושין דף יב עמוד א בדפי הרי"ף) הסבר שלישי . נשות בני בבל מתעסקות בצרכי הבית ולכן האיש יכול להתחתן וגם ללמוד תורה בצורה סבירה. אמנם, בנות א"י מפונקות ולכן עדיף ללמוד ורק אח"כ להתחתן. [הר"ן לא פותר את בעיית ההרהורים של בני א"י]. <br />
<br />
<br />
'''הר"י הזקן''' (קידושין כט ע"ב) מסביר שבני בבל יצרם מתגבר עליהם, ולכן ישאו אשה תחילה ואח"כ ילמדו תורה. אמנם בני א"י, מתוך שהם חפצים בתורה, אין יצרם מתגבר עליהם ולכן ילמדו תורה ואח"כ ישאו אשה. [הדיון הוא אך ורק על נושא היצר].<br />
לכאורה מדוע בעיית היצר נפתרת בא"י? מסביר '''המקנה''' (בחידושיו על הגמרא שם) שבא"י ישנה קדושה וחכמה ולכן יש יותר יכולת להתגבר על היצר מאשר בחוץ לארץ .<br />
<br />
== ג. האם מצוות נישואין דוחה תלמוד תורה ==<br />
<br />
<br />
<br />
ראינו לעיל שיש היתר לדחות את מצוות הנישואין בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה (כמובן שמדובר כל עוד אין הרהורים כמו שהזכרנו שם). </br><br />
הנחה זו קשה מכיוון שראינו בגמרא במסכת מועד קטן (דף ט ע"ב) וברש"י (שם) אחרת. הגמרא מביאה שני פסוקים שלכאורה סותרים. מפסוק אחד אנו למדים שצריך לבטל כל דבר בשביל מצוות תלמוד תורה חוץ ממצוות, ומפסוק שני משמע שצריך לבטל אפילו מצוות עבור מצוות תלמוד תורה (הכוונה היא שאם האדם עוסק במצוות תלמוד תורה באותו רגע, הוא אינו צריך להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה). <br />
לבסוף הגמרא מתרצת שאין סתירה בין שני הפסוקים. אם אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אז אותו אדם שעוסק בתורה, צריך להמשיך לעסוק בתורה. ואם אי אפשר שהמצווה תיעשה ע"י אחרים אותו אדם שלומד תורה צריך להפסיק ולקיים את המצווה. </br><br />
לכאורה עפ"י הבנה זו של הגמרא, מצוות שבגופו של אדם, אדם צריך לקיימם ברגע שהוא מתחייב בהן, ואפילו לעצור תלמוד תורה בשביל זה. לכן, גם במקרה שלנו, ברגע שאדם מתחייב במצוות הנישואין הוא צריך לקיימה אפילו אם הוא צריך לעצור את לימוד התורה.</br> <br />
על מנת לענות על שאלה זו ניתן לומר שמצווה זו היא מצווה שאינה עוברת(ניתן לקיימה לאחר מכן), ולכן היא נחשבת כמצווה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. וכ"כ הקובץ הערות (סימן פא סעיף א). ובדומה לכך כתב ערוך השולחן (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א), וכ"כ הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא ה סק"ד). <br />
<br />
<br />
<br />
== ד. שיטת הרמב"ם ==<br />
<br />
אמנם, הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכות ב-ג) כותב נימוק אחר. הטעם לשיטתו הוא 'העוסק במצוה פטור מן המצוה'. לכאורה תירוץ זה אינו מובן, הרי ראינו לעיל (בגמרא במו"ק) שמצוות אחרות דוחות תלמוד תורה! ואי אפשר לומר שהכוונה שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שאינה עוברת שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' לגמרי (יוצא לפי הרמב"ם שהעוסק בת"ת פטור ממצות נישואין לגמרי).</br> <br />
את השאלות האלו שואל הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק ב סימן נג). לפי הרמב"ם לכאורה אדם העוסק בתורה פטור מכל המצוות, וזה הרי לא ייתכן. היה רב אחד שניסה ליישב את קושייתו של הנצי"ב בכך שזו מצוה עוברת ולכן ת"ת דוחה אותה. הנצי"ב לא קיבל תשובה זו מכיוון שהלשון 'פטור מן המצווה' משמע פטור לגמרי ולא רק דיחוי בעלמא. הנצי"ב מסיים בזה שהוא לא הבין את הרמב"ם ומבקש מה' שיפתח עיניו להבין דבריו. <br />
<br />
<br />
תירוצים על דברי הרמב"ם</br><br />
מחדש שולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות א-ב) שיש שני חלקים במצוות תלמוד תורה: א. עסק התורה תמיד ב. ידיעת התורה . על החלק הראשון דיברה הגמרא במו"ק, ואילו על החלק השני מתקיים הכלל העוסק במצווה פטור מן המצווה. לכן, מכיוון שנישואין יבטלו מצווה זו, האדם רשאי לדחות את הנישואין. (שאר המצוות לא מבטלות מצווה זו ולכן הם דוחות את ידיעת התורה).</br><br />
בדומה לשוע"ה, מסביר הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן לו). האגרות משה תירץ שיש חילוק בין סוגי המצוות שדוחות תלמוד תורה. אם המצווה מפחיתה את זמן לימוד התורה של האדם בלבד, היא דוחה ת"ת. אמנם, אם יש מצווה שמפריעה מבחינה מהותית ללימוד התורה גם לאחר עשיית המצווה, תלמוד תורה דוחה אותה.<br />
<br />
== ה. תורה מול הרהורים ==<br />
<br />
על פי הגמרא שראינו בתחילה משמע שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, או כלשון הגמרא 'אם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה'. </br><br />
אמנם, ברמב"ם(הלכות אישות פרק טו הלכה ב) בעניין דחיית הנישואין עבור תלמוד תורה לא מוזכר עניין ההרהורים. מעיר על דבריו הבית יוסף (אבן העזר סימן א) שההיתר הכתוב בהלכה ג' לעניין בן עזאי כשאין יצרו מתגבר עליו, הוא מתייחס גם להלכה ב' לעניין דחיית לימוד התורה. </br><br />
אך, הרב קוק (מצות ראיה מילואי השמטות עמ' קצג) סובר אחרת. הרב קוק הסביר את הרמב"ם אחרת מהבית יוסף. לשיטתו, אין שום תנאי לעניין דחיית הנישואין מפני תלמוד תורה, אפילו הרהורים. </br><br />
אמנם, דברי הרב קוק קצת קשים מכיוון שהרמב"ם עצמו בהלכות תלמוד תורה (פרק א, הלכה ה) כותב שאם יש לאדם הרהורים הוא צריך לשא אשה, והכוונה כאן לאדם פשוט ולא לבן עזאי .<br />
<br />
== ו. בן עזאי ==<br />
<br />
ראינו לעיל ברמב"ם שבן עזאי לא עסק בפרייה ורביה. בסעיף זה נרחיב את ההתייחסות לשיטתו של בן עזאי. </br><br />
מובא בגמרא במסכת יבמות (דף סג עמוד ב) מחלוקת תנאים בעניין אדם שלא עוסק בפרייה ורבייה. דעה אחת סוברת שהוא ממעט הדמות, דעה אחרת סוברת שהוא כאילו שופך דמים. בן עזאי סובר שהוא גם ממעט את הדמות וגם כאילו שופך דמים. חכמים שואלים את בן עזאי, מדוע אתה דורש בצורה נאה אך לא מקיים את דבריך? והוא ענה להם שאין לו ברירה, מכיוון שנפשו חשקה בתורה והעולם יכול להתקיים ע"י אחרים. </br><br />
השאלה היא האם תשובתו של בן עזאי היא תשובה רגשית או הלכתית. נתייחס לזה בהמשך. </br><br />
מקור נוסף בו עוסקים בבן עזאי בנושא הזה מובא בגמרא במסכת סוטה (דף ד עמוד ב). הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בנוגע לזמן שיעור ההסתרה של סוטה. אחד מן התנאים המובאים שם הוא בן עזאי. הגמרא אומרת שכל אחד נקט את הזמן שהוא עצמו נסתר עם אשתו בענייני אישות. ואז הגמרא שואלת, הרי בן עזאי לא נשא אישה! והיא מביאה שלוש תשובות. א. נשא והתגרש ב. הוא שמע את שיעור ההסתתרות מרבו ג. סוד ה' ליראיו - ה' גילה לו זמן זה.</br><br />
בנוסף לכך, יש גמרא במסכת כתובות (דף סג עמוד א) שמשמע ממנה שבן עזאי נשא את בתו של רבי עקיבא. שואלים שם התוספות (ד"ה ברתיה) שגמרא זו מתאימה לתירוץ שאמרנו שבן עזאי נשא אשה והתגרש ממנה, אך לפירוש שלא נשא כלל מה נאמר? והם מתרצים שצריך לומר שהוא רק קידש אותה ולא נשא אותה. </br><br />
לאחר שראינו שבן עזאי לא קיים את מצות פריה ורביה מתעוררת השאלה האם יש הצדקה הלכתית למעשיו או לא. </br><br />
כיוון אחד ניתן לראות בדברי ר' שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת בהקדמה) שמסביר שמכיוון שבן עזאי כ"כ שקד בתורה, ממילא תורתו פרה ורבה, ולכן הוא לא היה צריך לקיים מצוות פריה ורביה בפועל . </br><br />
בכיוון דומה כותב הברית עולם (על ספר חסידים סימן תקיז). הברית עולם כותב שמכיוון שבן עזאי קיים מצוות פו"ר בגלגול הקודם, ממילא הוא לא היה צריך לקיים את המצווה הזו בגלגול הזה. </br><br />
אמנם, תשובות אלו אינן תשובות הלכתיות המצדיקות את מעשיו. </br><br />
בכיוון אחר הולך ערוך השולחן (אה"ע סימן א). ערוך השולחן מסביר שהיה כאן מצב של סכנת נפשות אם בן עזאי לא היה לומד תורה. לכן הוא היה פטור מצד פיקוח נפש. </br><br />
הסבר דומה כותב הקובץ הערות (בהוספות). הקובץ הערות מביא שבן עזאי היה אנוס. ויש כלל ידוע 'אונס רחמנא פטריה '. בן עזאי לא היה יכול לעזוב את התורה כלל, כמו שמביאה הגמרא 'משמת בן עזאי בטלו השקדנים '. </br><br />
כל התשובות הנ"ל מתרצות את המקרה של בן עזאי כך שהוא היה משהו מיוחד, ולא רגיל. השאלה האם יש תשובה הלכתית ישירה עפ"י סוגיית לימוד תורה מול נשיאת אשה שעליה בן עזאי נסמך.</br><br />
כדי לומר כך, ניתן ללכת בשני כיוונים נוספים. </br><br />
מובא בגמרא בשבת (דף פז עמוד א) שמשה רבנו פרש מן האשה לאחר שעלה להר סיני. הגמרא שואלת, מה הטיעון ההלכתי שעליו הסתמך משה. היא עונה שמשה עשה ק"ו בעצמו. ישראל פרשו מן האשה לפני שה' התגלה בהר סיני, אז אני שכל רגע ורגע שהשכינה מדברת עימי לא כ"ש שאני צריך לפרוש מן האשה? לאחר מכן, הגמרא מבררת מה המקור לכך שהקב"ה הסכים עמו, והיא מביאה פסוק 'ואתה פה עמוד עמדי'. ניתן לומר שבן עזאי למד מכאן שאפשר לרבות מהאות ו' ('ואתה') אנשים נוספים שקשורים כל הזמן אל הקודש, והם יכולים לפרוש מן האשה. </br><br />
כיוון נוסף ניתן לומר עפ"י דברי הרמב"ם (שראינו לעיל). לפי הרמב"ם מצוות ת"ת דוחה מצוות כגון נישואין מכיוון שהם מבטלות לגמרי את לימוד התורה. הסברנו לעיל שהכלל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' הכוונה לפטור לגמרי, ולכן במקרה שלנו העוסק בתלמוד תורה פטור ממצות נישואין לגמרי, וכמו שכותב הרמב"ם (שם בהלכה ג) 'אין בידו עון'. ניתן לומר שעל אחד ההסברים הללו סמך בן עזאי.<br />
<br />
== ז. גיל הנישואין ==<br />
<br />
לכאורה עפ"י כל הפוסקים שראינו (מלבד הרב קוק) משמע שאם לאדם יש הרהורים המפריעים לו בלימוד, הוא צריך לשא אשה. אם כן, מדוע מצאנו גילאים מאוחרים יותר, וסיבות נוספות הדוחות את הנישואין? </br><br />
על מנת לתרץ שאלה זו, ניתן לומר שמה שעסקנו עד כה הוא ביחס בין לימוד תורה להרהורים בלבד, ללא התייחסות לסיבות הנוספות. אמנם, בהתחשבות לסיבות נוספות ייתכן שהדין ישתנה. </br><br />
בסעיף זה נעסוק בנושא גיל הנישואין בהרחבה. </br><br />
בגמרא במסכת קידושין (דף כט ע"ב עד ל ע"א) מובאים כמה גילאים בלעניין גיל הנישואין. בתחילה הגמרא מביאה מימרא בשם רב הונא לכך שאם אדם עבר גיל עשרים ועדיין לא נשא אשה, כל ימיו בהרהורי עבירה. וכן מובא בברייתא שאם אדם עבר את גיל עשרים ולא נשא אשה הקב"ה אומר תיפח עצמותיו.</br><br />
אח"כ הגמרא מספרת על רב חסדא שהוא התחתן בגיל שש עשרה, ולכן הוא עדיף מחבריו (שכנראה התחתנו לאחר מכן- בערך בגיל שמונה עשרה). הוא מוסיף שאם הוא היה נושא אשה בגיל ארבע עשרה הוא היה תוקע לשטן חץ בעיניו. </br><br />
לכאורה עד כאן נראה שהגיל המאוחר ביותר בו ניתן להתחתן הוא גיל עשרים. אמנם, בהמשך הגמרא משמע שיש התארכות מעבר לגיל עשרים. </br><br />
ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, באילו גילאים ידו של האב תקיפה על בנו. אחד סובר מגיל שש עשרה עד גיל עשרים ושתים, ואחר סבר עד גיל עשרים וארבע. </br><br />
מסביר שם רש"י שני הסברים. לפי הלישנא הראשונה ברש"י. הגילאים הללו הם גילאים בהם ניתן לחתן את הבן. ויש מחלוקת בין האמוראים האם הגיל המקסימלי הוא עשרים ושתים או עשרים וארבע. אמנם, רש"י מביא לישנא אחרת בה הוא מסביר את הגילאים הללו כגילאים שידו של האב תקיפה על בנו ללמדו תוכחות ומוסר, והוא מכריע שהלישנא השניה עיקר. </br><br />
לכאורה, עפ"י הלישנא הראשונה המובאת ברש"י יש היתר לדחות את גיל הנישואין גם לאחר גיל עשרים .</br> <br />
מקור נוסף לדחייה מובא ברמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה יא). לפי דברי הרמב"ם משמע שאדם צריך לבסס עצמו כלכלית לפני שנושא אשה. לכן לכאורה גם אם אותו אדם עבר גיל עשרים ולא ביסס עצמו כלכלית, הוא צריך להתעכב עם נישואיו . </br><br />
מובא במשנה באבות (פרק ה משנה כא) כך: "בן שמונה עשרה לחופה" ורש"י (שם) מביא שני פירושים. פירוש ראשון הוא שכתוב בתורה עד פסוק 'מאיש לקחה זאת' שמונה עשרה פעמים המילה אדם , ופירוש שני הוא שבגיל הזה האדם עומד על פרקו וראוי להינשא, מבחינת בַּשלותו של האדם. </br><br />
עפ"י רש"י נראה שאדם יכול להתאחר לאחר גיל עשרים אם עדיין לא הגיע פרקו להינשא. </br><br />
כותב הטור (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן א) שהגיל המינימלי לנישואין הוא גיל שלוש עשרה. שני הסברים לדבר- א. בגיל שלוש האדם מתחייב במצוות, ואחת המצוות היא נשיאת אשה(או פרו ורבו). ב. מהסיפור בגמרא על רב חסדא משמע שניתן להתחתן כבר מגיל ארבע עשרה. מגיל שלוש עשרה ויום אחד האדם נכנס לשנתו הארבע עשרה. </br><br />
לעומתו, הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ב) כותב שאדם מתחייב בפריה ורביה מגיל שבע עשרה. יש גירסאות שכתוב גם מגיל שש עשרה. </br><br />
מה המקור לגילאים אלו?</br><br />
כותב (שם) המגיד משנה שגיל שבע עשרה הכוונה לתחילת השנה השמונה עשרה, וכך הרמב"ם יסתדר גם עם המשנה באבות. </br><br />
לגבי המקור לגיל שש עשרה מסביר המעשה רוקח (שם) שראינו בגמרא עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י שגיל הנישואין הוא משש עשרה עד עשרים ושתיים, או משמונה עשרה עד עשרים וארבע. כנראה צריך לומר שהרמב"ם פסק כדעה הראשונה. בנוגע לכתוב במסכת אבות ניתן לומר שמה שכתוב שם זה עצה ולא דין. מקור נוסף הוא ממעשה רב חסדא שהתחתן בגיל שש עשרה . </br><br />
אמנם, ישנה שאלה גדולה שצריכה להישאל. מדוע הרמב"ם לא הזכיר חיוב מוקדם יותר כמו שכתב הטור? הרי אדם מתחייב בכל המצוות מגיל שלוש עשרה. </br><br />
את השאלה הזו שואל המעשה רוקח (על הרמב"ם שם), ועונה שהרמב"ם כתב זאת לעצה טובה. רוב בני האדם מגיעים לפרקן בגיל שש עשרה או שבע עשרה ולכן הרמב"ם כתב גיל זה, אבל החיוב מתחיל מגיל שלוש עשרה . תירוץ שני שהוא מביא הוא שמגיל שבע עשרה או שש עשרה החיוב מתחזק יותר ממה שהיה בגיל שלוש עשרה . </br><br />
הסבר אחר לדברי הרמב"ם מובא בחלקת מחוקק (סימן א ס"ק ב) שמסביר שהחיוב של הנישואין באמת מתחיל מגיל שלוש עשרה, אך מצוות העשה של תלמוד תורה דוחה את המצווה הזו עד גיל שמונה עשרה. </br><br />
אמנם, קשה לומר זאת בדעת הרמב"ם כמו שאמרנו לעיל, מכיוון שהוא כותב במפורש 'מאימתי נתחייב... מבן שבע עשרה'.</br><br />
נראה שצריך להסביר את הרמב"ם בצורה אחרת. עד גיל שש עשרה או שבע עשרה רוב בני אדם לא מגיעים לבשלות פנימית כדי שיוכלו להתחתן. במילים אחרות, הם עדיין לא הגיעו לפרקן, לכן החיוב מתחיל רק כאשר האדם מגיע לפרקו, שזה בערך בגילאים הללו. נישואין לפני גיל זה הם נישואין בוסריים ויכולים להביא את האדם לידי בעיות. </br><br />
ניתן להוסיף לסברא זו את דברי הציץ אליעזר (חלק ד סימן טז פרק א) שאומר שבגיל שמונה עשרה האדם מגיע לבגרות מסויימת, בו הוא יכול לשאת אשה. לכן דווקא מגיל זה הוא מתחייב במצווה זו. </br><br />
עד איזה גיל מותר להתאחר להינשא עפ"י הפוסקים?</br><br />
מביא הפתחי תשובה (אבן העזר סימן א סק"ה) בשם המהריק"ש, שניתן לאחר את גיל הנישואין עד גיל עשרים וארבע בלבד. כנראה מקורו מהגמרא בקידושין שראינו לעיל עפ"י הלישנא הראשונה ברש"י.<br />
<br />
== ח. הלכה למעשה ==<br />
<br />
התייחסות למציאות דורנו</br><br />
במציאות דורנו חלו שינויים מהדורות הקודמים. נושא ההרהורים הוא במדרגה אחרת לגמרי, ולכן אם אדם רוצה להימנע מהם הוא צריך לישא אשה כבר בגיל שלוש עשרה. מצד שני לא ניתן להעלות על הדעת שבגיל זה יתחתנו היום, מכיוון שהאדם עדיין לא הגיע לפרקו בגיל זה. </br><br />
לכן, כיום הגיל האופטמלי של הנישואין הוא מעשרים ושתים עד עשרים וארבע. כך האדם יכול לבנות בית מתוך תורה ויראת שמיים ומתוך בגרות נפשית, וגם מצד שני גילאים אלה מעוגנים בגמרא ובפוסקים.</div>שי קרני